רוב בהלכה ובכלל 2 שיעור 4

אנחנו בסוגיית רוב ודיברתי עד עכשיו על שני יישומים שונים של ההליכה אחר הרוב. אחד מהם זה רוב מברר או רוב חושף שמנסה לחשוף את האמת, והשני זה רוב מייצר, רוב שמייצר את האמת. ואמרתי שבהקשרים דמוקרטיים ההליכה אחר הרוב זה לא בגלל שהרוב צודק, אלא הרוב הוא זה שקובע מה הציבור רוצה. ולכן גם אם המסקנה של הרוב הזה היא מסקנה שגויה, זה מה שמחייב. זאת אומרת שהציבור בסופו של דבר צריך לעשות את מה שהאנשים רוצים. ואיך אנחנו יודעים מה האנשים רוצים אם יש מחלוקת? הקריטריון הכי פשוט זה ללכת אחרי הרוב. אז זה רוב יוצר או מכונן. הוא לא מנסה לקלוע לאיזושהי אמת שמחוצה לו, אלא הוא בעצם מייצר את האמת שעליה מדובר. ברוב בבית דין הטענה הייתה שזה רוב חושף. המטרה של ההליכה אחר הרוב בין דיינים זה בעצם הניסיון להגיע לפסק האמיתי. ולכן גם הפסק האמיתי, גם המציאות האמיתית, ההלכה האמיתית, בית דין יושב גם על בירור מציאות וגם על בירור ההלכה, כשהמטרה שלנו זה לדעת מה היא האמת. אין פה שאלה של זכויות של הדיינים לעצב את התוכן של הדין. זה לא עניין של זכויות. זה לא כמו בהקשר הדמוקרטי. ולכן בהקשר של אחרי רבים להטות בבית דין, הרוב הוא בעצם רוב מברר. הוא הכלי שלנו כדי להגיע לאמת. וזאת נקודת המוצא של החלק שאני רוצה לעסוק בו היום, וזה השאלה רוב ככלי מברר בהקשר רחב יותר. כי התורה עצמה כשאומרת אחרי רבים להטות, אז היא משתמשת ברוב כמבררת האמת ההלכתית. רוב הדיינים מבררים את האמת ההלכתית. והגמרא בחולין בדף י"א עמוד א', הגמרא אומרת, מנא הא מילתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא? מאיפה העניין הזה שאמרו חכמים ללכת אחרי הרוב? באיזה הקשר? אז אומר מנלן? דכתיב אחרי רבים להטות. כתוב בפסוק אחרי רבים להטות. זיל בתר רובא זה לא ללכת אחרי הרוב כמו שאנחנו מבינים בהקשר כמו ההקשר הדמוקרטי שדיברנו, וגם לאו דווקא בבית דין, אלא כאיזשהו כלי ראייתי באופן כללי בהלכה. באיסורים וגם בבתי דין בממונות, יש כלי בירורי. אחת מהראיות שעומדות לרשות הדיינים זה ראיית של רוב, ועל זה הגמרא מדברת פה. בוא נראה רק את הדוגמה. אומרת הגמרא, רובא דאיתא קמן כגון תשע חנויות וסנהדרין לא קמיבעיא לן. כי קמיבעיא לן רובא דליתא קמן, כגון קטן וקטנה מנלן. אבל כשיש לי חתיכת בשר שאני מוצא אותה בשוק ויש רוב חנויות כשרות בעיר, אז אני הולך אחרי הרוב. אבל זה ברור כי זה אנחנו לומדים מאחרי רבים, כך אומרת הגמרא, כי זה אנחנו לומדים מאחרי רבים להטות. אז זה פשוט. או בסנהדרין שזה הרוב ללכת אחרי רוב הדיינים. מה שמעניין אותי שואלת הגמרא זה רוב דליתא קמן. ההוא זה רוב דאיתא קמן, זה רוב דליתא קמן, כמו קטן וקטנה. מה הכוונה? מדובר על יבם ויבמה שהם קטנים ומשאירים אותם לחיות ביחד עד שיגדלו, כשבעצם כל עוד הם קטנים אי אפשר לדעת, יכול להיות שאחד מהם הוא אילונית, לא יכול להביא ילדים. וברגע שהוא לא יכול להביא ילדים, אין דין ייבום, כי דין ייבום בעצם עניינו זה להקים שם לאחיו המת, להביא ילדים כדי שיקימו שם לאחיו המת. ואם אין דין ייבום, אז בעצם יוצא שהקטן הזה נושא את אשת אחיו, ואז זה ערווה. אז אם על הצד שיתברר כשיהיו גדולים אז אנחנו אולי נדע האם הם אילונית, כי נראה שהם לא מביאים ילדים, אבל כל עוד הם קטנים אני לא יכול לדעת. אז איך נותנים להם לחיות ביחד? זה אשת אחיו. יכול להתברר שזה איסור אשת אחיו אם אין פה דין ייבום. ואז הולכים אחרי הרוב. וזה רוב דליתא קמן כמו שהגמרא אומרת, והולכים אחרי הרוב. ואת זה שואלת הגמרא מאיפה אנחנו לומדים? בסדר? זה בעצם הדיון בגמרא. קודם כל מה נקודת המוצא לדיון הזה? נקודת המוצא לדיון הזה היא מה שאמרתי קודם. שאחרי רבים להטות זה לא כלל מכללי הבית דין. היה אפשר להגיד התורה אמרה שכששיש מחלוקת בין דיינים אז הרוב קובע. בסדר, מה זה קשור עכשיו לשאלה של קטן וקטנה וחנויות וחתיכת בשר? מה עניין זה לזה? פה זה כלל בדיני לא יודע מה, סדר הדין או קבלת ההחלטות המשפטיות, וכאן זה שאלה מה היא האמת. אלא הגמרא מניחה שאחרי רבים להטות לגבי בית דין זה מכשיר שעניינו לברר את האמת. נכון? זה מה שהגמרא מניחה. זה לא איזה כלל. כלל משפטי שאומר אוקיי, מה עושים כשיש מחלוקת בין דיינים. אלא יש פה איזשהו עיקרון כללי. אנחנו הולכים אחרי רוצים לברר את האמת בשאלה כלשהי, יש רוב לצד אחד, הולכים אחרי הרוב. זה כלי לבירור האמת. ולכן אומרת הגמרא, אז אם ככה זה המקור כדי ללמוד ממנו גם סתם לדיני ראיות, סתם ככה כשאני רוצה לדעת מה טיבה של חתיכת הבשר שמצאתי הולך אחרי רוב החנויות. לומדים את זה מאחרי רבים להטות. אז זה זה הצעד המקשר בין מה שעשינו עד עכשיו לבין מה שאני אעשה היום. אוקיי, אז זה בעצם אני לוקח עכשיו את הרוב הזה שהוא הרוב המברר ולא הרוב הדמוקרטי שהוא הרוב ההלכתי בעצם, הרוב המברר, ועכשיו אנחנו נראה איך הוא מתרחב. זה התחיל בתור כלל הכרעה בבית דין, אבל הגמרא אומרת שכתוצאה מזה, או לכאורה מזה יוצא שבעצם יש עיקרון, נקרא לו סטטיסטי. כן, עיקרון סטטיסטי שאומר שהרוב בעצם הוא אמצעי לבירור המציאות. זה לפני שאני ממשיך הלאה, באמת ההקשר של הדיון הוא הקשר קצת מוזר. מה זאת אומרת מאיפה אנחנו יודעים שהולכים אחרי הרוב? נגיד שיש מקומות בעולם שלא מקבלים את התורה או שמעו עליה. אוקיי, אז הם לא הולכים אחרי הרוב? יש מישהו שלא הולך אחרי הרוב? אם אנחנו לא הולכים אחרי הרוב אנחנו לא יכולים לעשות צעד אחד בעולם. תמיד אנחנו כל דבר בעולם אנחנו מניחים שהוא מתנהל כמו שבדרך כלל מתנהל. זה נקרא ללכת אחרי הרוב. כשאני עולה על מטוס אז אני מניח שהמטוס לא יתרסק. לפעמים מטוס יכול להתרסק אבל בדרך כלל מטוסים לא מתרסקים. אז אני צריך אישור של התורה בשביל לעלות על מטוס? הרי כל בן אדם נורמלי והגיוני מסתמך על שיקולים סטטיסטיים, נכון? זאת אומרת כל המדע שלנו בנוי מדברים כאלה. רפואה כמובן בנויה מדברים כאלה. אתה עושה איזשהו מחקר סטטיסטי ואתה מסיק איזשהן מסקנות, מסיק את החוק הכללי. למה צריך אישור של התורה כדי לעשות הליך מחשבתי הגיוני? כן? מה, צריך אישור של התורה להשתמש בהיגיון? אם צריך אישור של התורה להשתמש בהיגיון אז את הסוגיה הזאת אי אפשר להתחיל, כי הסוגיה הזאת בעצמה מבוססת על היגיון. אבל מה נחשב רוב? האם זה יותר מחמישים אחוז? זה מה שהתורה צריכה לברר. כן, אבל את זה אתה יכול להוציא מבית דין. איך אתה יכול להוציא את זה מבית דין? זה מה שאנחנו לומדים סוף סוף. ברור, אבל אני אומר, אבל אם זאת מאיפה זה אתי… אבל אתה אומר שזה בעצם מה שהגמרא רצתה לדעת. לא את דין רוב באופן כללי, אלא השאלה היא האם חמישים פלוס אפסילון זה גם רוב. אבל אם זה באמת כך, אז הגמרא לא הביאה לזה מקור. כי מדיינים קודם כל זה בדרך כלל שניים נגד אחד, זה שישים ושישה אחוז, לא חמישים ואחד אחוז. אלא מה אתה אומר? בסברה. אוקיי, אז אם יש לך סברה אז מה אתה צריך את המקורות? אני בדוגמה זה תשע חנויות. מה? הדוגמה זה תשע חנויות. נכון. תשע חנויות תשע מול אחד, זה דאורייתא, מה זה משנה? גם דאורייתא, מה? הגמרא דוחה, הגמרא אומרת: לא, מזה אתה לא יכול ללמוד כי זה רוב דאיתא קמן, מפה אתה לא יכול ללמוד כי זה תשע לאחד. לא בגלל שזה רוב דאיתא קמן, זה לא בגלל… אלא ברור שאנחנו עוסקים ברוב באופן כללי. כמו לכבד את אביך ואת אמך, נכון? זה אותו סוג. אם לא היה ציווי היית מכבד את ההורים? לא, את זה אני לא יודע, כי יש חובה לכבד את ההורים, זה משהו אחר. זה נקודה חשובה. זאת אומרת, יש הרבה פעמים התורה מצווה עלינו ציווי, נגיד ציווי מוסרי. הציווי המוסרי זה משהו שבעצם היינו מבינים שצריך לעשות אותו גם בלי התורה. זה לא שאלה. למה? כיוון שהתורה צריכה להגיד לי שיש בזה גם מצוות עשה או לא תעשה דאורייתא. אם הייתי עושה את זה באופן כללי, הייתי עושה את זה כי זה חיוב מוסרי, צריך להיות בן אדם. אבל זה לא אומר שיש פה עניין הלכתי גם. בלי שהתורה מצווה זה לא יכול להפוך הלכתי. איך אני יודע שכיבוד הורים זה גם מצוות עשה? זאת אומרת משהו שהתורה דורשת ממני לעשות ולא סתם רק עניין של להיות בן אדם? אז התורה צריכה להגיד כבד את אביך ואת אמך. אז גם פה. ללכת, זה כיוון הלכתי ללכת אחרי הרוב. אפילו אם זה… כמו שיש לנו… מה פתאום ציווי הלכתי? אני לא חושב שהשאלה פה היא שאלה של ציווי, שמי שהולך אחרי הרוב מקיים מצוות עשה. אחרי רבים להטות זה לא מצוות עשה. אחרי רבים להטות אתה צריך בצדק תשפוט עמיתך, זה המצווה. דיינים צריכים לשפוט בצדק. איך שופטים בצדק? הולכים אחרי הרוב. וההליכה אחר הרוב היא לא מצווה, הליכה אחרי הרוב היא… יפה, זה כלי. אז זה בדיוק ההבדל. זה לא מצווה, זה כלי. אומרים לו בצדק תשפוט עמיתך, איך אני יודע מה זה בצדק? אני מפעיל שיקולים סטטיסטיים, נכון? זה הצדק שיש לי. שיקולים סטטיסטיים כל אחד מפעיל. את המימד של המצווה שבזה זה כתוב בבצדק תשפוט עמיתך, זה לא כתוב באחרי רבים להטות. אבל המוסר וההיגיון גם משתנים עם התקופות. אני לא חושב שהאספקט הזה השתנה. הסטטיסטיקה תמיד עבדה. אני לא מעלה בדעתי מישהו שלא השתמש בסטטיסטיקה, עוד פעם, לא צריך סטטיסטיקאי מומחה, אבל מישהו שאומר מה שבדרך כלל קורה זה כנראה מה שקרה כאן. אתה מדבר על מוסר והיגיון כשלעצמם, ברור שהם משתנים. נו בסדר, אוקיי, ואז מה? ולכן מה? אז לכן. נו בסדר, כיבוד הורים לא השתנה. אוקיי, כיבוד הורים היה גם אז. זה לא עונה על השאלה, אבל לא משנה, אני מבחינתי זה לא חשוב, אני רק חושב שהמוקד של השאלה שלי כאן הוא דווקא בגלל שמדובר בטיפול בעובדות, טיפול במציאות. עכשיו, טיפול בעובדות אנחנו עושים לפי מיטב הבנתנו, אנחנו לא צריכים אישורים של התורה כדי לטפל בעובדות. ציוויים, עד כמה שלא יהיו קרובים למה שאנחנו היינו מבינים לבד, תמיד צריך ציווי של התורה. שבלי ציווי של התורה אתה לא יכול להפוך את זה למצוות עשה או מצוות לא תעשה. אתה יכול להגיד שראוי או לא ראוי לנהוג כך, אבל כשאנחנו רוצים להכניס את זה לתוך הספירה ההלכתית, אז אתה צריך ציווי. אוקיי, לכן אני מדבר על כלים לטיפול במציאות. לא יכולת להגיד שבהקשר המשפטי או ההלכתי, לא יכולת להגיד שרק פה אחד, רק מאה אחוז ודאות היא הקובעת? אז אמרתי, זה מחזיר אותנו לחלק הראשון של השיעורים הקודמים. אמרתי שם ששיטת רבנו תם ברוב מכונן ולא ברוב חוסף, ברוב מכונן אז באמת שיטת רבנו תם שצריך רוב של מאה אחוז. זאת אומרת אי אפשר בפחות ממאה אחוז ללכת. אבל שם באמת זה בגלל שלא מדובר על עובדות, שם מדובר על מצב שאיך אני קובע מה היא דעתו של הציבור. אומר רבנו תם, אם יש עשרים אחוז שמתנגדים, אתה לא יכול לכפות עליהם את דעתם של הרוב של שמונים אחוז. השאלה נורמטיבית, זו לא שאלה עובדתית. אבל הרוב המברר, מה שאנחנו מדברים כאן, זה שאלה עובדתית. לא, אבל פה בגמרא, הגמרא הלכה לבודאי. אם היה לך תשע חנויות של כדורים ואחד מהם ציאניד, לא היית לוקח. אחד מתשע, נכון? אוקיי. למרות שבאחד ממאה כן היית לוקח. מה? באחד ממאה כן היית לוקח. אוקיי. לא, אז אני אומר, אבל ההלכה חידשה בזה שאתה לא צריך ללכת על מאה אחוז ודאות. בוא נגיד ככה, ללכת על מאה אחוז ודאות זה ללכת על אפס, תמיד. זה כמו בחוקה, נגיד בחוקה אתה צריך רוב מיוחד כדי לשנות את החוק, נגיד לא יודע, נגיד שבעים אחוז מחברי הכנסת. בעצם מה שאתה עושה כאן זה אתה נותן לשלושים אחוז מחברי הכנסת זכות וטו. כשאתה אומר לא ללכת אחרי הרוב, אתה בעצם אומר ללכת אחרי המיעוט. אבל איך ידענו שיכול להחשיב אותו לוודאי, שזה מברר? אולי זה רק מנהג שככה אי אפשר, כמו שאמרתי, לקבוע. אבל זאת בדיוק השאלה, מי אמר שזה ממש מברר באמת? אולי ככה רק נוהגים? כתוב אחרי רבים להטות, אז ככה נוהגים. אז אין לך מקור. אם זאת הייתה השאלה, אני חוזר למה שאמרתי קודם, אם זאת הייתה השאלה בגמרא, הגמרא לא ענתה עליה. לא, אבל אם אנחנו אומרים שיש נפקא מינה להלכה אם זה נחשב רק מנהג שככה נוהגים. בהלכה יש כללי הנהגה גם, זה לא הכל הולך על פי האמת העובדתית. אז אתה לא יכול לדעת. כתוב אחרי רבים להטות, נכון? הולכים אחרי הרוב. ואיך אתה יודע שהרוב הוא באמת האמת? אם זאת הייתה השאלה, אז אין תשובה על זה בסוגיה. לכן אני אומר, זה בסופו של דבר השאלה היא למה זה נכון. נדמה לי שזה הפשט של הסוגיה, לא שאלות הלכתיות, אלא באמת שאלות, מה, להביא מקור מהתורה לסטטיסטיקה? זה נראה מוזר הדבר הזה. האמת שאני לא יודע, אני מעיר הערה רק. בעמוד הקודם זה סדרה שלמה של סוגיות פה בפרק ראשון של חולין, על כל מיני עקרונות ראייתיים בהלכה, מאיפה לומדים אותם. אז הסוגיה הקודמת, י' עמוד ב', מנא הני מילי דאמור רבנן אוקמי מילתא אחזקה? מאיפה אנחנו לומדים שמעמידים את הדבר על חזקתו? אוקיי? עכשיו כאן הייתי אומר אולי יותר מובן מה הגמרא מחפשת, כי להעמיד דבר על חזקתו זה לא סטטיסטיקה, זה כלל נורמטיבי. זאת אומרת איך אנחנו מתייחסים לזה הלכתית. אבל תראו מה המקור שמביאים. אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, אמר קרא 'ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים'. כן? הכהן רואה שם את הנגע, רואה שקרה מה שצריך לקרות, יוצא החוצה, סוגר את הבית שבעה ימים. אחרי שבעה ימים הוא חוזר ובודק את הבית כדי לראות האם לחלוט אותו, לנפץ אותו, מה לעשות. ודילמא אדנפיק ואתי בציר לשיעורא? הרי כשהוא מסגיר את הבית, הוא נגיד רואה את הכתם פה. עכשיו הוא הולך לפתח של הבית, סוגר את הדלת ונועל את הבית לשבעה ימים. ברגע שהוא סוגר את הדלת יכול להיות שהכתם כבר נהיה קטן יותר. וברגע שהוא קטן מדי, אז כבר אין דין לסגור את הבית. נכון? אז מי אמר לך שהכתם עדיין נמצא שם בגודלו כמו לפני שלוש שניות? התשובה היא כי עומדים אחרי חזקה, נכון? החזקה היא ראית כתם כזה, ההנחה היא שגם אחרי כמה שניות הוא עדיין יהיה. אבל צריך לשים לב, מדובר פה על כתם שמיועד להשתנות הגודל שלו. כי הרי בשביל מה מסגירים את הבית? מסגירים את הבית לשבוע כדי לראות אולי הגודל ישתנה. שזה הרבה יותר מרחיק לכת. זאת אומרת פה זה באמת משהו שמי יודע? ואפילו הכי אומרת הגמרא… התורה אומרת לצאת החוצה ולסגור את הבית, אז זה אומר שאנחנו לא חוששים. מה שראינו זה נשאר כפי שהוא, כל עוד אין לנו ראיה שזה השתנה. והנחה, וזה נקרא להעמיד דבר על חזקתו. אבל גם כאן צריך להבין, למה הוא בא לבדוק אותו אחרי שבעה ימים? לראות אם זה השתנה. אבל אם מעמידים דבר על חזקתו, זה אומר שמה שהיה הוא שיהיה. יופי, זה מה ששאלתי. אז רואים שמצד אחד יש הנחה שמעמידים דבר על חזקתו, מצד שני אנחנו לא שוללים את העובדה שזה יכול להשתנות. וכדי להחליט את הבית אתה צריך לראות שזה באמת כך. לא מספיק החזקה. כך אומרת התורה. בסדר? אז זה בדיוק המשחק הזה. שמצד אחד כן יש אופציה מעשית של שינוי, ומצד שני אתה מניח שהולכים אחרי חזקה. כל עוד לא הוכח, זה נשאר אותו דבר. אמת, אם כן יש סיכוי לעלייה וירידה בו. עדיין, גם אם יש סיכוי לעלייה וירידה, אז מה? אתה מניח שאין, לא הייתה עלייה וירידה. לא, אתה יכול להניח שהייתה עלייה, למה שתניח שהייתה ירידה? נכון, מה ההבדל? אם הקודם משתנה, יכול להשתנות למעלה או למטה, זה לא… יכול להיות שזה עולה ויורד וזה מונוטוני עם ה… אבל אני אומר, לא אכפת לי. כל עוד הדבר הזה יכול לעלות ולרדת, אתה אמור לחשוש שבחמש שניות האלה קרה משהו. מה זה משנה? ואז השאלה למה אתה מסגיר את הבית? אולי אין שם כתם בכלל כשאתה מסגיר? או שיש. בדיוק. אז איך אתה יכול להסגיר? אבל אני אומר עוד פעם, גם הכלל הזה שהולכים אחר חזקה הוא בסך הכל כלל שאנחנו נוהגים אחריו בחיים כל הזמן. אנחנו ראינו משהו, אנחנו הולכים למקום אחר, אנחנו תמיד יודעים, שם ושם ראיתי כך וכך. מי אמר שזה עוד שם? עוד דקה כבר יכול להיות שזה השתנה. אתה ראית את זה לפני דקה או לפני שעה. איך תדע? כל בן אדם נורמלי מתנהג כך. אתה מניח שיש חזקה. אגב, גם במערכות משפטיות. במערכות משפטיות יש חזקה כלשהי ואנחנו מניחים שזה קיים כל עוד לא הוכח אחרת. חזקות זה לא נחלתה הבלעדית של ההלכה. זאת אומרת, גם זה איזשהו כלל שבסך הכל אנחנו מתנהגים על פיו בצורה הגיונית. אף אחד מאיתנו לא שאל את עצמו לרגע, נדמה לי, כשהוא קרא את הפסוק הזה על הכהן: רגע, איך הכהן יוצא החוצה וסוגר את הבית, הרי לפני… הוא ראה את זה לפני חצי דקה, יכול להיות שבחצי דקה הזאת הכתם השתנה. זו לא איזה קושיה שעברה בראש, אני מניח, של מישהו מכם כשקראתם את הפרשה. למה לא? כי ברור לנו שאנחנו לא מתעסקים… אי אפשר לדון בזה, אתה לא יכול להניח שמה שראית נכון רק לאותו רגע שראית. ומשם והלאה אתה לא יכול לדעת. אתה מניח שזה אותו דבר, למרות שיכול להשתנות. זה אותו דבר כל עוד לא הוכח שזה השתנה. עכשיו הייתי שואל את עצמי למה הגמרא מחפשת מקור לדבר הזה. וזה אמת שזה יהיה קשור להמשך, אז לכן אני מתעכב פה קצת על ההקדמה הזאת. תראו, בעצם שני הדברים האלה, גם ההליכה אחר החזקה וגם ההליכה אחר הרוב, הם בעצם איזה שהם עקרונות היסק שמשמשים אותנו בחיים, במדע, ובכל מיני מקומות כאלה. וכן, ההנחה שאם השמש זרחה כל בוקר עד היום אז היא תזרח גם מחר, זאת בעצם הנחה שהיא כעין חזקה דמעיקרא. מה שהיה כנראה יהיה אלא אם כן הוכח אחרת. נכון? אז זה הנחה מדעית אחת – מה שהיה הוא שיהיה. זאת אומרת שאם מצאתי חוקים בסיטואציות שצפיתי בהם עד עכשיו, אז כנראה שזה החוק הכללי וזה נכון גם הלאה. וההנחה השנייה של החשיבה המדעית זה שאני מסיק מסקנות ממדגם. אני עושה ניסויים על כמה מקרים ואני אומר, או, אז אם ככה זה מייצג כנראה איזשהו חוק כללי, ואני מסיק מזה את החוק הכללי. זה בעצם במובן מסוים של יצירת רוב לפני ההליכה אחר הרוב. וברגע שיצרתי את החוק הכללי, אני מניח שהוא נכון בכל סיטואציה. וזה נקרא ללכת אחר הרוב. פה זה נקודה עדינה, זאת אומרת אני מייצר את החוק הכללי על ידי תהליך של הכללה, וההכללה הזאת נותנת לי חוק כללי שאותו אני מיישם על מקרים פרטיים בהסתברות. זה לא מדויק, כי אם יש לך דוגמה נגדית אז אתה הורס את הכל. אוקיי, אבל אני מניח שאם ראיתי, לא, זה סטטיסטיקה. לכן עברתי מהמילה רוב למילה סטטיסטיקה. אני עושה איזושהי סטטיסטיקה ואני אומר, אגב ברפואה זה אפילו דוגמה נגדית עושים את זה, כיוון שבסופו של דבר אתה אומר אז יש לך שבעה מתוך עשרה פרמטרים כדי לקבוע דיאגנוזה. זה פחות, זה לא פיזיקה. אוקיי? בכל אופן אז שני האלמנטים האלה של החשיבה המדעית הם בעצם שני האלמנטים שהגמרא פה מחפשת להם מקור. היה מאוד מפתה לתלות את זה בשאלות שהעלה דייוויד יום. דייוויד יום בעצם ערער על שתי צורות החשיבה המדעיות האלה. הוא אומר כן, בעיית האינדוקציה בעצם שלו, זה אומר מי אמר לך שמה שהיה עד עכשיו ימשיך להיות גם מכאן ולהלאה? זאת השערה שלך, אתה לא יכול לקרוא לזה עובדה תצפיתית. מה שראית בתצפית זה את מה שראית. כל מה שאתה מסיק מעבר לזה זאת השערה שלך או צורת חשיבה שלך. איך אתה יודע שזה נכון? או סטטיסטיקה, אותו דבר. הרי יש מיעוט ויש רוב, אז ברור שגם יכול להיות המיעוט. מצאתי חתיכת בשר, יכול להיות שהיא לא כשרה. אז מה, מי אמר לך שהיא כשרה? ויש סטטיסטיקה. מי אמר שהסטטיסטיקה היא באמת מכשיר טוב לבירור המציאות? על זה תכף נראה. על זה אולי יש תשובות. אז בכל אופן, הבעיות האלה של יום מעוררות, נגיד אצל כל מיני פילוסופים ספקניים, אז הן מעוררות באמת חוסר אמון בדרכי החשיבה האלה, בשכל הישר הזה, בדרכי החשיבה המדעית. והתורה רוצה להגיד שבהקשר ההלכתי אנחנו לא מוטרדים מדברים כאלה. סוף כל סוף אם זה השכל הישר, אז אנחנו הולכים איתו. אבל נדמה לי שזה לא מספיק. הגמרא משתמשת בכללים הרבה יותר רחוקים ולא מחפשת מאיפה המקור שלהם. אם זה שכל ישר, הגמרא לא מוטרדת מהשאלה אם השכל הישר עובד או לא עובד. לא חושב שזה מופיע בכלל. זה ברור. הגמרא, שכל ישר זה א' ב'. לא היו פילוסופים בגמרא במובן הזה. אז בדיוק מה שאמרתי אתמול. יש חלום רע של פילוסוף, אתם יודעים, שיושב בקולנוע חשוך ואז מדליקים את האור וצועקים יש פה פילוסוף? אתה יודע, עושים את זה לרופא. את הרופאים צריך, את הפילוסופים אף אחד לא צריך. פילוסופים מרגישים הם רוצים שמישהו בכל זאת יצטרך אותם פעם, אז אולי אם אני אשב בקולנוע בחשיכה ידליקו, יש פה פילוסוף? אתמול הראיתי למה צריך פילוסוף בשיעור אתמול. טוב, בכל אופן, אז הגמרא לא היו פילוסופים בקיצור. נדמה לי שמה שהגמרא עושה פה זה איזשהו סוג של משחק מכור. גם רואים מתוך כשתקראו את מהלך הסוגיות, אז אתם תראו, זה משחק מכור. זאת אומרת, ברור לגמרא לגמרי שאנחנו הולכים אחרי הרוב, הולכים אחרי חזקה, ואף אחד לא העלה בדעתו לפקפק בעניין הזה. הגמרא מנסה להביא לזה מקור כדי לשכנע אותנו שזה חלק מההלכה. אבל זה ברור שלא הייתה אופציה באמת לא להשתמש בזה, כמו שנראה בסוגיית רוב, זה מפורש בגמרא הדבר הזה. בחזקה זאת תחושה, אבל בסוגיה של רוב זה מפורש בגמרא, עוד רגע אנחנו נראה את זה. לכן אני אומר שהחיפוש אחרי מקור הוא לא ממש, לא באמת חיפוש אחרי מקור כמו בהקשרים אחרים. זה מה שנקרא קרא סומך. זאת אומרת, הכלל ידוע. אני יודע וככה אני אעשה, כך או כך. אני רק מחפש אולי אני יכול למצוא לזה מקור, אבל זה ברור שאנחנו נתנהג כך. אני אומר אם בהלכה כשיש סיכוי של עשרה אחוז שהיא ממקום אסור אני הייתי אוסר, זה דיני ממונות. יש הלכה שאומרת שאסור לאכול את זה, אני לא יכול להפוך את זה להיתר. ולכן זה חידוש שאני הולך אחרי הרוב כשאני שם. חביבי, זה אני חוזר ואני אומר, אם זה שאלה. זאת אומרת, בהחלט היה מקום להביא. שאלת הגמרא היא זאת. יכול להיות שבסדר, ברור שהסטטיסטיקה אומרת שהחתיכה הזאת כנראה כשרה. אבל מי אמר שהסטטיסטיקה הזאת מותר לסמוך ולקחת סיכון לאכול איסור? אם זאת הייתה השאלה של הגמרא, אז אין עליה תשובה בסוגיה. רוצים להביא את זה מרוב דיינים. מה אתה מוכיח מרוב דיינים? רוב דיינים צריכים איכשהו לקבל החלטה. את חתיכת הבשר הזאת שמצאת, תזרוק לפח. אין אופציה כזאת. כי ברוב דיינים אתה פוסק לטובת זה, אתה פוסק נגד זה, אתה פוסק לטובת זה. אני צריך להוציא ממון ממישהו ולהעביר אותו למישהו אחר. ואם יכול להיות שזה טעות? ברור שיכול להיות שזה טעות, אבל אתה הולך אחרי הרוב. אני אומר אם אתה לא הולך אחרי הרוב, אז אתה הולך אחרי המיעוט, שזה ודאי לא הגיוני. אז יש פה שני צדדים. החידוש הוא שיש לי שני ערכים, ואחד מהערכים זה הממון אצל מי ש… זה לא ערך, זה כלל התנהגות. אבל ברגע שאני יודע שהממון הזה הוא של מישהו אחר, אז מה זאת אומרת? למה שאני לא אתן לו? ללכת אחרי המיעוט זה יותר הגיוני? כשאני הולך אחרי הרוב אני לא יודע, זה לא ברור מאה אחוז שזה האמת. יודע אין פירושו ודאי. יודע פירושו אני יודע. לא ודאי, אבל לא ודאי שזה האמת. אין לי ודאות שזה האמת. לא אמרתי שיש ודאות. עוד פעם, אז איך אני יכול להוציא? תקשיב, תקשיב. לא אמרתי שיש לי ודאות, אמרתי שיש לי ידיעה. ידיעה וודאות זה לא דברים חופפים. בטח שיש לי ידיעה. יש לך ידיעה שהיה פה כתם אחרי שיצאת החוצה מהדלת? אין לי ידיעה. בטח שיש לך. יש לך ידיעה, היא לא ודאית. אבל ברור, השכל הישר אומר שהכתם עדיין שם גם כשסגרת את הדלת. מה זה גזירת הכתוב? לא גזירת הכתוב, זה שכל ישר. אתה מזהה ידיעה עם ודאות. ובבית הדין הוא פסק זה ודאי? ודאי. ידיעה, לא ודאית. ובית הדין יכול לטעות. כל הידיעות שלנו לא ודאיות. בסדר, זה מה שאנחנו יכולים, מה לעשות? אבל אי אפשר זה לא ירייה באפלה, אנחנו לא עושים הגרלה. מה, אתה באמת חושב שיש רק חמישים אחוז שבית הדין צדק? אני חושב שיש יותר סיכויים, אבל אין לי ידיעה. זה נקרא ידיעה. זה נקרא ידיעה, זאת פשוט לא ודאות. זה נקרא ידיעה. בכל ההקשרים שלנו בחיים אנחנו לא יודעים דברים בוודאות. אני שואל מישהו מה השעה, אומר לי שמונה וחצי. לך תדע, אולי הוא שקרן, בכלל השעה שלוש, השעה שלוש. איך אתה מאמין לו? כי יש גזירת הכתוב בתורה שצריך להאמין לבנאדם שאתה שואל אותו מה השעה? לא, אלא אדם סביר שאתה שואל אותו מה השעה. שיש התנגשות בין שני ערכים. איזו התנגשות יש? יש לי ערך אחד שהממון שייך לבנאדם שמחזיק אותו. זה לא ערך, אני אנסה לברר מה האמת. זה לא שאלה של ערך. אחרי שאני יודע מה האמת נולד הערך, כי האמת היא שהממון שייך לו, אז הערך הוא להשאיר את זה אצלו ולא לתת למישהו אחר. אולי בגלל שזה לא בירור האמת? אז אני אומר, אני לא יודע איך אתה מתנהל בחיים, כי לגבי החיים בחיים לא לפי סטטיסטיקה, לא בגלל שאני יודע שזאת האמת, אלא אני אומר ברוב המקרים זו האמת. נו, אז זה נקרא לדעת. נגיד שברוב המקרים, זה נקרא לדעת. אתה מזהה אותי עם ידיעה, זה לא אותו דבר. ידיעה אין פירושה ודאות. לדעת שסביר להניח שזאת האמת, זה מה שאני קורא לדעת. אני לא מתכוון לדעת שבבוודאות זאת האמת. אף שום דבר לא ודאי. זה מה שנקרא לדעת, אין לנו כלים יותר טובים מזה. אז זה חידוש הלכתי שידיעה כזאת מספקת. אני אומר, ידיעה כזאת מספקת למה? להוציא ממון? אבל אז כל דבר כזה הוא משהו אחר. אז איך לומדים מאחד לשני? אז זה ששמעת את זה בבית דין, איך אתה יודע שגם בחתיכות בשר מותר לך לעשות את זה? לכאורה בחתיכות בשר ההיגיון אומר תשאיר את זה שם. תשאל מישהו ברחוב שלא למד הלכה. יש איסור חמור לאכול בשר טרפה. אוקיי, מצאת חתיכת בשר ברחוב, אתה תאכל? מה אתה השתגעת? איפה היראת שמיים שלך? נכון? זה מה שאני הייתי אומר באופן, מה? ובדיינים הוא היה אומר לך גם כן אל תלך אחרי הרוב, איפה היראת שמיים שלך? לא, בדיינים ברור שאתה תלך אחרי זה, ובחתיכות בשר לא? מה פתאום? כי זה כי זה מסוכן, זה איסור. אז מה הגמרא לומדת את זה מזה? כי הגמרא מבינה שיש פה עיקרון כללי של הליכה אחרי הרוב. זה לא שאלה של האם להתחשב בסיכונים או לא, אלא יש פה איזשהו עיקרון כללי, האם בהלכה הולכים אחרי הרוב. ואני אומר שהעיקרון הזה בכלל לא, זאת אומרת הבירור הזה לא באמת שם על השולחן אופציה לא ללכת אחרי הרוב. ברור שהולכים אחרי הרוב. הדיון הוא סתם דיון נקרא לזה תיאורטי היפותטי, בוא ננסה לחפש מקור לעניין הזה. אתם תראו בסוף הסוגיה לא מצאו. לא מצאו מקור. מישהו מעלה בדעתו לא ללכת אחרי הרוב? אה, אין מקור אז כנראה שלא הולכים אחרי הרוב? מה פתאום? אז רש"י במקום אומר הולכים אחרי הרוב למרות שאין מקור. זה זה זה מפורש בגמרא בסוגיה. למה לא אומרים סברא היא? מה? לא אומרים סברא היא. נכון, לא אומרים. מאוד מעניין. כי אני חושב שפה לא אומרים, כי פה מראש הדיון היה כזה, אני הרי יודע שזאת סברה ואני יודע שהולכים אחרי הרוב ועד עכשיו הלכנו. אבל בסוף הרי כן אומרים שסברא היא. לא, בסוף כן אומרים סברא היא. לא, ברור. אבל הגמרא לא אומרת על זה למה לי קרא סברא הוא. הגמרא נשארת בזה שאין מקור. למה היא לא אומרת טוב לא מצאנו מקור, למה לי קרא סברא הוא? היא לא אומרת את זה. וכשהיא לא אומרת את זה, בגלל שזאת הייתה נקודת המוצא לדיון. אז בכל מקום אחר אתה שואל את עצמך למה משהו נכון, ומביא פסוק. אה, רגע רגע, בעצם יש פה סברה, למה צריך פסוק? פה זה לא רגע רגע. מפה יצאת לדרך. ברור שהרוב זה סברה. אני רק שואל האם אני יכול גם למצוא לזה מקור. שאלה תיאורטית כזאת בבית המדרש. מעניין אם אני יכול למצוא איזה מקור בתורה. הצלחתי הצלחתי, לא הצלחתי לא קרה שום דבר, אני אמשיך ללכת אחרי הרוב. תראו איך הולכת הסוגיה. אז אז כן, אז אנחנו בעצם שואלים מאיפה אנחנו יודעים שהולכים אחרי הרוב. מביאים את הפסוק של אחרי רבים להטות, ואז אומרים לא, מאחרי רבים להטות אי אפשר ללמוד אלא רק רוב דאיתא קמן, כמו חתיכת בשר בחנויות או רוב בבית דין. אבל מה שמעניין אותנו זה רוב דליתא קמן, שזה רוב של קטן וקטנה, ואת זה אי אפשר ללמוד מהחנויות. ושוב פעם תראו את אותו עניין. מה החילוקים הפורמליים האלה? הרי בסוף גם סנהדרין וחנויות זה לא אותו דבר. אז איך אתה יכול ללמוד מסנהדרין את הרוב של חנויות? הגמרא מניחה שהרוב השני של קטן וקטנה הוא רוב שונה מהותית מהרוב של הבית דין, ושלא כמו הרוב של החנויות. הרוב של החנויות זה כמו הבית דין, זה נקרא רוב דאיתא קמן, והרוב של קטן וקטנה זה משהו אחר. את זה אי אפשר ללמוד. מה זה אי אפשר ללמוד? כל אדם נורמלי בעולם הולך אחרי הרוב גם בקטן וקטנה. אלא מה? ברור שאנחנו מחפשים מקור פורמלי, זה לא שאלה של האם באמת לעשות את זה, ודאי שאנחנו נעשה את זה. אנחנו עושים מקור פורמלי. ועדיין באמת זו שאלה מעניינת מאיפה בא העניין הזה. אני רק אסיים את המבנה של הסוגיה ואז ניכנס קצת יותר לעניין. אז הגמרא מביאה כל מיני מקורות מאיפה אנחנו יכולים לסמוך על כן שאתה הורג רוצח למשל, מאיפה אתה יודע שלא היה ניקב במקום סייף ואז הוא רצח טרפה? אז הוא בעצם לא חייב מיתה. קיצור, כל אדם נורמלי מתנהג כך. זה לא ראיות בכלל, אלא כל אדם נורמלי מבין את זה. ואז הגמרא מסתיימת בזה שבאמת לא מוצאים מקור. אין מקור. ואז רש"י אומר שם. אבל רש"י אומר שאחרי שהוא מסביר שכל הגמרא בעצם דחתה את כל המקורות, אין מקור טוב לעניין הזה, אז הוא אומר אלא ודאי הלכה למשה מסיני הוא וסמכינן ארובא, אפילו היכא דאפשר. אינמי אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן בין רובא דליתא קמן דמאי שנא האי מהאי. עכשיו זה הזוי הרש"י הזה. הגמרא מתחילה מקדישה לזה דף כמעט, דף שלם של גמרא שתגיד לך יש לנו דאיתא קמן, מרובא דליתא קמן אי אפשר ללמוד ממנו. בוא נחפש, יש לנו מקור אחד מקור שני, את כולם אנחנו דוחים. נשארנו בלי מקור. ברוב דליתא קמן זה כל מה שחיפשנו ואי אפשר ללמוד את זה מרוב דאיתא קמן כי זה מאוד שונה, כך הגמרא מניחה. ואז מסיימים טוב לא מצאנו מקור. בסדר, אז מה ההבדל? יש רוב דאיתא קמן אז נלמד מזה גם רוב דליתא קמן. אז מה עשית כל הסוגיה? הרי כל הסוגיה אתה אומר לי לא, יש הבדל. הייתי יודע רוב דאיתא קמן לא הייתי יכול ללמוד ממנו רוב דליתא קמן לכן אני צריך מקור נפרד. ואז אמר לו לא בעצם שיחקתי משחקים, אבל בעצם זה אותו דבר. זה מוזר המבנה הזה. אני חושב שמה שרש"י מתכוון לומר לא שזה אותו דבר, באמת אי אפשר ללמוד רוב דליתא קמן מרוב דאיתא קמן. הוא מתכוון לומר ששניהם זה שכל ישר. הם באמת מנגנונים שונים, אי אפשר ללמוד אחד מהשני. אם אתה שואל אותי מה המקור להליכה אחר רוב דליתא קמן זה לא המקור הוא לא רוב דאיתא קמן. אבל כיוון שהשכל הישר אומר שהולכים אחרי הרוב, אז מה לי הרוב הזה מה לי הרוב הזה, זה שכל ישר וזה שכל ישר. זה לא אותו שכל ישר, זה לא אותו עיקרון. אבל הוא אומר ברור שבסופו של דבר מה שרש"י אומר פה ברור שבסופו של דבר המשחק הוא משחק מכור. אנחנו הולכים אחרי הרוב בלי קשר לשאלה אם נמצא או לא נמצא מקור. אז פה לא מצאנו מקור בסדר, מה זה משנה? ברור שהרי אם השכל הישר לא היה אומר ללכת אחר רוב דאיתא קמן, אם זה לא היה שכל ישר אלא רק פסוק, אז לא הייתי יודע את זה גם על חנויות. כי מה שכתוב שם זה כלל בבית דין. בבית דין יש כלל הכרעה שאם יש מחלוקת בין הדיינים הולכים אחרי הרוב. מי אמר לך שזה הופך להיות פתאום איזה דין ראייתי כללי בהלכה, שכשאני מוצא חתיכת בשר אני הולך אחרי רוב החנויות? אלא ברור שיש פה איזה שהוא סברה, איזה שהוא שכל ישר. אתה אומר שברור שבן אדם נורמלי הולך אחרי הרוב, מה לעשות? אז הוא אומר אז אם זה ככה אז גם ברוב דליתא קמן. הוא לא באמת עושה השוואה, אני חושב שהרבה אחרונים מסתבכים עם הרש"י הזה בגלל שהם לא מבינים שאני חושב ככה שנקודת המוצא של הסוגיה הייתה בדיוק זאת, אנחנו משחקים פה. הגמרא בעצם משחקת, ברור שצריך ללכת אחרי הרוב זה לא הנקודה. השאלה אם אני יכול למצוא לזה מקור פורמלי או לא. זה סוגיה עיונית בלבד, אין לה שום השלכה מעשית. הלכה למשה מסיני, מדובר על דליתא קמן וגם הלכה למשה מסיני שבכלל כולל את שניהם? גם וגם. יכול, לא יודע. יכול להיות כך יכול להיות כך. רש"י סותם בעניין הזה, אני לא יודע. ורש"י שם אומר אפילו במקום שאפשר לברר. כן. זהו, אפילו מקום שאפשר לא ללכת אחרי הרוב. יש למשל בנקב במקום סייף, אז בכל המקרים בעצם שמובאים בתור מקור, הגמרא אומרת אי אפשר ללמוד משם. כיוון ששם אין לך ברירה, לא יכולת להתנהל אחרת. אז יכול להיות שבמקום שאין ברירה אתה הולך אחרי הרוב. אם יש לך ברירה, חתיכת בשר זרוק אותה לפח, יש לך ברירה. התורה אומרת לך להרוג רוצח. כן, אתה לא יכול להרוג רוצח אם תמיד תחשוש שהיה שם נקב במקום סייף. אז שם הולכים אחרי הרוב. אבל מי אמר לך שבמקום שיש לך אופציה לא ללכת אחרי הרוב אלא לחשוש למיעוט, האם גם שם הולכים אחרי הרוב? זה המקום שאפשר לא אפשר לברר. אבל שאלתי במקום שאפשר לברר. אז זה פרשיה בפני עצמה. אם אייל ואיילונית יכול היום לעשות בדיקת די-אן-איי. יכול להיות שצריך, זה שאלה גדולה גם בספק דרבנן אם אפשר לברר השאלה אם אפשר להקל או שצריך לברר, לא להיכנס לספק דרבנן, וגם בספק ספיקא דאורייתא. בספק ספיקא דאורייתא גם כן יש מחלוקת בין הפוסקים, האם כשאתה יכול לברר האם מותר לך להקל בספק ספיקא דאורייתא או שאתה חייב לברר. החתם סופר ורבי עקיבא איגר ועוד. אז זה המבנה של הסוגיה. עכשיו אני רוצה קצת להיכנס יותר למושגים. מה זה אומר רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן ומה ההבדל ביניהם? ובפשטות בפירוש המילולי רוב דאיתא קמן זה רוב שישנו לפנינו. נגיד שיש עשר חנויות בעיר, תשע מהן כשרות ואחת מהן מוכרת בשר טרפה, אז יש לפנינו את כל הסיטואציה. יש עשר חנויות ונגיד שדלתות העיר נעולות, בשר לא יכול לבוא מבחוץ, יש שם כל מיני הנחות שרק החנויות האלה רלוונטיות לחתיכת הבשר שמצאתי. המצב ידוע לחלוטין, הוא בפניי, יש עשר חנויות, אני מכיר את כל החנויות. יש תשע כשרות יש אחת לא כשרה, ועכשיו אני שואל מה הדין של החתיכה שפרשה מאחת החנויות שמצאתי אותה ברחוב. זה נקרא רוב דאיתא קמן, הרוב נוכח לפניי. אני יודע שהם פתוחות. מה? אני יודע שהם פתוחות. החנויות. כן. לא חייבות להיות עכשיו פתוחות אבל הם פתוחות באופן עקרוני, הרי הבשר הזה יכול להיות שם גם אתמול. אני יודע שהם פתוחות, זה לא ידיעה כללית ש… לא, כן, לא רק פתוחות, אני מכיר את החנויות שמוכרות פה בשר, אני גם יודע מי כשרה ומי. ומי לא כשרה והמציאות כולה ידועה, בסדר? אין פה סטטיסטיקה ואין פה שום דבר, אני פשוט יודע, אני מכיר את כל המצב. אוקיי? זה רוב דאיתא קמן. רוב דליתא קמן זה רוב שהוא לא נוכח לפנינו, ובדרך כלל מזהים את זה עם חוק טבע. חוק טבע זה רוב דליתא קמן. למשל רוב נשים יולדות לתשע ולא לשבע, כן, בזמן חז"ל הם חשבו שיש שני, אולי זה באמת גם היה אני לא יודע, שיש שני סוגי היריון של אישה. יש תינוקות שנולדים לשבעה חודשי היריון ויש תינוקות שנולדים לתשעה חודשי היריון. אבל רוב נשים יולדות אחרי תשע. זאת הייתה המציאות. עכשיו, מאיפה אתה יודע? אם כל הנשים של העולם היו מונחות פה לפניך ואתה היית יודע על כל אחת אם יולדת לשבע או יולדת לתשע, זה היה רוב דאיתא קמן. אבל אתה לא יודע, אתה לא מכיר את הנשים וגם לא את כל הנשים שילדו. אלא אתה מבין שזה טבע העולם. טבע העולם הוא שרוב נשים יולדות לתשע ולא לשבע. זה נקרא רוב דליתא קמן. כן, או רוב, רוב ילדים, רוב נשים הם לא אילוניות כמו בקטן וקטנה, זה רוב דליתא קמן. למה, מאיפה אתה יודע שרובן לא אילוניות? כי אני רואה בסביבי, בחיים שבדרך כלל לנשים יש ילדים. יש מיעוט שאין, אבל בדרך כלל לנשים יש ילדים. אז רוב הנשים הן לא אילוניות. אבל אני לא יודע, לא עשיתי סטטיסטיקה בכל העולם, אני מבין שזה המצב, אני מבין שזה טבע העולם. טבע העולם, גוף רגיל של אישה הוא גוף שיכול להביא ילדים. המיעוט חריג. אז זה נקרא רוב דליתא קמן. למה אי אפשר ללמוד אחד מהשני? לכאורה, כן הגמרא הרי אומרת רוב דאיתא קמן אנחנו יכולים ללמוד מחנויות. אבל אנחנו שואלים על רוב דליתא קמן. הגמרא מניחה שרוב דליתא קמן זה משהו אחר. למה זה משהו אחר? אי אפשר להניח שזה אבחנה פורמלית בלבד, שזה איזשהו חילוק טכני כזה. אחרת גם בין חנויות לדיינים היה יכול להיות חילוק. ברור שמבחינת הגמרא יש פה באמת חילוק מהותי. זה בדיוק הנקודה, אני רוצה להגיד מה שרש"י אומר, מאי שנא האי מהאי, לא יכול להיות שרש"י אומר שזה באמת אותו דבר, כל ההנחה של הסוגיה היא לא כזאת. אלא מה, רש"י אומר גם זה שכל ישר וגם זה שכל ישר, וזה משהו אחר. אוקיי? באיזה מובן זה יותר אחר מאשר ההבדל בין החנויות לבין הדיינים? למה החנויות והדיינים זה דומה והקטן וקטנה, כן רוב נשים לא אילוניות, זה לא דומה, זה סוג אחר, רוב דליתא קמן. החילוק בין איתא וליתא קמן הוא שונה מהותית. זה א', פה יש שני ספקות. מה? פה זה ספק אחד ופה שני ספקות. למה שניים? כי באיתא קמן יש לך ספק אחד, האם זה מהאחד הזה או מהתשע חנויות. נכון. בליתא קמן זה אומר שיש לך א', האם זה מזה או מזה, ב', האם בכלל הסטטיסטיקה הזאת מחייבת, האם אתה אומר שהסטטיסטיקה בעצמה היא מפוקפקת. אוקיי, אז זה אנחנו נראה עוד רגע, יכול להיות שאתה צודק אני אנסח את זה בצורה טיפה שונה. אז השאלה באמת למה הגמרא אומרת שאי אפשר ללמוד רוב דליתא קמן מרוב דאיתא קמן, זאת שאלה אחת. ושאלה שנייה, מי יותר חזק? איזה רוב יותר חזק אם בכלל? אז ההנחה, כמו שרבי שמעון שקופ בשערי יושר אומר, ברור שרוב דאיתא קמן יותר חזק. למה? כי לא מסברה, אלא ממבנה הסוגיה, משום שהסוגיה אומרת שאם אחרי רבים להטות מלמד אותי ללכת אחרי הרוב, אני הייתי הולך רק אחרי רוב דאיתא קמן, ולא הייתי יודע רוב דליתא קמן. עכשיו, אם רוב דליתא קמן הוא יותר חזק מרוב דאיתא קמן, אז קל וחומר. הפסוק אני אלמד שזה רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן שיותר חזק ודאי שהולכים אחריו. הוא לא יותר חזק, הוא שונה. אוקיי, אז זאת התוצאה, אבל אני כרגע הולך בדרך לשמה. אז אם באמת זה היה שני דברים מאותו סוג, רק שאחד יותר חזק ויותר חלש אם בכלל, אז הייתי אומר שרוב דליתא קמן הוא הרוב היותר חלש. נכון? עכשיו, רבי שמעון שקופ בשער ג', הוא מוכיח ששיטת הרמב"ם ועוד אחרונים שרוב דליתא קמן יותר חזק. זאת אומרת יש נגיד בנפשות, הרמב"ם אומר שהולכים אחרי רוב דליתא קמן, אבל לא הולכים אחרי רוב דאיתא קמן. בדיני נפשות, הורגים בן אדם על פי הרוב הזה. וברוב דאיתא קמן לא. ואז הוא אומר איך זה מתיישב עם הסוגיה כאן, וכמובן התשובה המתבקשת היא שאין יחס של היררכיה של יותר חזק ופחות חזק, אלא שני דברים שונים. לגבי נפשות יכול להיות שהדבר הזה עובד וזה לא, אבל זה לא בגלל שיותר חזק או יותר חלש. אבל לפני שאני מגיע לזה, אני אביא לכם דוגמה לשיקול למה יכול להיות שרוב דליתא קמן הוא יותר חזק, גם אם לא סטטיסטית אז משפטית. זה הסיפור של דוד לוי, אולי הזכרתי את זה פה פעם, אני לא זוכר. דוד לוי היה במרכז הליכוד פעם, והוא אנחנו עכשיו בענייני דיומא עם הליכוד והוא התלונן שם, הוא התלונן שם. שם שהאנשים שלו, כן, הסיעה שלו בליכוד, לא מקבלים תפקידים ביצועיים. ואני, אני, הסיעה, אף אחד מהאנשים שלי לא נבחר לתפקיד ביצועי, לתפקידים במפלגה, בממשלה או לא יודע בדיוק מה. אז אומרים לו מה לא מבין מה אתה רוצה? יש פה דמוקרטיה, יש הצבעה, תצביעו והרוב קובע. מה, זה מה שאנחנו עושים. אז אומר להם שוטים שבעולם, מה הרוב קובע ולכן חמישים ואחד אחוז מקבלים מאה אחוז מהתפקידים. נכון? כי הרי כל תפקיד עולה להצבעה. עכשיו החמישים ואחד אחוז גוברים על הארבעים ותשע ושמים איש שלהם בתפקיד הזה. עכשיו עולה התפקיד הבא. שוב עושים חמישים ואחד נגד ארבעים ותשע, גם אותו הם שמים איש שלהם, ומאה אחוז מהתפקידים מאוכלסים על ידי חמישים ואחד אחוז מהאנשים. נכון? זה נקרא דמוקרטיה. אז הוא אומר הדמוקרטיה הזאת היא לא ייצוגית. אגב חלק מה חלק מה טענות מהסוג הזה עולות גם כלפי ה היום כבר פחות, אבל כלפי נגיד מינוי השופטים בבית המשפט העליון. השחורים בארצות הברית. השחורים בארצות הברית. זאת אומרת הטענה היא, יגידו לך מה זאת אומרת, יש היה איזה שופט דתי תמיד היה איזה כיסא כזה של שופט דתי הרבה שנים. עכשיו כבר אני אומר זה השתנה אבל היה איזה שופט דתי הרבה מה אתם רוצים יש שופט דתי אחד יש כיסא לשופט דתי. טוב אז הבנו זה לא מספיק, זה לא האחוז שבאמת של הדתיים באוכלוסייה. עכשיו אם אנחנו שמים כאחוזם באוכלוסייה זה כן בסדר? גם לא. למה? כי אם יהיה מיעוט של עשרים אחוז נגיד שופטים דתיים במאה אחוז מהמקרים הרוב החילוני יקבע את הפסק. אז אתה לא תקבל עשרים אחוז מהפסקים לכיוון הדתי ושמונים אחוז לכיוון החילוני. כן זה כמו שבפסק דין המרכולים שהוא תמיד משעשע אותי, הפסק דין של המרכולים לפני שנה או משהו כזה, הפסק דין של המרכולים, אז הנשיאה שם זאת הייתה חיות, אני לא זוכר אם זו כבר הייתה חיות, הנשיאה שם פותחת את פסק הדין והיא אומרת, זה לא עניין של דתיים וחילוניים, זו שאלה משפטית בלבד. ואז היא מבררת הכל, מגיעה למסקנה, ואז אתם רואים את התפלגות הדעות, הדתי היה נגד ושני החילוניים היו בעד. זאת אומרת זה מה שחתום שם למטה. אוקיי אז זה אותו דבר. זאת אומרת הדרך היחידה לעשות את הרוב לייצוגי, את הרוב ואת המיעוט לייצוגי, זה אם אנחנו עושים הגרלה שבעשרים אחוז מההרכבים יהיה רוב דתי. זה יותר מתקרב לייצג את הציבור באמת. עשרים אחוז מהשופטים דתיים זה אפס אחוז מההחלטות. כיוון שהם תמיד במיעוט. אם אתה תעשה התפלגות כזאת שכשאתה בוחר שופטים בעשרים אחוז מהמקרים או מהמקרים הטעונים, כן, המקרים שבהם יש הבדל, בעשרים אחוז מהמקרים תקבע שיש רוב דתיים, זה ייתן ייצוג. אבל זה לא נעשה אף פעם. אוקיי אז לכן השיטה, זה אגב אחת האינדיקציות למה שאמרתי קודם שהרוב מבטא את מה שהציבור רוצה. רוב הרבה פעמים הוא פרמטר לא טוב, לא מוצלח. אוקיי אז זאת עוד דוגמה לזה. עכשיו כלפי מה הדברים אמורים? נסינו להסיק מהמיעוט על החזקה. לסמוך מיעוט על החזקה ופלגא ופלגא, כן. בכל אופן אז ה אני חוזר לרוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן, אז ברוב דליתא קמן, נגיד רוב נשים לא אילוניות. כל אישה שתגיע לפנינו ונצטרך להחליט האם היא אילונית או לא, אנחנו נחליט שהיא לא אילונית, נכון? כי הולכים אחרי הרוב. ואז זה יוצא שבמאה אחוז מהמקרים אנחנו נחליט שהאישה היא לא אילונית. למרות שברור שיש בעולם נשים אילוניות גם, נכון? הולכים אחרי הרוב. אז זה כמו השני שבילים. כל אחד שמגיע לפני אם הוא הלך בשביל הזה עם הטומאה או בשביל בלי הטומאה אני לא יודע. אז אומר טוב אז הוא טהור, ספק טומאה ברשות הרבים טהור. יבוא השני הלך בשביל השני. אחד הלך בשביל השמאלי, אחד הלך בשביל הימני, גם אתה טהור. אחד משניהם ודאי טמא, הרי יש שביל טמא. נכון, אבל כל מקרה בודד שבא לפני אני מכריע לפי הרוב, בדיוק כמו דוד לוי. ואז יוצא שהרוב בעצם מכריע את מאה אחוז מהמקרים. אוקיי, מה קורה ברוב דאיתא קמן? ברוב דאיתא קמן זה לא בדיוק כך. כי ברוב דאיתא קמן כשיש לפנינו חתיכות בשר נגיד שקרה איזה מגפת אובדן של חתיכות בשר בעיר, אז כל החתיכות פתאום נאבדות. אחת מגיעה לפני, שנייה מגיעה לפני, שלישית מגיעה לפני. בסוף בסוף, נגיד שיש עשר חנויות, כל אחת מוכרת מאה חתיכות בשר. אוקיי? הגיעו לפני תשע מאות חתיכות בשר, הכשרתי את כולן. המאה הנוספות אני כבר לא אכשיר אותן. כיוון שיש מאה מתוך האלף לפני שהן לא כשרות. אז שיטת הרשב"א למשל, זה תלוי במחלוקת ראשונים השאלה אם זה דאורייתא או דרבנן. שיטת הרשב"א למשל כשיש ביטול ברוב או הליכה אחרי הרוב בחתיכות בשר בספק, אז מותר לך לאכול אם יש רוב חתיכות כשרות, נכון, אבל את שתי האחרונות תשאיר. למה? כי אתה לא כולם, יש לפניך, ברור לך שחתיכה אחת לא כשרה, אז אתה לא יכול לאכול את כל החתיכות שלפניך בטוח שאכלת איסור, נכון? זה המשמעות של רוב דאיתא קמן. ברוב דאיתא קמן בסופו של דבר אנחנו לא נכשיר את כל המקרים. מקרים שבאו לפני אני אלך אחרי הרוב אבל לא אכשיר את כל המקרים. לא יהיה אפקט דוד לוי. אנחנו נשמור על ייצוגיות, אבל בשני אנשים. של האחרת? יכול להיות שכן, כנראה שכן. בסדר, לא חשוב, אבל עדיין אני רוצה להדגים, אני לא מתכוון שנאכל עד הסוף. אז ברוב דליתא קמן במאה אחוז מהמקרים שיבואו גם יבואו כל נשות העולם לפניי, אחת אחרי השנייה אני אכריז על כולן כנשים לא אילוניות. כולן. למה? כיוון שאין לפניי מיעוט נוכח שהוא אחר. אז זה חוק טבע. חוק טבע בדרך כלל, יותר מזה אני אגיד לכם, כשאישה אני מחליט שאישה היא לא אילונית אמרתי יש משהו בטבע שלה שגורם לה לא להיות אילונית, זה הפיזיולוגיה, בריאה של אישה, אז יש לי סיבה פוזיטיבית להניח שהיא לא אילונית אלא אם כן יש שמה איזשהו שיבוש. נכון? בחתיכות בשר אין לי סיבה פוזיטיבית להניח, אני יודע שהחנויות פה הן ברובן כשרות אבל אין איזשהו משהו בחתיכה עצמה שגורם לה להיות כשרה. חוק טבע זה משהו שהעולם מתנהל כך, אז יש סיבה פוזיטיבית לקחת את ההחלטה הזאת, שאני יודע שהעולם מתנהל. ברוב דאיתא קמן זה בכלל לא חוק טבע, יש עיר אחרת שבה יש תשע חנויות טרפה ואחת כשרה או עשר חנויות טרפה, אין איזה חוק טבע כזה שהחתיכות הן בדרך כלל כשרות. פה על פי המידע שבידי אז אני יכול להניח שהחתיכה הזאת היא כשרה, זה הרבה פחות חזק מאשר להגיד אני יודע פוזיטיבית זה טבע העולם, ככה העולם מתנהל. ולכן יש בהחלט סברה שברוב דליתא קמן אם כולם באמת יבואו לפניך, תיתן את כל החתיכות ואז, ולמה זה לא דאיתא קמן? לא. זה הקושיא של רב חיים, וזה לא נכון. אבל הוא מביא את הקושיא הזאת בשם רב חיים ואני חושב שהם טועים, זה לא נכון. אתה זורק את אם אחת מתוך תשע מתוך עשר בסיר היא טרפה, אתה זורק אחת ומכשיר? שתיים? אותו דבר, שתיים. כי ברגע שנשארו לך שתיים אז כבר אין ביטול, אז אחת כשרה ואחת לא כשרה אין פה ביטול ברוב, אז אתה זורק שתיים, אתה זורק שתיים. בסדר זה מחלוקות, יש רשב"א ורא"ה ובדק הבית שמה. שתיים או שאתה אוכל עד שאתה מגיע לשתיים? לא, אתה זורק את השתיים האלה. לא, אני אמרתי שאתה זורק אחת. אם אתה זורק אחת מראש זה מספיק. הרי יש לך תשע לפניך. לא, אתה לא יכול לזרוק אחת, מה שאני אומר אתה זורק שתיים. כי אתה לא יכול לאכול כשנשארו לך שתיים אז אתה לא יכול להניח שיש רוב כשרות כבר. אני אומר זה מחלוקת, אני לא. ברוב דליתא קמן אתה לא אומר שיש מיעוט, אתה אומר שבגדול כל בן אדם. למה אני יודע שיש נשים אילוניות? אני לא יודע. לא, ברור שאני יודע, אני יודע שיש אבל אני לא יודע שבכל מאה אנשים, אני לא יודע שבקבוצה מקרית שאני אאסוף לא בטוח שיש בתוכה אילוניות, אני מסכים. אז בכלל נשות העולם יש אילוניות זה ברור, אבל אני לא, זה לא אותו דבר כמו ברוב דאיתא קמן. אוקיי. זה אותו דבר, זו הטענה. זאת אומרת לכן אני אומר שיש משהו ברוב דאיתא קמן שהוא יותר חזק. כל חוק מדעי הוא רוב דליתא קמן. בעצם מה שאתה אומר זה שברוב דאיתא קמן יש לך גם מיעוט דאיתא קמן, וברוב דליתא קמן אין לך מיעוט דאיתא קמן. וזה היה ההבדל הראשון. אמרתי שני הבדלים ביניהם. ההבדל הראשון שברוב דאיתא קמן יש פה מיעוט נוכח לפניי, אני לא יכול להתעלם מזה שיש פה חתיכות טרפה. בדליתא קמן איך תדע אם זה פה זה לא פה, אני לא כמו הרוב מה שאתה אמרת, אני יכול להתעלם מזה, אני הולך אחרי הרוב, זה אפקט דוד לוי, במאה אחוז מהמקרים אני קובע. ההבדל השני שאמרתי זה שברוב דליתא קמן הוא מתבסס על האופן שבו מתנהל העולם, זה חוקי טבע. אז זה אומר שמשהו בהתנהלות של העולם גורם לסיטואציה הזאת לקרות כך. אז יש סיבה פוזיטיבית להניח שזה כך. אתה רואה אישה אתה מכיר את המנגנון הפיזיולוגי אתה אומר אז היא כנראה לא אילונית, כי הרי אישה עם מנגנון כזה היא לא אילונית אלא אם משהו נדפק שמה. לעומת זאת בחתיכות בשר אתה רואה את חתיכת הבשר אתה יודע שהיא כשרה? מה יש משהו בעולם שגורם לחתיכות בשר להיות כשרות? מה פתאום? זה רוב מקרי, במקרה פה בעיר הזאת יש תשע חנויות כשרות. ההחלטה אם החתיכת בשר היא כשרה זו החלטה הלכתית, זאת אומרת אם חז"ל יגידו שהנבלה הזאת או הטרפה הזאת היא כשרה אז היא הפכה להיות מטרפה לכשרה. לא הפכה להיות, חז"ל אומרים שהיא כזאת, הם לא הופכים אותה לכזאת. אמרתי זה רוב מבנה, ביטול ברוב הופך? חז"ל הופך? לא לא אני לא מדבר על ביטול ברוב, מדבר על הליכה אחרי הרוב. לפי הרשב"א ביטול ברוב ביבש ביבש זה בעצם הליכה אחרי הרוב, כל חתיכה שאתה לוקח היא בעצם פירשה מהסיר ואז אתה יכול להניח את הרוב, זה לא ביטול. בסדר זה מחלוקת רשב"א וראש. שאלה שאלה אם זה בכלל משנה מציאות אם כשהחליטו על עשר חנויות ומצאת בשר אומרים לו תאכל, למה? כי יש הפסד ממון. אבל בעצם מה אומרים לו? זה ממון שמותר, אתה מניח הנחה. מי אמר? מבחינה סטטיסטית קח את הסיכון אם תאכל. בן אדם עולה לטיסה הוא יודע שסטטיסטית אחד למאה המטוס נופל. אבל הוא אומר כלכלי, במציאותי, יש פה רווח גדול יותר אז הוא לוקח את הסיכון. אתה דילגת, אתה דילגת פה על שני דברים. אתה דילגת על משהו. אוקיי, אתה דילגת על משהו. יש, זה יש דיון. השאלה היא אם בביטול ברוב המיעוט הופך להיות כמו הרוב באמת, או שהוא לא הופך להיות כמו הרוב אלא שמותר לי לאכול. אבל אף אחד לא מתווכח על זה שמותר לי לאכול. לא אכלתי אותה. לא יודע, זה יכול להיות שזאת שיטתך. בפוסקים אין שיטה כזאת, מותר לך לאכול, לא אכלת אותה. נכון, אתה כן צודק שמה פירוש אם זה הותרה או דחויה. כי השאלה היא אם האיסור התבטל לגמרי, זה הגיון טוב הוא אומר זה בכלל לא אסור, או לא, יש איסור אבל התורה חסה על ממונם של ישראל ואני לא נזרוק את כל הסיר בגלל חשש מחתיכת בשר אחת. ואם אכלת, מצאת חתיכה ואחרי זה הגיע פתאום איזה בירור, התברר שזאת הייתה החתיכה האסורה? שום דבר, ברור שאתה לא נחשב עבריין. יכול להיות שתצטרך להביא איזה שהוא, לא אכלת, יכול להיות שתצטרך להביא קורבן, ואפילו זה לא, אתה תהיה ידיעה בהתחלה וידיעה בסוף אז אפילו קורבן לא יהיה, לא שוגג. זה לא נכון. בואו נתקדם זה לא נוגע לנו, רגע, זה לא הנושא שלנו. אז תראו, אז בסופו של דבר לכאורה הרוב דליתא קמן הוא לפי הרמב"ם לפחות וסיעתו הוא רוב יותר חזק. אז למה הגמרא פה לא לומדת אותו בקל וחומר מרוב דאיתא קמן? רוב דאיתא קמן לומדים מחנויות ואפשר ללמוד הרוב דליתא קמן בקל וחומר, הוא יותר חזק. אז באמת כמו שאמרו פה קודם צריך לומר שזה לא רק יותר חזק, כאילו זה שונה. זה לא הנקודה, מה שהסברתי עכשיו זה לא שבאמת סטטיסטית הרוב דליתא קמן הסטטיסטיקה יותר גבוהה להיות צודק. זה לא מה שאמרתי עכשיו. שני ההסברים שאמרתי עכשיו לא נוגעים בכלל לסטטיסטיקה. הסיכוי להיות צודק הוא עדיין תשעים אחוז, להיות לא צודק זה עשרה אחוז. גם ברוב דאיתא קמן וגם ברוב דליתא זה לא הבדל סטטיסטי, זה הבדל משפטי. משפטית כשיש איסור נוכח לפניי יותר בעייתי להתעלם ממנו, כמו ההבדל בדיני ספקות ובדין איקבע איסורא ולא איקבע איסורא. נגיד שיש לי חתיכה משתי חתיכות וחתיכה אחת. אם יש לי חתיכה אחת שאני לא יודע אם היא חלב או שומן, הספק דאורייתא לחומרא, נכון? מה קורה אם יש שתי חתיכות, אחת אני יודע אחת חלב ואחת שומן, אבל אני לא יודע איזה היא איזה? לאכול אחת מהן זה גם איסור דאורייתא, איסור סליחה, ספק דאורייתא לחומרא, נכון? אבל יש הבדל. בחתיכה משתי חתיכות מביאים אשם תלוי. בחתיכה אחת לא מביאים אשם תלוי. אשם תלוי על ייסורי ספק. למה? כיוון שבחתיכה משתי חתיכות יש פה חתיכת איסור לפניי. אני אכלתי חתיכה, אני לא יודע אם אכלתי את האיסור או את ההיתר, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שיש פה איסור בצלחת לפניי, היה איסור, אולי אכלתי אותו. כשיש חתיכה אחת יש לי חשש אולי זה אסור אולי לא, אבל יכול להיות בכלל שאין פה איסור. על הצד שזה לא אסור אין פה איסור. אז פה משפטית וזה לא הסתברותית, זה חמישים אחוז וזה חמישים אחוז. משפטית הטענה היא שפה יש משהו חזק יותר ברוב דליתא קמן, כי ברוב דליתא קמן לא נוכח לפניי המיעוט או שיש איזה מנגנון כמו שאמרתי קודם שגורם למציאות להיות כך. אבל זה שיקולים משפטיים ולא שיקולים הסתברותיים. הסתברותית זה אותו דבר, ככה לכאורה נראה. בסדר? אז למה באמת יש הבדל? ההבדל הוא הבדל שבסוג. אם זה הבדל שבסוג אז כבר אתה לא יכול לעשות קל וחומר ללמוד אחד מהשני. זה סוג שונה. זה לא עניין של חזק יותר וחלש יותר. לכן יכול להיות ברמב"ם שבנפשות נלך אחרי רוב דליתא קמן ולא נלך אחרי רוב דאיתא קמן, ועדיין בגמרא פה כששואלים מאיפה אנחנו יודעים את רוב דליתא קמן אי אפשר ללמוד את זה מרוב דאיתא קמן, זה סוג שהוא סוג שונה. השאלה מה שונה בסוג הזה? מה בדיוק ההבדל הסוגי הזה עושה וכמו שאמרתי קודם, ההנחה היא שסטטיסטית זה אותו דבר. כן, רב שמעון שקופ, אולי נראה אותו כבר בפעם הבאה. רב שמעון שקופ רוצה לומר שברוב דאיתא קמן זה בכלל לא סטטיסטיקה. זה לא באופן עקרוני אין סטטיסטיקה שאומרת שהחתיכה הזאת כשרה. יש תשע חנויות כשרות ואחת טרפה, מצאתי חתיכת בשר, אין באמת רוב סטטיסטי אמיתי שהחתיכה הזאת כשרה. כך הוא רצה לטעון, אני תמיד כשקראתי אותו לא הבנתי את זה. אין אדם בעולם שלא מניח את ההנחה הזאת, עזוב אותך מכל מיני חשבונות. הוא עושה שם חשבונות צדדים כאלה וצדדים אחרים, לך תדע אולי זה בא מהחנות הזאת. כנגד כל חנות יש רוב של חנויות אחרות, כך הוא אומר שם. אז אם אתה מניח שהחתיכה הזאת באה מחנות א', יש תשע חנויות אחרות, למה להניח שהיא באה מא'? אם היא באה מב', אותו דבר, יש תשע אחרות. אתה לא יכול להניח שהיא באה מאף חנות, לכן אין פה רוב. זה תמיד סטטיסטיקה. כן. כן. אבל בסופו של דבר השיקול הוא שיקול מוזר. כל בן אדם עושה את החשבון הזה גם ברוב דאיתא קמן, ולכן ההנחה היא שברמה הסטטיסטית זה אותו דבר. אלא מה? יש הבדלים משפטיים כמו שאמרתי קודם. אני ארצה לטעון, ואני כבר אגיע בפעם הבאה, שגם ברמה הסטטיסטית יש הבדל. רב שמעון שקופ צודק. בסדר, אבל זה ננסה סדר.