התחדשות ההלכה או חורבן ההלכה – חלק ג – נאמני תורה ועבודה

[Speaker A] ושוב בצורה מאוד מאוד כללית, מי שרוצה יש מאמר מאוד יפה של פרופסור הרב פרופסור שלמה זלמן הבלין בנושא הזה ועוד שכתבו על העניין. חתימה ספרותית לצורך ענייננו נאמר שיש שלבים בהלכה. זאת אומרת יש שלבים שבהם אתה עוצר ואומר עד כאן זה כבר מחייב אותי ואני לא דן ולא חולק עליהם. לצורך ענייננו ניקח משפט, משפט קשה, משפט מורכב, אבל רב אשי ורבינא סוף הוראה. זאת אומרת רב אשי ורבינא מחייבים את כולנו ואנחנו לא נערער אחר פסיקתם. חוקרי התלמוד שברו את קולמוסיהם הרבים על המשפט הזה אבל נקבל אותו לצורך ענייננו כמות שהוא. או לצורך ענייננו הדבר דבק דומה נאמר לגבי הרמב"ם ודבר דומה נאמר לגבי גם לגבי פסיקת רבי יוסף קארו והרמ"א. רבי יוסף קארו לספרדים והרמ"א לאשכנזים שאנחנו לא מערערים ולא פוצים פה אחר פסיקתם. כדי כך שרבי יהונתן אייבשיץ כותב באורים ותומים, בספר התומים שלו, שהדברים מוכרח ועלי שהדברים אלו ברוח הקודש ואין מערער אחריהם. זה לא שלא עשו את הדבר הזה מדי פעם, אבל ככלל האמירה הזאת קיימת בהלכה. קיימת בהלכה בצורה כמעט גורפת, היא לא מוסכמת לחלוטין אבל היא בהחלט אמירה שרווחת מאוד בספרות הפסיקתית. זה מחזיר אותנו במידה מסוימת למה שדיברנו לפני כן לגבי חוקי יסוד שלא מניידים אותם חדשות לבקרים, אז זה אחד הכלים כדי לא לנייד אותם. אבל גם מעבר לכך, זה בהחלט כן חלק מהסיסטמה ההלכתית של המחויבות לחתימה ספרותית. עכשיו תמיד אפשר לשאול מה מקורה של החתימה הספרותית. יש בכסף משנה, רב אלחנן וסרמן, הרב קוק באורח משפט סימן ו', יש כמה וכמה פוסקים ששאלו את עצמם את השאלה מה מקור הביסוס הזה לחתימה ספרותית וזו שאלה חשובה. אבל לענייננו אכן רוב ככל הפוסקים אכן נצמדו לאותה חתימה ספרותית והביאו אותה באיזשהו מקום. באיזשהו מקום ציינו את רבי יוסף קארו והרמ"א כדוגמה, יש פוסקים שהביאו אותם במקום אחר. אבל כן, זה גם כן חלק מהאתגר של החדשן. איך הוא מתמודד עם הנושא הזה של הדימוי מילתא למילתא, החתימה הספרותית ועוד כמה וכמה מגבלות שהפוסקים בכוונת מכוון חיובית הטילו על עצמם כדי לשמור על ההלכה פחות או יותר יציבה עם תנודתיות מידתית לפי הזמן. תודה.

[Speaker B] מה שנעשה עכשיו אנחנו רוצים לשמוע שאלות מן הקהל ואנחנו רוצים לתת לשלושת הרבנים להגיד, אז נעשה כמה דקות של איסוף וכל אחד יבחר למה הוא רוצה להתייחס ואנחנו לגמרי לא מבטיחים שהכול ייענה, אבל אני מקווה שהרבה דברים משמעותיים.

[Speaker C] בהתחלה דווקא, אני מתנצל על המחטף, אבל זה כוחם של אלו שיושבים כאן, צריך לנצל את זה. אני חייב להגיד משהו ביחס לשני הדברים, שני הדוברים המכובדים מאוד שיושבים כאן לשמאלי, גם הרב פרופסור גוטל וגם הרב דוקטור מיכאל אברהם, ומאחר ששניהם לא נזדקקו לתורתו של הרב ברקוביץ' בעניין כאן נגד עינינו.

[Speaker A] אני

[Speaker C] יודע, כן, אמרתי כאן בהקשר שלנו. אני רוצה להשמיע את קולו של הרב ברקוביץ' אם יורשה לי, ואני חושב שהוא מאוד לא היה אוהב את מה ששמענו כאן. ואני גם רוצה להסביר למה באמת בדקה. כי אני לא אומר שאני מסכים איתו, אני מאוד אהבתי מה ששמעתי כאן, אבל אני חושב שהוא לא היה אוהב ואני אסביר למה. כי בעצם גם הרב דוקטור אברהם בתחילה וגם הרב פרופסור גוטל לאחר מכן הסבירו מה הם מנגנוני התגובה של ההלכה אל המציאות. הווה אומר המציאות משתנה, ההלכה לכאורה לא, בוא נראה איך נתאים את ההלכה למציאות. אבל יגיד הרב ברקוביץ' רבותיי אנחנו מה פספסנו את תפקידה של ההלכה. כשהקדוש ברוך הוא לפני שלושת אלפים וכמה שנים הוריד תורה לעולם, הוא הביא לעולם בשורה רוחנית שהיא לכל הפחות פצצה אטומית ששינתה את העולם מקצה לקצה מבחינה תודעתית ערכית. היא ביערה את האלילות מן העולם כיוזמה לא כתגובה. היא ביערה את העבדות מן העולם כיוזמה לא כתגובה. היא גרמה לכך שבמסמך היסוד של ארצות הברית ב-1776 יהיה ברור לחלוטין שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. זה לא היה קיים קודם לכן ולכן כולם שווים. כלומר ההלכה הייתה במקורה אמצעי לחינוך האנושות ולקידום תפיסות ערכיות חדשניות בזמנן ולא תגובה לכל מיני תופעות שאנחנו צריכים לשים טלאי על טלאי והגיע הזמן. יסבור הרב ברקוביץ' שנחזור למוד הלכתי של יוזמה ערכית רוחנית אל האנושות, ולא איך נפסיק לגרום להלכה להיראות מיושנת, ארכאית וחסרת קשר אל המציאות. וחשוב שזה דיון מסוג אחר לגמרי, ועל זה הוא קונן שהלכה כל הזמן מגיבה. ובבוודאי שהיא מגיבה, הרי כל מי שקורא שני עמודים בהלכה רואה עשרות תגובות של ההלכה אל המציאות בכל דור ודור. אבל למה ההלכה כל הזמן נגררת, נשרכת מאחור בפיגור של שנה, עשר שנים או חמש מאות שנה? למה ההלכה לא מקדמת את המהפכה הרוחנית של עוד חמישים ומאה שנה? למה היום אנחנו שואלים האם ההלכה מתאימה לסולם הערכים המודרני, ולא שואלים האם ההלכה הפכה את סולם הערכים המודרני לנאור יותר, ראוי יותר, מוצלח יותר

[Speaker B] ומתוחכם?

[Speaker D] דובר הרבה על המנגנונים הטכניים של ההלכה. ובתחילת הדיבורים היה דיבור קצת על הרעיון כהלכה כמשהו שאמור לשקף דעת עליון בצורה מסוימת. השאלה, אני חושב שזה עוד חלק מהשינוי שדובר עליו, זה איך מתארים מנגנון שמובן לאדם המודרני שמתוכו הוא רואה את ההלכה כהשתקפות של איזשהו גילוי, של איזשהו גילוי עליון שיכול להשפיע לתוך העולם? לא רק איך ההלכה מבחינה פורמלית מתקדמת ומתפתחת מבחינה היסטורית, אלא גם איך ההלכה מתוך ההיסטוריה הזאת היא משקפת התגלות לתוך עולם? ומפני זה בגלל, כי זה בסופו של דבר הסיבה שהרבה אנשים בעולם המודרני רוצים לקיים את ההלכה, בגלל איזשהו צורך רגשי או סוציולוגי. הם רוצים להרגיש שהפעולות האלה ההלכתיות שהם עושים משקפות איזה חיבור בין עצמם למשהו שלמעלה מהם. לא במובן הסוציולוגי המוסרי, כל הדברים האלה חשובים, אבל מבחינת התגלות, מבחינה תאולוגית פילוסופית, איך מחברים את כל מה שדובר פה לרעיון הזה של התגלות בעולם? זו השאלה שלי.

[Speaker F] הפאנליסטים לא התייחסו לשאלה, שדיברו על הצורך בשינוי, לא דיברו על הצורך באופן מופשט. לדוגמה, הנושא של מתי בחוץ לארץ מתחילים להגיד ותן טל ומטר. אוקיי, אז יש דיון וכמובן שהיום אנחנו יודעים מתי יום התקופה, ואנחנו לא מתחילים להגיד את זה שישים יום אחרי התקופה, אז מדעית זה לא נכון, וגם מבחינת האקלים יש תשובות, יש דחקנים לשנות את זה, להחזיר אותו לנובמבר או אפילו ללכת לבכלל למשהו יותר רלוונטי לגשמים בחוץ לארץ איפה שהם. אבל השאלה היא בכלל למי אכפת מתי מתחילים להגיד ותן טל ומטר? זה ממש מפריע למישהו אם אומרים את זה בחמישי בדצמבר או בשישי בדצמבר? נכון שאפשר לשנות את זה, ובמובן המופשט צריכים לעשות את זה מפני שמבחינה מדעית מה שעושים היום בחוץ לארץ זה לא נכון, אבל מדברים על דברים קטנים. אז לא התייחסו לשאלה מה נחשב כדבר מספיק גדול כדי להפעיל את המנגנון לשינוי?

[Speaker G] המחשבה שלי הייתה לשאלה האחרונה. השאלה היא הרבה יותר עמוקה. הרושם שלי הוא מעין של מצוקה שהתבטאה בדברים. ולא רק שהמצוקה קיימת, אלא שלרוב האנשים שמקיימים מצוות הם עושים אותם כמצוות אנשים מלומדה ועוד ועוד. ובתשובה מאוד קצרה, למי מבין האנשים אכפת בכלל משינוי הלכה או לא? היינו שותפים, הייתי שותף לשלוש שנים של דיבור, של שיעורים שנתן יוסי סופר פה במודיעין, ובסוף הגעתי למסקנה למי הוא היה אומר. הסתמיות של הדברים שנעשים היום בציבור כמעשים דתיים היא ממש זועקת לשמיים, ולכן לא אכפת לאף אחד אם זה ב-15 בספטמבר או ב-16 בספטמבר, הכל בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר.

[Speaker F] זה לא חשוב,

[Speaker G] הדברים הם באמת לא חשובים, לא הדת כך חשובה. החשוב הוא שלרוב האנשים זה לא אכפת, לא אכפת להם מה הם מתפללים כי כמעט ולא קיים, או לא קיים שום צורך במחויבות אמתית, מעט מאוד צורך במחויבות, מעט מאוד צורך במחויבות, למעט אנשים שאו שנמצאים בתוך חברה מסוימת או במסגרת, ואז הם לא יקיימו מצוות, זה יגרום להם לסוג של דחייה או ככה וכמה מהחברה, או כמו שאמרתי שעושים מצוות אנשים מלומדה, הולכים ככה כפי שהגדיר את זה כותב מסוים, כותב מסוים, רב מסוים במקור ראשון, שבת של מקור ראשון, שרוב המעשה הדתי שלנו מתבטא בללכת בתוך הדרכים האלה.

[Speaker I] ומי היה זה?

[Speaker G] הרב אילעאי עופר, וענה לו כמובן יואב שורק וכולי. זה בדיוק איפה שנמצא מלוא הכובד של הדברים

[Speaker B] האלה, ואיזו מחויבות

[Speaker G] יש לנו בכלל למחויבות כלשהי חוץ מלהיות דתי.

[Speaker B] וזה מופנה לציבור, לא לפוסקים?

[Speaker G] אני חושב שהפוסקים הם חלק.

[Speaker H] הרב מיכאל אברהם שאל לגבי הכותרת ואמר שהתחלנו בעצם מהסוף, מהשאלה השלישית, ותגיד, הרי יש פה שאלות קודמות. הסיבה של הכותרת ולמה התחלנו מהשאלה השלישית היא לא בכדי, היא בגלל שבאמת בשאלה הראשונה כמו שראינו כולם מסכימים שיש צורך, ובשאלה השנייה אם אפשר נראה שבהרבה מאוד דברים המנגנונים כן מאפשרים. ואם אנחנו רואים באמת על מה הוויכוחים, הם על הוויכוחים האם אנחנו באמת מוכנים לזה ומה המחיר. למשל אם ניקח את הדיון המפורסם על קדיש יתומה, הטיעונים האפשריים הלכתית הם כל כך ככה-ככה, הרי ברור שמבחינה הלכתית יש פה מקום נרחב מאוד לזה. השאלה פה הייתה האם אנחנו מוכנים ללכת לצעד הזה. עליית נשים לתורה, אותו סיפור. הסיפור של יחס לחילוני בהקשר של כלים וכל מיני דברים כאלה, בהחלט יש פה מקום שאפשר מבחינה הלכתית וזה הרבה מהדיונים והצעקנות והשאלות הם על האם אנחנו הולכים במדרון החלקלק או לא הולכים, אז זאת הסיבה למה אנחנו באמת נתנו את הכותרת לערב הזה בצורה כזאת. ודאי. שאלתי

[Speaker J] את שתיכם ובמיוחד הרב דוקטור אברהם. אתם אומרים את הדברים ואתה התחלת ללכת לכיוון של נס ושל סוכה ועצרת את זה מאוד מוקדם ואמרת רק באמת בנגיעות הקטנות של יום טוב שני של גלויות וזה, ואמרת בסופו של דבר אי אפשר כי אין סנהדרין. התחושה היא שבאמת נו באמת, זאת אומרת תמיד חוזרים לעצמנו ומנסים שוב למצוא את התקדימים והפלפולים במקור ראשון, תלי תילים של האם אפשר למצוא את התקדימים. למה באמת הצמצום הזה? למה סנהדרין? למה אחרי הכל אני לא שמעתי רב אשכנזי אחד שמתיר לאכול קטניות בפסח.

[Speaker K] עודד. אוקיי, עודד. בשבת, שבת האחרונה בעיתון.

[Speaker J] אז הנה הוא אמר, עודד אמר. אוקיי, אבל עדיין יש דברים שהם אובייקטיביים כמו שהרב אמר, דברים כאלה עדיין לא מציגים כי אין סנהדרין. מה זה המסגרת הזאת? במה אנחנו מתעסקים, בקטנות, כן שינוי לא שינוי, אבל לא מתעסקים בדבר הגדול ועד שלא נתעמת עם לנסות למצוא תקדימים בכל ספרות השו"ת הענפה שלנו לא באמת נתעמק בדבר המרכזי שהוא הגורם האמיתי לחנק לדעתי, ואני פה מבין הצעירים. תודה.

[Speaker L] אני אולי בניגוד לכל מה שנאמר עד עכשיו, אני אשמח לקבל תשובה מה ההבדל בין כל מה שנאמר פה לבין הרפורמה? כי אני קצת לא… לא מבין את הגבולות ואולי בשאלות האחרונות זה הולך ומתחמם, כל שאלה פה יותר מחממת את הקודמת, כי באמת כל הדוברים דיברו דברים מאוד יפים ודיברו על מגבלות, אף אחד מהם לא אמר בדיוק מה המגבלות, ואני יצאתי מבולבל ואני גם, אולי למארגנים, אני חושב שאולי לא הביאו פאנל שלם, כי כל הפאנל נראה מהאותו צד ואני בטוח שיש הרבה מאוד דוברים שהיה אפשר להביא שהיו מציגים דברים אחרים.

[Speaker B] תודה. שאלות מהשטח, הכי חטופות. עוד מישהו? כן.

[Speaker E] האמת היא שהיה פה ציטוט בעיקרון של הרב ברקוביץ', ולא כל כך מצאתי פה קשר בין הספר המפורסם של ברקוביץ', "התפתחות ההלכה", וכל מה שנאמר כאן. לא כל כך ראיתי פה איזשהו קשר למה שהספר הזה תורם המון לדעתי בתור חומרים מעשיים, ולא נאמרו פה… קצת קיוויתי לקבל איזושהי תמונה שקושרת בין הדברים שברקוביץ' אומר לבין מה שהרבנים כאן אומרים.

[Speaker B] יכול להיות שזו משימה של הרב צחי שידבר על זה גם עוד מעט. אני חושבת שזה האחרון. כן.

[Speaker I] אני חושב שלפחות הרב פוטל והרב מיכאל אברהם דיברו על ההלכה כמושג מאוד אחיד, כלומר כמושג אחד. ישנה הלכה. אבל ברור אני חושב היום לכולם שהשינוי בהלכה היא באמת סוגיה שחוצה בין פוסקים שונים שאנחנו נעזרים בהם מדי יום, כאשר כל אחד בעצם פונה לפוסק שנראה לו שיכול לתת לו את התשובה המתאימה ביותר. מה שהופך כל אחד מאיתנו באיזשהו מקום לסוג של פוסק הלכה. כלומר אני מן הסתם אתייעץ עם רב שאני יותר קרוב אליו בדעותיו. כלומר אני כבר פחות או יותר יודע מה התשובה שאני הולך לקבל, אני אולי צריך רק את המסגרת ההלכתית. אבל המסגרת ההלכתית היא מסגרת מאוד מאוד רחבה. כלומר בעצם השאלה של שינוי בהלכה זה עמדה מאוד מאוד פרטית של האדם, האם האדם בעצמו מוכן לשנות את ההלכה ולא הציבור כולו, כי יש צדדים לכאן ולכאן וכנראה שהסוגיה הזאת לא תוכרע בתוך הציבור אלא כל אדם יצטרך להכריע באופן עצמאי.

[Speaker B] תודה. יש לי עוד שתי שאלות אחרונות. את הרב מיכאל רציתי לשאול, דיברת על מסה קריטית של ריבוי נקודות שכבר בלתי נסבלות, ואם יום אחד תפקח עיניים ותהיה או יהיו שורה של פוסקים מ… כמו שאתה קורא להם ממעלה ראשונה, כן, שיחדשו הכל, האם לא מאיים עליך קצת האפשרות שלא תכיר את מראה דמותה עם בוקר? זאת אומרת תקום ותהיה כאן דת אחרת לגמרי? יש איזושהי נקודה כזאת? או שהמנגנונים יגנו עליך? ולרב פוטל, מעניין אותי שוב, יכול להיות שאין מספיק זמן להתייחס לזה, אבל לא התייחסת לגבי חזקות, חזקות טבע האדם, חזקת טבע האישה, וכל יראת ההוראה שהולכת יחד עם זה. בואו ננסה לעשות את זה. מי רוצה להתחיל? הרב פוטל?

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני אנסה לעבור פחות או יותר לפי מה שרשמתי.

[Speaker B] יש לנו עשר דקות לכל אחד.

[הרב מיכאל אברהם] אה, אוקיי, בסדר. קודם כל אולי הערה למה שפתח הרב צחי. אני חושב שזה לא התיאור הנכון של מה שאמרתי. זאת אומרת, אני בהחלט דיברתי על השאלה מה היא האמת שההלכה דורשת מאיתנו היום ולא רק על השאלה איך אנחנו מגיבים למציאות. שינויי המציאות הם לא רק שינויים בעובדות אלא גם שינויים בערכים, בתפיסה חברתית, במבנה חברתי וברור שהתכוונתי גם לזה. זו נקודה ראשונה.

[Speaker C] תגובה ולא יוזמה, תגובה לשינויים ולא יוזמה של השינוי, זה המקום.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל אם אני חושב אם אני רוצה לשנות את הדברים זה מעין סוג של מצב עכשווי. המצב העכשווי שלי הוא שאני חושב שכך צריך לעשות היום. זאת אומרת זה יכול לפנות כלפי העתיד. בכל אופן לא משנה, לזה התכוונתי. במובן הזה רק אני אבהיר. כמה וכמה מהשאלות הסתובבו סביב זה שבעצם… או שנשארנו ברובד כללי ולא ירדנו לדוגמאות ספציפיות אולי, או שאיכשהו עצרתי את הכל במישור של האפשר אחרי שפתחתי בכמה חזק הצורך לשינוי. אז באמת פה אני חייב להתנצל, זה ממש מה שאמרתי. נכון שמבחינת מינון הדברים במה שדיברתי, וזה הערה כללית, אני באופן כללי לא אוהב פאנלים. אני לא אוהב פאנלים בגלל שזה טוב לשמוע הרבה דעות, אבל אז זה אומר ששומעים קצת מכל אחד. וברגע שיש לך עשרים דקות להציג את משנתך, אז אתה פשוט לא מצליח באמת להגיד את הדברים. אז אני אגיד אותם בעשר הדקות האלה, אני אעשה טיפה השלמות. חד משמעית אני חושב שהרבה מאוד מהדברים אפשריים. המובן, הפתיח הזה שאומר ששום דבר לא אפשרי היה רק פתיח. בסוף אמרתי איזה משפט או שניים שבגלל קוצר הזמן השארתי אותם ככה, אבל הכללים האלה של הרמב"ם ש… זה בגמרא אבל של הרמב"ם, שדבר דאורייתא צריך דבר שבמניין כדי לשנות אותו, דבר דרבנן צריך גדול בחכמה ובמניין כדי לשנות אותו, זאת מסגרת. בתוך המסגרת הזאת יש הרבה מאוד דוגמאות, הזכרתי אפילו את הפרק האחרון בספר של הרב גוטל, שמראה שהרבה מאוד דוגמאות בעלי התוספות מצטיינים בזה, שמשנים הרבה מאוד דברים למרות הכללים האלה, ומגדירים כל מיני סמי כללים או פסאודו כללים איך שבכל זאת אפשר לעגן את זה בתוך המסגרת של הכללים ולשנות. אם אני אפרט טיפה יותר אז ברור שקודם כל אפילו ברמה של הכותרת, כאשר חכמים בדור, וכאן זה כן דורש איזה שהיא הסכמה, אגב לא כל שינוי דורש הסכמה לדעתי, אבל במקום שבו חכמים מחליטים לעשות תקנה חדשה, לא לעקור משהו קודם, אלא לעשות תקנה חדשה שמקפיאה תקנה או גזירה קודמת, זה לא בהכרח אותו דבר כמו לשנות. וזאת אופציה שקיימת באופן נדמה לי יותר נרחב מאשר האופציות שהמנגנונים של השינוי אומרים. דבר נוסף, במקום שבו הקביעה המקורית מבוססת בעליל על טעות בקריאת המציאות, לא על מציאות שהשתנתה, לעניות דעתי גם במצב כזה אין מניעה לשנות את זה. במקום שבו האי שינוי מוביל לנזקים קשים, לחילול השם, לבעיות כאלה ואחרות, גם שם יש תקדימים לזה שאפשר לשנות את זה, יש מהרש"ל ויש עוד תקדימים שאפשר לשנות את זה. עוד מעט אני אדבר על היזקקות לתקדימים גם. ולכן אני רק אומר פה על קצה המזלג כדי שנבין שיש עושר של מנגנונים בתוך התמונה לכאורה סגורה וקשיחה הזאת. אבל זה דורש עיון טכני, עם היזקקות למקורות, עם הבאת דוגמאות, עם הגדרות לא פשוטות שצריך ניואנסים, ומבחינתי מה שהיה חשוב זה להתוות את המסגרת של הדיון, לחלק אותה לשלוש שאלות, לשלוש רמות, שכל אחד שמגיע לסוף צריך לעבור את שלושת הרמות האלה. ולכן פחות היה חשוב לי להיכנס לתוך כל אחת מן הרמות האלה. זאת ההזדמנות להתייחס למה שעלה שם. אני לא מסכים ששני המישורים הראשונים מובנים מאליהם ואנחנו תקועים רק ברובד השלישי. לדעתי, כמו שהרב גוטל אני חושב ביטא, יש בהחלט ויכוחים על השאלה מה אפשר, בטח גם על השאלה מה רצוי אגב, מה נכון לשנות. ויש ויכוחים על השאלה מה אפשר לשנות, לא על עצם האפשרות לשנות, אני חושב שעל זה נסכים ומהספר שלו אני אלמד את זה, אבל בהחלט יש הרבה אפשרויות, הרבה ויכוחים על השאלה מה אפשר לשנות, זה בכלל לא נכון. אבל יותר מזה, בעיני אחד מהחולאים של השיח ההלכתי העכשווי זה חוסר ההבחנה בין המישורים כשחכמים, גם חכמים בוודאי הדיוטות, כשרוצים להגיד לא נכון כמדיניות לשנות הם אומרים אסור. וזה לא אותו דבר. הם משתמשים במונח הלכתי בשביל לבטא עמדה שהיא של מדיניות הלכתית. ויש לזה כל מיני סיבות, חלק מהסיבות זה אולי כדי לסגור את זה, כדי לא להעלות אפשרויות לחלוק על דבריהם, לא לקבל את דבריהם, לחפש מוצא אחר, אני לא יודע, יש לזה כל מיני סיבות, לפעמים זה סתם חוסר תשומת לב. יש לזה דוגמאות לעשרות ולמאות. ולכן אני חושב שכן חשוב מאוד לשים על השולחן את שלושת הרמות האלה ולדון בכולן אחת אחרי השנייה: מה נכון, מה אפשרי ומה המחירים. זאת אומרת זה מאוד חשוב לדעתי בכל אחת מן השאלות האלה. נקודה נוספת שעלתה גם בכמה מהשאלות, איפה ה… איפה האקזיסטנציאליזם? הפכנו לפורמליסטים. הציות מאפיל על המהות. וכאן דווקא אני רוצה להצטרף למאובנים. זאת אומרת, אני חושב שתמציתה של עבודת השם, ובמחילת כבודו של הדור הזה, תמציתה של עבודת השם זה הציות. הציות והמוכנות לעשות דברים גם אם אני לא מזדהה איתם, וגם אם זה נגד מה שאני אפילו חושב אולי. חושב לא במובן לשני אפשרויות של מה אני חושב, האם זה מה שאני חושב שהקדוש ברוך הוא רוצה או שזה מה שאני חושב שנכון. זה לא תמיד אותו דבר. ואני חושב שהציות הוא שורש העבודה הדתית, במובן הזה אני מאוד לייבוביצ'י. ואני חושב שאני ממש לא מצטרף לכל הקולות, או לכמה מהקולות שעלו כאן שמדברים על זה ששמנו את הציות על ראש שמחתנו וזה החליף את המהות, את המשמעות של המצוות. אני חושב שזה היה תמיד בראש שמחתנו וזה צריך להישאר בראש שמחתנו. אני רק חושב שצריך לשאול למה עליי לציית. זאת אומרת, מהו אותו דבר שאליו אני צריך לציית. וכאן בהחלט יש חשיבות לפרשנות שלי, מה שהרב יצחק אמר קודם. ברור, ההלכה זה לא אורגן נתון, גם אני חלק ממה שאומרת ההלכה, הפרשן הוא חלק ממה שאומרת ההלכה. אבל הפרשן צריך להיות מספיק ישר בשביל להבחין בין השאלה מה רצון השם לדעתי לבין השאלה מה נכון לעשות לדעתי, וזה לא תמיד אותו דבר. במובן הזה אני ממש רוצה להצטרף לעמדה שמצטיירת כשמרנית. אוקיי, שאלו מה ההבדל בינינו בין ההצעות שלי לבין הרפורמה. לא הספקתי לדבר על זה כי השאלה הזאת לא מעניינת אותי בכלל, עוד אחת מהשאלות שלא מעניינות אותי בכלל. גם אם תקראו לכל ההצעות שלי רפורמה, אז אני רפורמי, מה אכפת לי? השאלה היא אם ההצעות האלה נכונות. לא אכפת לי איך קוראים להם. אם קוראים להם רפורמיות, שיהיו רפורמיות. יש הצעות שעולות מחוגים רפורמיים שהן הצעות נכונות והן נדחות רק בגלל שהן עולות משם. ויש הצעות שעולות מחוגים אורתודוקסיים ומתקבלות למרות שהן לא נכונות רק בגלל שהן עולות משם. אז מבחינתי צריך לדון לגופה של ההצעה ולא לכותרת שמתנוססת מעל ראשו של המציע. זאת הצעה לסדר. ולכן אני מוריד מהשולחן את השאלה מה ההבדל מהרפורמה. אגב, יש הבדל מהתפיסה הרפורמית מלבד של הסוציולוגיה, זה לא מעניין אותי. זאת אומרת, לי חשוב מה נכון ולא מה ההבדל ביני לבין הרפורמים, מצדי שלא יהיה הבדל. אם הם צודקים, אז אני איתם. אוקיי, הבחירה של הרב, הבחירה של הרב לפי ההתאמה של התשובות שהוא נותן למה שאני רוצה לקבל, מישהו העלה את העניין הזה. צריך להבחין פה בין שני דברים שנראים מאוד קרובים אבל הם לא אותו דבר. בחירה של רב לפי מה שאני מזדהה איתו, זה מה שצריך לעשות, אין בזה שום דבר פסול. זה מה שבן אדם צריך לעשות. אבל לבחור את הרב לפי התשובה לשאלה ספציפית כזו או אחרת זה כולי בית שמאי וכולי בית הלל וזה רשע. אלו שני דברים שדומים מאוד אבל אוקיינוס ביניהם. נקודה אחרונה שעליה גם כתבתי בעיתון וגם רחלי שאלה את זה, אז ההזדמנות באמת לדבר על זה, הפסיקה מסדר ראשון ופסיקה מסדר שני, נדמה לי שכאן לא מעט מהוויכוחים שיהיו לי עם הרב גוטל. אני בהחלט בעד לחזור לפסיקה מסדר ראשון כמו שכתבתי שם. זה דבר שדורש כמובן פריסה יותר שיטתית ויותר מפורטת, אבל בהחלט אני לא בהכרח מחפש תקדימים. לגמרא יש סמכות, הייתי אומר, מנדטורית. למרות שעוד פעם, מה זה הגמרא? כל אחד מאיתנו אולי יגיד משהו אחר, הפרשנויות שלנו זה גם חלק מהגמרא. אבל בסדר, עדיין השיח הוא שיח כזה. אני לא מקבל מעמד מקביל של השולחן ערוך, וגם אם יהיו מאה פוסקים שאומרים את זה, זה לא חשוב לי, או לא מספיק חשוב. חשוב ויש לזה משקל, לא מספיק חשוב. זה לא מנדטורי. הגמרא חותמת את זה בסנהדרין, אחרי הגמרא אין סמכות מנדטורית. מה?

[Speaker E] לא כתב את זה השולחן ערוך כמובן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, האיש. הוא כתב את זה לאלה שבאותו זמן חשבו כמו השולחן ערוך. ולכן ולכן נדמה לי שבעניין הזה יש פה איזושהי הנחת המבוקש כאשר לוקחים תקדימים כדי לבסס את הפסיקה התקדימית. אם אני מערער על פסיקה תקדימית ואני אומר אני רוצה להיכנס לגמרא ולבדוק מה הגמרא אומרת מבחינתי, התורה, הגמרא, המקורות שהם מבחינתי המנדטוריים, מה הם אומרים לי היום, במציאות שלי היום, איך שאני תופס היום, מבחינתי אם אני אגיע למסקנה מאוד מאוד ברורה אני מוכן ללכת באופן מאוד קיצוני נגד הרבה מאוד פוסקים חשובים, ראשונים ואחרונים, שקטונתי מלאחוז בשיפולי גלימתם. אני מוכן ללכת נגדם ולשם אני חושב שצריך לחזור חזרה. ולהבין מה באמת הקדוש ברוך הוא רוצה ממני, גם אם אין על זה שאלה בשו"ת צמצמת המן. הוה אמינא שנשאלה על ידי שיטת השואל בשו"ת צמצמת המן, שהוא כן אמר שאומרים קדיש יתומה. כן, אני כתבתי על הקדיש יתומה הזאת, כי זה באמת היה אחד הדברים הכי מבודחים שראיתי בזמן האחרון, תשובות הלכתיות מפורטות על קדיש יתומה, שאמרו פה ככה ושם יש מקורות שככה, זה נון-אישו. זה פשוט לא שאלה הלכתית, אין מה לדון בה בכלל, זה בובקס. ובבובקס אין טעם לדון, לא צריך להביא תקדימים כאלה ואחרים, זה הכל. עכשיו, כמובן הרבה מאוד דוגמאות אפשר לדון עליהן, ופה ניתנה ההזדמנות של השאלות כדי להשלים עוד כמה היבטים.

[Speaker A] טוב, עכשיו יש לנו הרבה זמן. אם היינו מתחילים בזה, זה היה

[Speaker L] הרבה יותר שמח כאן

[Speaker A] ולא הייתה שום שאלה לגבי הכיוון בפאנל כאן, אז זה היה כיוון טוב. לצערי הרב, לא נרצה לתלמידים שיקראו לנו לקרוא קריאת שמע של שחרית, אז נעשה את זה באמת בקצירת האומר. כן, לזה אני מסכים לחלוטין עם הרב דוקטור מיכאל אברהם שאנחנו חלוקים באופן משמעותי בנושא הזה. אין לנו כרגע כמובן את הזמן להתעסק בעניין הזה, אבל בהחלט בנושא הזה אנחנו רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי, ואני אומר ככה, התקדימים לצידי אבל זה לא מעניין אותך. כן. אז בזה נודיע לכם מוריי ורבותיי וגבירותיי שאנחנו חלוקים, ובזה נגמור את העניין. אני אעבור עכשיו לדעתו לראשית הדברים, לדברים של הרב דוקטור צבי הרשקוביץ. פעמיים אני לא מקבל את מה שאמרת לגבי נושא של תגובה. פעם ראשונה, אחרי איינשטיין כבר מדברים על תורת היחסיות, זה הכל תלוי בעיני המתבונן. אני חושב שמה שאתה קורא כתגובה אני יכול לקרוא כיוזמה ולהפך. ברור שחלק ניכר מעולם השו"תים נוצר כשאלה שהביאה לתשובה, אז מובן מאליו המציאות שהובילה למענה. אבל קודם כל יש גם שו"תים שלא כאלה, כמו תרומת הדשן לפחות בחלקו. אבל גם חלק ניכר מהעשייה וכולי וכולי, עשייה שיש בתוכה גם יוזמה. כתבתי מאמר לגבי נושא של דרכי החינוך המוטבעות בתוך הספרות ההלכתית, כלומר פוסק שכל מגמתו בעצם הייתה לחנך, רק הוא עשה את זה על הדרך. כלומר באמת יש לו יוזמה חיובית, שזה מה שמוביל אותו. ודרך אגב, גם הדוגמה שהבאת לגבי ארצות הברית וייסודה, גם היא בעצם לשיטתך גם תגובה, אז גם בזה יש פה כשל לוגי. אבל לגופם של דברים ובמהות יש גם, לא מספיק. אבל כמה וכמה דוגמאות מאוד יציבות בימינו אלה שנעשו מלכתחילה אך ורק כיוזמה ולא רק כתגובה. רק לצורך ענייננו, כמובן שנת השבע, נדבר על שנת שמיטה, הנה עכשיו שיח מאוד מאוד מעניין על לא רק על אוצר בית דין במובן ההלכתי, אלא גם לקחת את הדבר הזה להיבטים סוציולוגיים, להיבטים כלכליים וכולי וכולי, שזה עניין של יוזמה שלא בא לפתור בעיה קטנה כזאת או אחרת כמענה, ללכת הרבה מעבר לכך. כלומר הפוסקים אני חושב, לפחות חלקם, בהחלט הרימו גם להיבט הזה של היוזמה. לגבי שתיים שלוש שאלות שאני רוצה לתכלל אותן ביחד, אני מסכים לחלוטין שחסרה הסברה, חסרה הנגשה של עולם ההלכה. נכון, ההלכה זו שפה, זו שפה שצריכה להירכש. ומטבע הדברים מי שלא רוכש אותה, אז אין לו את השפה והוא לא מבין את השיח הזה בצורה מיטבית. כתוצאה מכך אכן יש בעיה של, נקרא לזה הסברה, נקרא לזה תקשורת, נקרא לזה הנגשה, מונחים מכובסים כאלה ואחרים. בשורה התחתונה השיח ההלכתי נראה טכני, נראה סטרילי, ולא נראה עוסק בגופם של דברים ובמהות וכולי וכולי, מה שב… בהרבה מאוד מקרים, לא בכל המקרים אבל בהרבה מאוד מקרים, לא נכון. לכן אני מסכים איתך לחלוטין… או אתה התחלת בזה אבל אחר כך אמרת את הדבר הזה, אני מסכים לחלוטין שיש פה אתגר גדול לפוסקים, סליחה על הביטוי, לדבר בשפת בני אדם. או שמישהו יעשה את העבודה הזאת. אגב, יש כמה דברים שנעשים בכיוון מהסוג הזה, אבל בהחלט אני מסכים לחלוטין שצריך לטייב את העניין. לדידי אין דבר קטן בהלכה, אני חושב ש… שוב אני הסתמכתי כאן על נאמני…