מלאכת בונה ומשמעויותיה הפילוסופיות חשמל בשבת כמקרה מבחן

[הרב מיכאל אברהם] טוב ערב טוב. בפעם הקודמת לפני שבוע השיעור הוא סלף קונטיינד, זאת אומרת הוא עומד לעצמו, לא דורש נוכחות מהפעם הקודמת, אבל עדיין יש קשר בין שני הדברים. בשיעור הקודם דיברתי על מתקני הגרמא של צומת ושוב פעם אני משתמש במקרה ההלכתי הטכני כדי להדגים איזושהי צורת חשיבה או משמעויות רחבות יותר. אז בפעם הקודמת דיברתי על השאלה באיזו רזולוציה אנחנו מסתכלים על הדברים שבהם אנחנו דנים, וניסיתי להראות שזה יכול להקרין על השאלה איך אנחנו שופטים אותם ברמה ההלכתית והבאתי גם דוגמאות אחרות, תולעים קטנות מול תולעים גדולות, מתקני גרמא כגון קלנועית או מתקני גרמא של צומת שכשמסתכלים עליהם מבחוץ אז לוחצים על כפתור ומתחילים לפעול, אבל בפנים אנחנו יודעים שיש שם כל מיני פטנטים כאלה של גרמא. השאלה אם אנחנו מסתכלים על זה בסקאלה של האלקטרונית, בסקאלה של המעגל האלקטרוני ששמה זה גרמא או שאני מסתכל על זה בסקאלה הכללית הגדולה ששם בעצם זה מתקן חשמלי רגיל. היום אני רוצה לעסוק בשאלה קצת שונה למרות שיש דמיון או קשר מסוים ביניהן. תוך כדי השיעור של פעם קודמת עלה, נדמה לי יותר מפעם אחת, השאלה של בונה, מלאכת בונה. החזון איש קושר איסור חשמל בשבת למלאכת בונה והיום אני ארצה לדבר על זה. אמרתי שאני משאיר את זה לשבוע הבא. היום אני ארצה לדבר על זה אבל שוב, אני לא אתן פה שיעור הלכתי על מלאכת בונה אלא אשתמש במלאכה הזאת כדי להדגים איזושהי צורת חשיבה או הסתכלות רחבה יותר. אולי איזושהי הקדמה או מסגרת מחשבתית מעניינת. אחת ה, נדמה לי הפגישות הראשונות שלי עם התחום הזה של חשמל בשבת והלכה בכלל, בדרך כלל נטיתי לזלזל בלימודים הלכתיים כמו הלמדנים, הישיבה בוחר'ס מזלזלים בהלכה. עבר לי. בכל מקרה היה לי איזה קרוב משפחה שהוא גם היה קרוב של פרופסור לב ז"ל והוא הביא לי את הספר שלו שנקרא מערכי לב ושם הוא דן בכל מיני מכשירים חשמליים ומה מעמדם ההלכתי, מותר להשתמש בהם בשבת, אסור להשתמש בהם בשבת. והוא אמר לי תשמע, אני עשיתי אז הייתי בדוקטורט בפיזיקה אז, אז הוא אמר לי תראה אין כמעט אנשים שיכולים לקרוא את שני הצדדים של הספר מהצד ההלכתי והצד המדעי טכנולוגי כך שפרופסור לב בעצם לא מקבל שום פידבק. אז הוא ביקש ממני אם אני מוכן קצת לקרוא ולשלוח לו הערות. קראתי, היה מאוד מעניין ושלחתי לו גם כל מיני הערות, קיבלתי תשובות, היה משא ומתן מעניין סביב העניין הזה. אבל דבר אחד מאוד זכור לי כי קראתי את הספר והיו כל מיני נקודות שלא הסכמתי. ופתאום התחלתי להבין שאני בעצם נמצא כאן באיזושהי נקודה של התהוות הלכתית, משהו שבדרך כלל לא קורה לנו. זאת אומרת העיצוב או הגיבוש של הלכות חשמל בשבת בסך הכול נעשה כמובן בדורות האחרונים, מה שיש לנו מכשירים חשמליים וככל שיוצאים עוד מכשירים אז כמובן צריך לגבש ולעצב את זה, להמשיך לגבש ולעצב את זה. עכשיו איך זה קורה? מתברר שכמו שאין לספר הזה הרבה קוראים, גם לא יכולים להיות לו הרבה כותבים כמובן, עוד פחות כנראה. ומה שבעצם הדבר הזה אומר זה שהתחום הזה אמור להיבנות על ידי אינטראקציה בין אנשים שמתמצאים בחלק המדעי טכנולוגי לבין פוסקים או פוסקי הלכה, כשאינטראקציה כזאת היא תמיד בעייתית בגלל שלכל צד משני הצדדים האלה חסר הפן השני ולא תמיד הסכום של שני הצדדים האלה נותן באמת את השלם. לפעמים צריך להבין יותר טוב מה אומר העניין המדעי טכנולוגי ואת זה רב לא תמיד יבין, פוסק לא תמיד יבין ולהיפך. ולכן התחום הזה מאוד, זאת אומרת נוצר בצורה שהיא מועדת לטעויות, מועדת לפספוסים. ומצאתי שם לא מעט כאלה בעיניי, כמובן אפשר להתווכח אבל זה מה שאני חשבתי. וזה היה מאוד מעניין כי פרופסור לב, כמי שהיה מעורה בשני הצדדים האלה, גם המדעי טכנולוגי וגם ההלכתי, היה לו נדמה לי חלק מאוד מאוד מרכזי, דומיננטי בעיצוב של ההלכות שנוגעות למכשירי חשמל. עכשיו בעצם אנחנו כולנו שבויים שלו, כי מה שהוא החליט שם אחרי זה נכנס לשמירת שבת כהלכתה או לכל מיני ספרי ההלכה והקיצורים למיניהם, וזה היום יש כבר הלכות, את זה מותר לעשות ואת זה אסור לעשות, ועם שעון שבת עושים ככה ולא עושים ככה, שכל זה בסך הכל החלטה של בן אדם אחד או שניים שישבו במקרה במקום הנכון, כתבו את הספר הנכון שהתקבל או לא יודע בדיוק מה, וזהו. ומשם והלאה זאת ההלכה בהלכות שבת. וכשקראתי את הספר והבנתי שאני לא מסכים עם חלק מהדברים, זה היה מאוד מעניין כי היה ברור לי ש-10, 20 שנה אחר כך, אם אני לא אעשה את זה אז אני מחלל שבת בפרהסיה. אבל אם הייתי בתוך כדי, אז אני יכול להתווכח איתו ואולי ההלכה תתגבש אחרת. כי בעצם אפשר לדון, יש פה שאלות פרשניות, והיום אני אנסה קצת להדגים את העניין הזה, אבל זה היה נקודה שהאירה לי זווית שלא הייתי מודע אליה. כמובן הדברים האלה גם קרו לפני 500 שנה ו-800 שנה, אבל הקצב של ימינו יותר גבוה ואנחנו לא תמיד מודעים לזה שההלכה כפי שהיא הגיעה אלינו זה בסך הכל פרי גיבוש ארוך שנים על ידי בני אדם. והבני אדם האלה, תלוי מי היה שם במקום הנכון ומה ומה הוא חשב, ויכול להיות שמישהו אחר חשב אחרת, לא כתב ספר, השתכח מהלב וגמרנו. ועכשיו זהו, כל הפוסקים מסכימים שזה וזה אסור או זה וזה מותר. ולמעשה כל העסק הזה נראה במבט, אלא אם כן תיכנסו לכל מיני מחוזות מיסטיים, אבל העסק נראה קצת שרירותי. זאת אומרת, למה שמה שאני עושה היום יהיה תלוי בשאלה איזה פוסק ישב בדיוק ליד במקום הנכון כשגובשה ההלכה על בליעה בכלים בתערובות, באיסור והיתר, או שגובשה ההלכה בחשמל, כן, במה שדיברתי קודם. כך שנדמה לי שהשאלות האלה, כשאנחנו עדיין בתקופה שבה אפשר עוד לדון, למרות שזה כבר קצת יחסית מגובש, אבל זאת עדיין, זה עדיין נושא שאפשר לדון בו. ואני חושב שזה נקודה מאוד מעניינת בניגוד להרבה מאוד תחומים הלכתיים אחרים שהסברות מן הסוג, גם מהפעם הקודמת שדיברתי עליהן וגם שאני אדבר עליהן היום, הן למעשה סברות שמהן מיד יוצאות מסקנות הלכתיות. והמסקנות האלה לא בהכרח מתאימות למה שבדרך כלל חושבים. ועכשיו השאלה אם אני אמור להיות מחויב למה שבדרך כלל חושבים או שאם אני חושב אחרת, אז אחרת. זאת אומרת למה שמישהו חשב משהו אז מה זה אומר? כך שהעיסוק בתחומים האלה יש לו איזשהו ערך מוסף מעבר לעיסוק בתחומים הלכתיים אחרים. זאת אומרת כל אחד שייכנס לעניין הזה ברצינות למעשה יכול גם להשפיע עליו, בניגוד להלכות אחרות שהן כבר מגובשות וקשה יותר להזיז שם משהו. ההשפעה הזאת שיש לבני אדם, יש לה משמעות בגלל העובדה שכל הלכה שאנחנו נפגשים בה היא תוצאה של מקורות, עובדות או מציאות, יישום של נורמות שנשאבות מן המקורות אל מציאות מסוימת ופרשנות או סברות. זאת אומרת והפרשנות יכולה להיות הן למקורות והן למציאות. למשל בשיעור הקודם, לפני שבוע, אז הראיתי דוגמה לפרשנות על מציאות, לא על מקורות. זאת אומרת השאלה איך אני רואה קלנועית. האם קלנועית זה מכשיר גרמא או קלנועית זה מכשיר חשמלי ובפנים מה שקורה לא מעניין אותי. זה שאלה של פרשנות למציאות העובדתית שאני עומד מולה, לא פרשנות למקור הלכתי. איך אני מפרש את המציאות? איך אני רואה את המציאות? אני רואה פה מכשיר גרמא או אני רואה פה פשוט מכשיר שלוחצים על כפתור והוא מתחיל לזוז. שני הדברים נכונים ברמות שונות של רזולוציה, אבל זאת שאלה של פרשנות עובדתית. היום אני אביא דוגמה נוספת לפרשנות עובדתית שיש לה השלכות הלכתיות. ההקשר שלנו זה מלאכות שבת. במלאכות שבת העניין של הפרשנות וההשפעה של הפוסק ושל הפרשן נדמה לי הוא עוד הרבה יותר משמעותי מאשר בתחומים הלכתיים אחרים. הגמרא בתחילת בבא קמא מביאה או דנה בשאלה איך אנחנו מגדירים אבות ותולדות במלאכות שבת. כידוע יש ל"ט אבות מלאכה שמנויות במשנה בפרק שביעי של שבת ויש תולדות. גם התולדות הן מלאכות שאסורות מן התורה בדיוק כמו האבות, למעשה כמעט כמעט הן. כמעט אין נפקא מינה להבחנה בין אבות לבין תולדות. יש חוץ מזה איסורי דרבנן, אבל אבות ותולדות הם כולם מלאכות מדאורייתא. איך אנחנו יודעים איזה מלאכות הן אבות ואיזה תולדות? אז הגמרא אומרת שם משהו כמו הא דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב, מה שהיה במשכן והוא נחשב חשוב ולכן הוא נקרא אב, מה שהיה במשכן. עכשיו יש שמה כמה גרסאות, מופיעות שם בתוספות ומפרשי התוספות. אני לא נכנס לפרטים, אני רק אומר שהגרסאות האלה מובחנות זו מזו, נבדלות זו מזו בשאלה מה היחס בין הא דהוה במשכן וחשיבות. זאת אומרת, משהו שהיה במשכן נחשב אב או משהו שהוא חשוב נחשב אב. יש גרסאות שאומרות שמה שהיה במשכן הוא חשוב, אז מה שהיה במשכן זה בעצם הקריטריון למה שנחשב אב. יש גרסאות שאומרות מה שהיה במשכן וחשוב, זאת אומרת מה שהיה במשכן זה לא מספיק אלא אם כן הוא גם חשוב. לא כל מלאכה שהייתה במשכן היא אב מלאכה, במשכן עשו המון דברים כמובן ביום יום. דברים משמעותיים יכולים להיחשב כאב. אבל יש גרסה שונה שלישית שמדברת על מה שחשוב הוא נקרא אב. זאת אומרת בעצם חז"ל לקחו את כל המלאכות שיש בשבת, ניסו למיין אותם לפי קריטריונים מסוימים לחשובות יותר וחשובות פחות. אגב גם המושג חשוב דורש הגדרה, לפעמים חשוב הכוונה יצירה משמעותית נגיד, ולפעמים חשוב פירושו מובחן מהאחרים. זאת אומרת בשביל שדבר מסוים יהיה אב בפני עצמו, א' הוא צריך להיות יצירה משמעותית וב' הוא צריך להיות שונה מהאבות האחרים. אז יש פה שני קריטריונים לחשיבות, זאת אומרת ייחודיות ומשמעותיות, זאת אומרת עד כמה זה יוצר משהו חדש. אבל לענייננו אז הגרסה השלישית בעצם אומרת שהקריטריון למה נקרא אב ומה נקרא תולדה זה השאלה אם הוא חשוב. עכשיו מה זה נקרא חשוב? חז"ל שהיו אז עברו על כל המה שיכול, כל המועמדים להיקרא מלאכה ובדקו מי מהם חשוב וזה מה שהם הגדירו להיות אבות, ואחר כך מה שמסתעף מהם נקרא תולדות. מה קורה היום? יש לנו כבר סוגי פעולות שונים שלא היו בזמן חז"ל, למשל החשמל. אוקיי? עכשיו יבוא פוסק ויגיד תשמעו זה לא פחות חשוב ממעמר. מעמר זה בסך הכל לאסוף פירות לתוך סל, לא הייתי עושה מזה יצירה מאוד משמעותית. אבל כך חז"ל הגדירו את זה כאחד מאבות המלאכה. אבל אין ספק שלהשתמש בחשמל בשבת זה נשמע משהו הרבה יותר משמעותי. והשאלה אם זה כך בטח לפי הגרסה השלישית, אז אם הדבר הזה הוא חשוב אז בעצם הוא אב למרות שהוא לא מופיע ברשימת אבות המלאכה של המשנה. לא מופיע שם כי פשוט הוא לא היה שם. עכשיו יש נתון, זה רק ל"ט. זה לומדים מכל מיני מקומות אחרים למה זה ל"ט, ל"ט פעמים כתוב מלאכה מלאכת בתורה. אז יש איזשהו נתון שזה חייב להיות ל"ט, אבל איזה ל"ט אני לא יודע. אז למשל יש זורה בורר ומרקד, הגמרא אומרת שבעצם דומים מאוד, שלושתם סוגים של בורר, ושמים אותם כשלושה אבות שונים כנראה כדי להשלים לל"ט וכי הם היו במשכן. טוב אבל זה לא באמת מספיק מובחן כדי לחשב שלושה אבות מלאכה שונים. אז הנה היום יש לנו מועמד אחר, אפשר לזרוק אחד מהם החוצה ולשים במקומו חשמל, להדליק אור או לא יודע או לנסוע בקלנועית, וזה יהיה אב מלאכה נוסף. הדבר הזה בעצם אומר שאני לא צריך אפילו לחפש איזה אב מלאכה או איזה מלאכה אפשר לשייך את השימוש בחשמל בשבת, כי חיפוש כזה בעצם מניח שרשימת המלאכות היא סגורה ועכשיו השאלה לאיזה מהמלאכות אם בכלל אפשר להכניס תחתיה את השימוש בחשמל. אבל איך שתיארתי קודם לא צריך להגיע לזה. החשמל הוא מספיק משמעותי בשביל להיחשב אב, אז לכן הוא יהיה אסור גם אם אני לא מוצא אף אב אחר שזה יכול לחסות תחתיו. ולכן יש לזה השלכות מאוד מרחיקות לכת בהלכה שאת הדבר הזה שום פוסק לא באמת יקבל, צורת חשיבה כזאת. נכון בדיוק, ואתה לא צריך לחפש שאנחנו נראה עוד מעט בצורה יחסית מאולצת מחפשים כל מיני סיבות למה לאסור את החשמל בשבת. אז מוצאים סיבות יותר משכנעות או פחות משכנעות, כי לכולם היה איכשהו ברור שזה אמור להיות אסור אבל אתה חייב לדחוף את זה תחת אחת מל"ט אבות המלאכה, בעוד שאם אתה הולך עם הגרסה השלישית בעצם יכול להיות שבכלל לא צריך. אם זה מספיק משמעותי אז אב מלאכה והוא אסור גם אם לא מצאתי אב מלאכה במשנה שיכול להוות כותרת לעניין הזה. מקור אחד אולי רק כדי להשלים.

[Speaker B] את האקט הזה שבו גם לפי הגרסה הזאת שבו אנחנו מוציאים מלאכה ומכניסים אחרת במקומה כי החשיבות השתנתה והחשיבות. למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] איפה מצאנו? מה זה לא צריך למצוא? כתוב שלושים ותשע מלאכות החשובות, אני בודק מה המלאכות החשובות, זהו.

[Speaker B] אבל הפחד הזה מלהוציא

[הרב מיכאל אברהם] מלאכה ולהכניס אחרת, בסדר, הסוציולוגיה של התהליך הזה ברורה לגמרי, כן, רפורמיות וכל החששות וכל העניינים האלה. אבל אני שואל את השאלה לגופה, עזוב אותי משיקולים של פוליטיקה.

[Speaker C] למה בכלל להוסיף מלאכה? יש שלושים ותשע, רשימה סגורה.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שהרשימה סגורה? זאת בדיוק השאלה. שלושים ותשע הפעולות המשמעותיות ביותר, זה מה שנקרא אבות מלאכה. עכשיו כשאני מסתכל סביבי היום, בעיניי הפעלת חשמל בשבת הרבה יותר משמעותית מאשר עימור. אז בעצם שלושים ותשע המלאכות המשמעותיות כוללות את חשמל. ואת עימור אני אוציא. עימור יהיה מותר? לא מותר, אבל לפחות לא אסור מן התורה, יהיה תולדה של משהו. זורה בורר ומרקד למשל, ברור שלא יהיה מותר, יהיה תולדה של בורר. גם שלושתם בעצם אותו דבר, הגמרא עצמה אומרת: היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד.

[Speaker C] אתה סתם מכניס את זה שמה כי חסר לך במספר.

[הרב מיכאל אברהם] אז הנה יש לי עכשיו משהו, לא חסר שום דבר במספר. אז יהיה תולדה, זה לא יהיה אב, זה לא אומר שאני אתיר את זה, אבל אני לא צריך לחפש מקור למה בעצם חשמל יהיה אסור. לא צריך לחפש מקור כזה. למה בכלל להכניס את החשמל?

[Speaker C] מי אמר שזה… או,

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה אחרת. אם אני אומר כשאני מסתכל על החשמל מסברא, נראה לי שזאת יצירה משמעותית, אז בגלל זה צריך להכניס את זה. כי זאת יצירה משמעותית. למה להכניס את זה? יצירה חיובית ביותר, למה? הכל חיובי, מה? אבל לחרוש זה לא חיובי? לחרוש זה שלילי? אני שואל, לחרוש זה חיובי או שלילי בעיניך? לצוד לא הייתי שואל את הבת שלי, אבל לחרוש זה חיובי לגמרי, נכון? למה? בשבת זה לא בגלל שהמלאכות הן שליליות. זאת מלאכה, מלאכה ממש. וחשמל זה לא מלאכה? מה, המלאכה במובן של מה? במובן של מאמץ? במובן של מאמץ? המלאכות לא מוגדרות על ידי מאמץ. הגמרא עצמה אומרת שהמאמץ לא קשור למלאכה. אין שום קריטריון שזה יהיה מאמץ. זה גמרא אומרת את זה כבר. יש, אתה יכול לסחוב ספסלים כבדים כל היום וכל הלילה בשבת ולא עברת איסור דאורייתא. ואתה יכול לעשות דברים שלא קשורים בשום מאמץ וזה יהיה איסור דאורייתא. המאמץ הוא לא קריטריון. כן. אז למה חשמל בכלל בעייתי? כי אם אתה רואה בזה, אז באמת אם אתה רואה בזה יצירה משמעותית, לא פחות מאשר כל דבר אחר או הרבה יותר מאשר דברים אחרים. לא הבנתי. לשחוט? נו מה אתה אומר? יהיה מותר לשחוט? לא, אסור. בחג זה משהו אחר, זה מלאכת אוכל נפש, בשבת אסור, זה איסור סקילה. לשחוט זה משמעותי. אז אני שואל עוד פעם, להפוך מכשיר חשמלי, להדליק אור, לא יודע מה, להדליק את כל האורות בבית הכנסת, זה לא יותר יצירה יותר משמעותית מאשר לאסוף כמה פירות לתוך סל? נשמע לי סביר, לא? כן.

[Speaker D] אם להכניס את חשמל מבוססת על ההנחה שבעצם היו הכללים ומתוכם הוגדרו בתקופה מסוימת, בתקופת חז"ל, המלאכות השונות. יכול להיות שהתהליך הוא הפוך. זאת אומרת, שהיו המלאכות שמוגדרות וניתנו שם בהר סיני, ולימים לקחו חכמים את המלאכות ואמרו אלה הכללים שכנראה

[הרב מיכאל אברהם] מה שבישיבות קוראים סימן או סיבה. זאת אומרת, אבל באופן הפשוט מה שמופיע שם בגמרא זה שההגדרה של אב ותולדה של מלאכות נעשית לפי הקריטריון הזה של חשיבות והיה במשכן. אז על פניו נראה שזה לא הלכה למשה מסיני. זאת אומרת, על פניו נראה שקבעו את זה לפי הקריטריונים האלה. למה? הלכה למשה מסיני אמורה לעצור בשלושים ותשע. אלה המלאכות ש… למה? מי קבע את זה? אם זה ניתן מסיני אז הלכה למשה מסיני. אם זה לא ניתן מסיני אז חכמים קבעו. תורה שבעל פה. מה זה תורה שבעל פה? תורה שבעל פה זה מילה כללית. זה ניתן מסיני? אז הלכה למשה מסיני. אני אומר, זה לא נראה כך. מהגמרא לא נראה כך. אם כן אז אתה צודק, אין מה לדבר פה על השינויים האלה, כי קיבלנו רשימה סגורה. על פניו לא בטוח. לרבי יהודה יש למשל ארבעים אבות מלאכה.

[Speaker B] אבל ברמה הסוציולוגית זה מה שאנחנו נוטים להגיד.

[הרב מיכאל אברהם] בוא נעצור

[Speaker B] הכל כי אנחנו לא יודעים איפה זה ייגמר.

[הרב מיכאל אברהם] סוציולוגיה אני לא מתעסק, אין לי עניין בסוציולוגיה. אני מדבר על העניינים המהותיים. סוציולוגיות וחששות ופוליטיקות זה דיונים אחרים. כן.

[Speaker C] יש איזושהי טענה שרשומה במפרשים למה דווקא אלה מה שחשוב באמת, או שזה רק עניין של גרסאות שם בגמרא?

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. הגרסה השונה בגמרא. או שההגדרה היא מה שהיה במשכן, או שההגדרה היא מה שחשוב. אני חושב שזה מתחיל מהגרסאות, נדמה לי, כן, עד כמה שאני מבין לפחות. אולי אני אביא רק דוגמה אחת שרב משה פיינשטיין באגרות משה, בשו"ת אגרות משה, מביא אותה אבל דוחה אותה. זאת אומרת הוא לא מוכן לקבל מין סוג חשיבה כזה. לא הבאתי את זה אצלכם, לכן אני אקרא פה איזה משפט או שניים, לא יותר מזה, כי זה הכל ההקדמה. הנה בדבר, כן, הנושא הוא מלאכה שנעשית בשבת על ידי שעון שבת. עוד פעם משהו שהתרגלנו אליו לגמרי, כי החליטו מה מותר ומה אסור ושעון שבת ואם להאריך ולקצר, כל מיני דברים כאלה. על כל אלו זה אפשר להתווכח. יש שמה הרבה מאוד החלטות לא סבירות בדיני שעון שבת, למרות שכל העסק הזה כבר נחשב היום הלכה ברורה וכל ספר קיצורים כבר אומר בדיוק מה מותר ומה אסור לעשות. בכל מקרה באגרות משה, אז הוא דן בעניין הזה של שימוש בחשמל על ידי שעון שבת. ההנחה היא שכמובן להדליק את החשמל עצמו אסור, אבל אם אנחנו מארגנים את זה בשעון שבת מבעוד יום, אז אולי זה יהיה מותר. אנחנו היום עושים את זה, זאת אומרת ההחלטה היא שזה מותר, אבל הוא עצמו מתלבט לגבי זה. והוא אומר הנה בדבר שעל ידי חשמל, עניין האלקטרי, כן מי שלא יודע מה זה חשמל אז יש פה תרגום עם עיינים, אפשר על ידי מורה שעות שנעשה לכך שיעמידנו בערב שבת באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה. בסדר? הנה לעניות דעתי פשוט שאסור להתיר זה. דהרי על ידי מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת, ואין לך זלזול גדול לשבת מזה. מאוד מזכיר את הפתיח שלי מהפעם הקודמת, כן? שמה שהרב בראנד שמה כתב, שבעצם אם אנחנו מתירים את הגרמות ואת העניינים האלה של מכון צומת, אז אפשר לעשות מה שאתה רוצה עם פטנטים כאלה. ואז הוא אומר כך את המשפט הזה שבשבילו אני קורא את זה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרים זה. איך הוא יודע?

[Speaker C] לא, בדיוק להפך.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לפני השאלה, אולי כן אולי לא, אני לא חושב שזה בדיוק להפך, אבל זה דיון אחר. אותי מעניין, בוא נגיד שהוא צודק. האם זה שיקול לגיטימי? האם העובדה שאם זה היה בזמן התנאים והאמוראים זה היה אסור, אז למרות שכרגע זה לא נכלל ברשימת המלאכות האסורות, אבל ההערכה שלי שאם זה היה בזמנם זה היה נאסר, זה מספיק טוב בשביל לאסור את זה? מאוד מזכיר את השיקול שאמרתי קודם, נכון? שאם היה חשמל אז בעצם זה היה נכנס לרשימה שלהם. זה פשוט לא היה אז, זה הכל. בסופו של דבר הוא נסוג, הוא לא מקבל את הסוג הזה של השיקול. הוא אומר שאין לנו אלא מה שאסרו, ועוד פעם יכול להיות שיש פה את העניינים הסוציולוגיים והחששות מכל מיני שינויים בהלכה, אבל זה המקום שבו אולי מצאתי סוג כזה של שיקול. זה מאוד נדיר, וגם פה הוא לא נשאר עם זה בסוף. לכן נדמה לי שאני אסגור את ההקדמה הזאת כאן וניכנס קצת יותר לעניין הזה של החשמל. כשהפוסקים באים לדון בעניין הזה של שימוש במכשירי חשמל או בחשמל בכלל, אז הנחת היסוד שלהם היא שזה ברור שזה אסור. זה ברור לגמרי, הם לא התחילו מהנימוק ואז הגיעו למסקנה שזה אסור. הם מתחילים מזה שזה אסור ואז מחפשים נימוק. אגב זה לא ביקורת. הרב סולובייצ'יק ידוע בשמו, אני לא ראיתי זה כתוב אבל זה ידוע בשמו, כך שמעתי, שהוא אמר שאין אף משיב בשום תשובה אף פעם לא כתב את הפסק הלכה אחרי שהוא דן במקורות והגיע בסוף למסקנה. הוא מתחיל מהמסקנה ואחרי זה מציג את המקורות וכל העניינים האלה. עכשיו זה לא ביקורת, צריך להבין. יש לבן אדם איזושהי אינטואיציה שאומרת הדבר הזה נראה לי שהוא אסור. עכשיו בסדר, דרכה של ההלכה שאתה צריך לעגן את זה במקורות ולהראות מאיזו סיבה זה אסור וכולי, אבל אין שום דבר פסול בהפעלת אינטואיציה. אוקיי? לא להיות שבוי שלה לגמרי, אבל בהחלט האינטואיציה יכולה לכוון אותנו, זה קורה במדע, זה קורה בכל תחום חשיבה אחר, כמובן במשפט וגם בהלכה. גם בהלכה זה ככה. הרבה פעמים כשתראו פסק דין, אז אתם תראו שבעצם השופט בסופו של דבר רוצה להגיע לשורה התחתונה הזאת ואז הוא מתחיל לערום כל מיני נימוקים כאלה ואחרים. לגיטימי אגב גם שם, זה לא ביקורת. זאת אומרת זה יש איזשהו סוג של אינטואיציה שמכוונת אותנו לעניין הזה. גם בהלכה זה ככה. הפוסקים הבינו, ואולי זה מתבסס על מה שאמרתי קודם, שהדבר הזה מספיק משמעותי בשביל שלא נכון יהיה להתיר אותו בשבת. צריך לאסור. אבל מצד שני הם לא מוכנים לעשות את השיקול שאמרתי קודם. זאת אומרת זה צריך להיות מעוגן ברשימת המלאכות שמופיעות במשנה, בגמרא, כן, זה צריך להיות מעוגן ברשימה של האבות או התולדות, או דרבנן, לא משנה אבל משהו ממערכת המלאכות שאסורות. ואז מתחיל חיפוש, אוקיי, אז איפה מעגנים את זה? איך מעגנים את זה? אז יש בחלק מהאופנים של שימוש בחשמל, יש כאלה שמעגנים את זה במבעיר, זה אחד מאבות המלאכה, כמו להבעיר אש בנורות להט נגיד, יש כאלה שאומרים שיש פה הבערת אש. יש מכשירים אלקטרוניים ששם יותר קשה לדבר על הבערה, אין שם משהו שבאמת מזכיר בערה. מזכיר לי, יש סיפור, ריצ'רד פיינמן היה חתן פרס נובל, פיזיקאי חתן פרס נובל, יהודי אמריקאי, היה שותף צעיר בפרויקט מנהטן. אז הוא מספר, יש לו ספר, שורלי יו אר ג'וקינג מיסטר פיינמן, כן, ספר פולחן כזה אצל כל מיני חסידים, חסידים של פיינמן. והוא מספר שם שבאו אליו פעם שני בחורי ישיבה לשאול אותו, תגיד, רצו לשאול אותו שאלה מדעית. אז הוא נורא שמח, סוף סוף נפקחו עיניהם של החשוכים האלה, רוצים להתעניין קצת במדע. אז הגיעו אליו ועלו איתו במעלית הביתה ככה בדרך, הוא אומר להם על מה רציתם לדבר, מה העניין. רצינו לשאול אם חשמל זה אש. אז הוא מסתכל עליהם ואומר לא הבנתי, מה זאת אומרת חשמל זה אש, חשמל זה חשמל ואש זה אש, הוא לא הבין את השאלה בכלל. חשמל זה כימיה, זה פיזיקה, הוא לא הבין מה הם רוצים, מאיפה באה השאלה הזאת. אז הם אומרים תראו, כי יש לנו איסור להפעיל חשמל בשבת והשאלה היא אם נכון לתלות את זה במלאכת מבעיר או לא, אז אנחנו שואלים אם חשמל זה אש. אז הוא הבין שהחשוכים האלה נשארו חשוכים וזרק אותם מכל המדרגות. בכל מקרה, כשפוסקים מנסים לעגן את האיסור של שימוש בחשמל, אז חלק מהם תולים את זה במבעיר, ואמרתי זה רק חלק מהשימושים בחשמל, במקום שבו יש משהו שאולי יכול להזכיר בערה. הגישה הנפוצה והכללית יותר זה של בעל הבית יצחק שאומר שיש פה מוליד זרם, זאת אומרת שזה איסור דרבנן. בעצם אתה מוליד משהו שלא היה בעולם, זרם, כשאתה סוגר את המעגל החשמלי אז נולד משהו חדש, הזרם שלא היה קודם. אז זה לא נכלל באחת מל"ט אבות המלאכה וגם לא בתולדות, זה איסור דרבנן, אבל זה משהו שהתקבל על ידי רוב הפוסקים כבסיס לאיסור של השימוש בחשמל. זה איזשהו איסור דרבנן, כשאיסור מוליד בעצמו איסור מאוד בעייתי, לא נפסק בשולחן ערוך שיש איסור כזה בכלל, זה גמרא בביצה. זאת אומרת העסק נראה קצת מאולץ, כי הוא החליט לאסור וזה הדבר היחיד שהוא מצא. והשיטה השלישית הידועה זה כמובן שיטת החזון איש, שהחזון איש טוען ששימוש בחשמל בשבת או סגירת מעגל חשמלי בשבת אסורה משום בונה. בונה זה אחד מאבות המלאכה. עכשיו פה יש אנקדוטה מאוד מעניינת בהקשר הזה. בשנת אלף תשע מאות שלושים וחמש רב שלמה זלמן אוירבך היה בכולל בירושלים והוא כתב שם, הוא הוציא קונטרס בשלושים וחמש שנקרא מאורי האש. ובקונטרס הזה הוא עוסק בשימוש בחשמל בשבת, ובין היתר הוא דן בשאלה אם יש פה משום בונה ודוחה את זה. נדמה לי שהוא עוד לא שמע על השיטה של החזון איש אז. הוא דן בכל מיני אפשרויות, כמו שאמרתי, זה תחום בהתהוות, אז אתה מתחיל לבדוק מה בעצם פשר העניין הזה. המיתוס אומר שהחבר'ה בכולל מתו מצחוק, זאת אומרת אתה תוקף אנשי קש, זאת אומרת מי יעלה בדעתו לחשוב שחשמל זה משום בונה, מה הקשר בין חשמל לבין בונה. מה אתה עושה פה פלפולי הבל כאלה להראות שחשמל זה לא בונה, אף אחד לא מעלה בדעתו שכן. כמו שתגיד שחשמל זה לא חזיר. מה הקשר, זאת אומרת מה יש לכתוב על זה בכלל. באותה שנה עלה לארץ החזון איש, בשנת שלושים וחמש, והוא כמובן חידש שחשמל אסור משום בונה. והיה משא ומתן מאוד מעניין בין רב שלמה זלמן לבין החזון איש שחלקו מובא בכל מיני כתבים של רב שלמה זלמן, בשו"ת מנחת שלמה ובאסופות שונות שיצאו בעקבות זה, יש אוסף מאמרים בענייני חשמל בשבת שזה ליקוט מהשו"ת שלו. שם מובאים מכתבים שהוא כתב לחזון איש והחזון איש החזיר לו, והם מתווכחים בשאלה אם זה כן בונה או לא בונה. בסופו של דבר, עוד רגע ניכנס לזה קצת יותר, בסופו של דבר רוב הפוסקים לא חוששים לשיטת החזון איש. זה נראה לכולם הזוי, זאת אומרת אין קשר, מה הקשר בכלל בין לחיצה על מתג בשבת, מתג חשמלי לבין בונה. מה בנית פה, איזה מין בניין, מה זה, מה בין זה לבין עשיית בניין או הקמת אוהל או משהו כזה, מה זה קשור בכלל. אני רוצה להראות למה לדעתי לפחות החזון איש התכוון ולנסות להסביר למה יש בזה היגיון, היגיון רב אפילו לדעתי אם יורשה לי. להסתפח אליו. נתחיל אולי בדף שלפניכם, פה זה המכתבים האלה שרב שלמה זלמן מביא, זה לקוח מכתבים שלו, והוא אומר כך. אחרי דרישת שלומו הטוב, כן זה מכתבים שהעתקתי קטעים. יקרתם הגיעהני, העניין תלוי בשיקול הדעת, חימום ברזל, משווים שמה את הדלקת מעגל חשמלי בשבת או סגירת מעגל חשמלי בשבת לחימום של מתכת, חימום של ברזל. השאלה אם זה אותו דבר, להכניס זרם לתוך הברזל או לחמם את הברזל, אינו מחדש טבע חדש בברזל. כשאתה מחמם את הברזל זה לא הופך את הברזל למשהו אחר, זה אותו ברזל רק הוא חם. אלא החום שוכן לפי שעה בתוך הברזל והברזל מתמיד לגרשו. כן ברזל הוא מוליך חום טוב אז הוא גם מסלק את החום מהר מאוד אם לא תמשיך לפמפם. אבל חיבור חוט החשמל מעורר את כוח החשמלי המוטבע בחוט עצמו, והוא מההרכבה המזגית שבשורש יצירתן, ושימוש זה תדירי, והעמדה המתכונתה על ידי החיבור שנעשה החוט המופסק גוף אחד עם מכונת החשמל, חוששים בו משום בונה. א' משום הרכבת הפרקים זה עם זה. כשאתה סוגר את המעגל אתה בעצם מחבר חלקים שונים של המעגל ויוצר ממנו איזשהו גוף אחד, ולא מהני כאן היתר רפוי, לא משנה זה הערה צדדית. ב' דתיקון החוט עצמו ממוות לחיים הוי בונה. בעצם החוט עצמו כשאתה סוגר את המעגל החשמלי החוט מתעורר ממוות לחיים, זה היה חוט מת ועכשיו זה חוט שיש בתוכו זרם, זה חוט חי. אז אתה מעורר את החוט ממוות לחיים זה נקרא בונה. מין אמירות נורא לא ברור מה הוא רוצה. ואז הוא עוד פעם מעיר כל מיני הערות על היתר של עראי וכולי, אני לא אכנס לכל ההערות האלה, הם צדדיות מבחינתנו. אני עובר לעמודה השמאלית. רב שלמה זלמן אחרי דרישת שלומו הטוב, אולי אצלכם זה לא עמודה שמאלית, אצלי זה מופיע באופן אחר אני לא יודע. רב שלמי אחרי דרישת שלומו הטוב וכולי, דבריכם היקרים הגיעהני לשמחת לב כדברי תורה שנאמר בהם משמחי לב. אמנם הנידון שדנו עליו אינו לעניין עצם הדין שחיבור החוטים על ידי כפתור הוא שילוב פרקים. כשאני מחבר את החוטים זה לזה על ידי הכפתור זה שילוב של פרקים, זה חיבור של שני הדברים האלה להיות ישות אחת. ואילו היה הפסק באחד החוטים ולקח תיל ברזל וחיברם בשבת חייב חטאת, וכל הנידון משום שהכפתור רפוי ועומד לפתוח ולנעול, זאת אומרת כל הדיון הזה לא נכון, כך הוא כותב. ובזה יש מקום לומר שאם עושה כן בשעה שהחשמל בשימושו ובחיבורו כבר נעשה קבלת הזרם, זה בניין חשוב והוי כתוקע את הפרקים כמו שכתוב במכתבי הקדום. ולזה אין צריך להיכנס בצורת החשמל בחוט, ואפשר דאין בונה אלא בהרכבת גשמים של ממש. יכול להיות שזה לא נכון, כי רק כשאתה מחבר דברים גשמיים זה לזה זה נקרא חיבור, אבל ליצור זרם שמייצר איזושהי איכות אחת מכל חלקי המעגל זה אולי לא נחשב חיבור שאסור משום בונה. אמנם יש עוד מקום לומר דגם חוט החשמל שנעשה על ידי כוח הקבלה שלו, שבגומי אין בו כוח זה, כן גומי הוא לא מוליך חשמל, אין לו את הכוח להפוך למוליך חשמלי, והברזל יש בו כוח הקבלה, וכל זמן שאינו מחובר אין לאדם חפץ והנאה בכוח העצור בו, וכשמחברו נעשה בידו של אדם כלי שימוש. כן הוא ממשיך, ואין נפקותא אם הברזל פועל או כקרקע עולם, שעניין המלאכות הוא נידון לפי טיבות בני אדם בשימושם, זה קצת קשור לשיעור הקודם, והרי בחיבורו החוט בכישרון הטבעי הוא עמד, כן הכישרון הטבעי הכוונה הטבע הטבעי של החוט, זה טבעו של החוט, אני לא מכניס את הזרם לתוך החוט, אלא הוא שם, אני רק גורם לדבר הטבעי הזה לפעול. הוא עמד לשירותו של האדם וחשיב תיקון מנא, כן זה נחשב תיקון כלי, וכוח הקבלה הוא קבוע ותמידי, הוא עצם מעצמו ושמח בו, ואינו מגרשו לעולם. כן המעגל פועל אז הזרם ממשיך לזרום, זה לא כמו החום שמיסתלק אם אתה לא ממשיך לפמפם, ולא עוד אלא שהחוט נותן חלקו בזרם. ויש פה עוד משפט אחד שהוא החשוב לענייני, לא זה בקטע הבא. טוב זה החיבורים, זה המכתבים של החזון איש. בקטע השלישי וידוע, שמתחיל בוידוע, שמה זה הדברים שכותב רב שלמה זלמן, הוא אומר וידוע שדבריו הם חידוש גדול עד מאוד. וכל אלה שנשאו ונתנו בענייני חשמל לא הזכירו כלל לחשוש בזה למלאכות של בונה וסותר. כן, פתיחת מעגל חשמלי יהיה סותר, עם סגירת מעגל חשמלי זה בונה. עוד יתרה מזו שמעתי אומרים בשמו של מרן בעל החזון איש זצ"ל שגם בשעה שאין שום זרם בחוטים, זה כבר כמובן נכתב הרבה הרבה שנים אחר כך, וכשהאדם לוחץ על הכפתור לא נעשה עדיין שום דבר, מכל מקום עצם סגירת המעגל להיותו ערוך ומתוקן להדלקה שתעשה אחר כך על ידי שעון, אף גם זה חשיב בונה. זה הרב גריינמן בעצם כותב את זה, שלפי החזון איש אם סוגרים מעגל חשמלי והוא לא מחובר בכלל לשקע עוברים משום בונה. כי בסך הכל אתה חיברת את כל חלקי המעגל זה לזה ועכשיו זה מקבל יכולת פוטנציאלית להוליך חשמל שתכניס את זה לתוך השקע.

[Speaker C] מה זה גורע את כל הדרמה של שבוע שעבר? למה? כי אז אתה מכין את המעגל מראש ואז.

[הרב מיכאל אברהם] כן, יש לדון בעניין הזה, נכון. אז זה אומר הרב חיים גריינמן. אבל אומר הרב שלמה זלמן זה לא נכון. ולעניות דעתי נראה, אני מדלג קצת, ולעניות דעתי נראה כמו שיבואר להלן, דהחזון איש לא אסר אלא בכהאי גוונא שמחמת פעולתו נוצרו בחוטים כוחות חדשים אשר הם נראים לנו כמו ממוות לחיים. וגם מפורש כתב בספרו מפני שיש תיקון צורה להגשם. ולפיכך אף שרגילים בכך אפילו הכי חשיב בונה. והרב חיים גריינמן מה שהוא כותב זה לא נכון, כשאתה סוגר מעגל אבל זה לא יוצר את הזרימה בתוך החוט, זה לא. רק כאשר זה יוצר זרימה בתוך החוט כי זה מעורר אותו ממתים לחיים, או זה נותן צורה חדשה לחוט. משפטים מאוד עמומים. אני אנסה להסביר אותם וכאן אני מגיע לנקודות המשמעותיות. כמו שאמרתי קודם, בדרך כלל הפוסקים דוחים את דברי החזון איש, זה כבר מתחיל ברב שלמה זלמן פה, או החברים של רב שלמה זלמן כן בכולל, אפילו בתור הווה אמינא לא היו מוכנים לקבל דבר כזה. היום מעט מאוד פוסקים חוששים לדברי החזון איש. חוששים באמת. כן כותבים, אבל זה לא באמת חוששים לעניין הזה.

[Speaker C] מה הנפקא מינה? מה הנפקא מינה?

[הרב מיכאל אברהם] למשל שזה איסור דאורייתא, ומוליד זרם זה איסור דרבנן.

[Speaker C] מבעיר זה

[הרב מיכאל אברהם] משהו אחר, בחוט להט יש גם מבעיר. אבל אם זה לא חוט להט, טרנזיסטור למשל, בזה יש נפקא מינה. כן.

[Speaker E] הרב, בשיעור שאתה מדבר על התפתחות בדורות אחר כך, אנחנו רואים שלפעמים יש הסתכלות, אני לא רוצה להגיד בדרך כלל, שככל שיותר קדמונים ויותר אחורה אמרו משהו, יותר קשה לנו לערער, ואפילו שאנחנו יודעים שהם טעו, ואפילו שאנחנו יודעים שהסיבה שחשבו בגללה כבר לא רלוונטית, הפסיקה באה ואומרת רגע הם, אם הם היו ככה אנחנו כאלה, ועכשיו מי אנחנו שנערער על משהו שהם עשו? אתה קצת מרשה לעצמך דברים שאחרים לא מרשים לעצמם, ומה שקבע החזון איש כבר בחלק מהמקומות אתה אומר רגע, אולי אפילו זה לא.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה שאלה, זה מכניס אותנו לדיון על שינויים בהלכה ועל סמכות מול אוטונומיה בפסיקת הלכה, אבל זה נושא לדיון אחר אני לא אכנס אליו כאן, יש לי הרבה מה להגיד לגביו, אבל אין לי זמן להיכנס לזה כאן. אני רוצה להקדים עוד הקדמה הלכתית אחת ואז אני אכנס קצת למה שבאמת רציתי לומר כאן. ההקדמה ההלכתית השנייה מופיעה בקהילות יעקב, מופיעה אצלכם גם בדף, והוא מביא שם הגדרה למלאכת בונה בלי קשר עכשיו לחשמל. חזרנו חזרה לשאלה למדנית במלאכת בונה. והוא אומר כך: וליישב כל זה, כתב על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' הלכה ו', ואם גיבנו, זה ציטוט של הרמב"ם, ואם גיבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבניין. כן, מי שמגבן גבינה, כן מחבר את החלקים הקטנים של הגבינה להיות יחידה אחת עובר משום בונה דאורייתא. זה איסור דאורייתא של בונה, כמו בבניין. ומבואר דעניין מלאכת בונה הוא שמקבץ ומחבר כמה דברים נפרדים כגון עצים ואבנים ועשאן בניין אחד. ואם כן האב מלאכה דבונה הוא עשיית אוהל קבע. ודווקא כשהוא בקיבוץ חלקים הרבה לעשותן גוף אחד. ולכן שפיר כתב דהעושה אוהל קבע כגון על ידי פריסת סדין או עור, הוי תולדה. זה לא אב מלאכה. כשאני עושה אוהל אני שם איזשהו סדין ויוצר חלל מתחתיו, אז זה תולדה של מלאכת בונה בשבת זה לא אב. למה? דנהי שעשה אוהל קבע. קבע, למרות שהוא עשאו אהל קבע, על כל פנים לא עשאו על ידי קיבוץ חלקים הרבה לעשותן גוף אחד. הוא אומר בעצם ההגדרה של מלאכת בונה זה מה, מה זה מלאכת בונה? בניין. מה אנחנו עושים בבניין? אנחנו בעצם יוצרים חלל. איך אנחנו עושים את זה? על ידי לקיחת אבנים, השמתן אחת על השנייה, חיבורן לאיזה שהוא מבנה שלם ויצירת מבנה כזה, יצירת חלל. זאת אומרת, יצירת חלל על ידי חיבור של חלקים שיוצרים בעצם איזה שהוא אורגן אחד, איזה שהוא מכלול אחד, זה בעצם ההגדרה של מלאכת בונה. ועכשיו יש פה מבנה מאוד מעניין, זה האב של בונה. זאת ההגדרה של בונה. מי שבונה בניין מאבנים, כן? יוצר איזה שהוא חלל מאבנים. מה קורה אם מישהו בונה קיר בלי חלל, אין גג, זאת אומרת רק קיר? זה יהיה תולדה לפי ההגדרה הזאת. למה? כי יש פה קיבוץ חלקים, אני עדיין מחבר אבנים ויוצר מהם איזה שהוא מכלול, אבל לא יצרתי חלל. אז חסר אחד האלמנטים של הגדרת האב, אבל זה מספיק דומה בשביל להחשב תולדה. מה קורה אם עשיתי אהל? עשיתי אהל, בעצם לקחתי איזה שהוא סדין, פרסתי אותו על יתדות, יצרתי חלל, אבל זה לא נעשה על ידי חיבור של לבנים, כן? על ידי חיבור של אבנים. אז פה עשיתי חלל, האלמנט השני של בונה קיים כאן, אבל חסר העניין של קיבוץ החלקים. גם זה תולדה. יוצא שהאב של בונה זה יצירת בניין מאוסף אבנים, יצירת חלל מאוסף אבנים. כשאני יוצר חלל לא על ידי קיבוץ חלקים, או שאני מקבץ חלקים אבל לא יוצר באמצעותם חלל, שני אלה זה תולדות. וזה לקח אגב מאוד מעניין, כשתסתכלו על היחס בין שתי התולדות האלה, אין שום דמיון ביניהם. הדמיון, דמיון זה לא דבר טרנזיטיבי. לא יחס טרנזיטיבי, מה שמתמטיקאים קוראים. זאת אומרת, כש-א' דומה ל-ב' ו-ב' דומה ל-ג', זה לא אומר ש-א' דומה ל-ג'. יש פה שתי תולדות, אחד מהם זה קיבוץ חלקים שלא יוצר חלל, השני זה חלל שלא נעשה על ידי קיבוץ חלקים. זאת אומרת, זה זר לחלוטין, אין שום דמיון בין שני אלה. אבל שניהם יש להם דמיון חלקי לאב שהוא גם קיבוץ חלקים וגם יצירת חלל. ודרך זה בעצם נוצר החיבור ביניהם, הם שניהם תולדות של האב הזה, כשבין שתי התולדות בעצם אין שום דמיון. כי לזה יש תכונה א', לזה יש תכונה ב'. אין קשר ביניהם. רק שניהם דומים לאב שיש לו גם את א' וגם את ב'. אוקיי, זה המבנה שהוא מציע פה, ולכן למשל במגבן, בגבינה, אז אתה מקבץ חלקים, זה לא יוצר חלל. אתה מקבץ חלקים. אז לכן זה תולדה של בונה, ככה הוא מסביר את הרמב"ם. זה לא אב, אבל זה תולדה של בונה ויש לזה כל מיני השלכות שאני לא אכנס אליהן כאן. מה פשר העניין הזה? בואו ננסה לחשוב, עכשיו אני נכנס לגוף הדברים. מה פשר העניין הזה? זאת אומרת מה, מה זה אומר בעצם, מה משמעותה של מלאכת בונה? משמעותה האמיתית. זה בעצם לקחת אוסף של רכיבים ולייצר מהם מכלול שלם. להבדיל מאוסף של רכיבים שאני שם אותם אחד ליד השני והם לא יוצרים מכלול, אלא הם יוצרים ערמה. ערמת אבנים זה לא מכלול. אבל בניין הוא לא ערמת אבנים. בניין, בניין זה איזה שהוא מכלול חדש שנולד על ידי חיבור האבנים זו לזו. אם אני אגיד לכם כמה אבנים יש פה, זה לא יגיד לכם כלום על מהותו של הבניין, על מהותו של הדבר הזה, אם אתם לא תבינו איך זה נוצר ואיך זה מתפקד ואיך חיברו את האבנים זו לזו, אתם לא תדעו על מה מדובר כאן. לעומת זאת בערמת אבנים אני רק צריך להגיד לכם כמה אבנים יש פה ואתם מבינים מה זה ערמת אבנים. זאת אומרת שבניין זאת לא ערמת אבנים. בניין זה איזה שהוא סוג של מכלול שנולד על ידי חיבור של חלקים, אבל יש במכלול משהו שהוא מעבר לאוסף החלקים, מעבר לסתם קיבוץ החלקים. כשהקיבוץ הזה יוצר משהו חדש שיש לו איזה שהוא קיום בפני עצמו, זה מה שנקרא בונה. אותה הגדרה פה אפשר להראות את זה ברמב"ם בצורה מאוד, מאוד עקבית. אני אביא אולי כמה, כמה דוגמאות לעניין הזה מעין מה שעשיתי בפעם הקודמת. אנחנו שואלים את עצנו למשל, נגיד אנחנו מדברים על עם. פתאום קם אדם בבוקר מרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, יהודה עמיחי. מה זה עם? עם זה משהו שבאמת קיים או שזאת הגדרה פיקטיבית? הגדרה סוציולוגית, הגדרה פסיכולוגית אם תרצו, אבל זה לא באמת יש קיים. יש כאלה שיגידו כך. אחרים טוענים שעם זה כן, זה ישות בפני עצמה. פשיזם, בשורשיו הפילוסופיים של הפשיזם בעצם מבינים שהקולקטיב הוא הדבר לא רק שקיים אלא הוא העיקר מה שקיים. כל הפרטים הם בעצם איברים בגוף הקולקטיבי. לעומת זאת האינדיבידואליזם אומר מה פתאום? האינדיבידואליזם הפילוסופי. בעצם אומר שכל מה שקיים זה הבן אדם. עם זאת הגדרה משפטית, תרבותית כזו או אחרת, אבל זה פיקציה. זה בעיני המתבונן. זה לא באמת יש קיים. אלא שיש, צריך קצת, לכאורה נראה שהם צודקים האינדיבידואליסטים. מה, מה זה העם הזה? זאת אומרת, בסך הכל אוסף אנשים שהחליטו שהם עם. אבל, בוא ננסה לקחת את זה עד אבסורדום, כן? לקחת את זה עוד צעד אחד הלאה. אדם כן קיים? האדם הוא יש? גם כן אוסף של תאים. אתה קיים? זה אוסף של מולקולות. המולקולה קיימת? זה אוסף של אטומים. והאטום, אוסף של חלקיקים תת-אטומיים, קווארקים. מה, אז מה בעצם קיים? מה שקיים זה רק החלקיקים האלמנטריים האלה שאני לא יודע אם הגענו שמה עד הסוף, וגם אם כן השאלה אם יש שמה משהו בכלל שם בסוף. אז שום דבר לא קיים. כל השאר זה פיקציות.

[Speaker C] אני מניח שאנחנו, לא הבנתי? לא הבנתי? זה המשמעות של השלם גדול מסכום חלקיו?

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה להגיע לזה. זאת אומרת, הטענה שאם אנחנו אומרים שהאדם קיים, זה בגלל שאנחנו מבינים שהאדם הוא לא ערימת תאים. ערימת תאים אף אחד לא יתייחס לזה כמשהו שקיים מעבר לאוסף של תאים פשוט. אורגניזם זה לא ערימת תאים. אורגניזם יש פה משהו קיברנטי. זאת אומרת, משהו מערכתי. כשאוסף התאים בעצם יוצר מכלול והמכלול הזה יש לו איזושהי משמעות בפני עצמה. הוא מורכב כמובן מאוסף התאים, כשאתה תנסה להצביע מה יש פה מעבר לאוסף התאים לא תצליח להצביע על כלום. אין פה כלום, זה אוסף של תאים. כשתנסה להצביע בתא עצמו מה יש בתא מעבר לאוסף המולקולות גם כן לא תמצא שום דבר. זה אוסף של מולקולות. או במולקולה מעבר לאוסף האטומים. אבל העובדה היא שכשאנחנו מסתכלים על זה כמכלול אנחנו בעצם אומרים שיש משהו בשלם שהוא מעבר לסכום חלקיו. וכאשר אנחנו רואים את זה כך, זה מה שנקרא אצלנו אורגניזם או מכלול או יש קולקטיבי. כל פעם בהקשרים אחרים. בביולוגיה זה אורגניזם, אבל במקומות אחרים אנחנו משתמשים באופן מושאל במונח אורגניזם. בעצם אנחנו מתכוונים ליש קולקטיבי. אוקיי? אחרת זה פשוט אוסף של ישים פרטיים שאפשר להגדיר את זה פיקציה כזאת או פיקציה אחרת, אפשר לקרוא לאוסף הזה בשם כלשהו. אבל זה לא באמת מתאר משהו אונטי, כן, משהו שקיים במציאות עצמה. אז זה בעצם אומר שכש, אם אני חוזר לעם או לאדם ואני רואה בהם איזשהו סוג של יש קיים, מה שאני בעצם אומר כאן זה שאם תאסוף הרבה אנשים ותשים אותם אחד ליד השני לא קיבלת עם. הם צריכים לתפקד באיזושהי צורה של מערכת שלמה. עם חלוקת משימות, שיתוף לא יודע מה תרבותי, כל מיני דברים מן הסוג הזה. גאוגרפיה משותפת, כן? זאת שאלה גדולה היום בעידן הקהילות המדומיינות של בנדיקט אנדרסון וכל הערעורי כפירה האלה אז אנשים לא מוכנים לשמוע אמירות מן הסוג הזה. אבל פעם תפסו את זה כדבר פשוט. כן. כשאתה בונה, זאת

[Speaker F] אומרת, בסוף יש לך את המבנה, החלקים שלו לא קיימים? זאת אומרת,

[הרב מיכאל אברהם] לא קיימים, הם מחוברים.

[Speaker F] כמו בניין, שבסוף כשאתה רואה בניין אתה כבר לא מסתכל על הלבנים ובחשמל

[הרב מיכאל אברהם] ובסוף של, רגע רגע, עוד לא הגעתי לזה. אתה מקדים אותי. אני עוד לא הגעתי לחשמל, רגע. נגיע לשם ואז נראה, בסדר? בינתיים אני רק מנסה להגדיר קיום אורגני או קיום קולקטיבי. אוקיי? יש ג'ון סרל בספר שלו שנקרא נפש, מוח ומדע, הפילוסוף אמריקאי ידוע. היה נדמה לי כבר. אז הוא מדבר על תכונות קולקטיביות. הוא אומר למשל, קחו את התכונה נוזליות. נוזליות זו תכונה של צבר מולקולות נגיד מים, כן? צבר של מולקולות אייץ' שתיים או יש לו תכונה שהם, שהוא נוזלי. או כל מצב צבירה, כן, גז, נוזל או מוצק. למולקולה בודדת אין, זה לא רלוונטי, היא לא נוזלת, לא מוצקה ולא גז. זו תכונה של האוסף. זו לא תכונה של הפרטים שמרכיבים את האוסף, נכון? מצב צבירה יש רק לאוסף המולקולות, למולקולה בודדת אין מצב צבירה. אז מה זה אומר? שיש איזשהן תכונות שמופיעות ברובד הקולקטיבי. הן לא מאפיינות את הפרטים שיוצרים את הקולקטיב, הן מגיחות מתוך, רק במישור של הקולקטיב. שם פתאום נוצרת איזושהי מציאות שיש לה תכונות בפני עצמה. זה לא תכונות של הפרטים. עכשיו על הדוגמה הזאת אפשר לדון הרבה כי זו דוגמה מאוד מעניינת, אני לא אכנס לזה כאן, אני משתמש בה רק לצרכינו. בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שלפעמים כשאני אוסף חלקים אז יכולה להתקבל אצלי. ערימה, ערימת אבנים, ולפעמים כשאני אוסף חלקים יכול להתקבל אצלי בניין. לאסוף אבנים ולייצר ערימה זה לא בונה. לאסוף אבנים ולייצר בניין זה בונה. אם מישהו יאסוף תאים וייצר מהם בן אדם, לדעתי הוא עבר משום בונה בשבת, כיוון שהוא לקח אבני בניין וייצר מהם גוף אורגני, ייצר מהם מכלול. הוא עובר משום בונה. במקרה הזה הוא לא יצר חלל אז יכול להיות שזה תולדה, אבל זה לא משנה, זה תולדת בונה. כמו קיר או כמו מגבן, כן. אדם לא יותר גרוע מגבינה, אם בגבינה זה מגבן אז באדם ודאי זה מגבן, זה בונה. בעצם המשמעות של העניין היא שכאשר אנחנו לוקחים אוסף של דברים, מקבצים אותם ביחד ויוצרים מהם מבנה ומכלול, זה מלאכת בונה. זאת אומרת לייצר יש קולקטיבי מתוך ישים פרטיים. זה בעצם ההגדרה של מלאכת בונה. ניתן אולי דוגמה נוספת להתייחסות הזאת. יש בהלכה בכמה מקומות רואים שיש איזשהו סוג של התייחסות פשיסטית, נקרא לזה ככה. לא דווקא במובן השלילי, אלא הפילוסופיה הפשיסטית שתיארתי קודם. למשל, יש, כן, אנחנו ברמב"ם בהלכות תשובה מדבר בראש השנה, כן, זה עניין דיומא. אומר שבראש השנה הקדוש ברוך הוא דן כל אדם, הוא דן את העיר והוא דן את המדינה ובכל אחד מהמישורים ואת העולם כולו. וכל אחד מהנידונים האלה יכול להיות בינוני, צדיק או רשע. ואז אם הוא רשע אז הוא נחתם לזה, ואם הוא צדיק אז הוא נחתם לזה, וככה זה נעשה בכל רמת אינטגרציה. ואז שואלים עליו המפרשים: אם דנו כבר את כל בני האדם מה יש לדון את העיר? הרי כבר נגזר גורלו של כל אחד מבני האדם בעיר, מה עוד נשאר לקבוע פה? זאת אומרת, מה דנים כשדנים את העיר או את המדינה או את העולם. ונדמה לי שהתשובה הפשוטה לעניין הזה היא שכל בן אדם בעצם חובש כמה כובעים. הוא איבר באיזשהם אורגניזמים קולקטיביים, נגיד קהילה, עיר, מדינה, העולם כולו, והוא גם ישות עצמאית. ובעצמו מכלול של תאים גם כמובן, יש גם כלפי מטה. כאשר הקדוש ברוך הוא דן אדם כזה הוא דן אותו בכל המישורים. זאת אומרת הוא יכול לדון אותו כאדם פרטי והוא ייצא צדיק, ואחרי זה הוא ידון אותו כחבר בקהילה והוא ייצא רשע, וכאזרח המדינה או כחבר במדינה והוא ייצא בינוני, ולהיפך. זאת אומרת אין תלות בין הדינים האלה. אדם יכול לתפקד נכון במישור אינדיבידואלי ולתפקד רע, או יחד עם כל שאר המרכיבים של המכלול לתפקד רע במישור הקולקטיבי. ולכן בעצם המישור הקולקטיבי יכול להיות שהדין יהיה כזה ובמישור האינדיבידואלי הדין יהיה כזה. ושני הדברים האלה נכונים ואנחנו נסבול כחלק מהקולקטיב אבל נידון לחיים טובים במישור האינדיבידואלי. או להיפך. זאת אומרת שאנחנו בעצם רואים את העיר לא כאוסף של אנשים. העיר יש בה משהו או הקהילה או המדינה יש בה משהו קולקטיבי, זאת אומרת מופיע פה משהו מעבר לזה שיש פה אוסף של אנשים. ההנחה של אלה שמקשים על הרמב"ם הייתה שעיר אינה אלא אוסף של אנשים. והתשובה היא שזה לא נכון. עיר היא אוסף של אנשים אבל לא אלא אוסף של אנשים. היא אוסף של אנשים שהאוסף הזה יוצר ישות שיש לה איזשהו מעמד עצמאי. כן, כשאנחנו מטילים אחריות על חברה לדברים שקורים בטריטוריה שלה, על מדינה, על עיר, על קהילה, על קבוצה כזו או אחרת, אנחנו לפעמים מטילים אחריות על קבוצה על מה שקורה בתוכה. אחריות קולקטיבית. למה? בגלל שהטענה היא שיש לקולקטיב גם כן איזושהי אחריות או איזושהי השפעה, אשמה במה שעושים הפרטים שבתוכו. אנחנו לא דנים רק את הפרט, אנחנו דנים גם את הקולקטיב. יש לו אחריות על מה שעושים פרטים מתוכו. זה נוגע לכל מיני שאלות של פגיעה בחפים מפשע אגב וכל מיני דברים מהסוג הזה שאני לא אוכל להיכנס אליהם כאן. מה שהדבר הזה בעצם אומר זה שאם אני רק אשלים את המעגל של הפשיזם מול האינדיבידואליזם. זה מילה טעונה פשיזם לכן אני לא מתכוון אליה במישור הערכי השלילי שלה אלא במובן של האמונה בקיומם של ישים קולקטיביים במובן הפילוסופי. מה? לא פשיזם, לא נכונה, קולקטיב. כן, קולקטיביזם, תקרא לזה ככה. התפיסה ההלכתית נדמה לי בעצם מציגה איזשהו שילוב מעניין של שני האספקטים האלה. זאת אומרת שכל אדם נידון בכמה מעגלים, הוא גם אינדיבידואל והוא גם חלק מקולקטיב, ואף אחד מהם לא כפוף באופן בלעדי לשני. בניגוד לתפיסה האינדיבידואליסטית מצד אחד והפשיסטית מצד שני, בתפיסה ההלכתית נדמה לי שאפשר לראות בכמה מקומות איזשהו סוג של איזון. אני אתן רק דוגמה אחת כדי שתראו איפה הדברים באים לידי ביטוי. חז"ל לומדים מהפסוק לא תגורו מפני איש שלדיין אסור לפחד לפסוק את הדין. גם אם יש בעל דין אלים, אסור לו להירתע, הוא צריך לפסוק את הדין האמיתי. מה קורה אם יש איום על חייו של הדיין? הוא דן את אל פאצ'ינו, אני לא יודע, מישהו, אסי אבוטבול. האם הוא חושש לחייו? מה, הוא צריך למסור את נפשו בשביל לדון את הדין הנכון? אז יש פוסקים שרוצים לומר שבספק פיקוח נפש עדיין הוא חייב לפסוק. בוודאי פיקוח נפש לא. אבל בספק פיקוח נפש, אם יש ספק שהוא ימות, אז הוא צריך לפסוק את הדין ולקחת את הסיכון. וזה מעורר כל מיני שאלות, כי בדרך כלל בהלכה במקום שספק פיקוח נפש לא נדחה גם וודאי פיקוח נפש לא נדחה ולהיפך. כשזה נדחה אז גם זה נדחה. לא מוצאים חילוק בין ספק פיקוח נפש לוודאי פיקוח נפש בהלכה. נדמה לי שאם אני מקצר, נדמה לי שמה שזה בעצם מבטא ההלכה הזאת, זה שהדרישה מהדיין לא להירתע היא בגלל שיש פה פיקוח נפש של הציבור. זאת אומרת אם לא תהיה מערכת משפטית אפקטיבית אז הציבור מתפרק. זאת אומרת זה מות הקולקטיב. קולקטיב לא מתפקד זה קולקטיב מת. אפשר לראות בהלכה שיש ממש דיני פיקוח נפש לקיומו של קולקטיב בלי שאף אחד ימות. יש דיני פיקוח נפש בגלל החשש מזה שקולקטיב יתפרק. ואחד מהם זה הדוגמה הזאת. ולכן אתה צריך לקחת אפילו ספק פיקוח נפש כדי לשמר את האפקטיביות של המערכת המשפטית. למה לא ודאי? כי הדיין חוץ מזה שהוא משרת ציבור הוא גם אדם פרטי. והזכויות הפרטיות שלו לא כפופות או לא משועבדות לתפקידו הציבורי, לתפקידו החברתי. יש לו איזשהו מעמד גם עצמאי. אנחנו לא משעבדים את האדם לגמרי להיותו איבר באורגניזם ולא להיפך. וגם האורגניזם לא משועבד רק לתת שירותים לאדם הפרטי. יש פה איזון מאוד עדין בין שני האספקטים האלה וכל אחד עומד לעצמו. אתן רק דוגמה מהאתיקה הצה"לית. באתיקה הצה"לית, במיתלה, מקרה מפורסם כזה, רפול שמה ראה שהמצרים התחבאו ולא היה ברור איפה הם. אי אפשר היה לטפל בסיטואציה בגלל שלא היה ברור איפה הם נמצאים. כפלי קרקע, לא יודע כל מיני דברים כאלה. אז הוא היה צריך מישהו שיסע עם ג'יפ כדי שיירו עליו, קיבל איזה צל"ש אחרי זה הוא מת, יהודה קנדור. קנדור, בדיוק. קנדור. אז הוא היה צריך מישהו שיסע בג'יפ כדי שיירו עליו וזה יחשוף את מקומם של המצרים. לעניין הזה הוא ביקש מתנדב. הוא לא נתן פקודה. בגלל שבאתיקה הצה"לית אי אפשר לתת פקודה כזאת. במלחמה כל חייל נדרש לסכן את נפשו, זה משמעותה של יציאה למלחמה. אבל משימת התאבדות אתה לא יכול לתת פקודה לחייל לצאת אליה. משימה שהיא ודאי פיקוח נפש, לא ספק פיקוח נפש. אין דבר כזה. למה לא? כל אחד הרי נדרש להסתכן בשביל, זה מה לעשות זה האמנה החברתית, כל אחד תורם את חלקו בתקופה שהוא משרת ולוקח את הסיכונים. התשובה היא שנכון, אבל זה הכל מהאספקט שלי כאזרח או כפרט בחברה. אבל חוץ מזה אני גם אדם פרטי. אי אפשר לשעבד לגמרי או להתעלם לגמרי מהזכויות האישיות שלי כאדם פרטי, אי אפשר לשעבד את זה לגמרי למחויבות שלי לציבור. ולכן אי אפשר לדרוש מבן אדם למות בוודאי למען מטרה ציבורית. אפשר לדרוש ממנו לסכן את עצמו במקרים קיצוניים, כי אחרת כולנו נמות. אבל זה לא משועבד. יש פה איזושהי תפיסה מאוד מעניינת בין לבין. אבל זה רק אני סוגר את הסוגריים. לענייננו בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שמבחינת ההלכה יש ישים קולקטיביים וההלכה מכירה ביש קולקטיבי כאיזשהו סוג של ישות שהיא מעבר לאוסף הפרטים שמרכיבים אותה. קבלת מתן תורה למשל הניחה את זה. כשאבותינו עמדו בהר סיני וקיבלו תורה אז ההנחה היא שזה מחייב גם את צאצאיהם. אני לא עמדתי שם. למה זה מחייב אותי? אז הגננת בגן עד כמה שאני זוכר סיפרה לי שאני כן עמדתי שם. כל הנשמות היו שם עמדו בשלשות וזה סיפורי צמרמורת כאלה. אין דבר כזה. אם הנשמה שלי עמדה שם שתקיים את זה היא. מה זה קשור אליי? ברור שלא. יש פה איזושהי אמירה מטאפורית. האמירה מטאפורית בעצם אומרת שמי שהתחייב במעמד הר סיני היה הקולקטיב. לא אוסף האנשים שעמדו שם הספציפיים שעמדו שם, אלא הקולקטיב. ששייך לקולקטיב הזה מחויב במה שהקולקטיב הזה התחייב. אז גם אם אני נולדתי אלף, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים שנה אחר כך ולא עמדתי שם, זה לא משנה. כמו שחוקים שהתקבלו בארצות הברית לפני מאתיים שנה, החוקה הקדושה של האמריקאים, שהתקבלו לפני מעל מאתיים שנה, עד היום הם מחייבים את כולם למרות שלא המצביעים כבר חיים בינינו ולא המחוקקים כבר חיים בינינו. למה? משום שמי שהתחייב בחוקה הזאת, כמו כל מערכת חוק, זה הקולקטיב. זה הציבור האמריקאי, זה לא אוסף האזרחים שהיה באותו, שחי באותו זמן. וברגע שהקולקטיב הוא זה שמחויב, אז כל מי שמצטרף אל הקולקטיב הזה נעשה מחויב מאליו. זו עוד פעם התייחסות לקולקטיב כמשהו שיש לו איזשהו מעמד מעבר לפרטים שמרכיבים אותו. יש תוספות בערכין, במגילה בעצם, סליחה, בדף ט' עמוד ב'. תוספות אומר שמה שקורבן שמתו בעליו, בקורבן ציבור אין דין קורבן שמתו בעליו. זאת אומרת, אם יש קורבן שהוא קורבן ציבור, ציבור הפריש את הקורבן הזה, לא אדם פרטי. באדם פרטי אם הוא מת, אז השאלה מה לעשות עם הקורבן? כבר אין מי שאני מקריב את זה עבורו. אז מה עושים? אז יש דינים מה עושים עם קורבן שמת בעליו. אבל בקורבן ציבור אין דין של קורבן שמת בעליו. ציבור לא מת. לכל היותר הפרטים שמרכיבים אותו מתו והתחלפו, אבל הציבור עדיין פה. הוא לומד את זה מפסוק: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. תוספות מביא את הפסוק הזה. מכל מקום זה עוד פעם רואים שיש פה איזושהי גישה שקולקטיב זה סוג של יש, זה לא הגדרה פיקטיבית. זה לא אוסף של פרטים שאני בוחר להתייחס אליהם באופן כזה או אחר. יש אולי עוד דוגמה אחת: הספינה של תזאוס. כן, זו דוגמה מפורסמת. תזאוס לקח את הספינה שלו אחרי סערה למבדוק לתיקון, והתחילו להוריד כל מיני קרשים שנשברו והחליפו אותם בקרשים אחרים, ואז הייתה עוד סערה והחליפו עוד קרשים שנשברו, ובסוף לא נשאר שום קרש מהספינה המקורית. השאלה אם זו עדיין הספינה של תזאוס. אף אחד מהקרשים שהיו במקור כבר לא נמצא כאן. אז השאלה ממתי זה מפסיק להיות הספינה של תזאוס אם בכלל, או שזה עדיין. אגב, זה מחלוקת ראשונים הדבר הזה. מחלוקת בין הריטב"א לתוספות, בשאלה אם אדם אומר לאשתו, נותן גט לאשתו על מנת שלא תיכנס לבית אביה לעולם, ונפל הבית. עכשיו מקימים את הבית מחדש. אז השאלה אם זה נקרא עדיין בית אביה שאסור לה להיכנס אליו או שהתנאי תולה את זה בכניסתה אליו או לא. אבל לענייננו, מה שבעצם עוד פעם אני מראה פה זה שהספינה הזאת זה סוג של בניין. זה לא אוסף קרשים. כי אם זה היה אוסף קרשים, אז אף אחד מהקרשים המקוריים כבר לא פה. אז זאת לא הספינה של תזאוס כבר, ברור. אבל ההתייחסות שלנו היא שזה כן הספינה של תזאוס. למה? כי הספינה של תזאוס זה לא אוסף הקרשים, אלא זה המכלול שנוצר על ידי אוסף הקרשים. עכשיו, למה אני אומר את כל הדברים האלה? בגלל שאני חושב שזה מה שהחזון איש מתכוון כשהוא מדבר על בונה בחוט. הוא אומר שם מכניס חיים בתוך החוט המת. לוקח את כל החלקיקים שיש בחוט ויוצר מהם בעצם איזשהו מכלול שפועל באופן אורגני. זה הופך להיות מכשיר חשמלי שמתפקד באיזושהי צורה של מערכת. עד עכשיו זה היה בסך הכל אוסף של אטומים אחד עם השני כל עוד זה לא מתפקד פונקציונלית, זה לא מאוורר, זה לא מאיר, זה לא נוסע. לא משנה כל מכשיר חשמלי מה שהוא עושה, אז בסך הכל יש פה אוסף של אטומים. אבל ברגע שהפכתי את זה למכשיר חשמלי שמתפקד כמו ספינה, כמו בניין, אז הפכתי את אוסף החלקיקים הזה למכלול. אז אומר החזון איש, זה בונה. זה כפשוטו, זה ברור שזה בונה. כי אתם בסך הכל, נכון שאני לא שם את החלקיקים ומדביק אותם אחד לשני במובן הזה, יש פה כן איזושהי הרחבה, אבל אני כן לוקח את אוסף החלקים האלה ויוצר מהם מכלול שמתפקד כמערכת. עכשיו זה כבר לא אוסף של אטומים, זה מאוורר. זאת אומרת זה דבר שעובד בצורה פונקציונלית, לכל חלק בו יש נוטל חלק בתפקוד. אז בעצם ברגע שיצרתי מזה איזשהו סוג של יש קולקטיבי, איזשהו אורגניזם, אז בעצם עברתי על בונה. בונה פירושו ליצור מכלול מתוך פרטים. זה בעצם המשמעות של מה שראינו גם בקהילות יעקב למעלה. ולכן אני חושב שמה שהחזון איש אומר לגמרי מייק סנס, למרות שכולם לא מבינים מה הוא רוצה. לגמרי מייק סנס בעיניי. זאת אומרת בסופו של דבר בעצם מה שעשיתי פה הפכתי את החוט למשהו אחר. הפכתי את החוט, או לא את החוט אלא את המעגל החשמלי או את המכשיר, לא רק את החוט, הפכתי אותו לאיזשהו אורגניזם שמתפקד כמכלול אחד ונותן לי פונקציה כלשהי. עד עכשיו זה סתם היה אוסף של חלקים מפלסטיק, מברזל, מכל מיני דברים כאלה, לקחתי את כולם והפכתי אותם למכלול. זה ממש בונה. ולכן אומר החזון איש. החזון איש שכאשר אני סוגר מעגל חשמלי, אז אני עובר משום בונה.

[Speaker G] הגדרת כלליות של בונה? לא שומע? למה זה שונה מסגירת דלת?

[הרב מיכאל אברהם] סגירת דלת זה לא יוצר את הבית. בניית הבית יוצרת את הבית. סגירת דלת לא יוצרת את הבית. היה חלל פונקציונלי קודם, ונהיה חלל פונקציונלי גם עכשיו.

[Speaker G] אם אני לוקח קרש ותומך את זה בפתח, כן בניתי. אם אני מסובב את זה על הציר, אז לא בניתי. נכון. אז פה יש לי כפתור שמסתובב על ציר והכנסתי חיים. פה יש לי דלת מסתובבת על ציר

[הרב מיכאל אברהם] ולא הכנסת חיים

[Speaker G] והפכת את המכלול

[הרב מיכאל אברהם] הזה, לא, לא הפכת שום מכלול, לא נוצר פה שום מכלול חדש. הייתה דלת ונשארה דלת. ברור שיש פה שאלה, זה כמו הספינה של תזאוס, מכמה קרשים זה כבר לא? יש תמיד שאלה של איפה אני יוצר את זה. אבל בסדר, אבל אני חושב שזאת יצירה מספיק משמעותית או יצירת מכלול מספיק משמעותי בשביל לראות את הדבר הזה כמלאכת בונה.

[Speaker C] המאוורר לפני שלחצת…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה פוטנציאלי, יש לו פוטנציאל אוורור, הפונקציה לא שם, אבל הוא מאוורר. בסדר, הוא לא מאוורר כל עוד הוא לא פועל פונקציונלית כמאוורר. אנחנו קוראים לזה מאוורר כי אתה הולך לחנות אתה מבקש תנו לי מאוורר, אבל זה לא משנה, הוא לא מאוורר כל עוד הוא לא מאוורר. אחרת זה מכשיר של מאוורר. מאוורר זה גם שם פועל, אבל הוא מאוורר. מה? דימר? מה יש בדימר?

[Speaker C] נניח שאני מגדיל את הזרם.

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה אחרת כבר, יכול להיות ששם באמת זה לא יהיה, זה לא בונה. להגדיל את הזרם לא יהיה. אולי יהיה מבעיר אם זה נורת להט, אבל בונה בהחלט יש מקום להגיד שבונה לא יהיה פה.

[Speaker C] כל מכשיר שאני אשים אותו במצב סטנדביי?

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, אפשר להתחיל לדון עכשיו בכל מקרי הגבול האלה ולדון האם יש בהם בונה או לא, זה כבר שאלות הלכתיות ספציפיות. אני מנסה להראות את העיקרון.

[Speaker C] יש עוד שלוש שיטות שלא תלויות בדבר אחד. אין לי התנגדות בעצם לטענה של החזון איש שזה בונה.

[הרב מיכאל אברהם] למה הם אסרו את החשמל מלכתחילה? למה הם אסרו? אמרתי, או מצד מוליד זרם או מבעיר. אלה השיטות העיקריות. אני אומר, דווקא השיטות שהתקבלו שנראות הרבה יותר סבירות, הן בעיני יותר מרחיקות לכת. כי נורת להט לקרוא לזה מבעיר, מה הקשר בין אש לבין הלהט של הנורה? ומוליד זרם זה בכלל משהו מאוד מפוקפק. ודווקא החזון איש שכולם מתייחסים לזה כאיזה חידוש שאף אחד לא מסכים איתו, דווקא שם אני רואה היגיון רב. אבל כמובן שההיגיון הזה דורש איזה שהוא סוג של הסתכלות שהוא לא טריוויאלי. זאת אומרת, הוא לא העתקה של אחד לאחד מהמקרים שמופיעים במשנה או בגמרא ותראה זה מאוד דומה. זה דומה בקונספציה. זה לא דומה במובן של איך עושים את זה פיזית. וכאן זה באמת מתחבר גם למה שאמרתי בפעם הקודמת. אם בפעם הקודמת דיברתי על השאלה באיזו רזולוציה אני מתייחס לדבר. זאת אומרת, האם אני מתייחס ברזולוציה של המעגלים החשמליים הקטנים או ברזולוציה של הקלנועית או של המעלית או של מה שלא יהיה המכשירים הגדולים. כאן זה שונה קצת ממה שהיה קודם, למרות שיש דמיון, אבל זה שונה ממה שדיברתי עליו בפעם הקודמת כי כאן אני לא מדבר על רמת רזולוציה. כאן אני מדבר, אני מוכן לראות גם את החלקים פה. זה לא שהחלקים מבחינתי לא קיימים. אלא החלקים האלה יוצרים איזה שהוא מכלול שהוא שונה מהאופי של החלקים שיוצרים אותו. זה לא היה קיים בפעם הקודמת. בפעם נגיד תולעת קטנה ותולעת גדולה, אין בתולעת הגדולה חוץ מאשר הרבה מאוד תאים של תולעים קטנות. זאת אומרת, זה רק הבדל בגודל. כשאני מדבר פה על מלאכת בונה זה לא הבדל בגודל אלא נוצר משהו חדש. הבדל בגודל זה ההבדל בין אבן אחת לערמת אבנים. כאן ההבדל הוא בפונקציה. זאת אומרת, נוצר איזה שהוא מבנה חדש, ולכן זה לא רק שאלה של באיזה גודל אני מסתכל על זה, אלא אולי הייתי קורא לזה ברמת האינטגרציה. אז באיזו רמת אינטגרציה אני מתייחס? ברמה של המכלול או ברמה של הפרטים? יש גם דרגות ביניים. לפי זה גם סלט יהיה אסור כי יצרנו מכלול? אנחנו לא יוצרים מכלול. אני לא יודע אם הייתי קורא לסלט מכלול. למה לא? כי יש איזה טעם טוב אבל זה לא איזה שהוא משהו שיש לו פונקציה חדשה. אני לא, זה עוד פעם שאלה של הערכה. אני מסכים שיש משהו ממה שאמרתי גם בסלט, והשאלה היא כמה משמעותי זה צריך להיות בשביל שנחליט שהדבר הזה הוא איסור מלאכה דאורייתא. היא תמיד שאלה של כמות. ברור שיצירה צריכה להיות מספיק משמעותית, מספיק חדשה בשביל שאני אגדיר אותה כאסורה מדאורייתא. אם יש בזה משהו מן העניין, זה לא מספיק כדי… אני לא הייתי חושב, לא הייתי מכניס את זה אני חושב לבונה. יש בזה אלמנט של בנייה שזה חיבור משהו. אז אמרתי, זה, הזכרתי את זה קודם, זה לא קיים פה. זאת אומרת, אני לא לוקח רכיב רכיב ומדביק אותם אחד לשני. בחזון איש עצמו מתייחס לזה. אבל הוא אומר שכיוון שבסופו של דבר אני הופך אותם למכלול, ההפיכה למכלול היא בעצמה מחברת אותם, זה מה שהוא כותב, קראנו קודם את לשונו. זאת אומרת הוא טוען שברגע שזה הפך למעגל אחד, אז בעצם קונספטואלית זה התחבר. כי עכשיו זה כבר לא אוסף של אטומים או אוסף של חלקים, אלא זה הפך למכלול אחד. אז לא חיברתי אותם פיזית, אבל קונספטואלית זה הפך להיות משהו מחובר. אז נכון, יש פה איזושהי הרחבה מסוימת של מלאכת הבונה הרגילה, אבל זאת הרחבה שאני חושב לא יותר מרחיקת לכת מהרבה הרחבות אחרות שאנחנו עושים.

[Speaker C] אתה חושב שבזה הרב גריינימן צודק או לא צודק? הרב גריינימן?

[הרב מיכאל אברהם] לא. הרב שלמה זלמן צודק בטענה שלו נגד הרב גריינימן. כי לא יצרתי כלום כל עוד זה לא פועל. כמו שאמרו קודם, המאוורר כל עוד הוא לא מאוורר אז הוא רק פוטנציאל לאיוורור, הוא עוד לא פונקציה חדשה. אוקיי, אז בעצם הנקודה היא שכאן אני מנסה לראות להבחין בין רמות אינטגרציה שונות ולא בין גדלים שונים או ברזולוציות שונות, מה שעשיתי בפעם הקודמת. אבל עדיין המהלך אני חושב שהוא מהלך דומה ובשני המקרים דרך אגב ההסתכלות המחודשת הזאת באה כדי לאסור ולא כדי להתיר.

[Speaker C] מה אם הבית? אם הבית בבנייה, כשאתה נכנס לבית הוא לא שימש אותי כבית.

[הרב מיכאל אברהם] למה? לא, הבית מתפקד. לא, הוא לא שימש אותי. גם המאוורר אם אני מדליק את המאוורר ולא עומד מולו. אז עברתי איסור? הוא לא מאוורר אותי. כן, אבל הוא מתפקד כמאוורר. גם הבית מתפקד כבית. לא צריך שום דבר חוץ מזה. אני, כשאני לא נמצא בתוכו אז הוא לא הבית שלי, אבל בית יש כאן. אני לא חושב שצריך את האדם בשביל שזה יקרה.

[Speaker C] המכשיר הוא דומה לבית שהוא לא בשימוש, הוא לא היה שם לפני כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, המאוורר שתפעילי אותו ולא תהיי מולו, את חושבת שזה יהיה מותר?

[Speaker C] שאלה אם זה מה שרלוונטי.

[הרב מיכאל אברהם] אני שואל. לא, זה לא רלוונטי כי אם אני לא מתאווררת אז מה זה מעניין אותי שהוא מאוורר?

[Speaker C] אמרת שהפונקציונליות היא המשנה. נכון. הפונקציה של זה קשורה בבן אדם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הפונקציה של זה קשורה בשאלה מה בן אדם יכול לעשות עם זה. אם הבן אדם בפועל משתמש בזה או לא, אם אני בונה בית ולא גר בו אני עובר על מלאכת בונה לכל הדעות. כיוון שיצרתי פה משהו שאני יכול לגור בו.

[Speaker C] זה פוטנציאלי, זה כמו הפוטנציאל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי זה פוטנציאל השימוש. אבל פה דיברו על מאוורר מכובה זה פוטנציאל הפונקציה, לא לשימוש. זאת אומרת הוא עוד לא משמש בכלל. הבנת? זאת אומרת הוא עוד לא מאוורר בכלל לפני שאני מדליק אותו. זה שאני לא מתאוורר זה לא משנה, זה במישור אחר לגמרי. המאוורר בעצמו ברגע שהוא מאוורר אני עברתי על בונה. כמו שכשבניתי בית ולא נכנסתי לגור בתוכו, ברור שעברתי על מלאכת בונה כיוון שיצרתי פה מכשיר שמתפקד. זה שאני לא משתמש עכשיו במכשיר הזה אז מה? אסור לי ליצור את המכשיר הזה. כן, מה בנוגע לחשמל?

[Speaker C] כשאני מחבר משהו לרשת החשמל אני לא מזרים זרם, אני יוצר פוטנציאל מתח.

[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום? המתח קיים כבר בלי זה. כשאתה מכניס את זה אז המתח מעביר זרם.

[Speaker C] כן, אבל אני מצד המכשיר יצרתי הפרש מתח. לא, הפרש מתח שם.

[הרב מיכאל אברהם] כששמתי את ההדקים אז הפרשי המתח באים להדקים ויוצרים זרם. לא הזרמתי. אתה לא הזרמת בפמפום, אתה יצרת זרם על ידי מפל המתח, אתה יצרת את הזרם. זה לא גרם? לא, כי הזרם הוא לא חשוב פה. אתה יכול להסתכל למתח כמו לזרם. תכלס מה שמחיה את החוט, מה שגורם לו לתפקד זה בכלל ההספק. זה לא הזרם ולא המתח. אז הכנסת הספק לתוך המעגל. זה לא משנה אם זה המתח או הזרם. ברגע שהוא הופך להיות פונקציונלית שונה יצרת פה משהו חדש. זה לא הנקודה של דחפתי את האלקטרונים כך שהם מתגלגלים שם בפנים. בסדר? אוקיי, אני חושב שנעצור כאן. תודה. יישר כוח. אשריך. תודה רבה,

[Speaker G] תודה רבה.