שיעור ליום הזכרון – זיכרון, משמעותו וערכו
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- נקודת המוצא: זיכרון, ימי זיכרון, ושאלת הערך
- ההצדקות המקובלות לזיכרון והטענה שהן אינן ממצות
- השאלה על חיילים אלמונים, אמפתיה, והחובה כלפי מי שכבר איננו
- רגשות, פילוסופיה, והמחיר של ביסוס הזיכרון על אמוציות
- שתי האפשרויות: צורך רגשי מול ערך מחייב
- תגובה להבחנה בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי
- הכרת טובה, נפגעי טרור, והקושי לבסס חובה לזכור על תועלת
- “הולדה בעוולה”, “מוטב לאדם שלא נברא”, והבעיה של מחויבות למת
- “תמחה את זכר עמלק”: משמעות “זכר” כחלק מן הדבר
- זיכרון כהשארת “חלק” מן האדם וחיבורו חזרה לעולם
- “אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם” והזיכרון כערך החיים
- ביקורת על מטריאליזם והבחנה בין חובה אוניברסלית לחובות הלכתיות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את שאלת משמעותו וערכו של הזיכרון על רקע יום השואה ויום הזיכרון, וטוען שהחשיבות שאנשים מייחסים לזכירה אינה תלויה בהכרח במחויבות דתית. הוא דוחה כהסברים ממצים את ההצדקות המקובלות לזיכרון כמו מניעת שואות עתידיות, מניעת הכחשה, אמפתיה, הכרת טובה ואתוס לאומי, ומזהה תחושה עמוקה יותר של חובה בין אדם לחברו כלפי האדם הנזכר עצמו גם לאחר מותו. הוא מציע בסיס מטאפיזי-אונטי שלפיו זכירה משאירה “חלק” מן האדם בחיים דרך נוכחות רעיונותיו ומעשיו בתודעת הזוכרים, ורואה בכך ביטוי לערך החיים עצמו, תוך ביקורת על תרבות אמוציונלית ועל רציונליזציות של מטריאליסטים שמתקשים להודות בבסיס זה.
נקודת המוצא: זיכרון, ימי זיכרון, ושאלת הערך
הדובר קושר את העיסוק בזיכרון ליום השואה שהיה בשבוע שעבר וליום הזיכרון שחל היום, ומציג שאלות כמו למה חשוב לזכור ומה פירוש לזכור גם בהקשר יהודי וגם בהקשר פילוסופי-תרבותי. הוא בוחר להתמקד פחות בהיבט התורני-יהודי וטוען שהערך שאנשים רואים בזיכרון אינו תלוי כל כך בתפיסתם הדתית, משום שגם אנשים מנותקים מכל ספירה דתית מייחסים חשיבות רבה לזיכרון אירועים ואנשים. הוא מסביר שבהקשר הדתי ניתן להיתלות בציוויים כמו “זכור את אשר עשה לך עמלק” ו”מעשה מרים”, אך טוען שהשאלה נעשית חדה יותר דווקא בהקשר הלא דתי שבו קיימת חשיבות לזיכרון בלי ציווי.
ההצדקות המקובלות לזיכרון והטענה שהן אינן ממצות
הדובר מציג הצדקות לזיכרון השואה כמו מניעת שואות עתידיות, מניעת הכחשה והטמעת ההבנה לאן בני אדם יכולים להגיע, ומודה שהן חשובות אך טוען שהן אינן משכנעות כמיצוי עומק התופעה. הוא מסביר שהאובססיה לפרטים היסטוריים והזעזוע הציבורי מבערות בנושאים כמו ועידת ואנזה אינם נדרשים כדי למנוע שואות עתידיות, ולכן מצביעים על כך שהרציונליזציות אינן מה שמניע באמת את תחושת החיוניות שבזכירה. הוא מציע גם הסבר של השתתפות בסבל הניצולים, אך טוען שגם הוא אינו מסביר את הערך בלזכור את מי שאין לו קרובים ואין עם מי לעשות אמפתיה.
השאלה על חיילים אלמונים, אמפתיה, והחובה כלפי מי שכבר איננו
הדובר משווה לזיכרון חללי צה״ל ולמנהגים של איתור חיילים ללא משפחה או חיילים אלמונים והצבת נוכחות ליד קברם, ושואל למי זה מועיל ומה משמעות אמפתיה כאשר אין נמען חי לאמפתיה. הוא טוען שההסברים השונים יכולים להיות נכונים מקומית אך אינם מסבירים את התחושה שהחובה לזכור היא חובה ממוקדת כלפי האדם הנזכר עצמו, לא חובה כללית למטרות תועלתיות ולא אמפתיה למי שסובל בהווה. הוא מתאר את הזיכרון כתופעה “חמקמק[ה]” שהסבריה אינם מעניקים פשר לתביעה המופנית אל הזוכר בשם האדם שנפטר.
רגשות, פילוסופיה, והמחיר של ביסוס הזיכרון על אמוציות
הדובר טוען שהתרבות המודרנית נותנת דגש חזק לרגש ולכן רוב האנשים אינם מוטרדים מהשאלה הפילוסופית “למה לזכור”, בדומה לשאלה “למה להיות מוסרי”. הוא מציג אפשרות לפרש את מחויבות הזיכרון כצורך רגשי בלבד שאין לו הצדקה פילוסופית, ומתאר עמדה שלפיה האדם פשוט הולך עם הרגש שלו בלי להצדיקו. הוא מזהיר שמחיר האמוציונליזם הוא חוסר היכולת לטעון כלפי מי שאין לו רגש כזה, משום שאם הבסיס הוא רגש בלבד אין מקום לביקורת על מי שאינו רואה חשיבות בזיכרון כל עוד אינו פוגע באחרים.
שתי האפשרויות: צורך רגשי מול ערך מחייב
הדובר מנסח שתי אפשרויות פרשניות: להודות שהזיכרון הוא צורך/רגש ולא ערך מחייב ולכן אין דרך לשפוט את מי שאינו זוכר, או לנסות לבסס הצדקה פילוסופית לחובה לזכור ואז לטעון שהיא מחייבת גם מי שחסר את הרגש. הוא משווה זאת לאיסור רצח שאינו תלוי ברגש של המבצע, וטוען שאם הזיכרון הוא ערך אז קיימת תביעה מוסרית-אנושית כלפי כל אדם לזכור. הוא מחדד שהשאלה היא במישור הערכי של סיבת החשיבות, לא בשאלה אם פעולת הזיכרון היא קוגניטיבית או אמוציונלית.
תגובה להבחנה בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי
שואל מציע להבחין בין זיכרון של אדם קרוב שהוא ביטוי לרגש לבין זיכרון של אירועים כמו השואה אצל מי שאינו מכיר אישית, וטוען שזיכרון אינו פנומן ראשוני אלא תוצאה של געגועים. הדובר משיב שהוא בכוונה מציב דוגמאות שונות כדי להצביע על יסוד משותף מעבר לרציונליזציות, ושאינו עוסק באופי הפסיכולוגי של הזיכרון אלא בשאלה מה מצדיק את החשיבות הערכית שלו. הוא טוען שההבחנות כמו הכרת טובה או אמפתיה מסבירות שכבות מסוימות אך לא את השורש.
הכרת טובה, נפגעי טרור, והקושי לבסס חובה לזכור על תועלת
הדובר טוען שהכרת טובה יכולה להסביר זיכרון של מי שהקריב עצמו, אך אינה מתאימה לרבים מן הנזכרים, כולל נספי השואה ורבים מחללי צה״ל או נפגעי טרור שלא “עשו בשבילי” דבר מבחירה מודעת. הוא מסביר שנפגעי טרור מעוררים חמלה ואמפתיה אך אינם בסיס להכרת טובה, ולכן החובה לזכור אותם אינה נובעת ממנגנון זה. הוא מציג זאת כהוכחה נוספת לכך שהחובה לזכור אינה יכולה להישען על הסבר תוצאתי-מעשי אחד.
“הולדה בעוולה”, “מוטב לאדם שלא נברא”, והבעיה של מחויבות למת
הדובר משתמש בעילה הנזיקית “הולדה בעוולה” כדי להמחיש קושי פילוסופי בהשוואה בין מצב של אדם קיים לסבלו לבין מצב שבו אינו קיים כלל, וטוען שאין דרך לבצע “שומה” השוואתית כשאלטרנטיבת ההפלה אינה מצב של אותו אדם. הוא מחיל את אותה נקודה על משמעות האמירה “הייתי מעדיף לא להיות קיים” ועל הקושי להבין “מוטב לאדם שלא נברא משנברא” כטענה השוואתית על מצבו של אדם. הוא חוזר מכאן לשאלת הזיכרון וטוען שאם הזיכרון מכוון לאדם הנזכר שכבר איננו, עולה השאלה כיצד קיימת מחויבות בין אדם לחברו כלפי מי שנפטר, ומציין שבהלכה יש תפיסות של מחויבות לאחר מיתה כמו “מצווה לקיים דברי המת” אך בעולם חילוני עדיין קיימת תחושת מחויבות כזו ללא בסיס ברור.
“תמחה את זכר עמלק”: משמעות “זכר” כחלק מן הדבר
הדובר מביא את הפסוק “תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח” ומסביר ש”זכר” כאן אינו פעולת זיכרון מנטלית אלא “שמץ” או חלק ממשי מן הדבר, ולכן אין סתירה בין מחיית “זכר עמלק” לבין מצוות זכירת עמלק. הוא מביא את פירוש רש״י בפרשת כי תצא: “מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה,” ומדגיש שהכוונה היא השמדת כל שריד ולא מחיקה תודעתית. הוא טוען שמשמעות זו של “זכר” כמשהו מן הדבר היא המפתח להבנת הזכירה האנושית.
זיכרון כהשארת “חלק” מן האדם וחיבורו חזרה לעולם
הדובר טוען שכאשר אדם זוכר מישהו, “חלק ממנו נמצא אצלנו” בתודעה, ושזה אינו מטאפורה אלא טענה אונטית בהנחה דואליסטית של גוף ונפש. הוא מציג ניתוח של שלוש העבירות החמורות וטוען שרצח הוא פגיעה ב“מקף” המחבר נשמה וגוף, וממילא מה שנורא במוות אינו חידלון אלא היעדר הקשר של הנשמה לעולם המעשה שבו אפשר לפעול, לתקן ולהתקדם. הוא טוען שהזיכרון “משאיר משהו מן המקף” ומחבר את האדם חזרה לעולם באמצעות נוכחותו בתודעת החיים.
“אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם” והזיכרון כערך החיים
הדובר טוען שהזיכרון הוא “בסופו של דבר ערך של החיים” משום שלזכור מישהו פירושו להשאירו בחיים במידה מסוימת, ולהחליש את היבט המוות כפרידה מן העולם הזה. הוא מביא את “אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם” כדי לטעון שזכירת רעיונותיהם של רבי יוחנן או הרמב״ם היא נוכחות ממשית שלהם, ושטקסי זיכרון “פתטיים” אינם העיקר. הוא מסביר שעל בסיס זה ניתן להבין מדוע קיימת חובה לזכור גם חייל אלמוני, ומדגים זאת בסיפור על נפגע שהיה באמצע סטארטאפ והוריו ממשיכים את הסטארטאפ שלו כדרך לממש את פעולתו ולהותירו נוכח.
ביקורת על מטריאליזם והבחנה בין חובה אוניברסלית לחובות הלכתיות
הדובר טוען שמטריאליסטים ואתאיסטים המדברים בפאתוס על ערך הזיכרון חיים בהכחשה והם “דואליסטים מוסווים,” ולכן הם מציעים רציונליזציות כמו מניעת שואות עתידיות או אתוס לאומי במקום להודות בבסיס המטאפיזי של “השארת האדם בחיים.” בתשובה לשאלה על “לזכור מה שעשה השם למרים,” הוא טוען שהוא עוסק במחויבות אנושית אוניברסלית לזכור שאינה תלויה במצוות, בעוד שחובות הזיכרון ההלכתיות הן חובות תוצאתיות-פרגמטיות שאינן מיועדות “להשאיר בחיים” ולכן אינן מסבירות את ערך הזיכרון של הימים האלה. הוא מסיים בקביעה שעל גבי הפלטפורמה הכללית של זיכרון כערך החיים אפשר להוסיף קומות נוספות כמו אמפתיה, הכרת טובה ואתוס לאומי, אך הן מסבירות רק סוגים מסוימים של זיכרון ולא את שורש החובה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בסדר. טוב, הנושא שלנו הוא משמעותו וערכו של זיכרון וזה כמובן מתקשר גם ליום השואה שהיה בשבוע שעבר, גם ליום הזיכרון שחל היום, שזה מעורר כל מיני שאלות שאפשר לדבר עליהם גם בהקשר היהודי וגם בהקשר הפילוסופי הכללי, התרבותי. למה בכלל זה חשוב לזכור? מה זה לזכור? ואני דווקא רוצה להתמקד אולי פחות בהיבט התורני יהודי, למרות שאני חושב שהוא לא לא באמת שונה. אנשים טוענים שהוא שונה אבל לא בטוח שהוא באמת שונה. כי העובדה היא שהערך שאנשים רואים בזיכרון לא תלוי כל כך בתפיסתם הדתית. זאת אומרת, אנשים מנותקים לחלוטין ממחויבות דתית, מקשר לעולם דתי, לספירה דתית, עדיין יכולים להתייחס בהערכה רבה, בחשיבות רבה לזיכרון של אירועים, של אנשים וכדומה. וזה בעצמו מעורר מעורר את השאלה למה. בהקשר הדתי קל לנו איכשהו להיתלות בציוויים כאלה ואחרים. אנחנו מצווים לזכור, זכור את אשר עשה לך עמלק, את כל הזכירות שאנחנו מכירים גם מהסידור, אז אפשר להגיד טוב, יש איזה שהוא ציווי דתי שמחייב אותנו לזכור כל מיני דברים וגם שם צריך להבין מה ולמה ועד כמה והאם זה ממש חיוב או לא ממש חיוב, מעשה מרים, כן, כל מיני זכירות שאנחנו מכירים. אבל בהקשר דווקא בהקשר הלא דתי אני חושב שהוא יותר משמעותי לדיון הזה כי שם נראה שאנשים רואים ערך בזכירה ובזיכרון גם בלי קשר לציוויים דתיים. והשאלה היא מה מה בעצם הערך של ה של הדבר הזה. ועכשיו אני מדבר לאו דווקא על חללי צה"ל אלא גם על השואה, אולי גם לזכור סתם אנשים שנפטרו מהמשפחה או חברים או מה שלא יהיה, לא רק בהקשר של אירועים לאומיים, אבל אולי צריך לחשוב בפרט גם על האירועים הלאומיים, אם יש משהו שמייחד אותם או לא, מה מה משמעותו של הזיכרון בהקשרים האלה. וכאן וכאן עולות כל מיני הנמקות בהקשרים שונים כשאני שואל למשל למה לזכור את את השואה או את נספי השואה, שזה לא תמיד אותו דבר כמובן, אז עולים כל מיני עולות כל מיני הנמקות של כדי למנוע שואות עתידיות, למנוע הכחשת שואה, להטמיע היטב באנשים לאיפה בני אדם יכולים להגיע, כל מיני דברים מן הסוג הזה. התחושה שלי שכמובן זה דבר חשוב למנוע שואות עתידיות וכמובן שווה לזכור אם היו שמה אירועים יוצאי דופן שאפשר ללמוד מהם, להסיק מהם מסקנות כאלה ואחרות, אבל אני חושב באופן די ברור נדמה לי התחושה היא שזה הסברים לא משכנעים. לא רק שהם לא משכנעים כשלעצמם אלא הם לא באמת ממצים את מלוא עומקה של התופעה. זאת אומרת, אם היה עניין פה למנוע שואות עתידיות קשה להסביר בזה את האובססיה הזאת שמלווה את כולם לבדוק עד כמה כל אחד יודע כל פרט במה שהיה שמה בשואה ואיזה נורא הבערות הזאת שיש אצל הנוער שלא יודעים מה זה ועידת ואנזה ולא יודעים מה היה פה ומה היה שם וכמה יהודים נרצחו פה וכמה יהודים נרצחו שם. כל הפרטים האלה שהם לכאורה עניינם של היסטוריונים מקצועיים ולא ממש חשובים למניעת שואות עתידיות נדמה לי, מעלים את התחושה שההסברים והרציונליזציות שמוצעים לזיכרון השואה הם לא משכנעים. זאת אומרת הם לא באמת מה שעומד בבסיס התחושה שחשוב לזכור, שכל כך חיוני לזכור את העניין הזה. יש כאלה שרוצים לומר אולי הסבר של השתתפות בסבל של הניצולים, כן, בצרות הנוראיות שהם עברו, איזה שהיא אמפתיה, השתתפות, כמובן עזרה עד כמה שאפשר למי שצריך עזרה, למי שאפשר לעזור לו. אבל גם זה כמובן לא לא מסביר את העניין. יש אנשים שנספו שם ואין להם קרובים ואין עם מי לעשות אמפתיה וזהו, לא נשאר להם זכר. אז אז מה הערך בלזכור אותם או מה שקרה להם. אותו בהקשר של חיילי צה"ל למשל אפשר לשאול את אותה שאלה, כל המנהגים בעיקר אני חושב של השנים האחרונות של לאתר חיילים שאין להם משפחה, חיילים אלמונים, לפעמים כאלה שאפילו לא יודעים את השם שלהם, בטח לא יודעים עליהם שום דבר, ולהציב שם חייל, או לנסות לברר מה קרה שם, לנסות להעלות מן האוב פרטים על מה שקרה שם. ושוב פעם, השאלה היא למה? למי זה מועיל? אמפתיה עם מי אתה מנסה להביע? אמפתיה למי אתה מנסה להביע כאן? לכן אני אומר הרבה פעמים עולים כל מיני הסברים שכשלעצמם אולי כמובן כולם נכונים, זאת אומרת לגלות אמפתיה לאנשים שסבלו זה כמובן חשוב, לאנשים שסובלים עכשיו כמובן חשוב, לזכור כדי שלא לאפשר שואות עתידיות, אין ספק, אין חולק שהדברים האלה חשובים. מה שאני רק טוען, שכל ההסברים הנכונים והחשובים האלה לא באמת ממצים את תופעת הזיכרון. זאת אומרת, החשיבות שאנשים נותנים לזכירה כנראה לא מתחילה ולא נגמרת בהסברים, עוד פעם הנכונים האלה. יש שם משהו שהוא מעבר לנקודה הזאת. הייתי אומר אפילו יותר מזה, ישנה איזושהי תחושה שהחובה לזכור, אם אני אנסח את זה באופן כזה, זאת חובה שבין אדם לחברו. זאת אומרת, איזושהי מחויבות שיש לנו כלפי אותם אנשים שאותם אנחנו זוכרים. ואז זה לא מניעת שואות עתידיות, אבל זה גם לא אמפתיה, כי האנשים האלה כבר לא בינינו, הם לא צריכים את האמפתיה שלנו. יש פה משהו לאיזושהי מחויבות שממוקדת באדם, ואם זה ככה יכול להיות שזה אפילו, לא יכול להיות, כנראה זה אפילו לא קשור לאירועים הגדולים שאנחנו מדברים עליהם בימים האלה אלא בכלל זכירה של בני אדם שהלכו, למשפחה, עוד פעם, חברים או סתם אנשים, לא משנה. יש משהו בזיכרון, משהו נורא חמקמק, שאיכשהו א' לא מובן, ההסברים שמוצעים לו לא באמת מסבירים אותו, וב' כמובן גם כל ההסברים האלה לא נותנים פשר לתחושה הזאת שהחובה לזכור היא חובה כלפי האדם הנזכר או האנשים הנזכרים. חובה ממוקדת, לא חובה כללית לכלל ישראל, למניעת שואות עתידיות, אמפתיה לאנשים סובלים ונפגעים. עוד פעם, כל ההסברים האלה א' לא באמת ממצים את עומק התופעה, ב' לא באמת מסבירים למה התחושה הזאת שהחובה הזאת היא כלפי מישהו מסוים, כלפי הבן אדם שאותו אני זוכר. לצ'אטים אני כרגע לא אתייחס בגלל שזה יקטע את הדיון, גם להסתכל על הצ'אטים תוך כדי דיבור, לכן מה שאני מציע להשאיר את ההערות האלה לסוף השיעור ואז אפשר בהחלט לדבר ולדון. אז לכן אני חוזר עוד פעם, אז מה פשרו של העניין הזה של הזיכרון? בעולם שלנו יש איזשהו דגש או חשיבות מאוד חזקה לרגש של בן אדם, ולכן אני חושב שבמידה רבה רוב האנשים היום לא מטרידים את עצמם בכלל בשאלה הפילוסופית המנותקת הזאת שאני מעלה כאן. מה הנפקא מינא למה צריך לזכור? ומה כולם מבינים שצריך לזכור, ולכולם זה גם ברור שזה חשוב, אין ויכוח על זה, אולי בשוליים אבל לא ממש ויכוח על העניין. אז מה, בשביל מה צריך להתפלסף? זאת אומרת, בסופו של דבר ברור לגמרי, הכל בסדר. זה כמו שאלות בפילוסופיה של המוסר, למה להיות מוסרי? כל אחד מבין שצריך להיות מוסרי, אין על זה ערעורים משמעותיים. זה לא אומר שכולם תמיד מקפידים, בסדר, כולנו בני אדם, לכולם יש יצרים, אבל אין בעיה אמיתית במחויבות למוסר. אנשים נורמטיביים, אנשים נורמליים מחויבים לעקרונות המוסר. אז מה אכפת לי למה המוסר מחייב? שאלות לפילוסופים, למה הדבר הזה הוא חשוב. אז נכון, אבל קודם כל אני לא יכול להתכחש לטמפרמנט הפילוסופי שלי, וכן, מעניינות אותי שאלות פילוסופיות. אני חושב שהן גם מאירות בכל זאת בסופו של דבר את הדברים עצמם, גם למי שלא מוטרד מזה. אני חושב שכאשר מנהירים את העניין זה יכול להוסיף גם למי שהוא לא עניינו בפילוסופיה דווקא. אגב, בהקשר של למה המוסר מחייב, עוד עוד אני אעלה עוד היבט שגם הוא עולה בהקשר הזה, גם שם נדמה לי שהרבה מאוד אנשים מעלים הסברים למה המוסר מחייב שלא מחזיקים מים. ולא, לא אכנס עכשיו לכל ההסברים, אבל בסופו של דבר הם לא מחזיקים מים, זה די ברור. ואז האפשרויות הפרשניות לתופעה הזאת הן שתיים, ואלו אותן אפשרויות גם בהקשר של הזיכרון, לכן אני עושה את האנלוגיה הזאת מול הניסיון להבין את שורשו של המוסר, תוקפו של המוסר. שתי אפשרויות הן א', להיות ישר ולהודות שהדבר הזה הוא בעצם צורך ולא ערך. זאת אומרת, יש לי תחושה, זאת אומרת אני מרגיש שחשוב לי להיות מוסרי, לא בגלל שיש איזשהו הסבר פילוסופי משכנע, לא בגלל שום דבר, ככה אני מרגיש, זו התחושה שנטועה בי. למה שאני אריב עם התחושה הזאת? זאת אומרת, אם ככה אני מרגיש, אז ככה אני חי והכל בסדר. למי שיש איזה בעיה עם העניין הזה, להיפך, דווקא זה כנראה מקובל על החברה שאני אתנהג באופן מוסרי, אז מה הבעיה? נכון, אין לזה הצדקה, הכל בסדר, אבל יש לי תחושה ואני הולך איתה. זה הכל, למה צריך לחפש הסברים? אולי אפילו אפשר לקרוא לזה לא תחושה אלא רגש. יש לי רגש מוסרי, הרגש הזה דוחף אותי להתנהג באופן מסוים, לא רואה שום סיבה בעולם להתנגד לזה, להיפך, אז מה הבעיה? זאת אומרת, למה אני צריך להתפלסף עכשיו או למה אני צריך לחפש או לבדוק אם יש הצדקה אמיתית או אין הצדקה אמיתית, הכל בסדר. בעולם שלנו יש חשיבות רבה לרגשות ולכן נדמה לי שזאת אחת הסיבות שהשאלות האלה באמת לא ממש מטרידות את הציבור, את רוב הציבור. כי הרגש הזה ודאי קיים, גם רגש הזיכרון וגם הרגש המוסרי ודאי קיימים ובמובן הזה הכל בסדר. וברגע שאתה שואל בני אדם שאלה, רגע רגע, אבל למה באמת? אז מה, יש לי גם רגש לדבר לשון הרע, למה עם זה אני לא אלך? אז אנשים אומרים בסדר, אבל פה אין לי קונפליקט. אני לא נמצא באיזשהו מתח בין הרגש שלי לבין מה שאני חושב שחשוב ולכן הכל בסדר. אז נכון, אין לי הצדקה, אז מה? מה הבעיה? יותר מזה, גם מה רע ברגש? אני הולך עם הרגש שלי. כן, זה מזכיר לי איזה הלצה ששמעתי פעם בשם דב סדן, היה חוקר ספרות מאוניברסיטה העברית, איש מאוד מעניין, והוא אמר שהאיש הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורתופד יהודי. למה יהודי זה די ברור, כי כמעט כל מי שעושה מהפכה בעולם הוא יהודי, אבל למה אורתופד? אז הוא אומר כי היהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו. אמר לנו חברה תשתמשו בראש, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. היהודי השני שעשה מהפכה, כן, אני מדלג נגיד משה רבנו אפשר גם להכניס אותו שם, היהודי השני שעשה מהפכה בעולם היה ישו, שאמר חברה רחמנא ליבא בעי, תלכו עם הלב. אז התחלנו עם הראש, עברנו ללב. היהודי השלישי שעשה מהפכה בעולם היה מרקס, שאמר שהכל בבטן, כן הקפיטל, הצרכים הם אלה בעצם שקובעים, הקיבה היא זו שקובעת בעצם את הכל. אז התחלנו בראש, ירדנו ללב, המשכנו לבטן. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם היה פרויד שכמובן אמר שהכל נמצא מתחת לחגורה. אז נדמה לי שאחרי הראש, הלב, הבטן ומתחת לחגורה השלב הבא כנראה יהיה אורתופד שנמצא בכפות הרגליים או פודיאטר אם תרצו, מי שעוסק בכפות הרגליים. זאת אומרת, אני חושב שמה שהבדיחה הזאת בעצם אומרת שהיא מתארת תהליך אמיתי. והתהליך הזה זה איזשהו סוג של ירידה במרכז הכובד בתרבות האנושית. אני לא מדבר על זה שהתרבות הופכת לטיפשה יותר, לפחות אינטליגנטית, אני לא חושב שזה נכון, אבל היא כן שמה יותר דגש לא על האינטליגנציה אלא על הממדים הנמוכים יותר. יכול להיות אדם מאוד מאוד חכם אבל הוא מונע על ידי ליבו או על ידי כרסו או על ידי מה שמתחת לחגורה או על ידי רגליו אם תרצו. זאת אומרת, למרות שהוא איש מאוד חכם, זה לא בגלל שהוא טיפש, זה בגלל שהוא לא נותן אמון בשכל כמשהו שאמור לכוון התנהגות. מבחינתו ההתנהגות זה הרגש, השכל זה בשביל לפתור בעיות במתמטיקה. זה לא קשור לחיים, זה לא קשור לערכים וזה לא קשור לבחירת דרך ההתנהלות שלי ודרך החשיבה שלי על העולם. ולכן ולכן הוא לא שם על זה דגש, לא בגלל שהוא טיפש. ואני חושב שבמובן גדול, במובן רחב מאוד, התרבות שלנו היא תרבות מאוד אמוציונלית, מאוד רגשית, שאם אתה פוגע ברגש של בן אדם זו העבירה הכי חמורה שיכולה להיות. ולהיפך, הרבה פעמים טיעונים שיסודם ברגש או באמוציות תופסים את מקומם של טיעונים של שכל, אפילו בוויכוח הפוליטי נגיד בין שמאל וימין, שלום, לא שלום, כן להחזיר שטחים, לעשות הסכם, לא לעשות הסכם, הדיונים הרבה פעמים נתלים ב. בשיקולים אמוציונליים. תראו עד כמה פלוני סובל או אלמוני סובל, תראו עד כמה פלוני רשע או אלמוני רשע, לשני הכיוונים. ואנשים מנסים איכשהו לקחת אותנו דרך האמוציות שלנו לאמץ תפיסת עולם, כשתפיסת העולם בעצם אמורה להיות מעוצבת על בסיס, בעיניי, על בסיס שיקולים שכליים, שיקולים הגיוניים, על בסיס חשיבה. נכון שצריך לדאוג לזה שאנשים לא יסבלו, אינה הכי נמי, זה עיקרון מוסרי, לא רק בגלל שכואבת לי הבטן כשאני רואה בן אדם סובל. אבל זה לא אמור להכתיב בהכרח את תפיסת העולם שלי. אתה הולך למוזיאון או לקונצרט, אז המבקר מיד אומר לך אם זה היה מרגש וכמה זה מרגש. הוא לא דן בשאלה אם היו שם קונספטים מעניינים, התחדש שם משהו, היה שם איזשהו, לא יודע, איזשהו רעיון מיוחד, צורת אינטרפרטציה מסוימת כזו או אחרת. יש לפעמים אמירות כאלה, אבל העיקר קודם כל זה השאלה האם זה מרגש או לא מרגש, כי הרגש תופס מקום מאוד מרכזי בתרבות שלנו, ולכן נדמה לי, אם אני חוזר עכשיו עוד פעם למוסר ועוד יותר לזיכרון, לכן אנשים פחות מוטרדים מהשאלה למה לזכור, למה לזכור? כי יש לנו רגש חזק שצריך לזכור. אנחנו מרגישים איזשהו חיבור, איזושהי הזדהות עם נופלים, עם קורבנות השואה, עם אנשים שנפטרו, וזה הכל, ולכן לזכור. למה צריך לחפש הצדקות? אלא שיש מחיר לפראגמטיזם הזה, נקרא לזה כך, או לאמוציונליזם הזה. המחיר הוא מה קורה כאשר מישהו אין לו את הרגש הזה. אם למישהו אין את הרגש הזה, אז כמובן אם הבסיס הוא רק זה שיש לי את הרגש, אז הוא לא יראה חשיבות בזיכרון, אולי אפילו יצפצף על הזיכרון, אולי אפילו יפגע באנשים שחושבים שחשוב לזכור, באנשים שזה רגיש בעיניהם העניין הזה. פה כמובן זה מידות לא טובות, אבל נגיד, נעזוב את ה"יפגע באנשים". לא מעניין אותו הזיכרון, לא עוסק בזה וזה הכל ותעזבו אותי במנוחה. השאלה אם יכולה להיות לי טענה כלפיו. אם הבסיס שבגללו אני זוכר הוא בסיס אמוציונלי בלבד, ככה אני בנוי, יש לי רגש כזה, חשוב לי לזכור, לכן אני זוכר. אותו אדם אחר שאין לו רגש כזה, לא יכולה להיות לי טענה כלפיו. הטענה שלי כלפיו מבוססת על רגשות שלי, לא על רגשות שלו. עכשיו למה שהוא יתנהג על פי הרגשות שלי? גם אני עושה את זה רק בגלל שיש לי רגש כזה או אחר. אז אצלו אין, מה הבעיה? למה יש לי איזושהי תביעה כלפיו? אני לא מדבר עוד פעם כשהוא פוגע. כשהוא פוגע זה משהו אחר, אל תפגע באחרים שיש להם רגישויות, זה ברור. אני מדבר על מצב שבו סתם בן אדם לא מעניין אותו כל הזיכרון, לא עוסק בזה. יש לי איזושהי ביקורת אליו? אני חושב שהוא לא בסדר במובן מסוים? עוד פעם, בלי היסטריה, אבל יש משהו לא בסדר בזה או שהכל בסדר? התחושה, אני חושב הציבורית, היא שזה בכל זאת לא בסדר. והשאלה היא למה? עכשיו עוד פעם, ואז אם אני נמלט לכיוון האמוציונלי, אז לרוב האנשים זה לא מעורר בעיה כי יש אצלם את הרגשות האלה. אבל הנה אני מראה שיש חשיבות לבירור הפילוסופי הזה, כי ביחס לאנשים שלא ניחנו ברגשות האלה, אז השאלה היא האם יכולה להיות לי תביעה כלפיהם? האם יש מקום לשפוט אותם בצורה כזו או אחרת? אז מי שיהיה ישר עם עצמו והמוצא היחידי שהוא מוצא זה רק המוצא האמוציונלי, צריך להודות שאינה הכי נמי, אין דרך לשפוט אותם ואין הצדקה לשפוט אותם וכל אחד יעשה מה שליבו חפץ. זאת אומרת, כל אחד שמרגיש יעשה מה שהוא רוצה, ומי שלא מרגיש יעשה מה שהוא רוצה. ואין מקום לביקורת, אין פה נכון ולא נכון, זה שאלה של כל אחד, וכמובן אני אכבד את מה שאתם מרגישים, תכבד את מה שאני מרגיש, והכל יהיה בסדר. זאת אומרת, כל עוד לא נפריע אחד לשני. זה אפשרות אחת. האפשרות השנייה זה לנסות ולהבין אולי בכל זאת יש פה איזשהו בסיס או הצדקה פילוסופית לחובה הזאת לזכור. אם כן, אז כמובן אפשר גם לבוא בטענות או לשפוט אנשים שלא נוהגים כך. זה שאין לך את הרגש הזה, בסדר, אין לך, אז תיקח כדור. אבל המחויבות ה… נקרא לה המוסרית, אנושית, עוד מעט נראה מה יכול להיות הדבר הזה, מחייבת גם אותך. זה לא קשור לרגש. גם מי שאין לו רגש אסור לו לרצוח, למרות שהוא לא מרגיש כאב לב כשהוא רוצח, כי הוא משהו אצלו דפוק במערכת הזאת של האמפתיה, של האחריות המוסרית. בסדר, ברגש המוסרי אני מתכוון. עדיין אסור לו לרצוח, כן, זה ברור. אוקיי, בהנחה שאנחנו מדברים על ערך ולא על צורך או על רגש, אז פה זה כבר לא תלוי בשאלה אם יש לך רגשות או אין לך רגשות, יש איזושהי תביעה כלפיך שאתה אמור. לעשות משהו ביחס לזיכרון. אתה אמור לזכור. והשאלה היא מה יכולה להיות, מה יכול להיות הבסיס לתביעה הזאת. אני אציג את הדברים אולי בצורה יותר חדה.
[Speaker B] אפשר להעיר משהו? לשאול, להעיר? כן כן. אני חושב שצריך להבדיל בין זיכרון של מישהו קרוב אליך שבזה יש ביטוי לרגש, אני חושב שהזיכרון הוא לא פנומן ראשוני אלא הוא תוצאה של געגועים או אני לא יודע, הזיכרון עצמו הוא לא רגש, הוא יכולת קוגניטיבית לזכור דברים אבל הוא נובע ממשהו אחר. וכשאתה זוכר מאורעות למי שדור שלישי לשואה והוא לא מכיר אף אחד, יש הבדל בין זיכרון של מישהו שקרוב אליך לבין זיכרון שאם אתה לא מתייחד עם זכר חלל צה"ל או מישהו שקרה שאתה בתור בן אדם, בתור בן אנוש, מרגיש צורך או חובה או סולידריות או איך שלא תקרא לזה. אני חושב שצריך לעשות הבחנה בין שני הזיכרונות האלה.
[הרב מיכאל אברהם] אני אענה על זה בקצרה ואז בהמשך אני חושב שזה יתבהר יותר. קודם כל, אני עשיתי, העליתי את הדוגמאות מכל הכיוונים קודם כדי להראות שעדיין בבסיס יש משהו בכל זאת משותף עם כל ההבדלים. ההבדלים שאנחנו עושים הם הבדלים שנוגעים לכל הרציונליזציות שהצגתי קודם. הבדלים, נגיד הכרת טובה, כמובן אני חייב לחייל שמסר את עצמו בשבילי, אני חייב לו הכרת טובה, אבל למישהו שנספה בשואה אני לא חייב הכרת טובה. הוא לא עשה בשבילי שום דבר. יכולה להיות לי חמלה עליו אבל לא הכרת טובה. אוקיי? אז ברור שההסברים שהבאתי קודם הם הסברים שיכולים לעשות הבדל בין הזיכרונות השונים. אבל דווקא בגלל שאני טוען שהם לא מספקים, אני מחפש משהו יותר יסודי, לכן אני דווקא בכוונה מתעלם מההבדלים האלה. על גבי העניין היסודי ההוא שאני ארצה לטעון לטובתו, אפשר להעלות גם את ההסברים האלה, שמעתי שהם נכונים, הם רק לא תופסים את שורש העניין. והערה נוספת, שזה קשור לחידוד של עצם דבריי, אני חושב שפספסת משהו במה שאני אומר. אני לא מדבר על השאלה אם הזיכרון הוא אקט אמוציונלי או לא או קוגניטיבי. אני מדבר על השאלה מה הסיבה לזה שאני רואה חשיבות לזכור. לא פעולת הזיכרון. אני מדבר במישור הערכי. ושם השאלה האם הסיבה היא פשוט כי יש לי סנטימנט כזה, פשוט יש לי רגש כזה שחשוב לזכור, לא שהזיכרון הוא רגש, אלא יש לי רגש שחשוב לזכור. או שיש איזשהו ערך לזכור. וזו השאלה שאני שואל, לא השאלה מה אופיו של הזיכרון, הזכירה עצמה מהי. אז אוקיי, אבל בוא נמשיך. אני רוצה לחדד קצת יותר את הקושי. אמרתי קודם שישנה איזושהי תחושה שהמחויבות לזכור היא מחויבות שפונה כלפי אדם מסוים שאותו אני זוכר, ולאו דווקא במובן התועלתי או התוצאתי, כן, לזכור כדי למנוע שואות, לזכור כדי לא יודע מה כל מיני דברים כאלה, אלא יש איזושהי מחויבות לאדם לזכור אותו. משהו, אני חייב לו משהו. עכשיו, אם האדם מסר את עצמו בשבילי, נגיד חלל צה"ל שנפל במלחמה, הקריב את עצמו וכולי, אז זה די מובן, כן, זה הכרת טובה, כן, זה די ברור שהכרת טובה היא מחויבות קודם כל לאדם שלו אני מכיר טובה. אבל כמו שאני בכוונה לא עושה את ההבדלים כמו שאמרתי קודם, הזיכרון כלפי כל מי שנפטר לא יכול להיות מוסבר באופן כזה. לרוב האנשים האלה אני לא חייב הכרת טובה. אגב גם לא לרוב חללי צה"ל. רוב חללי צה"ל אני חושב לא נפלו במקומות שבהם או לא יודע רוב, לא עשיתי סטטיסטיקה לא בדקתי, אבל הרבה מאוד מהם לא נפלו במקומות שהם תרמו משהו לניצחון במלחמה, חלק מהם בכלל נפלו בהקשר תאונות דרכים, אני יודע מה, שלא לדבר על נפגעי טרור. נפגעי טרור אני יכול לחמול ולרחם על מה שקרה שמה, אמפתיה, אבל אני לא חייב להם שום הכרת טובה, הם לא עשו שום דבר בשבילי. הם מסכנים אלה שנפגעו בכדור מהכדור, אחרים לא נפגעו, הם נפגעו. זה לא, זה לא היה משהו שהם עשו, קיבלו החלטה לעשות בשבילי, ואז אני חייב להם הכרת טובה. אז החובה לזכור אותם לא יכולה להיות מובנת על הבסיס הזה. אולי אין, אז מישהו יגיד אוקיי אז אין חובה לזכור אותם. אבל אם אני טוען שיש איזושהי חובה בסיסית לזכור, אז כנראה שגם לא הכרת טובה היא הבסיס המתאים לעניין הזה. אני אגיד יותר מזה, יש בעולם המשפטי מדברים על עילה נזיקית שנקראת הולדה בעוולה. מה זאת אומרת? כן, אני אנסח את הביטוי הכי קיצוני שלה, יש לזה כמה ניואנסים שונים, בביטוי הכי קיצוני זה ילד שנולד נגיד עם מחלה מאוד מאוד קשה. חשוכת מרפא, והוא רוצה לתבוע את ההורים שלו על זה שהם לא עשו הפלה. תביעה נזיקית. זאת אומרת הוא רוצה לתבוע אותם על זה שהם לא עשו הפלה. עכשיו, זה מעורר בעיות פילוסופיות לא פשוטות. רוב המערכות המשפט בעולם, ככל שאני לפחות יודע, לא מאפשרות תביעה כזאת, אבל יש מערכות שכן. אגב, במדינת ישראל סוג מסוים של תביעות כאלה ישנו. לא חושב, לא יודע אם כולן, אני לא משפטן, אבל חלק לפחות כן. נגיד, לתבוע את הרופא בוודאי שאפשר, לתבוע את ההורים אני לא לא בטוח, לא לא זוכר כרגע. בכל אופן, אז מה הבעיה בתביעה כזאת? אני אביא בעיה אחת, כי לא זה הנושא שלנו, אני רק משתמש בזה כדי לחדד נקודה. אחת הבעיות בעניין הזה זה שבתביעה נזיקית, כשאתה תובע מישהו נגיד שהוא, לא יודע מה, עשה אותך בעל מום, אז איך תשום את הנזק? כמה הוא צריך לשלם? אז שמים את הנזק, כמו בעבד עברי, בעבד כנעני, זה מחלוקת רש"י ורא"ש בתחילת בפרק תשיעי שבבבא קמא, פרק החובל. אבל השומה באופן עקרוני נעשית בדרך של השוואה. מה זאת אומרת? אני משווה את מצבו לפני שהוא היה בעל מום למצבו שהוא אחרי בעל מום, ואני בודק מה ההבדל. נגיד, אם הוא נמכר לעבד כך או כך, מה ערכו בשוק? הולך לשמאי ואני בודק מה ערכו בשוק. לא משנה כרגע הפרטים, אבל זה בבסיס שומה כזאת, זה בעצם עניין השוואתי. עכשיו, בהקשר של הולדה בעוולה, אין שום דרך לעשות שומה כזאת, כי אין דרך לעשות השוואה כזאת. מה תהיה ההשוואה? נגיד שההורים היו עושים הפלה כמו שאני הייתי מצפה מהם לעשות. אם הם היו עושים הפלה, אני לא הייתי קיים. אין אופציה שאני אהיה קיים רק בלי המום. אין אופציה כזאת. אני כרגע קיים עם מום. האפשרות היחידה, האלטרנטיבה היחידה היא שאני לא אהיה קיים בכלל. זאת אומרת שהם בעצם יעשו הפלה ואני לא אהיה פה. עכשיו, כשאני אעשה השוואה, כשאני עושה השוואה נזיקית, אני צריך להשוות שני מצבים של בן אדם. יש בן אדם במצב טוב, בן אדם במצב פחות טוב, ואני עושה את ההשוואה, עושה שומה, מה ההבדל, מה הבדל הערך בין שני המצבים האלה. אבל אם אני משווה מצב שבו בן אדם חולה מאוד למצב שהוא לא קיים בכלל, המצב שהוא לא קיים בכלל הוא לא מצב שלו. זה לא השוואה בין שני מצבים של בן אדם. מצב שבו האדם לא קיים הוא לא מצב שלו בכלל. זה מצב של העולם אולי באיזשהו מובן, אבל לא מצב שלו, הוא לא קיים, אין מישהו כזה. לכן, אחת הטענות כלפי התביעה של הולדה בעוולה זה א' אין דרך לעשות שומה, וב' אולי אפילו יותר מזה, יש כאלה שמנסחים את זה, אם היינו מקבלים, אם ההורים שלך היו נוהגים כפי שאתה ממליץ והיו עושים הפלה, לא היית יכול לעמוד כאן ולתבוע. זאת אומרת העובדה שאתה קיים היא הודות לזה שהם לא נהגו כפי שהיית רוצה שהם ינהגו. אדם לא יכול לתבוע את העץ על זה שהוא ענף שלו. אתה לא יכול לתבוע מישהו על מעשה שבזכותו בכלל אתה יכול לעמוד כאן ולתבוע. למרות שאתה סובל, הכל בסדר. ואולי נכון שמוטב לאדם שלא נברא משנברא, כמו בית שמאי ובית הלל שנמנו וגמרו, ובוודאי בן אדם שמאוד סובל, אז אנחנו לא מכחישים את זה שאתה סובל, ואולי אפילו יש איזושהי משמעות לאמירה, למרות שאני בספק גדול, יש משמעות לאמירה הייתי מעדיף לא להיות קיים, אבל כתביעה משפטית זה ודאי לא יכול לעמוד. אגב, אותה בעיה יש במשמעות של עצם האמירה הייתי מעדיף לא להיות קיים, כי אם לא היית קיים, זה לא מצב שלך. אז מה זה הייתי מעדיף? הייתי מעדיף פירושו יש לי מצב א' ומצב ב', אני מעדיף להיות במצב א' ולא במצב ב'. אבל אם מצב ב' פירושו לא להיות קיים בכלל, אין דרך לעשות השוואה כזאת בין מצב שבו אני אהיה במצב א' לבין מצב שאני לא אהיה בכלל. לכן זה כבר קושיה על בית שמאי ובית הלל שאמרו מוטב לאדם משלא נברא, איך מה המשמעות של אמירה כזאת בכלל? מה זה נקרא מוטב לאדם שלא נברא? אם הוא לא היה נברא הוא לא היה. זה לא מוטב לו. אולי מוטב לעולם לא יודע באיזשהו מובן, מוטב לקדוש ברוך הוא, לא יודע, אבל באיזה מובן זה מוטב לי שלא הייתי קיים? אם לא הייתי קיים זה לא מצב שלי. אני יכול להשוות בין שני מצבים שלי ולהגיד זה עדיף על זה. לא יכול להשוות בין מצב שלי למצב של פלוני, מה הבסיס להשוואה? או למצב של אף אחד. אז אני מביא את הדברים האלה לא כדי לדון עליהם, זה לא הנושא שלנו, אלא כדי לחזור באמת לשאלה של הזיכרון. כי אם הזיכרון באמת הוא מכוון לאדם הנזכר, הוא כבר לא פה. מה יש מחויבויות של בן אדם לחברו לאדם שנפטר? אז עוד פעם, הלכתית יש אמירות שכן, יש אמירות מסוימות, מצווה לקיים דברי המת, כל מיני דברים כאלה. אגב הרוב לא דאורייתא, אבל כן יש איזושהי תפיסה הלכתית שישנה מחויבות לאדם גם אחרי שהוא נפטר. אבל אני חוזר עוד פעם לפתיחה שלי, בעולם חילוני קשה מאוד לקבל. העובדה היא שגם בעולם חילוני ישנה תחושה שיש מחויבות כזאת. והשאלה היא על מה, על מה זה מבוסס? מה שעומד אני חושב מאחורי הדברים האלה יושבת אולי קודם אני אסביר ואז אני, קודם אני אגיד מה אני רוצה לומר ואז עוד הבהרה מתודולוגית. אני חושב שכל הדברים האלה מרמזים שיש באמת איזושהי מחויבות לאדם שנפטר בלי שום קשר לשאלה אם אני חייב לו הכרת טובה. לא, שאני לא מדבר על הכרת טובה. עצם המושג מחויבות לאדם שנפטר. אני אסביר את זה אולי בצורה הבאה. יש כתוב בתורה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח. מה זה נקרא זכר עמלק? מה זה הזכר שמה בפסוק הזה? זכר לכאורה זה הזיכרון, למחות את עמלק מהזיכרון. לעשות פירמוט לדיסק. אוקיי? אבל זה לא יכול להיות נכון כי יש מצווה לזכור ואיסור לשכוח. אחת הזכירות זה זכירת מעשה עמלק. אז איך יכול להיות שאנחנו מצווים למחות את זכר עמלק אם יש מצווה לזכור את עמלק ואיסור לא תשכח? כשמסתכלים על פשט הפסוק ברור שזה לא פשט הפסוק. המושג זכר עמלק פירושו שמץ מעמלק. זה נקרא זכר עמלק. כל, כמו גם בעברית שלנו היום אגב. לא השארתי זכר לדבר מסוים, הכוונה לא השארתי שום חלק ממנו. זה לא קשור לזיכרון כפעולה מנטלית. זכר בתרגום מילולי זה חלק מהדבר. פינה של הדבר, איזשהו משהו, שמץ מהדבר. זה נקרא זכר לדבר. תראו למשל רש"י על פרשת כי תצא, כן, תמחה את זכר עמלק, אז רש"י כותב, תמחה את זכר עמלק, מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה. זאת אומרת כל חלק שבכלל מתקשר באיזושהי צורה לעמלק צריך להשמיד אותו מתחת השמיים. ושוב, לא כדי לשכוח. הפוך, אנחנו מחויבים לזכור את עמלק. זה נקרא פשוט להשמיד פיזית כל חלק מהעמלק ואז לזכור אותו עם כל הפרטים. אוקיי? זאת אומרת לזכור לא קשור לשאלה אם אני צריך להשמיד את זכרו. כי זכרו זה לא פעולה מנטלית, לא לזכור אותו, אלא זכרו זה חלק. כל חלק ממנו, חלק פיזי. פשוט חלק מעמלק, אפילו בהמות או בני אדם עמלקיים, את כולם צריך להשמיד. לא להשאיר זכר לעמלק. מה זה אומר בעצם? שהמושג זכר פירושו המילולי, אני לא מדבר כרגע על דרושים, פירושו המילולי זה חלק מהדבר. זה נקרא זכר. עכשיו כשאני, למה זה משמש אותי גם בהקשר המנטלי, בפעולה המנטלית מה שאנחנו קוראים לזכור? לזכור זאת ודאי פעולה, זה לא אובייקט, זה לא משהו. כן, לזכור זה פעולה מנטלית. למה משתמשים באותו שורש? משתמשים באותו שורש נדמה לי בגלל שכשאנחנו זוכרים מישהו אז חלק ממנו נמצא אצלנו. בזיכרון שלנו, בתודעה שלנו, בראש שלנו. אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא דואליסטית, זאת אומרת שהאדם הוא בעצם גוף ונפש ביחד, אז מה שאני אומר עכשיו הוא לא מטאפורה. כמו שאנחנו רגילים לשמוע הרבה בימים האלה, שזיכרונם איתנו לעד, ינונו וכל מיני דברים פתטיים מהסוג הזה. אני בכלל לא מתכוון לעניינים האלה, פתטיות מאוד לא חביבה עליי. אני מדבר על אמירה מטאפיזית אונתית פשוטה. מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שמשהו מהאדם נמצא אצלי כשאני זוכר אותו. למה? כמובן זה לא מולקולות ממנו, אבל האדם הוא לא רק מולקולות. האדם הוא גם מחשבות, רעיונות, נשמה, כל מיני דברים. ולכן כשאני אומר את זה בעיניי זאת לא מטאפורה אלא משהו ממנו נמצא אצלי כשאני זוכר אותו. וכשאני לא זוכר אותו אז אולי הוא מלווה אותי בתת-מודע או שהוא בכלל לא פה, אני לא יודע. אבל הטענה שלי זה שזכירה כפעולה מנטלית זה לא בכדי מתואר באותו שורש כמו חלק מהדבר, זכר עמלק. זה מתואר באותו שורש בגלל שזכירה בלשון המקראית, בלשון הקודש, בעצם משמעותה להשאיר משהו מהדבר אצלי. זה נקרא לזכור. ואם באמת זאת הנקודה, כן אני אביא אולי דוגמה, יש אתם יודעים יש שלוש עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מעניין, לא יודע אם זה דרוש או לא, אבל זה מעניין, תחשבו על זה פעם. כל אחת מהעבירות האלה ממוקדת במשהו אחר מההוויה שלנו, מהמציאות שלנו. עבודה זרה זאת עבירה קוגניטיבית, כן, זאת עבירה שבשכל. גילוי עריות זאת עבירה גופנית, זה בגוף. זה בגוף וזה בנפש, בנשמה, בשכל. רצח זה במקף. זאת אומרת, רציחה זה לא הפגיעה בגוף, יש כל מיני פגיעות בגוף. רציחה זה ניתוק של הנשמה מהגוף. האדם זה איזשהו חיבור של נשמה עם גוף, והרצח הוא לא עושה כלום לא לנשמה ולא לגוף באופן עקרוני, אלא פשוט מפריד אותם זה מזה. אין יותר מקף מחבר בין הנשמה לבין הגוף. זאת אומרת, אז אם עבודה זרה פוגעת בנשמה, גילוי עריות פוגע בגוף, הרצח פוגע במקף שביניהם. ובמובן מסוים, מיתה של בן אדם היא כל כך חמורה בעינינו לא כי הוא נכחד. הוא לא נכחד, הנשמה שלו כנראה, כך מקובל לפחות לחשוב, הנשמה שלו עדיין מסתובבת בצורה כזו או אחרת, עדיין קיימת. היא לא נעלמת. בהנחה שהיא הייתה, היא עדיין. אלא מה? היא רק לא מחוברת לגוף. ומה זה אומר? שבעצם מה שנורא במוות הוא לא החידלון, כי אין פה חידלון. מה שנורא במוות זה היעדר הקשר של הנשמה שעדיין קיימת לעולם שלנו, לעולם המעשה, לעולם שבו אפשר לעשות דברים, לתקן דברים, להתקדם, ללמוד, מה שהאריכו כמובן כל בעלי המוסר על זה שעל ערש דווי תמיד אתה חושב מה לא הספקתי, וזהו, איבדתי את האפשרות שלי לתקן דברים, לעשות דברים וכולי. אז הזיכרון, אני חוזר לעניין הזיכרון, הזיכרון פירושו בעצם להשאיר משהו מהמקף. הנשמה נמצאת באיזשהו מקום שהיא נמצאת, אבל אנחנו רוצים לחבר אותה חזרה לעולם שלנו, להשאיר משהו מן המקף, ואת זה עושים באמצעות הזכירה. במילים אחרות, מה שאני רוצה לטעון, ושוב פעם אני לא מתכוון למטאפורה בכלל, אני מתכוון לאמירות כפשוטן, הערך של הזיכרון הוא בעצם בסופו של דבר ערך של החיים. לזכור מישהו זה כמו להשאיר אותו בחיים, על זה מעט מאוד אנשים יתווכחו, על זה שיש ערך בלהשאיר מישהו בחיים, למנוע את מותו. הזיכרון בסך הכל במובן מסוים מונע את מותו. מותו זה לא חידלון, מותו זה הפרידה מהעולם הזה. הזיכרון משאיר אותו עדיין כאן. ולכן ככל שאני זוכר רעיונות שלו, אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם, הכוונה באמת שאם אתה זוכר את הרעיונות שלהם, אז עזוב אותך מטקסי זיכרון פתטיים. אם אתה זוכר את הרעיונות שלהם, הם הכי נוכחים שיש. אמיתית, לא מטאפורית, אמיתית. כיוון שחלק מרבי יוחנן זה הרעיונות שהוא יצר, חלק מהרמב"ם זה הרעיונות שהוא יצר, ואם הרעיונות פה אז הרמב"ם עדיין פה. ואם תפיסות העולם, הרעיונות, המחשבות של בן אדם נזכרות על ידי אנשים אחרים, אז הוא עדיין כאן. משהו מהמוות שלו נמנע או מתפוגג או נחלש, הוא קצת עדיין קיים. נדמה לי שזה הסאבטקסט, כן, זה זאת התחושה או הבסיס לתחושה שנמצאת אצל כל האנשים או רוב האנשים שמרגישים שיש חובה לזכור, ושוב פעם אני לא מדבר על שואה וחללי צה"ל, אני מדבר על סתם לזכור מתים. לזכור מתים זה להשאיר אותם בחיים בצורה כזו או אחרת. עכשיו נכון, דיברתי בהתחלה ולא בכדי הקדמתי את זה, יש הרבה מאוד אנשים שהם בכלל מטריאליסטים ועדיין מדברים באופן מאוד פתטי על חשיבות הזיכרון ועל הערך הגדול שיש בו וכולי. בעיניי זה הכחשה, חיים בהכחשה. זאת אומרת, הם בסופו של דבר בעצם דואליסטים מוסווים. הם מאמינים בזה שמשהו מהאדם נשאר, רק ככה אני יכול להסביר לעצמי את התחושה הזאת החזקה של חשיבות הזיכרון, אלא שהם ליבא לפומא לא גליא. כשאתה שואל את הבן אדם, הוא הרי אתאיסט או מטריאליסט מוצהר, אז הוא לא יכול לתת לך הסברים מהסוג שאני נתתי עכשיו. אז מה שהוא אומר, לא לא, זה כדי למנוע שואות עתידיות, כדי להכיר טובה, כדי לא יודע מה להתחבר לאתוס הלאומי. זה הכל הסברים בעיניי שהם רציונליזציות שבדיעבד, כולם יכולים להיות נכונים, אבל אני לא חושב שהם לוכדים את המהות, את האסנס של החובה לזכור. האסנס של החובה לזכור זה חובה שממוקדת באדם שאותו אני זוכר, לא ברעיונות, לא בקולקטיבים, באדם. ומה החובה? החובה היא פשוט להשאיר אותו בחיים, להציל אותו במובן מסוים, לתת לו עוד קצת שנות חיים. ובמובן הזה אני חושב שערך הזיכרון הוא. אינו אלא ביטוי, אולי קלוש יותר כמובן, אבל עדיין איזשהו סוג של ביטוי לערך החיים. פשוט לזכור, פשוט להשאיר בני אדם יותר בחיים. ועכשיו על גבי זה, כמובן יכולות להיות עוד המון המון קומות נוספות. עכשיו יש אתוס לאומי, ויש הכרת טובה, ויש אמפתיה, ויש מניעת שואות עתידיות, ויש המון המון דברים שכל אחד מאלה אגב מסביר רק חלק מחובות הזיכרון. מניעת שואות עתידיות זה על השואה וגם שם לא צריך את כל הפרטים בשביל זה. הכרת טובה זה רק לאותם שאני מכיר להם טובה. כן, אמפתיה זה רק למי שעדיין יש אנשים שסובלים בגלל לכתו. אם אין כאלה, אז אין צורך לזכור אותו בשביל האמפתיה, כמו שאמרתי קודם. לכן כל ההסברים האלה הם הסברים שנותנים הסברים מקומיים לסוגים מאוד מסוימים של זיכרון. אבל יש בבסיס איזושהי פלטפורמה כללית שנדמה לי שהיא מסבירה את כל חובות הזיכרון. ואחריה, על גביה, יש כמובן קומות נוספות שכולן יכולות להיות נכונות שהן מסבירות או נותנות ערך לזיכרונות מאוד מסוימים. עכשיו גם ברור למה יש ערך לזכור חייל אלמוני. כי חייל אלמוני בכל זאת יש איזושהי תחושה שרוצים קצת ממנו גם להשאיר בחיים. עכשיו עוד פעם, עד כמה לעמוד על יד מצבתו זה משאיר משהו ממנו בחיים, אני בספק רב. אם אני יודע משהו שהוא חשב, משהו שהוא כתב, משהו שהיה חשוב לו ואולי אני מממש את זה שהוא לא הצליח, בדיוק הבוקר שמעתי, בן שלי שמע על איזה חייל אחד שמישהו שנהרג בעצם, לא חייל, איזה נפגע בפיגוע נדמה לי, שהוא היה באמצע סטארטאפ. וההורים שלו ממשיכים את הסטארטאפ שלו. בעיניי זה מאוד יפה. זה לא עניין רגשי. יש משהו בזה שמשאיר אותו בחיים, זה עניין ערכי. זה לא שאלה של איזשהו רגש שותפות, מין התפרצות אמוציונלית. אני רוצה לטעון שיש לזה איזשהו בסיס קוגניטיבי. זה בעצם ערך של להשאיר משהו ממנו בחיים. אם הוא היה חי, חלק מהשעות שלו הוא היה מקדיש לזה, אז הנה אז אני עושה את זה במקומו, זה יתממש גם בלעדיו. ובמובן הזה משהו ממנו עדיין נמצא כאן. כי בסופו של דבר ערך החיים גם הוא אפשר לשאול למה יש לו ערך, וגם שמה יבואו כל מיני רציונליזציות ואני לא אכנס לזה כאן, אבל חלק מהן זה שהבן אדם רוצה לפעול ולהמשיך, ואם הוא ימות אז הוא אינו, הוא איבד את האפשרות לעשות את זה. אז אם אני נותן לו אפשרות לעשות את זה באופן כזה, באופן של זיכרון, הנצחה, המשך הפעולה שלו, אז גם בזה יש משהו של להשאיר אותו בחיים. זה אולי נשמע קצת מטפיזי, מיסטי, אני לא יודע בדיוק, מחוזות שאני בדרך כלל לא נוטה להגיע אליהם, אבל נדמה לי שקשה לי להצביע על הסבר אחר לפאתוס הזה שמלווה את חובת הזיכרון, את הערך שיש בזיכרון. ואני חושב שזה גם נותן איזשהו אור אחר קצת על הוויכוחים האם לזכור קולקטיבים או לזכור אינדיבידואלים, להתמקד ברעיונות או להתמקד באדם עצמו, מה הוא אהב ומה הוא לא אהב ומה היה האופי שלו וכל מיני דברים כאלה. כל אחד ייקח מזה את ההשלכות שהוא לוקח, אבל נדמה לי שיש לדברים האלה גם השלכות אולי אפילו פרקטיות, ולא רק שאלה פילוסופית מנותקת. אז אני בשלב זה עוצר כאן ואם מישהו רוצה להעיר, לשאול, זאת ההזדמנות. כן.
[Speaker C] מה עם איך אני אסתכל אם אני אשלב מה שאתה אמרת בקשר למה שכתוב בתורה, לזכור מה שעשה השם למרים? אני זוכר אותה כדי להחיות אותה ועל ידי זה אני לא מדבר לשון הרע, או אני זוכר אותה על מנת הפונקציה של הזכירה כדי שאני לא אדבר לשון הרע אם הבנתי נכון. אז איך זה משתלב במה שאתה אומר?
[הרב מיכאל אברהם] להיפך, לכן נתתי את ההקדמה בהתחלה. נתתי את ההקדמה בהתחלה שאני לא מדבר על ההיבטים הדתיים או ההלכתיים של הזיכרון. אני בכוונה דווקא נתתי כל מיני אינדיקציות דרך איך חושבים אנשים חילוניים, מטריאליסטיים, אתאיסטים, כדי להראות שגם שם ישנה איזושהי תפיסה שזיכרון הוא ערך. וזה בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שכמו שאמר ציצרו, כן, כל דבר אנושי לא זר לי. זאת אומרת, גם יהודי מאמין ומחויב במצוות הוא קודם כל בן אדם. אם יש ערך שמחייב את כל בני האדם אז הוא מחייב גם אותי. על גבי זה יש כמובן גם את המחויבויות הדתיות. ומה שאני רוצה לטעון זה שהמחויבות לזכור היא מחויבות אנושית אוניברסלית. על גביה יש מחויבויות פרטיקולריות. יש מחויבויות הלכתיות דתיות שהן באמת לא בשביל להשאיר בחיים. הן. את עמלק אין שום עניין להשאיר בחיים. את החובות לזכור, החובות ההלכתיות לזכור, הן חובות שמטרתן היא פרגמטית, תוצאתית. ולכן אני טוען שהן לא יכולות להוות הסבר טוב לערך הזיכרון עליו אנחנו מדברים בימים האלה. וזה בדיוק ההבחנה שעשיתי בהתחלה. תודה. עוד מישהו?
[Speaker C] אוקיי, אז יישר כוח ותודה רבה.
[הרב מיכאל אברהם] שיהיה יום שמח יותר מחר, להתראות.