כרת
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] רמז בתורה וקריאת שמות
- [1:33] כרת על תנאי: מין כרת מותנה
- [2:48] מדרש תנחומא על ניפטרות מהכרת
- [5:32] חילול שבת והקשר למלקות
- [13:23] מתנתקות מהעולם הבא בעבירות חמור
- [25:57] מיתה על חילול שבת – דעות הרמב"ם והבה"ג
- [27:28] הגמרא על מצוות מיתת בית דין
- [29:39] מלקות כפתרון לכרת – האם זה עונש?
- [35:14] חידוש הסמיכה בצפת במאה ה-16
- [38:18] הוויכוח בין חכמי ירושלים לצפת על סמיכה
- [44:54] המאהרלב"ח נגד חידוש הסמיכה – ביקורת
- [50:54] תשובה ללא מלקות – אפשרות כפרה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את שאלת היחס בין מלקות וכרת בעבירות שיש בהן כרת, ומציג את שיטת הרמב״ם שכשאדם לוקה הוא נפטר מעונש כרת ומיתה בידי שמיים, כך שאין כאן “עונש כפול” במובן של ענישה בו-זמנית בשני דינים. הטקסט מצרף את לשון המשנה והרמב״ם “כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן” ואת מדרש תנחומא שנראה ממנו שמלקות יכולה לשמש “תקנה” לפטור מכרת, ואף מעלה קריאה שממנה משתמע שגם בעבירות שאין בהן מלקות מצד הדין עשויה מלקות לפטור מכרת. בהמשך מוצג פולמוס הסמיכה בצפת במאה ה־16 כמונע בין השאר מן הצורך לאפשר מלקות כדי שלא “יינעלו דלתי התשובה,” ומובאת תגובת המהרלב״ח שטוען שמלקות הפוטרת מכרת היא דווקא מלקות בית דין עם עדים והתראה, אך בכל זאת הוא קובע שתשובה יכולה לכפר גם בלי מלקות כשאין אפשרות מעשית לכך.
אין אדם חייב בשני דינים ומעמד מלקות מול כרת
הרמב״ם קובע שלא אומרים כאן “אין אדם חייב בשני דינים” במובן של אין לוקה ומשלם או אין מת ומשלם, מפני שכאשר ילקונו לא יהיה עליו עוד עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמיים. הרמב״ם מגדיר את כרת ומיתה בידי שמיים כעונשי שמיים, וקובע שמלקות פוטרת מן הכרת ומן המיתה בידי שמיים. הטקסט מציג שהמשמעות היא שאין “חיוב כפול” שהתורה מחייבת גם כרת וגם מלקות על אותה עבירה, אלא שכרת עומד כתוצאה אם לא התקיימה דרך הפטור. הטקסט מציב צורך בתשובה לצד המלקות, ומעלה אפשרות של מצב שבו אדם לא לוקה ולא עושה תשובה ולכן אינו נפטר מן הכרת.
מדרש תנחומא וקריאה מרחיבה של פטור כרת על ידי מלקות
מדרש תנחומא מובא כמקור לשאלה “העובר על כריתות שבתורה במה הם מתרפאים ויוצאים מידי כריתתם,” ותשובתו היא “כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם” מכוח הפסוק “ונקלה אחיך לעיניך.” המדרש מציג מהלך שבו משה מתפלל לאחר פרשת המקושש, והקב״ה נותן “תקנה” של “ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתם,” והטקסט מתלבט אם הדברים נאמרים כללית על כרת או אף ביחס לחילול שבת. הטקסט מציג קריאה, המיוחסת לכלי חמדה, שממנה יוצא שגם במקום שאין עונש מלקות על חילול שבת מצד הדין, עצם המלקות עשויה לפטור מן הכרת. הטקסט מסיק שנפקא מינה היא אפשרות תיאורטית שגם בזמן הזה אדם ירצה ללקות כדי להיפטר מכריתתו, ומעלה שהדבר תלוי במחלוקת פוסקים אם מלקות שאינן נגזרות בבית דין מועילות.
לשון המשנה והרמב״ם והקושי בעבירות שיש בהן מיתת בית דין
הטקסט מביא את לשון המשנה והרמב״ם שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן, ואת דברי הרמב״ם “כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו” מכוח “ונקלה אחיך.” הטקסט מעיר שהנוסח הכללי אינו מחלק בין סוגי כריתות, וממילא עולה שאלה האם גם מחלל שבת, שיש בו חיוב מיתה וגם כרת, ייפטר מכרתו אם לקה. הטקסט מציב את ה“פשיטא” המצמצמת שהפטור מכרת הוא רק במלקות שחייבים על העבירה לפי דין תורה, ולא בכל מצב שבו יש כרת. הטקסט מעלה אפשרות מעשית שבמקרה שחסרה התראה או פרט קריטי להוצאה לפועל של מיתת בית דין, ייתכן שתישאר כרת, ומתעוררת השאלה האם אפשר להלקותו כדי לפוטרו מן הכרת.
קושיות על עצם מנגנון הכרת מול מלקות ותשובה
הטקסט שואל מדוע התורה קובעת עונש כרת אם ניתן “לפתור” אותו במלקות, ומדוע עבירות חמורות שכריתתן חמורה יותר מסתיימות בפועל במנגנון שנראה דומה למלקות. הטקסט מצרף את ידיעת “חילוקי כפרה” שלפיה בעונשי כרת לא די בתשובה ויום הכיפורים ונדרשים גם ייסורים, ומקשה כיצד מלקות פוטרת מכרת אם הכפרה עליה חמורה יותר. הטקסט מציע שהמדרש עצמו מצייר את המלקות כחסד “לפנים משורת הדין” כדי שלא יתייאשו בני אדם מאיבוד העולם הבא. הטקסט מעלה שתי אפשרויות הסבר: אפשרות אחת שכרת בא לבטא חומרה בדומה ל“עין תחת עין” והמעשה בפועל מתחלף בחסד, ואפשרות שנייה שכרת עשוי להיות “זמני” או בדרגות, ומזכיר שהרמב״ן בשער הגמול מעלה אפשרות כזו, בעוד שברמב״ם משמע שכרת הוא “אין לך עולם הבא” באופן חד.
“מה זה עסק שלנו” ודברי המגיד משנה על נפקא מינה של כרת
הטקסט מקשה מדוע יש מקום לעסוק הלכתית בפרטי כרת, שהרי בית דין אינו פוסק כרת, ומציע שהנפקא מינה היא להודיע לאדם מראש מה צפוי לו מן השמיים ולהגדיר מצבים שבהם יוכל להיפטר באמצעות מלקות. הטקסט מביא את המגיד משנה (בשם הכסף משנה בציטוט) שבמחלוקת שאין לה נפקא מינה למעשה לגבי מלקות אין טעם להעמיק בביאור הסוגיה לגבי כרת. הטקסט מציג את המתח בין גישה שמכירה בדיון בכרת כעניין עיוני בלבד לבין גישה שרואה בו חלק מהגדרת מעמדו ההלכתי של האדם גם “כלפי שמיא.”
שורש י״ד ברמב״ם ומחלוקת בה״ג אם העונשים הם מצוות
הרמב״ם בשורש י״ד תוקף את בה״ג שמונה מחויבי כרת ומחויבי מיתה בידי שמיים כמצוות לא תעשה, ומתאר זאת כהעמסת מצוות על הקב״ה “שהוא יתעסק בהם ולא אנחנו.” הטקסט מציע ביאור שמחלוקת היסוד היא האם עונשים הם “דין על האדם” כחלק מפרטי האיסור עצמו (כשיטת הרמב״ם) או “דין על בית דין” כחובה נפרדת להעניש (כמשתמע בבה״ג). הטקסט קושר לכך דיון עקרוני המיוחס לר׳ עקיבא איגר במכות, שלפיו בדיני עונשין בית דין “יוצר את גזר הדין” ולא רק חושף חיוב קיים, בניגוד לדיני ממונות. הטקסט מציע אפשרות שהבנת בה״ג כוללת גם איסור עלינו להעניש במקום שהקב״ה “ערב עליהם,” ומעלה שהמלקות הפוטרת מכרת יכולה להיתפס לא כעונש אלא כמנגנון שהקב״ה נתן “לפנים משורת הדין” כדי להינצל מכרת.
מלקות כעונש מול מלקות כמכשיר פטור והדוגמה של הר הבית
הטקסט מציין מצבים שבהם יש כרת ואין מלקות בגלל חסרון בהתראה, ומנגד מצבים של מלקות בלי כרת כגון “ביאה במקצת להר הבית” שלפי דעות מסוימות יש עליה מלקות ואין עליה כרת. הטקסט מצביע על כך שאותו לאו עשוי להוביל למלקות בשני תפקידים: לעיתים כמלקות עונש, ולעיתים כמלקות הפוטרת מכרת. הטקסט מציע מהלך שלפיו כאשר יש כרת המלקות אינן “עונש” כלל אלא תקנת פטור מכרת, ומכאן עולה נפקא מינה שאולי בזמן הזה תיתכן מלקות מסוג זה.
פולמוס הסמיכה בצפת במאה ה־16 כמענה לבעיית כרת בזמן הזה
הטקסט מתאר את חידוש הסמיכה בצפת על סמך חידוש הרמב״ם שהסכמת כל חכמי ארץ ישראל יכולה לחדש סמיכה, ואת סמיכת רבי יעקב בירב ואת העובדה שרבי יוסף קארו נסמך וסמך אחרים. הטקסט מתאר התנגדות המהרלב״ח וחכמי ירושלים, ואת המחלוקת אם נדרשת הסכמת “כל” החכמים או שמספיק רוב, ואת התערבות חכמי חוץ לארץ כגון הרדב״ז. הטקסט קובע שאחת המוטיבציות המרכזיות למהלך הייתה לאפשר מלקות כדי לפטור חייבי כריתות מכרתם, ומתאר שהסמיכה נמשכה כמה דורות אך “אף אחד לא מכיר בזה” והעניין שקע.
אגרת חכמי צפת: נעילת דלתי התשובה בגלל העדר מלקות
המהרלב״ח מצטט מאיגרת חכמי צפת תיאור של מצב רוחני שבו “אין איתנו דן דיני קנסות” ואדם המבקש לשוב אומר “למה זה הבל יגע” כי אין כוח לפטור אותו מידי כרתו באמצעות “מלקות ארבעים.” האיגרת מתארת זאת כ“אבן נגף ולצור מכשול” המביאה ל“לנעול דלתי התשובה” ולחוסר מוטיבציה לשוב. האיגרת מציגה את בחירת “הגדול שבנו בחכמה ובמניין” מהר״י בירב לסמיכה כדי שיוכל להושיב סמוכים ולדון “והיה אם בן הכות הרשע” וללקותו “על פי התורה” כדי “וייפטר מידי כרתו.”
תשובת המהרלב״ח: מלקות פוטרת רק עם עדים והתראה ובבית דין
המהרלב״ח משבח את מטרת חכמי צפת אך קובע שהסכמתם לא תועיל להשגת תכליתם. המהרלב״ח מפרש את המשנה “כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם” כמוגבלת למקרה שבו “התרו בהם בשעת העבירה למלקות ולקו אחר כך בבית דין,” ומביא לכך ראיות מרש״י במגילה ומן הנימוקי יוסף על הרי״ף. המהרלב״ח מסיק שהמיזם אינו פותר את ציבור בעלי התשובה שחטאו בנסתר ואין עליהם עדים והתראה, כי דווקא הם אינם בני מלקות בית דין, ולכן אין המלקות שבידם כלי לפטור כרת. המהרלב״ח מוסיף שמלקות שאינה מלקות בית דין אינה רק לא פוטרת אלא אף עלולה להיות אסורה משום חבלה וסכנה.
המהרלב״ח: תשובה מכפרת גם בלי מלקות כשאין אפשרות מעשית
המהרלב״ח קובע שאין לבעל תשובה להתייאש, כי “גם בלי המלקות על ידי בית דין יכופר עוונו” על ידי תשובה בשלמותה. המהרלב״ח מצרף את הפסוק “שובה ישראל עד ה' אלוהיך” ומביא מרבנו יונה בשערי תשובה את פירוש “בחסד ואמת יכופר עוון,” ומרחיב את האפשרות של כפרה גם בלא ייסורים כאשר אין אפשרות אחרת. הטקסט מסיק מדבריו שהמהרלב״ח מציג כרת כעונש שאינו חוסם לגמרי את הדרך כאשר המנגנון הטכני של מלקות אינו בר־השגה. הטקסט מציב בכך חלופה לחומרת חכמי צפת שלפיה בלי מלקות אין פטור מכרת.
אורחות חיים: מלקות מועילה גם בלי התראה אם האדם מבקש, והמהרלב״ח משיב
המהרלב״ח מצטט אורחות חיים שקובע שהמלקות מכפרת עם תשובה ווידוי, כשם שמיתה מכפרת עם ווידוי, ומוסיף שאף אם אין המלקות מכפרת בלא תשובה ווידוי “אי אפשר שלא יקל לו מעונש העוון” בגלל הצער. אורחות חיים כותב “ואין חילוק בדבר בין שלקה בבית דין בין שלא בבית דין,” אלא שכאשר נתחייב בבית דין מלקין בעל כורחו, וכאשר לא היתה התראה והוא “רצה מעצמו ללקות” כדי להקל מעונשו “תבוא לו ברכה.” הטקסט מצביע שאמירה זו תומכת בתפיסה שמלקות יכולה להינתן גם כשאין חיוב מלקות פורמלי, אך עדיין דורשת מסגרת של בית דין. המהרלב״ח מחדד שהפסוק “והפילו השופט והכהו” מורה על מלקות מסוימת, ומבחין בין ביזיון שאדם נוטל על עצמו לבין ביזיון שבא מאחרים, תוך הבאת הגמרא בתעניות “אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.”
מתחי הסברה והצגת שיטות נוספות
הטקסט מדגיש קושי סברתי בשיטת המהרלב״ח שלפיה דווקא מי שהתרו בו ועבר במזיד בפני עדים, ולקה כדין, נפטר מן הכרת, בעוד מי שחטא בלי מסגרת זו עלול להישאר עם כרת, דבר שנראה כהיפוך אינטואיטיבי בין “רשע גדול” ל“רשע קטן.” הטקסט מודה שאין בו תשובה טובה לשאלה מה היה עם חייבי כריתות לפני ניסיונות חידוש הסמיכה, ומציג אי־נחת מן האפשרות שרבים יישארו “אבודים.” הטקסט מוסיף שבמשנה למלך על הרמב״ם (פרק ט״ז מסנהדרין) מובאת שיטה הפוכה שלפיה מלקות פוטרת מכרת דווקא במקום שאין חיוב מלקות, אך מציין שדעה זו נדחית שם מחמת סתירת גמרות.
תמלול מלא
ורמז מן התורה שממנו נרמז עליהם וכבר נקראו כולם בהם ובבנים בכיור עד הסוף. אז כשקוראים פה את הרמב"ם אז באמת בוא נדון אם זה עונש כפול, מה זאת אומרת גם מלקות וגם כרת, או איך בדיוק מה היחס בין שני העונשים האלה שעל אותה עבירה מקבלים שני עונשים. אז באמת הרמב"ם בעצמו ממשיך הוא אומר ולא בכגון זה אומרים אין אדם חייב בשני דינים אלא אם כן לבא דמיניה, שאדם לא נענש בשני עונשים בבת אחת, אין לוקה ומשלם או אין מת ומשלם. אז הרמב"ם אומר לא בכגון זה אומרים אין אדם חייב בשני דינים, לפי שכאשר ילקונו לא יהיה עליו עוד עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמיים, כל העונשים שהם בידי שמיים הווה אומר או כרת או מיתה בידי שמיים, שני העונשים האלה זה עונשי שמיים. אם בן אדם לקה או או הומת, חייב מיתה, אז הוא נפטר בעצם מן הכרת, או אם הוא זאת אומרת הוא נפטר מהכרת או מעונש מיתה בידי שמיים. כמובן אם הוא מת בשבת כנראה הוא גם נפטר מהכרת, המיתה היא מקבילה למלקות. בכל אופן המלקות כשמלקין את הבן אדם הוא נפטר הן מכרת והן מיתה בידי שמיים, כך אומר הרמב"ם. זאת אומרת שבאמת אין פה חיוב כפול שהתורה מחייבת גם כרת וגם מלקות, זה לא חיוב כפול שעל אותה עבירה חייבים את שני הדברים. אם לקית אין לך עונש כרת, זאת אומרת אז מה הפירוש שיש גם כרת וגם מלקות? זה מין כזה כרת על תנאי כזה, זאת אומרת אם לקית אז אין בעיה, אז נפטרת מהכרת. ואת התשובה כתוב, ואת התשובה כן, זאת אומרת צריך לעשות תשובה. ואם לא עשה תשובה? מה? אם לא עשה תשובה? אם לא עשה תשובה אז לא נפטר מהכרת, והכי נמי, זאת אומרת זה לא בהכרח. יש מצב לקבל את שניהם? כן, אם הוא לא לוקה ולא עושה תשובה, נכון, אם הוא לוקה ולא עושה תשובה הוא מקבל שניהם ועדיין הרמב"ם אומר זה לא נקרא שהוא נענש בשני דינים כי הוא יכול להיפטר מזה, הוא צריך שני דברים, מלקות וגם לעשות תשובה. ואם הוא לא סופג ועושה תשובה? מה? אם הוא לא סופג ועושה תשובה? זאת שאלה גדולה, לכאורה לא מועיל, לא מועיל, ככה נראה, צריך גם מלקות וגם תשובה, נראה בהמשך שזה לא פשוט. לא, צריך לעשות תשובה, ובימינו? לא, צריך לעשות תשובה, בימינו מה קורה כשאין בית דין? לא, זה לא תמיד בידך, אתה לא תמיד יכול, מלקות, הגדרה של מלקות יכול להיות שבית דין פוסק לך מלקות, זה עוד נקודה שנגיע אליה בהמשך, שאדם יכול גם היום, בפשטות כן, מה? בפשטות זה רק שבית דין גוזר עליך מלקות, אבל גם אם ילקה ממש באותו אופן, על זה נדבר בהמשך, אני יודע ששואלים, נדבר על זה, זה מחלוקת בין הפוסקים, אנחנו נראה. בואו נראה רגע את המדרש תנחומא, יש שמה איזה מדרש תמוה, ילמדנו רבנו העובר על כריתות שבתורה במה הם מתרפאים ויוצאים מידי כריתתם? מי שעובר על עבירות שיש בהם כרת, אז איך הוא נפטר מהכרת הזה, איך הוא מתרפא מהכרת הזה? כך שנו רבותינו, כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם, שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו ארבעים יכנו ולא יוסיף וגו' ונקלה אחיך לעיניך, כיוון שלקה חסה התורה עליו ואמרה ונקלה אחיך לעיניך הרי הוא אחיך, זאת אומרת אחרי שהוא לקה אז הוא נחשב חזרה להיות אחיך, ולמה ארבעים, אז יש דרשה למה דווקא ארבעים מלקות. וכן אתה מוצא, אני עובר לקטע הבא, וכן אתה מוצא על כל דבר ודבר שציווה הקדוש ברוך הוא למשה אזהרות ועונשים, כתיב בשבת זכור את יום השבת אזהרה ועונשה מחלליה מות יומת, באו למדבר ומצאו מקושש ולא היה יודע משה באיזה מיתה הוא נהרג אלא ויניחוהו במשמר, כן זה בפרשת השבוע זה התירוץ, ויניחוהו במשמר, אמר הקדוש ברוך הוא מות יומת האיש רגום אותו באבנים. מיד עמד משה בתפילה ואמר ריבונו של עולם אם יחטא אדם כך הוא נסקל הרי הם מסתקלין, מתוסכלים הייתי אומר אולי בשפה שלנו, כן זה מעניין לא בדקתי במפרשים בדיוק את המילה הזאת מה זה מסתקלין, אבל זה נשמע כמו משהו כמו מתוסכלים בשפה שלנו היום, עשה להם תקנה, אמר להם הקדוש ברוך הוא ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתם, ואז כשמתו בני אהרון ראו את שיטתו של קהת אותו דבר, לא משנה, מה הוא אומר בעצם כאן? הקדוש ברוך הוא אמר לו להרוג את המקושש, נכון? אז אומר לו אבל ריבונו של עולם אם אנחנו נעשה את זה עם ישראל יהיו מתוסכלים, אז מה? אז אומר לו הקדוש ברוך הוא בסדר תעשה להם תקנה שילקו ארבעים וזה יפטור אותם מהכרת. עכשיו המקושש מדובר על חילול שבת, לא בדיוק כרת, המקושש אכן נסקל, מה? כן הוא אכן נסקל למסקנה, אבל מעבר לזה מה העניין פה, מה זאת אומרת לסקל. להלקות על חילול שבת? חילול שבת זה חיוב מיתה. עכשיו היה מקום אולי, האור החיים מביא את המדרש פה בפרשה, היה מקום אולי להבין בכל זאת שהקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו תראה במקום שצריך להרוג אז תהרוג, אבל נכון שדע לך שכרת זה לא אוטומטית משהו אבוד. זאת אומרת ברוב המקומות הרי כרת מלווה במלקות, לא במיתה, אז אם הם לקו הם יפטרו מידי כריתתן. בכל אופן מה ואז ואז מה יוצא? זה לא קשור לחילול שבת. אומר לו כללית זאת אומרת פה אין ברירה תהרוג אותו וככה באמת עשו בסוף. אבל דע לך שבאופן כללי מהכרת אפשר להיפטר על ידי מלקות. זאת אומרת לא אל תהיו מיואשים לגמרי. אולי אולי האבא אמינא של המדרש שהקדוש ברוך הוא ששאל את הקדוש ברוך הוא הוא חשב שאולי זה בידי שמים בכלל. הוא ידע שצריך למות אבל הוא חשב אולי שיש בידי שמיים. נכון, פה נגמר הדו-שיח, הקדוש ברוך הוא היה צריך לעדכן אותו שזה מיתה בידי אדם. אבל בזה, אבל באבא אמינא אולי בכל זאת הוא חשב ש… אבל למה המדרש עוצר כאן? הוא מתאר רק אבא אמינא. לא, המדרש לא עוצר כאן. המדרש אומר שבאמת במקרים של מיתה בידי שמיים אפשר ללקות. לא, בסדר, אבל פה אצלנו במקושש מה? אז כן, בסדר, אז פשט המדרש באמת נראה שזה מדבר גם על חילול שבת, לא כטענה כללית. זה בעצם מה הוא אומר לו? הוא אומר לו דע לך שבעצם אם אתה תלקה אותו הוא ייפטר מידי כריתתו. אפילו בחילול שבת למרות שאין עונש מלקות על חילול שבת. וכאן זה נוגע בדיוק למה ששאלת קודם. זאת אומרת אם באמת כך קוראים את המדרש, כך למשל הכלי חמדה קרא אותו, אני חושב שבאמת בהחלט אפשר לקרוא אותו ככה, אז יוצא שאמנם בשבת אין עונש מלקות אבל אם אתה לוקה נפטרת מהכרת. זאת אומרת שהמלקות שפוטרות מהכרת זה לא רק מלקות שחייבים עליהם בבית דין על פי הדין, אלא כללית אם אתה מלקא אתה פוטר את הבן אדם מכרת. נפקא מינא למשל מה שהזכרתם קודם, למשל היום, בן אדם רוצה ללקות אולי גם עכשיו? יבוא בן אדם ילקה ארבעים מלקות והוא ייפטר מכריתתו, אפילו שאין בית דין והוא בעצם לא חייב על פי דין עונש מלקות או גם אם הוא חייב אי אפשר להטיל את זה עליו, אבל אם הוא ילקה אז הוא ייפטר. ככה לפחות נראה מפשט המדרש. טוב אז באמת הבאתי עוד פעם את הרמב"ם ואת המשנה ואת הרמב"ם שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. וכך גם הרמב"ם כותב כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיוון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחויבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן. ומה עם תשובה? כן פה הוא לא מזכיר אפילו תשובה, במקומות אחרים מזכיר, יכול להיות שאפילו פה בהמשך אני לא זוכר כרגע. אבל הוא מזכיר תשובה זאת אומרת גם תשובה צריך. בכל מקרה אבל לא ברור פה בנוסח של הרמב"ם וגם במשנה זה מוצג כאמירה כללית. כל מי שחייב כרת אם הוא לקה הוא נפטר מכריתתו. מה עם מי שחילל שבת? הוא חייב כרת, אין עונש מלקות על חיוב כרת כזה של שבת, זה עונש מיתה. גם מחלל שבת אם הוא לקה הוא נפטר מהכרת שלו? יש גם כרת על שבת. כן גם כרת. אז אם גם מחלל שבת אם הוא לקה הוא נפטר מהכרת שלו? בנוסח הכללי הזה של המשנה ושל הרמב"ם היה מקום להבין שכן. השאלה אם אפשר לקבל בכלל מלקות. לא יודע. אבל זה מה שעל זה אנחנו תוהים זאת אומרת אם אפשר לקבל ואם זה פוטר אז אם אם זה לא פוטר אז למה לקבל. ברור שהאם אפשר לקבל זאת בעצם השאלה אם זה פוטר מכרת. ומהנוסח הכללי הזה נראה שכן, כל חייבי כרת שלקו נפטרו ידי כריתתן. וזה מתיישב בהחלט עם המדרש תנחומא שראינו שאפילו על חילול שבת שאין עונש מלקות בבית דין אבל אם הם לוקים נפטרים מהכרת. הפשיטא הפשוטה היא כמובן לא כזאת. הפשיטא הפשוטה היא שרק עונש מלקות שחייבים אותו על פי התורה, זאת אומרת שעל פי דין חייבים מלקות על העבירה הזאת, אז אם לקית נפטרת מהכרת. לא שתמיד כשיש כרת אז האופציה היא להלקות ולפטור אותו מהכרת. לא יכול להיות שאדם חייב מיתה ונפטר מאיזושהי סיבה לא היה משהו בקריטריונים שהם שצריך בשביל ממש שיהרגו אותו למיתה, אבל מלקות זה מספיק. יש בכלל סיטואציה כזאת? לא זה מה שאנחנו דנים. לא לצורך כרת, אלא שמצד הדין הוא לוקה? אין כזאת סיטואציה. כי אם חייבים התראה וכל הדרישות של לצורך עונש מיתה הם אותם אותן דרישות. נכון, אי אפשר, לא מלקין. אבל פה לאור מה שאנחנו אומרים עכשיו עולה האופציה שבן אדם שעבר עונש שהוא בעצם חייב עליו מיתה, חילול שבת… רק חסר משהו, לא הייתה התראה בדיוק או התראה לא הייתה מדויקת, לא הייתה קבלת התראה, לא משנה, משהו חסר כדי להוציא לפועל את עונש המיתה שלו. כרת יש עליו, עדיין כרת יש עליו. והשאלה איך הוא ייפטר מהכרת הזה, יכול להיות שאם נלקה אותו, ייפטר מהכרת. אופציה כזאת לכאורה עולה, אז תיכף נראה. בכל אופן אז כללית נראה מלשון המשנה שזה יכול להיכנס, זאת אומרת שיכול להיות שעל כל חיוב כרת אם אנחנו נלקה, נפטור אותו מן הכרת. האמת שיש כמה קשיים בכל הדיונים האלה בקשר לכרת. א', לא ברור אם באמת על ידי המלקות נפטרים מכרת, אז למה התורה בכלל מגדירה עונש כזה? בעצם מה שאתה רוצה זה שנלקה אותו, נכון? מה זה העניין הזה שאם אני לא אלקה אותו אז, ממה נפשך? אם הרי עונש כרת הוא יותר חמור, נכון? זאת אומרת רק עבירות יותר חמורות זה העבירות שמקבלים עליהן כרת. בעצם מה שאתה אומר לי זה שעל העבירות היותר חמורות האלה גם כן בעצם זה עונש מלקות. אם אני מלקה אותו אז גמרנו, הוא גם יצא מהכרת. אז מה העניין? שרק אם לא הלקיתי אותו אז הוא נשאר חייב כרת? למה? ממה נפשך? מה? כרת זה מציאות. בסדר, אבל למה קבעו את המציאות פה שלא פוטר? עונש כרת וכל… אם יש אם כאילו מקבלים עונשים אחרים אז ממילא הוא לא נכרת. כן, אבל שוב מה שאני שואל, מה ההצדקה? זה לא עוזר לומר שזה המציאות, השאלה למה קבעו את המציאות ככה. אולי ההצדקה כמו השמואלביץ על בין אדם לחברו שזו המציאות, הוא מסביר למה כשיש עונשים אחרים זה פוטר כי ממילא אתה כבר מתחבר כי כרת זה להתנתק, זה לשון כריתה. נו, אז ברגע שיש את העונשים האחרים, המלקות וזה, זה מחבר אותו חזרה. למה זה מחבר אותו? כי כרת זה רק אם אין תקנה, כאילו זה התוצאה הישירה מהעבירה, נגדיר את זה ככה, כרת. וזאת תוצאה שתהיה כרגע בינתיים אני לא… לא, מיד כעיקרון הבן אדם מקבל… אנחנו לא רואים, אולי זה כבר עכשיו גם בעצם הוא נכרת. יש פירוש שהרמב"ם מסביר לעולם הבא זה נכרת, כאילו אין עכשיו… כרגע אולי הוא לא בן עולם הבא אתה אומר, זה מין איזה דין שכבר חל, חל עכשיו. עדיין צריך להבין למה קבעו את זה כך, עדיין הקדוש ברוך הוא קבע פה משהו שמה הרעיון פה? אז אולי אפשר להסביר שבאמת הכרת ניתן לכל אותם מקרים שאדם עובר עבירה בזדון אבל אף אחד לא יודע מזה ולא יכולה להיות סיטואציה של מלקות. אז במקרים האלה אמרו לך שתדע לך שברגע שאתה עושה את העבירה בזדון… השאלה אם זה שווה ערך, מלקות וכרת או לא? זה לא שווה ערך, אז למה המלקות פוטרות מהכרת? כי זה איזשהו מנגנון מחודש שזה יכול להיפטר. אבל לא, אם… בשביל מה בכלל קבעו את הכרת? יש הרי רוב הסיטואציות אדם הרבה פעמים עובר עבירה בזדון ואף אחד לא יודע. לא שאלתי איפה הנפקא מינה של הכרת, נפקא מינה של הכרת יש כמו שאמרנו קודם שחסר משהו בהתראה אז הוא לא לוקה ויהיה כרת. עוד מעט נראה שלא בטוח כי לאור מה שאמרתי למעלה אולי אפשר להלקות אותו גם ככה וזה יפטור מהכרת בכל מקרה, אבל נעזוב כרגע. אנחנו לא יודעים, אז הוא בא לבית דין ואומר תראו התחייבתי כרת תלקו אותי תפטרו אותי מהכרת, זה גם שאלה גדולה, תיכף אנחנו נדבר על זה. אז הוא אמר שכרת זה בעצם לא עונש, זה בן אדם פגם משהו במציאות וזהו. המלקות זה איזה משהו… כרת זה עונש, אתה מנתק אותו מהעולם הבא, מה זה נקרא לא עונש? הקדוש ברוך הוא קבע שעל עבירות כאלה מתנתקים מהעולם הבא. נו אז העונש הנצחי הזה אם אתה לוקה שלושים ותשע מלקות נפטרת ממנו ואם אתה לא לוקה אבוד לך לעולמי עולמים? זה מין תשובה כזאת, המלקות זה מין תשובה, זה מחזיר את הבן אדם בתשובה. ואם אני אחזור בתשובה בלי המלקות? ממה נפשך? אם תשובה לבד מספיקה אז אין בעיה, אל תגיד מלקות, בסדר, תמיד צריך תשובה, תגיד שתשובה מועילה. הרי בחילוקי כפרה אנחנו יודעים שזה ככה נכון? על עונשי כרת לא מספיק תשובה ויום הכיפורים צריך גם ייסורים. נכון, זה מופיע גם ברמב"ם בהלכה. ובעונשים של לאו רגיל מספיק יום הכיפורים ותשובה. זאת אומרת יש הבדל, מלקות זה יותר קל מתשובה. ברור, מה זאת אומרת יותר קל? כי זה משהו טכני, בן אדם מקבל מלקות וזה… זה עושה איזשהו שינוי. נו אז אתה רואה שעונשים שיש עליהם כרת, עבירות שיש עליהם כרת הן עבירות חמורות יותר, נכון? כי זה לא רק מלקות זה גם כרת. ועובדה שגם הכפרה עליהם היא יותר קשה, צריך גם ייסורים. נו אז למה כשאתה לוקה אתה נפטר מהכרת? כי זה איזשהו תיקון מיוחד, חסד של הקדוש ברוך הוא. אז באמת פה מהמדרש גם רואים אני חושב, זה נכון, אני אומר עוד פעם השאלה הזאת אין לי ממש תשובה טובה, אולי בהמשך אני אאיר אפשרויות. אבל מהמדרש עצמו גם רואים שזה באמת איזשהו חסד מיוחד כי הרי משה רבנו אומר לו מה יעשו? הסתכלו אם יהרגו את כולם אז עם ישראל יהיה מתוסכל, אז מה יעשו? אומר לו הקדוש ברוך הוא אתה יודע מה בסדר, לפנים משורת הדין מי שילקה ייפטר מהכרת שלו. אז בסדר אני מבין, זה יכול באמת להיות אולי איזה משהו, הכרת הוא יותר חמור, הקדוש ברוך הוא אבל רוצה שאנחנו לא נישאר מתוסכלים. או לא נתייאש מזה שאיבדנו את כל העולם הבא שלנו, אז מה הטעם בכלל להמשיך? מה הטעם בכל העסק? אפשר עכשיו לגמור את כל העניין, בן אדם יגמור את כל החיים שלו, אין לו מה, אין לו להמשיך. וצריך להבין, זה עונש שקשה לתפוס אותו. ואז הקדוש ברוך הוא אומר, בסדר, לפנים משורת הדין, תלקה וזה יכפר לך על הכרת. ועדיין הדבר הזה מוזר קצת. זאת אומרת, אם זה לפנים משורת הדין, בסדר, תגיד לו נענש במלקות וגמרנו. תשאיר את זה כעבירה שיש עליה מלקות, וזהו, כמו כל העבירות האחרות שצריכים להיות חלק ממנגנון התשובה. בסדר, אבל למה דווקא פה? בכל מקום זה ככה. גם בעבירה רגילה, אם אתה לוקה ואתה רוצה להתכפר אתה צריך תשובה. בלי קשר לכרת. זה תמיד נכון. אבל פה זה עבירות יותר חמורות, שלא, זה לא שזה מגיע להן מלקות וגמרנו. מגיע להן עונש חמור יותר ממלקות ולא היה הקדוש ברוך הוא לא חשב שאפשר לתת מלקות ולגמור את העניין. אז לכן נתן את הכרת, שזה עונש ודאי יותר חמור, עם אפשרות להיפטר ממלקות. זה עם דירוג אחר. תשובה ממש טובה לעניין הזה אין לי כל כך, אני יכול רק להגיד שבאמת אחת משתי האפשרויות אני יכול לראות פה. אפשרות אחת זה באמת מהכיוון שאתה העלית עכשיו, זה אנחנו מכירים הרי כמה דברים כאלה, כמו עין תחת עין ממון למשל. מה הפשט עין תחת עין ממון? אז נדמה לי שדיברנו על זה כבר פעם. עין תחת עין הכוונה מה שהיה צריך לעשות זה להוציא לך את העין בעצם. זה מה שהתורה אומרת. רק התורה חסה עליך ומוציאים לך ממון במקום להוציא לך את העין. אבל לא רוצים להגיד לך ישר שאתה חייב ממון, רוצים להדגיש לך את חומרת העבירה. נכון, אחת הנפקא מינות למשל שיש מן דאמר ששמים בעינו של מזיק, לא בעינו של ניזק. למה? כי בעצם מה שאתה משלם זה לא פיצוי על העין שהוצאת, זה במקום העין שלך שלא הוציאו לך. לא נפסק ככה להלכה אבל יש מן דאמר כזה שיש לו גם נפקא מינות כאלה להלכה, כן, יש לו נפקא מינות להלכה מהעניין הזה. אבל אפשר לראות לפעמים בתורה באמת איזה שהם ביטויים שבאים רק לתאר לך את חומרת העניין שאותו עשית, אבל נכון, התורה בסופו של דבר חסה עליך ובעצם היא רוצה לספר לך מה היה מגיע לך אבל בפועל נותנים לך משהו אחר. אז יכול להיות שזה הוורט של כרת, אבל אז באמת יוצא דבר מוזר. כי אז יוצא שמי שלא לקה מסיבות טכניות, אין בית דין היום, ממש אין בית דין, מה קורה? אתה תהיה חייב כרת. אז מה זה סתם על הטכניקה? אם באמת זה רק עניין שרוצים להגיד לך תשמע זאת עבירה חמורה והיה מגיע לך על זה כרת, אז היה צריך לספר לך באמת טוב איזה מדרש כזה, בעצם היה מגיע לך כרת וחז"ל דרשו שזה בעצם מלקות רגיל, כמו כל העבירות של מלקות, ולכן עכשיו מלקות רגילה, אם לא לקיתי אני אעשה תשובה והכול יהיה בסדר. אז גם בכרת היה צריך להיות אותו דבר. אבל בכרת זה לא נשאר, זאת אומרת נשארת השלכה לדינא, זאת אומרת אם אני לא לקיתי אני חייב כרת. העניין הוא שלא, שלא שילם תמורת העין אז לא עוקרים לו עין? לא, ברור שלא, זה מה שאני אומר, המדרש הוציא את זה לגמרי. זה לא עין תחת עין אתה בבית דין. מה? העין תחת עין, בין אם זה עין ממש ובין אם זה ממון, בכל מקרה זה בבית דין. בשני המקרים זה בית דין. לעומת זאת כרת זה יחול עליי כי הקדוש ברוך הוא לא, רק הסמיכה נעלמה מהעולם, לא שכר ועונש. אז מה? אז חל עליי כרת, וכעת החסד הזה של האפשרות, אה, אתה אומר שהעין היום ברגע שאין מי שיחייב אותי לשלם גם אין מי שיוציא לי עין כי אין בית דין. אבל בכרת הקדוש ברוך הוא תמיד יכרות אותי בסוף. טוב, בכל אופן, זו אפשרות אחת. יש אפשרות אחרת אולי שבאמת הכרת זה איזה שהוא משהו שהוא זמני. הוא לא נצחי במובן כמו שנראה לפחות בפשט לשון הרמב"ם. הזכרנו נדמה לי בפעם הקודמת את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במילה, נכון? בסוף בסוף הזכרתי את זה שבאם כן שבכל יום הראב"ד אומר שהוא עובר על כרת והרמב"ם אומר שזה רק עד אותו יום. זאת אומרת, יש מצבים שבהם יש לך כרת זמני, אבל אם עשית משהו זה בסוף נפטר. אז יכול להיות שהפשט הוא שאתה חייב כרת ואתה באמת נענש בניתוק מהעולם הבא, אבל יש זמן מסוים או רמה מסוימת משך מסוים שאחרי שכבר מילאת אותו אתה כן חוזר חזרה, זה לא איזה כרת לנצח שאתה נשאר אבוד לתמיד. אולי, לא יודע. ברמב"ן יש אפשרות כזאת, הוא מעלה בשער הגמול אפשרות כזאת. ברמב"ם לא נראה ככה, ברמב"ם נראה שזה מין אין לך עולם הבא וזהו, נקודה. נקודה נוספת שעולה גם בהקשר של הכרת זה למה בכלל דנים על זה? מה זה עסק שלנו? אז למה מה, הקדוש ברוך הוא לא יודע מתי לתת כרת מתי לא, אנחנו עושים לו דיונים מתי חייבים כרת מתי לא, מי נפטר מכריתתו מי לא נפטר מכריתתו? שגגה, ודאי, שגגה לית שמא. אני חושב שזה כביכול במירכאות, אני לא יודע אם זה כן או לא נכון, זה נושא שהקדוש ברוך הוא, שצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא, לא, לא אמרתי. המעמד ההלכתי של האדם, המעמד שלו לא רק כלפי הרישומים של בית הדין אלא גם כלפי שמיא נקבע על פי מה שנגזר עליו בבית דין. נו, בסדר, אבל עדיין השאלה למה הנידון? מה שבית דין לא גוזר על אף אחד, ברגע שבית דין לא גוזר על אף אחד כרת. הקהל מכריז מקודשת מקודשת ואז גם כלפי שמיא היא מקודשת ומעכשיו חייבים, חיילים אליה חנק. למה הקהל לא הכריז מקודשת מקודשת? זה לא, אוקיי, באופן כאילו יש עדים וכולי, ויש כל מיני פרוצדורות שנעשות על ידי אדם, וכן החיוב שלך כלפי שמיא. בית דין אבל לא מחייב אותו כרת. אין פסק בית דין שהוא חייב כרת. זה דיון עקרוני בסוגיות מתי חייבים כרת, מתי יש כרת, מתי לא, אין כרת. מה הנפקא מינה? תשאיר לקדוש ברוך הוא, הוא יחליט כבר מתי להכרית ומתי לא להכרית. מה הנפקא מינה של בית דין לדעת את זה? כדי שאמורים להגיד לאדם, אומרים לבנאדם תשמע, אם תעשה את זה באופן של בלי התראה או עם התראה, דע לך מה תחטוף אחרי זה בשמיים. סתם כדי שתדע מה תחטוף אחרי זה בשמיים. קודם כל זה נפקא מינה הגדרתית בשביל שיוכל להיפטר מהמלקות. בכל מקרה חייב להלקות, מה זה משנה? מה אם הוא לא רוצה אז לא מלקים? לא, בעבירות שאין מלקות. בסדר, זה אחד מהנקודות שנגיע אליהם, אבל לכאורה אין מקום בכלל לדון בעניין הזה. תראו למשל יש פה הבאתי בכסף משנה בהלכות חמץ ומצה, אז יש עוד מקום או שניים שמצאתי, וכהרגלו של הרמב"ם בכמה מקומות, שכיוון שמוצא דעת הרמב"ם מכוונת לדעת ההלכות, המגיד משנה סליחה, לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמרא, ואף על פי שאינו מסכים עם הרי"ף אלא לעניין מלקות אבל לא לעניין כרת, כיוון דלא נפקא לן לעניין מעשה מידי לא חשתו. מה זה משנה עכשיו? הוא מתווכח עם הרי"ף על הכרת, הוא מסכים איתו רק על המלקות, אז מה? הנפקא מינה לגבינו זה רק מלקות, מה יש לדון על הכרת? נראה איכשהו שאדם מראש ידע למה הוא נכנס. כן, בסדר, זה חשוב. המגיד משנה לא חשו, הרמב"ם חשו. המגיד משנה אולי, המגיד משנה אולי, אומר שהמגיד משנה לא עוסק במחלוקות של הרמב"ם והרי"ף לגבי כרת אם אין מחלוקת לגבי מלקות. זאת אומרת אם הם מסכימים לגבי המלקות אז זה כבר לא מעניין מה קורה עם הכרת, אין לזה שום נפקא מינה. וזה דרכו של המגיד משנה בכל מקום. וזה לא גם דרכו של הרמב"ם? אם אין נפקא מינה למעשה אז הרמב"ם לא דן בזה? הרמב"ם פשוט פוסק את מה שהוא פוסק, אז בכל מקום הוא כותב אם יש או אין כרת. הרמב"ם לא משמיט את זה, זאת אומרת אין מקום לדון על הרמב"ם בעניין הזה. יש עוד בלחם משנה בהלכות מעשה הקורבנות ובעוד בכמה מקומות רואים שיש כרת אין מה לדון, טוב אני מתווכח איתך על הכרת אבל מה זה משנה? שהקדוש ברוך הוא כבר יקבע. אז לפני שתדע מה? בסדר, אבל אני אומר עוד פעם, זה עדיין הערה. עכשיו יש בשורש הי"ד, הרמב"ם עוסק בשאלה האם למנות את העונשים כמצוות בפני עצמם. ויש לו על זה מחלוקת בעניין הזה עם הבה"ג כמו הרבה דברים אחרים, וכבר התבלבל זולתנו בשורש הזה בלבול אין צריך להשיב עליו, ולא גם כן יקל להשיב עליו לחוזק בלבול העניינים. הנה לא נשאר אלא שייחשבו בלא ספק שהעמדת הגדרים מצוות לא תעשה תחילה. ואיך ימנה בהן העונש והדבר שהתחייב עליו העונש ההוא. זאת אומרת איך הבה"ג מונה גם את העבירה עצמה וגם את החובה להעניש את מי שעבר את העבירה? זה בסך הכל פרט בתוך המצווה עצמה, נגיד יש איסור לחלל שבת, אחד הפרטים של האיסור הזה שמי שמחלל שבת חייב כרת או סקילה. למה אני צריך עכשיו למנות עוד מצווה על העונשים של שבת? עכשיו הרמב"ם ממשיך ואומר ככה: ויותר קשה מזה שמנה מחויבי כרת ומחויבי מיתה בידי שמיים כמצוות לא תעשה. זה כבר ממש פלא. זאת אומרת הבה"ג מנה את העונשים של כרת ומיתה בידי שמיים כמצוות. מלבד האיסורים? כן. והם יחשבו כי חיוב הכרת והדבר שהתחייב הכרת והעונש בו יהיה המצווה המנויה. עד כי בספר המצוות דיבר בזה ואמר בשער הראשון, בעוד יומא שיכללהו השער ההוא, וזה לשונו: אמר וממנו שנים ושלושה עניינים הודיענו יתברך ויתעלה שהוא יתעסק בהם ולא אנחנו. כולם ערב עליהם, הקדוש ברוך הוא ערב עליהם. אנחנו לא צריכים להתעסק עם זה. והוא שמונה שלושים ושניים דברים כאלה. טוב וכן הלאה. והנה אין ספק כי זה אינו סובר כי תרי"ג מצוות כולם מחויבות עלינו, אבל יש מהם שחובה עלינו לקיים אותם ומהם שעל האלוה יתעלה לקיימן. הוא קצת מתלוצץ. זאת אומרת הבה"ג מונה מצוות כדי להודיע לקדוש ברוך הוא מה הוא צריך לקיים ומה הוא לא צריך לקיים. השאלה מה אתה מתעסק עם זה בכלל? שואל הרמב"ם. הוא שאל את הבה"ג. הם מהמאמרים מבוארי הפסד, כמו שהרמב"ם אמר, אז זה מין מה, מה הולך שמה? אבל נדמה שבשיטת הבה"ג שני דברים, זה רק במאמר מוסגר. כשהבה"ג מונה את העונשים כמצוות בפני עצמן, ההבדל בינו לבין הרמב"ם הוא שהרמב"ם מבין שהעונשים זה דין על האדם. וזה יהיה נפקא מינא להמשך. הרמב"ם תופס שהעונש הוא פרט מפרטי הלכות שבת, זאת אומרת שמי שחילל שבת במזיד חייב סקילה, בשוגג חטאת, זאת אומרת במזיד סקילה וכרת ובשוגג חטאת. זה פרט מפרטי איסור חילול שבת. הבה"ג לא תופס את זה ככה. הבה"ג תופס את זה כדין על בית דין. זאת אומרת יש חובה על בית דין להעניש את מי שמחלל שבת, ואז אין לזה שום קשר למצווה לאיסור חילול שבת. יש איסור חילול שבת שזאת מצווה שמוטלת עלי. יש חובה על בית דין להעניש את מי שמחלל שבת במזיד וזה מצווה על בית דין. וכיוון שככה הבה"ג מונה זה כמצווה נפרדת. הרמב"ם מבין שזה פרט מפרטי איסור חילול שבת. דע לך שאתה גם חייב סקילה. מי עושה את זה? בית דין. טוב, זה כמו שמי שמקריב קורבנות זה הכוהנים. מי שעושה את העונש זה שליח בית דין, אבל המצווה והחיוב מוטל עלי. לדוגמה, אני אקח את זה רחוק למרות שזה לא נכון, מה קורה בזמן הזה למשל? לכאורה היה מקום אולי לומר שלפי הרמב"ם לפחות אני אהיה חייב מיתה גם בזמן הזה אם חיללתי שבת במזיד, רק אין בית דין שיקיים את זה, אבל חיוב המיתה מוטל עלי. לפי בה"ג אין בכלל חיוב מיתה. יש חובה על בית דין להטיל חיוב מיתה וכשאין בית דין אין כלום. עלי לא מוטל שום חובה לפי בה"ג. עכשיו למען האמת, מה שמקובל לחשוב זה שזה באמת אין בכלל חיוב מיתה. ר' עקיבא איגר ידוע במכות, כן, שהוא שהוא טוען ושזה שורשים יותר קדומים פה בראשונים, שכל העונשים, מה שנקרא הדין הפלילי, כן, המלקות, מיתה, וכל העונשים האלה כל עוד בית דין לא פסק אתה בכלל לא חייב את זה. זאת אומרת להבדיל מנגד ממון. אתה חייב ממון למישהו, ברור שאתה חייב לו את זה בין אם בית דין פסק בין אם בית דין לא פסק. בית דין רק שיש לכם סכסוך, אתם מתווכחים, בית דין צריך להחליט מה לעשות. אבל בית דין לא יוצר את גזר הדין הוא רק חושף את גזר הדין. לעומת זאת במלקות ובמיתה בית דין יוצר את גזר הדין, לא חושף אותו. עכשיו זה לא דבר כל כך פשוט, ר' עקיבא איגר מניח את זה כדבר פשוט, הוא מקשה אפילו מכוח זה על תוספות במכות בדף ה', ותוספות נראה לו ככה. ויש עוד ראשונים שרואים שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה. אבל כך ר' עקיבא איגר מניח. יכול מה? הגמרא אומרת רחמנא ליצלן מצוות מיתת בית דין על המצוות האלה, מה אומרת שבן אדם ש… כן, אבל הגמרא מתכוונת רק לומר שבידי שמיים בכל זאת יהרגו אותו, לא שהוא חייב מיתה במובן ההלכתי. נגיד מי שיהרוג אותו יהיה פטור או יחולו לו ה… זאת אומרת פה אנחנו רוצים אולי לומר משהו יותר חזק, שממש הוא חייב מיתה, רק אין מי שיהרוג אותו. בסדר, אבל יש עליו חיוב מיתה, בדיוק, יש עליו חיוב מיתה למעשה. אז טוב, אז אני לא בטוח שאפשר לתלות בזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד, אבל אולי. ומה שמקובל עכשיו זה שאליבא דכולי עלמא אין חיוב מיתה, כל עוד בית דין לא פסק אין חיוב מיתה. והרמב"ם רק מונה את ארבע מיתות בית דין כמצוות נפרדות, אבל מה שמאכיל אותם זה זה פרט לכל, בכל זאת החובה שמוטלת פה על הבית דין, כי שמה הוא מגדיר את הדינים של בית דין, אבל כל פרט ופרט זה פרט מהמצוות עצמן. אז גם שם בעצם רואים עוד פעם מעוד היבט, מה אתם מתעסקים עם זה בכלל? הרמב"ם שואל את הבה"ג מה, אתה מונה מצוות לקדוש ברוך הוא? אתה אומר לו מה לעשות, מתי להכרית אותם, מתי לא להכרית אותם? מה הבה"ג יגיד על זה? אז אמרתי א', יש לו ויכוח עקרוני עם הרמב"ם כי הוא תופס כנראה שהחובה להעניש מוטלת על בית דין וזאת מצווה שמוטלת על בית דין, זה לא פרט מפרטי איסור חילול שבת. נקודה נוספת כנראה מה ש והרמב"ם עצמו מרגיש בזה אני חושב אצל בה"ג כשהוא מתאר את זה שבאמת בה"ג כנראה תופס שיש איסור להעניש על העבירות האלה. אתם חייבים להשאיר את זה לקדוש ברוך הוא, ולכן זה נפקא מינא כן למנות את זה וזה מצוות עלינו. יש איסור עלינו להעניש את מי שחייב מיתה בידי שמיים או כרת. למה? כי על זה הקדוש ברוך הוא ערב. זאת אומרת צריך להשאיר את זה אליו ולנו אסור להעניש על זה. גם בלשון הרמב"ם נראה שככה הוא הבין את בה"ג. הוא אומר פה, ככה הוא כותב, ומהם שעליו יתעלה לקיימם כמו שאמר ופירש שהוא יתעסק בהם ולא אנחנו, ובמקום לא הוא כותב שהוא ערב עליהם, הנה, ועניין אומרו כולם ערב עליהם רוצה לומר שהוא יתברך ערב שהוא יכרית זה וימית זה. בסדר, אבל דווקא לפי, הבנתי שמותר להלקות על כל הכריתות. זהו, עכשיו אנחנו זה עכשיו אמרנו שבכרת הרי כן מלקין. נכון. אז לפי אם אני מסביר את זה ככה בבה"ג זה יהיה בעייתי, נכון, שלהיפך חז"ל פה אומרים לך תשאיר את זה לקדוש ברוך הוא, אסור לך להלקות, תשאיר לו, הוא הוא כבר יכרית. אז אולי יש מקום לומר שמה שאסור זה אסור להטיל עונש אחר כי העונש… אבל מי אמר שהמלקות שפוטרות מהעונש כרת הם באמת עונש? יכול להיות שזה לא עונש. זה קשור קצת למה שדיברנו קודם, איך מלקות פוטרות מכרת? כי זה לא יכול להיות שיש עונש מלקות על העבירה הזאת כי זאת עבירה חמורה, והעונש עליה הוא כרת באופן בסיסי. אלא יש לפנים משורת הדין שהקדוש ברוך הוא מאפשר לנו להלקות אותו והוא ייפטר מן הכרת. אז יכול להיות שהמלקות האלה הם בכלל לא עונש. הם רק צורה אלטרנטיבית שהקדוש ברוך הוא עצמו הגדיר. הבאנו את זה מהמדרש, הצילם את התחנה. כן, בדיוק. אמרנו את זה מהמדרש. אז וכיוון שכך זה אופן שהקדוש ברוך הוא אומר לנו ככה אפשר לפטור אדם מכרת, לפנים משורת הדין. אז זה בדיוק מה שהוא אומר לנו, להעניש אותו אסור לכם כי העונש הוא כרת. נקודה. אין עונש אחר, עונש אלטרנטיבי אין. אבל יש אופציה להיפטר מן הכרת ואז יוצא שהדין מלקות שאנחנו עושים שם הוא בכלל לא עונש. הוא בסך הכל לפטור מכרת. זה מחזק אולי עוד יותר את מה שאמרתי קודם, ממה שיוצא גם מהמדרש, המדרש הרי אומר זה לפנים משורת הדין. זה לכאורה תפיסה כזאת. ומהמדרש גם יוצא שאפשר לעשות את זה על חילול שבת. למה אפשר לעשות את זה על חילול שבת? הרי העונש על חילול שבת הוא מיתה. איך מלקות? רואים פה שהמלקות זה לא עונש. המלקות זה אופן לפטור את הכרת, זה הכל. ואופן כזה קיים גם בכריתות שיש עליהם עונש מיתה מבחינת עונשים. בסדר? טוב, אז כל זה אני אומר אולי זה אפשרות להסביר ככה את בה"ג, בין אם של עונש, אני לא… או שהוא בכלל מבין שזה מצווה, זה לאו דווקא דרישה מאיתנו, לא יודע. ההגדרה שלו למצווה זה משהו אחר, זה צריך לראות בכלל את כל ה… זה בעיה עם בה"ג, יש המון גרסאות והמון נוסחאות ולא ברור בדיוק מה יש בבה"ג ומה אין בבה"ג ובאיזה נוסח הולכים. ושם שינויים ממש מהקצה לקצה, זה שינויים ענקיים. זה לא גרסה באותיות פה ושם. טוב, יש מקומות שבהם כמו שאמרתי קודם יש חיוב כרת ואין חיוב מלקות, נגיד כשחסר בהתראה או משהו מעין זה. אגב יש גם מקומות הפוכים, שיש חיוב מלקות ואין חיוב כרת כשעוברים באופן קל יותר, למשל בביאה במקצת להר הבית. בביאה במקצת אז יש דעות וככה נדמה לי גם פוסק הרמב"ם שיש על זה מלקות ואין על זה כרת. וזה לא ממש ביאה לעניין כרת, אבל לעניין מלקות כן, את הלאו עברת, אבל כרת לא יהיה כאן. עכשיו זה מצבים שבהם המלקות על הכניסה להר הבית הם עונש, כי הם לא באות לפטור מכרת, אין שם כרת בכלל. מצד שני כשאתה בא לגמרי, אז המלקות גם ניתנות והן פוטרות מן הכרת. זאת אומרת אותו לאו עצמו, המלקות יכולות לשחק בשני תפקידים. לפעמים זה עונש ולפעמים זה רק פוטר מכרת. אז זה אני לא, קשה להבין את זה ככה אני אומר, אבל אם אנחנו מבינים שבאמת כאשר זה פוטר מכרת זה לא ניתן כעונש כמו שאמרתי קודם בבה"ג, אז צריך להגיד שיש שני דינים שונים במלקות באותה עבירה עצמה, זה קצת קשה. אלא אם כן באמת ממשיכים את מה שאמרתי קודם ובעצם מה שכתוב פה זה בכלל אין… כשיש חיוב כרת המלקות הם באמת לא עונש בכלל, כי זה עיקרון כללי. תמיד כשיש עליך חיוב כרת אפשר להלקות אותך ותיפטר מן הכרת. זה הכל. זה לא בגלל שיש עונש מלקות על העבירה הזאת. רק שאין כרת, דווקא אז יש עונש מלקות. כי אז באמת העונש הוא מלקות, זאת עבירה קלה יותר, ביאה במקצת. אז שמה יש עונש מלקות ולא כרת. אבל כשיש עונש כרת אז המלקות בכלל זה לא אותם מלקות שיש שם. המלקות שמה רק פוטרות מן הכרת וזהו, אבל הם לא מלקות שהם עונש. נפקא מינה למשל שאולי גם בזמן הזה אפשר יהיה לתת את זה. בסדר? זה עוד נראה. זאת אומרת תקבל את זה כעונש, אבל זה לא יהיה אותו דבר. טוב עכשיו מה, חייבים להלקות אותו? או, אז זה בדיוק זאת אחת ההשלכות. בפשטות כן, במקום שהתורה כותבת שהוא חייב מלקות אז חייבים להלקות אותו. אם אתה מבין שהמלקות זה רק פוטר מכרת, אחת ההשלכות בהחלט יכולה להיות שאולי בית דין לא יהיה חייב בכלל להלקות. אתה לא חייב להלקות, זה רק אופציה. אם הוא רוצה להיפטר מהכרת אתה יכול להלקות אותו ולפטור אותו מהכרת. אני לא מצאתי מקור שאומר את זה. מצאתי כן מקור אחר, זאת אומרת מקורות אחרים שבמקום שבו אין עליך חיוב מלקות אתה יכול לבוא לבית דין לבקש שילקו אותך ולהיפטר מהכרת. זה כן יש, את זה נראה עוד מעט. טוב כמובן בזמן הזה המצב נשמע עגום, בגלל שאם יש לנו בעיה טכנית, אין בתי דין, אין סמוכים, אז לא מלקים, וכיוון שכך אנחנו בעצם תקועים עם כריתות. אז זה מצב קשה, וזה נראה איך זה יכול להיות, זאת אומרת איך יכול להיות… אז בגלל סיבה טכנית אנחנו תקועים ברמות כמו שהרמב"ם מתאר את הכרת בהתחלה? אז כאן באמת זה מוביל אותנו לחלק השני של הדברים, בפולמוס הסמיכה. במאה ה-16, רק תיאור כללי קצר: חכמי צפת החליטו לחדש את הסמיכה לאור חידוש של הרמב"ם שאפשר לחדש את הסמיכה בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. חכמי צפת החליטו שהם מסכימים לחדש את הסמיכה ולסמוך את רבי יעקב בירב, שהוא היה הגדול שבהם, שיהיה סמוך ושיסמוך גם אחרים ויחדש מכאן ואילך את הסמיכה. זאת פרשיה היסטורית מרתקת, כי אחד הסמוכים עצמם הרי זה רבי יוסף קארו. הוא עצמו נסמך על ידי רבי יעקב בירב, הוא סמך חמישה תלמידים שלו, מאוד מעניין כמו רבי יהודה בן בבא, והוא סמך חמישה תלמידים שלו והם סמכו גם הלאה. והסמיכה הזאת נמשכה איזה שלושה ארבעה דורות. זאת אומרת, יש מאה מאה חמישים שנה אחרי זה עוד יש סמוכים. אף אחד לא מכיר בזה אבל, אף אחד לא מזכיר את זה. הבית יוסף עצמו סמוך, והוא כותב והאידנא דאין סמוכים אז דנים כך וכך, בשולחן ערוך, בבית יוסף מזכיר זאת. בשולחן ערוך לא מוזכר כלום. אולי. בשולחן ערוך נדמה לי שלא, אבל נדמה לי שראיתי פעם באיזה מקום שלו, זאת אומרת אני בדקתי פעם את הערוך וזה אחרי. כי כבר אז לא רצו להכיר בזה. כן, היה ויכוח, אבל זה מעניין כי הוא כן, זאת אומרת הוא כן קיבל את זה, הוא נסמך, הוא סמך גם אחרים, הבית יוסף סמך גם אחרים. ויש דורות אחרי זה עוד מוצאים, החיד"א מביא איזה כתבים שהוא מצא על סמוכים שמי סמך את מי וכולי, יש לי שם פעם אספתי איזה כמה סתירות מאוד מעניינות. בכל אופן, אז הפרשיה הזאת עוררה איזשהו פולמוס גדול. בראש המתנגדים היה המהרלב"ח בירושלים. הוא היה גדול חכמי ירושלים באותה תקופה, המהרלב"ח חביב. וחכמי ירושלים התנגדו. עכשיו, זה, יש שמה כמה קטשים מאוד מעניינים, דיברתי על זה באיזה יום שני אחד פעם, כי ההתנגדות שלהם עובדת הרי בשני מישורים. במישור אחד, הם לא מסכימים שיש לחדש את הסמיכה, מכל מיני סיבות. במישור השני, אם הם לא מסכימים אז לא יעזור גם אם כן מסכימים כי אין את כל חכמי ישראל. זאת אומרת, הם יכולים להטיל וטו על הסמיכה לא רק בגלל שהם לא מסכימים ולכן הם צודקים שיודו להם, גם אם לא יודו להם, אבל כל עוד אין את כל חכמי ישראל אז לא. אז עכשיו מתחילים לדון אם מספיק רוב חכמי ישראל, כי הרוב היו בצפת, לפחות הרוב באיכות היו בצפת. אז מתחילים לדון האם הרוב מספיק או לא מספיק. וכל זה בקונטרס הסמיכה דנים בעניין הזה וזה מאוד מעניין הנקודה הזאת. ויש חכמי חוץ לארץ שמתערבים, הרדב"ז ממצרים, בהתחלה ממצרים, אחרי זה הוא עבר לירושלים, עדיין בתוך פולמוס הסמיכה, בסוף לצפת, אבל הוא התנגד לכל אורך הדרך. השאלה אם חכמי חוץ לארץ יש להם בכלל מה להגיד בעניין הזה, אז יש כאלה שטענו שכן, למרות שהרמב"ם אומר שזה רק חכמי ארץ ישראל, כי בכל זאת אי אפשר להתעלם מחכמים משיעור קומה מהשורה הראשונה, בסדר, הוא גר במצרים אז מה? אבל הוא אומר לך לא לסמוך, אתה יכול להתעלם מזה? אז זה כבר קצת מרוקן מתוכן את הדברים של הרמב"ם. יש שמה כמה כמה נקודות מאוד מעניינות שמשיקות בין ההלכה לבין ההתנהלות הפרקטית לבין המציאות. בכל אופן, אז בסופו של דבר הפולמוס הזה מתנהל בין חכמי ירושלים וחכמי צפת והעניין שוקע. אחרי מאה מאה חמישים שנה כבר לא נשאר זכר. כבר באותו זמן רבי יעקב בירב מישהו הלשין עליו והוא ברח לדמשק וזה בעצם כבר גם כן כיבה פחות או יותר את התהליך הזה. מה שאנשים פחות מכירים אבל, שאחד המוטיבציות הבסיסיות לתהליך הזה זה היה הנושא שלנו. אז תראו פה, אני מביא עכשיו ציטוט ארוך, הציטוט הזה הוא בדילוגים, בכל מקום שיש שלוש נקודות זה דילוג, כי הקונטרס הוא ענק, קונטרס הסמיכה שמופיע אצל המהרלב"ח, פשוט המהרלב"ח הסימן האחרון זה קונטרס הסמיכה, וזה המקור בעצם העיקרי שיש לנו לכל העניין גם לדעות החלוקות, זאת אומרת הוא מביא את שני הצדדים. מעט מאוד נשאר מזה בכתובים חוץ מאשר קונטרס הסמיכה והצד השני. כן. אז המהרלב"ח כותב ככה, הוא מביא את לשונם של אלה, הם שלחו לו הרי כתב כדי לסמוך גם אותו. הם פנו אליו א' שיסכים, ובאותו זמן גם שלחו לו כתב סמיכה, זאת אומרת שהוא גם סמוך מטעמם. אז הם שלחו לו את הכתב הזה אז הוא מצטט מתוכו ככה: ואתה כי עברו תורות חלפו חוק, כן חטאנו, עברנו על התורות חלפנו על החוק, כן? חרה אף השם בעמו ויפרוץ בהם פרץ אל פני פרץ, אין מלך ואין שר גיבור ואיש מלחמה ומלחמתה של תורה, ספו תמו חכם חרשים ונבון לחש, נמקו בעווננו כי רבו ויהי עם השם אלה מפוזר ומפורד כולנו, כצאן תעינו איש לדרכו פנינו ועווננו רבו למעלה ראש מדי יום ביומו נפלה עטרת ראשנו וכולי, אין עוד נביא. מורה צדק ואין איתנו דן דיני קנסות, מוכיח לרשע מומו. והיה בקרוב איש לשוב אל השם ויאמר בליבו: למה זה הבל יגע? ומה בצע כי אצום וכי אלך קדורנית ואלקה מלקות ארבעים ולא יוסיף ולא ייתן ולא יעצור כוח לפטור אותי מידי כרתי, וחטאתי נגדי תמיד ולא תמחה חרפתי. מה טעם לעשות תשובה? הרי בשביל להיפטר מהכרת, אני לא יעזור לי תשובה, צריך גם מלקות. אז הבנאדם כבר לא עושה תשובה ולא מעניין אותו שום דבר, למעשה הוא גם יכול גם להמשיך לחטוא. הוא אבוד לו, זהו. הוא את העולם הבא שלו כבר איבד. זאת אומרת, צריך להבין שזה זה מעניין שזה התעורר רק שם, הרי זאת שאלה שהייתה אמורה להטריד לכל אורך ההיסטוריה מאז שנפסקה הסמיכה. זאת שאלה ממש קשה. זאת תמיד השאלה של תשובה בעצם, איך אתה אומר שלבנאדם אין יותר דרך תשובה. ברגע שאתה אומר את זה… נכון, לא, אבל אם… איך הוא יכול להמשיך הלאה? בדיוק. לא, אבל פה לא רק שאין דרך תשובה, אלא שפה הרמב"ם אומר לו: נגזר עליו כרת, אין לך עולם הבא. אם יש לך עבירה כזאת עבירה אחרת, נסגרה דרך התשובה, הבנתי. אבל העבירה הזאת אני אחטוא, בסדר. אבל כאן מדובר, אין לי דרך תשובה, הכוונה אני אבוד. ואין מה לעשות בעניין הזה. זה הרבה יותר מרחיק לכת. איך איך יכול להיות דבר כזה? אז מה מה קורה עם כל עם ישראל מאז שנפסקה הסמיכה? מה, כולם חייבי כריתות שם, לא זהו, נכרתו מכלל ישראל? לא, לא כולם ככה. מי שמי שעשה את העבירה הזאת, ואני חושב שהיו לא מעט בעוונותינו שכן שנתחייבו כריתות. אז מה, כל אלה זהו? לא שייכים יותר לעם ישראל? אבודים? זה דבר מאוד מאוד מטריד. עכשיו פה זה מוצג כ כמשהו שמטריד את האדם הבודד. מה טעם לעשות תשובה, הרי זה לא יעזור לי שום דבר. וזאת הייתה בימינו לאבן נגף ולצור מכשול לבלתי שוב אל השם ולאחוז בשכלות ובדרך שובבה ולנעול דלתי התשובה. זאת אומרת, הם מתארים שם מציאות שהאנשים באמת כתוצאה מזה לא רצו לעשות תשובה, הם לא ראו שום טעם בעניין. מדובר כנראה על תלמידי חכמים, זאת אומרת אנשים שיודעים שהתשובה לא תעזור להם. והם לא לא, אין טעם, אז לא עושים את זה. אז מה אומרים חכמי צפת? אז חכמי צפת בעצם אומרים להם שזה אנחנו רוצים עכשיו לחדש את הסמיכה, ואז נוכל להלקות אותם, וכשנלקה אותם הם ייפטרו מידי כריתתם, וזה ייתן להם מוטיבציה לעשות תשובה. אז זה בעצם אחד הטיעונים העיקריים שלהם שבגללם רוצים לסמוך. יש מקומות שבהם נראה שלא באמת רצו לחזור להיות סמוכים לגמרי לכל דבר ועניין, זה בעצם הייתה סמיכה סמיכה עם משמעות די מוגבלת. כדי לאפשר לאנשים להיפטר מהכרת, וזה לא היה באמת בשביל לדון לשנות את איך מנהלים את החיים בעולם הזה. נראה נראה שלא. יש מקומות שכן, כי הם מדברים גם על הלוח, הם מזכירים גם את הלוח, אבל אבל יש מקומות שנראה איכשהו שבאמת זה רק בא לפתור בעיות טכניות. יכול להיות שזה לא עקבתי אחרי הכרונולוגיה, יכול להיות שזה כבר תוך כדי הוויכוח כשהם רואים שזה לא לא הולך כבר עד הסוף אז הם מנסים לעשות משהו יותר מצומצם. מנסים להגיד אוקיי, אז תן לנו לפחות הסכמה כדי לגרום לאנשים האלה לעשות תשובה. עכשיו המהרלב"ח שלא מסכים, כמובן נזקק לשאלה הזאת, א', למה הוא לא מסכים, וב', אז מה לעשות עם החבר'ה האלה? אז איך מה הם יעשו עכשיו? אז אולי שאפילו את זה עזבו אנשים כל כך צדיקים שאפילו על עצמם הם חשבו אולי יש לנו ספק כרת. בסדר, יכול להיות, לא משנה, אבל תכלס זה באמת מצב… ומי הוא זה ואיזהו אשר בשם ישראל יכונה ועל אלוהי ישראל ייסמך, לאמור להשם אני אשר יתאפק על הדבר הזה ולא תרד עינא דמעה כי הרסו שערים עם השם, על כן כל דברי האיגרת הזאת קמנו וניתודה אנחנו צעירים, אז זה המשך הדברים של של חכמי צפת. כן, ולכן אנחנו רוצים לקנא לכבוד השם, כי איך יכל, אין כואב וצדק שב אל השם בכל לבבו ואין משפט באמונה, ונאמר איש אל אחיו חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו, ונרים נס התורה שהושלכה ארצה זה כמה ועל הים ירמס חוצות וכולי, ונאפשר לכולם לעשות תשובה. ולכן ביררנו לגדול שבנו בחוכמה ובמניין, החכם השלם הרב הגדול מהר"י בירב, שיהיה סמוך וראש ישיבה ורבי יתקרי, והוא יושיב מהיותר חכמים שבנו אצלו ורבנים יתקרו ויהיו סמוכים לעד לעולם, עושים באמת וישר כנשואים באמת וישר משפטי התורה לדין את שתקיף, והיה אם בן הכות הרשע, ויבוא לפניהם וילקו על פי התורה כאשר יוכל שאת, וייפטר מידי כרתו ויתקרב אל א-ל עילום. עילום זה כנראה משחק מילים בין עולם לבין נעלם, כן, האל הנעלם, אלא אם כן זה סתם טעות סופר. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום. זאת אומרת, חידוש הסמיכה מיועד בעצם בין היתר כדי לאפשר לבני אדם להיפטר מידי כריתתם. המהרלב"ח בתשובה שלו מתייחס באריכות לעניין הזה, חוץ מאשר הוויכוח על הסמיכה ועל… אז המהרב"ח אומר ככה: אומנם הנראה לעניות דעתי הן בביאור שאי אפשר להשיג אותו התכלית החשוב שחשבו רבני צפת להשיג על ידי אותה הסכמה. הן בעיקר הדין הוא כפי מה שאומר, כי נאמת נכון הדבר שהתעוררות רבני צפת להשיג התכלית ההוא החשוב, אשר לסיבתו הוסכמה אותה הסכמה, הן נראה שזה הסיבה המרכזית, גדול יתר מאוד. זה באמת מטרה גדולה. גדול יתר מאוד יופיו וטובו בהוד אלוקי ישראל, במורה על החשק הנמרץ שיש למתעוררים בכך להידבק באהבתו יתברך ויראתו ונישאות תורתו על אדמתו הקדושה, ויש להם בוודאי שכר טוב יהיו כגן רטוב. אבל כפי הנראה בעינינו לא תועיל הסכמתם להשיג תכליתם ופרי קודש מחשבתם. דעיקרא דדינא פירכא, והשומע יאמר מה זו סמיכה ומה ראו על ככה. זאת אומרת אומר המהרב"ח, יש להם מטרה נפלאה, אבל מה לעשות, אי אפשר להשיג את המטרה הזאת. אומר, על פניו כרגע לפחות נראה שהמהרב"ח מבין את הברוך, מסכים לברוך, אבל אומר, אבל מה לעשות אנחנו תקועים, אין דרך לפתור את זה. אז מה הוא אומר עכשיו? אומר ככה: דמאי דתנן במתניתין כל חייבי כריתות. הוא אומר כן, כאן הוא מתכוון לומר שאין דרך להשיג את זה מעבר לנקודה הזאת שהוא גם לא מסכים לסמיכה, אפילו אם הייתי מסכים לסמיכה זה לא היה עוזר לכם. זה מה שהוא מתכוון לומר, כן, זה ברור. אומר, לא תועיל הסכמתם להשיג תכליתם אפילו לשיטתם. אז הוא אומר ככה: דמאי דתנן במתניתין כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם, ויליפנא מקרא דכאמר ונקלה אחיך, כיוון שלקה הרי הוא כאחיך. הוא כשהתרו בהם בשעת העבירה למלקות ולקו אחר כך בבית דין. ואם אין התראה, אין מלקות על ידי בית דין. ואם המלקות אינו על ידי בית דין, אין פטור מכרת על ידי אותו מלקות. דמאי דכאמר קרא, מה שאמר הפסוק ונקלה אחיך, במלקות על ידי בית דין הוא. מה שכתוב ונקלה אחיך זה רק כאשר בית דין מלקה אותו, ובמלקות האלה אז הוא נהיה חזרה להיות אחיך. אבל אם זה לא מלקות של בית דין, אז לא. זאת אומרת, זה לא יעזור לכל אלה שעברו את העבירה לפני הסמיכה. תכף, לא רק לפני הסמיכה, תכף אני אפרט יותר. לא רק זה. וכן כתוב בפירוש הלכות הרי"ף, והוא מספר נימוקי יוסף, וזה לשונו: כל חייבי כריתות אם התרו בהם למלקות משום הלאו הכתוב בהם ולקו, נפטרו מהכרת. אמרת ברור? רק אם התרו בהם והתחייבו מלקות ולקו אותם, רק אז הם נפטרו מהכרת. אז אומר המהרב"ח, שזה חמור ומקבלים אפשרות לכפרה יותר טובה? כן, אבל עדיין הנקודה שהמהרב"ח רוצה לומר פה זה משהו אחר. הוא רוצה לומר שרק מלקות שחייבים על פי דין לתת פוטרות מכרת. לא סתם, זוכרים את המדרש תנחומא שהתחלנו איתו? הוא חולק עליו. הוא אומר לא, או שהוא קורא אותו אחרת, לא משנה. אבל הוא אומר לא, רק מתי שיש מלקות שאתה חייב בהם בבית דין, רק אז זה פוטר אותך מכרת. וזה מה שהם רוצים לעשות, להלקות אותם. רגע, רגע, אליהם עוד נגיע, אני מדבר קודם כל על התנחומא, עוד שנייה אחת. זה לא הוצרך רש"י להאריך לפרש כן, אלמה משום דכולהו וכולי. בסדר, אומר שגם רש"י שלא פירש את זה ולא האריך ככה להגיד שזה רק מלקות שחייבים עליהם, זה רק בגלל שהוא לא מצא להאריך, אבל ברור שזה גם הוא מסכים לזה. דפשיטא היא דאין מלקות בלא עדים והתראה. מסכת מגילה פרק ראשון כתוב בפירוש. הרש"י עצמו כותב בפירוש במגילה ומבואר וזה לשונו: כל חייבי כריתות שלקו שהתרו בהם עדים על לאו שעימו כרת ולקו בבית דין נפטרו מידי כריתתם. שוב אין בית דין של מעלה נפרעים. עד כאן. הרי שאותו התכלית שלסיבתו נתקנה אותה הסכמה, אי אפשר להשיגו על ידה. מה הוא מתכוון לומר? אומר ככה: רק מלקות שחייבים בהם מדין בית דין פוטרות מכרת. אז זה לא יפתור לכם את הבעיה אפילו אם אתם באמת סמוכים. למה? א', מדובר על אלה שחטאו עוד קודם. אבל יותר מזה, הרי על מי אתם מדברים באמת פרקטית? על מי אתם מדברים? אתם לא מדברים על העבריינים שיש עליהם שני עדים, יתרו בהם ויאמרו כן על מנת כן אנחנו עושים והכל. לא כאלה אתם מדברים. אתם מדברים על עבריין הפוך. אתם מדברים על יהודי צדיק, הוא נכשל, הוא חייב כרת, הוא רוצה להתכפר, הוא בא בבקשה לבית דין תלקו אותי. עכשיו אומרים חכמי צפת הם במצוקה, אנחנו לא סמוכים, אנחנו לא יכולים להלקות, אז בואו נעשה סמיכה. אומר להם המהרב"ח לא יעזור לכם הסמיכה. על זה אין מלקות. במקום שאין מלקות זה לא יפטור. אז נכון, אם יהיה מישהו שיש עליו עדים והתראה, אז הכי נמי אתם תצליחו לפטור אותו מכרת, אבל לא על הציבור הזה אתם מדברים. אתם מדברים על אנשים שרוצים כמו שאנחנו יודעים בעשרת ימי תשובה, אנשים שרוצים להיפטר מהכרת. בדיוק, הוא אומר כן על מנת כן אני עושה, כמה בעלי תשובה כאלה יש? יש אולי אחד השניים, אבל לא עליהם מדובר שמה. חכמי צפת רצו לפתור את הבעיה של חייבי כריתות שלא התחייבו מלקות ולא עושים דברים בריש גלי ברחוב. אז דבר כזה אתם לא פוטרים שום דבר, כך אומר המהרב"ח. מהרלב"ח. כמובן מה חכמי צפת אומרים? הם כנראה מבינים כמו שאמרנו קודם, נכון? מה הם אומרים בעצם? כן, שאפשר להלקות אפילו שלא חייבים כדי להיפטר מהכרת. וזה בדיוק המדרש תנחומא שאיתו פתחתי. ואני חושב שזה ברור כשמש, אחרת על מה הדיון? אחרי זה הוא ממשיך, בסדר, עכשיו אנחנו במצוקה, אז מה לעשות? באמת, אז מה, אבוד? אז אין בעלי תשובה? אין טעם לעשות תשובה? שום דבר לא יעזור כלום? אז הוא אומר כך: מכל מקום, אפילו כפי פשוטו הנראה, הדבר מבואר לעניין הנידון שלפנינו, שאותה ההסכמה הנזכרת איננה מועילה להשגת התכלית ההוא החשוב שחשבו להשיג רבני צפת תוב"א. ועם כל זה אין לבעל תשובה להצטער בכך ולא להתייאש ממחילת עוונו, כי גם בלי המלקות על ידי בית דין יכופר עוונו ויעלה לעמוד למעלה ממדרגת הצדיקים גמורים על ידי התשובה, אם ישתדל לקיים כל עיקריה של התשובה. והרי הבטיחנו הנביא עליו השלום "שובה ישראל עד ה' אלוהיך", ובא עליו הקבלה אפילו כפר בעיקר ולא לבד על ידי ייסורים אלא אפילו בלא ייסורים אם יקיים מה שאמר שלמה עליו השלום "בחסד ואמת יכופר עוון", על הדרך שפירשו רבנו יונה החסיד בספר שערי תשובה בסוף השער הראשון. זאת אומרת שאם אתה תרבה בחסד וכולי יש גם תחליפים לייסורים. זאת אומרת אתה יכול להתכפר גם בלי ייסורים וגם בלי כרת וגם בלי שום דבר, זאת אומרת רק בתשובה, תשובה, מעשים טובים וכולי. זאת אומרת פה יש חידוש מאוד גדול. פה יש חידוש מאוד גדול. רבנו יונה לא מדבר על כרת, מדבר על ייסורים כמדומני אם אני זוכר נכון. הוא מרחיב את זה גם לכרת. והוא אומר בעצם, כשאומרים לנו, הרמב"ם כותב במפורש שצריך מלקות ותשובה, בלי זה אתה לא נפטר מהכרת, כך הרמב"ם אומר. והוא אומר שלא, מספיק תשובה. כן, הוא אומר ש… עכשיו מן הפשטות הוא לא חולק על הרמב"ם. מה צריך להגיד? מה זאת אומרת? סתם ככה אתה אומר כדבר כמו שכתב רבנו יונה על ייסורים אז אתה חולק על הרמב"ם? תגיד משהו, גם אם אתה חולק תגיד יש לי ראיות נגדו, אני חושב כמו המאן דאמר השני, משהו. כלום. נראה די ברור שמתכוון לומר שמדובר פה במצב שאין בית דין. במקום שאין בית דין, ואני אומר לכם אי אפשר לסמוך ולא יעזור כלום, אבל עדיין כיוון שזה בעיה, אז מה לעשות עכשיו? אז מה, אין טעם לעשות תשובה? מה לא, במצב כזה אם אין ברירה, אין בית דין שילקה, שם תשובה לבד תספיק, כי הקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו. מה עוד יכולתי לעשות? עשיתי תשובה, להלקות אני לא יכול. במצב כזה הוא אומר מספיקה תשובה לבד ואתה יכול לעלות למעלה וכולי וכולי. במקום שיש בית דין, זה מה שהרמב"ם אומר שצריך גם מלקות וגם תשובה, שמה לא עוזר בלי זה. אבל גם כשהרמב"ם מדבר על בזמן שיש בית דין, צריך לזכור טוב, מה קורה כשלא התקיימו התנאים של המלקות? לא הייתה התראה או לא יודע משהו כזה, אז מה קורה אז? לפי המהרלב"ח גם לא יעזור מלקות, אבל עדיין זה נאמר גם בזמנים שכן יש סמוכים, לא רק בזמננו. כל אחד שאין לו את המוצא של המלקות, הוא יכול להיפטר מהכרת רק עם תשובה. זה מקהה קצת את מה שהקשינו בהתחלה איך זה יכול להיות שעניין טכני כזה שאין מלקות כתוצאה מזה אני נכרת לעולם. אז הוא אומר לא, אם תעשה תשובה כמו שצריך, מעשים טובים, חסד, מה שלא יהיה, אז אתה כן, אתה נפטר גם מהכרת. במילים אחרות הכרת הזה, זה כרת, העונש כרת הזה הוא כרת בערבון מוגבל. זאת אומרת בעצם בסופו של דבר אומרים לך עונש כרת, עונש כרת, תכלס אם אתה תעשה מה שאתה צריך הקדוש ברוך הוא ידאג לך. זה בעצם מה שהוא אומר. חכמי צפת כנראה מבינים לא כך. יש קולא ויש חומרא בדבריהם. אז מצד אחד הם מבינים אין, לא נפטרים מכרת בלי מלקות של סמוכים, זה חומרא. מצד שני הם אומרים בסדר, אבל אפשר להלקות גם מי שלא חייב ובזה לפטור אותו מהכרת. כל אחד יש לו קולא ויש לו חומרא, אבל כל אחד כמובן מנסה להציע פתרון. אחד מציע בדרך הזאת, אחד מציע בדרך הזאת. לכן כל אחד בוחר קולא אחת וחומרא אחת. אבל באמת לפי חכמי צפת יוצא מה היה עם כל אלה שהיו עד חידוש הסמיכה? מה הם חושבים? מה קרה איתם? מה, כולם נכרתו? דבר ממש מדהים. מהרלב"ח באמת אומר מה פתאום, מי שעשה תשובה. כן, אולי הם אומרים בעצם שלעשות תשובה ממש כמו שצריך זה קשה. בסדר, אז תכלס כולם נכרתו? אז תכלס בעצם מה שהם אומרים זה שכמעט כולם נכרתו, אלא אם כן הם עשו באמת תשובה כמו שצריך. אבל אם הם אומרים שיש בעיה, אז כנראה שרוב האנשים כנראה לא עושים את זה. אז רוב האנשים נכרתו, אלה שחיו מתוך חייבי הכרת נכרתו. איזה דבר מדהים זה חידוש, "לא ידח ממנו נידח", אני לא יודע. טוב, בכל אופן המהרלב"ח אז מקל יותר בדבר הזה. אז זה מה שאני אומר, יש בו קולא ויש בו חומרא, זה סך הכל קולא שנתן לנו פתרון. אומר כללו של דבר שמלקות של תורה זהו הפוטר מן הכרת עם התשובה. אפשר שימות המוקה ממנו ואין כוח ביד. בידם אליבא דכולם להמית לשום אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה, אם לא התרו בו, הגם שהעובר יבוא לפניהם לחלות פניהם על כך, לכפרת עוונו. ומשווה את המלקות האלה למיטה, למה? בגלל שהוא לשיטתו. מה שיטתו? לא כמו מדרש תנחומא. שהמלקות האלה זה עונש. זה עונש. ומי שמקבל עונש מלקות, יש דין שנפטר מהכרת. מה אומרים חכמי צפת במדרש תנחומא? אתה צודק, להמית אותו ודאי אסור אם הוא לא חייב מיתה. המלקות האלה הם לא עונש. עונש לא מטילים אם לא מגיע לו. אבל פה זה מלקות שבאות לפטור מכרת, זה לא עונש מלקות. וזה המדרש תנחומא לשיטתו. וזה ברור שהם הולכים בשיטה הזאת מכל מקום. ואם זה לא עונש למה צריך בית דין? מה? אם זה, או, תיכף אני אגיע לזה עוד רגע. אני אגיע לזה עוד רגע. אחרי זה הוא אומר, עוד אני אומר, שגם שיהיה הדין נותן שיכולים בית דין להלקות לעובר בלא עדים והתראה מלקות בשל תורה כשהעובר בא לחלות פניהם שילקו אותו לכפרת עוונו. נניח שלבית דין מותר להלקות מישהו שבא ומבקש ללקות. כי הוא אומר גם שאסור פשוט אסור להלקות אותו, לא רק שזה לא פוטר מהכרת. אסור להלקות אותו, זה חובל. יש איסור חובל. לא, הוא אומר תמיד שמלקים יש סיכוי שבן אדם ימות. ואם אתה תעשה את זה ולא נצטווית על לעשות את זה אז יוצא שגרמת מוות לבן אדם. נכון, חובל ואולי סכנת רצח, כן. זאת אומרת, לכן הוא אומר קודם כל אסור לעשות את זה. וחוץ מזה, אפילו אם תגיד שמותר לעשות את זה, לפטור מכרת זה לא יפתור. אם כל זה, לא נפטר מהכרת על ידי המלקות אפילו שעשה תשובה ואפילו בעבירה שאין בה כרת, אינו נפטר מעונש השמיים שיש על אותה עבירה על ידי אותם המלקות, דדווקא כי אמר קרא ונקלה אחיך, כיוון שנקלה הרי הוא כאחיך באותם המלקות המוזכר שם ולא במלקות אחרים. וגם במלקות שחייבים עליהם מעיקר הדין. המהרל"בך עצמו מביא בשם האורחות חיים, פסקה הבאה, תראו. וראיתי בספר אורחות חיים שכתב בעניין המלקות דברים שכפי הנראה מפשטם סותרים מה שכתבתי. ומכל מקום אפילו לפי דבריו אותה הסכמה שהסכימו רבני צפת אינה מועילה כלל. והתכלית מושג על ידה, יושג גם כן בלעדיה. זאת אומרת הוא מתכוון לומר, האורחות חיים ודאי כמוכם. זה ברור. רק אפילו לשיטתו אתם לא צריכים לעשות סמיכה, את התכלית אפשר להשיג גם בלי הסמיכה שלכם. אז מכל מקום את הסמיכה שלכם מכל מקום לא צריך. למה? וזה לשונו, עכשיו הוא מצטט. והמלקות ודאי מכפר עם התשובה והווידוי, שהמלקות בחייבי מלקות במקום מיתה בחייבי מיתות הוא עומד. והמיתה אינה מכפרת לעולם אלא עם הווידוי. וכן אמרו רז"ל כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם תאמר למה לא הזכירו התשובה עם הווידוי שזה עומד על בית הסקילה והולך למות ואין לו פנאי לחטוא שיצטרך לומר אוון פעלתי ולא אוסיף, אבל בחייבי מלכויות צריך תשובה. ואף על פי שאין המלקות מכפר אלא אם הווידוי והתשובה, אי אפשר שלא יקל לו מעונש העוון ההוא מפני הצער שמצטער מכלל העונש שנתחייב בו בידי שמיים. ואין חילוק בדבר בין שלקה בבית דין בין שלא בבית דין, אלא שאם נתחייב בבית דין מלקות מלקין אותו בעל כורחו. ואם עבר עבירה שלא בבית דין והתראה ורצה מעצמו ללקות כדי להקל מעונש העוון, תבוא לו ברכה. ואם לא רצה אין כופין אותו. כך כתב הרמ"ז בתשובה, הוא גם מביא תשובת הרמ"ז על זה. אז מה הוא אומר? הוא בעצם אומר ככה, קודם כל עצם המלקות עצמם מורידות חלק מהעונש, אפילו בלי תשובה. עצם זה שסבלת כי ייסורים הרי מכפרים גם, משהו. נראה ממנו אגב שזה ממש מוריד את העונש בידי שמיים, למרות שאני לא בטוח עד הסוף, אבל כך נראה מלשונו. אחרי זה הוא אומר אבל יותר מזה, הוא בעצם אומר ככה, מה ההבדל בעצם בין מצב שיש התראה ומתקיימים כל התנאים לבין מצב שאין התראה? אם יש התראה, בית דין חייבים להלקות. אם אין התראה, רשות ביד בית דין להלקות, אם הבן אדם מבקש, אז ילקו אותו. זה וזה נפטרים מהכרת. ככה או ככה נפטרים מהכרת. אז מפורש בדבריו שבן אדם שלא חייב מלקות בבית דין יכול לבוא לבית דין לבקש שילקו אותו וזה יפטור אותו מכרת. עכשיו כמובן עולה השאלה, למה צריך להגיע לבית דין? לא, אבל יכול להיות שזה נכון, זה סותר את מה שאמר המהרל"בך רק עניין זה שהוא אמר שאם לא חייבים להלקות אז זה לא יעזור. פה הוא אומר שזה כן עוזר. אבל עדיין אולי צריך שבית דין יעשו את זה ולא, כן ברור, זה מה שאני אומר עכשיו. למה צריך בית דין? זאת אומרת זה מה שכן צריך, נכון? וזה סותר את המהרל"בך עוד יותר. עוד יותר. כי זה נראה ממש כמו חכמי צפת וזה בדיוק בתוך דברי חכמי צפת גם יש איזה שהיא בעיה. חכמי צפת גם רצו להיות, לא, חכמי צפת אומרים שצריך גם כן בית דין לכתחילה. מה חכמי צפת בעצם אומרים? שימו לב מה חכמי צפת אומרים. רוקדים כאילו על תרי רכשי. מה הם אומרים בעצם? מצד אחד הם אומרים שאתה לא צריך להיות חייב עונש בית דין בשביל להיפטר מהכרת. מצד שני זה צריך להיות דיינים סמוכים. אחרת בשביל מה צריך את הסמיכה. זה מה שהוא טוען נגדם. הוא אומר ריבונו של עולם, אם זה אם רק המלקות הייסורים שבמלקות מכפרים את הכרת ולא צריך באמת עונש בית דין, אז למה אז גם לפי האורחות חיים לא צריך את הסמיכה שלכם. אז גם בלי סמיכה תרביצו לו ותפטרו אותו מהכרת. הרי זה גם מה שהוא אומר, שהייסורים אי אפשר שלא יהיה קל לנו עונש עוון הוא מפני הצער שנצטער, עצם הייסורים, לא משנה כרגע האם זה מלקות בית דין או לא בית דין. לכן אני חושב שבתוך האורחות חיים שקוראים אותו קצת יותר בזהירות, כן כתוב שהוא מגיע לבית דין. לא אומר שהוא הולך לחבר שלו ואומר לו תרביץ לי קצת. אז גם האורחות חיים אומר שצריך להגיע לבית דין, באמת לא ברור מה ההיגיון מאחורי הדברים, אבל אבל זה מה שהוא אומר. וזה גם בתוך חכמי צפת יש את אותו דבר, שאתה צריך בית דין זה כן צריך, למרות שהם מסכימים שמלקות שלא חייבים בבית דין הם פוטרות מהכרת, אבל בית דין צריך, למה? באמת לא עד הסוף ברור. אבל זה נראה גם אצלם יש משהו כזה. אז לכאורה נראה שהתפיסה הפשוטה התפיסה הפשוטה שאומרת שהייסורים עצמם מכפרים זה גם חכמי צפת לא מסכימים. נכון שלא צריך עונש בית דין, אבל זה לא שסתם הסבל של המלקות פוטר. צריך בכל זאת שבית דין סמוכים יהיו מעורבים פה. והייסורים מכפרים אולי זה נכון, אבל מלקות מלקות שתמיד נחשבים משהו שמכפר זה עצם המלקות שפוטר מכרת לא יהיה מעצם הייסורים של המלקות. ברור שזה ייחשב ייסורים כמו כל ייסורים, אבל זה לא יהיה זה לא יהיה דין המלקות שפוטרות מן הכרת. מה הפשט בזה? אז בהמשך, בהמשך תראו הוא עצמו שואל, וכי תימא כיון שמכות המלקות הם חזקות בזה כמו בזה מה איכא בין זה לזה במלקות שחייבים לעשות ובמלקות שאין. כן, המהרי"לב"ח שואל על עצמו. הוא הרי אומר שרק מלקות שחייבים אותם פוטרות מכרת. אומר למה? הרי בפשטות מה שפוטר זה הכאב, הסבל. אז מה זה משנה אם חייבים את זה או לא חייבים את זה? אם הסבל הזה הוא תחליף לכרת, אז מה הבעיה? ולא היא, וטובא איכא, הרבה יש ביניהם. למה? דהתורה אמרה והפילו השופט והכהו וכולי. ולא דמי לכשבא הוא לבית דין ומפיל עצמו לפניהם ומבקש מהם שילקוהו. ראיה לזה מה שאמרו ז"ל בתעניות פרק סדר התעניות כיצד, דעל מה דתנן במתניתין נותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו, מקשי בגמרא, נשיא ואב בית דין נשקלו אינהו וננחו ברישייהו? למה צריך שמישהו אחר ישים את זה על הראש שלהם? שהם ישימו את זה בעצמם על הראש של עצמם. אומרת הגמרא מאי שנא דשקלי אינשא אחרינא ומנח להו? אמר רבי אבא דמן קיסרי, אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. אז מה אומר המהרי"לב"ח? למה צריך עונש בית דין? כי כשאתה בא בעצמך ביוזמתך לבקש מבית דין תלקו אותי, זה לא אותה בושה כמו שבית דין מכריחים אותך, לוקחים אותך ומרביצים לך בכוח. וכיוון שכך רק זה פוטר מכרת. אני חושב שיש פה דווקא תשובה יותר טובה לחכמי צפת. למה צריך בית דין? למה צריך להגיע לבית דין? בית דין סמוכים או בית דין? כי זה צריך להיתפס כמשהו שמוטל עליך מבחוץ. אי, אז למה לא צריך הרי איך המהרי"לב"ח יסביר למה צריך עדים והתראה? גם זה חלק מהביזיון. מה זה קשור? בסדר, תגיד שבית דין יבייש אותו מפי אחרים. בסדר, אז זה בדיוק המסקנה של חכמי צפת, לא? שבית דין ילקה אותו, בסדר גמור, אבל למה צריך את כל התנאים בשביל להתחייב מלקות? מה, גם זה מוסיף לביזיון? מה זה קשור אם הייתה התראה לא הייתה התראה? מה? הרי מה שהם רצו לעשות, אז יכול להיות שזה חשובים אולי, לא יודע, בית דין גדולי הדור אולי, אבל זה יכול להיות שזה קריטריון לעד כמה באמת הביזיון גדול. אתה בא לגדולי הדור ואתה לוקח מהם, לא יודע, אולי, אבל הגדר הוא שתבוא לבית דין ובית דין זה רק סמוכים. מי שלא סמוך הוא לא בית דין. זה פחות ביזיון לא להיות סמוך אצל גדולי הדור. למה? אשרי ישראל לפני מי אתם מטהרים. אבל הם כנראה רצו באמת לעשות את זה למי שמבקש. סתירה מחכם השמש, שקם ומדבר, אומר זה באמת לא עוזר. כן, למרות שאני מבין זה מה שהוא אמר ואני חושב שההסבר שלו עצמו אולי אפילו מתאים יותר לשיטתם מאשר לשיטתו. כי מה זה משנה אם הוא מבקש? בסדר שלא יבקש, וילקו אותו בעל כורחו בלי שהוא מבקש בלי עדים והתראה. רק כדי לפטור אותו מכרת. מה הבעיה? למה צריך את התנאים בשביל להתחייב עונש מלקות? את זה הוא לא מסביר. אתה צריך לבוא לבית דין שזה מישהו אחר. צריך שלא אתה תבקש אלא שהם יבואו בעצמם. אבל הכלל שרק הם מרביצים וצריך עדים והתראה, למה צריך עדים והתראה? שירביצו הם ביוזמתם בלי שהוא מבקש אבל בלי שיתקיימו כל התנאים. ברור שהוא לשיטה. ברור שהוא לשיטתו כל הזמן הולך שמלקות זה עונש. וכיוון שכך אתה לא יכול להרביץ לו, זה איסור כמו שאמר למעלה, חובל, אסור לך. אם הוא חייב מלקות מדין תורה, אז בית דין יכול להלקות אותו, זה לא עבירה, ואז הכל בסדר גמור. אבל אם לא, אז נכון מצד הפטור של כרת עכשיו, אבל אסור לבית דין. אסור לבית דין בגלל שזה חובל. אז ההסבר הוא נורא טכני. חכמי צפת יכול להיות שזה גופא מה שהם אומרים. הכי נמי, אתה צודק וזה הפטור וגם האורחות חיים שאומר שצריך בית דין, אבל לא צריך את כל הכללים כמו החכמי צפת. למה? כיוון שצריך בית דין כדי שזה יבוא ממישהו מבחוץ, אבל לא שבאמת צריך את כל התנאים. למה לא צריך את כל התנאים? כי זה לא עונש לשיטתם. גם בלי שזה עונש זה פוטר. צריך רק שיולקה וזה תחליף לכרת, זה הכל. הם ממשיכים לשיטתם גם פה בעניין הזה. עכשיו, למה באמת לפי המהרלב"ח איך בדיוק באמת העניין הזה עובד? זאת אומרת, אז יוצא שזה בעצם עניין נורא טכני. אתה בעצם חייב עונש מלקות. בלי שאתה חייב עונש מלקות, אסור להלקות אותך. לפי המהרלב"ח אני מדבר עכשיו. אסור להלקות אותך. נכון? ואז אתה נתקע עם הכרת. אז מה, תעברו על איסור חובל, תעברו על איסור חובל, תרביצו לי בכל זאת, אני מוחל לכם, קירסו אותי, כן, תחבלו בי ותרביצו לי כדי שאני אפטר מהכרת? מה זה עניין טכני כזה שלהם אסור בגלל חובל ולכן אני נדפק ואני נשאר עם הכרת לכל החיים? נראה שיש למהרלב"ח משהו מעבר לזה, זה לא רק השדה הטכני. המהרלב"ח באמת מבין שכנראה הפטור הוא לא רק האיסורים. נכון שהאיסורים הם אלה שפוטרים אותך מהכרת, יש פה איזשהו משהו מטאפיזי, לא יודע בדיוק מה, אבל זה צריך להיות עונש בית דין. זה צריך להיות מוגדר כעונש בית דין בשביל שתיפטר מהכרת. לא לגמרי ברור לי למה, אבל זה נקלה אחיך לעיניך, זה הפסוק אומר. אם יש עונש בית דין, הוא חוזר כל הזמן גם על הפסוק, אם יש עונש בית דין כמו שלמדנו מהפסוק הזה, העונש הזה גם יפטור אותך מכרת. למה? לא יודע, גזירת הכתוב. לא יודע למה. הדעה המרכזית של המהרלב"ח שמתי באמת מלקות פוטרים רק אם אדם עבר עבירה והתרו בו על מנת תדע לך שאם אתה תעבור אתה תלקה, אז רק אז, זה בעצם הדעה העיקרית שלו, הוא מנסה קצת לסגת ממנה, אבל זו הדעה העיקרית שלו. כן, הוא מנסה אולי לא לחלוק על האורחות חיים. בסדר, אז זאת הדעה הראשונה של השבת. בסיטואציה כזאתי מה שבעצם קורה זה שבן אדם עבר וכאילו ידע שהוא התיר את עצמו למלקות באותו רגע. אז כאילו ברגע שאדם מתיר את עצמו למלקות, אז זה העונש שמגיע לו. אז זהו, ואין כרת כי הוא התיר את עצמו בשביל לקבל מלקות. התרת את עצמך בשביל לקבל מלקות, זה מה שתקבל. אז מה, אתה רשע יותר גדול ולכן אין לך כרת? אתה רשע קטן יש לך כרת, ומי שרשע גדול לא יהיה לו כרת? במלקות אתה כאילו עובר על מה שבית דין אומר לך, לא מה שהקדוש ברוך הוא אומר לך. מה זאת אומרת? אתה ביום שבת, למה זה נקרא? אכלת חזיר, אמרת… אבל אמרו לך, תדע לך אתה תקבל מלקות, אז הלכת לקבל מלקות. אז לא ייתכן שרשע קטן מקבל כרת ורשע גדול נפטר מהכרת. זה מן ההיגיון? זה מאוד מוזר מאוד. אבל זה מה שיוצא לפי המהרלב"ח. זה מה שיוצא. זאת אומרת, רשע קטן שלא מגיע לו מלקות על פי דין, הוא יישאר עם הכרת. והרשע הגדול, זה שמגיע לו מלקות על פי דין, שהוא אומר כן, ובמזיד כן אני עושה, אז ברושע, במזיד הוא אומר כן, אז הוא דווקא ייפטר מהכרת? זה דבר תמוה. דבר תמוה בסברה, למרות שעוד פעם, כשתשאלו סתם לומד מן השורה בכל בית מדרש, תשאלו אותו מתי, איך נפטרים מכרת? אז הוא יצחק עליך, יגיד לך שעושים עשרת ימי תשובה, אתה בא, כן, אתה עושה… עכשיו המחשבה הזאת שיש עונש… הרמב"ן… אולי הרמב"ן מהצד השני יכול להיות שיש לו איזה פתרון שהפסוק הרי אומר עליו שיש מלקות והוא נפטר מהכרת. המדרש הזה… כן, אבל המדרש שהיה מדבר עליו כשהיה שב, שם היה תשובה, ודאי. שם לא גופו… אבל זה לא אומר שצריך את ההתראה וכל זה. זה מסתדר עם המהרלב"ח אבל זה לא מוכיח את המהרלב"ח. אז לכן אני אומר, זה על זה אין לי ממש תשובה טובה. זאת אומרת, אני אמת לא יודע מה עושים לפי חכמי צפת כל היהודים עד המאה ה-16. מה היה פה? מה הלך פה? אז הרמב"ן באמת מתלבט עם הדברים האלה. הוא אומר לא יכול להיות שעל עבירה אחת כזאת שלא הצלחת להלקות או משהו כזה, אתה מאבד את כל העולם הבא שלך. אז הוא אומר יש דברים שכן, יש דברים שלא, תלוי בגודל העבירה. הוא מחלק בין כמה סוגי כרת. אבל ברמב"ם עצמו זה באמת חסר טעם. אז צריך להגיד שבכל מקרה כנראה חשבו שאפשר לעשות תשובה, אבל עם מלקות זה יותר קל. טוב, לא יודע, אולי. יש פה עוד נקודה אחרונה. יש במגיד משנה, המלך על הרמב"ם פרק ט"ז מסנהדרין, הוא מביא שיטה הפוכה. הוא אומר שמלקות פוטר מכרת רק במצבים שאין חיוב מלקות. רק במקום שיש חיוב מלקות, אז אתה חייב מלקות, מה פתאום זה פוטר אותך מכרת? אתה לוקה כי אתה לוקה, וחוץ מזה יש כרת. רק במקום שאין חיוב מלקות… אם קיבל מלקות פעמיים? מלקות בתור מלקות ומלקות במקום הכרת? אולי זה באמת יועיל, לא יודע. יכול להיות. הרב זלמן, דברים כאלה הוא קצת דוחה, זה לא, הוא מגיע למשנה למלך שמה, אבל זה סתר גמרות, אז לא. ככה הוא כותב שמה, זה כמובן יכול לפתור חלק מהבעיות, אבל לא, זו לא הדעה שדחויה שם. טוב.