ערב עיון להשקת הטרילוגיה הרב מאיר יצחק יעבץ
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה והצגת הספרים
- [1:25] הדעה של המחבר והסמכות ההלכתית
- [10:07] סמכות בתי הדין לפי רמב"ם
- [12:11] הבנת מושג הוראת השעה
- [18:44] מעמד האישה בעדות הלכתית
- [24:54] סיכום והצעת דרכי שינוי הלכתיות
- [27:08] הכשר והערכים בתורה
- [28:27] ויכוח על לימוד המקרא – מעשה או עקרון?
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציג את הספר השלישי כספר משפטי העוסק בתורת המשפט של ההלכה ובשאלת הסמכות והתקדים, ומסביר שהוויכוח איננו על זכות המחבר להחזיק בדעה אלא על מה משכנע את הקוראים ומה נכון מבחינה נורמטיבית. הוא מסכים לתיאור של הרב מיקי על מצבה העגום של ההלכה האורתודוקסית ועל הניוון והתקיעות שנובעים מהיעדר מוסד סמכות כמו בית דין גדול, אך חולק על קביעת גבולות גזרה שלפיהם “בפסוקים לא נוגעים” ועל ניסיון לבסס שינוי רחב באמצעות “הוראת שעה” ברמב״ם. הוא מציע שבחלק מן הסוגיות ניתן לפעול מתוך ההלכה באמצעות פרשנות תרבותית-מעמדית למקורות שאינה נחשבת שינוי, אך מדגיש ששינוי בר-קיימא חייב להיות אבולוציוני ומתוך כללי ההלכה ולא מהפכני. הוא מתנגד לתפיסה שלפיה תפקיד התורה הוא רק לתרגם ערכים חיצוניים לנורמות, וקובע שהתורה מציבה ערכים, מחנכת את המצפון, ואינה נדרשת לקבל “תעודת הכשר” מן המוסר המערבי.
מסגרת הדיון והספר השלישי כתורת משפט הלכתית
הדובר מציג את הספר השלישי כעיסוק “יותר משפטי” וכ“תורת המשפט של ההלכה” שבה יש משמעות מיוחדת לסמכות, לתקדימים ולמקורות. הוא מתאר את סגנון הלימוד בבריסק כמבוסס על מסירת מסורת “מה הסבא אמר” ו“מה אבא ענה לו,” ומציין את הביטוי ביידיש “א קשיא אויף א מעשה” כתגובה לשאלות שמנסות לערער על עצם המסורת המסופרת. הוא טוען שהוויכוח עם מחבר שאומר “זו דעתי” איננו על עצם הלגיטימיות של דעתו אלא על השאלה אם הדעה משכנעת ומה תהיה דעת הקורא לאחר הבירור. הוא קובע שכאשר דנים “מה אומרת ההלכה” חייבים לשאול את ההלכה ואת מקורותיה, אחרת אין נקודת עצירה לסמכות עד כדי “גם לא למשה רבנו,” בעוד שבתחום הנורמות מוכרחים להגיע לאיזו הסכמה ולבסיס לדיון.
הצורך לרענן את ההלכה והתקיעות כמובנית בתורה
הדובר מבהיר בגילוי נאות שלא קרא את הספר בשלמותו אלא עיין בפרקים ובדוגמאות ונשען גם על דיונים והתכתבויות קודמים, אך אומר שרוח הדברים זהה. הוא מסכים עם הרב מיקי על “תמונת המצב העגומה” ועל כך ש“יש לנו בעיה,” ומדגיש שהבעיה נלמדת “מתוך ההלכה” ולא מחוצה לה. הוא מביא את הפסוק “כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו” כהוכחה שמובנה בתורה מנגנון סמכות לטיפול במורכבות כדי שה“עגלה” תמשיך לנסוע, ושבלעדיו הצטברות “בוץ” תוקעת את המערכת. הוא טוען שאם אפשר היה להסתדר אלפיים שנה בלי בית דין גדול לא היה צורך בו מראש, ומדמה זאת לצורך בכל חוק במערכת משפט ובאוטוריטה. הוא מסביר שהפוסט-טראומה מול מוטיבציות לשינוי קשורה גם לרפורמים ולמשכילים באירופה שהעלו שאלות, אך מסכם שאין לו ויכוח עם עצם הצורך להתמודד עם התקיעות.
גבולות גזרה, “דבר שהצדוקים מודים בו,” והיכולת לגעת גם בפסוקים
הדובר מתאר את ניסוח הספר שלפיו “בפסוקים אנחנו לא ניגע” ומכנה זאת “גבולות הגזרה,” וטוען בהפתעה שהגבולות הללו מוגדרים כ“דבר שהצדוקים מודים בו.” הוא מתנגד להגדרה זו ושואל אם הצדוקים מודים ב“עין תחת עין,” ומביא את מחלוקת הבייתוסים על “ממחרת השבת” כהוכחה שהקריטריון איננו יציב. הוא קובע שבית הדין הגדול “רשאי היה ורשאי יהיה לגעת גם בדברים שהצדוקים מודים בהם,” תוך הדגשה שאין כוונתו לומר שאפשר לבטל יסודות כמו קריאת שמע אלא שיש לדון “מה התורה רוצה מאיתנו” מתוך ההלכה. הוא מציע כדוגמה דיון עתידי “מתי מתחילה היממה,” ואף מציג אפשרות שבית דין יודיע ששבת מתחילה “בחצות הלילה” לאור שינוי תרבותי, ומציין את “איגרת השבת של אבן עזרא,” כדי להמחיש שלדעתו עצם הדיון איננו “פגיעה” אלא בירור.
מנגנון “הוראת שעה” ברמב״ם והביקורת על הפטנט
הדובר מציג את הצעת הרב מיקי לבסס אפשרות שינוי באמצעות רמב״ם בהלכות ממרים על סמכות בית דין לסתור בתי דין קודמים, ומבחין בין מחלוקת על דרשות וי״ג מידות לבין ביטול גזירות, תקנות ומנהגים שפשטו בישראל שתלוי ב“גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין.” הוא מדגיש את דברי הרמב״ם שאם איסור פשט בכל ישראל אין בית הדין הגדול יכול לעוקרו ולהתירו “אפילו היה גדול מן הראשונים,” ואז מתאר כיצד הרב מיקי מציע להישען על הקטע שמאפשר לבית דין “לעקור… לפי שעה” כהוראת שעה, כביכול ללא הגבלת זמן, ובלבד שמכריזים שזה “הוראת שעה.” הוא טוען ש“הוראת שעה אלפיים שנה” איננה סבירה ומגדיר את הקריאה הזו כפתרון שמתבסס על כך שחכמים עקרו מעשית מצוות כמו תקיעת שופר בשבת לאורך דורות. הוא דוחה את ההוכחה וטוען שהרמב״ם מחלק לשתי קטגוריות נפרדות: “לאסור דבר המותר… לדורות” כגזירה דרבנן שאינה הוראת שעה, ולעומת זאת “להתיר איסורי תורה לפי שעה” כהוראת שעה מוגבלת, והוא מאשים את הספר ב“ערבוב במשפט” ובהתעלמות מן ה“פסיק.” הוא אומר שאינו מכיר דוגמה שבה חכמים התירו איסור תורה ליותר מהוראת שעה ומבקש “תביאו לי דוגמה אחת מהשולחן ערוך,” ומסכם שלדעתו “אין רמב"ם כזה” במובן שהקריאה המוצעת אינה קיימת. הוא מביא דוגמה עכשווית של הנחיית הרבנות הראשית “שאין לנשק מזוזות” בתקופת הקורונה כ“הוראת שעה,” כדי להדגים מה נחשב בעיניו הוראת שעה ממשית.
פרשנות תרבותית כמנגנון פנימי ושאלת מעמד האישה
הדובר טוען ששינויים רבים אינם חייבים להיות “שינויים” אלא יישום נכון דרך פרשנות שמבררת את ההגדרה המקורית. הוא מביא את פסול נשים לעדות כדוגמה ומציג את טענת הרב מיקי שזה אינו “חומרא” אלא למעשה “קולא” כי אדם לא ייענש או לא ישלם ממון אם העדות רק בפני נשים, ואז מציע לברר מחדש את ההצדקה ההיסטורית ולבדוק אם היא תקפה כיום. הוא מביא את המקור “ועמדו שני האנשים אשר להם הריב” ואת הדיון אם “אנשים” ממעט נשים, ומציע לפרש ש“אנשים” איננו בהכרח מין ביולוגי אלא “מעמד תרבותי.” הוא מחזק זאת מדין ההסבה בליל הסדר שמובא ברמ״א “נשים שלנו חשובות הן,” ומפרש ש“אישה אינה צריכה להסב” מתייחס למעמד של חירות ולא להגדרה ביולוגית, תוך אזכור הבדלי תרבות בין אשכנז לארצות השולחן ערוך. הוא מוסיף דוגמה נועזת יותר מסוכה, שבה הגמרא דורשת “כל האזרח בישראל” למעט אישה, ומפרש זאת כמיוסד על מושג אזרחות בעולם עתיק שבו נשים “לא היו אזרחים,” ולכן כיום “אם אתה אזרח, או את אזרחית, אז אתה חייב בסוכה,” והוא טוען שלדבר כזה “באופן עקרוני לא צריך אפילו בית הדין הגדול” אלא יש ליישם את לשון המקור לפי משמעותה.
למי מיועדות ההצעות: מהפכה מול אבולוציה והנורמה ההלכתית
הדובר קובע שהנורמה ההלכתית פונה לעם ישראל וששאלות של קושי אישי אינן עיקר הדיון, גם אם יש מצוקות מקומיות שיש לפתור במסגרת ההלכה. הוא טוען שקריאה למהלך רבולוציוני “בלתי אפשרית” כי ניסיונות במאתיים השנים האחרונות הביאו לניתוק, בעוד שמהלך אבולוציוני ארוך יכול להיות בריא ובלבד שינבע “מתוך ההלכה על פי כללי ההלכה,” כשהמצוקה היא “מצוקת ההלכה” ולא “מצוקת בני אדם.” הוא מציין שהקמת מדינת ישראל הייתה “חלון הזדמנויות” להקים בית דין גדול ולדון, אך “נטרפה השעה” מסיבות ידועות, ולכן נותר תהליך ארוך וזוחל או “שיטה קטסטרופה.” הוא מסכם שאין פתרון אחר “אם אנחנו רוצים שההלכה תישאר על מקומה.”
הלכה ומוסר: התורה מציבה ערכים ואינה כפופה למוסר המערבי
הדובר מתייחס לפרקים על “הלכה ומוסר” ועל יחסים חברתיים, ומונה נושאים כפי שהם באינדקס: חילונים, גויים, נשים והומוסקסואלים. הוא מתנגד לתפיסה שלפיה התורה היא “עקרונות גשר” שמתרגמת ערכים נתונים לנורמות, וטוען שתפקידה של התורה הוא “להציב ערכים” ולחנך את המצפון והמוסר של האדם “וגם ליישר אותם.” הוא אומר שאם התורה מגדירה דבר כ“מתועב בעיניה” אין להציב את תחושת המוסר המערבית כשופטת על התורה, וש“התורה לא צריכה לעמוד בתור אצל המוסר המערבי ולקבל תעודת הכשר.” הוא מדגיש שלתורה יש “עולם ערכים שלם” ומנדט “לקבוע עובדות ערכיות,” ומסביר שהמוסר איננו רק “פגיעה בזולת” אלא גם פגיעה “בערך מקודש” ובעקרונות של חברה ואמונה, תוך דוגמה של המקושש שמקרר את השבת ופוגע באמונה. הוא טוען שהדיון הזה קשור לחשיבות לימוד המקרא מעבר לפסוקי “תעשה ולא תעשה,” ושואל אם התנ״ך הוא מקור לעקרונות ונקודת מבט או רק אילוסטרציה לנקודת מבט חיצונית, ומסיים בכך שהתורה “באה לקבוע ולייסד ערכים ומתוכם לגזור את הנורמות” והיא “חייבת לנורמות האלוקיות שהוא נטע בנו אם אנחנו נקשיב לתורה איך מיישמים אותם נכון.”
תמלול מלא
[Speaker A] טוב, גם כן רצית לדבר על הספר השני בהתחלה אם הבנתי נכון, אבל ניסיתי לשכנע אותו בכל זאת שלא ייתכן שיחשבו שבספר השלישי צדקתי. אז אני מזמין אותו, רב מישיבת דרך חיים, ואני מזמין אותו לדבר קצת גם בספר השלישי.
[הרב מיכאל אברהם] ערב טוב, עכשיו כבר באמת ערב. הספר הראשון הבנתי לא מעניין, את הספר השני כבר טחנו, נשאר לי קצת לרענן את ההלכה בספר השלישי, לומר כמה דברים. הספר השלישי הוא יותר משפטי, הוא תורת המשפט של ההלכה. אני למדתי בישיבת בריסק שנתיים, והיה לץ בישיבה שכשהיו שואלים שאלות בשיעור, אז היה מישהו שם תמיד היה טוען "מה יש לשאול פה שאלה? מה זאת אומרת?". ראש הישיבה בבריסק המבנה של השיעור זה בעצם, לא באים לשם כדי ללמוד בהכרח את מה שהוא עצמו חידש, אלא בעיקר מה שהוא מצטט את הסבא, את הגרי"ז, ומה אבא ענה לו. אז היו שואלים שאלה, אומר "אני לא מבין מה אתה שואל? סבא לא אמר?". זה נקרא ביידיש "א קשיא אויף א מעשה". מה אתה שואל? אני אומר לך שסבא אמר ואבא אמר לו שלא וסבא הסכים או סבא לא הסכים. מה השאלה שלך? לא אמר כן אמר אני אספר לך מה אמר מה אתה רוצה? בכל מיני ויכוחים שכבר מתנהלים, גם לפני הספרים, גם בתוך הספרים וגם אחרי הספרים, יש איזה אמירה כזאת של "אנחנו לא מחויבים", אומר לנו המחבר "זו דעתי". אז מה נשאר לנו לומר? זו לא דעתך. מן הסתם זו תישאר דעתו. אז מה על מה אנחנו מתווכחים? אם זו דעתו או לא. אלא מה? מה הולכת להיות דעתנו, אם השתכנענו. את זה אנחנו דנים בדברים, אם אנחנו השתכנענו, בשעה שהמחבר אומר לנו "אני לא משתכנע בעצם מקודמיי". אז אוקיי, בסדר, הבנתי, אז הצגת את דעתך גם טוב. אז מה המוטיבציה בעצם? המוטיבציה כנראה כן לבדוק מי צודק, אז בוא נכניס לדיון גם עוד אנשים שמנסים לצדוק. אבל בספר השלישי אני אגיע גם לזה, אבל באיזשהו מקום אני יכול קצת ללכת על קרקע מוצקה, משום שגם הרב מיקי כותב שבתחום הזה יש משמעות לסמכות בוודאי, ויש גם יותר מקורות בספר, הוא גם בנוי כדיאלוג, אבל יש יותר מקורות בספר משום שאנחנו באים לדון על תורת המשפט ההלכתי, ושם בוודאי שאפשר לדון עד כמה שיטת התקדימים מחייבת לא מחייבת. אבל אם אתה בא לדון מה אומרת ההלכה אתה תצטרך לשאול את ההלכה מה היא אומרת, אחרת אני יכול להגיד הלכה לבד. אם אני לא מחויב לא לקדמונים, לא לראשונים, לא לאמוראים, לא לתנאים, לא לתנ"ך, אז אוקיי, אז גם לא למשה רבנו. אז אין לנו בכלל איפה לעצור. הרי באמת בדעות אני מבין שבאיזשהו מקום גם משה רבנו הוא לא מילה אחרונה בעניין בספרים הראשונים. אבל בספר השלישי כל הדיון הוא מה משה רבנו אמר ומה אמרו אחריו ומה התפתח. בסוף אם מדובר בנורמות, אני משתמש ככה יותר בשפה גם של הספר, אז מבחינה נורמטיבית אנחנו חייבים להגיע לאיזה הסכמה ויש גם בסיס מסוים לדיון. ובכן, על הצורך ועל האפשרות לרענן את ההלכה. אני אתחיל דווקא מהנקודות שאני כן מסכים, ויותר מזה, אני קצת תמה, אני אומר קודם כול ביושר גילוי נאות לא קראתי את הספר, זה גוזל הרבה מאוד זמן ואני לצערי או לשמחתי גם וגם אני עסוק ולא הספקתי לעבור על כל הספר שלו שלא לדבר על הספרים הקודמים, את האתגר המשימה הזו קיבלתי, ניסיתי להתמודד עם חלקים. אני אדקור כמה חלקים אבל אני מדבר גם על בסיס דיונים קודמים גם פה במכון כמדומני לפני עשור או משהו כזה ועוד לפני וגם אחרי וגם סביב הדברים וכולי התכתבויות. אז אני לא מבטיח שכל דבר מעוגן בתוך הספר אבל אני חושב שרוח הדברים היא זהה. בכל אופן אני כן עברתי על פרקים מסוימים ועל כמה דוגמאות. כשהרב מיקי מדבר על הצורך לרענן את ההלכה, בעצם תמונת המצב העגומה היום, אני חושב שעליה אפשר להסכים. אני לפחות מסכים. יש לנו בעיה. עכשיו, אני לא בא לבעיה הזו מחוץ להלכה, אני בא לבעיה מתוך ההלכה. ההלכה אומרת שיש בעיה. ההלכה אומרת, מי שבא, שוב אי אפשר לדבר בשם כולם, אולי הנוכחים פה יסכימו, אולי לא, בחוץ בוודאי מעבר לכביש בוודאי שלא כולם יסכימו, יש שיאמרו שאנחנו חיים בגן עדן הלכתי. אני חושב שהתורה שבכתב ושבעל פה אומרת באופן ברור שאנחנו תקועים. יש בעיה בוודאי שההלכה האורתודוקסית כפי שהיא סובלת מניוון. זה אני חושב שזה בהגדרה. איפה זה כתוב? בתורה. "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו". אוקיי, אני רוצה ליישם את זה. נפלא ממני דין, אני שואל את התורה מה אני צריך לעשות? וקמת ועלית אל המקום. קמתי, עליתי. הגעתי לשם, יש בודקה בכניסה, עמד שמה שופט. התורה אומרת שיש צורך במנגנון שיתעסק עם הדבר המורכב הזה משום שהעגלה הזאת צריכה להמשיך לנסוע. בוודאי שאם עם השנים הצטבר בוץ על הכביש ואם אין מי שיפנה את הבוץ ואין מי שישים שרשראות על הגלגלים אז העגלה תיתקע. זה מובנה. זה בכלל לא אני חושב שמי שלומד את זה מתוך התורה הבעיה מתוך התורה היא שבוודאי יש בעיה. מה זו השאלה בכלל. אחרת לא צריך אם אנחנו מסתדרים אלפיים שנה בלי בית הדין הגדול אז למה אלף שנה היה בית הדין הגדול? מוסד מיותר חבל על המשכורות. מה צריך את זה? וודאי שצריך בית הדין הגדול איך אפשר בלי. שום חוק לא יכול בלי מערכת משפט בלי אוטוריטה בלי זה לא עובד צריך פרלמנט צריך מי שיתעסק עם זה וודאי אנחנו תקועים. זה בכלל לא שאלה. המוטיבציה היא ברורה. נכון שאנחנו סובלים מפוסט-טראומה מהמוטיבציה אולי מוטיבציית יתר יכול להיות שהתחילה גם ממקומות נכונים כנראה התחילה ממקומות נכונים מה שהיה באירופה בקדם רפורמים המשכילים וכולי כנראה גם הם באו עם שאלות טובות ואנחנו סובלים מפוסט-טראומה אין שום ספק בדבר הזה אני חושב שזה אפשר ביושר להסכים על העניין הזה בכל אופן לי אין שום ויכוח בנקודה הזאת. כאשר הרב מיקי משרטט את הקווים לאן אנחנו כן חותרים כשהוא כבר מנסה גם ליישם או לפחות לפצח ארגז כלים מחשבתי שבו נדון עוד מעט אז הוא גם משרטט את גבולות הגזרה ולהפתעתי גבולות הגזרה שלו הם דבר שהצדוקים מודים בו בזה לא נוגעים. זה הניסוח שמופיע בספר. כלומר בפסוקים אנחנו לא ניגע. אני רוצה לומר לכם שגם לעניין הזה אני לא מסכים. אני לא מסכים לעניין הזה. קודם כל מבחינת ההגדרה דבר שהצדוקים מודים בו אני אשאל אתכם שאלה פשוטה האם הצדוקים מודים שעין תחת עין ממש? נראה לי שלא. אבל אין ראיה ברורה. אבל הצדוקים בוודאי או לפחות הבייתוסים בוודאי לא מסכימים שממחרת השבת זה ממחרת יום טוב. אז אולי זה לא בית הדין הגדול זה הלכה למשה מסיני. אבל זה לא שאם הדברים כתובים בפסוק והצדוקים מודים אנחנו לא יכולים לגעת אני בהחלט חושב שבית הדין הגדול רשאי היה ורשאי יהיה לגעת גם בדברים שהצדוקים מודים בהם. התורה נמסרה לחכמים כמובן אני לא יכול להגיד שלא צריך לקרוא קריאת שמע. אבל לעשות את הדברים בצורה נכונה כלומר שוב ואני מדגיש את זה ולבוא מתוך ההלכה ולומר שההלכה במצוקה לא בני אדם במצוקה. לא בני אדם במצוקה זה שאלה של היתר עגונה. זה שאלה לפוסק איך אני מתמודד בתוך המערכת. אבל שההלכה במצוקה כי ההלכה מטרתה לחיות וההלכה היום לא מצליחה לחיות במקומות מסוימים רבים או לא מצליחה לחיות כמו שצריך יש עליה משקולות. זה תפקידם של בית הדין הגדול לדון בדבר הזה ואני לא יודע איפה הקו האדום אני לא, יש קווים אדומים אבל אני לא אני לא מסכים לקו שהצדוקים מודים בו אני אגיד לכם לשם המחשה בלבד אני באופן אישי העליתי העליתי על הכתב העליתי הצעה אני חושב לכתוב על זה באמת נייר עמדה קצת יותר מפותח ולהגיש את זה לבית הדין הגדול בכינוסו הראשון או לפחות כשיפתחו את ה כשיש שמה מגירה להצעות אני מציע לדון מתי מתחילה היממה. אני לא ראיתי שזה מפורש בתורה ששבת חייבת להתחיל בצאת הכוכבים אין לי בעיה שבית הדין יודיע שלאור שינוי התרבות בעולם המודרני שבת מתחילה בחצות הלילה. אני מכיר את איגרת השבת של אבן עזרא שנזעק וזה זה בזמנו. יש הרבה מה לדון אני לא חושב שזה נקרא לפגוע בדבר שהצדוקים מודים בו לא שהצדוקים הם המדד שלי שוב אני אומר הם לא המדד שלי אני חושב שבהחלט אפשר לדון מה התורה רוצה מאיתנו. כל עוד שאנחנו דנים מה התורה רוצה מאיתנו אין לי שום בעיה. אני לא בטוח אפילו שאמרתי משהו שהוא ויכוח עם משהו שכתוב אבל אני אומר באמת זה זה קריטי לדיון אני אגיע בהמשך גם לשאלה עד כמה אנחנו עוסקים מתוך התורה. דבר חשוב שהוא די יסודי פה בתהליך שהרב מיקי מנסה לפתח ארגז כלים והוא אתגר אותי אתמול עם טור בווינט אני חושב מישהו שלח לי היום היום לפני זה מישהו שלח לי איזה קישור שאתמול בדיוק עלה טור שכן צריך לפתח את ארגז הכלים כדי לתת לנו את היכולת אולי לא לחכות למשיח מה שנקרא אלא לבדוק מה אנחנו כבר יכולים לעשות. ויש פה מנגנון שאני אדון בו כמה דקות ממש איך אומרים לגופה של הלכה. פשוט ויכוח פשט ברמב"ם כפשוטו. הרב מיקי מציע מה שלא הצטיידתי בזה יש שם רמב"ם שופטים. הלכות ממרים רמב"ם יש שם? פה יש לי גם אני אנסה עם זה. הלכות ממרים זה כמובן המקור אם יש שמה רמב"ם שופטים זה יעזור לי קצת אבל מתנצל שלא הצטיידתי. טעות שלי. הרמב"ם מדבר על היכולת של בית הדין להתווכח עם בתי דין קודמים. הדבר הזה הרב מיקי גם עוסק בו באריכות בכמה מקומות, גם בספר שבזמנו אני הייתי שותף בו עם הרב מיקי, ספר על הרמב"ם, אריכות בעניין הזה של סמכות החכמים לעומת קודמיהם, שאלת התקדים. והרמב"ם כותב, טוב אני אסתדר עם זה כבר. בית הדין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. זאת אומרת בדאורייתא, י"ג מידות, טוב דברי סופרים וכולי, אבל אלה לא גזרות דרבנן, אז כל בית דין יכול להתווכח עם הקודם. הלאה, בית דין שגזרו גזירה או תיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין. ואז הרמב"ם מסביר איך זה יכול להיות, ומתייחס במפורש רק לבית הדין הגדול של שבעים ואחד, אז איך גדולים במניין? שבעים ואחד מול שבעים ואחד, הכוונה להסכמה ציבורית. בסדר. ואחרי זה הרמב"ם אומר, אם הם עשו את זה לגזור או לאסור לעשות סייג, אם פשט איסורו בכל ישראל אין בית דין הגדול יכול לעקרם ולהתירם אפילו היה גדול מן הראשונים. עד כאן בעצם אנחנו די מסונדלים, אין לנו הסכמה, אין לנו בעצם איך אנחנו זזים מהמקום הזה. ופה הרב מיקי מצא פטנט. ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים, שלא יהיו גזרות אלו חמורים מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקור אותם הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו עם על התורה, מכין שלא כדין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעים הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך היא. יפה, אז אפשר לעשות תקנה לשעה. מה הבעיה? זה כמובן בעיה לשעה ועוד שעה, כמה מה האורך של השעה? שעה זה שישים דקות? שעה זה כמה זה? שנה? זה דור? ועד שיתבטל הצורך? מה זה שעה? וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצוות עשה או לעבור על לא תעשה, אין מגבלות, מה שלשעה אפשר. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. מצוין. אז הנה, אומר לנו הרב מיקי בספר ומבשר לנו בשורה. תשמעו, מצאתי פתאום מה אורך השעה? ללא הגבלה. הוראת שעה, ובלבד שיכריזו שזה הוראת שעה. נשמע סביר? האמת שלא. הוראת שעה בהגדרה היא הוראת שעה, נכון? מצב חירום. בא הרב מיקי ואומר כתוב ברמב"ם מוכח, איפה זה כתוב ברמב"ם? עכשיו זה קרדינלי, זאת אומרת יש פה שאלה עצומה, האם יכול עכשיו, אחרי זה יש לי הגבלות, מי, רק בית דין מפורסם וכולי שיש לו סמכות, אבל כבר נפטרנו מהצורך בבית הדין הגדול. מצוין, לא צריך לחכות לבית הדין הגדול. למה? יש הוראת שעה. הוראת שעה יש עליה הרבה פחות מגבלות, בעיקרון אפשר אפילו על דברי תורה. הנה, לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת כבר אלפי שנים, הוראת שעה. נהדר. זה באמת פתרון מצוין. אז זה נשמע רק לא סביר, שוב, הוראת שעה אלפיים שנה? מה זה לא הוראת שעה? בהגדרה זה לא הוראת שעה. זה לא סביר. אז מה עושים? אבל כתוב ברמב"ם. הרמב"ם ממשיך ואומר, הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה, אז מה זה לא תוסף ולא תגרע? אז הוא אומר שהם צריכים להודיע, הם צריכים לומר, אם הם באים ואומרים זה הכוונה בתורה זה בל תוסף ובל תגרע, אבל אם הם באים ואומרים התורה אמרה אבל אנחנו שמים כוכבית, זה מותר. נו, אז אם אנחנו רואים שבשר עוף בחלב האיסור מחזיק כבר אלפיים שנה והם לא עוברים על בל תוסף, סימן שזה הוראת שעה. זאת אומרת שכתוב ברמב"ם שגם אלפיים שנה זה הוראת שעה, נכון? מפורש ברמב"ם שהסמכות של בית הדין לשנות דברי תורה זה הוראת שעה, ואם אנחנו יודעים שרבנן עשו דברים בניגוד לתורה והם מחזיקים אלפי שנים, סימן שהוראת שעה אינה מוגבלת בזמן. פתרון פנטסטי. יש לי בעיה קטנה. זה מתבסס על הרמב"ם אמרנו, נכון? בשר עוף בחלב, ראש השנה שחל בשבת, אחרת לא מתקבל על הדעת שאלפיים שנה זה הוראת שעה. אלא מה? דכתוב ברמב"ם, אז בואו נקרא. הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה. אז מה זה לא תוסף ולא תגרע? הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות. וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה. יש שתי קטגוריות. יש פה במחילה ערבוב במשפט. הרמב"ם אמר שני דברים, יש פסיק ביניהם. אפשר לאסור דבר המותר לדורות, פה אין בל תוסיף אם הם מודיעים שזה איסור דרבנן. זה הם יכולים לעשות וזה לא מדין הוראת שעה. זה מה שהרמב"ם בהקדמה, בהקדמות שלו ופה בהלכות, בכל מקום הוא מחלק את ההלכה לחמישה חלקים, שלושה עיקריים, כן, יש דאורייתא, יש דרבנן ויש גזירות. זה לא כפוף להוראת שעה. זה דבר פשוט, סמכות החכמים. המנגנון של הוראת שעה הוא וכן. זה היה הואיל ויש לאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות. וכן יש להם עוד סמכות אחרת, יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה. אני לא מכיר איסור תורה שחכמים התירו ליותר מאשר הוראת שעה, תביאו לי דוגמה אחת מהשולחן ערוך. כל הדוגמאות שמובאות פה בספר הם הלכות דרבנן שבאו לאסור דבר המותר או לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, זה לא כפוף להוראת שעה, זה הסוגיה ביבמות, כמו לעקור תקיעת שופר בשבת מחשש שמא יעבירנו, שיקול פנים תורני. אני לא מכיר הלכה שבאו חכמים והתירו איסור תורה שצריך להכפיף את זה לקטגוריה של הוראת שעה. אין דבר כזה. ואם אין דבר כזה, אז בוודאי שזה לא סביר. הוראת שעה היא לשעה. אין כזה רמב"ם במחילה, אז אם אין כזה רמב"ם אז צריך מקור אחר. אני בספר ראיתי שהמקור זה הרמב"ם, למדתי את הרמב"ם בפנים, לא מוצא כזה רמב"ם, יש פסיק. הספר מתעלם מהפסיק. אז בספר השני מתעלמים מהמקף, הספר השלישי כנראה מתעלם מהפסיק, אבל לענייננו, איך קוראים לזה חסידים, פרח המיימוני. איננו, יש תראו את הסיפור הזה שהבעל שם טוב פעם התווכח עם איזה הלכה ברמב"ם, זה מעשה חסידי ידוע, התווכח עם הלכה ברמב"ם, ועלה לשמים ופגש את הרמב"ם והתווכח איתו והוכיח לו שהוא לא צודק והרמב"ם הודה לו ופרח המיימוני, בכל ספרי הרמב"ם ההלכה הזו נמחקה. יש איזה הגדה חסידית שאינני יודע מה מקורה, אז על זה נאמר פרח המיימוני, לעניות דעתי אין רמב"ם כזה. אם אין רמב"ם כזה, אז הוראת שעה היא הוראת שעה, אפשר לעקור הוראת שעה. אני מסכים שגם היום הנה אתם רואים ממש היום בימינו זכינו שהרבנות הראשית הוציאה הנחיה שאין לנשק מזוזות. מדהים, הוראת שעה. לנשק מזוזות בגלל בהלת הקורונה. הוראת שעה יש לנו לעקור דברי תורה, חס ושלום, טוב בסדר, זה היה רק לא באמת. טוב, לעניין הכמו שאמרתי הגבולות הגזירה, דווקא בהם אני רוצה לומר שאני מוכן להיות אפילו יותר נועז. למשל אני חושב ששינויים הם גם לא בהכרח שינויים. זאת אומרת, כשבית דין יבוא ויציע הצעות, ובזה אנחנו כן יכולים לדון אפילו מי אמר שצריך בית דין, יש לנו דברים שזה במידה מסוימת גם בספר הרב מיכי עומד על זה, אפשר פשוט לעשות פרשנות מחודשת שאפילו לא פרשנות מחודשת אלא היא הגדרה יותר נכונה של הדברים. כשנגיע לשם אז באמת תישאל השאלה, נגיד אם הסכמתם איתי שהמנגנון שהרב מיכי הציע איננו קיים, אבל אולי לא צריך אפילו מנגנון ואז אולי אנחנו נצטרך לענות תשובה מהכיוון השני. אתן דוגמה, הרב מיכי עוסק בשאלה של מעמד האישה בהלכה. למשל בשאלה של פסול אישה לעדות. נשים פסולות לעדות בהלכות עדות. דבר פשוט מוכר מקובל. אומר הרב מיכי זה לא חומרא. אם אני צודק אז זה קולא. הרי אדם עבר עבירה בפני נשים והוא לא ייענש? נשים מעידות על אדם שהוא חייב ממון והוא לא ישלם? למה? אז בואו נדון, אולי צריך לבדוק מחדש, אולי זה לא מוצדק? פעם נשים לא היו במשא ומתן, נשים לא היו בשוק, נשים לא הייתה סיבה לסמוך עליהם, בואו נגיד לצורך העניין הם לא הבינו מה המשמעות הכלכלית של העדות שלהם כמו שכתוב גם על גברים שמי שאינו עוסק במלאכה הוא פסול לעדות משום שהוא לא הוא לא מכיר בערך העדות שלו ולכן הוא לא לוקח אותה ברצינות. אז יש סיבות ואם נמצא את הסיבה אז נוכל לומר שהיום לא. אלא מה הבעיה? אי אפשר לשנות. אני בכלל לא בטוח שזה נחשב שינוי. מה כתוב בגמרא? נשים פסולות לעדות למה? מה המקור? שואלת הגמרא מנהני מילי? דתנו רבנן ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם. ומניין שאלה אנשים ולא נשים? התורה כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה, איש ישווה הכתוב אישה. איש, הראשונים שם מזכירים את זה, קצת גם בהמשך הגמרא כבר כתוב שיש פה איזשהו היגיון שכל כבודה בת מלך פנימה וזה לא מתאים. לא מתאים שאישה, הגמרא דנה אם אישה מדובר שם על בעלי דין או מדובר שם על עדים, אני לא אכנס פה לכל הסוגיה בשבועות דף ל', אבל די ברור שאם מדברים על אנשים זה ממעט נשים שאינן בהגדרה של האנשים המדוברים שם. זה לא, אני חושב שבהחלט אפשר לפרש בקלות שאנשים זה לא הגדרה ביולוגית, אנשים זו הגדרה תרבותית. בהגדרה, אני לא בא ודורש סתם את המקרא אלא אומר שזה כל מה שנאמר, כי לא כתוב אנשים ולא נשים, כתוב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וזה מתייחס למעמד תרבותי מסוים. עכשיו תדון, איך אומרים? ועל מה הדבר דומה? בדין דרבנן שהרמ"א בשולחן ערוך מביא בשיטת הראשונים שנשים שלנו חשובות הן וצריכות הסיבה. כן, אישה אינה צריכה להסב ונשים שלנו כן צריכות להסב. למה? כי אישה אינה צריכה להסב אין הכוונה לאישה בהגדרה הביולוגית אלא הכוונה לאישה מבחינת המעמד. אישה לא הייתה נוהגת מנהג חירות ונשים שלנו כן נוהגות. זה לא שלנו רק שלנו אלא שלנו כבר מזה חמש מאות שנה. נשים הן כן שייכות במנהג חירות, אולי בזה יש הבדל בין השולחן ערוך לרמ"א בגלל הבדלי התרבויות באמת, שאולי חרם דרבנו גרשום גרם לזה ולכן זה יותר באשכנז מאשר בארצות שהשולחן ערוך התייחס אליהן. אבל היום זה נוגע כבר לכולם. מצד שני לא מסבות אלה שלא מסבות סומכות על ראבי"ה, סוגיה שלמה. אבל שוב לא מדובר על הגדרה ביולוגית, מדובר על הגדרה תרבותית. אני אתן לכם אולי משהו שהוא אולי מצד אחד קצת יותר נועז אבל מצד שני הוא גם יכול להיות יותר משכנע. הגמרא אומרת שנשים פטורות מסוכה שלא במסגרת הכללית של מצוות עשה שהזמן גרמה שזה דיון אחר, אלא נשים פטורות מסוכה יש פסוק. הגמרא שואלת למה צריך את הפסוק? אבל מה הפסוק? כל האזרח בישראל למעט את האישה. איך אזרח ממעט אישה? משום שאישה לא הייתה מצביעה בבחירות, כן? ככה אני מבין. אישה אינה אזרח. מה? כי היא אזרחית? לא, כל התורה בלשון זכר נאמרה משום שהתורה פונה אל האזרחים. ובעולם העתיק הגברים היו אזרחים, הנשים לא היו אזרחים ולא אזרחיות. אני מבין שמדובר פה על מעמד. כל האזרח בישראל אני חושב שבשביל דבר כזה באופן עקרוני לא צריך אפילו בית הדין הגדול. באופן עקרוני אנחנו צריכים ליישם את מה שכתוב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. אם אתה אזרח, או את אזרחית, אז אתה חייב בסוכה. עקרונית נראה לי שהטיעון הזה הוא תקף עוד יותר ממה שמוצג בספר. אז חמש דקות בסדר? אז בעניין הזה דווקא אני מוכן להיות הרפורמי, כן? אני חושב שזו לא רפורמה כמו שמוצג בספר שמרנות מדרשית זה נקרא. אני חושב שזה פשוט להבין את הדברים כפי שהם במקורם. לא רואה, אני לא מצפה שחז"ל יגידו כן או לא כשהם דיברו בעולם שלהם. הם מדברים איתי על שור שנגח את הפרה אני לא אמור בגלל זה לחשוב שרכב שנגח רכב לא חייב, בסדר? אנחנו כמובן רק מיישמים. בעניין הזה אפילו לא צריך בית הדין הגדול. נו אז למה שלא נקום ונעשה את זה? אולי באמת כן? דה פקטו זה יקרה, יכול להיות. אבל מה? פה השאלה הגדולה לאן אנחנו הולכים עם כל זה? אם זו הצעה לסדר השאלה למי מציעים את ההצעה לסדר. הנורמה ההלכתית הנורמה ההלכתית פונה לעם ישראל. אם אני צריך לדעת איך אני עובד את השם בסדר, יש שאלה יכול להיות שהרבה מהמצוות בכלל מעיקות עליי, מכבידות עליי, חוצצות ביני לבין אלוקים במבנה האישיות שלי, זה ייתכן. גם הרמב"ם כותב דברים כאלה במורה נבוכים. זה לא הדיון. הדיון הוא איך עם ישראל משנה אם צריך או חי נכון, לא משנה, חי נכון, איך עם ישראל שוקל נכון את שיקולי ההלכה ומיישם אותם בהתאם לנתונים של כאן ועכשיו. לכן אני חושב שכל קריאה אני רואה שתי אפשרויות איך הדבר הזה יכול לקרות. קריאה למהלך רבולוציוני היא בלתי אפשרית. איך אני יודע? כי כבר ניסו את זה במאתיים השנים האחרונות כנראה יותר מפעם אחת ומה שזה הצליח זה לנתק. אני חושב שמהלך אבולוציוני יכול להיות מהלך בריא. מהלך אבולוציוני חייב לנבוע מתוך ההלכה על פי כללי ההלכה והמצוקה היא בראש ובראשונה מצוקת ההלכה ולא מצוקת בני אדם. אני לא כל כך מתרגש ממצוקת בני אדם, מצוקה מקומית צריך לפתור, זו הנחיה הלכתית גם אגב. אבל אנחנו עדיין זה לא מטריד אותי שקצת קשה, קצת לא מתאים, נסתדר. אם זה מצוקה יש פה גם סוגיות של זה אבל אני לא אספיק לגעת בהן אולי במשפט שניים סוגיות שהן באמת מצוקה וכבר יותר רחבה. אבל הגישה צריכה לבוא מבפנים מתוך מה מטריד את ההלכה איך אני מיישם. נכון את ההלכה. במהלך רבולוציוני במהפכה זה לא יקרה. במהלך אבולוציוני ארוך, ארוך ארוך, זה יכול לקרות או בין שיטה קטסטרופה, או גם יכולה להיות חיובית. למשל, הקמת מדינת ישראל הייתה חלון הזדמנויות שאפשר היה להקים בית דין גדול ולהתחיל לדון. איך אומרים? נטרפה השעה. למה? מסיבות ידועות. בסדר, אז מה נחכה לזעזוע הבא שיקרה? או בתהליך ארוך וזוחל. אין פתרון אחר אם אנחנו רוצים שההלכה תישאר על מקומה. אבל מילה אחרונה אני חייב באמת בסוגיות היותר בוערות בלי להיכנס לדוגמאות כי אין לי את הזמן. אבל כשאנחנו באים לדון האם הדבר מתאים למושגים שלנו, יש פה פרק על הלכה ומוסר במתח של ערכי מוסר שאנחנו חיים על פיהם. במתח של מעמדות בחברה או היחס לאחרים שיש עליו פה כמה פרקים, אם זה יש פה ארבעה פרקים אם אני זוכר נכון על חילונים, על גויים, על נשים ועל הומוסקסואלים, היחס סתם קראתי ברצף את האינדקס כן שלא איך איך ניגשים לסוגיות האלה. פה אני חושב, וזה קשור מאוד גם לפרק של הלכה ומוסר, פה אני חושב שאסור לנו לצמצם את ה- לסגור לתורה את המיקרופון כשהיא מפסיקה לדבר עקרונות גשר כמו שמוגדר פה בספר. כאילו הרב מיקי שם את התורה בתפקיד של היות שנתון א', אומרת התורה גשר ב', ולכן ג'. זאת אומרת התורה תפקידה הוא לתרגם ערכים לנורמות. אני לא מקבל את זה. תפקידה של התורה הוא להציב ערכים. ונכון שיש את הועשית הישר והטוב בעיני השם והקדוש ברוך הוא סומך על המצפון שלנו, אבל במגבלות. זאת אומרת המצפון שלנו הוא בסיס, אבל התורה בהחלט מתיימרת ואמורה לחנך את המצפון שלנו ואת המוסר שלנו וגם ליישר אותם. זאת אומרת אם התורה אומרת על משהו שהוא מתועב בעיניה, שהוא לא מוסרי בעיניה, אז רגע, אבל למה זה לא- זה לא מרגיש לי לא מוסרי? נכון, כי אתה התחנכת בבית ספר מוסרי מערבי והתורה לא צריכה לעמוד בתור אצל המוסר המערבי ולקבל תעודת הכשר. לתורה יש עולם ערכים שלם. התורה גם מתיימרת, שומו שמיים, לקבוע עובדות ערכיות. כן, הדבר הזה אינו ערכי. לא מתאים לך? בעיה, לא הבנת. כן, כאיילוסטרציה, יש איזה סוגיה בגמרא בשבת שהגמרא שמה אומרת על משהו, הגמרא שואלת האם דבר שמקיף רשות קטנה האם הוא מחיצה או לא. אומרת הגמרא לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן? למדנו את זה בכולל, אז אחד שאל מה הסברה בזה? אמרו לו לא, זה הסברה, לא הבנת. אם הגמרא אומרת הגדרה תחפש לה סברה, כשהגמרא אומרת סברה לא מחפשים סברה, זו הסברה, לא הבנת? לך ללמוד ראש של גמרא. זה הסברה. התורה מחנכת אותנו למה לחשוב, מה מוסרי, מה לא נכון. היום המוסר זה פגיעה בזולת. התורה לא מקבלת את זה. לא נכון, המוסר זה לא פגיעה בזולת. המוסר זה פגיעה בערך מקודש שאגב הוא גם פגיעה בזולת. למה המקושש חייב מיתה? משום שהוא מקרר את השבת אצל עם ישראל, ואז הוא פוגע באמונה שלהם. אז הוא גם אדם לא מוסרי חוץ מהכל. אבל פגיעה בעקרונות של אנשים, פגיעה בעקרונות של חברה היא אינה מוסרית גם אם החברה היום לא תקבל את זה כי הכל בהסכמה. ובאמת בשוליים גם החברה היום זה לא בדיוק נכון, אבל לא נכנס עכשיו לדיון של הפילוסופיה של המוסר. אבל בהחלט לתורה יש מנדט לומר לנו מה ערכי, מה נכון. בעניין הזה יש לי ויכוח עם לי ולאחרים עם הרב מיקי על- ואני חושב שפה זה באמת מאוד בא לידי ביטוי החשיבות של לימוד מקרא, לא החלקים- אני חושב שלכל אורך הספר הזה מה שמעניין אותנו בחמישה חומשי תורה זה פסוקי התעשה ולא תעשה. סיפורים וכולי, נחמד, אולי כן, לא, רבותיי, נכון, זה בדיוק הוויכוח. האם ללמוד את כל מעשה בתנ"ך וללמוד ממנו עקרונות, ללמוד ממנו נקודת מבט, או שנקודת מבט היא לעולם תהיה שלי והתנ"ך יהיה אילוסטרציה? זה באמת חלק דרמטי מהשאלה. התורה לא מתנדבת לתרגם לנו ערכים לנורמות. התורה באה לקבוע ולייסד ערכים ומתוכם לגזור את הנורמות. התורה לא חייבת לנורמות של אף אחד אחר מחוצה לה, היא כן חייבת לנורמות האלוקיות שהוא נטע בנו אם אנחנו נקשיב לתורה איך מיישמים אותם נכון.