אמונה – שיעור 7
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אמונה כמחויבות לציווי במקורות הרמב״ם
- הזדהות, מצוות שכליות ושמעיות, ומוטיבציה לעשייה
- צדקה לגוי, השבת אבידה, וא-סימטריה בין מניע מוסרי למניע מצוותי
- רגש, אינטואיציה, והטענה שאין ערך עצמי לרגשות
- הגדרת “אלוקים” כסמכות פורמלית והמעבר מהעובדה למחויבות
- פסילת חוויה, מדיטציה, שבת מקרבת, וחינוך כבסיס לאמונה
- שני “ארגזי הכלים” לעובדות והצגת “פרדוקס האמונה”
- ביקורת על הוכחות לוגיות: תקפות, הנחת המבוקש, ומתמטיקה
- השלכה: הוכחות לא מביאות אתאיסט לאמונה אלא לכל היותר מודעות
- ביקורת על “לא תתורו” כאיסור חקירה ועל אמונה תמימה
- מצוות האמונה ברמב״ם והדחייה של “הימור פסקל”
- סיכום ביניים: שוקת שבורה והבטחה לפתרון בהמשך
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר את תמצית האמונה התאיסטית כמחויבות לציווי ולהלכה, ולא כחוויה רגשית או עמדה פילוסופית מופשטת בלבד, ומבסס זאת על מקורות שונים ברמב״ם. הוא מבחין בין הזדהות רצויה עם מצוות שכליות לבין היעדר ערך מיוחד להזדהות עם מצוות שמעיות, תוך קביעה שגם במצוות שכליות המוטיבציה לביצוע חייבת להיות הציווי ולא הרגש או ההזדהות. בהמשך נטען שלרגשות אין משמעות ערכית כשלעצמם, ושאמונה היא טענת עובדה ולכן אינה נקנית דרך חוויות, מדיטציה או חינוך בלבד, אלא לכאורה רק דרך פילוסופיה/לוגיקה או דרך אמפירית—אלא ששתי הדרכים נראות כלא מסוגלות באמת “להביא” אדם לאמונה. מתוך כך מוצגת ביקורת חריפה על הרעיון שיש איסור לחקור ספרי כפירה או על “אמונה תמימה” כעמדה שמונעת בירור, ומוצג פלונטר שמובטח לו פתרון בהמשך.
אמונה כמחויבות לציווי במקורות הרמב״ם
הטקסט קובע שתמצית האמונה הדתית היא מחויבות לציווי ולהלכה ולא רק אמונה מופשטת, ומביא לכך מקורות מהרמב״ם. הרמב״ם בהלכות תשובה פרק י׳ מציב אידיאל של “לעשות את האמת מפני שהוא אמת”, ובהלכות עבודה זרה הוא מציג קבלה באלוה כתנאי לעבודה דתית. פירוש המשנה בחולין מוצג כהדגשה שעשיית הדברים היא “בגלל הציווי מסיני”, ובסוף פרק ח׳ מהלכות מלכים מובא הדיון במי שעושה דברים מתוך “הכרח הדעת”.
הזדהות, מצוות שכליות ושמעיות, ומוטיבציה לעשייה
הרמב״ם בשמונה פרקים פרק ו׳ מוצג כמדגיש את חשיבות ההזדהות של האדם עם המצוות, ולא עשייה כ“מצווה ועושה” בלבד מתוך כפיית היצר, והטקסט טוען שאין כאן סתירה לתפיסה שהעשייה נמדדת במחויבות לציווי. הרמב״ם מבחין בין מצוות שכליות שבהן יש ערך להזדהות לבין מצוות שמעיות שבהן נאמר “אל תאמר אי אפשי… אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי”, והטקסט מסביר שבשמעיות אין תועלת ערכית להזדהות ולכן אין צורך לעבוד להשיגה. הוא טוען שגם במצוות שכליות, אף שיש מעלה בהזדהות, המוטיבציה לביצוע נשארת הציווי; המדד הוא האם האדם יקיים את המצווה גם כשאין לו רצון טבעי או נטייה רגשית לכך. הוא מביא את אגלי טל על לימוד תורה: צריך לשמוח בלימוד, אך השמחה אינה הסיבה ללימוד אלא תוספת נלווית.
צדקה לגוי, השבת אבידה, וא-סימטריה בין מניע מוסרי למניע מצוותי
הטקסט מבחין בין מעשים שאין בהם מצווה לבין עשיית מצוות, וטוען שכשאין מצווה אפשר לפעול מתוך מוסר טבעי בלי בעיה הלכתית. הוא דוחה את הטענה שמעשה מוסרי ללא ציווי מוכיח שגם כשיש ציווי האדם פועל רק ממוסר, ומנסח א-סימטריה: המניע המצוותי אינו דורש בלעדיות אלא צריך להיות תנאי מספיק גם בלי רגש טבעי, בעוד שאין מניעה שהאדם יעשה פעולה גם כשיש רק מניע מוסרי. הוא דן בהשבת אבידה לגוי ובדעה האוסרת זאת, וטוען שהאיסור (כאשר קיים) אינו כדי “לעבוד על המידות” או להוכיח עשייה לשמה, אלא כסנקציה על הגוי “בגלל מי שהוא”. המאירי מובא כמי שסובר שבגויים המתנהגים כבני אדם יש כל החיובים שיש כלפי יהודי, והטקסט מציג זאת כהוכחה שהאיסור אינו קשור למוטיבציה המצוותית אלא ליחס למציאות החברתית.
רגש, אינטואיציה, והטענה שאין ערך עצמי לרגשות
הטקסט טוען שחוויות והזדהות רגשית אינן “משחקות על המגרש הערכי”, ושאין ערך בקיומם של רגשות כשלעצמם גם ביחס לאמונה וקיום מצוות. הוא אומר שאדם נטול רגשות אינו פחות צדיק אם הוא עושה את הדבר הנכון, ומציע שהרמב״ם כשהוא מדבר על הזדהות מתכוון בעיקר להזדהות אינטלקטואלית של “הכרח הדעת” ולא בהכרח למימד אמוציונלי. הוא טוען שמצוות כמו אהבה ויראה אינן מצוות רגשיות במובן האמוציונלי, ומפנה למאמר “מעמד הרגש בהלכה” ולטור שבו סוכמו הדברים, תוך הבהרה שרגשות לכל היותר משמשים סימן או אינדיקציה להזדהות שכלית ולא סיבה או ערך עצמאי. הוא מוסיף הבחנה שהזדהות רגשית אינה זהה לאינטואיציה, וקובע שאינטואיציה כן עשויה לשחק תפקיד אך יידון בהמשך.
הגדרת “אלוקים” כסמכות פורמלית והמעבר מהעובדה למחויבות
הטקסט מגדיר את מושג “אלוקים” כמי שיש לו סמכות פורמלית מוחלטת ש“מה שהוא אומר אני עושה”, ולא רק כבורא עולם או ככל-יכול, ומציג זאת כיסוד שממנו נובעת המחויבות לקיים ציוויים. הוא טוען שאמונה היא קודם כל תפיסה עובדתית שיש אלוקים, ומתוך העובדה הזו נגזר שהוא “אלוקים” במובן של סמכות שמחייבת ציות. הוא חוזר להבחנה בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית וטוען שמקור הסמכות הפורמלית הוא הקדוש ברוך הוא.
פסילת חוויה, מדיטציה, שבת מקרבת, וחינוך כבסיס לאמונה
הטקסט קובע שכיוון שאמונה היא טענת עובדה, דרכים כמו מדיטציה, חוויות, “תתארח אצלנו בשבת”, הדלקת נרות וסעודת שבת אינן רלוונטיות לבניית אמונה, משום שהן מפתחות לכל היותר “רגש דתי” שיכול להתקיים גם אצל אתאיסטים. הוא טוען שחינוך כשלעצמו אינו בסיס לאמונה, ומי שאומר “אני מאמין/מקיים מצוות כי כך חונכתי” מוגדר כאתאיסט, בדומה לפגאני שעושה זאת רק מפני שחונך כך. הוא מוסיף שאם אדם מתכוון שחינוכו הביא אותו להפנמה ולהזדהות אמונית עצמאית אז אין בכך בעיה, אך אם כוונתו היא שאין לו סיבה אמיתית מעבר לאינרציה חברתית-משפחתית אז המצוות “לא שוות כלום”. הוא מדגים זאת בדוגמת הנחת תפילין: אם אדם פועל רק מכוח חינוך ולא מכוח אמונה, נטען שאם יחזור בתשובה אחר כך יהיה צריך להניח שוב כי לא קיים את המצווה כראוי.
שני “ארגזי הכלים” לעובדות והצגת “פרדוקס האמונה”
הטקסט טוען שיש רק שני כלים לטיפול בעובדות: לוגיקה/פילוסופיה מצד אחד, ואמפיריקה/מדע ותצפית מצד שני, וכל דרך אחרת היא סובייקטיבית ולכן לא מכריעה טענות עובדה. הוא טוען שהדרך האמפירית לבדה אינה יכולה להוביל לקיומו של אלוקים כי אין תצפית ישירה או ניסוי מפריך לפי פופר, וקיום אלוקים אינו מספק פרדיקציות ניסוייות. הוא מסכים שטיעונים כמו “העולם נראה מתוכנן” יכולים להיות טובים, אך הם מסקנות פילוסופיות מתוך תצפית ולא תצפית “נטו”.
ביקורת על הוכחות לוגיות: תקפות, הנחת המבוקש, ומתמטיקה
הטקסט טוען שטיעון לוגי תקף תמיד נשען על הנחות שמכילות כבר את המסקנה, ולכן הוא “מניח את המבוקש” במובן שהוא לא מוסיף מידע חדש אלא רק חושף מה היה כלול בהנחות. הוא מדגים זאת בבדיחת “וילך אברהם” שמובילה למסקנה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, ומסביר שהטיעון תקף אך חסר ערך כי הוא משכנע רק את מי שמקבל את ההנחות. הוא מדגים גם בסילוגיזם על סוקרטס ומסביר שהמסקנה כלולה כבר באמירה הכללית, ולכן כל דדוקציה תקפה היא חשיפת תוכן מובלע בהנחות. הוא מרחיב על מתמטיקה כתחום שאינו מוסיף מידע אלא פותח “כספת” של מה שכבר נובע מהאקסיומות, ומציג בדיחת הכדור הפורח כדי להמחיש דיוק שאינו מועיל מעשית.
השלכה: הוכחות לא מביאות אתאיסט לאמונה אלא לכל היותר מודעות
הטקסט מסיק שטיעונים לוגיים אינם יכולים להפוך אדם שאינו מאמין לאדם מאמין, משום שאם אינו מקבל את ההנחות הטיעון לא יחייב אותו, ואם הוא כן מקבל את ההנחות אז היה מאמין “במובלע” והטיעון רק הופך אותו למודע לכך. באותו היגיון הוא טוען שגם חקירה פילוסופית שמסתיימת בכפירה רק מגלה שהאדם היה “אתאיסט לא מודע”, ואף יכול להיות “אתאיסט עם פראק”. הוא מציג מכאן עמדה שלפיה החשש הדתי מפילוסופיה כגורם שמייצר כפירה אינו מוצדק, כי הפילוסופיה לכל היותר מסירה עטיפות ומגלה מה כבר נמצא בעמדות היסוד של האדם.
ביקורת על “לא תתורו” כאיסור חקירה ועל אמונה תמימה
הטקסט טוען שהחשש מעיסוק בפילוסופיה אינו מוצדק, ומציג עמדה עקרונית שלפיה עדיף שאדם יגלה מה הוא באמת חושב. הוא תוקף את האיסור המיוחס ל“לא תתורו אחרי לבבכם” במובן הקוגניטיבי וטוען שהוא “איסור בלתי קביל בעליל” ואף “בלתי אפשרי לוגית”, משום שאי אפשר לאסור על אדם לבדוק אם מערכת מחייבת אותו בעוד אותה מערכת עצמה דורשת ממנו לקבלה בלי בדיקה. הוא משווה זאת לפגאני שנאסר עליו לבדוק טיעונים אחרים, וטוען שזה מעגל שמוביל בדיוק לעמדה של “אני עושה כי כך חונכתי”. הוא מציג עמדה שאין בחירה חופשית אינטלקטואלית במובן של אימוץ מסקנות עובדתיות מכוח ציווי, ומוסיף שגם הטענה שאנשים “לא בשלים” אינה פותרת את הבעיה משום שההחלטה למי למסור סמכות היא עצמה החלטה שדורשת בירור.
מצוות האמונה ברמב״ם והדחייה של “הימור פסקל”
הטקסט חוזר לביקורת על מצוות עשה א׳ של הרמב״ם כמצווה להאמין, וטוען שאי אפשר לצוות אמונה משתי סיבות: אמונה היא טענת עובדה שאינה מתקבלת בציווי, והאמונה היא תנאי לקיום המצוות ולכן אינה יכולה להיות מצווה שמקדימה את התנאי לציות. הוא דוחה הצעה לראות זאת כמצווה קיומית וטוען שעצם הגעה למסקנה עובדתית אינה “קיום מצווה” כי מצוות שייכות לנורמות ולהכרעות. הוא מצהיר שהימור פסקל “לא מתחיל בכלל” ומבטיח לטפל בו בהמשך “ביד קשה”.
סיכום ביניים: שוקת שבורה והבטחה לפתרון בהמשך
הטקסט מסכם שאמונה היא טענת עובדה שדורשת השתכנעות, ולכן רגשות, חוויות וחינוך אינם בסיס, ונשארים רק כלים לוגיים ואמפיריים שנראים כלא מסוגלים באמת להביא לאמונה. הוא מציג מצב של פלונטר שמוביל אנשים לדבר על “אמונה מעל השכל” או “קפיצת אמונה”, ודוחה את המוצא הזה כבלתי רלוונטי. הוא מסיים בקביעה שיש מוצא מהפלונטר אך הוא דורש “לעבוד עם הראש ולא להיות עצלן”, ומפנה להמשך הסדרה שבו ייבנה הפתרון.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בסדרה על אמונה, והגענו בפעמים האחרונות, בפעם האחרונה, לזה שבעצם תמצית האמונה במובן הדתי, במובן התאיסטי, זה המחויבות לציווי, או המחויבות להלכה, ולא רק האמונה במובן הפילוסופי המופשט. והבאתי כמה וכמה מקורות מהרמב"ם, שאני חושב שהוא מציג שמה את התפיסה הזאת בצורה מאוד מאוד חדה, בין היתר תחילת פרק י' בהלכות תשובה, שהוא מדבר על לעשות את האמת מפני שהוא אמת. בהלכות עבודה זרה, שהוא מדבר על הקבלה באלוה בתור תנאי לעבודה דתית, הן לעבודה זרה והן לעבודה כנראה גם לעבודת השם. דיברנו על פירוש המשנה בחולין לגבי עשיית הדברים בגלל הציווי מסיני. ובסוף גם סיימתי בפרק, כן, יש גם את סוף פרק ח' מהלכות מלכים, על מי שעושה את הדברים מתוך הכרח הדעת. ובסוף סיימתי בפרק השישי של שמונה פרקים, ששם הרמב"ם מדבר על החשיבות של ההזדהות, אני אעשה מיוט פה, על החשיבות של ההזדהות של האדם עם הדברים, ולא לעשות את זה רק כמצווה ועושה, כובש את יצרו. ואמרתי שלכאורה הדבר הזה סותר את התמונה שתיארתי עד שם, אבל הסברתי שאני לא חושב שיש סתירה, כי הרמב"ם מדבר על החשיבות של ההזדהות. קודם כל הרמב"ם עושה הבחנה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. במצוות שכליות הוא אומר שיש חשיבות להזדהות. במצוות שמעיות, אל תאמר אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי. אבל אמרתי שגם המצוות השכליות, הרי בהלכות מלכים הרמב"ם מדבר על המצוות השכליות, מצוות בני נח זה המצוות השכליות, ושם הוא אומר שצריך לעשות את זה מחמת הציווי, לא בגלל הכרח הדעת שלך. אז איך זה מתיישב עם הפרק השישי? אז אמרתי שבפרק השישי הרמב"ם מדבר על החשיבות שבהזדהות, אבל הוא לא אומר שההזדהות היא צריכה להיות המוטיבציה לביצוע. זאת אומרת, נגיד שאני נותן צדקה, אז אומר הרמב"ם, מאוד חשוב שאני גם אזדהה, שתהיה לי נטייה טבעית לתת צדקה ולא רק שאני אעשה את זה כי הקדוש ברוך הוא ציווה וזהו באיזשהו חלל רגשי, נקרא לזה כך, שהרגש בעצם מנותק מהעניין או ההזדהות האישית מנותקת מהעניין. אז הוא אומר שלא, הרבה יותר טוב, הרבה יותר מעולה שיש גם הזדהות אישית עם המצוות האלה, המצוות השכליות המוסריות וכדומה. אבל את מצוות נתינת הצדקה עצמה באמת צריך לעשות בגלל הציווי מסיני, לא בגלל ההזדהות. נכון שצריכה להיות הזדהות, אבל לא שהעשייה תהיה בגלל ההזדהות. זה דברים שונים. אני עושה את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה, ולא בגלל מה שאני חושב או מה שאני רוצה. יחד עם זה אני גם חושב ורוצה לתת צדקה. אבל הייתי עושה את זה גם אילולא הייתי רוצה לתת צדקה כי הקדוש ברוך הוא ציווה. זה המדד. אם בוקר אחד אני מתעורר כשאין לי את ההזדהות הזאת, לא בא לי בעצמי לעשות את המצווה הזאת, השאלה אם אני עדיין עושה את זה. אם כן, אז זה אומר שהמוטיבציה שלי בעשייה זה הציווי של הקדוש ברוך הוא. וזה שיש לי גם הזדהות זה נכון, אבל לא ההזדהות היא המוטיבציה. הבאתי את אגלי טל שם לגבי לימוד תורה, שצריך לשמוח בלימוד תורה, אבל לא צריך שהשמחה היא תהיה הסיבה שבגללה אני לומד. זה דברים שונים. צריך לשמוח ולהינות, הכל נכון, אבל הלימוד צריך להיעשות לשם הלימוד ולא בגלל ההנאה והשמחה שהוא מסב לי.
[Speaker B] מה קורה אם אני נותן צדקה לגוי? כן.
[הרב מיכאל אברהם] אז אין באמת ציווי שמה.
[Speaker B] אני עושה את זה בגלל שלום עם הסביבה, כל מיני סיבות, אבל לא משום ציווי.
[הרב מיכאל אברהם] אז מה הבעיה?
[Speaker B] זה
[הרב מיכאל אברהם] מראה
[Speaker B] שאני נותן צדקה לא בגלל ציווי השם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, קודם כל שני דברים. קודם כל אחד הלכתי והשני לוגי. זאת אומרת ברמה ההלכתית אין מצווה, אז כשאין מצווה אז לא צריך לעשות את זה בגלל הציווי. מעשים שלא קשורים למצוות אתה כמובן יכול לעשות בגלל עקרונות המוסר שלך. במה שהרמב"ם מדבר זה איך למה לעשות מצוות. רגע, מה קורה פה איזה רעשים. אוקיי. אז הרמב"ם כשהוא מדבר על המוטיבציה הראויה לעשיית מצוות, הוא מדבר על דברים שהם מצווה, לא דברים שהם לא מצווה. ברור שאם יש משהו שהוא לא מצווה אני לא יכול לעשות אותו בגלל הציווי. השאלה במישור הלוגי אתה שואל, נכון, אבל יש פה ראיה, זה שאני נותן צדקה גם בלי מצווה ואני נותן אותה לגוי, לא שאני צריך לעשות את זה בגלל הציווי, לא זאת השאלה. אני יכול לעשות את זה מחמת הרגש המוסרי שלי או התפיסה המוסרית שלי. אבל זה לכאורה מעיד על כך שגם כשאני נותן צדקה ליהודי אני לא עושה את זה בגלל המצווה אלא בגלל הרגש המוסרי. אז כאן אני אענה, אני חושב שפה באמת צריך להבחין ודייקתי קודם כשאמרתי את זה, מה המדד שקובע אם אתה עושה את זה בגלל הציווי? המדד הוא לא השאלה האם היית עושה את זה בלי ציווי, כי הרבה פעמים אתה יכול לעשות משהו בלי ציווי. המדד הוא הפוך, האם היית עושה את זה בלי הרגש הטבעי אלא כשיש רק ציווי? אם כן, אז אתה עושה את זה בגלל הציווי. כי מבחינתי אין בעיה שזה יהיה גם בגלל הרגש הטבעי או שאתה תעשה את זה גם כשיש רק רגש טבעי בלי ציווי. מה שצריך לוודא שכששיש ציווי אתה עושה את זה בגלל הציווי גם אם אין לך רגש טבעי, גם אם זה לא, זאת אומרת יש אסימטריה בין שני המניעים, המניע המוסרי והמניע המצוותי. המניע המצוותי הוא לא דורש אקסקלוסיביות, הוא דורש, הוא צריך להיות תנאי מספיק, הוא לא צריך להיות תנאי הכרחי. זאת אומרת אם הוא קיים לבדו בלי הרגש הטבעי אני אמור לעשות. אם זה קיים לא אכפת לי שאני עושה את זה גם כשיש רק רגש טבעי בלי ציווי. כי בסך הכל כמו שהרמב"ם אומר יש עניין להזדהות ולרצות לתת צדקה באופן טבעי. רק כדי שזה לא יפגום במעשה המצווה אז צריך לראות האם אני עושה את המצווה גם כשאין לי את זה. אם כן, אז גם אם יש לי את זה לא נורא.
[Speaker B] זה קשור להשבת אבידה לגוי שדיברנו שיש אומרים שזה אפילו אסור בגלל שזה מראה שאתה לא עושה את זה בשביל הציווי?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני לא יודע, אני לא חושב שהאיסור שם הוא איסור בגלל או כדי להראות שמה שאני עושה זה רק בגלל הציווי. כי הנקודה היא שאם אני צריך לעשות את זה בגלל הציווי אז אני עושה את מה שאני צריך. זאת אומרת מה יעזור לאסור עליי להחזיר אבידה לגוי? א' מה אשם הגוי שאני צריך לעבוד על המידות של עבודת השם שלי? זאת אומרת יש לו אבידה שהוא צריך לקבל אותה בחזרה. וב' אם אני באמת לא עושה את זה לשמה אז מה זה עוזר לצוות עליי לא להחזיר לגוי? אז אני לא אחזיר לגוי כי יש עליי ציווי לא להחזיר לו, אבל תכלס כשאני אחזיר ליהודי אני לא אעשה את זה לשמה. אז אני לא חושב שזה יעזור. גם בפשטות האיסור הזה של להחזיר אבידה לגוי הוא לא כדי לעבוד על המידות שלי. האיסור להחזיר אבידה לגוי זה כדי להטיל סנקציה על הגוי בגלל מי שהוא, לא בגלל עבודת המידות שלי. ולכן באמת קודם כל יש שיטות שאין איסור, אבל המאירי בכלל אומר שכן, הגויים שבזמנו וכמובן אני מניח שכל שכן שבזמננו יש כל החיובים שיש כלפי יהודי יש גם כלפי גויים כי הם מתנהגים כמו בני אדם וברגע שמתנהגים כמו בני אדם אין סיבה לא לתת להם יחס של בני אדם. ולכן זה גופא הראיה שגם כשהיה איסור לתת אבידה לגוי זה לא היה כדי לעבוד על עבודת השם שלי, על צורת עבודת השם שלי, אלא סנקציה על הגויים כפי שהם היו. אבל ברגע שזה משתנה אז אולי גם אם לו יצויר שלא הייתה מצווה אבל צריך להחזיר להם את האבידה.
[Speaker D] טוב, אז הרב, הרב, כן, אז לרמב"ם לפי איך שהרב הסביר את הרמב"ם אז מה מפריע לנו בשמעיות שיש הזדהות?
[הרב מיכאל אברהם] מה לא הבנתי?
[Speaker D] אז למה שיפריע, אז למה יש שוני בין שמעיות לשכליות אם בכל מקרה חייב לעשות אותם מחמת הציווי? אז מה גרוע בכך שבשמעיות הזדהיתי איתם? הרי בלאו הכי עושה אותם מחמת הציווי.
[הרב מיכאל אברהם] אני באמת זאת שאלה טובה. זאת אומרת אני חושב שמה שצריך לפרש את הרמבם, הרמב"ם לא אומר שיש עניין לא להזדהות אולי, אלא הרמב"ם אומר שאין עניין כן להזדהות. זאת אומרת אין תועלת בלהזדהות כי אין לזה ערך מוסרי למצוות האלה. אז להזדהות אין ערך, אם יש לך אותה לבריאות, אבל אתה לא צריך לעבוד כדי להשיג הזדהות. זה להבדיל מהמצוות השכליות או המוסריות ששמה יש עניין להזדהות. יכול להיות שאחרי שאנחנו אומרים שאין ערך בהזדהות עם סוג המצוות הזה, יכול להיות שגם יש איזשהו עניין לא להזדהות כי כדי לקבל שכר על כבישת היצר, על העשייה לשם שמיים. אז אם אתה לגמרי לא מזדהה ובכל זאת עושה, אז זה עוד יותר, זה מעשה שהוא עוד יותר לשמה אולי. אז יכול להיות אפילו שיש לו איזה סוג של מעלה. אבל נכון שברמה העקרונית זה לא אמור להיות עדיף אלא רק לא צריך לעבוד שזה יהיה, זה הכל. אז זה לגבי הקשר בין האמונה לבין הביצוע, כן, המקף שדיברתי עליו. ואני רוצה עכשיו להתקדם צעד אחד הלאה, והטענה בעצם שבסופו של דבר, ועל זה דיברתי גם בחלק בהתחלת הסדרה, שבכלל כל התחום הזה של חוויות ושל הזדהות רגשית, למיטב הבנתי לפחות, לא משחק על המגרש הערכי. זאת אומרת, זה לא, אין ערך בקיומם של רגשות כאלה או אחרים. באופן כללי, לא רק ביחס לאמונה או לקיום מצוות. קיומם של רגשות זאת עובדה. אנחנו כולנו אנשים עם פסיכולוגיה, עם רגשות, עם חוויות וכדומה, אבל אני לא חושב שהתורה רוצה או שיש ערך בקיומם של רגשות. אם מישהו יעשה את הדבר הנכון ואין אצלו מימד רגשי שמלווה את הנושא הזה, הוא צדיק באותה מידה. אני לא חושב שצריך להיות מימד רגשי. גם הרמב"ם כשהוא מדבר על הזדהות, אני לא בטוח או לא חושב שהוא מתכוון להזדהות במובן הרגשי. הוא מתכוון להזדהות במובן האינטלקטואלי, מה שהוא קורא בהלכות מלכים לעשות דברים מפני הכרח הדעת. הכרח הדעת הכוונה שהסברה שלי אומרת שכך נכון. זה לא בהכרח אומר שיש לי רגשות שדוחפים אותי לעשות את זה. אם יש לי יש לי, אם אין לי אין לי, אבל זה לא משהו שיש לו ערך בקיומם של רגשות. אם יש מישהו שהוא מין כזה נטול רגשות, הוא נולד עם איזה דפקט במוח, אין לו רגשות, הוא לא מרגיש את כל הדברים האלה, כן? זה הוא מין כזה יצור קר ומנוכר. האם הוא יהיה פחות צדיק בגלל זה? הוא פשוט בנוי אחרת מאנשים אחרים, זה הכל. ואני לא חושב שהרגשות זה משהו שצריך לתת לו חשיבות ערכית, למרות שאיכשהו בדור שלנו רגשות זה אובר רייטד. זאת אומרת, זה סופר רייטד קודם כל, אני טוען שזה גם אובר רייטד. יש איזושהי החשבה מאוד גדולה של הרגש גם בעולם הרחב, אבל זה חודר איכשהו גם לעולם היהודי אולי בעזרתה האדיבה של החסידות, אני לא יודע. בכל אופן אני חושב שאין לזה שום משמעות ערכית לקיומם של רגשות. לפעמים דיברתי על זה שלפעמים הרגשות יכולים להביע את עד כמה אני באמת מזדהה עם זה או חושב שכך נכון לעשות, כי בני אדם בנויים באופן כזה שמה שמאוד חשוב בעיניהם הם גם מזדהים איתו רגשית אם הם בנויים באופן רגיל. ואז הביטויים הרגשיים רק מבטאים את ההזדהות האינטלקטואלית שיש לי. אז זה בסדר, אבל החשיבות היא בהזדהות האינטלקטואלית, לא בביטוי הרגשי שלה. והנפקא מינה עוד פעם זה בשאלה מה קורה עם מישהו שמזדהה אינטלקטואלית אבל הוא בנוי באופן כזה שזה לא מתלווה במימד האמוציונלי. כן, אין לזה ביטויים במימד האמוציונלי. אין שום בעיה, הוא צדיק באותה מידה, הוא פשוט בנוי אחרת וזה הכל.
[Speaker E] אבל יש לנו מצוות להרגיש דברים, לאהוב וליראה וכולי וכולי.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שאין. המצוות האלה לא עוסקות ברגש. אני כתבתי על זה מאמר אם תרצה תוכל למצוא באתר שלי. כתבתי על זה, יש גם טור בעצם שבו סיכמתי את עיקרי הדברים, נדמה לי שזה טור עשרים ושתיים אם אני זוכר נכון.
[Speaker E] הטור שמה מדבר על אהבת השם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני גם מדבר על אהבת השם. אהבת השם זאת מצווה, השאלה רק למה מתכוונים. האם מתכוונים למשהו אמוציונלי.
[Speaker E] נכון, אבל אהבת איש לאשתו או ואהבת לרעך כמוך.
[הרב מיכאל אברהם] תשמע, על אהבת איש לאשתו על זה דיברתי בשיעור הקודם, בתחילת פרק י' בהלכות תשובה, ושמה הסברתי ששמה מתוך הטקסט רואים שזה לא מימד אמוציונלי, ושמה הקשר בין הלכה ב' להלכה ג' אחרת זה נראה כמו סתירה. אבל באופן כללי אני אומר, בגלל שלרגש בעיניי אין משמעות ערכית, אז אני חושב שהמצוות שנראות לכאורה כמצוות רגשיות מתפרשות אחרת והבאתי לזה גם ראיות. תוכל להסתכל שם, תסתכל מעמד הרגש בהלכה תחפש באתר.
[Speaker E] כן, הבנתי, תכלס בואוהבת לרעך כמוך זה לא רגשי, זה שכלי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, כן. עוד פעם, יכולים להיות איזה ביטויים רגשיים, כי אם אני קשור לבנאדם ואני מבין שאני מחויב אליו, יכול להיות. יכול להיות שאדם נורמלי גם מרגיש רגשות שמלווים את העניין הזה. אבל זה סייד אפקט. זאת אומרת, אם יש רגשות כאלה בסדר, אבל מה שחשוב לי זה מה שהם מבטאים, לא קיומו של הרגש. הרגש הוא סימן, הוא לא סיבה, הוא אינדיקציה. בסדר? ומי שאין לו את האינדיקציה הזאת לא אכפת לי, העיקר שיש לו את הדבר היסודי, הדבר החשוב. טוב, אז זה רק הערה שעשיתי בעקבות הרמב"ם בפרק השישי, רציתי רק לחדד את הדברים האלה שוב. עוד משפט אחד שאני אגיע אליו עוד מעט או בהמשך רק להשלים את התמונה, כשאני מדבר על זה שרגש לא אמור לשחק פה תפקיד, זה לא אומר שום דבר על האינטואיציה שלנו. יש אנשים שמזהים רגש עם אינטואיציה לא נכון. זאת אומרת, הרבה פעמים יש לנו משהו שאנחנו, הרבה אנשים קוראים לו רגש, ואני חושב שהם טועים בדיאגנוזה, זה לא רגש, זה משהו אחר. אני אקרא לו אינטואיציה עוד מעט, וזה בהחלט משחק תפקיד על המגרש הזה. אבל את ההבחנה הזאת אני אעשה עוד מעט, אני רק אומר את זה כאן להשלים את התמונה. אז בעצם בואו ננסה לראות מה, אז איך בכל זאת מתקדמים לעניין הזה? צריך בעצם לדבר על הזדהות, על קודם כל תפיסה פילוסופית שיש אלוקים, שההבנה של המושג אלוקים בעצם אומרת שמה שהוא אומר אני עושה. זה המקף, המחויבות לקיים את הציוויים שלו. אבל אמרתי שזה מעצם ההבנה שהקדוש ברוך הוא הוא האלוקים. אלוקים פירושו שמה שהוא אומר אני עושה. זה המושג אלוקים. לא מישהו שברא את העולם, לא מישהו שהוא כל יכול, כל אלה זה אולי מאפיינים שלו, אבל זה לא האלוהות. האלוהות זה הסמכות המוחלטת שיש לו, שמה שהוא אומר, מעצם העובדה שהוא אמר, צריך לעשות. זה המקור ל, דיברנו פעם על ההבדל בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית. המקור לסמכות פורמלית זה הקדוש ברוך הוא. אלוהים זה הגורם שיש לו סמכות פורמלית. זו ההגדרה של המושג אלוקים. אז השאלה שעולה עכשיו זה איך מגיעים למסקנה הזאת, לכך לאמונה? איך אני בונה אמונה? או איך אני מגיע לאמונה? ואני מזכיר שוב אם זה לא רגש, אלא זו תפיסה קודם כל עובדתית. ואחרי התפיסה העובדתית, תפסתי שעובדתית יש אלוקים, מזה נגזר שהוא אלוקים. אלוקים פירושו מישהו שצריך לקיים את הציוויים שלו. אז אני מדבר פה לא על רגשות ולא על חוויות אלא על עובדות. ואם זה כך, כשאני שואל את עצמי איך מגיעים לאמונה שהגדרתי אותה כאן, אז אנחנו כבר יכולים לפסול דרכים כמו מדיטציה, חוויה, בוא תתארח אצלנו בשבת, תדליק נרות שבת ותראה איזה סעודת שבת נהדרת אנחנו עושים עם המשפחה. כל הדברים האלה בלתי רלוונטיים לחלוטין לאמונה. כל הדברים האלה יכולים לפתח אצל אדם רגש דתי. אוקיי, אבל רגש דתי יכול להתקיים גם אצל אתאיסטים. רגשות רליגיוזיים, יש לא מעט אתאיסטים שמדווחים על קיומם של רגשות רליגיוזיים. לפעמים אולי הרגש הרליגיוזי זה טריגר לפתח תפיסה של אמונה. יכול להיות. אבל הרגש הרליגיוזי כשלעצמו הוא חסר ערך. כרגש הוא חסר ערך, לכן זאת לא הדרך המלך בטח להגיע לאמונה. אותו דבר אני רוצה לטעון שגם החינוך הוא לא דרך לזה. זאת אומרת, הרבה אנשים אומרים 'אני מקיים מצוות או אני מאמין באלוקים כי כך חונכתי, ההורים שלי חינכו אותי לזה'. איש שאומר את הדבר הזה הוא אתאיסט. בגלל ש… אז מה? הפגאני עושה את מה שהוא עושה בגלל שהוא חונך להיות פגאני. ההורים שלו חינכו אותו להיות פגאני. השאלה היא מה אתה חושב, לא מה ההורים שלך רצו שתחשוב. יכול להיות שאתה הגעת למסקנה דתית בעזרתם האדיבה של ההורים שלך, שהם חינכו אותך ורצו לך לעזור להגיע למסקנה של אמונה. זה בסדר גמור. אבל עכשיו אם אתה עושה את המצוות, אז אתה צריך להגיד 'אני עושה אותם כי אני מאמין', לא כי חינכו אותי לזה. נכון שזה שהגעתי לאמונה זה בעזרת החינוך שקיבלתי, בסדר גמור. אבל הרבה אנשים שאומרים 'אני עושה את המצוות כי כך חונכנו או כי כך חונכתי' מתכוונים לומר 'אני לא באמת יודע למה אני עושה את זה, אני לא באמת מזדהה, אני לא באמת חושב שכך צריך, אבל כך חונכתי, אני יהודי, ויהודי צריך לקיים מצוות'. אז הוא אתאיסט. הוא יהודי אתאיסט שכל המצוות שלו לא שוות כלום. הוא יכול להניח תפילין, כמו שאמרתי קודם עם ההנחת תפילין של חב"ד, אם הוא יחזור בתשובה בצהריים אחרי שהוא אמר לי את זה בבוקר, אני אגיד לו 'אתה צריך להניח תפילין עוד פעם, לא קיימת מצוות הנחת תפילין בבוקר'. כי מצוות הנחת תפילין צריך לקיים מתוך אמונה ומתוך מחויבות לציווי, לא מתוך מחויבות לציווי של ההורים שלי, מתוך מחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא. אז אני אומר עוד פעם, זה לא שאני כופר ב… אז אני אומר עוד פעם, זה לא שאני כופר בחשיבותו של חינוך, חינוך זה דבר חשוב, אבל החינוך הוא אמצעי. החינוך הוא אמצעי כדי לחשוף את המתחנך לאמונה ולפתח אצלו אמונה משל עצמו. אבל אם השארתי את המתחנך בזה שהוא עושה מצוות כי ככה הוא חונך, נכשלתי כישלון חרוץ. ולכן אני חושב שלטענה הזאת יש משמעויות חינוכיות מאוד מרחיקות לכת, כי הרבה מאוד אנשים משתדלים שלילדים שלהם לא תהיה אפשרות בחירה, כי אז הם מבטיחים שהם יעשו את מה ש…
[Speaker D] איך אבל נגיד איך אני יכול לדעת אם אני עושה את זה בגלל שחינכו אותי או בגלל שאני עושה את זה בגלל ש…
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה מאמין או לא, אני יודע? איך אתה מחליט אם אתה מאמין בכל דבר אחר? אתה מגיע למסקנה שאתה מאמין אז אתה מאמין, אין לך מסקנה כזאת אז אתה לא מאמין. זה לא שונה מכל מסקנה אחרת שיש לך. אבל מי שאומר שאתה עושה את זה, מי שאומר לי שאני עושה את זה כי כך חונכתי, בעצם אומר אין לי תשובה טובה למה אני עושה את זה, אני לא באמת מאמין בזה, פשוט כך חונכתי, יהודים צריכים לעבוד כך. לפעמים כשהוא אומר את זה הוא לא מתכוון לזה, ואז זה בסדר, אני לא מתכוון לתפוס בן אדם על המילה. הרבה פעמים בן אדם אומר, הוא מתבטא לא במדויק, אומר אני עושה את זה כי כך חונכתי, הוא מתכוון לומר אחרי שחונכתי גם הפנמתי והבנתי ואני מזדהה, רק ההורים שלי הם אלה שהביאו אותי להזדהות הזאת. זה בסדר גמור, אין לי בעיה. אני לא יוצא פה נגד צורות דיבור של אנשים, לא מעניין אותי צורת הדיבור. השאלה מה הדיבור בא לומר. זאת אומרת, אם הוא בא לומר אני עושה את זה כי כך חונכתי למרות שאני לא באמת רואה סיבה אמיתית לעשות את זה, אז מה שהוא עושה לא שווה כלום. אבל אם הוא אומר אני עושה את זה כי כך חונכתי ומתכוון שהחינוך הטמיע בי את האמונה ואני באמת עושה את זה כי אני מאמין, זה בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה. מעניין אותי מה הוא מתכוון לא מה הוא אומר. אני לא מתכוון לתפוס בן אדם במילה על דיבור לא מדויק. זאת לא הנקודה. אז גם חינוך בעצם הוא לא הדרך, זה אולי אמצעי מסייע, אבל חינוך הוא לא סיבה שבגללה אני יכול להגיד אני מאמין כי כך חונכתי. אז איך כן? זאת אומרת, על מה אני יכול לבסס אמונה כשאני אומר אני מאמין באלוקים? זאת טענת עובדה, לכן לא רגשות, לא חוויות, לא חינוך, לא שום דבר כזה. הזדהות לאומית, אחד העם, כל מיני דברים מהסוג הזה. אף אחד מהדברים האלה הוא לא רלוונטי, הוא לא כלי שרלוונטי לטיפול בעובדות. אז מה כן? יש שתי אפשרויות נדמה לי, ברגע שמיקדנו שזאת ההגדרה של אמונה, לכן אני בעצם כל מה שעשיתי עד עכשיו, כל הסדרה שמההתחלה ועד עכשיו, בעצם היה מבוא לנקודה הזאת. כי ברגע שהגענו למסקנה, עד עכשיו הגדרתי מה זאת אמונה, גמרתי את החלק הראשון של הסדרה. עכשיו אני שואל את עצמי איך מגיעים לזה? אבל זה היה מאוד חשוב להגדיר את המושג אמונה כדי לראות איזה דרכים הן בכלל רלוונטיות, איזה דרכים פתוחות בפניי. אז כבר שללתי כמה דרכים שאני חושב שהן די פופולריות אצל הרבה אנשים. נדמה לי שהדרכים האלה הן לא רלוונטיות לאמונה. יכולות לעזור אולי אחרי שאתה מגיע להזדהות אמיתית, אז בסדר גמור, אין בעיה שהיו לך רגשות וחוויות וחינוך, אבל אם זה רק הרגשות והחוויות והחינוך, אז אתה אתאיסט. אתה אתאיסט עם רגשות רליגיוזיים. אז מה כן? יש לנו שני ארגזי כלים שמיועדים לטיפול בעובדות. ארגז הכלים אחד זה ארגז הכלים הלוגי-פילוסופי, וארגז הכלים השני זה הארגז האמפירי-מדעני. או לוגיקה פילוסופיה, או מדע ותצפית. אלה שתי הדרכים שיש לנו, כל הדרכים האחרות זה חוויות, זה עניינים סובייקטיביים, זה לא טיפול בעובדות.
[Speaker E] לוגיקה פילוסופיה כולל לימוד תורה? לא שומע. לוגיקה פילוסופיה כולל לימוד תורה?
[הרב מיכאל אברהם] הכוונה אינטלקטואלית, לא תצפיתית. ברור, כל דבר שאתה רוצה. עכשיו בוא ננסה רגע לבדוק את שתי הדרכים האלה ונראה שעל פניו נראה שאנחנו תקועים. זה פרדוקס האמונה. למה? נתחיל עם הדרך האמפירית. בדרך האמפירית הרי אין לנו דרך באמת להשיג את קיומו של אלוקים מתוך תצפיות. אני לא יכול לראות את אלוקים או לצפות בו במכשירי מדידה מדעיים. העובדה שיש אנשי מדע טובים ומוכשרים שלא מאמינים באלוקים, זאת אומרת, אני לא יכול לטעון לבן אדם מכוח תצפיות בלבד, בלי פילוסופיה, תצפיות בלבד יש אלוקים. תצפיות הן לא כלי שיכול להביא אותי למסקנה הזאת. לכן האמירה יש אלוקים יכול להיות שהיא אמירה עובדתית. אבל היא לא אמירה מדעית. היא אמירה עובדתית אבל לא מדעית. זה שני דברים שונים. כי אני יכול לטעון שיש אלוקים וכמו שאמרתי קודם זאת אמירה עובדתית. אני טוען שעובדתית יש אלוקים. אבל להגיד שזאת אמירה מדעית פירושו שאני יכול לבדוק את זה במעבדה. לפי ההגדרה של פופר אני יכול לפחות לנסות להפריך את זה במעבדה. אין דרך להפריך את קיומו של אלוקים בניסוי. וקיומו של אלוקים לא נותן לי פרדיקציות לניסוי עתידי. זה הצד השני של המטבע. אז לכן זה לא נגיש לכלים מדעיים. עוד פעם, יש, אנחנו נדבר על זה בהמשך יותר בהרחבה, אבל יש הרבה אנשים שמסיקים את קיומו של אלוקים מתוך עובדות. למשל יש לנו עולם מאוד מורכב והוא נראה מתוכנן, הוא נראה מיוחד. אוקיי? אז אומרים זה לא יכול להיות שהוא נוצר לבד, כנראה יש אלוקים שברא אותו. זה טיעון שבעיניי הוא טיעון מצוין אגב, למרות שמזלזלים בו הרבה. זה טיעון מצוין ועוד נדבר עליו. אבל שימו לב, הטיעון הזה הוא לא טיעון אמפירי. העובדות כשלעצמן לא יראו לי את קיומו של אלוקים. זאת מסקנה פילוסופית שאני מסיק מתוך דברים שעליהם צפיתי. לכן אי אפשר להגיד שהדרך הזאת היא דרך תצפיתית טהורה. אני צריך לדבר על המסקנה שאני מסיק מתוך העובדות האלה. ולגבי המסקנה יש פה צעדים פילוסופיים שצריך לבדוק אותם, אם זה כן נכון, זה לא נכון, אבל זה שאלה פילוסופית לא שאלה תצפיתית מדעית נטו. לכן אני אומר שהלכאורה הדרך התצפיתית או המדעית במובן המצומצם לא יכולה להוביל אותנו לאמונה. אז מה שנשאר לנו זה הדרך הפילוסופית, הלוגית, ההגיונית, הדרך של החשיבה לא של התצפית. כי זה או חשיבה או תצפית. אלא שגם הדרך הזאת היא בעייתית כי אחת משתיים. אם יש לי טיעון לוגי שמוכיח את קיומו של אלוקים, אז זה בעצם אומר שקיומו של אלוקים נגזר מאיזה שהן אקסיומות, מאיזה שהן הנחות יסוד. אבל אם המסקנה נגזרת מהנחות היסוד האלה, זה אומר שבעצם באופן מובלע הנהחתי את קיומו של אלוקים, כי הנהחתי את ההנחות האלה שכוללות בתוכן את קיומו של אלוקים. פה אני טיפה ארחיב, מי שקרא בספרים אז בטח מכיר את זה. יש בדיחה בישיבות, כן? מאיפה יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? אז ההוכחה מאוד פשוטה. כתוב וילך אברהם. שם שם. יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע, נכון? טוב, אז אם אברהם הלך עם כובע, אנחנו שצריכים ללכת בדרכיו של אבינו, כך חונכנו, אני מזכיר לכם, אז ללכת בדרכיו של אבינו, אז גם אנחנו צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה אתם אומרים על ההוכחה הזאת? הוכחה תקפה לגמרי בעיניי. אז עכשיו כולם מצטיידים בכובעים. זה מזכיר לי שפעם נתתי סמינר באוניברסיטת תל אביב לפילוסופיה והבאתי שם הוכחות לקיומו של אלוקים. ואז כשגמרתי להביא את ההוכחה אז שאלתי שם את הסטודנטים אם מישהו מהם רוצה לערער או להעלות פירכא או משהו כזה. הייתה דממה בקהל. אז אמרתי להם להכניס את העגלה עם הכיפות והציציות, זאת אומרת כולם חזרו בתשובה. אז פתאום כולם נזכרו שהם לא מסכימים. זאת אומרת, לא שהם העלו טיעונים כל כך טובים, אבל הרבה פעמים אתה צריך קצת לדובב את האנשים. הטענה הזאת שמוכיחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע היא בעיניי זה טיעון תקף. מה שמצחיק שם או מה שמעלה גיחוך אצל האנשים זה משהו אחר, לא בגלל התקפות של הטיעון. אז מה הבעיה בעצם בטיעון כזה? איך אתם מבינים את הבעיה בטיעון כזה?
[Speaker E] שאתה מניח שאברהם הלך עם כובע.
[הרב מיכאל אברהם] לא מניח, אני מוכיח, אני אומר שאברהם הלך ויהודי הרי כמוהו לא הלך בלי כובע. מכאן אברהם הלך עם כובע.
[Speaker E] זה מה שאתה רוצה להוכיח.
[הרב מיכאל אברהם] מה אני רוצה להוכיח?
[Speaker E] שכולם צריכים ללכת עם כובע.
[הרב מיכאל אברהם] ואתה אומר שבעצם נכון, אתה אומר שבעצם הכנסתי את המסקנה שאותה אני רוצה להוכיח כהנחה רק ניסחתי את זה בצורה קצת שונה. יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע. מה אמרתי? שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, נכון? אז בעצם מה שרציתי להוכיח נכנס בתור הנחה. זה מה שנקרא כשל של הנחת המבוקש. כן, אני מבקש להוכיח טענה כלשהי ואני אותה עצמה אני שם בהנחות. ולכן עוד פעם הטיעון הוא טיעון תקף. המסקנה באמת נובעת מההנחות. אלא מה? הוא טיעון חסר ערך, כי מי שמאמץ את ההנחות לא צריך את הטיעון, אז הוא כבר מקבל את המסקנה כי הרי נמצאת בהנחות. ומי שלא מקבל את ההנחות, מה זה יעזור שתוכיח לו מההנחות האלה את המסקנה? הוא לא מקבל את ההנחות, אז הוא גם לא יקבל את המסקנה. אז לטיעון הזה אין בעיה עם התקפות שלו, הוא תקף. הוא רק חסר ערך, הוא לא עוזר כלום. הוא יכול לשכנע את המשוכנעים בלבד. זה הכל. אוקיי, אלא מה? שאנשים לא שמים לב שכל טיעון לוגי הוא כזה. כל טיעון לוגי תקף הוא כזה. כשאני אומר כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. זה טיעון תקף, נכון? מי שמקבל את ההנחות חייב לקבל את המסקנה. עכשיו אני שואל למה? תחשבו על חייזר שנחת לכם מה לא יודע מה מהכוכב של הנסיך הקטן. בסדר? והוא הגיע והוא אמר לכם, אתה אומר לו תשמע בוא אני אערוך לך היכרות עם העולם. בסדר? בעולם יש בני אדם. בני אדם הם בני תמותה. הוא אומר אה, מעניין, למדתי דבר חדש. ואז אתה אומר לו וסוקרטס, הבחור הנחמד הזה שמה ביוון, הוא גם בן אדם. בואנה, מעניין. ואז אתה אומר לו, אתה יודע, המסקנה היא שסוקרטס הוא בן תמותה. ואז הוא שואל אותך, איך אתה יודע? אומר לו מה זאת אומרת? הסכמנו שכל בני אדם הם בני תמותה והסכמנו שסוקרטס הוא בן אדם. אז ברור שסוקרטס הוא בן תמותה. אמר לא לא, אני מסכים שכל בני אדם הם בני תמותה, אני מסכים שסוקרטס הוא בן אדם, אבל אני לא רואה למה אני צריך להסיק שסוקרטס הוא בן תמותה. מה הייתם אומרים לאחד כזה? לפני שמאשפזים אותו. קצת קשה להגיד לו משהו. מה תגיד לו? אני לא יודע מה להגיד לו. אתה לא מבין את זה לבד? אז הוא יגיד לא, לא מבין את זה לבד. מה מה אני יכול להגיד לו? הדרך היחידה אולי לנסות ולהסביר לו את זה, זה להגיד לו ככה. תראה, כשאתה קיבלת הרי את ההנחה שכל בני אדם הם בני תמותה, בוא נפרוט את זה לפרוטות. מה זה אומר? זה משפט כללי, נכון? אבל בעצם יש פה מיליארדי או מיליוני, מיליארדי, מיליארדי משפטים שאתה מצרף אותם לניסוח אחד כללי. אבל בעצם הנחת פה מיליארדי משפטים. משה הוא בן תמותה, ניסים הוא בן תמותה, מוחמד הוא בן תמותה, מיקי הוא בן תמותה, סוקרטס הוא בן תמותה. כן? אתה יכול לעבור אחד אחד. במקום להגיד את זה, אתה אומר כל בני אדם הם בני תמותה. ובעצם אתה מתכוון לומר פה מיליארד משפטים. נכון? אחד מהמשפטים האלה הוא המשפט סוקרטס הוא בן תמותה. כי הרי סוקרטס הוא אחד מבני אדם, קיבלת את זה בתוך ההנחות. נכון? אז אתה בעצמך אמרת שסוקרטס הוא בן תמותה, אני לא צריך להגיד לך את זה. אתה בעצמך הסכמת כבר בהנחות. זה מה שאני יכול להגיד לו, נכון? אבל שימו לב מה אמרתי לו בזה. אמרתי לו בעצם שהטיעון הזה היה מיותר מבחינתי. כי הוא הניח את המבוקש. הרי המסקנה נמצאה בתוך ההנחות. ולמה אני אומר לו אתה חייב לקבל את המסקנה? בגלל שהמסקנה נמצאת בתוך ההנחות. וברגע שקיבלת את ההנחות, בתוך זה כבר בלועה המסקנה. נו? אז זה אומר שהטיעון הזה מניח את המבוקש. מה ביקשת להוכיח? שסוקרטס הוא בן תמותה. שים לב, בתוך ההנחות שלך הכנסת את המסקנה בתור אחת ההנחות. אחת ההנחות שלך הייתה שסוקרטס הוא בן תמותה. אז בעצם זה טיעון שמניח את המבוקש. ועכשיו תבינו שזה משהו הרבה יותר חזק ממה שאמרתי עכשיו. כל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש. כל זה המשמעות של תקפות של טיעון. תקפות של טיעון, זאת אומרת זה שהמסקנה נובעת בהכרח מההנחות, זה נקרא שהטיעון הוא תקף, היא תמיד בגלל זה שהמסקנה נמצאת בתוך ההנחות. ההנחות כוללות גם את המסקנה. לכן מי שמקבל את ההנחות חייב גם לקבל את המסקנה. זה אומר שטיעון לוגי תקף תמיד מניח את המבוקש. הנחת המבוקש היא לא כשל. הנחת המבוקש זה הצד השני של המטבע של להגיד שהטיעון הוא טיעון תקף. זה אותו דבר.
[Speaker E] גם במתמטיקה? גם, כן. שאנחנו רוצים להוכיח דברים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אם אתה מוכיח את זה על בסיס האקסיומות, אתה בעצם אומר שבתוך האקסיומות זה כבר נמצא. לא תמיד אתה מרגיש בזה. לפעמים אתה צריך להיות מאוד חכם כדי לראות את זה בתוך האקסיומות, אבל בסוף בסוף אחרי שהראו לך את זה, אז אתה מבין שזה בעצם שם, זה בפנים. כשאתה לומד גיאומטריה זה לא כמו ללמוד פיזיקה. כשאתה לומד גיאומטריה אתה לא צריך לצאת ולעשות תצפיות. אחרי שהמורה לימד אותך שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, הוא הראה לך את זה מתוך האקסיומות, אתה מבין לבד שבעצם זה כבר היה בתוך האקסיומות תמיד. אתה לא שמת לב. אתה לא ראית. ראית את זה. היית צריך עזרה של המורה כדי לראות שזה נמצא שם. זה לא כמו בפיזיקה, כי בפיזיקה מי שלא ראה שום דבר בעולם והוא עצום עיניו, לא ידע את חוק הגרביטציה. בשביל לדעת את חוק הגרביטציה אתה צריך תצפיות. אתה צריך לראות שבעולם עצמים נמשכים למטה. בלי זה לא תדע את זה. יש פה הבדל מהותי בין מדע לבין לוגיקה. לוגיקה לא צריכה תצפיות. אז איך זה בנוי, איך יוצאת המסקנה? היא פשוט נמצאת בתוך ההנחות. וזה הכל. אז הוא אומר שכל טיעון לוגי תקף בעצם תמיד מניח את המבוקש.
[Speaker F] אבל ההנחות חייבות להיות נכונות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, טוב, אבל עכשיו אתה צריך להחליט אם ההנחות נכונות. אם החלטת שההנחות נכונות, כמובן קיבלת גם את המסקנה. אבל הטיעון שלוקח אותך מההנחות אל המסקנה הוא מיותר. אם קיבלת את ההנחות, גמרנו את העבודה, לא צריך להמשיך הלאה. אם לא קיבלת את ההנחות, אז הטיעון לא יעזור כי לא קיבלת את ההנחות. אז ממה נפשך, אין טעם לטיעון. זה זה כמו הבדיחה של הכדור הפורח שאני תמיד מצרף אותה פה לאברהם אבינו והכובע. הכדור הפורח שאומר ששני אנשים איבדו את הדרך בכדור פורח, היו בכדור פורח, לא יודעים איפה הם נמצאים, רואים מישהו חורש בשדה למטה, אחד מהם צועק לו, תגיד איפה אנחנו נמצאים? מסתכל למעלה, אומר להם מעל השדה שלי. אז ההוא למעלה אומר לחבר שלו, ההוא למטה בטוח מתמטיקאי. למה? א. מה שהוא אומר מדויק לגמרי. ב. זה לא עוזר לנו כלום. עכשיו מה הנקודה פה? הנקודה פה זה לא בדיחה, זה אמת עצובה או אמת לא עצובה, אבל זאת האמת הצרופה. מתמטיקאי בהגדרה, סליחה מפרופסור טורקר, מתמטיקאי בהגדרה לא עוזר לנו כלום. למה? כי מתמטיקה בנויה על טיעונים דדוקטיביים, טיעונים הכרחיים, טיעונים לוגיים. וטיעונים לוגיים בעצם רק מראים לך כל הזמן מה כבר ידעת כשידעת את האקסיומות. אם אתה לא מסכים לאקסיומות, לא תעזור לך המסקנה. ואחרי שהשתכנעת במסקנה, זה אומר שבעצם הראו לך שזה כבר נמצא בצורה כלשהי בתוך האקסיומות. אבל אם זה ככה, אז ידעתי את זה קודם, לא עזרת לי כלום. זה כי אני שואל מתמטיקאי מה סכום הזוויות במשולש, הוא אמור לענות לי בכובעו כמתמטיקאי, התשובה היא לא יודע. תלוי מה האקסיומות שלך. אם יש לך אקסיומות כאלה, אז סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. אם יש לך אקסיומות אחרות, סכום הזוויות הוא פאי, לא יודע מה, מה שאתם רוצים, לא ברדיאנים ב מעלות. פאי מעלות. אז זה שני פאי בעצם, לא משנה. טוב, פאי. אז התשובה שלו בכובעו כמתמטיקאי, הוא לא יכול להגיד לי את זה. המתמטיקאי יכול להגיד לי תשמע, תן לי את ההנחות שלך, את האקסיומות שלך, אני אחשב לך מה סכום הזוויות במשולש. זה מומחיותו של המתמטיקאי. אבל את ההנחות אני קובע בדיוק כמוהו, הוא לא יותר מוסמך ממני לקבוע את ההנחות. אז מה זה אומר? שברגע שאימצתי את ההנחות, אימצתי גם את המסקנות. אז זה אומר שמתמטיקאי בהגדרה לא עוזר לנו כלום. מתמטיקאי אומר דברים שהם בטוח נכונים, אבל למה הם בטוח נכונים? כי הם לא מוסיפים לי שום מידע. אין מידע במסקנה שלא היה אצלי כשכבר אימצתי את המסקנות, את ההנחות. מתמטיקה לא מוסיפה לי מידע. זו הכוונה לא עוזרת לי כלום. היא כמובן עוזרת לי כי הרבה פעמים גם את המידע שנמצא בתוך ההנחות שלי אני לא יודע להוציא. כמו כל כמו המשפט שסכום הזוויות במשולש מאה שמונים מעלות. תשאלו כל ילד בכיתה ו' אם שני קווים מקבילים נפגשים או לא, הוא יגיד לכם לא. ותשאלו אותו כמה קווים ישרים בין שתי נקודות יש, הוא יגיד לכם אחד. ילד נבון יגיד לכם את זה. אבל אם תשאלו אותו מה סכום הזוויות במשולש הוא לא ידע לענות לכם, אלא אם כן הוא גאון פתולוגי. הוא לא ידע לענות לכם. למה? כי נכון שזה נמצא בתוך האקסיומות שהוא יודע, אבל צריך להיות מאוד חכם כדי להוציא את זה משם. אם תרצו אז הלוגיקה זה איזשהו סוג של מפתח שעוזר לי לפתוח את הכספת שלי שנמצאת אצלי בבית ולגלות לי מה נמצא כבר בתוכה. אני הייתי הבעל הבית של כל מה שנמצא בתוך הכספת, אבל זה לא היה נגיש לי. בלי שיש לי מפתח לפתוח את הכספת, אני לא יכול להשתמש בדברים ששייכים לי. בנמשל זה אותו דבר. מי שיודע את האקסיומות יודע את כל התוצאות שיוצאות מהאקסיומות. אבל הוא יודע את זה באופן שזה לא נגיש לו, זה סגור בכספת. אם יבוא הלוגיקן או המורה למתמטיקה או מי שלא יהיה, הוא יעזור לי, יש לו מפתח. הוא יעזור לי לפתוח את הכספת שלי ולגלות את כל מה ששייך לי שנמצא בפנים, את כל מה שאני כבר יודע. אז המתמטיקה עוזרת לי ברמה הפרקטית, כי יש מידע שנמצא אצלי אבל הוא לא נגיש לי. אבל היא לא עוזרת לי במובן המהותי, זאת אומרת היא אף פעם לא מוסיפה לי מידע. כן, משה רצית לשאול? אוקיי. אז הטענה היא בעצם אם… אז הטענה היא בעצם אם זה כך, בואו נחזור רגע למהלך שלי, אז בעצם יוצא שטיעון לוגי גם הוא לא יכול לשכנע להביא אותי לאמונה. למה? כי טיעון לוגי בעצם אומר לי שאם אימצתי… הטיעון הלוגי בנוי על אקסיומות, על הנחות. אם אני אימצתי את ההנחות, אז אני כבר אדם מאמין עכשיו. ואם לא אימצתי את ההנחות, אז מה זה יעזור להוכיח לי את המסקנה על בסיס ההנחות האלה אם אני לא מסכים להן? אז ממה נפשך, אם ההנחות האלה מקובלות עלי, אז אני כבר מאמין. אז הטיעון הלוגי לא הביא אותי לאמונה. הטיעון הלוגי גילה לי שאני כבר מאמין. אבל אם אני לא מאמין עכשיו, זאת אומרת לא אימצתי את ההנחות האלה, אז הטיעון הלוגי לא יצליח להביא אותי לאמונה. בגלל שהטיעון הלוגי בנוי על ההנחות. אם אני לא מאמץ אותן, אז אני לא אוכל לא לקבל את המסקנה גם. אז בקיצור, לא רק שהתצפית לא יכולה להביא אותי לאלוקים, אלא גם הטיעונים הלוגיים והפילוסופיים לא יכולים להביא אותי לאלוקים. אז מה נשאר? יש לי או את הדרך הלוגית פילוסופית או את הדרך התצפיתית מדעית, ואף אחת מהן לא יכולה לעבוד. אז אם יש לי משפטי מצד אחד הגדרתי את האמונה כמשפטי עובדה, אז חוויות, רגשות, חינוך, לא מעניין. מה כן? או לוגיקה פילוסופיה או מדע אמפירי. אבל לא לוגיקה פילוסופיה יכולה להביא אותי לזה ולא מדע אמפירי יכול להביא אותי לזה. אז אני נשאר מול שוקת שבורה. לכן הרבה פעמים אתם שומעים כל מיני אמירות של אנשים שהאמונה זה מעל השכל ואמונה זה רגש עמוק ואמונה זה אני לא יודע מה, שאף אחד לא מבין את זה וכן מבין את זה וכל מיני אמירות שהאומרים בעצמם לא מבינים אותן. והסיבה לזה כי הם עומדים נבוכים מול השוקת השבורה שתיארתי עכשיו. שבעצם לכאורה אין שום דרך להצדיק את זה, מצד שני אני כן מרגיש שאני מאמין. אז אני לא יודע להצדיק את זה, אני לא יודע איך להסביר את זה, בטח לא איך לשכנע מישהו אחר, אבל זה נורא נכון נראה לי. אז הפתרון הוא שזה מעל השכל, זה רגש עמוק, זה חוויה, זה כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל לא, זה לא פותר כלום.
[Speaker B] אני לא מבין את הבעיה עם לוגיקה. יש איזה אקסיומות שאני מאמין, יש איזה תוצאה שזה מאוד מסובך. עקרונית זה כולו שמה, אבל זה לוקח קורס של שנה כדי להוציא את זה. ואני מלמד אותו שעם הנחה שאתה כן מבין, תוצאה מזה שאתה חייב להאמין שקיים הקדוש ברוך הוא.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אני מסכים, רק אני אומר שהדרך היחידה… הדבר היחיד שהלוגיקה יכולה לעשות, אם בכלל, זה רק לגלות לך שמאז ומעולם היית מאמין. זה לא יכול לקחת אתאיסט אמיתי, לא מישהו שלא מודע. יש מאמינים לא מודעים. מאמינים שלא… כמו אנשים שיודעים שסכום הזויות במשולש הוא מאה שמונים, הם יודעים אבל הם לא מודעים לזה שהם יודעים. אז המורה למתמטיקה מגלה להם שהם כבר בעצם יודעים את זה. אותו דבר פה. זאת אומרת טיעון לוגי יכול לקחת בן אדם ולהראות לו שהוא כבר היה מאמין עוד קודם, רק הוא לא היה מודע לזה. אבל טיעון לוגי לא יכול להביא אדם לא מאמין להיות מאמין. כי אם הוא לא מאמין באמת, אז הוא לא יקבל את ההנחות של הטיעון.
[Speaker B] אבל אם הוא לא מודע הוא לא מאמין. לא, לא. אי אפשר להגיד על כל אדם… יש לך מישהו באפריקה, יש לך איזה הנחות או משהו, ולכן אתה מאמין בהקדוש ברוך הוא כי זה טמון בתוך האקסיומות. הוא אומר לא מבין, לא יודע, מודע זה שונה.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה של האם מישהו שלא מודע נחשב מאמין או לא נחשב מאמין זו קצת שאלה של הגדרה. אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה לא חשוב. אני מסכים לכל מה שאתה אומר. זאת אומרת אם יש אדם מאמין לא מודע, טיעון לוגי יכול לעזור לו להפוך להיות מאמין מודע. אבל אם יש אדם שהוא באמת לא מאמין, אין שום דרך לוגית להפוך אותו למאמין. אמיתית לא מאמין, גם בתוכו, גם באופן לא מודע. בסדר? זו הטענה. למה אתה קורא מאמין או לא מאמין זה כבר שאלה סמנטית. לא חשוב לי כרגע.
[Speaker D] מה שאני רוצה לומר זה חזר לי ממיוט, סליחה.
[הרב מיכאל אברהם] אז מה שרציתי לומר זה שאין דרך אמיתית לקחת בן אדם שהוא לא מאמין, באמת לא מאמין, ולהפוך אותו למאמין. יש דרך לגלות לבן אדם שגם עד עכשיו הוא היה מאמין לא מודע, ולהפוך אותו למאמין מודע. זה כן, או לפחות תיאורטית ייתכן שזה… את זה ייתכן לעשות. לא יתכן לקחת בן אדם לא מאמין ולהפוך אותו למאמין. עכשיו פה זה נקודה שיש לה חשיבות גם מעבר לבחינת הדרכים לאמונה. כי תחשבו על מה שזה בעצם אומר לגבי כל מיני אמירות על האיסור בחקירה פילוסופית, כן? מקובל אצל הרבה בעולם הדתי מקובל איכשהו שלעסוק בפילוסופיה זה מסוכן. אתה יכול להגיע לכפירה. אתה יכול להגיע למסקנה שאין אלוקים. כן? אנחנו צריכים לחקור עם שכל ישר ובלבד שנגיע למסקנה שהוכתבה לנו מראש כמובן. זאת אומרת אחרת אם אנחנו חס ושלום נגיע למסקנה אחרת אז יש פה בעיה. כן? זאת השיטה הדתית הידועה. זאת אומרת אנחנו מקפידים על יושר אינטלקטואלי כל עוד המסקנה היא המסקנה שאליה צריך להגיע. אז הבעיה שאני רואה בחששות האלו זה שהחששות האלו הם מוזרים לאור מה שתיארתי. כי אם הבן אדם יגיע באמת למסקנה באמצעות טיעונים לוגיים פילוסופיים שהוא לא מאמין, זה רק יגלה לו שמאז ומעולם הוא לא היה מאמין. הוא רק לא ידע את זה. הוא היה אתאיסט לא מודע. עד עכשיו דיברתי על מאמין לא מודע, אז יש גם אתאיסטים לא מודעים. יש אתאיסטים עם פראק. כן? בן אדם הולך עם פראק ויתפלל כל בוקר ובעצם הוא אתאיסט. הוא חי באיזושהי תחושה, הנה אותו אדם למשל שאומר אני מקיים מצוות כי כך הונחתי, כי כך חינכו אותי. זה אתאיסט לא מודע. הוא בעצם אתאיסט.
[Speaker G] מה הכוונה לא מודע? מה זאת אומרת לא מודע? הוא אתאיסט או דתי לא מודע? זה לא, אם אדם לא אף פעם חשב על משהו ואם הוא לא ידע קלקולוס או משהו, אוקיי? נגיד שהוא באמת הבין את זה רק הוא לא באמת למד את זה עוד. זה לא נכון. אחרי שהוא למד את זה עכשיו הוא מבין, הוא מפנים את זה. ולהגיד שמקודם לזה הוא כן היה לא, זה גם כן אולי יש איזו נקודה בבחירה חופשית כשאתה מסביר לבן אדם משהו יש לו או לקבל את זה או לא לקבל את זה. זה לא.
[הרב מיכאל אברהם] בחירה חופשית זה מה לעשות. אין בחירה חופשית אינטלקטואלית. מה אם זאת המסקנה, זאת המסקנה שלו.
[Speaker G] לא, אבל יש דברים שאתה לא יודע בוודאות. יכול להיות או לא יכול להיות. בסופו של דבר אתה צריך להחליט.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא שאלה של בחירה חופשית. זה שאלה של אם זה עובר את רף הוודאות שמקובל עליך. על זה עוד נדבר אבל
[Speaker G] אם זה עובר
[הרב מיכאל אברהם] את הרף
[Speaker G] אז זה עובר את הרף. אבל אני יכול להיות שאני משכנע אותך שזה יותר סביר מאשר להאמין ולא שהיית מאמין לא מודע מקודם.
[הרב מיכאל אברהם] באמת לא היית.
[Speaker G] אתה עכשיו פשוט אתה שומע את ההסבר אתה אומר יודע מה, באמת עכשיו אני מבין, זה סביר. לא חשבתי מקודם אבל כן עכשיו אני כן. זה לא שהוא היה מודע לזה מקודם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש פה שני ניסוחים שונים. ניסוח אחד שאמרת זה שזה הופך אותי למאמין או לא מאמין מודע. זה הניסוח שגם אני אמרתי. אבל הניסוח השני שאתה אמרת פה זה שלפעמים זה יכול להגדיל את הסבירות של הדבר בעיניי. כאן אני לא מסכים. בגלל שאם אתה מדבר על טיעונים לוגיים אני לא מסכים. עוד נדבר עוד על דברים אחרים אולי, אבל כשאתה מדבר על טיעונים לוגיים אתה בעצם מוכיח לי את המסקנה שיש אלוקים על בסיס הנחות. את ההנחות קיבלתי בהתחלה. אם קיבלתי אותם בהתחלה אז במובלע קיבלתי גם את זה שיש אלוקים כי זה כלול בתוכן. אחרת אי אפשר היה להוכיח את זה מתוכן. רק מה? רק לא הייתי מודע לזה שהמסקנה הזאת באמת נמצאת בתוך ההנחות שלי. זה מה שקראתי מאמין לא מודע. עכשיו עוד פעם לקרוא לזה כן מאמין לא מודע זה כבר סמנטיקה, אבל אני מתכוון לדבר על אדם כזה. אם אדם הוא מאמין לא מודע אז ההוכחה יכולה לגלות לו או להפוך אותו למאמין מודע. אבל אם האדם באופן מהותי הוא לא מאמין אז הוא גם לא יקבל את ההנחות שלי וממילא גם הטיעון לא יהיה טיעון רלוונטי מבחינתו. וכאן מה שרציתי לומר עכשיו במשפטים האחרונים זה שגם לצד השני של המטבע זה אותו דבר. גם אצל אתאיסטים יש את שתי הפאזות האלו. יש אתאיסט מודע ואתאיסט לא מודע. יכול להיות בן אדם שהוא אתאיסט עם פראק. הוא חושב שהוא מאמין אבל בעצם בתוך תוכו הוא לא באמת מאמין. ומה איך אם אני אביא לו איזשהו נגיד הוא יעשה מחקר פילוסופי לוגי והוא יגיע למסקנה שאין אלוקים. אז בעצם יוצא שההנחות שממנו הוא יצא הכילו את המסקנה שאין אלוקים. אז בעצם יוצא שלפני שהוא יצא לדרך בכלל הוא כבר היה אתאיסט, הוא רק לא היה מודע לזה. ואז עכשיו שאני שואל לא ברור לי או למעשה אני אפילו נוטה לחשוב שעד כמה יש ערך למצוות. השאלה אם יש ערך למצוות כאלה? השאלה אם יש ערך לעבודת השם של אדם כזה? ולכן אני רוצה לטעון שהסכנות שרואים בחקירה פילוסופית לוגית של האמונה לא באמת קיימות. כיוון שהחקירה הזאת לכל היותר תגלה לך מה שכבר נמצא בתוכך עוד קודם. אז מה, אז עדיף להישאר לא מודע ולא להפוך את הדבר למודע? ממה נפשך, אם אתה מאמין מודע, אז תגלה שאתה מאמין. אם אתה לא מאמין מודע, אז תמיד היית לא מאמין, לא רק בגלל החקירות הפילוסופיות. החקירות הפילוסופיות רק גילו לך את זה. זה הכל. לכן אני לא חושב שצריך לחשוש מהדבר הזה. להפך, בן אדם לפחות יגלה סוף סוף מה הוא באמת חושב, יוריד את כל העטיפות שמחביאות את מה שהוא באמת חושב. ולכן אני, כתוצאה מהניתוח הזה, נדמה לי שהחששות העיקריים מעיסוק בפילוסופיה ובלוגיקה הם חששות שאני לא מקבל אותם. ולמשל האיסור על חקירה ביסודות האמונה, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. זה כבר לא שאלה של טעם או של אג'נדה או של תפיסת עולם דתית. זה איסור הלכתי מנוי. לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. זה עניין הלכתי, זה לא שאלה של האם אתה רב נחמן שלא אוהב, הוא בעד אמונה תמימה ונגד הפעלת השכל, או שאתה הרמב"ם שהוא פילוסוף והוא חושב שצריך להפעיל את השכל. זה עניין של גישות. אבל יש פה איסור, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, איסור הלכתי. הטענה שלי שלא א', החששות בעיניי הם לא חששות אמיתיים, כי אני בעד שבן אדם יגלה את מה שהוא באמת חושב ולא יעבוד על עצמו. ב', אני חושב שהאיסור מהסוג הזה הוא איסור בלתי קביל בעליל. זה הצד השני של המטבע של המצווה להאמין. זוכרים, דיברנו באחת הפעמים האחרונות על המצווה להאמין, מצוות עשה א' של הרמב"ם. ואמרתי שזאת מצווה שאי אפשר לצוות אותה. אי אפשר לצוות בן אדם להאמין משתי סיבות. א', כי אמונה זה טענת עובדה. אי אפשר לצוות על בן אדם לאמץ עובדה, אתה יכול לשכנע אותו שהעובדה נכונה, אתה לא יכול לצוות עליו לאמץ טענת עובדה. אוקיי? וב', אתה לא יכול לצוות עליו להאמין כיוון שהאמונה היא תנאי לזה שהוא יציית למצוות. בלי שהוא מאמין הוא לא יציית, אז איך יכול להיות מצווה שאומרת להאמין אם האמונה היא התנאי למצווה. דיברנו על זה. אומר, הצד השני של המטבע זה האיסור שלא תתורו. אני מדבר אחרי לבבכם, לא אחרי עיניכם. עיניכם זה עריות, אבל אני מדבר על הלא תתורו השכלי, האינטלקטואלי, הקוגניטיבי. אוקיי? אז שמה מה אומרים לי? אל תקרא ספרים של כפירה כי אחרת אתה תגיע למסקנות של כפירה. זאת אומרת, אני אם אני אגיע למסקנות של כפירה כנראה שמאז ומעולם הייתי כופר. אז ממילא אני גם לא מקבל את האיסור הזה כי אני כופר. אז ממה נפשך אני לא רואה איזה מקום יש לאיסור הזה. יכול להיות שהאיסור הזה אומר תראה, אבל יכול להיות שתטעה, הרי בן אדם יכול גם לטעות בלוגיקה ובפילוסופיה שלו. ובעצם אתה אדם מאמין והסופיזם הפילוסופי כן יביא אותך לטעויות במסקנה. יש לך טעות בלוגיקה שלך. בסדר, אבל טעויות יכולות להיות בכל מקום. אתה לא יכול לאסור עליי לחשוב בגלל שמא אני אגיע לטעות. ואולי זה שאני מאמץ את העמדה שלך בלי לחשוב זו עצמה טעות? כאן אני לא יכול לטעות? האדם הפגאני שנולד בבית פגאני ואומרים לו גם לך לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אתה חייב להמשיך לפעור לפעור. אוקיי, אסור לך לבדוק ספרים של יהודים או כל מיני כופרים אחרים, אתה חייב להמשיך לפעור לפעור. אז הוא ישאל רגע, מה זאת אומרת? ועל סמך מה אני אמור להחליט אם לפעור לפעור? אני צריך לבדוק את זה, לא? אני צריך לקבל החלטות. אתה רוצה שאני אקבל החלטות כי אתה החלטת, כי אתה חושב? זה בדיוק להיות מאמין כי כך חונכתי. אתם רואים איך המעגל נסגר. גם אצל עובדי אלילים זה קיים. אתה צריך להיות מאמין כי כך חונכת. אז אני אומר, מי שמקבל את התפיסה שאתה צריך להאמין כי כך חונכת, אמור גם לקבל את הפגאניות כי ככה הוא חונך. אבל זה שכך חונכתי זה לא תירוץ לכלום. אני צריך לבדוק בעצמי ולהגיע למסקנות שלי. ולכן אני לא יכול לקבל איסור כזה שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. תירוצים או הסברים מה כלול באיסור הזה אני יכול להציע לכם כל מיני הסברים. אבל קודם כל בראש ובראשונה לפני הסברים אני פשוט לא מקבל את קיומו של איסור כזה. לא יכול להיות איסור כזה. ברמה הלוגית לא יכול להיות איסור כזה. עכשיו נתחיל לחפש הסברים אז מה הוא כן כולל. אז זאת מסקנה מתבקשת מתוך הניתוח שעשיתי כאן. אני לא חושב שיכולה להיות מצווה להגיד לבן אדם תעבוד על עצמך או תקבל משהו כי ככה אני אמרתי. אתה אמרת ויש אנשים אחרים שאומרים ההפך. למה שאני אקבל רק את מה שאתה אמרת? אני צריך להחליט, אני צריך לבדוק, אני צריך לקרוא ספרים עם טיעונים עם עמדות שונות כדי לראות ולגבש. איך אפשר לאסור עליי לגבש עמדה, הרי זו עצמה עמדה. הרי לאמץ את היהדות זאת עמדה. אם אתה אוסר עליי לגבש עמדה, אז גם את העמדה הזאת אני לא יכול לגבש. זה פשוט איסור, כל כך הרבה אנשים עוברים ליד האיסור הזה בשלוות נפש, אני לא מצליח להבין את הדבר הזה. זה פשוט בלתי אפשרי לוגית. אם הקדוש ברוך הוא היה פה עומד יחד עם משה רבנו ויהושע בן נון לידו משני הצדדים, והיה אומר לי לא תתורו אחרי לבבכם, אסור לך לפתוח ספרים עם טיעונים של כפירה, הייתי אומר לו לא מקבל. לא מקבל. כי אני לא… מה זאת אומרת? למה שאני אקבל משהו רק כי אתה אמרת? אני רוצה להשתכנע שמה שאתה אומר זה באמת מחייב. ואם יש מישהו שטוען אחרת אני רוצה לשמוע מה הוא אומר, כדי להחליט אם אני מסכים או לא מסכים. אדם לא יכול להגיד לי, או לא בן אדם אלא אף אחד לא יכול להגיד לי, תקבל את מערכת איקס ואסור לך לבדוק, חלק ממערכת איקס זה שאסור לך לבדוק את מערכת איקס אם אתה מסכים איתה או לא. למה שאני אקבל אותה? אתם מבינים את האבסורד בדבר הזה? לכן אני אומר שמעבר לניתוח הזה של איזה דרכים פתוחות בפנינו כדי להגיע לאמונה, יש פה גם במובן המאוד עמוק איזושהי טענה כנגד הגישה הזאת של אמונה תמימה, או איסור לחקור ביסודות האמונה, או איסור לקרוא ספרי כפירה. אין דבר כזה, מה זה איסור לקרוא ספרי כפירה? שטויות. אני מדבר על ספרי כפירה שמעלים טיעונים, לא ספרי כפירה שמטיפים. אם הם מטיפים אז סתם אין טעם לקרוא אותם כי לא צריך לקרוא הטפות. גם לא הטפות יהודיות, לא רק הטפות של כפירה. לא צריך לקרוא הטפות בכלל. אבל אם אתה קורא טיעונים, ברור, אני רוצה לקרוא כל טיעון לכל כיוון כי אני רוצה לגבש עמדה. אני לא יכול לחשוב על הכל לבד. זה א"ב בעיניי, אני לא מצליח להבין בכלל את הגישות האלה. טוב, אז אם זה ככה, אז אנחנו מגיעים למסקנה וכאן אני עוצר, אבל אני עוצר כשהשוקת עוד שבורה. ננסה לבנות אותה מחדש בפעם הבאה. אני רק רוצה לחדד. זאת אומרת, אז אמונה היא טענת עובדה. לטענת עובדה בן אדם צריך להשתכנע כדי לקבל, הוא לא יכול לקבל אותה כי כך הוא צווה, או כי כך הוא חונך, או כי יש לו רגש או חוויה או אני לא יודע בדיוק מה, אלא כי הוא הגיע למסקנה שזאת עובדה נכונה. ועכשיו שאלתי באיזה דרכים אפשר להגיע למסקנה, או בדרך פילוסופית לוגית או בדרך מדעית אמפירית, וניסיתי להראות ששתי הדרכים האלה לא יכולות לעבוד. ואם זה ככה, אז אנחנו בפלונטר. זאת טענת עובדה שאין שום דרך להגיע אליה. ולכן מה? אז הרב שג"ר יגיד לכם אז צריך לעשות קפיצת אמונה, לקפוץ לחלל הפנוי ולהגיד אברה קדברה. אני עוזב, מי שיהיה לו לבריאות שיגיד אברה קדברה עד מחר. אבל אני כשאני מגבש עמדות בתחומים מסוימים אני לא קופץ לא לחלל הפנוי ובטח לא לחלל לא פנוי, אפשר לשבור את הראש. מה שאני עושה אני מנסה לחשוב ולהגיע למסקנות שלי. אז צריך לראות מה עושים עם הפלונטר הזה, אבל שום מוצא אחר הוא לא מוצא רלוונטי. צריך לעבוד עם הראש ולא להיות עצלן. ויש מוצא אני חושב מהפלונטר הזה, נדבר עליו בפעם הבאה. מישהו רוצה להעיר או לשאול? אז זה הזמן. כן.
[Speaker E] הרב אפשר? שאלת לגבי הרמב"ם שציווה להאמין, שהוא אומר שיש מצווה להאמין, אז אולי אפשר להבין שזה לא מצווה… אולי הוא רוצה לומר שתחליט אתה בעצמך אם אתה רוצה להאמין או לא, אבל ברגע שאתה מאמין אתה גם מקיים מצווה. זו מצווה קיומית, בניסוח אחר.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה מוזר. זה מוזר בגלל שבאופן לוגי לא יכולה להיות מצווה כזאת. איזה מצווה אתה מקיים? הגעתי למסקנה הזאת, זאת המסקנה שהגעתי אליה. מישהו אחר לא הגיע למסקנה הזאת, אז הוא לא הגיע, יש לו מסקנה אחרת. המושג לקיים מצווה הוא מושג שביסודו מתחיל בבחירה, בהכרעה. אז אתה יכול להגיד לי אם אתה מכריע להיות נאמן לאמונה הזאת ולקיים את המצוות, אז קיימת מצווה, אולי. אבל אתה לא יכול להגיד לי שעצם המסקנה שלי היא מצווה. זה לא רלוונטי. עובדות הן לא מצוות, מצוות זה נורמות.
[Speaker E] הבנתי. ומי שמאמין, יש טיעון כזה שזה ממה נפשך, אם אתה לא מאמין ואתה מקיים מצווה אז לא הפסדת כלום, ואם אתה מאמין…
[הרב מיכאל אברהם] ההימור של פסקל. כן, נכון. את ההימור של פסקל נטפל בו, נטפל בו ביד קשה, אני מבטיח לכם. לא מתחיל בכלל. אוקיי.
[Speaker D] הרב? כן. הרב, לגבי מה שהרב אמר על איסור חקירה ופילוסופיה, כן? רציתי לשאול האם לא שייך לומר שיש תחומים שאנשים שהם לא בשלים מספיק, אם יחקרו אותם הם יכולים להתבלבל, להשתגע…
[הרב מיכאל אברהם] זהו, הם לא בשלים מספיק ולכן מה? אז מה אתה מציע להם? הם לא בשלים מספיק ולכן שיעשו מה שאתה חושב? למה שלא יעשו מה שדוקינס חושב?
[Speaker D] לא יודע, מה הרב חושב שכל נושא…
[הרב מיכאל אברהם] לא אומר שכל אדם הוא בשל. אני אומר שכל אדם הוא הישות היחידה שיכולה לקבל את ההחלטה, אם הוא בשל או לא בשל. לא יודע מה להגיד לך, אבל גם אם הוא לא בשל, מי יקבל את ההחלטה במקומו? הבנאדם צריך לקבל החלטות עבור עצמו. אין מישהו אחר שיקבל את ההחלטה עבורך. אחרת תבין, אתה יודע, יש לי חבר שהוא היה נציג של משמרת סת"ם בפרדס חנה. משמרת סת"ם זה הארגון הגדול בבני ברק שעושה רגולציה לסופרי סת"ם, אוקיי? מרכז את זה, זה דווקא ארגון מאוד מאוד יפה. בכל אופן, אז הוא היה נציג של משמרת סת"ם בפרדס חנה, הוא היה ממונה מטעמם לענות לשאלות. אז באו אליו הרבה שאלות בנושאי מזוזות, תפילין וכולי. והוא אמר לי, תראה, יש שאלה שאני יודע כבר הייתה כמה פעמים, אם אני הולך להרב וואזנר הוא מתיר לי, אם אני הולך להרב ניסים קרליץ הוא אוסר לי. אני יודע את זה מראש. עכשיו השאלה היא מה לעשות? הרי ברגע שבחרתי את הרב, בחרתי כבר את התשובה. אני לא צריך לנסוע לבני ברק אפילו, אני רק צריך להחליט לאן אני נוסע ולהישאר בפרדס חנה, כי ברגע שהחלטתי לאן אני נוסע קיבלתי את התשובה שלי. אז אמרתי לו, מה זאת אומרת? הדרך היחידה שלך זה להיכנס לסוגיה, להגיע למסקנה ולהגיד להם מה שאתה חושב, לא מה שהרב וואזנר חושב ולא מה שהרב ניסים קרליץ חושב. אותו דבר, אתה אומר אני קטן, אני לא הרב ניסים קרליץ ואני לא הרב וואזנר. בסדר, אבל אתה זה אתה, אתה צריך לקבל החלטות. אתה רוצה שמישהו אחר יקבל את ההחלטות? גם זאת החלטה. אם אתה נותן להרב ניסים קרליץ לקבל את ההחלטות עבורך או את הרב וואזנר לקבל החלטות עבורך, זו עצמה החלטה. אותה אתה כן בשל לקבל? איך? על סמך מה? אין מוצא, בן אדם בשל או לא בשל, בסוף אין אף אחד שיכול לקבל את ההחלטות במקומך. אתה צריך לקבל את ההחלטות, תשתדל להיות בשל. כי חלק מקבלת ההחלטות אתה באמת צריך לקבל מיומנות מחשבתית, מיומנות פילוסופית, מיומנות של ניתוח, ואז לקבל החלטה בצורה יותר מושכלת. זה נכון תמיד, בכל החלטה. אבל אין מישהו אחר שיקבל החלטות עבורך אלא אם כן מדובר בהחלטות של מומחיות. נגיד אתה הולך לרופא, אז יש לך אמון שהוא מומחה, אז אתה נותן לו לקבל החלטה עבורך. וזאת החלטה שאני קיבלתי, למסור או לא את הסמכות לקבל החלטה. ולמה? זאת החלטה מושכלת, כי אני מבין שיש לו את הידע ולי אין את הידע, אז הוא יקבל את ההחלטה. אבל בוויכוחים בין הרב שך לבין דוקינס, אז אני לא יודע מי יותר מומחה לשאלה אם יש אלוקים או אין אלוקים. אני לא מבין איך אפשר לקבל החלטה למי משניהם למסור את ההחלטה עבורי. כל עוד לא החלטתי אם יש או אין אלוקים בעצמי, אין לי דרך להחליט אם למסור את ההחלטה להרב שך או לדוקינס.
[Speaker C] והברירת מחדל למקום שבו נולדת זה יכול לשחק משהו בשאלה הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] לשחק עניין טכני אולי, זאת אומרת להגיד בסדר, אתה יודע, שב ואל תעשה עדיף. אבל זה לא הופך אותך למאמין אני חושב, זה משאיר אותך שם כי אין לך סיבה לעשות משהו אחר.
[Speaker C] קשה לי לקרוא לאדם כזה מאמין. אבל אני חושב שיש סברה אמיתית לומר שאדם שנמצא במקום מסוים הוא צריך לנהוג ואפילו להאמין כמו הממסד שבו הוא נמצא.
[הרב מיכאל אברהם] לי אין שום היגיון כזה, אני לא מבין את הטענה הזאת בכלל. זה בדיוק הטענה של אני עושה את זה כי חונכתי. גם האדם שגדל בבית פגאני אומר בסדר, אני ממשיך לפעור לפעור כי כך גדלתי. אז מה? אז בגלל זה הוא צריך לפעור לפעור? לא נשמע לי סביר, אני לא יודע, לא מבין את ההיגיון הזה. פרקטית אני יכול להבין שאם אין לי סיבה לשנות אז אני נשאר מתוך אינרציה באותו מקום. לא הופך אותך למאמין, זה רק הופך אותך למישהו שממשיך באותו כיוון כי לא יודע מה לעשות.
[Speaker C] השאלה היא מה אנחנו מחפשים באמונה.
[הרב מיכאל אברהם] אם חזקה, אם חזקה זה אומר שזה שלך החפץ או שרק מותר לך להחזיק בו ואין בזה איסור לאו תגזול. אתה מבין? זה האם זה הנהגה או בירור. כן. זהו? תודה רבה ושבת שלום. שבת שלום, איתי.