מהות הנס שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הרמב"ן: הנס, הנסתר, והמסורת כתחליף לניסים גלויים
- הכוזרי: “קבלה הדומה למראה עיניים”
- ספר העיקרים: מעמד הר סיני כאימות עצמי לנבואה ולתורה
- ניסי משה לפני מתן תורה מול האימות במתן תורה
- ראיות לגופם של אנשים מול ראיות לגופם של דברים
- שרשרת המסורת: אב לבן, סמכות וריבוי ציבורי
- שאלת ה“בלוף”: האם אפשר להשתיל זיכרון לאומי של נוכחות?
- דייוויד יום: תחרות בין אי-סבירות הנס לאי-סבירות שקריות המסורת
- בעיית ההפרכה: שלילת ניסים כעמדה שאינה חשופה למבחן
- דוגמאות: “נס” בגדרה, דרום אמריקה, פאטימה, וטקסטים שמייצרים מסורת
- “לא ראינו אותם”: הטיות תפיסה כאתגר לעדות ישירה
- ראיה עדותית מול הסתברות סטטיסטית במשפט: דוד אנוך ודוגמת האוטובוס
סיכום
סקירה כללית
הטקסט ממשיך את העיסוק בניסים דרך סוף דברי הרמב"ן על תפקיד הניסים בחיזוק האמונה ועל הצורך במסורת שמחליפה את חסרונם של ניסים גלויים בימינו באמצעות מצוות שהן זכר ליציאת מצרים. מוצגת בחינה ביקורתית של טענת המסורת כמכשיר מעביר-ראיה, תוך השוואה בין גישת הכוזרי שנוקטת “קבלה הדומה למראה עיניים” לבין הפירוט בספר העיקרים שמעמיד את מעמד הר סיני כיסוד ראייתי ייחודי. בהמשך מובא טיעון דייוויד יום נגד קבלת ניסים על בסיס עדות היסטורית, בניסוח הסתברותי הדומה לכשל בבדיקות רפואיות למחלה נדירה, ומודגש שתוקפו תלוי בהנחות א-פריוריות על אפשרות הנס. לבסוף ניתנות דוגמאות מודרניות ומחשבות על ראיות, הטיות תפיסה, והשוני בין ראיה מעדות לבין הסתברות סטטיסטית במשפט.
הרמב"ן: הנס, הנסתר, והמסורת כתחליף לניסים גלויים
הרמב"ן מייחס לניסים תפקיד חינוכי והפנמתי שמוביל להכרה בשליטת הקדוש ברוך הוא בעולם, בקיומו ובבריאת העולם, ואף דרך ניסים נסתרים. הרמב"ן מוסיף שכיוון שבימינו ניסים גלויים כמעט אינם מתרחשים, המסורת נדרשת כדי להעביר את הידיעה על ניסים שאירעו בעבר. הרמב"ן מסביר שטעם מצוות רבות בפרשת בא הוא זכר ליציאת מצרים, כדי לשמר את תודעת הניסים גם בתקופות שבהן אין חווים אותם בפועל. הטקסט מציב את השאלה כיצד להתייחס לטענה שמסורת יכולה “להשלים” את חסרון החוויה הישירה של ניסים.
הכוזרי: “קבלה הדומה למראה עיניים”
הטקסט מצטט את הכוזרי במאמר ראשון אות כ"ה, שבו נאמר שהדבר המחייב את עם ישראל התברר “בראשונה על פי ראות עיניים ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עיניים.” הכוזרי מוצג כמי שמעניק למסורת מעמד דמוי תפיסה חושית, אך הטקסט קובע שההתייחסות לכך בכוזרי היא קצרה ומאגבית יחסית למה שהמחבר ציפה למצוא. מתוך הניסוח הזה נבנית ההנחה שמסורת אמינה יכולה להעמיד את המקבל כאילו נכח באירוע המקורי.
ספר העיקרים: מעמד הר סיני כאימות עצמי לנבואה ולתורה
ספר העיקרים (פרקים י"ז–י"ח) מתואר כמפרט את טיעון המסורת: הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו “לפי מה שקיבלנו מהם” משמשים אות, והקבלה אמורה להימשך תמיד מאב לבן, כשהשורש הראשוני הוא השגה חושית של הדור הראשון. ספר העיקרים מעלה את הקושי שדתות רבות טוענות למסורת, ומבחין בין אימות מצד הדת בעצמה לבין אימות מצד השליח. ספר העיקרים טוען שאותות כמו הליכה על פני מים, בקיעת נהר, הליכה באש ללא כוויה, וריפוי חולים ומצורעים אינם אימות עצמי לנבואה, ובוודאי אינם ראיה לכך שתינתן תורה על ידי אותו אדם, מפני שאותות יכולים להיעשות גם “בלהט וכישוף” או על ידי צדיקים שאינם נביאים.
ניסי משה לפני מתן תורה מול האימות במתן תורה
הטקסט מבהיר לפי ספר העיקרים שכל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה הם הוכחה שהוא “עבד השם” וראוי שייעשו על ידו אותות, אך אינם הוכחה לאמיתות התורה שהוא מוסר. הביטוי “ויאמינו בהשם ובמשה עבדו” מפורש כאמונה במשה כמכשיר שאליו נלוות פעולות ניסיות, ולא כהכרעה ב“תוכן” התורה. במעמד הר סיני מתרחש שינוי: “היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי,” והפסוק “הנה אנוכי בא אליך בעב הענן… וגם בך יאמינו לעולם” מוצג כאימות עצמי לנבואה ולשליחות. הטקסט מחדד שהנקודה המרכזית במעמד הר סיני אינה “הפירוטכניקה” הניסית אלא עצם המפגש וההתגלות, וששמיעת שתי הדיברות “אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו” מעגנת את האימות הציבורי.
ראיות לגופם של אנשים מול ראיות לגופם של דברים
הטקסט משתמש בהבחנה מעולם דיני הראיות בין “ראיות לגופם של אנשים” לבין “ראיות לגופם של דברים,” ומביא כדוגמה את מיגו כראיה שמחזקת את אמינות הדובר ולא את אמת התוכן. ההבחנה מוסברת דרך שאלת מיגו בקרובים: גם אם המיגו מוכיח שהם אינם משקרים, אין בכך להכשיר עדות פסולה, כי נדרש חיזוק לגופו של דבר ולא רק לדובר. בדרך זו מוסברת טענת ספר העיקרים שניסים יכולים לבסס סמכות מנהיגותית של משה, אך אינם מהווים הוכחה לכך שהתורה שנמסרה על ידו אמת. ההעמדה הזו מכינה את הקרקע לטענה שמעמד הר סיני הוא הראיה לתוכן ולא רק לאדם.
שרשרת המסורת: אב לבן, סמכות וריבוי ציבורי
הטקסט מצטט מספר העיקרים את ההנחה ש“אין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו,” ולכן קבלה הנמשכת מאב לבן מצטיירת בלב הבן כציור חזק “כאילו הוא בעצמו השיג זה בחוש,” מפני ש“אין האב רוצה להנחיל את בניו שקר.” הטקסט מביא את הפסוקים “אלוהים באוזנינו שמענו אבותינו סיפרו לנו” ואת “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך,” ומציין שספר העיקרים קושר גם ציוויים כמו “לא תסור… ימין ושמאל” וחיוב מיתה ל“העובר על דברי קבלת החכמים” לשימור המבנה הקבלי. נוסף לכך נטען שהפרסום הגדול של מתן תורה “בריבוי עצום משישים ריבוא” נועד לחיזוק האמונה, ואף מובאת מסורת “שלפי דעת רבותינו ז"ל היה הפרסום ההוא לכל העולם” דרך “השם מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן.” הטקסט מנסח את טיעון העד כטיעון יסודי באמונה, אך מציין שגם דתות אחרות מנסות לייסד טיעון עד דומה בעוצמות שונות.
שאלת ה“בלוף”: האם אפשר להשתיל זיכרון לאומי של נוכחות?
עולה טענה שהבדל בין נצרות ואסלאם לבין מעמד הר סיני הוא שהראשונים בנויים יותר כ"אידיאולוגיה" שאפשר להצטרף אליה בלי טענה ש“אבותינו היו נוכחים,” בעוד כאן נטען על אירוע שנעשה בפני עם שלם. הטקסט מציג ויכוח האם אפשר “לבלף עם שלם” ולהשתיל בתודעה היסטורית טענה שכולם היו נוכחים, ומעמיד את הבעיה בעיקר בדור הראשון: כיצד מתקבל אירוע כזה בזמן אמת, לפני שהופך למסורת. השוואות ליוליוס קיסר, להכחשת השואה, ולדוגמאות של “הסבא שלי היה על המייפלאואר” נועדו להראות שמסורת היסטורית יכולה להיווצר ולהתעצב גם בלי עדות אישית של המספר. הטקסט מסביר שמרגע שתוכן העדות הוא “לא סביר,” החשד מפעיל בדיקה של מניע, יכולת, וחשד, בדומה לתפיסה ראייתית במשפט פלילי.
דייוויד יום: תחרות בין אי-סבירות הנס לאי-סבירות שקריות המסורת
מובא ציטוט של דייוויד יום: “אנו נדרשים לבחון ספר… האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה הנתמך בראיות כאלה היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו?” הטקסט מפרש זאת כתחרות בין שתי היפותזות: או שהנס קרה והמסורת אמינה, או שהאירוע לא קרה והמסורת שקרית/הושתלה. מוצג ניסוח הסתברותי שמדמה את הבעיה לבדיקת 99% במחלה נדירה: גם אם שרשרת המסורת אמינה מאוד, היא נשענת על אירוע שסבירותו הא-פריורית נראית נמוכה יותר מאחוז אי-האמינות של השרשרת. הטקסט מדגיש שמדובר ב“סבירויות” ולא בחישוב אמיתי, ולכן הטיעון תלוי בהנחות יסוד מוקדמות שאינן ניתנות לחישוב אובייקטיבי.
בעיית ההפרכה: שלילת ניסים כעמדה שאינה חשופה למבחן
הטקסט טוען שעמדה הכופרת בניסים א-פריורית עלולה להפוך לבלתי ניתנת להפרכה, משום שכל עדות לנס תוסבר כאשליה, טעות תפיסה, או רמייה, ואפילו חוויה אישית עשויה להתפרש כך. מכאן נטען שאין “ניסוי” שאפשר להגדיר מראש שאם יתרחש יפיל את התיאוריה, והדבר מוצג כבעיה דומה לשאלת מדעיות לפי קריטריון ההפרכה. מנגד נטען שכאשר מניחים מראש קיומו של אלוקים ובריאת העולם, האפשרות של ניסים נעשית סבירה יותר, ולכן משקל ההסתברויות משתנה. הטקסט מסיק שמכאן נובע שניסים מתקשים לשמש הוכחה לקיום אלוקים, אך יכולים לשמש חיזוק לטענה על התגלות ומתן תורה לאחר שהתקבלה הנחת קיום האל.
דוגמאות: “נס” בגדרה, דרום אמריקה, פאטימה, וטקסטים שמייצרים מסורת
הטקסט מספר סיפור אישי על תאונה בגדרה שבה הופיע במקרה רכב של שכן מירוחם שהסיע את המשפחה, ומציג זאת כאירוע “אחת למיליון” שאינו מוכיח קיום אלוקים, אך יכול לעורר שאלות השגחה אצל מי שכבר מאמין. מובאת דוגמה מחבר שטייל בדרום אמריקה ושמע מסורת מקומית על “מאות אלפי אנשים” שראו את הבתולה מתגלה, והדוגמה מובילה לדילמה: קבלת טיעון המסורת תחייב לכאורה גם אמונה בסיפורים כאלה, ודחייתם מחלישה את הביטחון במסורת על מעמד הר סיני. מוזכרת גם “ידועה גברתנו מפאטימה” בפורטוגל עם טענה ש“שבעים אלף איש” ראו תופעה שמימית, ובכך מודגש שקיימות בפועל מסורות המוניות על אירועים פלאיים. הטקסט קובע ש“השתלה של שקר בתוך מסורת היסטורית אנחנו מכירים,” בעוד ניסים אישיים אינם נצפים תדיר, ולכן נטיית ההסבר נוטה לטובת מסקנת יום כאשר מניחים אי-סבירות של נס.
“לא ראינו אותם”: הטיות תפיסה כאתגר לעדות ישירה
מובא בלוג באנגלית של אותו חבר המתאר סדנת קונפליקט בקהילה בארה"ב שבה משתתפים קמו בזה אחר זה לדבר, ובשלב מסוים נאמר “זהו זה, כולם דיברו,” עד שאישה אפרו-אמריקאית אמרה: “היי, אף אחד לא בחר באף אחד מהשחורים כאן עדיין.” הטקסט מתאר את תגובת המשתתפים והמנחה כהלם מכך שבמובן חשוב “פשוט לא ראינו כמה מהאנשים בקבוצה,” כולל השחורים עצמם שלא התפרצו עד שאחת מהם העירה. המספר משתמש בזה כדי להקשות על טיעון יום מהכיוון ההפוך: אם עדות לאירוע בלתי סביר נדחית תמיד מפני שהוא “לא סביר,” אז גם עדות אישית של אדם רציונליסט על אירוע תודעתי-חברתי נדיר אמורה להידחות באותה דרך. הטקסט מציג את המתח בין “חישובי סבירויות” לבין האופן שבו אנשים בפועל מאמינים לעדות כאשר יש אמון בשרשרת או בדובר.
ראיה עדותית מול הסתברות סטטיסטית במשפט: דוד אנוך ודוגמת האוטובוס
הטקסט מביא מאמר של דוד אנוך על ההבדל בין שני סוגי ראיות: עדות של אדם שראה שאוטובוס של חברה פלונית גרם לתאונה, לעומת מצב שאין עדים אך ידוע ש-98% מהאוטובוסים בעיר הם של אותה חברה. נטען שהמערכת המשפטית תקבל את העדות הישירה אך לא תחייב חברה על בסיס סטטיסטיקה בלבד, אף שההסתברות המספרית יכולה להיראות זהה. ההבחנה מוצגת כנקודה למחשבה על גבולות “חישוב” הסתברויות מול דרישת “דבר-מה” ראייתי נוסף. הטקסט מסיים בפתיחה לקושיה תלמודית מבבא מציעא דף ק' על “המוציא מחברו עליו הראיה” במקרה של ספק במציאות, כהמשך ישיר לשאלת מבנה הראיה והנטל.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני רוצה היום לעסוק עוד בנקודה אחרונה שקשורה לניסים, על הניסים, וזאת דווקא נקודה טכנית, היא בעצם לא נוגעת ישירות לניסים אלא לסוף דברי הרמב"ן שראינו, אבל אני חושב שהדיון בניסים חסר בלי לעסוק בה. הרמב"ן שראינו בפעם הקודמת מדבר על החשיבות של הנס, המודל שלו של הניסים, אמרנו זה בעצם מודל שלישי או רביעי כבר בעצם, אבל הוא מדבר על החשיבות של הניסים, שמתוך זה מכירים שכל מה שקורה לנו בעצם גם בניסים הנסתרים, ויש לניסים איזשהו תפקיד חינוכי או הפנמתי, להפנים את השליטה של הקדוש ברוך הוא בעולם, זה שהוא קיים, זה שהוא ברא את העולם וכדומה. אבל הוא מוסיף ואומר שכיוון שבימינו כבר לא כל כך מתרחשים ניסים, לפחות לא גלויים, אז ישנה חשיבות למסורת שמעבירה אלינו את המידע על הניסים שקרו פעם. ולכן הרבה מאוד מהמצוות, ככה הוא מתחיל את הדברים בפרשת בא, הרבה מאוד מהמצוות זה טעם של הרבה מאוד מהמצוות זה זכר ליציאת מצרים, זכר לניסים שהיו, כיוון שזה בא להשלים את החוסר של הניסים שלא מתרחשים עכשיו, אז אנחנו אמורים לקבל את המידע מהדורות הקודמים.
[Speaker B] וזכר ליציאת מצרים עוד היה כשזה היה, מה?
[הרב מיכאל אברהם] וזכר ליציאת מצרים, ברור, כי מתחילים, אמרנו טוב, מעוד חמישים שנה זכר ליציאת מצרים, אבל המטרה הייתה לשמר את זה גם לשלב שבו זה כבר לא קורה. עכשיו, הטענה הזאת של הרמב"ן אפשר להעיר עליה בכמה נקודות, הערה אחת כבר הזכרתי בפעם הקודמת כשדיברנו קצת בחודש אלול יותר על השאלה האם באמת הניסים מוכיחים משהו חזק יותר מאשר ההתנהלות הסבירה הרגילה, או שמא התנהלות סבירה דווקא מצביעה על שליטה או על עוצמה חזקה יותר של מי שמנהל פה את העניין, אז זה דיון שכבר עשינו. מעבר לזה, מה שאני רוצה לדבר היום זה דווקא על האספקט השני או על החלק השני של דבריו שאומר שהמסורת אמורה לשמר את המידע על הניסים, בהנחה שצריך את הניסים כדי לחזק את האמונה, איך להתייחס לסוג הטיעון הזה שהמסורת משמרת את העניין הזה לדורות הבאים? לדבר בעצם על הטיעון של דייוויד יום לגבי הניסים, השאלה אם באמת המסורת עוזרת לנו במשהו בעניין הזה, טיעון קצת לוגי סטטיסטי על העניין הזה. בכל אופן לפני שאני נכנס לנושא הזה, אז בוא נסתכל קצת על כמה התבטאויות שמדברות על החשיבות הזאת של המסורת ושל ובפרט ביחס לניסים או אולי אפילו למעמד הר סיני. בדרך כלל, אני ככה תמיד, אתם יודעים, אני התוודתי בתחילת השנה שאני עם הארץ בתחום מחשבת ישראל, והיה מקובל אצלי בראש שכן יש את הטיעון של הכוזרי הידוע שדבר שנעשה בפני הרבה אנשים אז הוא לא שקר והורים מעבירים את זה לילדיהם וכולי, הייתי בטוח שיש שמה איזה לא יודע מה איזה מאמר שלם בכוזרי על הנושא הזה. אז היום קצת חיטטתי כדי לראות איפה זה, ומתברר שזה בסך הכל איזה משפט ככה בדרך אגב במאמר ראשון באות כ"ה. אז הוא אומר ככה: וכן פתחתי לך בשיבי שר הכוזרים כאשר שאילתני לאמונתי, בהודיעך מהו הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שהתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עיניים. זהו, זה הכוזרי, לפחות עד כמה שאני ראיתי, יש פה עוד נדמה לי בעוד מקום אחד יש פה עוד איזה התייחסות, ב-ק"ט אפילו זה לא, זה אפילו לא. בכל אופן מה הוא טוען בעצם? שקבלה דומה למראה העיניים, כן? אז אם אני מקבל משהו במסורת מאבותינו, אז זה בסך הכל דבר שהוא דומה למראה העיניים. הדברים האלה מפורטים יותר בספר העיקרים, שמה באמת הוא יותר מפורט בנושא הזה. ספר העיקרים החל בפרק י"ז, אז הוא אומר: וכדי לבאר אימות התחלת זה העיקר, הביא הניסים והנפלאות וההשגחות הפרטיות שנעשו לאבותינו, לפי מה שקיבלנו מהם, כי הם אות על שכר העולם הבא, הניסים מעידים גם על שכר העולם הבא. וביאר עוד כי הקבלה הזאת ראוי שתהיה נמשכת תמיד מאב לבן, ועל כן אמר לא נכחד מבניהם. וביאר כי שורש הקבלה והתחלות הללו הושג לישראל מן החוש, ומשם באה הקבלה הנמשכת לנו. זאת אומרת, הדור הראשון ראה את זה בעצמו ומשם באה הקבלה הנמשכת לנו, וזהו שכתוב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, כלומר על ידי מה שהשיגו הם בעדות החוש, שם תורה בישראל נמשכת על פי הקבלה תמיד. ואז בפרק י"ח, וראוי שנשאל ונאמר, אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלוהיות והקבלה נמשכת בכל אחת מהן לבעלי הדת ההיא, כל אחד טוען שיש לו איזושהי מסורת למשהו שחוו פעם, במה ייודע איפה ההבדל בין הדת האלוהית האמיתית ובין הדת המזויפת הטוענת שהיא אלוהית, מתדמה אל האלוהית ואיננה אלוהית? ואומר כי תתאמת היות התורה אלוהית משני צדדים: מצד הדת בעצמה ומצד השליח. אולם מה שיאמר מצד הדת בעצמה, טוב פה הוא מדבר על י"ג העיקרים, אבל מה שחשוב לנו זה השליח דווקא. ועל זה הדרך בעצמו הוא אימות נבואת הנביא או השליח, כי הנביא שייתן אות על היותו נביא, בראייה שילך על פני המים, או שייבקע הנהר לעבור בו, או שילך במו אש ולא ייכווה, או שירפא החולים או המצורעים, כן, כמובן הוא רומז לנביא מאוד מסוים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שייעשו על ידו ניסים אותות ומופתים, אבל אין זה אימות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתינתן תורה על ידו. העובדה שמישהו עושה ניסים רק אומרת שיש לו יכולות לעשות ניסים. השאלה אם הדבר הזה גם אומר שהתורה שהוא מוסר היא אמיתית, מה הקשר בין זה לזה? זאת אומרת, יש לו איזושהי הנחה שאפשר לעשות, כבר נמצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכישוף. זאת אומרת, יש איזשהם כוחות שמאפשרים לעשות ניסים גם בלי שאתה באמת, אז זה לא מעיד על אמיתיות התוכן שאתה מביא. או נעשים על ידי צדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא וכולי. לזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שייעשו על ידו אותות ומופתים בלבד, לא לקבל תורה על ידו. האותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבנו לא מוכיחים שהתורה היא אמיתית, רק מוכיחים שמשה רבנו אולי הוא גברא רבא, זהו לכל היותר, שראוי שייעשו על ידו אותות ומופתים. ובדבר הזה בלבד הייתה אמונת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו בהיותם מאמינים. אמונת ישראל בו, הכוונה לא בתורה, אלא בהנהגה שמשה רבנו אמר להם הוראות, הם קיימו את זה, זאת אומרת, הם קיבלו אותו כאיש מוסמך במובן הזה, ועל כן היו מתנהגים על פיו בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דברו, כמו שעשה משה במרה ויורהו השם עץ, וכן במלחמת עמלק, והוריד המן ובקע הים וכדומה. ובקיעת ים סוף נאמר ויאמינו בהשם ובמשה עבדו, רוצה לומר שהאמינו שהיה עבד השם שייעשה השם על ידו אותות ומופתים בכל אשר יחפוץ, יגזור אומר ויקם לו. כן, זה קצת אמנם יש איזה כן השלכה כלשהי גם לגבי התוכן, ברגע שמדובר באדם מהימן אז יותר סביר שמה שהוא אומר הוא גם נכון. אתם יודעים, גם בדיני ראיות בעולם המשפטי וגם בעולם ההלכתי יש שני סוגים של ראיות: יש ראיות שהן לגופם של דברים ויש ראיות שהן לגופם של אנשים. למשל הראיה של המיגו. מיגו זאת ראיה לגופם של אנשים, לא לגופו של דבר. מה המיגו מוכיח? יכולתי לשקר, אם הייתי משקר עכשיו, יכולתי לשקר טוב יותר. מה זה מוכיח? זה מוכיח שאני כרגע לא משקר, זה לא הוכחה לגבי תוכן הדברים שלי, זאת אומרת, שתוכן הדברים שלי הוא נכון, אלא זו הוכחה לזה שאני לא משקר. כמובן בעקיפין, אם אני לא משקר ואני אומר משהו, אז סביר להניח גם שהדברים שאני אומר הם נכונים. הנפקא מינה היא מה קורה בקרובים, כן? מה קורה כשאנחנו מביאים מיגו לקרובים? זה מועיל? יבואו שני עדים קרובים שהם לא נאמנים ואני נותן להם מיגו, יש להם מיגו. זה לא יעזור שום דבר, כי המיגו בסך הכל יוכיח שהם דוברי אמת, אבל הקרובים אנחנו לא מקבלים את דבריהם גם אם הם דוברי אמת, מה יעזור המיגו? הבעיה שלי עם הקרובים זה לא שהם לא דוברים אמת. רק מי שלא דובר אמת אני צריך סיוע חיצוני לגופו של עניין, או כדי להוכיח שהוא עצמו דובר אמת. אבל בקרובים מה יעזור לי להוכיח שהם דוברים אמת. אם נביא ראיה לגופו של דבר, לא לגופו של דובר. אז לגופו של דבר זה אין בעיה, אז כמובן זה יכול להועיל גם במקום שיש קרובים, כי הראיה תעבוד לעצמה, ולא שהיא תחזק את העדות של הקרובים עצמם. אז גם פה, זאת ראיה לגופו של האדם, של משה רבנו, ולא לתוכן דבריו. אבל בעבור שאותם המופתים שנעשו על ידי משה רבנו עם ריבוים והפלגת פליאותם בשינוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדיין במציאות הנבואה, כן, עדיין אתה לא יכול לדעת שבאמת הנבואה שלו ניתנה מהקדוש ברוך הוא. תדע שהרי אחרי מתן תורה אמרו למשה: "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי", שרק היום ראינו, זאת אומרת קודם הם עוד לא ידעו, שייראה מזה שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד השם להיעשות על ידו אותות ומופתים. ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". זאת אומרת, העובדה שאני בא בעב הענן אומרת שעכשיו יאמינו העם שאני מדבר איתך, כלומר אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה, אימות עצמי, לא להראות שאתה גברא רבא. התגלות הקדוש ברוך הוא למשה רבנו לא נועדה רק להראות שמשה רבנו הוא בר הכי, שזה מישהו שהקדוש ברוך הוא מתגלה אליו, אלא היא נועדה להראות שהוא באמת התגלה, שהוא מסר לו משהו. ואז אנחנו יכולים גם לקבל את תוכן הדברים, לא רק לגופו של אדם. ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך, וזהו אימות עצמי לנבואה ולשליחות השליח. ולזה אי אפשר שיישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמיים. זאת אומרת, בסופו של דבר מה שהוא אומר זה שהניסים כשלעצמם לא מוכיחים שום דבר לגבי התורה, הם רק מוכיחים שמשה רבנו ידע לעשות ניסים, או אולי היה ראוי שיעשו ניסים אם תרצו, אבל יש גם כישופים כמו שהוא אמר קודם. אבל אז מה הראיה לתורה, לתוכן של הדברים שמשה רבנו אמר? זה מעמד הר סיני. שבמעמד הר סיני היו בו ניסים כמובן, אבל לא המימד הניסי במעמד הר סיני, הפירוטכניקה, במעמד הר סיני הוא הקובע, אלא עצם העובדה שראינו שהקדוש ברוך הוא התגלה למשה רבנו ומסר לו משהו. שתי הדיברות ששמעו כל העם, ואת השאר אחרי זה הם ביקשו כבר שלא ידבר הקדוש ברוך הוא אליהם אלא דרך משה רבנו. אז הנקודה במעמד הר סיני היא לא הנס שליווה את המעמד אלא עצם המפגש. בסדר? עכשיו כשאני מדבר על המסורת שעוברת מה
[Speaker C] עדות והציבור?
[הרב מיכאל אברהם] כן. אני אומר מה הייתה הראיה לציבור שהיה אז, אני לא מדבר עלינו. בשלב הראשון הראיה הייתה לא שהייתה שם פירוטכניקה אלא זה שראו שהקדוש ברוך הוא דיבר עם משה רבנו. פשוט ראו שהיה מפגש, ראו בעיניים, לא בגלל הניסים שהם נורא התפעלו מהם וכיוון שיש ניסים אז כנראה משה רבנו הוא קדוש. זאת אומרת, זה שמשה רבנו הוא קדוש יכול להיות, אבל מה זה קשור לתורה עכשיו? זאת אומרת, עכשיו כשאני עובר לשלב השני של מה שהזכרתי קודם מהרמב"ן, שצריך איזושהי מסורת שתעביר את המידע הזה אליי, אז כאן גם כן יש מקום לדון. המסורת הזאת אמורה להעביר אליי את הניסים למי שרוצה להפיק משהו מהניסים. אבל אם הניסים עצמם לא מועילים לעניין הזה, אלא מה כן מועיל נגיד מעמד הר סיני, אז צריך עכשיו מסורת שתעביר לי את מעמד הר סיני כי גם במעמד הר סיני לא הייתי. בסדר? אז יש פה בעצם שני אלמנטים שאמורים לעבור במסורת. הרמב"ן מדבר על זה.
[Speaker B] הרצף של הנס המקורי הוא לא אחיזת עיניים. זה מה שעובר. מה?
[הרב מיכאל אברהם] מאיפה יודעים שהנס המקורי של דא הוא לא אחיזת עיניים? טוב, זה, זה הנושא שעליו נדבר עוד רגע. זאת אומרת, קודם כל אני רק מנסה להסביר מה את מה תוקפים. זאת אומרת אז מה נאמר. מה שנאמר בעצם זה שצריך להעביר אלינו בשרשרת מסורת היסטורית את המידע שאותו בעצם אנחנו לא ראינו במו עינינו. במצב כזה אנחנו בעצם נמצאים באותו מצב של הרואים עצמם. בהנחה שהשרשרת היא אמינה אז לוקחים אותנו אחורה בזמן ועכשיו אנחנו נמצאים שם כאילו שאנחנו ראינו. כמובן עדיין עולה השאלה, גם אלה שנמצאו שם, מאיפה הם יכלו להסיק מסקנות? בסדר, אפילו בהנחה שאני מקבל את האמינות של השרשרת או את הקפיצה הזאת בזמן, השאלה היא איך הם יכלו לדעת, וזה הוא אומר זה ברור כי הם ראו. הם פשוט ראו. זה לא שאלה שמעסיקה אותו, מעסיקה אותו בכלל.
[Speaker D] אבל יש גם הנחה שאי אפשר לספר, להכניס בתור היסטוריה בתוך תהליך וזו הראיה לאמינות המסורת.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אני אומר אחרי שאני יודע שהמסורת היא אמינה, אז מה זה אומר? זה אומר שעכשיו מבחינתי כאילו קפצתי אחורה בזמן, זה כאילו שאני נמצא בהר סיני.
[Speaker D] כן, אבל השאלה האם יש דוגמאות אחרות של עמים אחרים שמבוסס על זאת עוד נדבר.
[הרב מיכאל אברהם] אני עוד. אז אין שאלה. כל מה שצריך זה להעביר את המידע ממנו אליי. ועכשיו כיוון שהשרשרת היא אמינה, יש כל מיני טיעונים לטובת אמינות השרשרת, אז זה בעצם כאילו שאני חזרתי, כאילו שאני עמדתי שם, כן, כמו הקומקום של המתמטיקאים. עכשיו זה בעיה שאני עומד שם, לא האחרים. אוקיי? אז זאת בעצם הטענה שלו. זה אומר זה ההבדל בין הנביא והשליח. הנביא זה פירוטכניקות והכל, אבל השליח בעצם זה עניין של אמינות היסטורית. הוא מדבר גם בהמשך על האמינות הזאת, זאת אומרת הוא אומר שההורים לא משקרים לילדיהם, כל הטיעונים מהסוג הזה. מה?
[Speaker B] אז מה היה התפקיד של הניסים?
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אומר הניסים זה הרמב"ן אומר, יכול להיות שהניסים תפקידם היה לתת למשה רבנו את הסמכות להיות מנהיג. אבל זה לא קשור לאמיתיות התורה שהוא מעביר לנו. זה מה שהוא אמר קודם. הניסים שקודם מעמד הר סיני הם רק ביססו את מעמדו של משה רבנו או את האמונה בקדוש ברוך הוא לפי הרמב"ן, אבל לא קשור לתורה. זאת אומרת איך אני יודע שהתורה היא זו שניתנה באמת למשה מהקדוש ברוך הוא? ואז הוא אומר בסופו של דבר יש פה איזושהי תפיסה חושית על ידי אלה שנוכחים במקום, במקור, ואז צריך להעביר את זה הלאה במסורת. ואף על פי שהשכל ימאן זה, כן, השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, איך זה יכול להיות? ואף על פי שהשכל ימאן זה, הנה הוא אמת גמור אחר שהעיד עליו הניסיון. זאת אומרת מי שהיה שם ראה את זה בניסיון. ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן אי אפשר להכחישו. וזה עכשיו הוא עובר לשלב הבא של שרשרת הקבלה שמעבירה את זה הלאה בהיסטוריה. לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבוא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוין הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו, כאילו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר. כמאמר המשורר אלוהים באוזנינו שמענו אבותינו סיפרו לנו וכולי בתהילים, כן, אתה ידך גויים הורשת ותטעם וכדומה. אז הקבלה הזאת אבותינו סיפרו לנו ואי אפשר לפקפק בה ולחשוד אותם שינחילנו שקר. ואם כן, אחר שאתה היית סיבת התחלת הצלחתם, אז הוא מסביר את המשך הפסוקים שם בתהילים. ולפי שאי אפשר לדת האלוהית להתקיים זולתה, ציווה עליה הכתוב ואמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וחיב מיתה לעובר על דברי קבלת החכמים, אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע הוא מת האיש ההוא. והזהיר על כיבוד ההורים, וציווה להעניש בן סורר ומורה. זאת אומרת הרבה פעמים אנחנו נקודה מחודשת, לא טריוויאלית. הטענה שלו שהיחס להורים הוא לא רק של המוסריות, הם עשו לך את כל זה ואתה לא מכיר להם טובה, אתה צריך להכיר להם טובה. הטענה היא שיש פה איזושהי מטרה שהיא בסיסית לגבי האמונה. זאת אומרת שתפקידם של ההורים זה החוליה הקודמת בשרשרת של העברת המידע או התורה, את האמונה. וכי אם לא תכבד את זה בעצם זה התרופפות של האמונה עצמה. ולפי שקבלת האב קרובה למה שיושג בחוש, שהאמונה בו מחויבת אף על פי שירחיקהו השכל. ועל זה הדרך תיפול האמונה בכל זמן בדברים שלא הושגו אז בחוש ולא בעימות שכלי אלא בקבלה הנמשכת. בסדר? עכשיו בסופו של דבר הוא ואחרי זה הוא אומר כל מה שיושג בחוש, זה פרק כ' כבר, כל מה שיושג בחוש לאיש מה ראוי ומקובל יותר מזולתו עד שלא נמצא עליו חולק, או שיושג לאנשים שלמי השגה יותר מזולתם, או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתיישבת בלב ותיפול האמונה בו בתכלית החיזוק. זאת אומרת יש פה א' הסמכות של האנשים שקיבלו את העניין הזה, נגיד אנשים בעלי מעלה, אנשים חכמים, מוסריים וכדומה, ב' הריבוי של האנשים. כמה אנשים יש. אם זה בפני קהל גדול אז יותר חזק. ובעבור זה רצה השם יתברך שתינתן התורה על ידי משה בפרסום גדול וריבוי עצום משישים ריבוא. שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל לכל הפרצופים וכולי. ולפי דעת רבותינו ז"ל היה הפרסום ההוא לכל העולם, אמרו השם מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכדומה. ולכן בעצם יש פה איזושהי תשתית שהיא כאילו מוצקה מאוד. לכן ספר העיקרים עושה את כל מה שאני תמיד חשבתי שזה הכוזרי, אבל בכוזרי אין את כל הפירוט הזה, זה ספר העיקרים עושה את זה, לפחות אם אני חיפשתי נכון היום. זה ספר העיקרים עושה את זה והטענה היא בעצם כן סמינר ערכים. הטענה היא בעצם מי שעומד מול הר סיני זה הציבור גדול, הם ראו את זה במו עיניהם, ברגע שזה אם אני הייתי שם זה ברור שזה הנכון, כל מה שנשאר עכשיו זה רק שאלת אמינות המסורת, איך זה עובר אליי. אז כיוון שההורים והמורים ואנשים חשובים מעבירים את זה וזה בקהל רחב בחזית רחבה, לכן המידע הזה בעצם אני יכול להאמין לו גם היום.
[Speaker B] זה בעצם מה שהם אומרים.
[הרב מיכאל אברהם] מה? זה ספר אלבו?
[Speaker D] מה שעובר במסורת זו אמינות בסיסית שתהיה, אבל זו פירוטכניקה ומזה התחלנו. הם לא היו הרי כשהקדוש ברוך הוא דיבר עין בעין עם משה רבנו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, שתי דיברות הם שמעו. שתי דיברות הם שמעו, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. מה? בסדר, לא זה כבר עוד רגע נדבר עוד רגע, אבל עקרונית הם שמעו, גם מה שמישהו אומר לי יכול להיות פירוטכניקה והוא לא אמר לי, סתם בן אדם. הכל יכול להיות פירוטכניקה אבל אני אומר בהנחה שאני רואה את זה כסוג של
[Speaker B] מיליוני נוצרים מאמינים שישו עלה לשמים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, רגע, לא, זה לא אותו דבר. הרי זה מה שהוא רוצה לטעון שזה לא היה בפניהם, הוא מספר להם סיפורים.
[Speaker B] מה שהוא אמר
[הרב מיכאל אברהם] פה אולי זה כשפים אבל אני אומר מעבר לזה זה לא היה בפני רבים.
[Speaker D] אולי שנים עשר איש ככה כמונו, גם הם לא ראו, עם שלם, עם שלם.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בכל אופן אז זה הטענה של ההופעה בפני קהל, עם אלוהים מופיע מתוך האש, זה כבר מופיע בתורה הטיעון הזה בעצם.
[Speaker B] וגם ברס"ג, באידיאולוגיה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, יש גם ברס"ג ראיתי למרות ששם היה יותר קשה לאתר את זה, במאמר א' או מאמר ב' או ד' וו' נדמה לי שראיתי שם הפניה. בכל אופן בקיצור אחרי זה הוא חוזר על העניין הזה, זאת הטענה הבסיסית, קוראים לזה טיעון העד. הוא נכון אגב בהרבה דתות, הרבה דתות מנסות לבסס טיעון עד כזה, לא רק אצלנו. כמובן יש כאלה שיותר חלשים יש כאלה שיותר חזקים אבל זה בעצם נחשב טיעון מאוד יסודי של אנשים מאמינים.
[Speaker D] והשאלה סליחה הרב, אבל האם יש דוגמאות אחרות שאפשר להכניס מיתוס כזה בעם שלם ושהוא פועל? זה לא אידיאולוגיה, אצל הנוצרים זה אידיאולוגיה, באסלאם גם כן.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת אידיאולוגיה?
[Speaker D] זאת אומרת שאפשר להאמין בתורת מוחמד ולהיות אוקיי, נוצרי טוב מזדהה עם תורת ישו שהוא שמע מהצאצאים של השליחים. אבל פה האם אפשר לבלף עם ישראל ולהכניס לו בתודעה סיפור כזה שכל האבות היו נוכחים? זה כנראה משהו מיוחד, אי אפשר לבלף עם שלם, אין אח ורע כנראה.
[הרב מיכאל אברהם] אפשר לבלף, רק בלוף לא יכיל את הטענה שהרבה אנשים ראו את זה בעיניים. זה מה שאתה רוצה לומר.
[Speaker D] אבל
[הרב מיכאל אברהם] לבלף כן אפשר אתה אומר כי הנוצרים מצליחים.
[Speaker B] לא, זה אידיאולוגיה.
[הרב מיכאל אברהם] הנה הטענה, הטענה הזאת היא כבר טענה חלשה יותר בגלל שאם אתה מסכים שעקרונית אפשר לבלף עם שלם אז למה אי אפשר לבלף אותו בזה שגם הרבה ראו?
[Speaker B] וגם זה מסורת שהעם רב.
[הרב מיכאל אברהם] ולכן אם אתה כבר מקבל את העיקרון שאפשר להכניס בלופים כאלה ושהם מתפשטים בציבור אז אני כבר חושש שזה הרבה יותר חלש הטענה הזאת שאומרת שאם הבלוף כולל בתוכו גם אמירה שכולם ראו או שהרבה ראו אז זה כבר בלוף בלתי אפשרי. למה בלוף שאנשים מעופפים באוויר ויש פירוטכניקה הוא יותר אפשרי מאשר שהרבה אנשים ראו את זה? מה ההבדל? אם אפשר לשקר לציבור שלם אז אפשר לשקר לציבור שלם ואם לא אז לא. אני חושב פה זה כבר לא מדובר ב…
[Speaker D] יכול להיות, יכול להיות שאירוע שמיליונים ראו הוא בלוף, הוא פירוטכניקה. אבל האם אפשר להשתיל בתודעה היסטורית של עם שלם שהם היו? כנראה שלא, כנראה שבאיזשהו שלב יש תגובה.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, אם אני יכול להשתיל בלופים מסוג אחד למה אני לא אוכל להשתיל בלופים מסוג אחר?
[Speaker D] בלוף ציבורי, באיזשהו שלב נגיד יש בלוף.
[Speaker B] אתה יכול לעשות משהו שכולם יחשבו שזה אמיתי אבל זה בלוף ויאמינו בזה, בסדר. אבל פה אתה רוצה להגיד שלא היה כלום ופתאום אנשים מתחילים, או שהיה בלוף.
[Speaker D] רגע, אני לא הייתי בהירושימה. אני לא הייתי, אוקיי? אז עכשיו האם מישהו יכול לשכנע אותך שהציבור שלם ממש היה בהירושימה?
[הרב מיכאל אברהם] אני אנסח את זה בצורה קצת יותר, תראו.
[Speaker D] הבעיה היא הדור הראשון שהיה שם.
[הרב מיכאל אברהם] אחרי זה זה כבר עניין של מסורת.
[Speaker D] הבעיה היא הדור הראשון. הפלדה. אני בכוונה מחלק
[הרב מיכאל אברהם] את זה לשני אספקטים, כי בדיוק זה הנקודה. זאת אומרת, צריך לדון בכל אחד לחוד ואחרי זה בשילוב של שניהם יחד. א', בשאלה האם הדור ההוא עצמו יש לו בסיס מספיק. ב', האם בהנחה שאולי אם הייתי שם זה היה בסדר, השאלה אם השרשרת היא אמינה. שתי שאלות. על כל אחת צריך לדון לחוד ואולי גם לשים את שתיהן יחד. תכף נראה. עכשיו לגבי השאלה הזאת כמו שהירושימה או כן הטענה הזאת שכן אם היו אומרים לך שיוליוס קיסר לא היה ולא נברא, למה אתה מקבל בכלל עובדות היסטוריות? הרי כל עובדה היסטורית זה תוצאה של מסורת. ואם אתה מטיל ספק במה שמסורת מעבירה לך, אז גם יוליוס קיסר אולי לא היה. טענה מאוד נפוצה. זה תלוי ברמת סבירות. כן, בדיוק. לכן אני חושב שזה קצת יש פה קצת מידה של דמגוגיה.
[Speaker B] כי יש כאלה, אומרים יוליוס קיסר ומוצאים ממצאים. איזה ממצאים?
[Speaker D] עוד מאה שנה יכחישו את השואה לגמרי.
[Speaker B] לא, אתה מוצא ממצאים ארכיאולוגיים.
[Speaker D] מה זה ממצאים?
[הרב מיכאל אברהם] אתה מוצא שפלוני כתב בשם יוליוס קיסר וחתם.
[Speaker D] אוקיי, לא פלוני, עוד פלוני ואתה רואה הרבה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז יש חמישה שבילפו אותך שהיה יוליוס קיסר. מה?
[Speaker D] אתה רואה את הגיל הארכיאולוגי שזה בדיוק מתאים ל…
[הרב מיכאל אברהם] כי הם זה קונספירציה. הם הסכימו ביחד לעשות את יוליוס קיסר, מה הבעיה? מישהו סיפר. לא, עוד פעם. כל דבר כזה ברור שהוא מחזק, אבל את זה יש גם אולי פה. יש מסורות שמגיעות מכל מיני כיוונים וכולי. אפשר לייצר גם ראיות מאוששות מכמה כיוונים לפה. ועדיין אני אומר, בסדר, עדיין יכול להיות שהדבר הזה בסופו של דבר הושתל בצורה כזו או אחרת. עכשיו הטיעון הזה מכוח אירועים היסטוריים הוא טיעון בעייתי, כי אירועים היסטוריים, למה שלא יקרה? בסדר, אם מישהו אומר לי שהיה יוליוס קיסר שיהיה, ואם זה היה בן דוד שלו שקראו לו פומפיוס, אז שיהיה פומפיוס, מה אכפת לי? זה הרי לא משהו שיש בעיה לאמץ את התרחשותו. אבל כשמספרים לי על איזה שהם נסים או דברים בלתי אפשריים.
[Speaker E] כמו השואה שזה כל כך לא נתפס שיגידו שזה לא יכול להיות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ולכן אני אומר, ככל שהדבר הוא פחות סביר, עולה השאלה האם הוא לא הושתל. האפשרות של השתלה תמיד קיימת, רק שאתה צריך, אתם יודעים כמו במשפט פלילי, צריך מניע, וצריך יכולת. זאת אומרת וצריך חשד. זאת אומרת, מניע יכולת וחשד. החשד מתעורר מזה שיש פה משהו שהוא לא סביר. המניע, צריך לחפש מניע, אחרת למה שמישהו יעשה דבר כזה? וצריך יכולת, זאת אומרת שמישהו יצליח לעשות דבר כזה אפילו אם הוא רוצה. אוקיי, בדיוק כמו במשפט פלילי, אנחנו מחפשים פה דיני ראיות בסך הכל.
[Speaker D] אז היכולת,
[Speaker B] עובדה היסטורית, אתה אומר שהוא מת. מה זה יכולת?
[הרב מיכאל אברהם] הפירוטכניקה של מעמד הר סיני, תגיד לי למי יש יכולת לעשות פירוטכניקה כזאת?
[Speaker B] יוליוס קיסר זה דוגמה טובה כי כיום רוב האנשים מה שיודעים על יוליוס קיסר זה משייקספיר. זה השתלה.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא ממצאים… משייקספיר. לאט לאט זה היה יכול להיות רק שייקספיר ובאיזשהו שלב אנשים בטוחים שזה כבר משהו היסטורי ויספרו שכן היה יוליוס קיסר וכולי. זה יכול לקרות.
[Speaker D] אבל אם נחזור לדוגמה של מעמד הר סיני. למה? פה אפשר בטח להשתיל סיפורי המצאה של אישיות היסטורית.
[הרב מיכאל אברהם] אישיות שפעלה מול המוני אנשים?
[Speaker D] עם
[הרב מיכאל אברהם] קרבות שנערכו על ידי אלפי לוחמים?
[Speaker D] פה אף פעם שלי לא אמר לי וגם לא הסבא וגם לא אבא שלו שהוא היה נוכח בסנאט כשיוליוס קיסר…
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא היה נוכח במעמד הר סיני. הוא מספר לך שאבא שלו, גם ביוליוס קיסר הוא מספר לך שאבא שלו… גם ביוליוס קיסר הוא מספר לך שאבא שלו היה חייל בצבא של יוליוס קיסר. בטח אני לא הייתי שם, ברור שלא, אני הייתי אלפי שנים אחרי זה. מה זה קשור? זה בדיוק אותו דבר. זה בדיוק אותו דבר, מה ההבדל?
[Speaker B] אלו שכל אחד בארצות הברית יספר לך שהסבא שלו היה על המייפלאואר. ואומרים שאם כל כמות האנשים שאומרים שהיו שמה, אין צ'אנס שהיה שמה מספיק מקום.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, בכל אופן הטענה הטענות האלה הן טענות שדורשות טיפול. יש בעיה כמו שאמרתי קודם שמתעוררת. כאשר תוכן העדות הוא לא סביר. במקום שתוכן העדות הוא לא סביר, כגון איזה ניסים, פירוטכניקה או מה שלא יהיה, מתחילה להתעורר שאלה על שני האלמנטים. פה מתחברים כבר שני האלמנטים, גם האלמנט של המקור וגם האלמנט של ההעברה. גם אם הייתי שם, אולי מישהו השלה אותי, אולי מישהו שיקר אותי, אולי זה א'. ב', אולי משהו זה בכלל לא היה ולא נברא, אף אחד לא הושלה ולא שומרה, פשוט הושתל בהיסטוריה הסיפור הזה, והכל מתחיל מזה שיש פה איזה שהוא סיפור שעל פניו הוא לא סביר, נס או דברים שאנחנו בדרך כלל לא רגילים שהם קורים, אז מתעורר החשד. ברגע שמתעורר החשד, מתחילים לבדוק את ה…
[Speaker E] או שהוא סביר אבל יש מניע למישהו להמציא אותו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אמרתי, כן, החשד, המוטיבציה, המניע והיכולת, זה תמיד הפרמטרים שצריך לבדוק אותם. בכל אופן, יש גם כן יש טיעון ידוע של דיוויד יום על הניסים, והטיעון הזה הוא בשני משפטים, ונכתב עליו המון. זאת אומרת, כי זה הרבה חומר פילוסופי בעד ונגד. הטיעון הוא טיעון מעניין. הוא נראה ככה מעין טריוויאלי אבל כשחושבים עליו הוא טיעון מעניין, יש לו אפילו ניסוחים סטטיסטיים יותר מדויקים. הטענה בעצם אומרת כך, אנו נדרשים לבחון ספר, אני מצטט עכשיו מהספר, מהדברים של דיוויד יום. אנו נדרשים לבחון ספר שנכתב כמעט בוודאות הרבה אחרי מסכת האירועים המתוארת, שאין לו שום סימוכין מעדות בת הזמן, והנושא דמיון רב לאירועים הפלאיים שכל אומה מתארת בהם את ראשיתה. יניח כל איש את היד על הלב ויאמר, האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה הנתמך בראיות כאלה היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו? יש פה טענה מעניינת מאוד. זאת אומרת, הוא אומר שהאמינות של הספר בעצמה לא… עוד פעם. הוא אומר, יניח כל איש את היד על הלב ויאמר, האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה הנתמך בראיות כאלה היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו? בעצם הוא אומר ככה, הניסים הרי זה בלתי סביר שזה קרה. אתה אומר טוב, כתוב בספר. אולי הספר שקרי? לא, ספר לא סביר שהוא שקרי. בסדר, אבל גם נס לא סביר שהוא קרה. בעצם אתה צריך עכשיו להתחרות בין שני… בדיוק. יש עכשיו שתי תיאוריות מתחרות. מגיעה אליי מסורת על אירוע בלתי סביר. מעמד הר סיני. בסדר? בלתי סביר במובן הזה שאנחנו לא מכירים סוג כזה של אירועים. אוקיי? עזוב עכשיו את כל הגדרות הניסים שדיברנו עליהם קודם, כל ההגדרות האלה הן פחות רלוונטיות. ברור שכל אחד ששומע על דבר כזה הוא מטיל בו ספק באופן טבעי. זה אירוע שאנחנו לא רגילים שהוא מתרחש, על פניו לא הייתי מקבל דבר כזה. אוקיי, בסדר, אבל יש שש מאות אלף, יש מסורת, אמינה, הכל בסדר וכולי. אוקיי, אני אומר עכשיו יש לי שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה להגיד שזה אכן קרה והמסורת באמת לא משקרת. הסיכוי לזה הוא כסיכוי של אירוע כזה לקרות. נכון המכפלה של הסיכויים, נגיד הסיכוי שזה קרה זה המכפלה של האמינות של השרשרת בסיכוי שהחוליה הראשונה תפסה נכון את המצב, או שלא משקרת או שתפסה נכון את המצב, לא משנה. אוקיי. עכשיו יש לי שתי אפשרויות, או להניח שהשרשרת לא אמינה ואז בעצם זה לא קרה אלא הושתל, או להניח שזה קרה והשרשרת היא אמינה. הסיכוי שזה לא קרה ושזה הושתל הוא סיכוי לא, סיכוי קטן כיוון שבדרך כלל שרשראות היסטוריות הן אמינות. כן, אבא לא משקר לבן, כל הטיעונים האלה. אז נגיד שהוא אחוז אחד. לצורך ה… סתם רגע. בסדר, טלפון שבור, נגיד שאני מקבל הכל, יש אחוז סיכוי שזה לא נכון אבל זה סיכוי קטן, תשעים ותשעה אחוז שזה נכון. האלטרנטיבה אבל גם היא לא יותר חזקה, כי האלטרנטיבה גם היא עם סיכוי נורא קטן. ואז בסופו של דבר העובדה, ההתרחשות בעצמה הרי התרחשות שהיא לא סבירה. אז מה הסיכוי שזה קרה? אז עם הסיכוי שזה קרה, מה אתם חושבים הסיכוי שקרה נס כזה א-פריורי בלי עדויות בלי כלום, מה הסיכוי שדבר כזה נכון? זה לא יודע מה, מאוד קטן.
[Speaker E] זה הבדיקה הרפואית בתשעים ותשעה אחוז בשכיחות של מחלה נדירה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, דומה קצת, נכון. אה, יפה, זה באמת יש לזה דמיון. נכון בדיוק. אה, זה בדיוק אותו אפקט אני גם חושב, עכשיו שאתה אומר זה נכון. זה הטענה שיש פה איזה שהוא שרשרת שהאמינות שלה נגיד היא תשעים ותשעה אחוז, אבל האירוע שאותו היא באה לאשש זה אירוע שהסבירות שלו היא לא יותר מאותו אחוז של אי-אמינות. במצב כזה האמינות של השרשרת לא שווה כלום. אולי באמת הניסוח הזה הוא ניסוח יותר טוב אפילו כי כן זה הכשל שעליו דיברנו פעם באחת הפעמים הקודמות, שכן שאם יש לי בדיקה שהיא אמינה בתשעים ותשעה אחוז. תשע אחוז, אבל אם המחלה היא מחלה שלא נפוצה אלא בלא יודע מה, בעשירית אחוז או מאית אחוז, הבדיקה הזאת שווה כקדחת. זאת אומרת אתה, אם אומרים לך שאתה חולה יש אחוז אחד שאתה חולה. בדיקה של תשעים ותשעה אחוז אמינה. בסדר? אמינות של הבדיקה תשעים ותשעה אחוז. נבדקת והתברר שאתה חולה. הסיכוי שאתה חולה הוא פחות מאחוז אם המחלה היא נדירה, נגיד אם המחלה היא אחת לעשרת אלפים באוכלוסייה. אוקיי? אז גם פה האמינות של השרשרת היא אמינות של תשעים ותשעה אחוז נגיד, שאני מקבל את כל הטיעונים, אבא לא משקר לבן, הרבה ראו, לא יכול להיות שהם פספסו, האמינות של השרשרת גבוהה מאוד, תשעים ותשעה אחוז. עכשיו אני שואל, אוקיי, אני משתמש בשרשרת הזאת כפרוב, כן, כמכשיר מדידה, כדי להיווכח בנכונותו של אירוע שהסבירות שלו עוד יותר נמוכה. אז השאלה היא מה שווה מה שווים הטיעונים על אמינות השרשרת? יש פה משהו שהוא נורא בעייתי במובן הסטטיסטי. עכשיו יש לזה ניסוחים פורמליים, אבל זה בעצם העיקרון. זאת אומרת זאת הטענה. הטענה היא שיש לי תחרות בין שני הסברים, כשההסבר האחד באמת נשמע נורא משכנע, אבל השני לא פחות. ותמיד כשאתה רוצה לאמץ היפותזה אתה צריך להשוות אותה מול היפותזה אחרת. זאת אומרת, תמיד השאלה הרי אם האלטרנטיבה יותר טובה. תמיד מה ששמעון פרס אומר: מה, מה האלטרנטיבה שלהם? כן? המתנגדי השלום, מה האלטרנטיבה שלהם? יש אופציה שאין אלטרנטיבה. וזה גם אופציה, נכון? העובדה שהסיכוי לשלום הוא קטן, אומר שמעון פרס, בסדר, אבל מה האלטרנטיבה שלהם? הסיכוי שלהם הוא אפסי. בסדר, אבל אולי אין אלטרנטיבה בכלל גם? זאת אומרת, זה גם אופציה. לכן תמיד דבר צריך להימדד מול האפשרות האלטרנטיבית. זאת אומרת, זה שאתה מראה שמשהו הוא לא סביר, זה עוד לא אומר שהוא לא נכון. אם האופציה השנייה היא עוד פחות סבירה, אז לא הוכחת שום דבר. נכון? כן. שרלוק הולמס, חוק מספר ארבע.
[Speaker B] מה? אם אני אומר מה ששרלוק הולמס אומר, זה לא נכון. אם אני אומר כאילו האפשרות הזאת מאוד לא סבירה והאפשרות הזאת מאוד לא סבירה, אז
[הרב מיכאל אברהם] כנראה שהאפשרות הנכונה היא משהו שלישי שלא חשבתי.
[Speaker B] לא, אבל נגיד שאני לא מוצא אפשרות שלישית.
[הרב מיכאל אברהם] יש אחת משתיים: או שזה שקר או שזה לא שקר. אלה שתי האפשרויות.
[Speaker B] בטח, בלוגיקה זה נכון, אבל ככלי להערכת מציאות זה לא נכון. לא, זה כן נכון. אני חושב, אם אתה רוצה אולי יש משהו שלישי שלא חשבתי עליו. בסדר, אבל אני אומר בהנחה שזה שתי אופציות שמוציאות אחת את השנייה לוגית, אז אין אפשרות שלישית.
[הרב מיכאל אברהם] אלה שתי האופציות. עכשיו, אלא מה? עכשיו השאלה כשאתה עובר לחישוב הסיכויים, איך זה יכול להיות ששתי האפשרויות היחידות, כל אחת היא בסיכוי אחוז? מרחב המאורעות צריך להגיע למאה אחוז בסוף. זאת אומרת, אז לכאורה ברור שיש אפשרות שלישית שהיא תשעים ושמונה אחוז, כי אם כל אחת מהאפשרויות היא רק אחוז אחד, אז מה? אז מה קרה בסוף באמת? הרי מרחב המאורעות צריך להיות מוגדר בסופו של דבר על מאה אחוז. משהו קרה. אז אם יש סיכוי של אחוז אחד שקרה איקס וסיכוי של אחוז אחד שקרה לא איקס, זה לא ייתכן. הסיכוי שקרה איקס והסיכוי שקרה לא איקס מסתכמים למאה אחוז תמיד. מה? אתה צריך הסתברות מותנית. צריך פה הסתברות מותנית בשביל לטפל בזה. לכן אמרתי, יש ניסוחים יותר מדויקים של הטיעון של יום. ואני אומר, וואנס זה קרה, בהנחה שמגיעה אליי כבר המסורת הזאת, שאר התשעים ושמונה אחוז זה פשוט שפשוט לא מגיעה מסורת בכלל, שלא מגיעה המסורת. אבל אם כבר הגיעה המסורת, בהינתן שהמסורת הגיעה, בהסתברות המותנית הזאת, עכשיו אני צריך לבדוק את שתי האופציות: או שהיא הושתלה, אבל לא היה ולא נברא, או שזה באמת היה למרות שזה לא סביר. עכשיו השאלה, אנחנו מתחרים בהסתברויות מותנות. כשאני מתחרה בהסתברויות מותנות, כמובן ההסתברויות יהיו גדולות, אבל גדולות באותה מידה. זאת אומרת, זה תלוי לפי ההסתברויות הלא מותנות. אוקיי? אז לכן, לכן בעצם יש פה איזה כשל שקאנהמן דיבר עליו בהקשרים אחרים, וכשלים כאלה מופיעים הרבה. שאומרים לך שמשהו הוא לא סביר, אתה מיד מסיק שהוא לא קרה, אבל זה לא נכון אם אלטרנטיבה היא עוד פחות סבירה, אז זה לא אומר שאם הוא לא סביר אז הוא לא קרה. אוקיי, זאת הטענה בעצם. הרבה פעמים עולים טיעונים כאלה. דיברנו על זה בשנה שעברה גם אני חושב, שנה שעברה זה היה עם ההוכחות לקיומו של אלוקים או לפני שנתיים? לא זוכר. שנה שעברה. אז דיברנו שם גם יש טיעונים כאלה של האתאיסטים, שאחרי שמראים להם לא סביר שכל העולם הזה נוצר בלי שאף אחד יצר אותו, הם אומרים: כן, נכון, אבל עוד פחות סביר שיש אלוקים שכן יצר אותו. אז לכן נכון שזה לא סביר, אבל האלטרנטיבה עוד פחות סבירה. אוקיי? זה גם טיעון.
[Speaker B] אבל גם אם הייתה מסורת, יש מסורת שהייתה קריאת ים סוף. אוקיי, אבל עוד פעם, אולי זה היה פירוטכניקה?
[הרב מיכאל אברהם] נכון. גם זה בסדר. אז בהינתן שזה קרה, עכשיו צריך לבדוק את שתי ההסתברויות המותנות, ובעצם בסך הכל שתיהן בעייתיות באותה מידה. אז לכן לא ברור איך הטיעון הזה בכלל יכול לעמוד. זאת אומרת, זאת הטענה בעצם של דיוויד יום בתרגום אולי קצת יותר מודרני ממה שהוא כותב פה במשפט הזה, אבל הניסוחים המאוחרים יותר מנסחים אותו בצורה יותר מדויקת, ונכתב על זה לא מעט חומר, שיש ויכוחים, ויכוחים גדולים על הטיעון הזה.
[Speaker E] אבל למשל בדוגמה הזאת זה לא עומד לבד. אז זה מתחבר עם עוד טיעונים. דיברת על זה גם כן, שכשאתה מוכיח שכשאתה כבר מוכיח שקיים מוכיח שקיים בורא לעולם בכל מיני טיעונים לוגיים, אז אתה כבר, זה כבר לא כזה יש מאין.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, עכשיו כבר, עוד פעם, אני אולי אני אדבר על זה עוד רגע, אבל זאת בעצם הבעיה. זאת אומרת הבעיה היא שפה לא מדובר על יוליוס קיסר, פה מדובר על אירוע בלתי סביר, א-פריורית בלתי סביר. ובמצב כזה לא נכון ללמוד מיוליוס קיסר או מאירועים היסטוריים כאלה ואחרים למסורת שמדברת איתי על דברים מן הסוג הזה. יש פה איזושהי הטיה או הטעיה במעבר הזה שאנחנו עושים מהיסטוריה רגילה להיסטוריה המיסטית הזאת. כמובן מה שהדבר הזה בעצם אומר זה שכל עוד לפחות כל עוד לא נוכחתי בנס, אף פעם אני לא אוכל לדעת על זה שהוא התרחש. במובן מסוים זה גם קצת חולשה של הטיעון הכופר בניסים, כי זה טיעון שהוא כופר א-פריורי. זאת אומרת, אין לי שום דרך לשכנע אותך שאתה טועה. כי אם אני אביא לך עדויות על זה שהתרחשו ניסים, אתה תמיד תשלוט אותם באותה צורה. זאת אומרת אין לי דרך, אלא אם כן יתרחש לך מול העיניים.
[Speaker E] אבל אם מישהו סיפר לי אתמול, מישהו שאני סומך עליו בעיניים עצומות סיפר לי אתמול שהוא ראה נס, אז כבר הסבירות של זה כבר חזקה אולי כמו מה פתאום?
[הרב מיכאל אברהם] אבל הנס בעצמו, זה אותה שאלה.
[Speaker E] אבל פה אתה מדבר אחרי אלפיים שנה עם רמת זמן.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל בהסתכלות רחבה עם הרבה אנשים, זה החזיק מעמד הרבה זמן וכולי, יש כל מיני טיעונים שמחזקים. כמובן, זה הכל תלוי בשאלה מה היחס בין ההסתברויות. כמה סבירות אתה נותן לאמינות של השרשרת מול כמה סבירות אתה נותן לזה שהאירוע באמת התרחש. אוקיי? אבל הטענה הזאת, מה שאני רוצה לומר זה שיש בה איזשהו קושי מסוים כי היא לא חשופה לשום התקפה.
[Speaker B] זאת אומרת, אני לא יודע איך להפריך אותך.
[הרב מיכאל אברהם] כמה אתה,
[Speaker B] תלוי עד כמה מודחקת בך. כלומר, יכול להיות שהוא יאמר, בסדר, אלף, תעיד בעצמך שאם תראה את הנס אז כן יכול להיות.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר לא יודע. זה רק לפחות נניח שאם הוא יראה את הנס אז בסדר, אבל כל עוד הוא לא ראה את הנס, אז כמובן אי אפשר יהיה אף פעם לשכנע אותו.
[Speaker B] אם הוא יראה את הנס פעם, ככל שיהיו יותר ראיות ויהיו יותר חזקות, אז בוא נגיד משקל הסיכויים ישתנה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, ההשוואה בין הסיכויים יכולה להשתנות. אבל אני אומר הרי ברור שאנחנו מראש, צריך להבין, אולי עוד נקודה אני חייב להסביר פה, צריך להבין שההסתברויות הא-פריוריות שאנחנו נותנים לשתי האפשרויות, אי אפשר באמת לחשב אותם הרי, תבינו, זה סתם, זה לא הסתברויות, זה סבירויות. נכון, אין דרך לחשב את ההסתברות שקרה נס. מה מרחב האפשרויות, כמה אפשרויות יש, בוא נספור אותם ונעשה חישוב סטטיסטי. אי אפשר. אין דרך לחשב מה ההסתברות שקרה נס. אני מחליט א-פריורי שזה לא סביר בעיניי. נכון? זה בעצם הטענה, ההנחה שלי שלא קוראים ניסים. אוקיי? אני לומד מהניסיון, הנחת האינדוקציה, זה גם דיוויד יום. לא חשוב, אבל זאת ההנחה שלי, זה לא תוצאה של חישוב. לכן אני אומר שיש פה בעיה, כי את זה אי אפשר להעמיד במבחן. אם זו תוצאה של חישוב, אז לא צריך להעמיד את זה במבחן. אם החישוב אומר שפה הסיכוי הוא שני אחוז ופה הסיכוי הוא עשרים אחוז, אז עדיף על זה. מה צריך להעמיד את זה במבחן? החישוב אומר. אם יהיה חישוב אחר שבו האירוע יהיה עם שלושים אחוז, אז אני כן אקבל אותו. ברור, אין פה מה להעמיד במבחן. אבל פה הרי אני מציב השערה, אני אומר היפותזה, לא יכול להיות שהיו ניסים. טענה שאני מגיע איתה מהבית. אוקיי? ובהנחה שזאת הטענה, אז ברור שאתה גם לעולם לא תצליח לשכנע אותי שאני טועה, כיוון שאני אומר לך תמיד החישוב, החישוב במירכאות, זה לא חישוב, אלא התמונה תהיה תמיד כזאת שאני אעדיף את האלטרנטיבה שהייתה פה איזושהי בעיה, כולל אגב מצב שאני בעצמי ראיתי את הנס. אם אני בעצמי ראיתי את הנס אני אגיד טוב כנראה התבלבלתי פה או ראיתי לא נכון או משהו קרה, מישהו שיגע אותי. בסדר? כי לא יכול להיות שיש נס. אתם מבינים?
[Speaker E] אנשים משנים את דעתם. מה? אנשים משנים את דעתם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יכולים לשנות את דעתם, אבל אני אומר במובן הסטטיסטי הרי הטיעון הוא על הפלטפורמה הסטטיסטית. מעל הפלטפורמה הסטטיסטית זה דבר שלא עומד למבחן של הפרכה. זאת אומרת זה לא אם אתה במקרה פתאום תהיה לך הארה ותחזור בתשובה, בסדר, אבל אני לא יכול להביא לך ראיה שמראש אנחנו נגדיר שאם תביא לי אותה אני חוזר בי. תבין הרי זאת הנקודה. יכול להיות שכשאני אביא אתה באמת תחזור בך. אבל כשאני בודק אם תיאוריה היא מדעית, אני לא בודק אותה כבר אחרי שיש את הניסוי. אני בודק אותה האם היא מציעה ניסוי שאם הוא יקרה התיאוריה תיפול. ואני כבר עכשיו אומר שאם הוא יקרה התיאוריה תיפול. אין ניסוי כזה.
[Speaker E] למה? אם תעשה לי נס אני לא אאמין?
[הרב מיכאל אברהם] לא, כי אני אחשוב שזה אשליה. עוד פעם, אם אני ממש קיצוני בחוסר האפשרות של ניסים, כן, אז אין, דבר כזה אי אפשר להפיל אף פעם.
[Speaker E] לכן. סבירות.
[Speaker B] מה
[Speaker F] בכל אופן המשמעות של עד מפי עד?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker F] איש מפי איש.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, בסדר, אני מבין שזה יש משקל חשוב לשרשרת מהסוג הזה, אבל מצד שני האירוע שאותו היא רוצה לשכנע שבו היא רוצה לשכנע אותי הוא אירוע כל כך לא סביר שלא בטוח שהאמינות של שרשרת כזאת היא מספיקה. ואני אומר כאן כבר עוד פעם, זה שאלה של הערכה א-פריורית ולכן באמת צדק מי שהעיר קודם, שאם אני באמת לוקח א-פריורית שניסים כן יכולים להיות כאלה, למה? כיוון שמראש הגעתי למסקנה שיש אלוקים וברא את העולם, ואם כך אין שום סיבה שהוא לא יעשה גם ניסים. אז אני לא שולל על הסף את האפשרות של ניסים שהתקיימו.
[Speaker E] לוגית הגעתי לזה שהוא עשה ניסים, הוא ברא
[הרב מיכאל אברהם] את העולם, אוקיי, נס אחד אני מכיר. אז לכן אני אומר, אז אם זה כך, אז באמת כל החישוב הא-פריורי או החישוב עוד פעם, כל ההנחות הא-פריוריות שלי והסבירויות הא-פריוריות שלי כבר משתנות. לכן תבינו שבעצם מה שיש כאן זה טיעון יותר חלש ממה שהוא נראה במבט ראשון. זה טיעון שבסך הכל כן מתבסס על איזושהי הנחת יסוד שאיכשהו לא ניתנת למתקפה. אבל באותה מידה, במידה והנחת היסוד שלי היא אחרת ואני כן חושב שיש אלוקים ואין לי שום בעיה עקרונית עם זה שהוא גם יכול לעשות ניסים, אז באמת אין לי מניעה לקבל את זה. עכשיו פה זה נקודה נורא חשובה, אם אתה מביא את הניסים כהוכחה לקיומו של אלוקים, זה בעייתי. חוזר לשיעורים הקודמים. זה בעייתי כי הניסים מקבלים את תוקפם רק אם אתה מניח מראש שיש אלוקים שיכול גם לעשות אותם. אבל אם אתה לא מניח את זה, אז זה לא יוכיח כלום. כי אז בסופו של דבר המסקנה תהיה להפך, שמישהו עבד עליך וזהו. זאת אומרת, בעצם זה לא יכול להוכיח את קיומו של אלוקים, זה אולי יכול להוכיח את התגלותו ומסירת תורה ממנו אלינו, אחרי שהגעתי למסקנה שהוא קיים.
[Speaker E] אבל אתה יכול ממקורות אחרים, אתה דיברת על מה שאתה מביא מהבית א-פריורית, אבל יש לך עוד מקורות להניח לדברים מטאפיזיים שהם לאו דווקא אלוקים עצמו, או אולי סתם דוגמה זה הבחירה החופשית. ברגע שאני מגיע לוגית לזה שבחירה חופשית נוגדת את חוקי הפיזיקה…
[הרב מיכאל אברהם] אבל אז עוד פעם תגיע לאלוקים.
[Speaker E] כי אז אתה אומר, אני כבר יותר קל לי לקבל ניסים כי אני עושה ניסים בכל בחירה שלי, ואז יותר קל לי לקבל את זה שהרבה אנשים ראו…
[הרב מיכאל אברהם] אבל אז עדיין אין אלוקים. אז היה נס כי יש ניסים, מה זה קשור לאלוקים? כי בטבע יכולים להיות ניסים. אתה עדיין לא מגיע לאלוקים. אתה רק אומר שגם בטבע אני רואה ניסים, בסדר. אבל זה לא יביא אותך לאלוקים. וזהו, אז ממה נפשך לאלוקים אתה לא יכול להגיע ככה.
[Speaker E] הבנתי,
[הרב מיכאל אברהם] אבל את אלוקים אתה לא יכול להוכיח ככה. אוקיי. אמרתי, סיפרתי לכם פעם על הסיפור הזה בגדרה, על התאונה הזאת בגדרה שהייתה לנו, נכון? באחת השנים הקודמות סיפרתי על שנתקענו באחד בלילה עם כל המשפחה נסענו עם המכונית, יצאה איזה בחורה מהצד, בום נכנסתי בזה שנסע לפניי, הוא בלם, אני נכנסתי בזה שנסע לפניי האוטו הושבת. אחד בלילה בגדרה עם כל המשפחה שמונה אנשים בדרך לירוחם. בסדר? עוד לא פתחתי את הדלת, נעצר לידי רכב גדול ריק של שכן שלי מירוחם. כולנו נכנסנו אליו, נסענו הביתה. מה עם הרכב? אה, הרכב נשאר שם, השארנו את המפתחות אצל איזה קיוסק שהיה שם פתוח ליד והגרריסט לקח אותו. וזהו. אז אחרי זה נתתי טיש לחבר'ה בישיבה, אמרתי להם הייתי אמור להוכיח לכם את קיומו של אלוקים, תראו איזה נס מופלא, אולי שאני קדוש עליון או משהו כזה שתוכלו עכשיו מכאן ועד תצטרכו לקבל את כל מה שאני אומר, אבל מה לעשות שאני אפיקורס? והטענה שלי זה שאחת למיליון הרי דבר כזה יכול לקרות, נכון? לא בדקתי שלא היו מיליון אחרים שלהם זה לא קרה ולי זה כן קרה. אז כיוון שכך זה לא מוכיח שום דבר. נכון שאם אני יודע שיש אלוקים, אז אני יכול לשאול את עצמי למה הוא בחר דווקא בי להיות האחד למיליון. אולי זה אומר משהו שהוא רוצה להגיד לי משהו, יכול להיות, זאת שאלה שבהחלט אפשר לשאול.
[Speaker B] אם יש אלוקים, מי אמר שהוא בחר?
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא, אני אומר אבל פה אפשר לפחות לשאול, זה כבר שאלה של תפיסת ההשגחה שלך. השאלה אם הוא בוחר או שזה קורה לבד מה שדיברנו בפעמים הקודמות. אבל כאן אני מוכן לשמוע את הדיון. אבל להוכיח מכאן שיש אלוקים? איך? וזה בכלל לא מוכיח כלום.
[Speaker F] אה? זה הפוך. אם אתה מאמין שיש אלוקים,
[הרב מיכאל אברהם] אז מה שאני אומר, אז ברגע שיש אלוקים אתה יכול להוכיח את מעמד הר סיני. אבל להוכיח את זה שיש אלוקים אתה לא תוכל פה. אוקיי, אז יש פה בעצם מה שאני בעצם רוצה לומר זה שנכון שהטיעון של יום הוא טיעון ששווה לחשוב עליו. אבל מצד שני צריך לדעת שהוא תלוי מאוד חזק באינטואיציות הראשוניות שלנו, בהנחות הראשוניות שלנו. עכשיו אני אביא לכם דוגמה משעשעת כי אני רוצה עוד להספיק אותה. הבאתי דוגמה משעשעת, יש לי חבר חילוני, אנחנו ככה חברים מאוד טובים כבר הרבה שנים, ואוהבים להתפלסף על כל מיני דברים. והוא היה טייל בדרום אמריקה, טייל שם, יש לי כל מיני סיפורים על הטיולים שלו בדרום אמריקה, סיפורים מעניינים עם לקחים. אבל אחד מהם זה שהוא הגיע שם לאיזשהו כפר, אני לא יודע, בבוליביה או משהו כזה, והוא סיפר שם ששמה הסיפור הוא שיש איזה מאות אלפי אנשים שראו את הבתולה מתגלה אליהם, לא יודע, מול עיניהם הנידמות מעל איזה הר שם באזור, במחוז שלהם, או משהו כזה. סיפור שעובר מאב לבן כבר כמה מאות שנים. וזהו. מה שאומר, עכשיו אחת משתיים, או שאם אני מאמץ את הטיעון, לא של הכוזרי, אני כבר יודע עכשיו שזה לא הכוזרי, זה ספר העיקרים, אז אני אמור עכשיו להאמין שהבתולה הקדושה התגלתה אליהם שמה בבוליביה, או שאם אני אומר זה שקר, אז זה אומר שגם מעמד הר סיני אני לא יכול לדעת עליו שום דבר. זאת אומרת אחת משתיים, כי עובדה שדברים כאלה יכולים להישתל בהיסטוריה. כן, ידועה גברתנו מפאטימה, כן, בפורטוגל, ששמה זה מתחיל עם שלושה ילדים, אז זה לא כל כך חוכמה, זה לא בפני רבים, אבל הסיפור ממשיך עם זה ששבעים אלף איש אחרי זה ראו את השמש רוקדת והירח מסתובב, זאת אומרת בעקבות ההתגלות של הבתולה. אז כולם, שבעים אלף ראו. ככה.
[Speaker B] חלק מהאנשים שנכחו שם אמרו שהם לא ראו.
[הרב מיכאל אברהם] אה כן? אז אני לא יודע. אני עוד פעם, לא נכנסתי לפרטי התיאור, אבל היה שם משהו שהפך להיות גם המוני, לא רק שלושת הילדים. אז עוד פעם העובדה היא ש, בוא נגיד, ננסח את זה עכשיו בצורה בוטה, תראו, השתלה של שקר בתוך מסורת היסטורית אנחנו מכירים. יש לזה דוגמאות, נדמה לי, בהחלט. ניסים אני לא ראיתי אף פעם. זאת אומרת, אני לא יודע, אולי יש אולי אין, אבל אני לא ראיתי. עכשיו אם אני צריך עכשיו לבחור איזה משתי האפשרויות של ההסבר אני נותן לשרשרת הזאת שמעבירה לי את העדות על הניסים, נדמה לי שהמסקנה המתבקשת היא המסקנה של יום. אוקיי, כי בסך הכל דברים כאלה קוראים. עכשיו אני רוצה להראות לכם השלכה משעשעת של העניין וזה ככה, אני לא יודע מה נספיק מזה, אבל זה שווה מחשבה. זאת אומרת אחרי זה יהיה מה לחשוב בשבת. יש את אותו חבר עצמו, הרציונליסט הגדול שיש לי הרבה דוגמאות ממנו, צורת החשיבה הזאת על הטענה בגדרה של יום בעצם תוצאה מכל מיני דיונים שהיו לי איתו גם וכולי. הוא, אני לא זוכר אפילו אם ראיתי את זה במקרה או שהוא שלח לי, הוא כתב איזה בלוג, איזה קטע. תיקחו את זה, זה באנגלית אבל מעניין לראות את זה, על סיפור שקרה לו בעצמו. ואני רוצה לשמוע ככה, אני לא יודע אם יספיק לי לשמוע כבר, אבל נחשוב על זה רגע. אז הוא, יש לו איזה חברה, הוא פתח חברה לייעוץ, לייעוץ איך להגיע באופן שיטתי להמצאות, לפתרונות יצירתיים, אבל להגיע לזה באופן שיטתי. סיסטמטיק אינישייטיב אס איי טי משהו, לא זוכר כבר. חשיבה המצאתית שיטתית, אס איי טי זה החברה, הנה עשיתי לו אפילו פרסומת, והוא נותן ייעוץ בכל העולם לכל מיני חברות, לאיי בי אם ולממשלות, ודווקא כנראה אנשים חושבים שזה מועיל, אני מקווה שזה באמת מועיל אבל אנשים חושבים שזה מועיל. אז הוא מספר פה על אירוע שקרה לו לפני לא מעט שנים, חמש עשרה שנה מ-2010. רוני סטורי אין היז לייטסט פוסט רימיינדד מי אוף, לא משנה איזה סיפור שהיה קודם, וואט פרובאבלי דה מוסט דרמטיק מומנט אין מיי פיפטין פלוס יירס אוף פסיליטייטינג אינוביישן. איי הב טולד דיס טו פיפל א פיו טיימס, נוט מני, כי לא משנה, אנד דיי אופטן דונט בליב מי, באט איי סוואר דאט דיס הפנד אגזקטלי אז איט איז טולד היר, זאת אומרת זה קרה בדיוק כמו שאני מספר לכם עכשיו למרות שהחברים שלי לא מאמינים, כולל החבר שלו שיושב בפניכם. לא, אני לא האמנתי באופן מתודי. איט וואז א פרו בונו סשן, הוא נתן איזה ייעוץ פרו בונו, לא תמורת תשלום, אין א סיטי אין דה יו אס מידווסט, אנד דה אובג'קטיב וואז טו פיינד אינובייטיב וייס טו אימפרוב קומיוניקיישנס אנד אנדרסטנדינג אין דה לוקאל קומיוניטי, כן הייתה שם איזה קהילה שמורכבת מהרבה סוגי אנשים והיו שם חיכוכים ומתחים וכולי. הם עשו ישיבה בין כל פלחי האוכלוסייה שם באותה עיר כדי לנסות לראות איך חיים ביחד. וויץ' הד בין סטרסד טו דה פוינט אוף אינטרמיטנט ויולנס. דה אורגנייזרס האז אטמפטד טו סטטיסטיקלי רפרזנט ווידין דה שישה עשר פרטיסיפנטס, אול דה, אוקיי, כי כתוב בעברית, לא יודע למה את המספרים אני אומר בעברית, כל זה כי כתוב בעברית, לא יודע למה אני אומר בעברית. הוא כתב את המספרים בעברית אני לא מבין. צריך להגיד כי כתוב ט"ז. כן. וזה כמו פעם הגיע מכתב מהחדר של הבן שלי והמלמד סיים את המכתב היה כתוב שמה גוט שבת. אז שאלתי את אשתי מה זאת אומרת או שהוא כותב גוט שבת או שהוא כותב גוט שבת. מה זאת אומרת או שבת שלום. מה זה גוט שבת? היא אמרה לי שכל שבת בעולם הוא כותב גוט שבת. אבל כשכתוב שבת זה שבת כשהוא קורא את זה, קוראים את הת' בתור ס'. כן, כמובן. אוקיי. אז היו שישה עשר משתתפים, כל המגזרים של האוכלוסייה המקומית לפי גזע, דת, מגדר, נטייה מינית ומה לא, והם עשו עבודה מצוינת. זה היה הקבוצה ההטרוגנית ביותר שאפשר לדמיין. כולם היו אנשים אקטיביים, בעלי כוונות טובות מכל פלחי האוכלוסייה, מכל הסוגים והמינים של האוכלוסייה. היום הראשון עבר טוב, ובבוקר של היום השני פתחנו בתרגיל. הקבוצה ישבה על כיסאות במעגל חוץ מאדם אחד שעמד באמצע. האדם הזה התבקש על ידי להזכיר משהו שהוא זוכר מהיום הראשון. ואז לבחור משתתף אחר, שאחרי שהוא גומר לספר משהו מהיום הקודם, שיקרא למישהו אחר שיושב במעגל סביבו, המישהו האחר נכנס למרכז המעגל והוא מתיישב במקומו. ביקשתי מהם לקום ולשבת במקומם וכן הלאה. כל אדם בתורו הסתכל מסביב אחרי שדיבר, חיפש מישהו שלא דיבר קודם והתיישב במקומו. נרגענו עד שאחד מהם קם, פנה אליי ואמר זהו זה, כולם דיברו. זהו גמרנו, כולם דיברו. אף אחד לא דיבר, היה שקט, אז התחלתי לתת לקבוצה את שורת המנחה החדשנית שלי. עכשיו התחלתי לדבר על הלקחים שאני רוצה בתור מנחה שאני רוצה להפיק מזה. הלקח הראשון, מי אומר שאי אפשר לקרוא לאחד המשתתפים פעם שנייה? למה כל אחד בחר מישהו שלא דיבר אף פעם ושכולם דיברו עצרתם? לא אמרתי שכל אחד צריך לדבר רק פעם אחת או שכולם צריכים לדבר. איך שהוא זה היה מין מובן מאליו בקבוצה, אבל לא אמרתי דבר כזה. רצה להראות להם שמניחים כל מיני הנחות למרות שהוא לא אמר אותם. אבל ברגע שאמרתי את זה, אחד המשתתפים, סי, אפריקן אמריקן, אז הפוליטיקלי קורקט, זה היה כנראה מהתקופה שעוד לפני שאמרו את זה ככה, יש פה אפילו התנצלות בסוגריים, אמר ואני מצטט מילה במילה כי לעולם לא אשכח את הרגע, היי, אף אחד לא בחר באף אחד מהשחורים כאן עדיין. היו שישה כושים שמה במעגל, אף אחד מהם לא פנו אליו לדבר. פנו רק מתוך שישה עשר, זה אחוז די גדול, זאת אומרת שישה מתוך שישה עשר, ואחד הכריז נגמר וכולם הבינו שנגמר כולל המנחה עצמו. היה ברור שכולם דיברו אז צריך לגמור. עכשיו כל ששת הכושים שישבו שמה לא דיברו כלום, לא פנו אליהם בכלל. אז הוא אומר כולנו הסתכלנו אחד על השני, ממש לא יכולתי לסגור את פי הפעור לרווחה כשהסתכלתי מסביב על שש עשרה הפרצופים. הגברת צדקה. היו שישה אנשים שחורים בקבוצה ולא אפילו אחד מהם נקרא לקום ולדבר. ומה שגרוע יותר, כשהלא שחור האחרון הצהיר שאין מי לקרוא לו יותר, אף אחד מאיתנו כולל המנחה הקשוב המנוסה לא שם לב. כולל המנחה המנוסה של הקבוצה, אני הייתי בחדר ושכחתי. אף אחד לא צייץ, לכולם היה ברור שכולם דיברו,
[Speaker C] כולל השחורים עצמם.
[הרב מיכאל אברהם] השחורים אני לא יודע אם שתקו כי כנראה זה היה מביך ועד שאחד מהם קם,
[Speaker C] אחת מהם, קמה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל זאת הייתה תופעה מדהימה. אז אפילו עכשיו כשאני כותב אני מתבייש להודות בזה, אבל זה מה שהיה ואף אחד מההסברים שהוצעו במהירות על ידי המשתתפים לא יכול היה לשנות את העובדה הבסיסית. במובן חשוב כלשהו של המילה, פשוט לא ראינו כמה מהאנשים בקבוצה, ליטרלי, פשוט לא ראינו אותם. שישה אנשים שלא ראינו אותם. בסדר? מה? ומה זה בתוך עינינו?
[Speaker C] מה? ויזיביליטי גרילה. אוקיי. תכתוב את זה בגוגל תראה דברים כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. בכל אופן אז הטענה שלו זה שהיה פה משהו נורא מוזר. עכשיו הוא אחרי זה עובר ללקחים מוסריים וגם ללקחים אחרים, לא מוסריים דווקא, אלא סוג של blindness שיש לנו כלפי תופעות שאנחנו לא שמים לב אליהן, אבל אותי עניין דבר אחר. אני ראיתי את הבלוג הזה, לא זוכר אם הוא שלח לי או שראיתי, בכל אופן שלחתי לו אחרי זה תגובה. אמרתי לו אני לא מאמין שזה קרה.
[Speaker B] גם אני לא.
[הרב מיכאל אברהם] לא מאמין שזה קרה.
[Speaker B] הוא המציא את זה על מאה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ואחת משתיים: או שהמצאת את זה כדי ללמד אותנו לקח מוסרי, או שהמצאת… לא, זה לפני אמריקה של תשעים וחמש, משהו כזה. תשעים וחמש במידווסט. שמונים ותשע, תשעים ואחת באמריקה.
[Speaker B] לא מאמין לך.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בכל אופן אחת משתיים. אוקיי, אחת משתיים: או שאתה משקר. למה? ככה אמרתי לו: או שאתה משקר כי אתה רוצה לדחוף את הרעיון המוסרי שבעניין או להדגים עיקרון מעניין, ואתה עושה פטנטים גם שאתה אומר הלקח הוא לא הלקח המוסרי אלא לקח לוגי, blindness וכולי, אבל בעצם אתה רוצה לדחוף את הרעיון המוסרי, או שקרה שם משהו שאתם כנראה פספסתם, בעצם הם כן דיברו או שהם לא דיברו ובכלל האנשים לא חשבו שכולם דיברו, רק לכן נדמה שמישהו אמר שכולם דיברו וכל השאר גם קיבלו את זה. אני לא שמעתי את שאר השש עשרה שאמרו שכולם דיברו. לא שמעתי שכולם הסכימו. זה רק אני ניזון ממך, המסורת, כן? המסורת שלך שאומרת שהיו שמה כל האנשים, או כל הלבנים לפחות, אמרו שכולם דיברו ואף אחד לא צייץ.
[Speaker D] ומה אם מתוך השש עשרה ומתוך העשרה הלבנים קם אולי אידיוט מושלם, אומר טוב כולם דיברו? וגם הכושים, וגם הכושים לא מגיבים בשלב זה.
[הרב מיכאל אברהם] אז הנה עוד הצעה. הצעה אחרת, יכול להיות שהיה איזה אידיוט אחד, כל השאר צחקו עליו, בכלל לא חשבו שהוא צודק לכן לא הגיבו וזהו זה.
[Speaker D] הם לא אהבו את המשחק.
[הרב מיכאל אברהם] אז כן, אז יש לנו המון הסברים נורא הגיוניים, נכון? עכשיו בואו נשווה את הסיכויים. אמרתי לו יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת שזה קרה, אבל זה אירוע מאוד בלתי סביר, נכון? ואז אני אומר, שנייה אחת, ואז אני אומר שהשרשרת היא שרשרת אמינה, בסדר? אבל האירוע מאוד בלתי סביר, ממש הבעיה של יום, נכון? ויש עכשיו שתי אפשרויות: או להאמין לך שזה קרה כי אתה סוור, הוא נשבע שזה קרה כמו שהוא מספר. אוקיי? עוד פעם שבועה אני לא בטוח, בן אדם חילוני אני לא יודע עד כמה שבועה זה משנה, אבל או שהאפשרות השנייה שקרה פה משהו, או שאתה מרמה, או שהייתה טעות, או שבכלל רק אתה טועה, הרי אני לא שמעתי את כל השש עשרה, אתה מספר לי שכל השש עשרה גם הסכימו שכולם דיברו, זה רק אתה מספר לי, אז זה בן אדם אחד, זה לא הרבה. עכשיו למה שאני אקבל את זה?
[Speaker B] כן, יכול להיות שגם היה לו רושם מוטה, הוא חשב שכולם הסכימו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז אני אומר או שהוא משקר או שהרושם מוטה.
[Speaker B] אדם שהיה שנתיים בארצות הברית לפני זה אומר לך שזה מאה אחוז בלוף, בכלל אין מה לחשוב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, תלוי גם באיזה מקום אני חושב.
[Speaker B] שום אמריקאי יפספס
[הרב מיכאל אברהם] שישה כושים, אין דבר כזה. תלוי ב…
[Speaker B] אני מניח שזה תלוי באיזה מקום.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, מה הם מתערבבים ביחד? לא חשוב, הנקודה היא שזה סיכוי מאוד נמוך, בוא נגיד.
[Speaker B] יש היום אגב נשיא כושי.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני
[Speaker C] יודע, אבל מה זה קשור? חוץ מזה נישואי תערובת. האחוז של נישואי תערובת בארצות הברית… לא חשוב, לפי האינטרפולציה, לפי האינטרפולציה בארצות הברית היה פחות מאשר בדרום אפריקה. אתה אומר שבשנות השמונים אחוז נישואי התערובת
[הרב מיכאל אברהם] שחורים-לבנים בארצות הברית היה נמוך יותר מאשר בדרום אפריקה? כן, אם אתה מדבר על מהירות, אם אתה מדבר
[Speaker D] על
[Speaker B] מהירות
[הרב מיכאל אברהם] התרחשות, אל תלך קדימה לך אחורה. משנת תשעים וחמש עד היום לא עבר הרבה זמן והיום כבר יש נשיא אמריקאי, אז כנראה בתשעים וחמש זה היה עוד מצב דומה. אז בוא נעשה אקסטרפולציה, בוא נלך לשנת שבעים, באמריקה אין סיכוי.
[Speaker B] אלף אחוז בלוף.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי לא משנה.
[Speaker B] זאת אומרת כאילו אתה צריך להמשיך לקרוא, אוקיי הבנו ששיקרתי אותכם.
[הרב מיכאל אברהם] את האקסטרפולציה הזאת אבל תלך אחורה לא רק קדימה ותראה שאתה לא צודק. תראה שאתה לא צודק. עשרים שנה קודם היה מצב וודאי שונה בתכלית. חמש עשרה שמונה עשרה שנה אחרי זה יש מצב שונה בתכלית לכיוון ההפוך. עכשיו תחליט איפה עומד האמצע. אתה מניח שאם עברו חמש עשרה שנה לא היה שינוי משמעותי, אבל למה שינוי משמעותי אחורה כן היה בחמש עשרה שנה? חמש עשרה שנה אחורה הרי היה וודאי מצב שונה מהותי.
[Speaker B] אז אתה חושב שזה אמיתי?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, אולי כן.
[Speaker B] תראה איך הם משחקים חממה.
[הרב מיכאל אברהם] בקיצור זה בדיוק, מה שאני רוצה לומר פה, זה בדיוק טיעון הניסים. עכשיו החבר שלי הזה אמר לי מאה אלף פעמים בני דודים של טיעון הניסים של יום, לא משנה, סוגי טיעונים מהסוג הזה. עכשיו אני מעלה לו את הדבר הזה, אומר תשמע אל תבלבל לי את המוח, אני ראיתי מה זאת אומרת, הייתי שם אני ראיתי. אני אומר לו קודם כל יכול להיות שראית ואתה משקר, זה לא אומר לי שום דבר. אבל אומר יכול להיות שגם לא ראית, אתה מתבלבל, פירשת לא נכון, הסיכוי של זה לא יותר קטן מאשר הסיכוי של האירוע עצמו. מה שזה לא שכנע אותו. עכשיו אפשר להגיד אחת משתיים: או שהאיש לא ישר ובעצם, או שבאמת הטיעון של יום לא כל כך חזק כמו שהוא נראה. מה? כי אם אני נמצא באיזשהו מקום או אם אני מאמין לשרשרת הזאת בצורה משמעותית, יפה מאוד, כל חשבון הסיכויים הוא נהדר. אני מאמין לזה. כל השאלה של אמונה א-פריורי, אמרנו כבר שזה הכל שאלה של מאיזו הנחת יסוד אני מגיע. לא לא, אני אומר, אני עכשיו מרחיב את זה. מה מי שהיה שם זה קודם כל. עכשיו אני אומר, אני יש לי אמון גם בשרשרת. יש לי אמון בשרשרת. תגיד לי חשבון הסיכויים, חשבון הסיכויים נכון גם למי שהיה שם, כמו שאמרתי קודם, כי הוא יכול להגיד אולי הייתה לי איזה טעות, אולי פספסתי. אז שם אתה מקבל את זה? אז עכשיו אני אומר את זה גם על השרשרת. עכשיו זאת נקודה למחשבה, אפשר עכשיו לנסות לנתח האם אני יכול גם להציג את זה באיזה צורה קצת יותר פורמלית, איפה נשבר הטיעון של יום. אני לא אעשה את זה כאן בדקה שנשארה. מה שאני רוצה רק להגיד, קחו את זה הביתה תחשבו על זה בשבת, זה שם שאלה מעניינת. זאת אומרת יש הרבה מקרים שבהם חישוב הסיכויים אומר שמשהו פה לא בסדר, לכאורה סיכויים, זה סבירויות, זה לא סיכויים, ובסופו של דבר אנחנו בכל זאת מקבלים את זה. האם אנחנו תמיד באמת שוטים או שיש פה משהו שהוא מעבר לחישובים הקרים האלה? אולי אני אסיים רק במאמר שקראתי לא מזמן, מה שהוא נמצא על הצד השני של הדפים האלה של חלק מכם, פשוט אחר כך ראיתי שצילמתי את זה על המאמר ההוא ועל דפים חלקים. אבל זה מאמר של דוד אנוך, שקראתי לפני שבוע, שהוא מדבר על ההבדל בין, הוא פילוסוף של המשפט, והוא מדבר על ההבדל בין שני סוגי ראיות. נגיד שמישהו מעיד שאוטובוס מחברה פלונית עשה תאונת דרכים באיזה עיר מסוימת. בסדר? בדרך כלל אנחנו מקבלים את העדות, אוקיי? זה סנריו אחד. סנריו שני, הייתה תאונת דרכים עם אוטובוס, אנחנו לא יודעים מאיזה חברה, אבל תשעים ושמונה אחוז מהאוטובוסים בעיר הם של חברה פלונית, בלו-באס, בסדר? חברה מסוימת. אוקיי? את זה אנחנו לא מקבלים כמובן כטיעון במשפט. עכשיו ההנחה שבן אדם שראה את החברה צודק, אפשר להגיד שגם זה משהו בסיכוי של תשעים ושמונה אחוז. יכול להיות שהוא טעה, בן אדם מפספס. כל משפטן יודע שעדיות ראייה זה לא משהו שבאמת אפשר לסמוך עליו בצורה מאוד טובה, כן? לפחות מעדות הלא-ראייה של אשתי אני יודע את זה, אז היא משפטנית פשוט. אז אני אומר, אז הסיכוי שהעד הזה הוא אמין נגיד תשעים ושמונה אחוז. אבל גם שם יש סיכוי של תשעים ושמונה אחוז שזה אוטובוס מהחברה ההיא. זה מקרה אחר, זה לא מקרה כמו שלנו. אני אומר פה גם כן שתי סנריוס, בשני המקרים זה תשעים ושמונה אחוז, את המקרה, את העדות של הבן אדם שהאמינות שלו נגיד תשעים ושמונה אחוז נקבל, ואת הסיכוי הסטטיסטי שהאוטובוס שייך לחברה הזאת בתשעים ושמונה אחוז לא נקבל. עכשיו למה לא? ההסתברות היא אותה הסתברות. למה לא? למה את הראיה הזאת מקבלים ואת הראיה הזאת לא מקבלים? זה סתם מוסכמה. הסיפור של יום, השאלה היא עיר שיש בה כך וכך אחוז של כושים וכך וכך אחוז מעורבות שלהם בפשע, אז אם אני מעיד שהיה כושי שעשה פשע, מה הסיכוי שזה באמת כושי עשה? לא, פה יש הסתברות מותנית. פה יש הסתברות מותנית. אני מדבר לא, אני אומר משהו אחר. זה שני מקרים שלא, שני מקרים שונים. לא מדבר על אישה שהעידה כאשר אחוז האוטובוסים גבוה. שני מקרים. מקרה אחד בעיר אחרת באה אישה, או בן אדם, לא משנה אישה, והעידה או העיד שאוטובוס של חברה פלונית עשה את זה. זה הכל. החברה פלונית הזאת בכלל לא רוב שם, יש המון חברות, לא משנה. יש, הסיכוי אחרי שמחשבים את כל הסיכויים תשעים ושמונה אחוז, כי יש אמינות של העדות וזה, לא בטוח שהיא ראתה נכון, אולי יש חברה עם שם קרוב, לא חשוב. נגיד תשעים ושמונה אחוז סיכוי שהיא צודקת. בדרך כלל העדות הזאת תתקבל. לעומת זאת מקרה אחר, אחר, לא אותו דבר. עיר שאנחנו יודעים שהייתה תאונת אוטובוס, אין עדים. אף אחד לא יודע, אבל תשעים ושמונה אחוז מהאוטובוסים שייכים לחברה מסוימת. אז אני רוצה שהחברה הזאת תשלם, תשלם. זה לא יתקבל. לא יתקבל. בוודאי שלא. השופטים כל הזמן עובדים על הסתברויות. ההסתברויות לא כאן. במבחן של אם משהו קרה בגלל תאונה או איזה חבות של שופטים. אני כותב להם את זה בראי הסתברויות. אתה כותב בהסתברויות, אבל הם צריכים דבר-מה מה שנקרא, דבר-מה. זאת אומרת צריך עוד משהו ואפילו חלש שיחזק את זה. ואגב יש חישוב סטטיסטי שמראה למה דבר חלש יכול להפוך דבר כזה להיות מאוד משמעותי, אבל זה קשור אגב לכשל הזה של כהנמן. אבל נעזוב את זה כרגע. עובדה, הוא משפטן, אני גם דיברתי עם אחרים, עדות כזאת, צבי אולי יכול להגיד לנו אני לא יודע, לא יאשימו את חברת האוטובוס על הבסיס הזה. אגב גם בהלכה כך. בגלל. עוד פעם, עוד פעם. אם היו רואים אוטובוס מהחברה ההיא כבר נוסע ברחוב והוא באותו רגע, זה בסדר. אבל אם לא כלום אנחנו לא יודעים, אנחנו רק יודעים שתשעים ושמונה אחוז מהאוטובוסים הם כאלה מהחברה הזאת, זה בדיוק ההבדל מגמל אוכל. לא, יש יודעים, יודעים שיש גמלים. זה דבר מה, זה דבר מה, זה בדיוק הנקודה, כי זה משנה לגמרי את החישוב. לא משנה, אבל זה מחזק משמעותית. בדיוק. טוב, אבל זה דיון אחר. אז טוב, תחשבו על זה. אז זה בן עזאי, כמו ברבי עקיבא, מגיע מישהו ואומר לסברת… מגיע מישהו ואומר… אני רוצה לסיים את הדבר הזה, יש פה עוד כמה דברים. אני אגיד לכם איפה זה עומד. יש קושיא עצומה, הפני יהושע מקשה אותה, רבי עקיבא איגר מקשה אותה, כולם מקשים אותה. הגמרא אומרת בבבא מציעא בדף ק', המוציא מחברו עליו הראיה. מה המקרה? המקרה הוא שיש ספק במציאות. נגיד, החליפו פרה בחמור, הפרה ילדה, אנחנו לא יודעים אם היא ילדה לפני או אחרי המכירה. זה ספק במציאות, זה לא ספק בדין, זה ספק במציאות, ועל זה אומרים המוציא מחברו עליו הראיה.