אמונה – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מיקום מצוות האמונה אצל הרמב״ם כיסוד המחויבות
- אמונה, דתיות, וה“מקף” בין אמונה לקיום מצוות
- קיום מצוות בלי מחויבות אמונית ותכתובת ר׳ יצחק הוטנר והרבי מלובביץ׳
- הרמב״ם בהלכות עבודה זרה: “קבלה באלוה” כהגדרת דתיות
- דוגמאות מתפילה: מחויבות כקומה א׳ מול “מצוות אנשים מלומדה”
- כוונה בתפילה ומבנה “קומות” בעבודת ה׳
- מצוות דרבנן, “לא תסור”, וחשש עבודה זרה בציות לאדם
- עשיית מצוות לתועלת: “לא תנחשו”, הפרשת חלה, וצדקה
- “עשר בשביל שתתעשר” והקדמת האגלי טל: הנאה כסימפטום ולא כמניע
- הרמב״ם הלכות תשובה פרק י׳: עבודה מאהבה כעשיית האמת מפני שהוא אמת
- אהבה כשיר השירים אצל הרמב״ם: משל לאינטנסיביות ולא בהכרח לאמוציה
- האם קיום בלי “מקף” הוא לא לשמה או לא מצווה: סתמא לשמה ומצוות צריכות כוונה
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציג את שיטת הרמב״ם שלפיה מצוות האמונה ממוקמת בראש ספר המצוות ובראש היד החזקה משום שהיא היסוד לכל מחויבות הלכתית ועבודה דתית. הוא טוען שאמונה יהודית איננה רק קביעה פילוסופית שיש אלוקים, אלא מחויבות מעשית הנובעת מן הציווי, ושבלי ה“מקף” בין אמונה לקיום מצוות אין עבודת השם שלמה ולעיתים אף אינה מצווה כלל. הוא מבאר את ההבחנה דרך הלכות עבודה זרה אצל הרמב״ם, דרך דוגמאות מתפילה “יבשה” הנעשית מתוך חובה, ודרך הלכות תשובה פרק י׳ שבהן הרמב״ם מגדיר עבודה מאהבה כעשיית האמת מפני שהוא אמת ולא מפני שכר או תועלת.
מיקום מצוות האמונה אצל הרמב״ם כיסוד המחויבות
הרמב״ם פותח את ספר המצוות ואת היד החזקה במצוות עשה א׳: “שיש לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים ואין כל הנמצא אלא מתוך אמיתת הימצאו”. הדובר קובע שהמיקום הזה מלמד שהבסיס למחויבות ההלכתית ולעבודה הדתית הוא ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ושקיום מצוות שאיננו נובע ממחויבות לציווי איננו עבודת השם גם אם אדם מקפיד על קלה כבחמורה. הוא מתאר מעבר מדאיזם כתפיסה פילוסופית שאין לה ביטויים מעשיים לתאיזם כאמונה דתית המחייבת, וטוען שבהקשר היהודי עצם משמעות האמונה היא ההתחייבות המעשית.
אמונה, דתיות, וה“מקף” בין אמונה לקיום מצוות
הדובר מבחין בין הקשר נוצרי-תרבותי שבו אמונה באלוקים מזוהה עם דתיות לבין הקשר יהודי שבו אדם יכול להאמין ובכל זאת לומר שאינו דתי משום שאינו מקיים מצוות, והוא מציג גם את דמות ה“מסורתי” שמאמין באלוקים דתי אך אינו מקיים בפועל. הוא טוען ששתי תפיסות קיצוניות אינן נכונות: אי אפשר להיות דתי רק על ידי אמונה בלי ביטוי מעשי, ואי אפשר להיות דתי רק על ידי קיום מצוות בלי קשר לאמונה שמחייבת. הוא משתמש בדימוי “המקף” ומביא את דברי אברהם בורג על “ציוני דתי” כדי להבהיר שהעיקר הוא ההרכבה שיוצרת משהו מעבר לסכום הפשוט, וכך גם כאן: קיום המצוות צריך להיות בגלל האמונה.
קיום מצוות בלי מחויבות אמונית ותכתובת ר׳ יצחק הוטנר והרבי מלובביץ׳
הדובר מביא את התכתובת בין רבי יצחק הוטנר לבין הרבי מלובביץ׳ על הנחת תפילין ברחובות וטוען בשם רבי יצחק הוטנר שלמעשה “אין שום טעם” בהנחת תפילין למי שאינו מחויב למצוות, כי “גם אם הוא ישים את הקופסאות האלה על הראש, הוא לא קיים מצווה”. הוא מנסח דוגמה חדה שלפיה אם אדם הניח תפילין אצל חב״ד בבוקר וחזר בתשובה בצהריים, עליו להניח שוב כי לא יצא ידי חובה בבוקר. הוא משתמש בדוגמה של אחד העם—ובביטוי “יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת על ישראל”—כדי לטעון שקיום הלכה מטעמי זהות ותרבות ולא מתוך אמונה אינו שמירת שבת ואינו קיום מצווה, ואף מוסיף טענה חזקה יותר שלפיה גם מי שמאמין ובכל זאת מקיים מסיבות אחרות כמו חינוך והרגל “לא קיים מצווה מימיו”.
הרמב״ם בהלכות עבודה זרה: “קבלה באלוה” כהגדרת דתיות
הדובר חוזר לרמב״ם בהלכות עבודה זרה פרק ג׳ הלכה ו׳ ופוסק כמותו שמי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור, ומדגיש שהרמב״ם מפרש זאת באהבה ויראה של האליל עצמו ולא של אדם, בניגוד לרוב הראשונים, וכן מציין שהראב״ד והכסף משנה מעירים על כך. הוא מסביר שלפי הרמב״ם עבודה זרה “ממש” היא מי ש“קיבל אותו עליו באלוה”, ומפרש “אלוה/אלוהים” במקרא כמשמעות של דיינים: ישות ש“מה שהיא אומרת צריך לעשות כי היא אמרה”. הוא מבדיל זאת מציות לחוקי הכנסת או שיקולי תועלת והיגיון, וקובע שעבודה זרה היא עשייה “כי הוא אמר” בלי נימוק של נכון, מועיל או רצוי, בעוד שלגבי הקדוש ברוך הוא זהו היסוד הראוי של עבודת השם: “אם הוא אומר, אני עושה… לא טעמא דקרא… אני עושה את זה כי הוא אמר”.
דוגמאות מתפילה: מחויבות כקומה א׳ מול “מצוות אנשים מלומדה”
הדובר מביא בשם נדב שנרב דוגמה של אדם עייף שנזכר שלא התפלל ערבית, ממלמל במהירות “עשרה סנטימטר מעל המיטה”, וטוען שזו “התפילה הכי נעלה” משום שהיא נעשית מתוך מחויבות לציווי ולא מתוך חוויה או תועלת. הוא מביא סיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשוב על יהודי שיצא מבית הכנסת עם טלית ותפילין כדי לתקן את היצול של העגלה תוך כדי מלמול התפילה, ומסביר שהערך מצוי בכך שהאדם אינו מוותר על התפילה מפני שהוא חש חובה. הוא טוען כנגד נזיפות על תפילה שגרתית כ“מצוות אנשים מלומדה” שאצל רבים תפילה כזו דווקא מבטאת עבודת ה׳ עמוקה, ומעמיד זאת מול תפילה שנעשית כדי להשיג רפואות ופרנסה, שאותה הוא מציג דרך לייבוביץ׳ כיחס לקדוש ברוך הוא כ“קופת חולים”.
כוונה בתפילה ומבנה “קומות” בעבודת ה׳
הדובר מדגיש שאין כוונתו לשלול כוונה, אהבה ויראה, כוונות האר״י או דבקות, אלא לקבוע שהן “קומה ב׳, ג׳, ד׳” מעל “קומה א׳” שהיא עצם היות התפילה מצווה והצורך ב“כוונה לצאת ידי חובה”. הוא קובע שמי שמתכוון רק לכוונות נשגבות בלי כוונה לצאת ידי חובה “יכול להתפלל עוד פעם” כי לא יצא ידי חובה, ומזכיר את הרמ״א שמוותר על כוונה בשמונה עשרה מפני שקשה לכוון. הוא מצטט בשם רב חיים שיש שלוש כוונות בתפילה: כוונת המילים, הכוונה של עמידה לפני השם, והכוונה לצאת ידי חובה ככל מצווה, והוא טוען שטעות היא או להעמיד רק את “קומה א׳” בלבד בסגנון לייבוביץ׳ או למחוק את “קומה א׳” ולהשאיר רק קומה ב׳ ומעלה.
מצוות דרבנן, “לא תסור”, וחשש עבודה זרה בציות לאדם
הדובר נשאל על מצוות דרבנן ומשיב שאין הבדל עקרוני, משום שאם אדם יקיים דברי חכמים “רק בגלל שהוא אמר” זו “עבודה זרה ממש”, והבסיס המחייב הוא “בלא תסור”. הוא מציין שזו מחלוקת רמב״ם ורמב״ן, אך קובע שלפי כולם חייב להיות עיגון בציווי הקדוש ברוך הוא, ושאדם מקיים דברי חכמים “כי זה רצון השם, לא כי חכמים אמרו”.
עשיית מצוות לתועלת: “לא תנחשו”, הפרשת חלה, וצדקה
הדובר מתייחס לדיון על מירון ו“קרנבל מירון”, הפרשות חלה פופולריות ושימוש במצוות כאמצעי להיוושע ולהתרפא, וטוען שיש בכך איסור דאורייתא. הוא מביא את הרמב״ם והרי״ף בשם הגמרא שאסור “לעשות את המצוות כאמצעי להתרפא בו, להיוושע בו” ומפנה לפרק י״א מהלכות עבודה זרה ברמב״ם בעניין “לא תנחשו”, וקובע שמי שחושב שהפרשת חלה עצמה “תעזור לו” עובר על לא תנחשו. הוא מציין אפשרות להקל כשאומרים “בזכות” המצווה, אך מדגיש שגם שם נדרש דיוק, וטוען שהדגשת הפרשת חלה דווקא מצביעה על תפיסה שהיא “עושה משהו” בפני עצמה, ומחריג צדקה כעניין שדורש “פרשה לעצמה”.
“עשר בשביל שתתעשר” והקדמת האגלי טל: הנאה כסימפטום ולא כמניע
הדובר דוחה קריאה של “עשר בשביל שתתעשר” כהוראה לעבוד בשביל ההתעשרות, ומפרש זאת כהבטחה תוצאתית שאינה המוטיבציה לקיום המצווה. הוא מביא את הקדמת האגלי טל שלפיה שמחה והנאה בלימוד תורה אינן “לא לשמה” אלא חלק מהמצווה, אך קובע בשם האגלי טל שמי שלומד “בשביל ההנאה” זה באמת לא לשמה. הוא מציע מדד מעשי שלפיו אם אדם לומד גם כשאינו נהנה, הדבר מלמד שהמניע הוא המצווה וההנאה נלווית ולא סיבתית.
הרמב״ם הלכות תשובה פרק י׳: עבודה מאהבה כעשיית האמת מפני שהוא אמת
הדובר מצטט את הרמב״ם בתחילת פרק עשירי מהלכות תשובה: “אל יאמר אדם, הריני עושה מצוות התורה… כדי שאקבל כל הברכות… או כדי שאזכה לחיי העולם הבא… אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזאת”. הוא מדגיש שהרמב״ם מגדיר עבודה ראויה כעבודה מאהבה, ומצטט את לשונו ש“העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם… אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה”. הוא מפרש ש“סוף הטובה לבוא” איננו מניע אלא תוצאה, ומזהה את “אהבה” אצל הרמב״ם כאהבה אינטלקטואלית-קוגניטיבית של הכרה באמת ולא כריגוש, תוך קביעה שכל עבודה שיש לה טעם ותועלת כמניע היא “עבודה לא לשמה”.
אהבה כשיר השירים אצל הרמב״ם: משל לאינטנסיביות ולא בהכרח לאמוציה
הדובר מצטט את המשך הרמב״ם המתאר אהבת השם כ“חולה חולי האהבה” וכמשל לשיר השירים, ומעלה קושי כיצד זה מתיישב עם ההגדרה הקודמת של “עושה האמת מפני שהוא אמת”. הוא מציע שהמשל נועד להמחיש את האינטנסיביות והרציפות של הדבקות באמת לאורך היום, ולא לחייב אהבה אמוציונלית דווקא, ומזהיר מלקיחת משל “צעד אחד רחוק מדי”. הוא קובע שהרגש יכול להופיע כסימפטום טבעי אצל מי שמבין באמת את הדבר, אך אינו המנוע שבגללו מקיימים את המצוות.
האם קיום בלי “מקף” הוא לא לשמה או לא מצווה: סתמא לשמה ומצוות צריכות כוונה
הדובר נשאל אם זה נכנס לגדר “שלא לשמה” והוא אומר שהוא מתלבט, ומציג אפשרות שקיום של מאמין שמקיים מטעמים זרים הוא לכל היותר “מצווה לא לשמה” ולעיתים יתכן שאינה מצווה כלל, בהתאם ל“עומק הפסיכולוגי של הבנאדם”. הוא מסביר שמצד שני אפשר לראות בכך “סתמא לשמה”, בדומה לסוגיית תחילת זבחים על “סתמא לשמה” ולדברי פוסקים על “מצוות צריכות כוונה” שלפיהם מי שעשה מצווה בסתם יצא ידי חובה כל עוד אין כוונה הפכית, מפני שעצם ההקשר מגלה מחויבות פנימית אף אם אינה מודעת. הוא מסכם שהמוקד בשיטת הרמב״ם הוא שהמצווה נעשית בגלל הציווי, ושאם “המקף” איננו קיים זו לכל היותר עבודה לא לשמה ואולי אף אינה מצווה, ואילו שלמות המצווה היא כשמקיימים “בגלל שאני מאמין”.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אופס, פעם יש לי הפתעות פה בזום שלי, אני לא יודע, הוא מגיב אחרת כל פעם לאותן לחיצות. יש פה פלאים שלא ירדתי לסוף הבנתם. אוקיי, בואו נתחיל. בפעם הקודמת דיברתי קצת על מצוות האמונה של הרמב"ם, מצוות עשה א', והמיקום, דיברתי על המהות של המצווה הזאת, על הסתירות שלכאורה יש בתוכה, אבל אני רוצה למקד את המבט על עוד נקודה וזה ההחלטה של הרמב"ם למקם את המצווה הזאת בתחילת ספר המצוות, כמו שבעצם הרמב"ם ממקם גם את ההלכה המקבילה למצווה הזאת בתחילת היד החזקה. מצוות עשה שיש לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים ואין כל הנמצא אלא מתוך אמיתת הימצאו וכולי וכולי. זאת אומרת, זה בעצם פירוט של מצוות עשה א' וגם הוא נמצא בתחילת היד החזקה. המשמעות של העניין זה שהבסיס שהרמב"ם רואה לכל המחויבות ההלכתית והעבודה הדתית, ודיברנו כבר על הקשר ביניהם שעבודה דתית בהקשר היהודי זה הלכה ולאו דווקא פולחן ורגש דתי וכל מיני דברים אחרים שאולי יותר נפוצים למשל בנצרות. אז הדבר הזה צריך להגיע מתוך מחויבות וציוויו של הקדוש ברוך הוא. ואם זה לא מגיע מתוך מחויבות לציווי שלו, אז זאת לא באמת עבודת השם למרות שאתה יכול להקפיד על קלה כבחמורה. וכדי להסביר את העניין הזה, את הקשר בין אמונה לבין המחויבות, שהוא בעצם הקשר הזה בעצם הוא זה שמעביר אותנו מהעולם הפילוסופי שבו אנחנו מחליטים שאנחנו מאמינים באלוקים לבין הפרקטיקה, מה אנחנו עושים עם ההחלטה הזאת, שזה במובן מסוים שיקוף של המעבר מדאיזם לתאיזם. דאיזם זה אמונה באלוקים במובן פילוסופי ותאיזם זה אמונה דתית. והקשר או ההבדל בין אמונה פילוסופית לאמונה דתית זה הביטויים המעשיים. ברמה הפילוסופית יש כאלה שתולים את ההבדל בשאלה אם זה אלוקים מתערב או אלוקים שנשאר בשמיים. אני משתמש בזה במשמעות קצת שונה, שזה האם זה מחייב אותי במשהו, זה אלוקים דתי, או שאני מאמין ברמה הפילוסופית, אני יודע שיש משהו או מישהו כזה, ברא את העולם או מה שלא יהיה, אבל זה נגמר שם. זה תפיסה פילוסופית שאין לה ביטויים, אין לה ביטויים מעשיים. אני רוצה לטעון שבהקשר היהודי לא רק שיש קשר בין שני הדברים, אלא זו בעצם המשמעות של אמונה. שאני עוצר מישהו ברחוב ושואל אותו תגיד אתה מאמין באלוקים, נגיד אם הייתי שואל אותו האם אתה דתי, אז בהקשר נוצרי אני חושב שהיינו מקבלים תשובות שונות מאשר בהקשר יהודי. בהקשר נוצרי אם בן אדם מאמין באלוקים הוא היה אומר כן אני דתי, אני חושב, אני לא מספיק מכיר נוצרים אבל אני חושב. אם בהקשר יהודי, אם אני שואל בן אדם ברחוב האם אתה דתי, הוא יכול להיות מאמין גדול באלוקים ולענות לא. למה? כי הוא לא חי כמו יהודי דתי, הוא לא מקיים מצוות. כן, יש כאלה שמאמינים באלוקים ולא מקיימים מצוות. או כי הם מאמינים באלוקים פילוסופי ולא באלוקים דתי, יש כאלה שגם מאמינים באלוקים דתי אבל לא מתאים להם כרגע, קוראים להם מסורתיים הרבה פעמים. אוקיי? אז הם יענו בצורות כאלה ואחרות שהם לא דתיים. לא דתיים הכוונה זה האמונה הפילוסופית שאולי קיימת בהם לא מתממשת אצלם בחיי המעשה, וזה לא בא לידי ביטוי מעשי. ואני חושב שהשיח הזה שאני מדבר על אנשים שהם לא פילוסופים גדולים וגם לא הוגים דתיים גדולים אלא כמסיחים לפי תומם. כמסיחים לפי תומם זה בעצם אומר לנו שיש פה שתי תפיסות שונות של מה זאת דתיות או מה זאת אמונה. ודיברתי על זה כבר, דיברתי על קאנט, כן, שמדבר על הרגש והרגש הרליגיוזי, הרגש הדתי והמחויבות המוסרית כביטוי להיותך דתי לעומת זה, לעומת העולם היהודי שבו הביטוי להיותך דתי הוא האם אתה מקיים את ההלכה. שוב פעם, באופן עקרוני, כל אחד יש לו את הבאגים שלו, אבל באופן עקרוני. האם אתה מחויב להלכה. אז נדמה לי שזה באמת משקף תפיסה אמיתית, זה לא סתם איזה חוסר הבנה או משהו כזה, ואמרתי שפילוסופים יהודים, תלמידיו של קאנט, מאוד ניסו להסביר שהוא לא הבין וניסו להעמיד אותו על טעותו, ולדעתי הוא הבין מצוין הרבה יותר טוב מהם. בכל אופן, אז אני רוצה קצת לחדד את הנקודה הזאת כי היא נקודה מהותית בקשר לאמונה, לפחות במובנה
[Speaker D] היהודי.
[הרב מיכאל אברהם] יש משהו, חייב, הקשר הזה בין אמונה לבין קיום מצוות הוא המקף הזה שיש בין אמונה לבין קיום מצוות, נדמה לי שהוא תמצית היהדות. זה בא להוציא משתי תפיסות הפוכות. כשאני מדבר על המקף, כן, זה כמו ציוני דתי, כן, זה הדוגמה של אברהם בורג, ששאלו אותו מה זה ציוני דתי, אז הוא אמר שהעיקר בציוני דתי זה המקף שבין שתי המילים. זאת אומרת, כי להיות ציוני יש הרבה שהם ציונים, להיות דתי יש הרבה שהם דתיים. יכולים להיות גם אנשים שהם גם ציונים וגם דתיים, אבל הם לא ציונים דתיים. כי ציוני דתי זה מי שיש לו מקף באמצע. מה זה אומר המקף הזה? שהציונות שלו היא דתית והדתיות שלו היא ציונית. אני למשל לא מגדיר את עצמי כזה. אני למשל חושב, אני למשל אדם ציוני, כמו בן גוריון. ואני אדם דתי, כמו לא יודע מה, כמו חרדים. אין קשר אצלי בין שני הדברים האלה. זאת אומרת, לכן אצלי למשל אין, אני אומר את זה רק כדי לחדד את הנקודה, זאת אומרת אין אצלי את המקף. למרות שאני גם ציוני וגם דתי. זאת אומרת, הרבה פעמים במושגים מורכבים מן הסוג הזה, ההרכבה של שני הפריטים יוצרת משהו שהוא מעבר לסכום פשוט שלהם. וגם כאן בהקשר הזה, ברור שאדם שמקיים, אדם דתי, יהודי דתי, צריך גם להאמין וגם לקיים מצוות. זה לא חידוש שלי ולא של אף אחד אחר. אבל נדמה לי שיש משהו חזק מאוד ברמב"ם ששם את הדגש על המקף בין שני הדברים. שהוא מקיים מצוות בגלל שהוא מאמין. וכאן זה בא להוציא משתי תפיסות הפוכות. תפיסה אחת זה שאתה יכול להיות דתי על ידי זה שאתה מאמין, גם אם זה לא בא לידי ביטוי בעולם המעשי שלך. תפיסה שנייה זה שאתה יכול להיות דתי בזה שאתה מקיים מצוות, לא משנה כרגע במה אתה מאמין. גם לא נכון. שתי התפיסות לא נכונות. אם אתה מקיים מצוות לא מתוך זה שאתה מאמין, אז אתה לא, אז לא שווה כלום המצוות שלך, זה לא מצוות. הזכרתי כבר את התכתובת בין רבי יצחק הוטנר לבין הרבי מלובביץ' לגבי הנחת תפילין ברחובות, כן המבצע של הרבי מלובביץ', שהחסידים שלו יוצאים ומניחים תפילין לאנשים ברחובות. ורבי יצחק הוטנר כתב לו שזה חסר כל ערך. אין שום טעם להתעסק עם זה. למה? כי בן אדם שלא באמת מחויב למצוות, גם אם הוא ישים את הקופסאות האלה על הראש, הוא לא קיים מצווה. או בניסוח חד יותר אני אומר, נגיד שבן אדם הניח תפילין אצל חבדניקים בבוקר, בצהריים הוא חזר בתשובה, הוא צריך להניח עוד פעם תפילין, הוא לא יצא ידי חובה. זאת אומרת הוא לא קיים מצוות תפילין באותו יום. אז זה בעצם מה שטוען רבי יצחק הוטנר והמשמעות של הדברים היא שקיום המצוות מצד עצמו זה לא עבודת השם. ועוד פעם אני מדבר, יכול להיות אדם שהוא מקפיד קלה כבחמורה, תיאורטית, זה בדרך כלל לא קורה אבל תיאורטית, נגיד אחד העם. אחד העם דגל בזה שיותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל. נשמע כמו מאמר חז"ל אבל זה אחד העם. והוא בעצם טען, הביטוי הזה מבטא איזושהי אמירה שאנשים צריכים לקיים את ההלכה, ברמה כזו או אחרת, אבל צריכים לקיים את ההלכה לא כי הם דתיים ולא כי הם מאמינים באלוקים, אלא כי הם יהודים. וכחלק מההזדהות שלך עם התרבות לאורך הדורות, עם הדורות הקודמים, עם העם שלך גם היום, אתה צריך להיות מחויב להלכה. כן, קצת כמו שדיברו על גידול חזירים בארץ ישראל, זה טבנקין נדמה לי, אני לא זוכר כבר מי זה היה שכתב נגד גידול חזירים בארץ ישראל. לא מסיבות דתיות אלא מסיבות אחד-העמיות כאלה. אחד-העמיות מתונה יותר כמובן. עכשיו בוא נגיד שיש לנו אחד העם כזה שהוא אומר לקרוא, הוא קורא לנו לשמור את כל ההלכה, כל המשנה ברורה קלה כבחמורה, לא באופן כללי שבת, להדליק נרות וללכת עם חולצה לבנה, אלא באמת קלה כבחמורה עם כל הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה, אבל מתוך טעם או מסגרת מחשבתית של אחד העם. לא מתוך אמונה. אז האיש לא שמר שבת. האיש לא שמר שבת מימיו. הוא לא קיים שום מצווה, לא רק שמירת שבת, כי הוא לא עשה את זה מתוך אמונה. זה הנקודה שאני רוצה לטעון עכשיו. זאת אומרת שהנקודה היא שלא מספיק שאתה גם תקיים מצוות וגם תאמין. שני הדברים האלה הכרחיים, אבל לא מספיקים. מה שצריך גם שיהיה מקף ביניהם. וכאן זה נקודה יותר חזקה ממה שאמרתי על אחד העם. אני רוצה לטעון משהו יותר חזק. אם יש מישהו שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא, והוא גם מקיים מצוות, אבל לא מתוך האמונה, הוא מקיים מצוות בגלל אחד העמיות, גם הוא לא קיים מצווה מימיו. זאת אומרת, לא רק אחד העם שאולי לא יודע, לא מכיר את השקפתו התיאולוגית, אבל בטח לא האמין באלוקים מצווה, לא יודע בדיוק במה הוא כן האמין. אבל אני מדבר על מישהו שכן מאמין בזה, אבל הוא לא, הוא מקיים מצוות רק בגלל שככה הוא חונך, או ככה לא יודע מה, הוא יהודי, יהודי לא יהודי עושה את זה, זה מה שיהודי עושה. זה הוא לא קיים מצווה.
[Speaker B] הרב, זה לא נכנס בגדר של שלא לשמה? אתה שומע? הרב, זה לא נכנס בגדר של שלא לשמה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני עוד פעם, אני אחדד את זה אולי קצת יותר בהמשך. יכול להיות שזה נקרא כן מצווה שלא לשמה, עוד נחזור לזה עוד רגע, בסדר? אז עכשיו, זאת בעצם הטענה. עכשיו, בפעם הקודמת התחלתי כבר, אני פשוט חושב שלא שמתי את זה במסגרת מספיק מחודדת, לכן אני חוזר על המסגרת ועכשיו אני אתחיל במה שסיימתי בפעם הקודמת. בפעם הקודמת דיברנו על הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק ג' הלכה ו'. ושם הרמב"ם פוסק הלכה כמו רבה, שמי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור. ואמרתי שרוב הראשונים מסבירים שמדובר במי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה של אדם, שאתה רוצה לרצות אדם כלשהו שאתה אוהב אותו או ירא ממנו, אז אתה עובד עבודה זרה, כי זה מה שמוצא חן בעיניו. אוקיי? זה מה שהוא רוצה שהאנשים יעשו. למה הראשונים מסבירים כך? זה לא פשט הגמרא. למה הראשונים מסבירים כך? כי לא עולה בדעתם שמי שיעבוד עבודה זרה מאהבה או מיראה לאליל עצמו, זה לא נקרא עבודה זרה למהדרין. הרי זאת עבודה זרה הכי, הפולחן הכי עבודה זרה שיכול להיות. מה שאתה עושה כלפי הקדוש ברוך הוא, אתה מפנה כלפי אליל. זה עבודה זרה. מה עוד יכול? אז מה זה כן עבודה זרה אם עבודה זרה מאהבה או מיראה זה לא עבודה זרה, אז מה זה כן? לכן הם אומרים לא, כנראה צריך להגיד שזה מאהבה או מיראה של אדם. אבל הרמב"ם לא אומר ככה. באמת הראב"ד כבר מעיר עליו את זה, כל הכסף משנה ועוד. הרמב"ם אומר שמדובר על אהבה ויראה של האליל. אז מה זה עבודה זרה ממש לפי הרמב"ם? דיברנו על זה, אני רק מסכם. מה זה עבודה זרה ממש לפי הרמב"ם? הכוונה מי שקיבל אותו עליו באלוה. זה הניסוח של הרמב"ם. מה זאת אומרת? אז הסברתי שהמושג אלוה, במקרא אלוה אלוהים פירושו דיינים. דיינים נקראים אלוהים. ונקרא בעל הבית אל האלוהים. כן? אז למה הדיינים נקראים אלוהים? כי דיין זה מישהו שמה שהוא אומר צריך לעשות. לא כי הוא צודק, לא כי הוא חכם, הכל יכול להיות נכון, אבל לא בגלל זה צריך לעשות. צריך לעשות כי הוא הדיין. זה המשמעות של המושג אלוהים. משמעות המושג אלוהים פירושו שזה מישהו או משהו שמה שהוא אומר צריך לעשות כי הוא אמר. לא כי זה נכון, לא כי זה יועיל לי, לא כי זה יהפוך את העולם לטוב יותר, אלא בגלל שהוא אמר. וכל זה יכול להיות נכון, שזה יועיל ושזה נכון ושיהפוך את העולם לטוב יותר. יכול להיות נכון כל זה. אבל לא בגלל זה אמורים לעשות את מה שהוא אמר. אמורים לעשות את מה שהוא אמר כי הוא האלוהים. והבחנתי, עשיתי שם אבחנה בין זה לבין למשל מי שמקיים את החוק. אם מי שמקיים את החוק הוא עובד עבודה זרה? הרי הוא בעצם מקיים ציוויים של גוף שהוא לא אלוהים. הכנסת, או השוטרים שאוכפים את החוקים של הכנסת. אז התשובה היא לא. למה לא? כי יש לו סיבות למה הוא עושה את זה. אתה עושה את זה כי זה מועיל, אתה עושה את זה כי זה נכון. נכון הכוונה נכון לך ולמדינה, בדיוק סמכות פורמלית, דיברתי על זה. אתה עושה את זה בגלל שזה מה שההיגיון אומר, זה מה שהשכל אומר. וכמובן יש כאלה שאומרים מפחד, יענישו אותי או משהו כזה, לא משנה, כל אחד והשיקולים שלו. לכן בדיוק זה לא עבודה זרה. עבודה זרה זה לעשות משהו שהאליל אומר כי הוא אמר. לא כי כך נכון, או כי זה מועיל, או כי לא יודע מה. לא, אלא כי הוא אמר. וזה נקרא קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו להתייחס לגורם מסוים, לישות מסוימת, כאלוה, זאת אומרת שמה שהיא אומרת, מה שהיא מצווה אני עושה. זה נקרא אלוה. זה ההגדרה של אלוה. וכשאני למישהו, אני חושב שהזכרתי את זה, אם אני אומר למישהו תראה, לא מוסרי לרצוח. הוא אומר לי כן כן, אני יודע. למה בפועל לא לרצוח? השאלה הזאת מצביעה על חוסר הבנה. אתה לא מבין מה זה נקרא, מה פירוש האמירה לא מוסרי לרצוח. לא מוסרי לרצוח זה כולל בתוכו בהגדרה את זה שאתה לא אמור לרצוח בפועל. לא אמירה מופשטת. זאת אמירה שאמורים להיות לה ביטויים מעשיים, תעשה ולא תעשה. אוקיי? אותו דבר כשאני אומר שהקדוש ברוך הוא ציווה. יכול לבוא מישהו ולומר לי: תשמע, הקדוש ברוך הוא ציווה, אבל למה אני צריך לקיים? בוא נקרא לזה אלוקים ציווה, לא הקדוש ברוך הוא, כי אני רוצה לדבר על המושג אלוקים. אלוקים ציווה, למה אני צריך לקיים? אני אומר: אתה כנראה זה לא האלוקים שלך. אתה לא מבין מה זה אלוקים. או שאתה לא מבין מה זה אלוקים, או שאתה מבין אבל הקדוש ברוך הוא הוא לא האלוקים שלך. כי אם הוא היה האלוקים שלך, אין מקום לשאלה: נכון, אלוקים ציווה, אבל למה לעשות? זה המשמעות של אלוקים ציווה. אלוקים פירושו זה משהו או מישהו שכשמה שהוא מצווה צריך לעשות. זה הגדרה של המושג אלוקים. אין מקום לשאלה מן הסוג הזה. עכשיו יכול להיות מישהו שבעולמו אין מושג כזה. אין אלוקים בעולמו, כמו שאומרים היום. מה זה אומר? הוא לא מוכן לקבל את מרותו של שום גורם. זאת אומרת, מבחינתו אין ישות במציאות כלשהי שאני אעשה את מה שהיא אומרת כי היא אמרה. אז הוא אתאיסט. בסדר. אבל אתה לא יכול להגיד: לא לא, אני מבין שאלוקים ציווה, אבל למה לקיים? לא לא, אתה לא מבין. אתה לא מבין שאלוקים ציווה. כי אם היית מבין שאלוקים ציווה, לא היית שואל למה לקיים. כמו מי שמבין שהמוסר אוסר לרצוח, אבל הוא שואל את עצמו: בסדר, אבל בכל זאת למה לא לרצוח? חוסר הבנה, מה זה מוסר. אז אלוקים זה בתחום הדתי, מוסר זה בתחום האתי, אבל זה אותו אותה לוגיקה. זה בדיוק אותו דבר. ולכן בעצם מה שאני רוצה לטעון, זה שזה מה שהרמב"ם כתב פה ביחס לעבודה זרה, לקבל את האליל עליו באלוה. אבל כמובן המושג אלוה כתיקונו, לא בהופעותיו המקולקלות, כתיקונו אמור להתייחס לקדוש ברוך הוא. כשאני אומר שהשם הוא האלוקים, אני מפנה אליו בעצם את הכינוי הזה, אני מתייחס אליו כאלוקים. מה אמרתי בזה? מה שאמרתי בזה זה את המקף, המקף שדיברתי עליו קודם. שאם הוא אומר, אני עושה. למה אני עושה? כי הוא אמר. זהו. כי הוא אמר. לא כי זה מועיל, לא כי הסברים, לא טעמא דקרא, לא שום דבר, שום הסבר. יכול להיות שההסברים נכונים, יכול להיות שהם לא נכונים. לא הם הסיבה שבגללה אני עושה את זה. אני עושה את זה כי הוא אמר. כן, הבאתי את מלורי, עכשיו אני נזכר המטפס הרים הזה, ששאלו אותו למה הוא מטפס על האוורסט, אז הוא אמר כי הוא שם. בסדר. יש דברים שעליהם אני לא צריך לענות. מי שמבין את מה שאני מבין לא ישאל את השאלה הזאת. ככה חש מטפס הרים כשהוא רואה את האוורסט. אני לא חשתי את זה אף פעם. אני רק חש אני רואה את האוורסט אני בורח. אבל מטפסי הרים כשהם רואים את האוורסט, כנראה שכשאתה רואה אותו אתה פשוט מטפס. אתה לא שואל למה ואולי כן, וזה פשוט מובן מאליו. זו תחושה מאוד דומה נדמה לי למה שאני מנסה לתאר כאן. ולכן אני חושב שהרמב"ם הזה מחדד מאוד את מה שתיארתי קודם בתור מקף. המקף הזה בין האמונה לבין החיוב המעשי, המחויבות המעשית הוא בדיוק זה. האמונה אין פירושה להאמין תיאורטית שיש אלוקים שברא את העולם, לא רק זה. שיש אלוקים שברא את העולם וכולי. אלא זה שהוא אלוקים. מה זה אומר שהוא אלוקים? כשאני אומר שאני מאמין שהוא אלוקים, אני בעצם אמרתי זה לא שהוא ברא את העולם. הוא גם ברא את העולם, אבל זה לא מה שהופך אותו לאלוקים. אלוקים פירושו שזו ישות כזאת שאם היא אומרת משהו צריך לעשות כי היא אמרה. זהו. אף ישות בעולם אסור לתת לה מעמד כזה. לא למחוקק ולא לאיש חכם כזה או לאיש חכם אחר או למה שאתם רוצים. לשום דבר בעולם אסור לתת מעמד כזה. כי לתת מעמד כזה למישהו למשהו אחר, זאת עבודה זרה. זה לתת מעמד של אלוהים למשהו אחר. מותר לך לעשות את מה שפלוני מצווה אותך. מותר לך לעשות את מה שהכנסת מחוקקת. מותר ורצוי לעשות את מה שהכנסת מחוקקת. אבל לעשות את זה בגלל משהו. ואז זה כבר לא עבודה זרה, כי אתה עושה את זה בגלל משהו. אצל הקדוש ברוך הוא אני עושה את זה כי הוא אמר. ככה. לא בגלל כלום. לכן זו עבודה דתית. ואת זה אסור להפנות לשום גורם אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא, כי אחרת זה עבודה זרה. ובמובן הזה אני אתן רק המחשה. הזכרתי אני חושב שאת הפירוש ברמב"ם הזה בהלכות עבודה זרה שמעתי מחברי הטוב נדב שנרב, שהוא נתן לי את הפשט הזה ברמב"ם. והוא הביא לי אז דוגמה, אני חושב שזה הדוגמה שהוא הביא לי אם אני זוכר נכון, הוא אמר שתחשבו על מישהו שנשכב בלילה לישון הרוס מעייפות, עוצם עיניים, רגע לפני שהוא עוצם עיניים סופנית, הוא פתאום נזכר שהוא לא התפלל ערבית. דיכאון אמיתי. בקיצור מה עושים? הוא נורא מתלבט, הוא לא יודע מה לעשות, הוא הרוס מעייפות, אין לו כוח כבר. תפילת ערבית רשות כידוע. אין כוח. מה הוא עושה? טוב, אז הוא שם על עצמו איזה שרוול אחד בחולצה, שיהיה בכל זאת קצת תרבותי, עומד איזה עשרה סנטימטר מעל המיטה, לא עומד אפילו, לא יושב, ממלמל מהר תפילת ערבית והולך לישון. גם קריאת שמע על המיטה הוא לא שוכח. הולך לישון. אוקיי? איך הייתם מתייחסים לתפילה הזאת? אז בדרך כלל אני חושב שההתייחסויות היו, זה מצוות אנשים מלומדה, מה התפילה הזאת? לא התכוונת, לא עשית את זה כמו שצריך. הוא אמר לי זו התפילה הכי נעלה שיכולה להיות. למה? כי זאת תפילה שנעשית מתוך מחויבות. הרי הוא לא מתפלל באמת, הוא לא יצא ידי חובה אפילו. הוא לא בטח לא יענו לו על שום בקשה שהוא ביקש בתפילה הזאת, כי זה לא רציני, הוא לא יצא ידי חובה, הוא מלמל… אבל למה הוא עשה את כל הפטנטים האלה? הוא עשה את כל הפטנטים האלה בגלל שברור לו שאם יש חובה להתפלל ערבית אז יש חובה להתפלל ערבית, נקודה. לא משנה כרגע מה אני אשיג מזה ואיך ומה יקרה ומצד ה… לא יודע. אני פשוט עושה את מה שאני חייב. הא דכפיה דרחמנא לעלמא, כן? תעשה את מה שנצטווית. ובמובן הזה זה מבטא עבודת השם ברמה מאוד מאוד עמוקה. ומה שגם כן הוא ציין לי אז, כשאני אומר דברים בשם אומרם אני חושב שזה גם כן ממנו, הסיפור הזה על רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הרבה סיפורים כאלה ואני תמיד צחקתי על זה, זה סיפורי חסידים לילדים מפגרים. אבל, אבל יש שם סיפור אחד שכשאתה מסתכל עליו במשקפיים האלה אתה פתאום רואה שיש בו משהו בכל זאת, למרות שזה סיפורי חסידים. רבי לוי יצחק מספר שם על יהודי שבאמצע התפילה נזכר שהיצול של העגלה שלו נשבר, והוא חייב לצאת לנסיעה ארוכה אחרי התפילה. הוא יוצא עם הטלית והתפילין מבית הכנסת ומתחיל לתקן את היצול של העגלה. ותוך כדי זה הוא ממשיך למלמל את התפילה, ואז אתה מסתכל עליו אתה אומר רגע, מה שווה התפילה הזאת? עזוב אל תתפלל, זה לא שווה שום דבר. אז רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומר תראה ריבונו של עולם איזה עם של צדיקים יש לך. הם מתפללים בבית הכנסת, הם מתפללים כשהם מתקנים את היצול של העגלה, הם מתפללים בבית, הם מתפללים באמבטיה, הם מתפללים בכל מקום. תראה איזה צדיקים. עכשיו על פניו זה נראה סיפור למפגרים, מליצת יושר שבאמת לא מחזיקה מים. אבל כשתחשבו עוד פעם ותשאלו את עצמכם למה באמת הבן אדם הזה עשה את זה? הרי יש לו לתקן את היצול של העגלה. שלא ילך בכלל לבית הכנסת, עזוב את התפילין ואת הטלית והכל, עזוב תחפף, שכל אחד יחשוב שהיית בבית הכנסת השני. בסדר? ואתם יודעים למה צריך שני בתי כנסת על אי בודד. לא על אי בודד, על אי לא בודד סליחה. שכל אחד יחשוב שהיית בבית הכנסת השני. לא, הוא הלך לבית הכנסת, שם טלית ותפילין ויחד איתם יצא לתקן את העגלה. למה? כי יש לו תחושת מחויבות. הוא חייב להתפלל. מה זאת אומרת, יש מצווה להתפלל, הוא חייב להתפלל. נכון יש לו יצרים ויש לו אילוצים והוא צריך לתקן את העגלה והוא היה לא בסדר. הוא היה לא בסדר, הוא היה צריך לדחות את זה. הכל נכון אולי הכל נכון, אבל יש פה עדיין ביטוי לתחושת מחויבות מאוד עמוקה. וזה נכון במובן הזה זה נכון. הוא לא ויתר, הוא לא ויתר על התפילה. הוא חיפף, הוא עשה דברים, בסדר, כולנו בני אדם, אבל הוא לא ויתר על זה. למה? כי יש לו תחושת מחויבות מאוד עמוקה. עכשיו עוד פעם, זה יכול לבוא כמובן ממקום של הרגל או של מה יגידו עליי או כל מיני דברים כאלה. זה עניין אחר. אבל אם זה לא בא משם וזה לא תמיד בא משם, אלא זה בא ממקום שבו אתה יודע, אני ברור שזה מה שצריך לעשות, הקדוש ברוך הוא אמר, זאת ההלכה, מה אני אעשה? אז אני מחפף פה, מחפף שם, אבל אני לא אוותר על קיום ההלכה. במובן הזה יש פה עבודת השם מאוד עמוקה. יש פה מחויבות חזקה מאוד גם במצב קשה לעשות את מה שאתה צריך. נכון, אתה מחפף, אתה אולי לא יוצא ידי חובה, לא עשית את זה באמת כמו שצריך, אבל לא ויתרת על זה. עשית משהו שהוא באמת לא ויתרת למרות האילוצים. זה כמו שבן אדם מגיע לבית כנסת קבוע, עזבו את היצול של העגלה. בן אדם מגיע לבית כנסת, הרי בדרך כלל התפילה שלנו לא נגיד לא מי יודע מה. ספק אם אנחנו יוצאים ידי חובה בכלל לפי הכללים הרגילים, כן? היום כבר אפילו הרמ"א מוותר על הכוונה בשמונה עשרה כי אנחנו לא יכולים להתכוון. הכוונות הנדרשות. אז מה זה אומר? אז למה בן אדם, בן אדם בעצם הולך לשם, סתם ממלמל את התפילה, הוא לא חושב שזה יעזור לו, הוא לא, זה סתם, הוא אומר, הוא הולך לבית הכנסת, ממלמל את התפילה והולך לדרכו. מקיים בדבקות את הסימן בשולחן ערוך קנ"ו, כי אחר כך יצא לעסקיו. את זה, זה הדבר היחיד שהוא מקיים בקפדנות מלאה. אבל בכל הקנ"ה סעיפים עד שמה, הוא לא הכי חזק. אוקיי. עכשיו השאלה היא למה, אז למה הוא עושה את זה? אז כולם נוזפים באנשים האלה שזה מלומדה, כן? מצוות אנשים מלומדה. אתם אומרים: אתה, אתה לא מתפלל, אתה לא חש בדבקות לקדוש ברוך הוא, אתה לא באמת מבין מה המשמעות של הדברים, אתה סתם מגיע, זה לא שווה כלום. אין לכם טעות גדולה מזו. זו תפילה נפלאה. זו תפילה נפלאה כי בן אדם עושה את זה כי הוא חייב, כי ההלכה אמרה. הוא לא צריך שיענו לו לרפואות ולפרנסה, והוא גם לא מאמין שזה יעזור לו בתחומים האלה, ולא בגלל זה הוא בא לשם. והוא גם לא מתכוון כי הוא בן אדם ויש לו יצרים ויש לו עניינים אחרים שמעסיקים אותו. אתם יודעים, אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר, אתם מכירים את זה. יש כאלה שבשביל לנסוע לארצות הברית צריכים רכב וסוסים ומטוסים, אנחנו בשם ה' נזכיר, רק מתחילים להתפלל אנחנו כבר בארצות הברית. כך נראית התפילה שלו. אז מה זה אומר? לכאורה לא שווה כלום. לא נכון, זה שווה הרבה מאוד, כי הבן אדם הזה בסופו של דבר עושה את מה שהוא היה חייב. ובמובן הזה זו תפילה מאוד מאוד שמבטאת בצורה מאוד עמוקה את עבודת ה', את המחויבות לעבודת ה'. דווקא תפילה כזאת. כי מי שבא להתפלל בגלל שהוא רוצה רפואות ופרנסה וכל מיני דברים כאלה, כמו שליבוביץ' אומר, כן? הקדוש ברוך הוא זה קופת חולים מבחינתו, אז הוא לא בא להתפלל, הוא לא בא לקיים מצוות תפילה, הוא בא לדאוג לצרכים שלו. במובן הזה זה עבודה לא לשמה, או לא עבודה בכלל. כאן אני מתחיל לחזור להערה שהייתה קודם, זה בעצם לא תפילה במובנה הטהור ביותר. בסדר, זה פשוט כדי להשיג דברים שאתה צריך. ולכן אני חושב שההסתכלות הזאת משנה הרבה מאוד הסתכלות שלנו על מישורים רבים בעבודת ה' שלנו. זה לא איזה דיון תיאורטי, זה דיון שיש לו השלכות מאוד מאוד פרקטיות בחיים. עכשיו בעניין הזה אבל אני רוצה לחדד נקודה חשובה. אין כוונתי לומר שאתה לא צריך להתכוון בתפילה, או שלא צריך לאהוב וליראה מהקדוש ברוך הוא ולעשות את התפילה כבסיס נגיד לאהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא, מי שמצליח, וכוונות האר"י תרצו ומה שאתם רוצים, הכל בא בחשבון. מה שאני רק מתכוון לומר זה שכל הדברים האלה הם קומה ב', ג', ד', ה', ו' של מצוות תפילה. יש קומה א' לפני הכל. קומה א' זה שתפילה היא מצווה. ומצוות צריכות כוונה. מה זה כוונה? כוונה לצאת ידי חובה. זה הכוונה הבסיסית ביותר של תפילה, כוונה לצאת ידי חובה. מי שמתכוון בתפילת כוונות האר"י ואהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא, יכול להתפלל עוד פעם, הוא לא יצא ידי חובה. לולא הרמ"א שהזכרתי קודם, שאף אחד לא יכול להתכוון היום, אבל לולא זה הוא לא יצא ידי חובה. למה? כי מצוות צריכות כוונה. מצוות צריכות כוונה הכוונה כוונה לצאת ידי חובה. יש עוד כוונות בתפילה: אהבה ויראה ורצון לפרנסה ורפואה נגיד, לא משנה, כל אחד ולפי השקפתו. כל זה זה קומה ב', ג', ד', ה', ו'. יש את קומה א' שבלעדיה לא יוצאים ידי חובה. כוונה לצאת ידי חובה. למאן דאמר לפחות מצוות צריכות כוונה, כן? אני לא נכנס פה לניואנסים, יש פה ניואנסים. עכשיו הנקודה היא שאנשים טוענים שיש רק את קומה ב' ומעלה. כאילו תפילה, מי שאין לו את קומה ב' ומעלה, זה מצוות אנשים מלומדה, זה תפילה שלא שווה כלום. אגב, ליבוביץ' כנגד זה טוען הפוך, שיש רק את קומה א'. שתיהן טעויות. יש את קומה א' ואחריה ב' וג' וד' וה' וו', זה נכון. רק אסור לשכוח גם את קומה א', ועל גביה אפשר להוסיף את קומה ב', ג' וד'. ואותו דבר אני אומר עכשיו ביחס לעבודת ה' בכלל. כשאני מדבר על קבלה באלול כבסיס לעבודת ה', אני מתכוון לומר שקודם כל, בראש ובראשונה, אני עושה מצוות בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. לכן אני עושה מצוות. על גבי זה בן אדם יכול להכניס גם אהבה ויראה לקדוש ברוך הוא, אולי את המשמעות של המצווה מבחינתו ומה זה בא להשיג אם הוא מבין מה זה בא להשיג, לא יודע. אחד יכניס לתוך זה, ייצוק לתוך זה את התוכן שהוא יוצק. אבל התשתית היא קבלה באלוה. על גבי זה יכולים להיות המון דברים נוספים, אבל לא במקום. אם מישהו יעשה את זה במקום, כמו אחד העם, אז זה לא קיום מצווה. לכן צריך להיזהר משתי הקיצוניות. זאת אומרת, קיצוניות אחת שאומרת שיש רק את המשמעות ואת הממדים האקזיסטנציאליסטיים, ומשמעות אחרת שיש רק את הלייבוביציות. אני חושב שהתמונה המלאה אומרת שהתשתית זה הלייבוביציות ועל גבי זה יש את כל המגדל. הרי התפילה מנוסחת בצורה של בקשות ושבחים והכל. לפי לייבוביץ', הוא כתב את זה נדמה לי באיזה מקום, אפשר היה לבקש לדקלם את ספר הטלפונים שלוש פעמים ביום. זה מה זה משנה, העיקר שאתה עושה מה שצווית. אבל חז"ל לא ניסחו כך את התפילה. עובדה שהתפילה מנוסחת באופן שיש לה משמעות. יש פה בקשות, שבחים וכל מיני הודיות, דברים מהסוג הזה. אז לא יכול להיות שזה סתם משהו שאפשר להתעלם ממנו. ברור שהם מצפים, או הקדוש ברוך הוא כנראה מצפה, שגם תתכוון לדברים האלה. אבל זה נכון שבתשתית עדיין תפילה היא קודם כל מצווה. וצריך להתכוון לצאת ידי חובה. ומי שלא התכוון… עכשיו אותו יצול של העגלה, אותו סיפור, אותו אחד שבא לבית הכנסת כל בוקר בלי כל כוונות האר"י ואהבה ויראה והתרגשות וכל הדברים האלה, יש לו את קומה א'. וכשיש לו את קומה א' אז קודם כל את המצווה ברמה הבסיסית הוא ודאי עשה. לעומת זאת מי שאין לו את קומה א' ויש לו את כל הדברים הנשגבים האלה, הוא רוקד בתפילה כל היום, יכול להיות שהוא לא יצא ידי חובה בכלל. אם הוא לא עושה את זה בגלל החובה אלא הוא עושה את זה כי זאת חוויה ודבקות בקדוש ברוך הוא והכל, הוא פשוט לא יצא ידי חובה. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, עוד פעם אני מסייג, למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, הוא לא יצא ידי חובה. וכוונות התפילה, זה רב חיים כבר, יש שלוש כוונות בתפילה: יש את כוונת המילים, יש את הכוונה של עמידה לפני השם, ויש את הכוונה לצאת ידי חובה כמו כל מצווה אחרת. זה מצווה ככל מצווה אחרת, משום מה אנשים שוכחים את זה. ואותו דבר ביחס לעבודת השם. כשאני מקיים מצווה אני מקיים את זה בגלל קבלה באלוה קודם כל. על גבי זה אני יכול גם לאהוב ולירא ולחשוב שזה מדביק אותי בקדוש ברוך הוא, הכל נהדר, לא במקום אלא על גבי הקומה הראשונה.
[Speaker B] אבל כל הכוונות האלו להדביק בקדוש ברוך הוא וחוויה רגשית וכולי וכולי זה גופא הטעם של מצוות תפילה?
[הרב מיכאל אברהם] אולי זה הטעם של מצוות תפילה אבל אני עושה מצוות תפילה לא בגלל הטעם. אנחנו לא דורשים טעמא דקרא חוץ מזה. אני עושה מצוות תפילה כי זאת מצווה. למה הקדוש ברוך הוא ציווה אותי בזה? בסדר, היו לו כנראה דברים שהוא רצה להשיג, זה בסדר גמור. אבל המוטיבציה הבסיסית שלי לעשות את זה כי הוא ציווה. אחרי זה אני יכול גם לנסות ולחשוב מה זה בא להשיג ולנסות להתחבר לזה, אוקיי, אפשרי, קומה ב' וג' והלאה. יש את קומה א' קודם כל. יש הבדל בין ההסתכלות שלנו על המצוות לבין ההסתכלות של הקדוש ברוך הוא על המצוות. הקדוש ברוך הוא קבע את המצוות האלה ולא אחרות, כנראה היו לו סיבות טובות למה הוא עשה את זה. אז יש סיבה למה מה המטרה, מה המצווה באה להשיג. אבל אני מבחינתי גם את ספר הטלפונים הייתי אמור לדקלם. זה שהקדוש ברוך הוא בחר לא לתת לי את ספר הטלפונים, אז הוא אמר לי תראה, אני גם מצפה ממך כנראה לקומה ב' וג'. אבל קודם כל יש את קומה א'. קודם כל יש את העבודה בקבלה באלוה. אחרי זה אהבה ויראה והכל ודבקות והכל נהדר, אבל יש את הקבלה באלוה קודם כל.
[Speaker E] ויש הבדל בין אם זה מצווה דרבנן?
[הרב מיכאל אברהם] לא חושב, למה שיהיה הבדל?
[Speaker E] הרי השם לא ציווה,
[הרב מיכאל אברהם] אני לא רוצה
[Speaker E] לעשות את זה
[הרב מיכאל אברהם] בגלל… לא, הקדוש ברוך הוא כן ציווה. אם אני עושה מצווה דרבנן והשם לא ציווה אני עובד עבודה זרה. כי אני בעצם עושה… לא אמיתי, אני לא אומר את זה באירוניה, עבודה זרה ממש. זאת עבודה זרה בגלל שאני מקיים דברים של בן אדם רק בגלל שהוא אמר.
[Speaker B] אז איפה הקדוש ברוך הוא ציווה? בלא תסור. בלא תסור.
[הרב מיכאל אברהם] אמנם נכון שזה מחלוקת רמב"ם ורמב"ן, אבל ברור שגם לפי הרמב"ן אמור להיות איזשהו בסיס שמעגן את זה בקדוש ברוך הוא. בלי זה לא חייבים. אני לא עובד אף אדם. לעבוד אדם זה עבודה זרה. אני עושה את זה כי זה רצון השם, לא אכפת לי כרגע מאיפה אני יודע שזה רצון השם. אבל אני מקיים את מה שחכמים אומרים כי זה רצון השם, לא כי חכמים אמרו. אז מה אם הם אמרו? זה ממש עבודה זרה. זה קצת דומה ל… או מתקשר קצת, היה עכשיו דיון בקבוצת הוואטסאפ לגבי סביב מירון וכל החינגות שיש שם. קרנבל מירון, הפרשות חלה למיניהן וכל הדברים הפופולאריים האלה שקורים היום, שבהם בסופו של דבר הם גובלים ולדעתי מהצד האסור של הגבול באיסור דאורייתא. לא רק שזה לא ראוי, זה לא כדאי, זה איסור, פשוט אסור, אסור מדאורייתא. הרמב"ם מביא וגם הרי"ף, זה גמרא, הם מביאים להלכה שאסור לעשות את המצוות כאמצעי להתרפא בו, להיוושע בו. צריך לעשות את המצוות בגלל שציווית. פרק י"א מהלכות עבודה זרה ברמב"ם. מי שחושב שהפרשת חלה תעזור לו במשהו, הוא עובר על לא תנחשו. אם הוא אומר שבזכות של הפרשת חלה, בזכות הפרשת חלה הקדוש ברוך הוא יעזור לי, זה יש מקום להקל, יש פוסקים שאומרים שזה כן מותר, וגם שם זה דורש דיוק. זה לא כל כך פשוט. כיוון שאז השאלה היא, אם זה יוצר רק זכויות, אז השאלה היא למה אתה מפריש חלה? אז תלמד תורה, תתפלל, תעשה משהו, תעשה כל מצווה אחרת. מי שמדגיש דווקא הפרשת חלה, זה אומר שהוא לא מחפש רק זכויות, כי זכויות יש לכל מצווה, אלא הוא מבין שהפרשת חלה בעצמה עושה משהו. זה איסור דאורייתא. חוץ מצדקה.
[Speaker F] אתה שומע? חוץ מצדקה.
[הרב מיכאל אברהם] צדקה זה שאלה מעניינת, כי הגמרא אומרת על מנת שיחיה בני וכולי, אז זה, זאת פרשה לעצמה. אני חושב לכתוב על זה אולי עוד מעט משהו ואז אני אתייחס לזה, אם אני מקווה שאני אגיע לזה.
[Speaker G] כן, אבל מה אם עשר, ומה אם עשר בשביל שתתעשר? מה? ומה אם עשר בשביל שתתעשר?
[הרב מיכאל אברהם] עשר בשביל שתתעשר זה לא בגלל המוטיבציה להתעשר. מי שמעשר בגלל המוטיבציה לא מקיים מצווה. טוב, זה נשמע ככה במאמר. לא, אני לא חושב שאתה צודק. עשר בשביל שתתעשר הכוונה שאם אתה תעשר, אז תתעשר. זה לא, זה ביטוי ספרותי. לא אומרים לך תקיים את זה בשביל להתעשר. הרי זה אבסורד. לפי איך שאתה קורא את זה, זה אומר שיש מצווה לעשר בשביל להתעשר. מי שלא רוצה להתעשר, אז לא צריך, שלא יעשר.
[Speaker G] לא, לא, שיש את המוטיבציה החוצה, זה לא רק בשביל שאני עושה את עבודת השם, אלא יש לי, צריכים לתת ממתק.
[הרב מיכאל אברהם] אני שואל שאלה, אם אתה קורא את זה כפשוטו, אז צריך לקרוא את זה כמו שאני אומר. עשר בשביל שתתעשר, זה מה שכתוב, לא? אני טוען שלא צריך לקרוא את זה ככה.
[Speaker G] אני קורא את זה יותר בתור ממתק.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי.
[Speaker G] אני קורא את זה יותר בתור ממתק. לא שתעשה את זה בגלל ש…
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אם ככה אין לנו ויכוח.
[Speaker G] אז נלטף אותך קצת.
[הרב מיכאל אברהם] אם ככה אין לנו ויכוח. אז בסופו של דבר אתה מעשר בגלל שזאת מצווה. רק אתה חושב שזה גם יעשיר אותך, בסדר גמור. אז מה?
[Speaker G] לא, כי זו לא מוטיבציה טהורה של עבודת השם.
[הרב מיכאל אברהם] זאת מוטיבציה טהורה לגמרי. זאת מוטיבציה טהורה לגמרי. אני אביא עכשיו את ההקדמה של האגלי טל. הזכרתי אותה כבר נדמה לי מתישהו. ההקדמה של האגלי טל, הוא כותב שמה שיש טועים מדרך השכל וחושבים שללמוד ליהנות כשאתה לומד תורה זה לימוד לא לשמה. והוא אומר שזו טעות גדולה. ברור שהשמחה וההנאה היא חלק ממצוות הלימוד. כן, כל בוקר אנחנו מברכים והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו. אנחנו רוצים שזה יערב לנו. למה? כי כשאנחנו נהנים ושמחים, אז אנחנו יותר, זה מתחבר אלינו, אנחנו יותר מבינים את זה, אנחנו יותר מפנימים את זה. ברור שזה תורם ללימוד ההנאה. אז זה כולם מכירים באגלי טל. אבל המשפט הבא אחרי זה פחות מכירים. המשפט הבא אחרי זה הוא אומר, אבל מי שלומד בשביל ההנאה, זה באמת לא לימוד לשמה. זאת אומרת, הוא אומר אין שום בעיה שאתה תיהנה ותשמח, להיפך, רצוי ליהנות ולשמוח, אבל לא שהלימוד יהיה בשביל ההנאה והשמחה. כי זה לימוד לא לשמה. אז מה כן? אני לומד כי צריך ללמוד, חוץ מזה אני גם נהנה ושמח, אבל לא שההנאה והשמחה הם המוטיבציה ללימוד. ברור, לא צריך לכבות את ההנאה והשמחה ולהשתדל לסבול. זה ברור. מצד שני, אם המוטיבציה שלי ללימוד היא הנאה ושמחה, זה לימוד לא לשמה. איפה המדד? חכה רגע, חכה רגע. המדד הוא מה קורה אם בוקר אחד אני מתעורר ולא בא לי ללמוד. לא נהנה, לא שמח, אין לי כוח עכשיו, אני רוצה ללכת לים. בסדר? האם אני לומד. אם אני עדיין לומד, אז זה אומר שגם כשאני נהנה, אני לומד לא בגלל ההנאה אלא בגלל המצווה. חוץ מזה שאני גם נהנה.
[Speaker G] אפשר לומר ההיפך כאן גם כן. אני לומד כשאני לא נהנה כי אני רוצה ליהנות שוב. אז המוטיבציה זה ליהנות, אבל לא הולך כל הזמן, אבל אני כן רוצה ליהנות.
[הרב מיכאל אברהם] בוא לא ניכנס לדיאגנוסטיקה הפסיכולוגית. אפשר לפרש כך, אפשר לפרש אחרת. אני מתכוון רק להמחיש את הנקודה. אתה צריך ללמוד בגלל המצווה ולא כדי ליהנות. איך מודדים אם אתה כזה או לא, אז על זה אפשר להתווכח, נשאיר לפסיכולוגים. זה לא חשוב לי אופן המדידה, מה שחשוב לי זה העיקרון. העיקרון הוא ש- העיקרון הוא שאתה צריך ללמוד בשביל בגלל המצווה וליהנות, אבל לא ללמוד בגלל ההנאה. זה אותה לוגיקה שאני מדבר עליה פה. זאת אומרת, אתה יכול, אתה יכול לעשות מצוות וגם, לא יכול, רק רצוי, גם לאהוב ולירא מהקדוש ברוך הוא. אהבה ויראת השם זאת אלה מצוות. ודאי שאתה צריך לאהוב ולירא מהקדוש ברוך הוא, אבל אתה לא אמור לעשות את זה בגלל האהבה והיראה. זה הנקודה. מבחינת הרמב"ם, כל עבודה דתית שיש לה טעם, זאת עבודה לא לשמה. אם אתה עושה את זה בגלל משהו, כי זה מביא לך משהו, זאת עבודה לא לשמה. אתה צריך לעשות את הדברים בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר. וזה יש אחד הביטויים החזקים לעניין הזה, נמצא ברמב"ם בתחילת פרק עשירי מהלכות תשובה. יש שם רמב"ם נהדר, אני ממש אוהב אותו. זה הרמב"מים האלה, זה רמב"מים של ליטבקים. זה הרמב"מים שמהם הליטבקים חיים. אני משתף את הרמב"ם. אל יאמר אדם, הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזאת, שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. אז אומר הרמב"ם, אסור לעבוד, אין ראוי לעבוד לא לשמה, בשביל השכר או בגלל יראת העונש, זה עבודה מיראה, זה לא ראוי. צריך לעבוד את השם מאהבה. הלאה, הלכה ב'. העובד מאהבה, עכשיו מה זה עובד מאהבה? אתם חושבים, הו, אהבת השם, זה הרי סותר את מה שהוא אמר בהלכות עבודה זרה שלמדנו עכשיו, כי הוא אמר שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור. זאת אומרת שאם העבודה הדתית באה מתוך מוטיבציה רגשית כלשהי, יראה או אהבה, זה לא טוב. צריך לעשות את זה כי הקדוש ברוך הוא אמר. פה הרמב"ם אומר אחרת, הוא אומר לא לעבוד מיראה, אבל לעבוד מאהבה, כן לעבוד מאהבה. תראו מה הוא כותב בהלכה ב'. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה. אז מה כן? אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה. תשימו לב, הוא לא אומר יראת הרעה ולירש הטובה רק שכר. הוא אומר לא מפני דבר בעולם. אתם רואים את המילים. אבל הוא אומר מפני טובה. אומר לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש. לא הבנתי. סוף טובה לבוא. סוף טובה לבוא, אז מה, מה זה קשור עכשיו? מוטיבציה שיבוא טוב. לא, זאת לא מוטיבציה. אתה חוזר על אותה טעות. אני מסביר שוב. הרמב"ם אומר שעובד מאהבה הולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, אין לו שום סיבה, הוא עושה את זה ככה. לא יראת הרעה ולא לירש טובה, אלא מה כן? עושה האמת מפני שהוא אמת. בגלל זה אתה עושה. רגע, רגע, רגע. עושה אמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה. זה לא שאין עולם הבא, זה לא שאין שכר, זה לא שאין תועלת למצוות. יש, אבל לא בגללה אתה עושה את זה. אתה עושה אמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא. כמו שאומר הליטאי. אתה עושה בדיוק ההפך ממה שאתה אומר.
[Speaker D] למה הוא אומר משום שזה אמת? הוא לא אומר בשביל הקדוש ברוך הוא ציווה. הוא אומר משום שזה אמת שזה נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אז אז למה
[Speaker D] נכון?
[הרב מיכאל אברהם] יש סיבה לעשות. לא, למה זה נכון? זה נכון כי הקדוש ברוך הוא ציווה. זה נכון כי הקדוש ברוך הוא ציווה, קודם כל.
[Speaker E] כנראה זה גם נכון כי אם הוא ציווה אז יש לזה איזושהי סיבה, אבל הרי אני לא יודע את הסיבה הזאת. אני יודע שאם הקדוש ברוך הוא ציווה אני צריך לעשות. אני אראה לכם את זה בעוד מקומות ברמב"ם, זה דברים מפורשים ברמב"ם. אנחנו רק התחלנו את הרמב"ם הזה. אבל ברור שהוא מתכוון לזה. הוא עושה את האמת מפני שהוא אמת, הכוונה שזה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה. ושום דבר, שום תועלת, הוא אומר לא שום דבר בעולם, לא תועלת שזה יביא גם לעולם.
[הרב מיכאל אברהם] תועלת אני מתכוון לתועלת
[Speaker E] חיובית, תועלת רוחנית, לא עולם הבא או שיהיה לי יותר כסף.
[הרב מיכאל אברהם] שום דבר בעולם. לא, אם אתה עושה משהו בגלל סיבה, זה כמו שהוא אמר בעבודה זרה. אם אתה עושה דבר בגלל סיבה זה לא עבודה דתית. עבודה דתית זה כשאתה עושה משהו כי האלוהים אמר. זהו. אבל הרמב"ם ממשיך ואין כל חכם זוכה לה. לא אמרתי שזה אסור, אמרתי שזה עבודה שלא לשמה. זה לא אסור. בעבודה זרה אנחנו מדברים על איסורים. פה אנחנו מדברים על מצוות, אין איסור לעשות מצווה באופן כזה, רק זה לא האופן הנכון לעשות אותה, אין ראוי לעשות את זה. אבל זה בשביל סגולת העם. אני מדבר כרגע מה המודל שהרמב"ם מציג. השאלה היא כמה אנשים מצליחים להגיע למודל הזה? שאלה אחרת, אולי מעטים, אבל זה המודל. וסוף הטובה לבוא זה בדיוק כמו עגלה טלה. זאת אומרת בסוף בסוף יש הנאה ויש שמחה והכל וזה מביא תועלת, הכל בסדר. אבל לא בגלל זה אני לומד. זה מה שהרמב"ם כותב פה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה וזו מעלת אברהם אבינו שקראהו הקדוש ברוך הוא אוהבו. שימו לב עוד פעם לזה הוא קורא אהבה. לעשות את האמת מפני שהוא אמת זה מה שנקרא אצלו אהבה. זה לא רגש אהבה שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא ואני עושה את זה כמו שאני אוהב מישהו ואני עושה דברים שמשמחים אותי. לא, מה שהרמב"ם מדבר פה על אהבה זאת אהבה אינטלקטואלית. אהבה קוגניטיבית, כן? זה משהו… אני מבין שזאת האמת. זה מה שנקרא אצלו אהבה. עוד רגע נראה את זה.
[Speaker B] ההמשך שהוא אומר שזה דומה לאהבת אישה…
[הרב מיכאל אברהם] שנייה שנייה, נגיע.
[Speaker B] ואם מעלת אברהם
[הרב מיכאל אברהם] אבינו שקראהו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך. ובזמן שיאהב אדם את השם אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה. הכוונה פה זה אהבת המעלה, זאת אומרת כיוון שאתה מבין שמה שהקדוש ברוך הוא אומר זה האמת, זה מה שאתה עושה. אתה עושה את זה כי הוא אמר. ותראו עכשיו את ההמשך מה שהעיר פה אליאב קודם, פה לכאורה יש סתירה למה שאני אומר. וכיצד היא אהבה הראויה? הוא שיאהב את השם אהבה גדולה יתרה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך וזה ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. לכאורה הלכה ג' סותרת חזיתית את ההלכות הקודמות, הלכה ב'. אתה אומר לי אהבה, מה זאת אהבה? לעשות את האמת מפני שהוא אמת. אהבה הכי ליטוואקית שיש. ופתאום אתה נהיה לי אולטרה חסיד. אהבת השם זה כמו שיר השירים, זה אהבת אישה, זה לשגות בה תמיד, זה להיות מלא בזה שזה לא יעזוב אותך. איך שתי ההלכות האלה מתיישבות זו עם זו? נדמה לי שמה שצריך להיזהר פה זה הרבה פעמים ככה, צריך להיזהר מלקחת משל לצעד אחד רחוק מדי. מה זאת אומרת? הרמב"ם אומר ככה: האהבה זה לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זה מה שהוא קורא פה אהבה. עכשיו יכול להיות שברגע שאני מבין שזאת האמת, סביר נוצרת אצלי איזושהי אהבה כלפי הדברים. זה סימפטום, זאת אומרת זה אינדיקציה לכך שאני מבין שזאת האמת, אבל אני עושה את הדברים בגלל האמת לא בגלל הרגש שהתעורר כתוצאה מזה. ועכשיו אומר הרמב"ם ככה, כיוון שמדובר פה באהבת המעלה מה שנקרא אהבה קוגניטיבית, לא אהבה אמוציונלית, אז יש לנו איזושהי נטייה לראות טוב זה עניין קר, זה עניין רציונלי כזה, אז צריך להגיד לשם ייחוד בבוקר והכל בסדר ואני בעצם עושה את הדברים מהסיבה הנכונה. וזה אגב נכון באמת. אבל אומר הרמב"ם המעלה הגדולה הזאת שרק אברהם אבינו זכה לה ומעטים זוכים לה, זה שכאשר הדבר הזה מלווה אותך כל היום לא בהכרח במובן האמוציונלי. הוא מביא הדגמה מאהבה לאישה. באהבה לאישה קל לנו מאוד להבין את זה. שמה כולם מבינים את זה לא רק אנשי המעלה. כולם מבינים את זה כי זה חוויה שאנשים רבים חווים, שאתה בעצם זה מלווה אותך כל הזמן, אתה שוגה באהבתה תמיד. אומר הרמב"ם שיר השירים כולו משל הוא לעניין זה. מה הכוונה משל? אין הכוונה שגם האהבה לקדוש ברוך הוא צריכה להיות אמוציונלית, אלא שגם האהבה לקדוש ברוך הוא למרות שהיא לא אמוציונלית צריכה להיות כמו האהבה האמוציונלית, זאת אומרת היא צריכה להיות אינטנסיבית וללוות אותנו כל היום כמו האהבה האמוציונלית. נדמה שיש פה מישהו שנמצא באהבה עצומה, כל הכבוד. אז הטענה בעצם זה שהמשל הזה בהלכה ג', המשל הזה הוא משל לעניין האינטנסיביות של האהבה אבל לא בהכרח לעניין האופי שלה. האהבה הזאת לא חייבת להיות אהבה אמוציונלית. אם היא כן, אז בסדר. אבל זאת לא המצווה, או לא זה מה שהרמב"ם מדבר כאן. הרמב"ם מדבר כאן על אהבת המעלה. אהבת המעלה, הכוונה להבין שזאת האמת הצרופה ולעשות את זה בגלל שזאת האמת. בדרך כלל, אנשים שבאמת ובתמים מבינים את זה, זה אנשים שגם יחושו רגש של אהבה, כי ככה אנחנו בנויים. אבל זה לא הנקודה, זה רק סימפטום. וגם אם אתה לא חש את זה, זה לא משנה. הנקודה האמיתית זה לעשות את האמת מפני שהוא אמת. וההשוואה לשיר השירים זה משל כדי להסביר לי את מידת האינטנסיביות שהדבר הזה צריך לקחת בעולם שלי, לא בהכרח את מידת האמוציונליות. אני לא רואה איך מגיעים לאהבה אמוציונלית כלפי הקדוש ברוך הוא כמו אהבה לבני זוג. אני לא יודע, זה נשמע לי מוזר, אולי יש כאלה שמצליחים, אני לא יודע. אבל אני לא חושב שמה שהרמב"ם כותב כאן זה הוא מתכוון לזה. אלא הוא ממשיך את דרכו לכל אורך הדרך. הרמב"ם מגדיר שעבודת השם צריכה להיעשות ללא סיבה. לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זהו. אם יש כל סיבה אחרת, אפילו סיבה רוחנית, סיבה טובה, סיבה מצוינת, לא משנה, זה כבר לא זה, זה כבר עבודה לא לשמה. וכאן אני אחזור להערה משאתה אליהו הערת את זה קודם, השאלה אם זה לא שווה כלום או שזה עבודה לא לשמה. וכאן אני חוזר להבחנה שעשיתי קודם עם המקף. אם אני מאמין בקדוש ברוך הוא, אבל אני עובד כמו "אחד האדם". גברא רגיל לעבוד, אני עובד כמו "אחד האדם". פה זה עניין עדין מאוד, אני לא יודע מה לענות על זה. למה? מצד אחד אני יכול להגיד זאת עבודה, זה כנראה כן מצווה, אבל אולי מצווה לא לשמה. אז זה כן מצווה. בניגוד לאחד האדם שאם הוא לא מאמין אז זה בכלל לא מצווה. אבל אם מישהו כן מאמין, אז כנראה שזאת מצווה. אני רק מתלבט למה זאת מצווה. אפשר להגיד שזאת מצווה כי בסופו של דבר, אם בן אדם מאמין עושה מצוות, זה כנראה נובע מהאמונה שלו, זה הרי לא מקרה שהוא עושה את זה. אז עמוק בתוכו, גם אם הוא לא מודע לזה, אבל עמוק בתוכו מה שהניע אותו לעשות את המצווה הזאת, זאת המחויבות הדתית. זה ברור. כמו היצול של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. זאת אומרת, הוא לא יסביר לעצמו שהוא עושה את זה בגלל המחויבות הדתית, הוא להיפך, יהיו לו נקיפות מצפון איזה תפילה זאת, תיקנתי את העגלה תוך כדי התפילה. אבל כשאני מסתכל על זה מהצד, אני רואה פה משהו שהוא עצמו אולי אפילו לא שם לב אליו. שיש לו משהו במחויבות שלו שלא נותן לו לעזוב את התפילה, הוא חייב לעשות את זה. ובמובן הזה, יש פה באמת מחויבות גם אם אתה לא מודע לה. זה כעין הסברה במצוות צריכות כוונה למשל. במצוות צריכות כוונה, אז הטענה של הרבה פוסקים, ובראשונים זה מתחיל, שאם עשית את זה בסתם, זה מתחיל בעצם בגמרא בסתמא לשמה בתחילת זבחים. אבל הטענה היא שאם עשית את זה בלי כוונה מפורשת, עדיין יצאת ידי חובה גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אלא אם כן יש כוונה הופכית. למשל, אני באתי לבית הכנסת, הנחתי תפילין והתפללתי, לא התכוונתי לצאת ידי חובה ולא שום דבר. אומרים הרבה פוסקים, יצאת ידי חובה. למה יצאת ידי חובה? כי כשאני שואל את עצמי למה אני נמצא שמה, מה אני עושה שמה, הרי ברור שבתוכו, בתוכי עמוק, אני נמצא שם כי אני מחויב להלכה הזאת שאומרת לי שצריך לעשות את זה. זה שזה כרגע לא נוכח במודעות שלי, נכון, זה אולי אפילו מגרעת מסוימת, אבל אי אפשר להגיד שאני לא עושה את זה בגלל המחויבות, אני עושה את זה בגלל המחויבות רק אני לא מודע לזה. זה כעין הסברה שם בתחילת זבחים שסתמא לשמה. שמישהו כותב גט לשם אישה, אבל הוא לא חושב במפורש לשם אישה. אז השאלה היא אם הסתמא גם הוא נחשב לשמה. האם מתוך ההקשר ברור שהוא כותב את זה לשם האישה ולכן למרות שזה סתמא, זה ייחשב כתיבת גט לשמה. הדיון שם בגמרא, כי יש הבדל בין קורבנות לבין אישה, באישה סתמא כנראה לא, ובקורבנות כן. אבל זה הדיון שם בגמרא בתחילת זבחים, ממש בהתחלה, בדף ב'. אז הפוסקים אומרים, אותו דבר יש לגבי מצוות צריכות כוונה. גם במצוות צריכות כוונה, אם הבן אדם הוא מאמין, אז מה הוא עושה בבית הכנסת? אם הוא לא מאמין, אז מזמינים אותו לבית הכנסת, הוא בא כדי להשלים מניין, לעשות טובה לאנשים, הוא לא נמצא שם כדי להתפלל. אז זה אמרתי, הוא עציץ. הוא לא מצטרף. אבל אם יש מישהו שבא לבית הכנסת, הוא אדם מאמין, הוא מתפלל, הוא בא לבית הכנסת, כרגע לא בראש שלו המצווה והוא לא מתכוון לזה, הוא בכלל חושב על העסקים שלו. אבל הוא בא לבית הכנסת. למה הוא בא? הרי הוא אדם מאמין, הוא מקיים מצוות קבוע. ברור שהוא בא כי זאת מצווה, גם אם הוא לא מודע לזה, בתוכו ברור שזאת המוטיבציה שלו. סתמא לשמה. לכן הטענה שלי, או לפחות ככה אני חושב, שאם אדם כזה מקיים מצווה לא לשמה, יכול להיות שזה אפילו מצווה לשמה, לא רק שזה מצווה, אבל לא לשמה. לא כמו אחד האדם שזה לא מצווה בכלל. אמרתי, אצלו זה כן מצווה, אבל אולי לא לשמה. ופה יכול להיות שזה אפילו מצווה לשמה. כי תכל'ס אתה עושה את זה בגלל המחויבות. אחרת למה אתה באת בכלל? אתה עושה את זה בגלל המחויבות. נכון זה לא נוכח אצלך. אז אולי הלשמה הוא לא לשמה מעולה, יש מדרגות בלשמה. אם זה גם נוכח אצלך ואתה מודע לזה כל הזמן, אז זה לשמה מהודר, לשמה מעולה. אבל עדיין יש פה באמת מצווה. אבל יש פה מצווה כי אתה עושה את זה באמת בגלל זה. אבל מי שלא עושה את זה בגלל זה באמת גם בעומק, אז יכול להיות שאין לו מצווה בכלל. לא שזה מצווה לא לשמה. יכול להיות, אני מתלבט לגבי זה ולכן אמרתי לך לחכות קצת עד שאני עונה על השאלה הזאת. האם זה מצווה בכלל, לא מצווה בכלל או שזה מצווה לא לשמה. אני מתלבט קצת במה זה יהיה תלוי בעומק הפסיכולוגי של הבנאדם. אני לא יודע. לא יודע לענות על זה. אוקיי, אבל ברמה העקרונית מה שאני רק רוצה לסכם ואני רואה שאנחנו נצטרך להקדיש לזה קצת מהפעם הבאה, שיטת הרמב"ם לדעתי זה שהמקף בין האמונה לבין המחויבות המעשית הוא בעצם מוקד העניין. אם המקף הזה לא קיים, אז זה לכל היותר עבודה לא לשמה, אם זה בכלל עבודה, אם זה בכלל מצווה. ספק רב אם זה בכלל מצווה. אבל אם כן, זה מצווה לא לשמה. אוקיי? כי המקף מאוד חשוב. זה שאני עושה את זה בגלל הציווי. לא שיש ציווי ואני עושה את זה בגלל שזה טוב. לא, אני עושה את זה בגלל הציווי. לא מספיק שאני גם מאמין וגם מקיים. צריך שאני אקיים בגלל שאני מאמין. רק אז המצווה היא מצווה מלאה או שרק אז אפילו זה בכלל מצווה. זו ההתלבטות שאמרתי קודם. אוקיי, אז זה בעצם שיטת הרמב"ם. בפעם הבאה אני ארצה לעבור על עוד איזה שלושה מקורות ברמב"ם ולנסות לשכנע אתכם עוד יותר שזאת שיטתו, ואז כבר נעבור על עוד.
[Speaker E] יש לי שאלה עקרונית. הרמב"ם מדגיש את האינטלקט. החסידות תגיד אנחנו לא פוסקים כמו הרמב"ם. לבריאות. אוקיי, הבעל שם טוב…
[הרב מיכאל אברהם] אני מציג את עמדתי ואני מציג אני חושב גם את עמדת הרמב"ם. מי שלא מקבל את זה אז לא מקבל את זה. מה אני יכול לעשות? אני לא… אוקיי.
[Speaker E] אני אומר
[הרב מיכאל אברהם] שזה גם נכון בסברה, לא בגלל שהרמב"ם אמר. הייתי אומר את זה גם בלי הרמב"ם. אבל בסדר, אני אומר, הם כנראה לא מסכימים איתי, בסדר גמור, אז לא. יש עוד הרבה דברים שאני לא מסכים עם החסידים. אין מה לעשות. טוב, עוד מישהו רוצה להעיר או לשאול?
[Speaker B] כן, בבקשה. מי שמפריש חלה כדי להירפא, אז זאת עבודה זרה? לא שומע. נכון? לא שומע. מי שמפריש חלה כדי להירפא?
[הרב מיכאל אברהם] לא עבודה זרה, זה לא תנחשו. זה אביזרייהו דעבודה זרה, כן. הלכות עבודה זרה ברמב"ם בפרק י"א, הוא דן שם בלא תנחשו. מה?
[Speaker B] כן, אז למה זה לא… אז
[הרב מיכאל אברהם] לא שומעים אותך, אתה נקטע. לא שומעים.
[Speaker B] כן, שומע?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כן.
[Speaker B] למה מי שמפריש חלה כדי להירפא זה לא נכנס בגדר של לא לשמה?
[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, יש זה איסור ספציפי, לא בגלל שזה לא לשמה, זה לא תנחשו. זה לא לשמה זה נתון אחד, זה הרמב"מים שראינו עכשיו. חוץ מזה יש בזה גם איסור לא תנחשו. לא בגלל זה, זה חוץ מזה. כי הטענה היא שזה גמרא, והרי"ף והרמב"ם מביאים אותה להלכה, שאם אדם עושה את המצוות כאמצעי להירפא זה לא תנחשו. זה כמו להאמין שחתול שחור מביא מזל רע.
[Speaker B] אוקיי, אבל לדוגמה אחרת, מי שעושה את המצוות בגלל שהוא חושב שזה טוב בשבילו, אז זה נכנס בגדר של לא לשמה, נכון? וזה לא עבודה זרה. נכון. אוקיי. וגם, לציית למישהו, אם אני מציית למישהו בגלל שאני אוהב אותו, בגלל שאני מפחד ממנו, זה סמכות פורמלית או סמכות אחרת?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה הפוך מסמכות פורמלית. אתה עושה את זה כי יש לך סיבה. סמכות פורמלית זה המשמעות שאתה עושה את זה כי הוא אמר.
[Speaker B] אז יש סמכות פורמלית, סמכות מהותית וסמכות אחרת, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לא, סמכות מהותית זה אותו סוג, לא אכפת לי כרגע אם יש כמה ניואנסים, אבל זה אותו סוג. הסמכות המהותית זה שאני שומע למישהו בגלל כישורים מסוימים שיש לו, כי הוא חכם או כי אני אוהב אותו או מסיבות כאלה ואחרות.
[Speaker B] אז אתה אומר בעצם שצריך לציית לקדוש ברוך הוא בגלל סמכות פורמלית?
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אה, אוקיי.
[Speaker B] לא בגלל שהוא צודק ו…
[הרב מיכאל אברהם] נכון. הוא גם צודק כנראה, אבל לא בגלל זה.
[Speaker B] כן, אוקיי, הבנתי. יפה. אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] עוד מישהו?
[Speaker C] תודה רבה ושבת שלום. לא שומע.
[הרב מיכאל אברהם] תודה רבה ושבת שלום.
[Speaker B] שבת שלום. יש מישהו ששלח, אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית, אבל יש מישהו ששאל, כן, בצ'אט, מה הכוונה של רבי אליעזר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. נו, מה לא הבנתי? בגלל שאמרת שצריך להתפלל בגלל החובה להתפלל בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר, אז זה בעצם העושה תפילתו קבע.
[הרב מיכאל אברהם] אני יכול להסביר את זה בעשר צורות. א', מי אמר שהוא מדבר על תפילת חובה? הוא מדבר על תפילות שאתה עושה אולי מעבר לחובה. ב', יכול להיות שמי שעושה תפילתו רק קבע אין תפילתו תחנונים. זו הטעות של להיות רק ליבוביץ'. אז אני אומר, יש את, אתה צריך לעשות מעבר לחובה, אתה צריך גם לעשות תחנונים. זו הטעות של ליבוביץ'. אבל יש את קומה א' עדיין, רק צריך על זה את קומה ב'. דברים כאלה אפשר להסביר בהרבה צורות. אוקיי.
[Speaker B] בסדר גמור, תודה רבה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב להתראות, שבת שלום.
[Speaker B] שבת שלום.