היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה – שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:03] המסורת אינה צינור חלול
- [0:03] הצגת מסורת ללא צינור חלול
- [2:11] קשר רך ולא לוגי בין הסיני למנהג
- [3:22] שלוש צורות ההיסק
- [3:22] שלוש צורות של היסק הלכתי
- [4:58] ביקורת על הסתכלות פונדמנטליסטית
- [6:25] סמכות הפירוש והאנלוגיות
- [6:52] מטאפורה של הטלפון השבור בתהליך ההעברה
- [8:32] מודל אבולוציוני של המסורת
- [9:32] אבולוציה של המסורת ללא פידבק
- [9:51] חוסר פידבק בתהליכי האבולוציה ההלכתית
- [12:28] עין תחת עין – פירוש ומחויבות
- [14:43] דוגמת "עין תחת עין" והקשר לאנלוגיה
- [15:47] הדרש ככלי ולא כהמצאה
- [17:20] אנלוגיה ואינדוקציה כספקולציה?
- [18:56] היסק מהתפילין: נשים פטורות
- [18:56] דוגמה מהגמרא: פטור נשים במצוות זמן‑גרמה
- [21:59] דוה בנידתה – שינוי הלכה
- [23:58] דייויד יום והספק בדדוקציה
- [26:09] הבדל בין אינדוקציה לדדוקציה והסתברות
- [26:09] אינדוקציה והסתברות – דוגמאות של עורבים
- [27:17] תפקיד האנלוגיה והאינדוקציה במחשבה
- [27:17] הבדל בין דדוקציה לאינדוקציה
- [29:07] תפקיד הקהל הרחב והסמכות הרבנית
- [30:05] תפקיד הקהל הרחב וההכוונה הרבנית
- [31:24] הבעייתיות של המסורת וקיצוניות ההשקפה
- [31:24] הבעייתיות של המסורת – שני קצוות
- [33:02] שלבי ההתבגרות האישית של האדם
- [33:02] שלבי ההתבגרות האינטלקטואלית של האדם
- [34:14] מרד הנעורים והדרישה להוכחה
- [36:25] המתבגר והקושי להוכיח דבר בלתי תלוי
- [38:02] שלושה מסלולים משבר ההתבגרות
- [46:16] התקופה הדוגמטית של האנושות
- [50:50] פוזיטיביזם מול פוסט-מודרניזם במאה העשרים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג מודל של מסורת הלכתית שאיננו “צינור חלול”, שבו המחויבות להלכה אינה תלויה באותנטיות היסטורית של כל פרט כאילו נאמר למשה בסיני, אלא בתהליך פרשני מצטבר שנעשה לאורך הדורות בכלים המלווים את התורה. המודל דוחה גם את הטענה שהכול ניתן מסיני וגם את הטענה שאין שום קשר לסיני, ומעמיד קשר “רך” שאינו לוגי-הכרחי, ולכן מאפשר גם טעויות ואף סביר שנפלו רבות, ועדיין המחויבות נשמרת דרך מוסדות סמכות. ההבחנה מוסברת באמצעות צורות היסק כמו דדוקציה, אנלוגיה ואינדוקציה, ובהמשך באמצעות תמונה רחבה של התבגרות אינטלקטואלית ושל מקבילות תרבותיות בין דוגמטיות, ספקנות ופונדמנטליזם, כאשר האלטרנטיבה המוצעת היא קבלת הסביר גם בלי ודאות מוחלטת.
מחויבות למסורת בלי תלות באותנטיות
המחויבות להלכה שכתובה במשנה ברורה אינה נובעת מהנחה שזה מה שהקדוש ברוך הוא אמר למשה בסיני, ואולי אפילו לא לזה הוא התכוון. המחויבות נובעת מכך שההלכה נוצרה על ידי פרשנות, הרחבה ושכלול למה שקיבלנו מסיני לאורך הדורות בכלים שמלווים את התורה, והיא מחייבת גם אם לא קלטנו נכון למה שהקדוש ברוך הוא התכוון. הטענה היא שלשם יצירת מחויבות תקפה לא צריך להגיע לאותנטיות, ולכן אין צורך לומר שכל פרט בספר הלכה ניתן למשה בסיני ועבר מדור לדור, דבר שמוגדר כבלתי סביר לחלוטין. הרוב נוצר לאורך ההיסטוריה, ובכל זאת אין הכוונה שכל מה שנוצר הוא המצאה קפריזית שאין לה קשר למה שהיה.
עמדת “האמצע” בין “הכול מסיני” לבין “הכול המצאה”
הטקסט קובע שמה שמקיימים היום אינו תוצאה לוגית של מה שקיבלנו מסיני, אך גם אינו בלתי תלוי במה שניתן מסיני. הקשר למה שניתן מסיני מוגדר כקשר שאינו לוגי, אינו הדוק ואינו הכרחי, ולכן אפשר לערער עליו ולחשוב שאולי מדובר בהמצאה, אך הטענה אינה “זה מחייב למרות שאין קשר” אלא “זה מחייב כי יש קשר רך”. הפיתוח ההלכתי מתואר כפיתוח על בסיס מה שניתן מסיני, בלי הבטחה שהוא קולע לכוונה המקורית, ולכן ייתכן ואף סביר שבחלק גדול מהדברים פספסנו, אך עדיין המחויבות עומדת כי זהו תוצר הניסיון לפרש את מה שקיבלנו.
דרכי היסק: דדוקציה, אנלוגיה, אינדוקציה
הטקסט מגדיר דדוקציה כמעבר מכלל לפרט, אנלוגיה כמפרט לפרט או מאותה רמה מכלל לכלל, ואינדוקציה כמפרט לכלל. אנלוגיה ואינדוקציה מוסיפות מידע מעבר למה שהיה בידי, אך המידע החדש קשור למה שנצפה ואינו “אאוט אוף דה בלו”, אלא שהזיקה איננה זיקה לוגית הכרחית. מכאן נטען שהמודל של מסורת נשען על היסקים “רכים” שאינם ודאיים אך גם אינם ספקולציה מוחלטת, והטעות היא לזהות אי-ודאות עם חוסר בסיס.
סמכות, מוסדות, וה“טלפון השבור”
הטקסט מציב מוסדות סמכות כמי שעושים את האנלוגיות וההיסקים, ומה שהם אומרים מחייב, אך לא כל אדם מוסמך לפרש. הוא מבחין בין סנהדרין שמחייב את כולם לבין בית דין מקומי שמחייב אולי את מקומו, ומדגיש את בעיית “הטלפון השבור” שבה יש אנלוגיה על אנלוגיה לאורך אלפי שנים כך שהדברים נעשים מעורפלים ושגיאות מתרבות. הוא דוחה את ההסבר של “ירידת הדורות” כטענה שכולם היו גאונים והיום טיפשים, ומנמק את המחויבות לדורות קודמים בכך שהמרחק מן המקור מגדיל את סיכויי הטעות.
הרמב״ם על ריבוי מחלוקות ועל שינוי הלכה
הרמב״ם מובא כמי שאומר שכיוון שרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צורכן רבתה מחלוקת בישראל, והדבר נקשר לאופי האנלוגי שאינו מתמטי ודאי ולכן מועדת בו טעות. הרמב״ם מובא גם בתחילת פרק שני של הלכות ממרים, שלפיו כל בית דין בכל דור יכול לחלוק על בתי דין קודמים בהלכות דאורייתא במקום שבו השתכנע שנפלה טעות, בלי צורך להיות גדול בחכמה ובמניין. הטקסט מציב הבחנה בין הנחה כללית שכנראה נפלו טעויות רבות לבין ידיעה קונקרטית על טעות, וטוען שאם יש מידע ברור שזה נגד מה שכתוב בתורה אז מחליפים.
“מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש” כאמירה נורמטיבית והסתייגות מאבולוציה
הטקסט מאמץ את התיאור של התפתחות ההלכה כתהליך דמוי-אבולוציה על בסיס כלשהו, ומפרש “מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש” כבסיס למחויבות לתוצאת התהליך כאמירה נורמטיבית ולא היסטורית. הוא אומר שהטענה “מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני” אינה היסטורית אלא נורמטיבית, ושצריך להתייחס למה שהגיע כאילו ניתן למשה בסיני כי מבחינתנו זה מה שיצא משם. הוא מסתייג מהאנלוגיה לאבולוציה בכך שאבולוציה כוללת פידבק שמכחיד טעויות ומשאיר את המוצלח, ואילו בהלכה אין בהכרח פידבק שמבטיח שמה שנוצר הוא באמת הדבר הנכון, ולכן יש קושי של התרחקות מהמקור וריבוי טעויות.
“לא בשמיים היא” ושאלת מעורבות הקדוש ברוך הוא
הטקסט מציג אי-ידיעה לגבי מידת המעורבות של הקדוש ברוך הוא בתהליך, ואפשרות תאורטית שפידבק קיים אם הוא מעורב, אך מדגיש שאין תלות בהנחה הזו. הוא מפרש “לא בשמיים היא” כקביעה שהמחויבות וההליך אינם תלויים בהתערבות של הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם הקדוש ברוך הוא עצמו יבוא ויאמר שטעינו זה לא משנה להכרעה. הוא מסיק שאין צורך להניח היעדר שגיאות כדי להיות מחויבים.
פשט, דרש, “אין עקירות”, ודוגמת “עין תחת עין”
הטקסט טוען “אין עקירות” ומציג את “עין תחת עין ממון” כדרש שאינו סתירה אלא הוספה על הכתוב, תוך שילוב של פשט ודרש שמוביל למסקנה משותפת. הוא מביא דוגמה מן הגמרא על דעה שמשלמים בעינו של מזיק את דמי עינו של המזיק, ומסביר זאת כשילוב שבו הפשט מחייב הוצאת העין והדרש מורה לקחת ממון במקום העין שהיית אמור להוציא, ולכן לוקחים את דמי עינו של המזיק. הוא טוען שכלי הדרש ניתנו מסיני, אולי לא בהכרח במובן של המידות כפי שמכירים אותן כיום אלא מה שהתפתח להיות המידות, ולכן הדרש אינו המצאה אלא כלי, וגם בו יכלו ליפול טעויות.
הרמב״ן על היסקים “רכים” והבחנה מספקולציה
הרמב״ן מובא מן הקדמת המלחמות באמירה שאין חכמת תורתנו כחכמת התכונה והתשבורת שמופתיהן חתוכים. הטקסט קובע שההיסק ההלכתי והמדרשי אינו דדוקציה, וממילא אינו ודאי, אך אי-ודאות אינה הופכת אותו לספקולציה חסרת בסיס. הוא מציב מדרג של רמות אמינות והסתברות, וטוען שהניגוד “או דדוקציה ודאית או ספקולציה” הוא כוזב.
מצוות עשה שהזמן גרמה: כלל שנוצר באינדוקציה
הטקסט מביא את הגמרא בקידושין בפרק ראשון שמביאה כלל שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות ושלא הזמן גרמה נשים חייבות, ושואלת מאיפה יודעים זאת. הגמרא לומדת זאת מתפילין, ותפילין נלמדות מהיקש לתלמוד תורה שנשים פטורות ממנו. הטקסט דוחה את ההצגה של זה כ“דרש סומך” שמכסה על הלכה שהתקבלה מסיני, וטוען שחז״ל יצרו כאן אינדוקציה מדוגמה אחת או שתיים כדי להסיק כלל.
הרלב״ג על “דרשות סומכות” ודחיית “הכול ידוע מראש”
הרלב״ג מובא בהקדמה לפירושו לתורה כאומר שכל ההלכות שנלמדות מדרשות בעצם ניתנו מסיני וכל הדרשות הן סומכות, משום שאחרת אפשר להגיע לכל מקום בעולם הדרש ואין אמון באמינותו. הטקסט טוען שהפתרון הזה נובע מפקפוק באינדוקציה ובדרש, אך אינו נכון, ומדגיש שיש מקומות שבהם רואים חד משמעית שהתוצאה לא הייתה ידועה מראש ושהדרש יצר שינוי ממשי.
רבי עקיבא, “הדוה בנידתה”, ושינוי מנהג קדום
הטקסט מביא שרבי עקיבא דרש את הפסוק “הדוה בנידתה” להתיר לאישה בימי נידותה להתקשט ולהתיר את מה שדורות ראשונים אסרו, כדי שלא תימצא מגונה על בעלה. הדוגמה מוצגת כהוכחה לכך שרבי עקיבא לא קיבל כאן מסורת סינית מוכנה אלא הסיק הלכה מכוח דרשה ושיקול רחב יותר. הדבר משמש גם דוגמה למצב שבו נמצא “טעות לשיטתו” ושינה.
הביקורת של דייויד יום על ודאות בדדוקציה
הטקסט מזכיר את הערעור של דייויד יום על הדדוקציה בכך שגם אם המסקנה הדדוקטיבית ודאית, ההנחות שלה אינן ודאיות משום שהן נוצרות מאינדוקציה. הוא מציג את הרעיון שבפועל אין שלוש דרכי היסק נפרדות, אלא אנלוגיה היא הבסיס, ולעיתים היא נעשית בשני שלבים של אינדוקציה ואז דדוקציה. הוא מבהיר שגם במדע משתמשים באינדוקציה ושאדם אינו מטיל ספק מעשי בכך שתפוח ייפול, אך עדיין אין כאן ודאות לוגית מוחלטת אלא מדרג של הסתברות ואמינות, התלוי גם בהנחות על התפלגות המדגם.
כלל מפורש בתורה כבסיס לדדוקציה נדירה
הטקסט מציין שמקום שבו בתורה עצמה יושב כלל כמו “סנפיר וקשקשת” מאפשר דדוקציה “מלאה יותר”, אך מגדיר זאת כמקרים נדירים וגם שם נשאר מקום לפרשנויות. הוא מציג זאת כהבדל בין כלל שמופיע במפורש לבין כלל שנוצר מהכללה של דוגמאות.
הציבור הרחב, בחירת סמכות, ושיווק
הטקסט משווה את מקומו של הציבור הרחב בהלכה למקומו בפיזיקה של חלקיקים, וטוען שמי שלא מבין לא עושה פרשנות אלא בוחר במומחה. הוא קובע שכשאין סנהדרין אין כללים ברורים לקבוע סמכות, ולכן השיווק משחק תפקיד, ואין “סמכות” לא-סנהדרינית מחייבת באופן מוחלט. הוא מנסח את ההכרעה כבחירה אישית של אדם לבחור רב שהוא סומך עליו ומוכן ללכת אחריו, כאשר מי שלא יודע לא יכול לעשות אינדוקציות בעצמו.
שתי הקצוות טועים באותה טעות והחלופה המוצעת
הטקסט טוען שמערערי המסורת ומגיניה נופלים באותה טעות: שניהם מניחים שאינדוקציה ואנלוגיה הן ספקולציה ולכן אינן קבילות. המבקרים מסיקים מכך שאין מחויבות, והמגינים מסיקים מכך שצריך לומר שהכול ניתן מסיני כדי להבטיח אמינות, כמו הסבר שמייחס ל“עין תחת עין” מקור סיני כדי לא להישען על דרש לא-ודאי. הטקסט מציב תמונה שלישית שבה יש אינדוקציות ואנלוגיות שאינן ודאיות אך אינן ספקולציה מוחלטת, ומכאן נובעת מחויבות שאינה דורשת תליית הכול בוודאות סינית.
מודל ההתבגרות: דוגמטיות, מרד הנעורים, ומשבר ההוכחות
הטקסט מתאר שלושה שלבים בהתפתחות אינטלקטואלית: ילד דוגמטי שמקבל את דברי המבוגרים, נער שמוכן לקבל רק דברים מוכחים ודדוקטיביים, ומתבגר שמבין ששום דבר אינו ניתן להוכחה שאינה נשענת על הנחות. הוא מתאר את המשבר שבו הדרישה לקבל רק מוכח קורסת משום שכל הוכחה נסמכת על הנחות יסוד, ולכן מי שמתעקש על הוכחה לכל דבר אינו יכול לקבל דבר. מתוך המשבר הזה הוא מציג שלושה מוצאים: ספקנות שמקבלת את שתי ההנחות, פונדמנטליזם שמוותר על הטענה שאין ודאות ומביא “ודאות” דרך כלים אל-הגיוניים, ודרך שלישית שמוותרת על ההנחה שרק ודאות קבילה ומקבלת את הסביר.
מקבילה תרבותית: מפוזיטיביזם לפוסט-מודרניות ולפונדמנטליזם
הטקסט מקביל את שלבי ההתבגרות להתפתחות הציוויליזציה, עם תקופה דוגמטית קדומה, ואז מעבר לשלב של דרישת הוכחות. הוא מתאר את תחילת הפילוסופיה ביוון כהתעוררות שאלות של “מי אמר לך? תוכח” ואת הלוגיקה כמשהו שנתפס מאיים, ומציב את המפגש הזה כרקע להתפתחות כלים של תורה שבעל פה. הוא מציג את הפוזיטיביזם בתחילת המאה ה-20 כתפיסה שמעמידה את המדע והוודאות כתנאי לקבילות, ואת הפוסט-מודרניות באמצע המאה ה-20 כתוצאה טבעית של אותה הנחה עצמה משום שברגע שאין ודאות יוצא ששום דבר לא קביל. הוא מציג גם פונדמנטליזם כריאקציה לספקנות, וטוען שהספקן והפונדמנטליסט שותפים להנחה שרק דבר ודאי קביל, ולכן הדרך להתמודד עם שניהם היא לוותר על ההנחה הזו ולקבל גם את הסביר.
פונדמנטליזם כהימנעות מביקורת והקושי של הספקן
הטקסט מגדיר פונדמנטליזם כתופעה פילוסופית של אי-מוכנות להעמיד עקרונות למבחן חשיבה ביקורתית, ולא כאלימות עצמה אף שאלימות יכולה להיות ביטוי לכך. הוא טוען שהספקן מתקשה להתמודד מול פונדמנטליסט משום שהספקן עצמו חי בוואקום תוכני, וכאשר מישהו טוען לוודאות טרנסצנדנטית אין לו מענה. הוא טוען שהפתרון מחייב יצירת תוכן פוזיטיבי וקבלה של סבירות גם בלי ודאות, ומציג את הוויכוח סביב “עגלה מלאה” בהקשר של בן גוריון והחזון איש כביטוי לשינוי שבו אנשים אינם מוכנים להיחשב “עגלה ריקה”.
הקושי החינוכי והטעות בזיהוי “הסביר” כדוגמטיות
הטקסט מסביר שהנער אינו מקבל את אמירת המבוגר “זה סביר” כי הוא מזהה אותה בטעות עם הדוגמטיות של שלב הילדות, כאילו המבוגר “חזר אחורה” לקבל דברים בלי הוכחה. הוא קובע שהנער עוד לא עבר את משבר ההתבגרות השני ולכן אינו מכיר את האפשרות השלישית שבה מקבלים את הסביר כאלטרנטיבה יחידה מעשית. הוא מסיים בכך שהדינמיקה הזו חוזרת בין דורות, כאשר המבוגר מבין את הסביר והנער דורש הוכחות, עד שהנער עצמו יעבור את המשבר ויתקל באותה בעיה מול בנו.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] תקציר הפרקים הקודמים. ניסיתי לשרטט תמונה של המסורת באופן שהוא לא צינור חלול. זאת אומרת שהתוקף של הדברים לא נובע בהכרח מהאותנטיות שלהם. כשאני מחויב להלכה מסוימת שכתובה במשנה ברורה, זה לא בגלל שאני מניח שזה מה שהקדוש ברוך הוא אמר למשה בסיני, ואולי אפילו לא לזה הוא התכוון. אבל זה מחייב אותי בגלל שזה נוצר על ידי פרשנות, הרחבה, שכלול שנעשה למה שקיבלנו מסיני לאורך הדורות, בכלים שמלווים את התורה. וזה מחייב אותי גם אם לא קלטתי נכון למה שהקדוש ברוך הוא התכוון. זאת אומרת הטענה שלי הייתה שהמחויבות לא תלויה באותנטיות. בשביל ליצור מחויבות תקפה לא צריך להגיע לאותנטיות, ולכן לא צריך להגיע לכל מיני אמירות בעייתיות כמו שכל פרט שהיום אנחנו קוראים באיזה שהוא ספר הלכה ברור שזה ניתן למשה בסיני הכל, וזה רק עבר איכשהו מדור לדור. שזה כמובן בלתי סביר לחלוטין. ברור לגמרי שרוב הדברים נוצרו לאורך ההיסטוריה, לאורך הדורות, ולא עברו במסורת. אני לא מסכם את כל מה שראינו, אני אומר זאת הנקודה אליה הגענו בסופו של דבר. פה אני חייב לעשות איזושהי הבהרה כי התחושה, ככה נוצרה תחושה שאני חושב שלא הובן נכון מה שאמרתי. זאת אומרת אני לא מתכוון לומר שכל הדברים שנוצרו לאורך ההיסטוריה הם איזושהי המצאה, קפריזה של בני אדם, שלא קשורה בכלל למה שהיה, וזה מחייב אותי מאיזושהי סיבה לא יודע בדיוק מה. הטענה שלי היא טענה יותר מורכבת. זאת אומרת מצד אחד, מה שאנחנו מקיימים היום או מה שהגיע אלינו היום הוא לא תוצאה לוגית של מה שקיבלנו מסיני. זאת אומרת זה לא מה שהקדוש ברוך הוא אמר עבר אלינו אז איז ולכן אנחנו מקיימים את זה. אבל גם הצד השני לא נכון. גם הצד השני שאומר שאין קשר בין זה לבין מה שניתן מהר סיני הוא לא נכון. כל הטענה היא טענה שיש משהו באמצע. שהוא לא בדיוק מה שניתן מסיני והוא לא בלתי תלוי במה שניתן מסיני. אלא יש פה משהו שהוא קשור למה שניתן מסיני, אבל הקשר הזה הוא לא קשר לוגי. זאת אומרת הוא לא קשר הדוק, הוא לא קשר הכרחי. ולכן אפשר לערער עליו, אפשר לחשוב שאולי זאת המצאה, ואז מגיעים אנשים ואומרים רגע אז למה בכלל זה מחייב אותי. הטענה שלי זה לא רק לומר זה מחייב אותי למרות שאתה צודק אין קשר, אבל זה מחייב אותי. לא. הטענה שלי זה מחייב אותי כי יש קשר, אבל קשר אין פירושו קשר לוגי. קשר אין פירושו קשר הכרחי, קשר ברור שאם תחפור בתוך מה שניתן בהר סיני אתה תגלה את זה. אלא קשר זה משהו רך יותר. עכשיו כדי להסביר את העיקרון הזה, עברתי בסוף לדבר על צורות ההיסק. ודיברתי על שלוש צורות היסק. צורה אחת זאת דדוקציה, זה מעבר מכלל לפרט. הצורה השנייה זה אנלוגיה והצורה השלישית זה אינדוקציה. אנלוגיה זה מפרט לפרט או באותה רמה מכלל לכלל. ואינדוקציה זה מפרט לכלל. ודיברנו על הקשר בין שלושת דרכי ההיסק האלה. אבל אני רוצה לחדד למה עברתי לזה, כי אני חושב שאי הבנה זאת כנראה בגלל שלא הצגתי טוב את הקשר למה שאני עושה. עברתי לשלושת דרכי ההיסק האלה בדיוק כדי להגדיר את מה שאמרתי קודם. זאת אומרת אנלוגיה כשאני עושה אנלוגיה בין דבר לדבר, האנלוגיה זה לא המצאה. זאת אומרת זה לא אני אומר הצפרדע הזאת ירוקה אז כנראה גם זאת צפרדע אז גם היא ירוקה. אז ברור שאני מסיק שהצפרדע היא ירוקה הוספתי מידע מעבר למה שהיה בידי כשידעתי שהצפרדע הזאת ירוקה. אמרתי שאנלוגיה או אינדוקציה זה דבר שמוסיף מידע. אבל מצד שני ברור שהמידע הזה קשור למה שראיתי שם. זה לא כמו להגיד הצפרדע הזאת ירוקה כי נראה לי שצפרדעים הם ירוקות. אני רואה את זה מפה שהצפרדע הזאת היא ירוקה ואני מסיק מזה שאם היא צפרדע אז גם היא ירוקה. יש זיקה בין ההנחות. רק הזיקה הזאת היא לא זיקה לוגית הכרחית. בסדר, זה נקודה מאוד חשובה, כי מה שאני רוצה לטעון זה את האמצע. אפשר היה לבוא ולטעון בצורה. פונדמנטליסטית כזאת להגיד מה, הכל מחייב, זה בכלל לא קשור לסיני ולא קשור לשום דבר, זה מחייב כי לא יודע, כי הרמב"ם הוא מלאך השרת, ומה שהוא אומר זה כמו שמה שהקדוש ברוך הוא אומר. אני לא טוען את זה. מה שאני טוען זה שהקשר למה שניתן מסיני יכול להיות רך יותר, לא רק קשר לוגי. אבל עדיין ברור שזה פיתוח של מה שניתן מסיני, כאשר אני בהחלט אומר שהפיתוח הזה לא בהכרח קולע לכוונה המקורית. את זה אני כן אומר. לכן בהחלט ייתכן שהפיתוח הזה, כיוון שהוא לא וודאי, הוא לא דדוקציה, יכול להיות שפספסנו. כאילו, סביר שפספסנו בחלק גדול מהדברים. אבל זה לא משנה, כיוון שבסופו של דבר מה שאנחנו מנסים לעשות זה לפרש את מה שקיבלנו מסיני. וכיוון שגם אם פספסנו בסופו של דבר זה מה שיצא, אז הדבר הזה הוא מחייב. זאת אומרת, אני הולך פה על חבל דק בין להגיד שהכל המצאה, המצאה פירוש לא קשור בכלל למה שניתן מסיני, לבין להגיד שהכל ניתן מסיני. אני רוצה לטעון שלא זה נכון ולא זה נכון. יש פה משהו שהוא באמצע. זאת אומרת הדבר הזה התפתח על בסיס מה שניתן מסיני. הקשר הוא לא הכרחי, לא וודאי, לא לוגי, ולכן אפשר לערער עליו. אפשר להגיד שיכול להיות שזה לא נכון, וסביר להניח שחלק מהדברים האלה לא נכונים. אבל לטענתי הערעור הזה לא חשוב, כי גם אם זה לא נכון, זה מחייב. זה בעצם מה שאני רוצה לטעון.
[Speaker B] למי נתונה הסמכות? אז יש מוסדות סמכות מסוימת שהם יעשו את האנלוגיות או את ה…, ומה שהם אומרים אז זה מה שמחייב. נכון. אוקיי. אבל זה לא כל אדם יכול ללכת ולפרש.
[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי כל אדם. כל אדם זאת שאלה אחרת. מי שמוסמך לעשות את הפרשנות הזאת, זאת הפרשנות שעליה אני מדבר.
[Speaker B] ואז כולם מחויבים אליה.
[הרב מיכאל אברהם] אם זה סנהדרין, כולם מחויבים, כן. ואם לא, אם זה בית דין של מקום, אז אולי אותו מקום.
[Speaker C] הבעיה שיש זה מה שאני קורא לו הטלפון השבור. אחרי אלפי שנים יש לא אנלוגיה, אלא אנלוגיה על אנלוגיה על אנלוגיה.
[הרב מיכאל אברהם] זה נהיה יותר אופף, נכון? ולכן יהיו יותר שגיאות. ברור שזה נכון. זאת אגב אחת הסיבות שבגללה יש איזושהי הנחה של ירידת הדורות של מחויבות לדורות הקודמים. למה יש מחויבות לדורות הקודמים? כי כולם היו גאונים פעם והיום אנחנו כולנו טיפשים. אני לא קונה את זה. בדיוק בגלל הטלפון השבור. זאת אומרת, בגלל שמדובר פה באנלוגיה, אז ברור שככל שהמרחק שלך מהמקור יותר גדול, הסיכוי שנפלה טעות בדרך יותר גדול.
[Speaker B] וזאת התשובה למחלוקות? מה? וזאת התשובה למחלוקות?
[הרב מיכאל אברהם] כן. ברור. זאת הרמב"ם אומר, שכיוון שרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צורכן, אז רבתה מחלוקת בישראל. זאת אומרת, זה בדיוק הנקודה. ברגע שאתה הולך על אנלוגיה, לא על דדוקציה, לא על הסק מתמטי, לוגי, וודאי. כשאתה מדבר על אנלוגיה. אנלוגיה זה דבר רך. אנלוגיה יכולות ליפול שם שגיאות, וככל שתעשה עוד צעד אנלוגיה ועוד צעד אנלוגיה ועוד צעד אנלוגיה, הסיכוי לטעות הולך וגדל. לכן אני אומר מצד אחד בהחלט סביר
[Speaker B] שחלק גדול ממה שאנחנו מחזיקים היום הוא טעות. זו לא הייתה הכוונה המקורית.
[הרב מיכאל אברהם] שנייה אחת. אבל מצד שני, מה שאנחנו מחזיקים היום הוא לא המצאה. הוא לא משהו ש-אאוט אוף דה בלו, המצאנו אותו סתם ככה ואין שום קשר. לא. הניסיון הוא לפרש את מה שקיבלנו. רק אם נהיה מפוקחים, אז נדע שמה שאנחנו מפרשים לא בהכרח קולע אל האמת. וככל שמספר צעדי הפרשנות יותר גדול, הסיכוי שלנו לסטות מן האמת יותר גדול. אנחנו בני אדם. וגם חז"ל היו בני אדם. אז זה הנקודה. אני רוצה לומר יש מסורת, אחרת זו לא מסורת, זה סתם המצאה. זה מחויבות למה שנוצר. אני מנסה לתאר פה מודל של מסורת. מסורת פירושו לקחת את מה שקיבלנו ולא כצינור חלול, אלא לעבד אותו, לשכלל אותו, לפרש אותו, להעביר אותו הלאה, כאשר ברור שבתהליך השכלול והעיבוד הזה יכולות ליפול טעויות. וגם נפלו טעויות. אין לי ספק שנפלו טעויות. בסדר?
[Speaker B] בעצם מה שאתה מתאר זה תהליך אבולוציוני. היה איזשהו בסיס ואז זה התפתח, וכשנאמר "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש", זה בעצם המחויבות שלנו לתוצאה של התהליך הזה.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אמירה נורמטיבית ולא היסטורית.
[Speaker B] זה מה שאמרתי.
[הרב מיכאל אברהם] הטענה שכל הפרטים ניתנו מסיני, או מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני, זאת לא אמירה היסטורית. זה לא שהיסטורית הקדוש ברוך הוא נתן שם הכל. זאת אמירה נורמטיבית. שמה שהגיע אלינו צריך להתייחס אליו כאילו הקדוש ברוך הוא נתן אותו למשה בסיני, כי מבחינתנו זה מה שיצא משם. אוקיי? עוד משפט אחד, אם כבר הזכרת אבולוציה, אבולוציה במובנים מסוימים לא תואמת. וזה לא לגמרי אבולוציה במובן הרע של המילה, לא במובן הטוב של המילה. שלאבולוציה יש פידבק. זאת אומרת, אם נוצרה טעות היא תכחד. לא תחזיק מעמד, היא תכחד. מה שיישאר זה הדבר המוצלח, הנכון, נכון במובן מסוים, כן? פה זה לא ככה. אין פידבק. פה, עוד פעם אפשר להתווכח, אבל זאת טענתי. אין פידבק. זאת אומרת, אין לנו אינדיקציה שמה שנוצר זה באמת הדבר הנכון. אין מנגנון שאומר שאם זה לא נכון זה יכחד. אבל אין את הפידבק שמחזיר כל הזמן את התהליך האבולוציוני למסלול הנכון. ובמובן הזה זה אבולוציה רק במובן הרע של המילה. זאת אומרת, זה אבולוציה רק במובן הזה שזה הולך ומתפתח, זה לא אבולוציה במובן של מנגנוני הבקרה שאומרים אם סטית רחוק מדי אנחנו נחזיר אותך למסלול. את זה אין. ולכן צריך להיות מודעים לזה, ובמובן מסוים זה מעורר הרבה קשיים אצל אנשים. זה מעורר הרבה קשיים אצל אנשים כי זה אומר בעצם שאנחנו מתרחקים מהמקור, ויש המון טעויות. אז למה שנהיה מחויבים? אני אומר לא, אנחנו מחויבים לתהליך האבולוציוני של העניין, ולא צריך להגיע לזה שלא, אין אבולוציה והכול כמו שניתן בסיני.
[Speaker B] נכון, זה שיש התפתחות ואנחנו מתאימים את עצמנו לזה שאנחנו היום חיים היסטוריה שלא הייתה קודם, זה בעצמו במובן הטוב של המילה. אנחנו לא חייבים להתקיים במציאות שעוד לא המציאו את הגלגל ועוד כל מיני דברים כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זה לא הלכה. אני מדבר על התפתחות של ההלכה, לא של התרבות שלנו או של הטכנולוגיה שלנו. אני מדבר על התפתחות של ההלכה.
[Speaker B] כן, אבל איפה הקדוש ברוך הוא בכל התהליך הזה? זה כמו שכתבו הדיאסטים, שהוא ברא עולם וזהו. הוא נתן חוקה וזהו.
[הרב מיכאל אברהם] הוא
[Speaker B] לא מעורב, הוא לא רוצה…
[הרב מיכאל אברהם] אני אין לי מושג. אם הוא מעורב יכול להיות, אני לא יודע.
[Speaker C] אם הוא מעורב אז אולי יש
[הרב מיכאל אברהם] פידבק אבולוציוני שמתקן כל הזמן. אני פעם הייתי בטוח שזה נכון, היום פחות בטוח שזה נכון, אבל אני לא יודע.
[Speaker B] אבל ראינו שהוא
[הרב מיכאל אברהם] ניסה להתערב וזה לא עזר לו. מה?
[Speaker B] ראינו שהוא ניסה להתערב וזה לא עזר לו. לא בשמיים היא.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אני חושב שזה מה שדיברנו על זה, זה מה שזה בא להגיד. לא בשמיים היא בעצם אומר אנחנו לא תלויים בהתערבות של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא מתערב באופן שאנחנו לא יודעים, אין לי מושג. אבל אנחנו לא תלויים בזה. לא צריך להניח שזה קורה. לא צריך להניח שאין לנו שגיאות בשביל להיות מחויבים. זה הפירוש לא בשמיים היא. גם אם הקדוש ברוך הוא עצמו יבוא ויגיד טעיתם, זה לא משנה. כן.
[Speaker B] יש שאלה דומה אבל שונה. איפה ההתגלות בנושא הזה? לפי מה שאתה מתאר, המנגנון שצריך לתקן את האבולוציה זה להשוות את זה להתגלות שזו תורה שבכתב. אם אתה טוען שתורה שבעל פה ניתנה בצורה פונדמנטליסטית, שניתנה בסיני, אז כשאני אומר עין תחת עין ממון, אז הכול ניתן מרועה אחד. אבל אם אתה אומר שזה התפתחות מאוחרת, אז כל פעם תבדוק מול המקור.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אין, אי אפשר לבדוק מול המקור, זה בדיוק הנקודה. בשעה שזו הייתה דדוקציה אני יכול לפרש את המקור ולהוציא באופן ודאי מה התוצאה, יכולתי להשוות, אבל אז לא היו שגיאות.
[Speaker B] אבל מה שאתה אומר זה לא דדוקציה לוגית. זה שונה מאנטיתזה, ממשהו שהוא סותר בצורה פשוטה.
[הרב מיכאל אברהם] לא סותר, לא.
[Speaker B] לכן עין תחת עין ממון זה סתירה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא סתירה, זה דרש.
[Speaker B] זה דרש. לא, אתה מוציא את הפשט מה… כדוגמה הזאת הסברתי, לא מסכים איתך. לא מסכים. מסקנה הכרחית שזה לא זה. לא, לא נכון.
[הרב מיכאל אברהם] דיברנו על עין תחת עין ממון ואמרתי ששם… לא, כל דבר. כדוגמה לכל דבר, אין עקירות. אין עקירות. זה בדיוק הנקודה. אין עקירות. גם עין תחת עין ממון פירושו, דיברנו על זה, שילוב של פשט יחד עם דרש שמביא בסופו של דבר לאיזושהי מסקנה שמשותפת. והדרש ניתן מסיני, אולי לא בהכרח במובן של מידות הדרש שאנחנו מכירים, אבל מה שהתפתח לימים להיות המידות שאנחנו מדברים עליהם. בסדר? ובשעה שלוקחים את שני הדברים האלה אתה מגיע למסקנה שזה מבחינתי מה שניתן מסיני. הנקודה היא שיכול להיות שטעיתי. אם אני יודע שטעיתי אני אשנה את זה. אם אני יודע שטעיתי ואני משווה למקור ואני אומר התוצאה הזאת לא נכונה, אני אשנה את זה. זה ברור שזה נכון כי המטרה שלי זה לפרש את מה שניתן שם. לכן אני אומר, זה שאני מניח שהרבה דברים הם טעות, לא שאני יודע משהו מסוים שהוא טעות, אבל אני מניח שבתהליך כזה נופלות הרבה טעויות, זה לא מפריע לי. אם היה לי מידע ברור שאומר זה נגד מה שכתוב בתורה, זה ודאי לא נכון, אז אין בעיה, אז אני מחליף. ברור. המטרה שלי היא כן לפרש את מה שקורה שם. אני רק אומר, אני לא צריך להיות מוטרד מזה שנפלו טעויות בדרך אם אני לא יודע עליהן.
[Speaker B] אבל שוב, אני חושב שזה דבר שלכאורה סותר לגמרי… לא, זה לא סותר לגמרי. יש לך פה שיטת קבוצת ביקורת שאתה לא מתייחס…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא מסכים. לא מסכים. אתה מתייחס לזה כדדוקציה. לכן אני אומר, אני טוען שעין תחת עין ממון לא סותר, לא סותר את מה שכתוב בתורה. הוא נוסף למה שכתוב בתורה. אתן לך את הדוגמה שנתתי אז, דוגמה של הנזקה, שיש דעה בגמרא, אמנם לא נפסקה הלכה, מביא את זה רק כדי להדגים, שמשלמים בעינו של מזיק ב"עין תחת עין". כשאני הזקתי לך והוצאתי לך עין, מוציאים ממני את דמי העין שלי, לא את דמי העין שלך. של למה? מאיפה יצאה ההמצאה המוזרה הזאת? תשובה שזה יוצא בדיוק מכאן. בתורה כתוב "עין תחת עין". צריך להוציא לי את העין אם הוצאתי לך את העין. הדרש אומר לי, אל תוציא עין, תיקח ממון. אבל תיקח את הממון במקום העין שאותה היית אמור להוציא לי. אז השילוב של הדרש והפשט ביחד הוא זה שנותן, תיקח ממנו את דמי העין שלו.
[Speaker B] אבל הדרש כבר עקר את הפשט?
[הרב מיכאל אברהם] ברור, כי הדרש אומר לי ככה.
[Speaker B] איך לא לעשות הומניזציה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא עושה, זה מה שהיה במקור. הטענה היא שזה המשמעות של דרש, כלי הדרש גם הם ניתנו מסיני. אז כשהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה, הוא בעצם אמר לנו, תשתמשו בכלי הפשט, תשתמשו בכלי הדרש, ומה שיוצא לכם מהמכלול הזה ביחד, זאת התורה שמבחינתי אני מצפה מכם. זאת התמונה, הדרש הוא לא המצאה. הדרש הוא כלי, עוד פעם, וגם שם יכלו ליפול טעויות וגם נפלו טעויות. אבל זאת האבולוציה של הדבר הזה הולך. אם אני חוזר למקור וברור לי שיש פה טעות, אני מחליף את זה. זה מה שהרמב"ם אמר בתחילת פרק שני של הלכות ממרים, שהרמב"ם כותב שכל בית דין בכל דור יכול לחלוק על כל בתי הדין הקודמים. לא צריך להיות אפילו גדול בחכמה ובמניין בהלכות דאורייתא. זה במקום שבו בית הדין השתכנע שנפלה טעות. אבל החשש הזה שאולי יש פה טעויות וכנראה יש פה טעויות, בלי להצביע על משהו קונקרטי שפשוט סותר ואני רואה שהוא טעות. אם אני אוכל להצביע אני אשנה את זה.
[Speaker B] אבל בהקשר הזה הרמב"ם אומר שזה מסיני. אוקיי, בסדר, זה לדעתי זה חריף מדי כדי לעשות.
[הרב מיכאל אברהם] ככה הוא חושב, אני
[Speaker B] חושב שלא. אתה חושב שיש טעות? מה? הרב דיבר על טעויות, אתה חושב שיש טעויות ב… אם הייתי יודע הייתי מחליף אותה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, באמת, אתה עושה המון עסקים, עכשיו כשבן אדם עושה המון עסקים אני מניח שבתוך זה גם נכנסו המון טעויות. אם יהיה משהו שאני יודע שהוא טעות אני אחליף אותו. אבל הסטייה היא ברורה. אני רק אומר לא צריך להיות מוטרדים מזה שכנראה יש פה הרבה דברים שהם טעויות.
[Speaker B] זה לא צריך להפריע לנו. ניסויים על תנאי. מה? ניסויים על תנאי. למה זו דוגמה של משהו שאתה חושב שאתה רואה ולכן…
[Speaker C] אוקיי, יש כל מיני.
[הרב מיכאל אברהם] הנקודה שאותה רציתי לתאר כשדיברתי על דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה זה בדיוק הנקודה הזאת, שאנשים חושבים שאינדוקציה ואנלוגיה זה סתם ספקולציה, עוד רגע אני אסביר את זה יותר. זה סתם ספקולציה, ורק דדוקציה בעצם זה טיעון שהוא קביל. גם כשאני אומר כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. רק את זה אני יכול לקבל. למה? כי זה ודאי. זה ברור. מתוך ההנחות האלה המסקנה הזאת יוצאת בהכרח. ההנחה הזאת שאומרת שרק דדוקציה היא קבילה בעצם מתייחסת לאנלוגיה ולאינדוקציה כספקולציות. כל המדע עובד עם אינדוקציה לא דדוקציה. כן, נכון. אז זה מתייחס לאנלוגיה ולאינדוקציה כספקולציות. ואז זה אומר בעצם כשאתה עושה אנלוגיה זה כמו להמציא שהצפרדע ירוקה. זה לא משנה שאתה ראית שהצפרדע הזאת ירוקה כי המידע ההוא לא כלול בתוך המידע הזה. הוספת משהו, עשית פה איזשהו מהלך שהוא ספקולטיבי. ומה שאני רוצה לטעון זה שזה לא נכון. יש פה מהלך שיש בו מידה מסוימת של ספקולציה, זה לא דדוקציה, זה מהלך שהוסיף לי מידע, זאת פרשנות רכה יותר. ועל זה דיברתי מה שהרמב"ן מביא בהקדמת המלחמות, שהרמב"ן אמר שאין חכמת תורתנו כחכמת התכונה והתשבורת שמופתיהן חתוכים. זה לא נכון.
[Speaker B] כן, זה לא דדוקציה.
[הרב מיכאל אברהם] ההיסק ההלכתי והמדרשי הוא לא דדוקציה.
[Speaker B] וגם חכמת התשבורת.
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא, התכונה, התשבורת אולי כן, אבל התכונה לא. אז הטענה של הרמב"ן זה שאנחנו מדברים בהיסקים רכים. אבל היסקים רכים אין פירושו ספקולציה. היסקים רכים פירושו משהו שהוא לא ודאי. זה נכון, אבל זאת לא ספקולציה. אני אבהיר את זה עוד מעט קצת יותר, אבל לפני זה אני אקח דוגמה. הגמרא בקידושין בפרק ראשון, בסוף פרק ראשון, המשנה מביאה שם את הכלל שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, ומצוות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות. ואז הגמרא שואלת מאיפה אנחנו יודעים את זה? והגמרא אומרת לומדים את זה מתפילין. ואז אומרת הגמרא בתפילין מאיפה אנחנו יודעים? זה הוקש לתלמוד תורה. תלמוד תורה נשים פטורות, שזה אגב לא זמן גרמה, אבל מזה לומדים לתפילין שזה כן זמן גרמה, בגלל שיש היקש ביניהם, ועכשיו תפילין שזה מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות זה מלמד אותי כל מצוות עשה שהזמן גרמה שנשים פטורות. אפשר את הדבר הזה לראות כדרש סומך, כמו עין תחת עין של הרמב"ם. וזה בעצם להגיד טוב, ברור שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות זה ניתן מסיני, ואנחנו מחפשים איזשהו עוגן מדרשי בכתוב. אבל בעצם זה ניתן מסיני. ואומרים את זה הרבה פעמים בגלל שיש לנו איזשהו פקפוק בדרך המדרשית, שאפשר להגיע איתה לכל מיני מסקנות שונות ומשונות. ואם חז"ל לוקחים. כנראה שזה משהו מבוסס, לא יכול להיות סתם ספקולציה. אומרים טוב, זה ככה כנראה התקבל מסיני והדרש הוא דרש סומך. בעצם ההלכה התקבלה מסיני. מה שאני רוצה לטעון שזה לא נכון, אלא מה שחז"ל עשו הם עשו איזושהי, במקרה הזה אינדוקציה. זאת אומרת אתה לוקח דוגמה אחת או שתיים וממנה אתה מסיק כלל, אתה יוצר אינדוקציה. הצורך להגיע לזה שזה הכל הלכה למשה מסיני נובע מפקפוק שיש לנו באינדוקציה. ובעצם אומרים טוב, אם זה אינדוקציה אז זה לא וודאי, לא בהכרח נכון. אז איך זה יכול להיות שאפשר לפטור נשים מהרבה מצוות דאורייתא על סמך מן היסק כל כך רף, עם כל כך לא חד משמעי. אז לא, זה הכל התקבל מסיני. כך אומר למשל הרלב"ג בהקדמה לפירוש שלו לתורה, אז הוא אומר שכל ההלכות שנלמדות מדרשות בעצם ניתנו מסיני, כל הדרשות הן סומכות. והוא מסביר למה, בגלל שאחרת זה לא יכול להיות, כי עם זה אפשר להגיע לכל מקום בעולם הדרש. אין לו אמון בעולם הדרש, באמינות של עולם הדרש. והפתרון שהוא מציע, טוב, אז אם ככה אז הכל כנראה התקבל מסיני. לא ייתכן שחכמים הסיקו באמצעות כלים כל כך לוז, כל כך לא חד משמעיים, הסיקו מסקנות שפוטרות נשים ממצוות דאורייתא ומחייבות אנשים במצוות דאורייתא, זה לא סביר. אז לכן ברור שבעצם התוצאות היו ידועות מראש וזה הכל משחק מכור. וזה ברור שזה לא נכון. זאת אומרת יש מקומות שבהם חד משמעית רואים שזה לא נכון. אחד המקומות הבאתי, את רבי עקיבא עם הדרשה של הדוה בנידתה. שדורות ראשונים היו נוהגים שאישה לא תגדול ולא תכחול בימי נידותה, לא תסדר את השיער, לא תתקשט. אז רבי עקיבא אומר, יכול נמצאת מגנה על בעלה, איך זה יכול להיות? לא יכול להיות דבר כזה. אז הוא דרש את הפסוק הדוה בנידתה לביא במים, זאת אומרת על מקווה והתיר. וכל דורות ראשונים אסרו. זאת אומרת שמה רבי עקיבא יצר הלכה מכוח דרשה של פסוק.
[Speaker B] וזה דוגמה שהוא מצא טעות. מה? זה דוגמה שהוא מצא טעות.
[הרב מיכאל אברהם] טעות לשיטתו, דורות ראשונים כנראה לא חשבו ככה, בדיוק, ואז הוא שינה. אז מה זה אומר? שהוא לא קיבל את המסורת הזאת מסיני. אלא מה? הוא עשה שיקול רחב יותר, שזה חלק מאותם שיקולים שהרמב"ן מדבר עליהם שהם כמו חוכמת התכונה והתשבורת, ועל סמך זה הוא מסיק מסקנות. כן, זה מה שאנחנו עושים. אנלוגיה ואינדוקציה זה כלים שאנחנו מסיקים מסקנות על פיהם. עכשיו עוד נקודה מעניינת שאפשר לראות בהקשר הזה, אנחנו בדרך כלל רגילים שאם באה לפנינו איזושהי שאלה, אה זו מצוות עשה שהזמן גרמה, אז כן ברור, נשים פטורות. אנחנו רגועים, כי אנחנו עבדנו עם כלל. יש לנו כלל שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. הדבר הזה הוא מצוות עשה שהזמן גרמה, אז נשים פטורות. הכל בסדר, אנחנו מסודרים. פה אין בעיה, לא יכולה להיות טעות, נכון? כי לקחנו את הכלל, זה דדוקציה. לקחנו את הכלל שקיים על כל מצוות עשה שהזמן גרמה ויישמנו את זה על מצווה מסוימת שהיא זמן גרמה. זה הכל בסדר. אבל אנחנו מתעלמים מהערעור של מיל על הדדוקציה שהבאתי אותו בפעם הקודמת. מאיפה נוצר הכלל שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות? אנשים חושבים שהכלל הזה ירד מסיני. אבל הוא לא. הגמרא אומרת שלומדים אותו מתפילין. זאת אומרת את הכלל עצמו יצרנו על ידי אינדוקציה. זאת אומרת יש לנו דוגמה או דוגמאות מזה ששמה נשים פטורות ממצוות כאלה או אחרות. מזה אנחנו מייצרים כלל שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. ועכשיו כיוון שבא לנו מצווה שהזמן גרמה אז אני אומר נשים פטורות. אנחנו מסתכלים רק על החלק השני של ההיסק ואז הכל בסדר, זה ברור, לא יכולה להיות טעויות. אבל איך אתה יודע שהכלל נכון? הכלל נוצר מתוך הכללה של דוגמאות. וגם את הכלל הזה יצרו חכמים. אז התחושה שלנו שאם אנחנו עובדים עם כללים אז הכל בסדר ואנחנו שוכחים שהכללים לא ניתנו מסיני. הכללים בעצם נוצרו בתהליכים של אינדוקציה. וזה בדיוק מה שדייויד יום מערער על הוודאות שאנשים מעניקים לדדוקציה. כן, אם כל בני אדם בני תמותה וסוקרטס הוא בן אדם, מסקנה ברור שסוקרטס הוא בן תמותה. שואל דייויד יום, זה נכון, הכל ברור, אבל מאיפה אתה יודע שכל בני אדם בני תמותה? כי ראית הרבה אנשים.
[Speaker C] כי ראית הרבה ולכן מה?
[הרב מיכאל אברהם] והסקת שכולם כאלה. אז עשית אינדוקציה. אז איך אתה יכול להיות משוכנע במסקנה גם אם היא יוצאת מדדוקציה כשההנחה של הדדוקציה היא בעצמה תוצאה של אינדוקציה? זאת אומרת, וזה מה שדיברתי בפעם הקודמת, שלמעשה מה שאנחנו עושים זה רק אנלוגיה. אין שלוש דרכי היסק, יש רק אחת. אנחנו עושים רק אנלוגיות. אלא מה? את תהליך האנלוגיה אנחנו עושים בשני שלבים. אנחנו עושים קודם כל אינדוקציה, לוקחים את הפרטים, נגיד אנחנו עושים אנלוגיה מפרט א' לפרט ב'. אוקיי? איך נעשית אנלוגיה? אני לוקח את פרט א' ואני עושה הכללה, אינדוקציה. אני אומר כל האובייקטים מהסוג הזה של פרט א', הדין הזה. אז גם פרט ב' הוא כזה, זה דדוקציה. זאת אומרת אינדוקציה לוקחת אותי מפרטים לכלל ודדוקציה לוקחת אותי מהכלל אל פרט אחר. מה עשיתי בעצם? לקחתי אנלוגיה מהפרט הזה לפרט הזה, רק עשיתי את זה בשני שלבים, בהתחלה אינדוקציה ואחרי זה דדוקציה. ולכן בסופו של דבר אין שום דבר ודאי. לא, אבל הדדוקציה היא אשליה. כשאתה עושה אנלוגיה אתה לוקח מפרט אחד לפרט אחר. נכון. כשאתה עושה את התהליך למעלה אתה לא לוקח מפרט אחד, אז יש לך הרבה פרטים ואתה יוצר את הכלל. לא, לא, לא, אתה לא יוצר את הכלל מפרט אחד.
[Speaker B] לא נכון,
[הרב מיכאל אברהם] הנה
[Speaker B] פה במקרה
[הרב מיכאל אברהם] הזה יצרתי אותו מפרט אחד, מתפילין, מפרט אחד. אין כלל כזה. ברור שככל שיש לי יותר דוגמאות גם במדע, ככל שיש לי יותר דוגמאות זה יותר טוב, אבל אין עיקרון שאומר שאי אפשר לעשות אינדוקציה מפרט אחד. אגב גם אנלוגיה, אם תיקח כמה פרטים ותסיק מהם לפרט אחר זו אנלוגיה, למרות שזה כמה פרטים. אין בזה, זה לא הבדל עקרוני.
[Speaker C] העניין של זה וסוקרטס שכל אדם הוא בן תמותה שזה דדוקציה, אומרים שהסבירות עולה. בסדר. אז בוא נגיד שזו אינדוקציה יותר טובה ואני יוצר אינדוקציה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זאת אינדוקציה יותר
[Speaker C] חזקה, ההסתברות יותר גבוהה, יש פה קשר אבל זה לא ודאי. זה משהו קטן, אני ראיתי חמישה עורבים וכולם שחורים.
[הרב מיכאל אברהם] כשאתה עושה חישובים
[Speaker C] הסתברותיים אתה מניח איזושהי התפלגות.
[הרב מיכאל אברהם] אבל השאלה מה היא ההתפלגות פה, אם ההתפלגות היא אחידה אז אתה צודק שהוודאות שלך עולה ככל שהמדגם שלך גדול. אבל לא בטוח שזה נכון. אם נגיד השגת שראית מאה עורבים, אתה אומר אה, אז כל העורבים הם שחורים, זה טוב נכון כי יש לי מאה דוגמאות, אבל את כולם ראית פה, בישראל. אולי העורבים של ישראל הם שחורים ובאירופה או באוסטרליה או לא יודע איפה העורבים הם לא שחורים? אתה מניח איזושהי הנחה על התפלגות שפה מה שזה מדגם מייצג, המדגם שאותו ראית. לכן אתה תמיד בעולם הספקולציה, אין מה לעשות. עכשיו נכון, ככל שיש לנו יותר דוגמאות אז זה יותר משכנע אותנו ואין בעיה, גם בהלכה, גם במדע, בכל מקום זה כך. אבל עדיין אני רוצה שתשימו לב שאנחנו עושים היסקים שהם היסקים שיש בהם מידה של ספקולציה. זה לא דדוקציה, זאת אנלוגיה או אינדוקציה, זה בעצם הבסיס של הכל.
[Speaker C] מישהו לא מאמין בגרוויטציה שזו אינדוקציה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, זה מה שאני אומר.
[Speaker C] אני לא חושב שמישהו ייקח תפוח ויגיד טוב אולי זה לא ייפול.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה מה שאני רוצה לטעון ולכן אני לא חושב שצריך להטיל ספק גם באינדוקציות שאנחנו עושים בתחומים אחרים. השאלה היא עד כמה הן אמינות, יכול להיות שזה לא יהיה אמין באותה מידה, אין לנו מספיק דוגמאות, הכל טוב. אבל ברמה העקרונית אתה לא יכול להגיד שזו ספקולציה, אין לה שום בסיס. אתה יכול להגיד בסדר זה פחות ברור מאשר הגרוויטציה. אוקיי, אנלוגיות ואינדוקציות יש בהן הרבה רמות, יש בהן הרבה רמות של ודאות, אבל הטענה שלי היא שזה לא או אחד או אפס, או שזה ודאי לחלוטין כי זה דדוקציה, או שזה סתם ספקולציה. לא, יש רמות שונות של אמינות או של ודאות ואני מוכן לקבל גם אותן.
[Speaker B] יש מצבים שאתה יכול לחשוב על אחד שהכלל שניתן הוא בעצמו זאת אומרת הבסיס הוא בעצמו הכללי? למשל סנפיר וקשקשת זה כלל ומשם אתה יכול לעשות דדוקציה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה המקומות היחידים שבהם באמת אפשר לעשות דדוקציה באיזשהו מובן מלא יותר זה כאשר בתורה עצמה יושב כלל, לא שאנחנו מוציאים כלל מתוך דוגמאות בתורה. אבל זה מקרים נדירים. אלו מקרים נדירים. זה אפילו סנפיר וקשקשת דרך אגב תמיד אפשר להגיד בסדר אבל זה סנפיר וקשקשת מסוג מסוים, איך אתה יודע שכל דבר סנפיר וקשקשת? יש פרשנויות כאלה, תמיד גם שם אתה לא תגיע לוודאות מלאה. אתה צודק ששמה זה יותר משכנע. חוסכים לי את החלק השני, חוסכים לי את החלק הראשון, סליחה. כן. את האינדוקציה לא צריך לעשות כי כבר יש את הכלל.
[Speaker B] כי הוא בא מתוך הדדוקציה לגמרי אני רוצה להגיד. כן. אוקיי.
[Speaker D] ויש איפה הקהל הרחב בתמונה הזאת? כי מה שאתה מתאר זה הפעילות של הרבנים ותלמידי חכמים, אבל איפה אנחנו בסיפור הזה? כי אנחנו רק צופים, אנחנו מה שאתה מתאר
[הרב מיכאל אברהם] זה כמו הברנז'ה.
[Speaker D] זה מה שתלמידי חכמים עושים, הפרשנויות וכל דבר.
[הרב מיכאל אברהם] מי שיהיה תלמיד חכם יגיע לרמה הנכונה ישחק במשחק, הוא גם חלק מהמשחק. אבל מה הקהל הרחב אמור להגיד? מה עושה הקהל הרחב בתחום של פיזיקה של חלקיקים אלמנטריים?
[Speaker D] לא עושה
[הרב מיכאל אברהם] כלום, לא מבין בזה.
[Speaker D] אבל יש להם לפעמים טעויות ויש להם זה וזה וזה. אז איפה הכללים שלנו לדעת אחרי איזה רב ללכת ויש פה אולי שיווק, איזה רב
[הרב מיכאל אברהם] שישווק את עצמו הכי טוב ואנחנו נגררים אחריו? זה בדיוק הבעיה, אין כללים. איך אנחנו יודעים? אז אני אומר אין כללים איך לדעת. כשאין כללים אז ודאי שהשיווק לוקח חלק בעניין. כשיש סנהדרין אז זה ברור. יש מוסד אחד שנבחר, יש סמכות לשבעים החבר'ה האלה, הם קובעים. במקום שאין סנהדרין, אז כמו שאמרתי קודם, בדיוק בגלל זה שאין מוסד מוסמך, ושבעצם השיווק משחק פה הרבה תפקיד, אז אין סמכות. הסמכות שהיא לא סנהדרין, אין סמכות כזאת. זה סתם המצאה.
[Speaker B] זה פרשנות של כל אדם. כן.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה פרשנות של כל אדם? אדם לא יעשה פרשנות התורה, אדם יבחר לעצמו רב שיעשה את הפרשנות, שהוא מוכן עליה, הוא סומך עליו, הוא מוכן ללכת אחריו. זה תמיד בסופו של דבר תהיה בחירה שלנו.
[Speaker D] אבל אם אין לו זכות לעשות אינדוקציות?
[הרב מיכאל אברהם] ודאי שלא. מי שלא מבין בעניין לא יכול לעשות. לא יודע מה זה הרבנים,
[Speaker D] מי שיכול,
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע מה זה הרבנים אישית, אני לא יודע מה זה רבנים, זה מושג שאני לא יודע מהו. עכשיו יש פה מישהי שתגיד שאני לא רב. אני לא, בסדר, אז מה זה רב? מי שיודע שיעשה ומי שלא יודע שלא יעשה. אני רוצה עכשיו לחדד קצת יותר את העניין הזה דרך איזשהו מבט על הדילמה הזאת, כי בעצם תבינו שזה מה שעומד מאחורי כל הבעייתיות של המסורת, הוויכוח הזה. לכן אני אומר שמאוד חשוב להבין את הנקודה הזאת. הבעייתיות של המסורת היא ששני הצדדים הקיצוניים ביחס אליה טועים באותה טעות. זאת אומרת, אלו שמערערים על המסורת מניחים שאינדוקציה ואנלוגיה זו ספקולציה, וכיוון שכך למה שאני אהיה מחויב? אלה שמגינים על המסורת מניחים אותו דבר. לכן מה הם אומרים? שהכל ניתן מסיני, אין אינדוקציות ואנלוגיות, הכל ניתן מסיני אז איז. אנחנו לא עושים שום היסק. אבל שניהם נופלים באותה טעות. ובמה באמת אני חושב התמונה הנכונה של מסורת? זו התמונה שאומרת יש אינדוקציות ואנלוגיות, זה לא ודאי, אבל זו גם לא ספקולציה, ספקולציה במובן של ספקולציה מוחלטת. זה לא ודאי, זה נכון, בסדר, אנחנו בני אדם, אבל זה לא אומר שלא נעשה פה משהו שיש לו בסיס, שהוא מחייב. המוצר הזה הוא המוצר שבעצם חשוב לי לתאר אותו כי זה מה שעומד סביב כל הוויכוחים על המסורת בסופו של דבר. או שאתה הולך לכיוון המורד, הכופר, או שאתה הולך לכיוון הפונדמנטליסטי השמרני שהכל ניתן מסיני אז איז. ואני אומר שניהם טועים באותה טעות, כי שניהם בעצם מניחים שאם זה נעשה בדרכים רכות יותר של אנלוגיה ואינדוקציה, אז זה ספקולציה, זה לא נחשב. אז אחד אומר בגלל זה אני זורק את כל העניין, והשני אומר אז בגלל זה צריך להגיד שהכל ניתן מסיני, כמו העין תחת עין. איך הרמב"ם החליט שזה ניתן מסיני? כי היה ברור לו שבלי זה זה לא אמין. אז לכן ברור לו שזה ניתן מסיני. ואני אומר לא נכון, בגלל שבסופו של דבר גם כללי היסק רכים יותר, הם כללי היסק שאני מוכן לקבל אותם, ולא חייבים לתלות את הכל בסיני כדי לפתור את הבעיה. זה בעצם הנקודה. עכשיו אני אשים את זה בקונטקסט רחב הרבה יותר. יש גם תיארתי את ההתבגרות של בן אדם בתהליך של שלושה שלבים, ואפשר להקביל אותם להתפתחות של הציוויליזציה שלנו בכלל. וזה גם סביב הנקודה הזאת, ולכן אני רוצה שתשימו לב עד כמה השאלה של היחס למסורת, זה לא רק יחס למסורת, יש פה משהו הרבה יותר רחב. ילד כשהוא קטן, אז כשהוא רוצה לדעת משהו הוא שואל את ההורים שלו, את המורים שלו, את המבוגרים, ומה שהם אומרים הוא מקבל. אם הם אומרים הם כנראה יודעים. זה שלב נקרא לו השלב הדוגמטי. הוא מקבל את זה כי יש לו איזושהי הנחה שהם יודעים. ובאיזשהו שלב מגיעה נקודה שמתחיל מרד הנעורים. אני כמובן מדבר על ההתפתחות במישור האינטלקטואלי, יש כמובן היבטים רגשיים ופסיכולוגיים ואני לא נכנס לזה, אני מדבר על התפתחות של בן אדם במובן האינטלקטואלי. אז מה זה מרד הנעורים במישור האינטלקטואלי? לא במישור הפסיכולוגי. במישור האינטלקטואלי מרד הנעורים בעצם אומר תשמע, זה שאתה אומר שהשמש זורחת כל בוקר זה יפה מאוד, אבל איך אני יודע שאתה צודק? תוכח. מי אמר? בסדר, עד היום זה היה, מי אמר שמחר זה יהיה? הנער בעצם אומר מי אמר תוכח לך תוכח לי, נכון? זה הרבה פעמים מה ששומעים מאיזשהו נער מורד. זה אתה אומר, זה מאוד חזק, אז מה אם אתה אומר? תוכח. אין לי הוכחות. אני מנסה להסביר, לשכנע, שכל ישר, סברות, אנלוגיות, אינדוקציות, לעשות דברים רכים יותר, לא רק הוכחות מבחינתו. אם זה לא מוכח זה לא קביל. הנער הזה מתבגר, הוא רוצה בעצם להיות רציונלי, הוא מוכן לקבל רק דברים שהם דדוקציה. אתם רואים כבר את הקשר לסוגיה שלנו. נכון? הוא מוכן לקבל רק דדוקציות. כל השאר מבחינתו זה ספקולציה. אפשר להגיד כך, אפשר להגיד אחרת. לך תדע אם זה נכון או לא. באיזשהו שלב הנער מתבגר ומגיע לתובנה ששום דבר לא ניתן להוכחה. למה? לא הוכחה במובן שלו. למה? בגלל שהוכחה תמיד מבוססת על הנחות יסוד. כל טיעון מבוסס על הנחות יסוד. עכשיו, אם אני לא מקבל שום דבר שאין לי הוכחה עבורו, אז גם הוכחות אני לא יכול לקבל. בגלל שההוכחות מבוססות על הנחות. והנחות האלה למה שאני אקבל אותן? אם יש לי הוכחה עבורן, אז נלך אחורה עוד להנחות של ההוכחה ההיא. בסדר? בסופו של דבר אני אשאר עם איזשהו סט של הנחות שעליהן אין לי הוכחה. אז הנער לשיטתו לא יקבל את זה. ואז בעצם יוצא שמה שהוא חיפש, הוכחות, זה משהו שלא ניתן למצוא. זאת אומרת, התפיסה שאומרת שאני מקבל אך ורק דברים מוכחים, זו תפיסה שמובילה אותי לשבר מוחלט. אני לא יכול לקבל כלום. בגלל שכשיביאו לי הוכחה אני מיד שם לב שיש פה איזשהן הנחות והשאלה למה שאני אקבל אותן. ואז בסוף אם אני באמת מקבל רק דברים שיש להם הוכחה, אני לא יכול לקבל שום דבר. ואז בסוף תקופת הנעורים מגיעה הנקודה השנייה על ציר הזמן, נקרא לה נקודת ההתבגרות. ובנקודת ההתבגרות הנער המתבגר מבין שלשום דבר אין באמת הוכחה בלתי תלויה. זאת אומרת, משהו שמבוסס רק על הוכחות. כן, הזכרתי פעם שהקוגיטו של דקארט, ה"אני חושב משמע אני קיים", הפרויקט שלו היה לנסות ולייצר משהו כזה. לנסות ולייצר טענה שהיא הכרחית לא על סמך הנחות. בלי הנחות. לייצר טענת עובדה יש מאין בלי הנחות. זה כל הרעיון. אגב זה גם כל הטיעונים האלה כמו הטיעון של אנסלם, הטיעון האונטולוגי לקיומו של אלוקים. הטיעון, גם הוא אותו דבר. איזשהו ניסיון שמנסה אצל דקארט זה להגיע למסקנה שאני קיים, אצל אנסלם זה להגיע למסקנה שאלוקים קיים. אבל שני הטיעונים האלה, מה שמייחד אותם זה שהם מנסים לבנות מסקנה עובדתית בלי להזדקק להנחות בכלל. זה הפרויקט הרציונליסטי. זאת אומרת, ניסיון להראות שרציונליות בלי אמפיריות, בלי תצפית, יכולה גם להנביע טענות עובדה. אבל זה כנראה לא כל כך הולך. ואז הנער המתבגר שלנו בעצם נמצא על פרשת דרכים. הוא אומר, טוב, אם אני מקבל רק דברים שיש לי הוכחה עבורם, שזו ההנחה שלי כבר מנקודת הנעורים, ואז אני מגיע למסקנה שאין שום דבר שאפשר להוכיח אותו באופן שלא מבוסס על הנחות, כן? אז מה עושים? אז עכשיו יש פה משבר שני, משבר ההתבגרות. ומהמשבר הזה אפשר לצאת בשלוש דרכים. שלושה או שלוש? שלוש. כמו הגמרא בתחילת קידושין עם דרך זה זכר או נקבה. אפשר לצאת בשלוש דרכים. דרך ראשונה זה להסיק את המסקנה המתבקשת. באמת אי אפשר לקבל שום דבר, אני ספקן. זאת אומרת, אם אני לא מוכן לקבל דברים שאין לי הוכחה עבורם, ולשום דבר אין הוכחה, זו עצמה הוכחה, כן? מסקנה, אני לא יכול לקבל שום דבר. אני ספקן. כל דבר יכול להיות נכון כמו היפוכו. אוקיי? זה בעצם מה שמתבקש כפתרון או כמוצא מהנקודה שבה הוא נמצא. שימו לב, יש פה שתי הנחות שמובילות לפלונטר. חשוב להבין את זה. הנחה ראשונה שרק דבר מוכח הוא קביל. נכון? זאת ההנחה של הנער. הנחה, זו תפיסה עקרונית, הנחה פילוסופית. ההנחה השנייה היא הנחה עובדתית. אין שום דבר בעולם שהוא בר הוכחה. הוכחה במובן עוד פעם הזה שאינה תלויה במשפטים שאי אפשר להוכיח אותם. כתוצאה משתי הטענות האלה נוצר הפלונטר. המסקנה המתבקשת אם אני מאמץ את שתי הטענות האלה, זה ששום דבר לא קביל. אני הופך לספקן. ואז הנער הזה אם הוא לא מוכן לוותר על אף אחת משתי הטענות האלה, משתי ההנחות האלה, המוצא היחידי זה להיות ספקן. כך נוצרת ספקנות בעצם. הספקנות של הנער היא ספקנות מתודולוגית כמו הספקנות של דקארט. זאת אומרת, הוא מטיל ספק בכל דבר כי הוא מחפש הוכחה. הספקנות של הבוגר. הבוגר זו ספקנות ממש, לא מתודולוגית, כי הוא כבר מגיע למסקנה שאין שום דבר שיש לו הוכחה. טוב, אז אני נשאר עם הספקנות שלי. מה האלטרנטיבה? מה האלטרנטיבה שלהם? שמעון פרס. מה? כן, זה הפוסט מודרניזם, עוד רגע אני אגיע לאנלוגיה החברתית. בינתיים אני בקבוצה של אדם בודד. אז זאת המסקנה המתבקשת אם אני נשאר עם שתי ההנחות שציינתי קודם. מה עוד אפשר להגיד לנער כזה או למתבגר כזה? למה לא להיות ספקן? אחת משתיים. יש כאלו שרוצים לומר לא, שלא נכון שלשום דבר אין הוכחה. תוותר על ההנחה השנייה. יש דברים שיש לנו ודאות מוחלטת לגביהם. עכשיו נכון שזה לא הוכחה במובן שאתה מדבר עליו, אלא, וזה אני קורא עכשיו פונדמנטליזם, הרי ההתבגרות הראשונה היא ספקנית, כן? לצאת מנקודת ההתבגרות באופן הראשון, לצאת ממנה זה להיות ספקן. ספקן פירושו להגיד אוקיי, שום דבר הוא לא קביל, אני לא מקבל שום דבר יותר מהיפוכו. האפשרות השנייה היא פונדמנטליזם. פונדמנטליזם פירושו, נכון שהוכחות לא יכולות לעשות לנו את העבודה, לא יכולות לתת לנו את הוודאות כי הוכחות תמיד תלויות בהנחות היסוד. אבל יש לנו איזה שהן דרכים אל הגיוניות להגיע לוודאות. כי הנביא אמר, כי הקדוש ברוך הוא התגלה אליי, כי היה לי חוויה אקסטטית לא יודע מה כזו או אחרת שגילתה לי את האמת המוחלטת, כן? ריבורן, נולדתי מחדש. זה בדרך כלל האמירות האלה בעצם באות לעקוף את הצורך בחשיבה הגיונית. זאת אומרת, אני לא משתמש בכלים הגיוניים אלא יש איזה שהם כלים טרנסצנדנטליים כאלו, אל הגיוניים, טרנסצנדנטים, אל הגיוניים, שהם יכולים לתת לי את הוודאות הנכספת בלי לא דרך הלוגיקה, כי מהלוגיקה באמת נכון התייאשתי, אין ודאות בכלים לוגיים. אז יש לי ודאות אלטרנטיבית. וזה בעצם הפונדמנטליזם. פונדמנטליזם נוצר כתגובה לספקנות. הפונדמנטליסט בעצם אומר לספקן תוותר על ההנחה שלא יכולה להיות ודאות, לא נכון ההנחה השנייה שלך. זאת אומרת הוא מסכים להנחה הראשונה שרק דבר ודאי הוא קביל. את זה הוא מקבל. רק הוא אומר מה זה ודאות? אתה חושב שוודאות זה רק טיעונים לוגיים. לא, יש ודאות באיזשהו צורה לא יודע מה מיסטית כזו או אחרת ובעצם זה מה שנותן לנו את הפתרון. כך נוצר פונדמנטליזם. פונדמנטליזם נוצר בתור ריאקציה לספקנות. זה נכון גם בעולם. פונדמנטליזם בדרך כלל נוצר כריאקציה לספקנות. זאת אומרת אתם לא תמצאו פונדמנטליסט בקיצוניות או משהו כזה אלא אם כן משהו ספקני מאיים עליו. תמיד ככה. מדברים על זה שהאורתודוקסיה אפילו בעולם היהודי היא תגובה לרפורמה, זה לא משהו שבאמת היה בעבר. חושבים שהאורתודוקסיה ירדה מסיני. אורתודוקסיה היא תופעה מודרנית, תופעה חדשה. היא ריאקציה לספקנות, היא ריאקציה לתגובות ספקניות. אותו דבר אגב דאעש וכל הלהבדיל כמובן או כל מיני תנועות פונדמנטליסטיות אחרות הן גם תגובה לספקנות שאתה לא יכול להתמודד איתה. אנשים אומרים רגע מי אמר לך אולי זה לא נכון, יש לך הוכחה? כל הזמן אני יכול לטעות. ואז אתה חייב להיתלות באיזשהו משהו מיסטי, משהו שהוא בטוח נכון שלא תלוי בלוגיקה כדי להגיד לא לא אני בטוח בוודאות מוחלטת. מה אתה מקבל באופן מובלע? שרק דבר ודאי הוא קביל. אתה חייב לספק ודאות אלטרנטיבית כדי להצדיק את הדרך שלך. אוקיי? במובן הזה הספקן והפונדמנטליסט שותפים לאותה הנחה שרק דבר ודאי הוא קביל. רק הספקן אומר אין שום דבר ודאי אז לכן שום דבר לא קביל. הפונדמנטליסט אומר מה פתאום יש דברים ודאיים, מה שהקדוש ברוך הוא אמר לי או הנביא אמר לי או לא יודע מי, אבו באכר אל בגדאדי אמר לי, אם הוא עוד חי אני לא יודע אם הוא עוד חי יש ויכוחים. יכול להיות שגם אם הוא מת בסופו של דבר, אנחנו מכירים את זה אנחנו מכירים לא גם אם זה ודאי זה בסדר יש אנשים שמדברים אלינו גם מהקבר, אנחנו מכירים את זה גם במחוזותינו. בכל אופן אז המשותף לפונדמנטליזם ולספקנות זה בעצם התפיסה שאומרת שרק דבר ודאי הוא קביל, לזה שניהם מסכימים. ולכן תבינו שאם אנחנו באמת שותפים לתפיסה הזאת שרק דבר ודאי הוא קביל אנחנו נאלצים לבחור אחת משתי הדרכים האלו, או להיות ספקן או להיות פונדמנטליסט. טוב אז מה האלטרנטיבה? מה עוד יכול להיות? או שיש משהו ודאי או שאין משהו ודאי. לא, יש משהו שיכול להיות אופציה שלישית, הדרך השלישית. הדרך השלישית בעצם אומרת בוא נוותר על ההנחה הראשונה, לא נתווכח על ההנחה השנייה. אמרתי שמה שיוצר את הפלונטר זה שתי הנחות. הנחה אחת שרק דבר ודאי הוא קביל. הנחה שנייה זה שאין שום דבר ודאי. אז הספקן אומר נקבל את שתי ההנחות. הפונדמנטליסט מוותר על השנייה, אומר לא נכון, יש דברים ודאיים, אבל מאמץ את הראשונה. ואני אומר אפשר לוותר על הראשונה ולאמץ את השנייה. גם זאת אופציה. זאת אומרת להגיד שלא נכון שרק דבר ודאי הוא קביל. אני מוכן לקבל גם דברים שהם לא ודאיים, הם סבירים, ואז אני לא צריך להגיע לכל מיני אמיתות מיסטיות, על-הגיוניות, מעל השכל, אני לא יודע בדיוק כל הביטויים המוזרים האלה, כדי להצדיק את הדרך שלי. אני אומר אין חוכמת תורתנו כחוכמת התכונה והתשבורת. נכון, זה לא מתמטיקה. מצד שני, אני גם לא צריך מתמטיקה, כי אני לא חושב שרק דבר ודאי הוא קביל. זאת הדרך השלישית. עכשיו תבינו שבעצם זה התמודדות שאנחנו נקלעים אליה לא רק בהקשר של המסורת היהודית או המסורת הדתית, אלא בהרבה מאוד תחומים של החיים. זאת אומרת, כמו שהזכרתי קודם, ההתבגרות התלת-שלבית הזאת מופיעה לא רק אצל בן אדם פרטי איך שהוא מתבגר, אלא היא מופיעה גם בחברה שלנו בכלל. בואו ננסה לסרטט רגע את המפה בקצרה. בתקופה הקדומה, אז הייתה תקופה דוגמטית. האנושות הייתה במצב של ילד. ילד, נער ומבוגר, שלושת השלבים שתיארתי קודם. הילד בעצם, מה שאומרים לו הוא מקבל. המכשף של השבט, לא יודע, אלה שיודעים הכל. אז אם אתה רוצה לדעת מה צריך לעשות, מה קורה, מה נכון, אתה שואל אותם ומה שהם אומרים לך אתה יודע. אם לא יורד גשם, צריך לרקוד סביב האש, לדקלם כמה מנטרות, והכל בסדר, ירד גשם. אם לא ירד, בסוף אבל זה לא משנה, יש לזה הסברים, הכל בסדר. אז בסופו של דבר זאת תקופה דוגמטית. זה מקביל לתקופת הילדות. באיזשהו שלב האנושות מגיעה לנקודה הראשונה, נקודת המשבר הראשונה, שזה הילד הופך לנער. ואז בעצם מתחילים לשאול, אנשים מתחילים לשאול רגע למה? מי אמר לך? אז מה אם המכשף אומר? אז מה אם המיתולוגיה שלנו אומרת ככה? או המסורת שלנו אומרת ככה? אולי זה לא נכון? יש לך הוכחה? הלל ושמאי, היווצרות של תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צורכם. יש ביטויים שונים, יש מקומות שבהם זה מתפרש לגנאי, יש מקומות שבהם זה מתפרש לשבח. דב יצחקוב מדבר על זה בספר שלו על פורים, או על חנוכה בעצם, שיעור על חנוכה. הוא אומר שבסופו של דבר אנחנו מתייחסים למחלוקת כדבר מבורך, למרות שלכאורה זה רק מי שלא שימשו כל צורכם. למה? בגלל שהנקודה של הלל ושמאי, גם היסטורית אגב, זה הצייטגייסט, התעוררה בדיוק בעניין הזה. זאת אומרת מי אמר שאתה צודק? האמת היא זו לא דדוקציה. וזה דיברתי עם המשבר שם ביבנה, עם החכמים כרבי עקיבא ורבן גמליאל ורבי אליעזר, שבעצם השאלה הייתה אם אנחנו צינור חלול, הכל דדוקציה, הכל מוחלט. ואז באים חכמים ואומרים רגע, מי אמר לך? אפשר גם להגיד ההפך, הנה אני חולק עליך. אז איך אתה יכול להוכיח? אתה יכול להוכיח? לא. אבל אני אומר מה קיבלתי מרבותיי, מהשמיים, זה הפונדמנטליזם, כן? רבי אליעזר נזקק לפונדמנטליזם. הוא אמר מה זאת אומרת, מהשמיים יוכיחו שאני צודק. איזה תפיסות של כריזמה כזאת, תפיסות מיסטיות כאלה שאומרות מה, הרי אני ודאי צודק. וחכמים לא מוכנים לקבל את זה. לא מוכנים לקבל את זה כי הם אומרים לא נכון, אנחנו לא מוכנים לקבל כלים כאלה. אין כלים מעבר להיגיון. מצד שני הם מסכימים ששום דבר לא ודאי. מה עושים? אין מה לעשות, אנחנו נשתמש בכלים שלא נותנים לנו ודאות, נעשה הצבעה אם יש מחלוקת וזה מה שיהיה. כך נוצרה המחלוקת שלנו. אבל הדבר הזה מתחיל למעשה אני חושב או מתגבש למעשה ביוון, בכלל לא אצלנו. ההתחלה של הפילוסופיה ביוון, למה היא נתפסה כל כך כמאיימת נגיד בהקשר היהודי? המסורת שלנו אומרת לנו שהיוונים זה ממש אם כל רע, כן? אם כל חטאת, יוון. למה? מה היה כל כך מאיים שם? אני חושב שמה שהיה מאיים שם חוץ מהאלילות, אלילות הייתה בהרבה מקומות, זה לא הנקודה. מה שנתפס כמאוים ביוון זה שהייתה להם משנה פילוסופית, הלוגיקה נוצרה שם, כן? האורגנון של אריסטו, הפילוסופיה, החשיבה שיטתית נוצרה שם. וחכמים לא ידעו להתמודד עם דבר כזה. סליחה שאני אומר את זה. חכמים לא ידעו להתמודד עם שאלות. מי אמר לך? אולי אתה לא צודק? הרי נכון לטעון טענה אחרת ולהגיע למסקנה הפוכה. ואין ברירה, שמה אפשר רק לצאת למלחמה. אז הפונדמנטליזם נוצר של החשמונאים. כן, נוצר כשאין לך תשובות טובות לשאלות. השאלות הן טובות ואין לך תשובות טובות לשאלות, אז אתה נזקק לכוח, אתה נזקק למיסטיקה, אתה נזקק ל… אתה לא יודע להתמודד, אין לך תשובה טובה בשאלה הזאת. ואני חושב שביוון היא ביטוי להתגבשות של שאלותיו של הנער. מי אמר לך? תוכח. מושג ההוכחה נוצר ביוון, הלוגיקה. ואגב, הלל ושמאי זה פחות או יותר קצת אחרי התקופה של המפגש עם יוון. אוקיי? לכן לא בכדי יפיותו של יפת תהא באוהלי שם, כך הגמרא אומרת. כן זאת אומרת משהו יווני נכנס לתוך בית המדרש וכך נוצרה בסופו של דבר תורה שבעל פה עם כלים של היגיון שהוא לא חכמת התכונה והתשבורת. זה כלים שבסופו של דבר הבנו שצריך לפתח אותם כאלטרנטיבה לוודאות הלוגית המוחלטת, תפיסת הצינור החלול, ואת זה למדנו מיוון. שם הוא בעצם בסופו של דבר התפתח. ואם אני עכשיו חוזר עוד פעם ליהדות וחוזר רגע לעולם, אז בעולם התהליך הזה ממשיך. נגיד יוון זאת הייתה כפשוטו נקודת הנעורים. איפה הנקודה הבאה? הנקודה שבה הנער מבין ששום דבר לא ניתן להוכחה. הנקודה הזאת מגיעה במאה ה-20. במאה ה-20, באמצע המאה ה-20, קורה משהו שהיסטוריונים של תרבות לא כל כך יודעים איך להתמודד איתו. כי במחצית הראשונה של המאה ה-20 מה ששלט בכיפה זה הפוזיטיביזם. דיברתי כבר על הפוזיטיביזם, זאת תפיסה שאומרת שהחשיבה המתמטית, הלוגית, המדעית, הגדרה מדויקת של מושגים זה תנאי ליכולת שלנו לדבר או לטעון טענות. כל דבר שמעבר לזה אני לא מוכן אפילו לדבר עליו. זאת אומרת זה בעצם אנשים מגיעים למסקנה שהמדע הוא חזות הכול. שם המשפט הפך להיות מדע. הכול מדע. ובתחילת המאה ה-20 הכול נהיה מדעי, מחפשים ודאות בכל דבר עם הכלים ההגיוניים. באמצע המאה ה-20 קורה משבר. תולים אותו במלחמת העולם השנייה, אבל זה כמובן לא רק זה. אולי מלחמת העולם השנייה היא תוצאה שלו ולא הוא תוצאה שלה. גם פשטנות קצת אבל. שבסופו של דבר פתאום עולה מה שאנחנו קוראים היום פוסט-מודרניות. פוסט-מודרניות בעצם עולה מיד ומחליפה את הפוזיטיביזם בתור התפיסה המרכזית, כדומיננטית, המיינסטרים. והיא לכאורה ההפך הגמור של הפוזיטיביזם. כי הפוזיטיביזם מאמין בוודאות, בלוגיקה, בהגדרה מדויקת של מושגים, בטיעונים לוגיים, במדע, בתצפית, והפוסט-מודרניות לפחות הקיצונית מערערת על הכול. לא מוכנה לקבל לא טיעונים, לא תצפיות, לא מדע, לא שום דבר. כל אחד ורמת הקיצוניות שלו. אבל האוונגרד הפוסט-מודרני לא מקבל גם את המכניקה של ניוטון. זאת אומרת שום דבר. זה פיזיקה נשית, סליחה, פיזיקה גברית, סליחה. זה לא באמת משהו שאפשר לקבל אותו. אז מה? איך זה קורה? איך ההיפוך הזה באמצע המאה ה-20 הופך אותם מן הקצה אל הקצה? הטענה שלי היא שזה לא מן הקצה אל הקצה אלא שני צדדים של אותה מטבע. כי התפיסה הפוזיטיביסטית מניחה שרק דבר ודאי הוא מוכח. גם הפוסט-מודרני מסכים שרק דבר ודאי הוא קביל, סליחה. גם הפוסט-מודרני מסכים לזה. רק דבר ודאי הוא קביל. אלא מה? אין שום דבר ודאי. אז לכן שום דבר לא קביל. זו תוצאה טבעית של הפוזיטיביזם, זה לא היפוך. זו תוצאה טבעית. וכיוון שהעולם לא יודע להתמודד עם זה, אז בעצם מה שנוצר פה זה מצד אחד פוסט-מודרניות, ספקנות, מצד שני פונדמנטליזם. כי זה מה שנולד כתגובה לספקנות. כשאתה לא יודע להגיב לספקנות אז אתה נהיה פונדמנטליסט, אתה הורג את כל הכופרים. והעסק הזה לא עובד. אנחנו רואים שהוא לא עובד. הוא לא עובד בגלל שהפונדמנטליזם לא באמת יצליח לשכנע את הספקן, אבל מצד שני גם הספקן לא יכול להתמודד מול הפונדמנטליסט. הוא לא יכול להתמודד איתו בגלל שגם הוא מבין שהפונדמנטליסט צודק. כי אין אמת. לי הרי אין שום דבר, אני דוגל בוואקום הקדוש, זאת אומרת אין שום דבר קדוש, קשה להגן על דבר כזה. כשבא פונדמנטליסט ואומר 'מה? אני גיליתי את האלוקים, אני פגשתי אותו והוא אמר לי כך וכך'. מה אתה יכול להגיד לו? אתה לא יכול להגיד לו כלום. אתה לא פגשת את האלוקים? אוקיי, בעיה שלך. וזה לא לספקן אין דרך להתמודד עם אידיאה. היום ממציאים כל מיני דוגמאות של דמוקרטיה מתגוננת וכל מיני דברים מן הסוג הזה, כי אנשים הגיעו לאיזושהי מסקנה שהספקנות ששלטה בכיפה עד לפני לא יודע כמה עשרות שנים לא יכולה להתמודד מול פונדמנטליזם. זאת אומרת אם אתה לא תיצור תוכן פוזיטיבי משלך, תוכן חיובי משלך, לא תוכל להציע אלטרנטיבה אמיתית לפונדמנטליזם. והגדרתי פעם את הפונדמנטליזם. פונדמנטליזם זה לא להרוג אנשים. פונדמנטליזם זו לא קיצוניות, זה ביטוי לפונדמנטליזם. פונדמנטליזם זה להיות לא מוכן להעמיד את העקרונות שבהם אתה מאמין למבחן של חשיבה ביקורתית. פונדמנטליזם זו תופעה פילוסופית. יש לה ביטויים מעשיים, שאנשים בגלל זה הולכים ורוצחים או נוהגים באלימות ובקיצוניות, אבל זה מתחיל בעולם הפילוסופי. זה מתחיל מזה שאתה מאמין שיש אוסף של דוגמות שלא עומדות למבחן של חשיבה ביקורתית. ואז כמובן, אם במקרה זה גם אומר לך לרצוח את השני אז אתה רוצח. שיהיה יותר נעים לחיות לידו. או ליתר דיוק שאפשר יהיה לחיות לידו. ליד השני אי אפשר בכלל לחיות. אבל הוא פונדמנטליסט באותה מידה, כי גם הוא לא מעמיד את העקרונות שבהם הוא מאמין למבחן ביקורתי. והטענה שאני בעצם רוצה לטעון פה, הטענה שאני בעצם רוצה לטעון פה, שהדרך היחידה להתמודד עם שתי התופעות האלה, גם עם הספקנות וגם עם הפונדמנטליזם, זה לוותר על ההנחה הראשונה. ולא להתווכח על ההנחה, מתווכחים על ההנחה השנייה. על הראשונה שניהם מסכימים, שרק ודאות היא קבילה. אתם מתווכחים אם יש ודאות או אין ודאות. אז צריך לוותר על ההנחה הראשונה. לא רק ודאות היא קבילה. גם הסביר הוא בסדר. סביר זה גם בסדר. הייתי רוצה יותר, אבל אין לי יותר. מה לעשות? אדם הולך עם הסביר. ברגע שאני מוותר על ההנחה שרק הוודאי הוא קביל, אני מציע דרך שלישית, דרך התבגרות שלישית. ואני חושב שזאת אלטרנטיבה שכן מצליחה קצת יותר.
[Speaker B] אבל מי יחליט מהו הסביר? בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] וזה המחיר.
[Speaker B] מזה מפחדים
[הרב מיכאל אברהם] כולם.
[Speaker D] כל אחד והכובע שלו. לא, כל אחד.
[הרב מיכאל אברהם] כל אחד. כן. גם כשאת בוחרת רב זו החלטה שלך, תביני. גם כשאת בוחרת רב זו החלטה שלך, את בחרת אותו. בסופו של דבר את תמיד את מחליטה. זה לא, הבן אדם בסופו של דבר מחליט. הבן אדם אחראי, לא מחליט בתחומים שהוא לא מבין בהם, אז הוא בוחר מישהו שהוא הולך בעקבות ההוראות שלו. אבל זה גם בחירה שלי, זה גם החלטה שלי. אז לכן אני אומר שהדרך היחידה להתמודד מול שתי הקיצוניות האלה זה לוותר על ההנחה הראשונה שמשותפת לשתיהם. וזה לוותר על ההנחה שרק הוודאי הוא קביל. זאת הדרך היחידה להתמודד עם זה. ועד שהעולם לא יבין את זה, זה לא יעזור. אי אפשר יהיה להתמודד לא עם ספקנות ולא עם פונדמנטליזם. ואני חושב שהעולם כן מבין את זה. זאת אומרת, הפוסט-מודרניות היום הרבה יותר חלשה ממה שהייתה פעם. כי איכשהו בתהליכים הגלובליים זה קורה. אני אסיים אולי באנלוגיה.
[Speaker B] יותר חלשה אבל לטובה בגלל שיש לה משקל נגד. יותר חלשה בגלל שיש לה משקל נגד של פונדמנטליזם, לא בגלל שהיא באמצע. גם בארצות הברית, אתה מדבר על העולם, אתה מדבר על העולם המערבי. גם המערב יותר חלשה בגלל שיש לה משקל נגד של פונדמנטליזם. לא, לא.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שגם המודרניים היום כבר לא מתביישים להיות מודרניים. לא פוסט-מודרניים הרבה מהם היום. לא בגלל הצד הפונדמנטליסטי. אני לא מדבר על סטטיסטיקה, אני מדבר על מהות. זאת אומרת, אנשים אומרים, מה זאת אומרת, אנחנו גם עגלה מלאה, נכון? בן גוריון, כולם כועסים על, זה בדיוק ביטוי לעניין הזה. בן גוריון והפגישה של בן גוריון והחזון איש. שבן גוריון, טוענים עליו כולם היום אחרי עמוס עוז, טוענים עליו מה זאת אומרת אנחנו לא עגלה ריקה? למה בן גוריון שתק? כי בן גוריון היה בתקופה שבה הוא חשב שהוא באמת עגלה ריקה. זאת אומרת, ואנשים היום אומרים אני לא מוכן לקבל סיווג שלי כעגלה ריקה, אני עגלה עם מילוי אלטרנטיבי. זה ביטוי לשינוי הזה שקרה. הדוגמה הזאת, הקונטקסט הזה רק מבהיר את מה שאמרתי לגבי המסורת. גם במסורת יש את שתי האלטרנטיבות האלה שאמרתי. מצד אחד זה הפונדמנטליזם שיש לי איזושהי ודאות מוחלטת כי זה הכל ירד מסיני. מצד שני יש את הספקנות שאומרת מה, זה לא, זאת אנלוגיה, זאת אינדוקציה, זה לא קשור בכלל למה שקרה בסיני, זאת ספקולציה. אני ספקן. זאת אומרת, מי אמר שזה נכון? בסדר? והאלטרנטיבה היחידה שיכולה להתמודד עם שני הטיעונים האלה זה רק לקבל טיעונים שהם לא ודאיים, אנלוגיות ואינדוקציות. זה מה שהרמב"ן אומר, כן, שלא כחכמת התכונה והתשבורת. משפט אחרון רק, אני חוזר רגע להתבגרות של הילד. מה הקושי החינוכי שמשתקף כאן? כשההורה אומר לילד או המורה אומר לילד: תשמע, זה סביר, נכון, אין לי הוכחה, אבל זה סביר. מי אמר? תוכיח, אולי ההיפך? הנה תמיד המרד של הנער. יש שיקולים לפה ולשם, תראה, פה ראינו, שם ראינו, אז כנראה זה ככה. אה, זה לא הוכחה. למה מאיפה זה בא העניין הזה שהוא לא מצליח, לא מצליח לעבור אותו? זה לא יעזור. כל אחד מתגלח על הזקן של עצמו. זאת אומרת, אף אחד לא מתגלח על הזקן של השני. למה זה לא עובר אותו? זה לא עובר אותו כי תחשבו על איך נוצרת הביוגרפיה הזאת. מה עבר הנער הזה? הנער הזה עבר את שלב הילדות ועכשיו הוא בשלב הנעורים. בשלב הילדות הוא יודע, הוא מכיר את זה כבר, זה דוגמטיקה. זאת אומרת, מה שאומרים אתה מקבל בלי לחשוב על זה פעמיים, בלי להעמיד את זה למבחן ביקורתי. עכשיו אני כבר התבגרתי, אני איש רציונלי, אני אקבל רק דברים מוכחים. נכון? זה המרד של הנעורים. בא אליו ההורה, וההורה בא כבר בתור השלב השלישי. השלב השלישי הוא כבר מבין שהסביר הוא האלטרנטיבה היחידה שיש, וסביר זה גם בסדר, גם אם אין לי ודאות. אבל הילד עוד לא מכיר את השלב הזה. את מה הוא מכיר? הוא הנער, הוא מכיר את הדוגמטיקה שלו כשהוא היה ילד. ואת הנעורים. אז הוא כשהוא רואה את ההורה מולו, מבחינתו ההורה עבר רגרסיה לרחם, זאת אומרת הוא חזר חזרה להיות דוגמטי. אתה מקבל דברים בלי הוכחה, גם אני הייתי שם אבל אני כבר עברתי, אני כבר, אני כבר רציונלי. זאת אומרת אני אקבל דברים שיש לי הוכחה עבורם, כי אתה מזהה בטעות את מה שאומר לך ההורה שלך עם השלב הקודם שלך, ואתה חושב שאתה כבר יצאת מזה, אבל ההורה שלך, אבא שלך עוד תקוע שם. אבל זה לא נכון, אתה לא מבין שזה שלב שלישי. מתי תבין את זה? כשתעבור את המשבר של גיל ההתבגרות, המשבר השני, ותבין שיש לך או אופציה ספקנית או אופציה פונדמנטליסטית, ותבין שבסופו של דבר אין לך ברירה אלא להתבגר בצורה כזאת, ואז כמובן תיתקל בבעיות עם הבן שלך.