שיעור על פוזיטיביזם והליכה אחרי כללים בהלכה‎

אוקיי. אנחנו היום נעסוק קצת בשאלת הכללים, כללים ופרטים בהלכה ובכלל. זאת סוגיה כמובן מאוד רחבה ואני אנסה ככה לגעת בכמה עקרונות יסודיים שלה כדי לקבל לקבל תמונה, כמה שנספיק. הרקע לדברים בעצם זה איזשהו ויכוח גדול ביחס למערכות משפט. יש, נגיד אפשר לקרוא לזה באופן סכמטי, שתי תפיסות קוטביות ביחס לאיך אנחנו מבינים מערכת משפטית. אפשר לקרוא לזה פוזיטיביזם ואולי משפט טבעי, יש לזה כל מיני היבטים ואני אנסה להתמקד בהיבט מסוים שלהם. אחד ההיבטים המרכזיים של הגישה שנקראת פוזיטיביזם זה שהיא תופסת שמערכת המשפט בעצם איזשהו סט של כללים שתפקידו של השופט, שנוצרים נגיד על ידי המחוקק, תפקידו של השופט לגזור מהכללים האלה את התשובה המשפטית הנכונה למקרה שבא לפניו, כאשר השופט בעצם אמור לעשות שימוש באך ורק בכללי גזירה לוגיים. זאת אומרת יש לנו סט של כללים שנותן לנו המחוקק, השופט אמור להפעיל על סט ההנחות או העקרונות האלה, הנתונים האלה, אוסף של כללי גזירה לוגיים ולהוציא את המסקנה הרלוונטית למקרה שבא לפניו. כנגד זה ישנה תפיסה אחרת, זו לא בדיוק משפט הטבע בעצם, האנטיתזה הזאת לפוזיטיביזם אפשר אולי לקרוא לזה יותר מה שנקרא תפיסה קזואיסטית. תפיסה קזואיסטית זו תפיסה שרואה את ההיסק המשפטי באופן שונה. אתה לא אמור לקחת את העקרונות שקבע המחוקק, את החוקים, כאיזשהם הנחות שמהם אתה גוזר בכלים לוגיים את המסקנה, אלא אתה אמור להשתמש במקרים תקדימיים, מקרים קודמים, ולעשות אנלוגיות למקרה שבא בפניך, כאשר אחד המאפיינים המרכזיים להבדל בין שתי התפיסות האלה זה בשאלה באיזה כלים אני משתמש. התפיסה הפוזיטיביסטית אומרת שאני משתמש בכלים דדוקטיביים, זאת אומרת בכלים שהם כללי גזירה לוגיים קשיחים, כן, כמו כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. מסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות וזה בעצם היסק לוגי תקף. אוקיי, זה דדוקציה. לעומת זאת במערכות משפט קזואיסטיות, בתפיסות קזואיסטיות של המשפט, אנחנו משתמשים בכלים רכים יותר, כלים שהם אנלוגיה בין מקרה למקרה ולא גזירה של מקרה פרטי מתוך חוק כללי. אז יש לנו מקרה אחד ואנחנו מנסים לראות איזה מהמקרים או מהתקדימים עסקו במקרים שדומים לו ולנסות להסיק את המסקנה מהמקרים הקודמים למקרה שבפנינו. כמובן שיש לזה המון השלכות, השאלה מי קובע בעצם את העקרונות שעל פיהם אני מכריע את הדין. המחוקק או הרכבים קודמים של בתי משפט קודמים. השאלה אם אני מסתמך על החוק החרות, כן, החקוק, או שאני משתמש בתקדימים שנקבעו על ידי בתי משפט קודמים ואני בעצם עושה אנלוגיות מול המקרים שהם עסקו בהם. אני מביא את הדברים האלה בתור רקע כי בעצם השאלה שבה רציתי לעסוק פה זה בדיוק השאלה הזאת אבל ביחס להלכה. האם ההלכה או פוסק ההלכה בעצם מה שהוא אמור לעשות זה לקחת איזשהו סט של כללים, יש לנו עקרונות הלכתיים בסיסיים, דיני דאורייתא, דיני דרבנן, השולחן ערוך נגיד כאיזושהי מטאפורה שמסמנת את אוסף העקרונות המחייבים, ומה שאמור לעשות הפוסק זה לקחת את אוסף העקרונות האלה, להפעיל עליהם כללי גזירה לוגיים ולגזור מהם את התשובה לשאלה שבאה בפניו. זאת בעצם איזושהי תפיסה שההלכה היא איזשהו אוסף של כללים קשיחים והפוסק אמור לעבוד עם כלי גזירה לוגיים וזהו. כן, זה המשפט הגרמני אני חושב נוטה יותר לכיוון הזה, המשפט הבריטי זו הדוגמה המובהקת אולי לתפיסה הקזואיסטית, התפיסה שמסתמכת על. מסתמכת על תקדימים ועל מקרים. אז גם בהקשר ההלכתי, כמו שאמרתי קודם, עולה בעצם אותה שאלה. ואני חושב שככל שאנחנו מתרחקים או מתקרבים יותר לזמננו, ככל שאנחנו יותר מאוחרים בהיסטוריה, הולכת ומשתלטת יותר התפיסה הפוזיטיביסטית גם בהלכה. זאת אומרת ההלכה רואה את עצמה, גם פוסקי ההלכה וגם אלה שלומדים את ההלכה, רואים את עצמם יותר ויותר כאנשים שבעצם תפקידם זה להפעיל כללי גזירה לוגיים על תקדימים. התקדימים מחייבים, אני צריך לראות מה הם אומרים למקרה שבא לפני. יש פחות ופחות מרחב תמרון לפוסק כדי לשחק עם דרכי חשיבה רכות יותר, אנלוגיות, לראות האם הכללים שייכים לפה, לא שייכים לפה, להרחיב אותם באיזושהי צורה. כמובן שעושים את זה, אני משתמש פה בניסוחים מאוד קיצוניים ודיכוטומיים. ברור שעושים את זה, אבל המינונים הולכים ופוחתים. זאת אומרת התפיסה היא שיותר ויותר אנחנו נהיים מתמטיקאים ולוגיקנים. בעוד שכשמסתכלים בכתבי האחרונים ואחרי זה אחורה לראשונים ולגאונים ולגמרא כמובן, למשנה אל שלא לדבר, אנחנו יותר ויותר פוגשים את המערכת בצורה כזואיסטית. לא בצורה של מערכת כללים אלא בצורה של מקרים, כאלה ואחרים, עושים אנלוגיה כזאת, אנלוגיה אחרת. מעט מאוד כללים קשיחים תמצאו במשנה. בגמרא קצת יותר, גם כן לא הרבה. בדרך כלל הדיון הוא על מקרים. מה המקרה כזה, זה הדין. מקרה כזה, זה הדין. מה אני עושה במקרה אחר? אין לי כלל. אז אני צריך למצוא מהו המקרה שדומה ולנסות לעשות אנלוגיות ולהסיק מסקנה למקרה שבא לפני. זה מה שהיה בעבר. עם הזמן אנחנו נעשים יותר ויותר מתמטיקאים, כן, יותר ויותר בעצם אנחנו מפעילים כללים לוגיים וניתוח לוגי על התקדימים או על הכללים שקיבלנו מרבותינו. אנחנו רואים את זה ככללים בעצם, לא תמיד קיבלנו מהם כללים, אבל אנחנו רואים את זה ככללים. ומבחינתנו כאילו התפקיד הולך ומצטמצם בעצם להיות איזשהו סוג של מחשב, כן, לעשות את ההיסק הרלוונטי למקרה שבא לפני, כשההנחה היא שבעצם הכל נמצא כבר במקורות. ומה שלא נמצא שם לא רלוונטי, או שהכל נמצא במקורות אלא מה שנמצא במקורות זה ההלכה, ומה שמעבר לכללים, מה שאין לכללים מה לומר עליו, אולי יש דברים כאלה אבל זה לא מעניין, זה לא שייך להלכה. אני ברשותכם לא אתייחס לצ'אטים פה כי אחרת אני אתפזר. אז אם תהיינה שאלות אני אקדיש כמה דקות אחרי השיעור ואשתדל לענות עליהן, בסדר? אז זה בעצם הדיון. עכשיו, הדיון הזה כמו שאמרתי קיים גם בעולם המשפטי וגם אני חושב ראוי להעלות אותו בעולם ההלכתי. פחות מדברים עליו שם במפורש, למרות שכמובן במובלע אפשר לראות אותו בכל מיני מקומות, אבל פחות הוא נמצא על השולחן בהקשר ההלכתי. ואני רוצה קצת לדון לגביו בהקשר הכללי וכמובן גם ביחס להקשר ההלכתי. עכשיו כדי לדון בו ברצינות צריך קצת להבין מה זה כללים. איך נוצרים כללים, מה המשמעות שלהם, מה היחס שלהם לפרטים. ושוב פעם על זה אפשר לדבר הרבה, אני עושה הכל היום טלגרפית כי אני מנסה לכסות נושא רחב בזמן יחסית קצר. אני אתחיל אולי עם טיעון של לודוויג ויטגנשטיין. זה היה אחד הנחשב אולי בעיני רבים כגדול הפילוסופים של המאה העשרים. והוא טען בעצם זה נקרא הטיעון הזה נקרא בעולם הפילוסופי פולואינג א רול. זאת אומרת מה פירוש לעקוב אחרי כלל. אז איך זה עובד? אז אומר לודוויג ויטגנשטיין אומר ככה, נניח שיש לכם בחינה פסיכומטרית ונותנים לכם שלושה מספרים: שלוש, חמש ושבע. ואומרים לכם מה הבא בתור, כן, שאלות קלאסיות לבחינה פסיכומטרית. שואלים מה המספר הבא בתור. אז אני חושב שהדבר הראשון שקופץ לראש אני מניח שיהיה המספר תשע. נכון? שלוש, חמש, שבע, תשע, כן, בסדרה חשבונית בהפרש של שתיים. אבל כמובן זה לא הכרחי, זה יכול להיות למשל גם אחת עשרה. כי שלוש, חמש ושבע הם שלושה ראשוניים, נכון? התשע הוא לא ראשוני. הראשוני הבא הוא אחת עשרה, נכון? עכשיו זה רק שתי דוגמאות, למעשה. זה אני יכול להוכיח מאוד בקלות שכל מספר שתרצו לשים במקום הרביעי אני יכול להוכיח שהוא מספר מתאים. אם תרצו מינוס חמש ושלושת רבעי לשים שמה בתור המספר הבא אין שום בעיה. אני בונה לכם כלל שהאן שווה אחת שלו נותנת שלוש, אן שווה שתיים שלו נותנת חמש, אן שווה שלוש שלו נותנת שבע, והאן שווה ארבע נותנת מינוס חמש ושלושה רבעים. אין שום בעיה זה ארבע משוואות עם ארבעה נעלמים, אתם יכולים למצוא את ארבעת המקדמים ולבנות את הכלל הזה. אפשר לבנות כלל אד הוק לכל מספר שתשימו במקום הרביעי, או במילים אחרות אפשר להצדיק כל המשך לסדרה. אז עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו, אז מה המשמעות של מי שהצליח בפסיכומטרי? מי שענה נכון בפסיכומטרי, האם הוא יותר חכם מהאחרים? לא, ממש לא. הוא רק בסך הכל יותר מתאים לקומון סנס או לקומון וויזדום, לא קומון וויזדום, לקומון סנס, לקומון סנס של האנשים. זאת אומרת הראש שלו יותר קונפורמי, זה הכל. זאת אומרת הוא מאוד לא יצירתי. הפסיכומטרי מוודא שלא ייכנסו אנשים יצירתיים מדי לאוניברסיטה, ולכן כל מי שיענה תשובה שהיא לא התשובה הטריוויאלית המתבקשת יסולק מהזירה, למרות שאני אומר לכם שוב בכל סדרה כזאת ללא יוצא מן הכלל אני יכול להביא לכם עיקרון שמצדיק כל המשך. כל המשך שלא יהיה. אז למה בוחרים דווקא את תשע והוא מקבל את הנקודות בפסיכומטרי? כי הוא קונפורמי, זאת אומרת הוא חושב כמו שאנחנו רוצים שהוא יחשוב. אגב, זה לא כל כך מופרך כי בסך הכל כשאני מלמד אותו בכיתה אני מלמד אותו בהנחה של החשיבה הקונפורמית. ככה אני מלמד. אם יש מישהו שיבין אותי בצורה אחרת ממה שמבינים אותי בדרך כלל אז הוא פשוט לא יבין את מה שאני מתכוון ללמד. אז אם אני רוצה לברור לעצמי את התלמידים שיבינו את מה שאני מלמד, אולי זאת באמת הדרך הנכונה לעשות את זה. רגע, רגע, הרב, אתה אומר כל כך הרבה דברים עם כל כך הרבה מילים קשות וחלק מהן חדשות וכל כך מהר שיש מאמץ לעקוב אחריך. אז גם אני מבקשת טיפ טיפה מתינות לטובת הצעירות מדי והזקנות מדי. אבל אני רוצה לשאול רגע, אני שומעת את מה שאתה אומר ואני שואלת את עצמי אם זה נובע רק משמרנות של המערכת או שזה כמעט קונספירציה, ברצינות, זאת אומרת האם יש פה כוונת מכוון מודעת לקדם רק את האנשים שישמרו על המערכת ואז… לא, לא, כמו שאמרתי בדקה האחרונה, לא זה ולא זה, זאת אפשרות שלישית. אני רוצה לבחור את אותם אנשים שיוכלו ללמוד ממני. אז אבל לבחור את אותם אנשים שיוכלו ללמוד ממני זאת הנחה שאני בעל הידע ובעל היכולת והכי כדאי זה להמשיך אותי. זאת ההנחה באוניברסיטה. אם לא אז אני הייתי צריך להיות סטודנט והוא היה צריך להיות מרצה. לא, וההנחה היא שמורה בעיניי, מורה בעל שיעור קומה ירצה למצוא את האנשים שיפרצו דרך מעבר לו. אבל אני צריך ללמד אותם בשביל זה, ואני לא יכול ללמד אותם אם הם לא מבינים את השפה שבה אני מדבר. אחרי זה השאלה איך לדאוג ליצירתיות, שאלה מצוינת. אני אתן לך דוגמה, אני רוצה דוגמה של ויטגנשטיין עצמו. אני רוצה ללמד ילד לספור. אוקיי? עכשיו אני אומר לו תראה, בוא אני אלמד אותך לספור, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, בשיטה עשרונית, כן? תשע, עשר, ואז זה עוד פעם אחת עשרה, שתים עשרה, שלוש עשרה, תשע עשרה, עשרים, שלושים, מאה וכן הלאה, כן? וכולי. אני מגיע עד אלף, כמה אני יכול להמשיך איתו? אין כוח. מכאן בא לתבין לבד את ההמשך, נכון? תמיד למידה כזאת מסתיימת בוכולי. זאת אחת, שתיים, שלוש, תשע, עשר, עשרים, מאה, אלף וכולי. עכשיו תחשבי על הבן אדם שהראש שלו בנוי אחרת משלי, לא פחות חכם אבל אחרת. הוא לא יבין מה זה הוכולי הזה. אני גמרנו לספור עד אלף, אני שואל אותו מה המספר הבא, הוא יגיד לי מינוס אלף שבע מאות חמישים וארבע. עכשיו הוא יכול להצדיק את זה, שמאחת עד אלף זה ככה והבא בתור זה מינוס אלף שבע מאות חמישים וארבע. אני לא אצליח בחיים ללמד אחד כזה לספור. אבל בעצם אם אני מבינה אותך אז אתה אומר מראש בהגדרה שמערכות חינוך תפספסנה חלק חשוב מהאנשים שיצטרכו להתפתח באופן אחר לא דרך המערכת. נכון, נכון. כל מי שלא התקבלה לחוג שהיא רצתה אז זרקתי לכם את הכדור למגרש. לא, זה חד משמעית נכון. זאת אומרת צריך, אבל אני אומר עוד פעם, זה לא, אני לא תולה את זה לא בקונספירציה ולא בגאווה ולא באיזה מניעים רעים. זה ההכרח, ההכרח לא יגונה. אני לא יכול לקבל לכיתה שלי מישהו שלא יבין את מה שאני מלמד. אין טעם, פשוט אין טעם. וכל דבר שאני מלמד, וזה מה שטוען ויטגנשטיין, זאת השורה התחתונה, ויטגנשטיין טוען שתמיד כאשר אני מלמד כלל כלשהו, אפילו במתמטיקה, התחום הכי לוגי, הכי כללי, הכי פוזיטיביסטי שיש עלי אדמות, כן? אפילו שם, הרי איך אני מלמד את הכלל? תמיד דרך דוגמאות שמסתיימות ב"וכולי". אני מביא לו דוגמה, ודע לך שהכלל הזה עובד לפי הדוגמאות האלה, ותבין לבד איך להמשיך. אבל אם הוא ימשיך את זה באופן שלא אליו התכוונתי, אז הוא לא קלט את הכלל. אני לא אצליח ללמד אותו את הכללים. אני משתמש בדוגמאות ולא מצליח ללמד אותו את הכללים. ולכן אין ברירה אלא לסנן את האנשים באופן כזה שמדברים את השפה שבה אני מלמד, ולקוות שאנשים האלה, למרות שמדברים את אותה שפה שלי, הם יהיו יצירתיים ויוכלו אחרי זה לפרוץ בכיוונים שלהם. אבל מישהו שהוא עד כדי כך שונה ממני שהוא אפילו לא מדבר את השפה שלי, אז הוא יצטרך ללמוד אחרת ממני, הוא לא יוכל ללמוד, אין מה לעשות. אני למשל, אם הייתי שר חינוך, וכרגע זה לא על הפרק, הייתי מנסה לחשוב איך אפשר ליצור איזשהם אפיקים או איזשהם במות או איזשהם פלטפורמות שהאנשים שלא השתלבו במערכת הזאת, בכל זאת יצליחו באיזשהו מקום כן להשמיע את דעתם ולהתקדם קדימה. אחת הבעיות בעניין הזה זה שברוב המקרים רוב האנשים כן חושבים באופן דומה. זאת אומרת, לאנשים, כשאתה מלמד אותם את המתמטיקה, בסוף הם קולטים את הכללים. מי יותר ומי פחות, אבל קולטים את הכללים. לכן לשמחתנו, אם כי יש לזה מחירים, יש אצל האנשים דפוסים דומים. אנחנו כן מדברים בשפה דומה. עכשיו, נכון שאנחנו מפספסים פה ושם אנשים שהם חושבים אחרת לגמרי והם לא יותר טיפשים, הם פשוט חושבים אחרת, ואין, לא נצליח ללמד אותם, אין מה לעשות. אבל אבל אין מה לעשות. אני לא יודע, אם שר חינוך ינסה להצמיד מורה לכל תלמיד כזה, הוא יצטרך להחזיק את כל שאר האוכלוסייה בתור מורים. זאת אומרת, זה זה יהיה בעייתי, אני לא רואה פתרון פתרון ברקע. אין ברירה, נגזר עלינו לפספס כל מיני חבר'ה כאלה, ואני חושב שמדובר במיעוט יחסית קטן, אבל אבל יש מיעוט כזה, כן? שאין מה לעשות. אגב, חלק מהטענות נגיד הפמיניסטיות, של כמה אפילו פמיניזם הרדיקלי, בעצם טוענת את אותה טענה ביחס לשפה גברית ושפה נשית. בטוח. תחומים שהתפתחו גם בהלכה אגב, אם אני חוזר להלכה. תחומים שהתפתחו על ידי חשיבה גברית, יכול להיות שאישה שחושבת קצת אחרת, היא לא בהכרח יותר טיפשה אם היא לא מבינה את זה או לא מסיקה את המסקנות שהגברים מסיקים, אלא היא חושבת אחרת, ומי אמר שהיא טועה אולי אני טועה? ואז בעצם זה מצד אחד זה נכון, מצד שני אין לי איך ללמד אותה. אני אומר כמובן באופן קיצוני, כי אפשר יש מה שנקרא מיזוג האופקים, כן? שגדאמר בהרמנויטיקה מדברים על זה, איך בכל זאת אפשר למזג אופקים בין כותב לקורא או בין יוצר לצרכן של יצירה וכדומה. אבל באופן עקרוני כן, יש פה בעיה. אבל אם אם אני אומר רק עוד מילה ואני לא רוצה להשתלט על השיח, אבל אם נצליח להעביר להכניס לתודעה של המורים שהם יצאו קצת מעמדת היודע-כול, למרות שהם יודעים הרבה יותר, ויהיו קשובים יותר לאנשים שיבואו, אז אולי יצמח עוד משהו. קודם כול האופטימיות שהמורים יודעים הרבה יותר אני שמח, אני לא תמיד אופטימי כל כך. וב' נדמה לי שיש שם כמה בעיות עוד הרבה יותר קשות מאשר הבעיה הזאת. אנחנו עוד תקועים עם ללמד את החבר'ה שכן חושבים כמו המורה. עד שנגיע ללמד את החבר'ה שלא חושבים כמו המורה, נדמה לי שאנחנו באמת מצבנו טוב. זאת אומרת, אני מדבר על פספוס של ה-90% שכן יכולים ללמוד אצלו, ולא של ה-10% שלא יכולים. הרב, שעת צהריים. אפשר להמשיך? אוסנת, אפשר להמשיך את השיעור בבקשה, אוסנתי? זה בדיוק מה שאמרתי לו כעת וזה היה כדי להבהיר דברים לאנשים שהיו צריכים הבהרה. היית היית מאוד מיומנת, יש הרבה אנשים שזה חדש להם. בסדר, אבל זה באמת נושא צדדי, אז בואו בואו נתקדם קצת. בעצם הטענה היא שהכללים נוצרים אצל האנשים מתוך דוגמאות. גם הדידקטיקה של למידת כללים מבוססת על דוגמאות. אני מראה לאנשים דוגמאות ומתוך זה אני מקווה שהם יפיקו את הכלל הרלוונטי. אבל כמו שאמרתי, אף פעם אין ערובה לזה שהם באמת הפיקו את הכלל הנכון. תמיד יכול להיות שכשהם הכלילו, הם הכלילו את זה באופן באופן שונה משלי. יש דוגמאות לדברים האלה גם בהקשר של של פילוסופיה של המדע. אני אתן אולי עוד עוד מבט בפילוסופיה של המדע לפני שאני אכנס קצת יותר להלכה. יש, יש. בספר של היסטוריון בשם קאר, היסטוריון בריטי מתחילת המאה העשרים בשם קאר שנקרא "מהי היסטוריה". ושם בספר הזה הוא עוסק במתודולוגיה של המחקר ההיסטורי. והוא מביא מפרנסיס בייקון בעצם. פרנסיס בייקון, פילוסוף של המאה השש-עשרה, שבעצם בנה את הלוגיקה האינדוקטיבית שלפיה עובד המדע. והוא אומר איך אנחנו בעצם בונים תיאוריה מדעית? אנחנו אוספים עובדות, מנתחים אותם, מנסים להכליל אותם וככה יוצרים תיאוריה מדעית, באינדוקציה מתוך הדוגמאות שבהן צפינו. אומר ההיסטוריון קאר, זה לא יכול להיות נכון. למרות שככה בדרך כלל תשאלו כמה אנשי מדע, זה מה שהם יגידו לכם גם היום, אבל זה פשוט לא יכול להיות נכון. למה? תחשבו למשל, הוא מדבר על תיאוריה היסטורית, אבל זה נכון לכל תחומי המדע. תיאוריה היסטורית למשל, עד כמה שהיסטוריה זה מדע, לא בטוח שנקרא לזה מדע, לא משנה, זה נכון בכל מחקר אקדמי. למה? כי תחשבו למשל על מישהו שרוצה לחקור למה נפוליאון הפסיד בקרב ווטרלו. אוקיי? אז הוא מה הוא אמור לעשות לפי פרנסיס בייקון? לאסוף את העובדות, לנתח אותן, להבין אותן, להכליל אותן לאיזושהי מסקנה כללית, ואז יש לו איזשהו הסבר כולל ללמה נפוליאון הפסיד, ואולי זה יתאים גם לקרבות אחרים, אפשר ללמוד מזה דברים איך לנצח בקרבות אחרים. בוא ננסה לחשוב עכשיו שאנחנו היסטוריונים שניגשים למחקר הזה ורוצים לאסוף את העובדות. איזה עובדות אנחנו אמורים לאסוף? מה הגובה הממוצע של חייליו של נפוליאון מול וולינגטון ובלוכר? מי מה היה שמו של השליש של הגדוד הרביעי? באיזו שעה זרחה השמש? יש אינספור עובדות. איך אני יודע איזה עובדות לאסוף? תגידו לי מה זאת אומרת, העובדות הרלוונטיות, שיש עובדות שהן לא רלוונטיות. מה שמה של אימא של המצביא? זה לא נראה רלוונטי, נכון? אבל מה המוראל של החיילים? זה כן נשמע רלוונטי או מה הציוד, הנשק שיש לשני הצדדים? זה נראה רלוונטי. למה זה נראה לנו רלוונטי? כל עוד אין לנו את התיאוריה שאומרת לנו מהם הפרמטרים החשובים לניצחון בקרב, תחשבו שאין לי את התיאוריה, אני עוד לא יודע כלום, זה הקרב הראשון שפגשתי, אוקיי? אז אין לי דרך לדעת מי הן העובדות הרלוונטיות ומי עובדות לא רלוונטיות. כל ההנחות האלה שאני אוסף עובדות רלוונטיות, הרלוונטיות של העובדות היא תלוית תיאוריה. זאת אומרת אם התיאוריה היא שצריך ציוד יותר טוב כדי לנצח בקרב וטווח יותר ארוך של תותחים או לא יודע בדיוק מה, אז אני יכול עכשיו לשאול את עצמי אוקיי, למי היו תותחים יותר ארוכי טווח? אבל כל עוד אני לא יודע את התיאוריה, אני הרי רוצה להגיע אל התיאוריה, אני אוסף עובדות כדי להגיע אל התיאוריה. איך אני יודע איזה עובדות לאסוף? תחשבו שאני לא יודע כלום לגבי התיאוריה, כן, כמובן זה ניסוח קיצוני, אבל לא יודע שום דבר על מה שולט על, מה הפרמטרים השולטים על ניצחון או הפסד בקרב. לא יודע כלום, אני מתחיל את המחקר מאפס, אין שום דרך לקבוע איזה עובדה היא רלוונטית ויש אינספור עובדות. אז איך אני יודע איזה עובדות לאסוף ועל בסיס איזה עובדות לקבוע את ההכללה שלי? ברור שאני מגיע לאיסוף העובדות כבר עם איזשהו רעיון כללי, גמיש, עמום, אבל איזשהו רעיון, איזשהם כיוונים מה יכול להיות רלוונטי ומה לא. אחרת אין שום דרך למיין את העובדות לרלוונטיות ולא רלוונטיות. אז זה אומר בעצם שאני לא מתחיל מהעובדות ומסיים בתיאוריה, אני מתחיל בתיאוריה עמומה, גמישה, מאוד לא חד-משמעית, אוסף עובדות, בודק שוב פעם את התיאוריה משפץ אותה, ארטיקולציה מה שנקרא, שכלול, אחרי זה אני חוזר לעובדות אוסף עוד עובדות, חוזר לתיאוריה. רצוא ושוב כזה עד שאיכשהו אני מגיע לתיאוריה שעומדת במבחנים של כל העובדות וכל הקרבות השונים שאני יכול אחרי זה לבדוק ולראות האם הם מתאימים לתיאוריה שלי. זה אומר שאני לא מתחיל מהדוגמאות ומסיים בכלל, אלא יש פה מהלך מורכב יותר, המתחיל מאיזושהי תפיסה אינטואיטיבית של הכלל ואז אוסף דוגמאות לפי התפיסה האינטואיטיבית הזאת ואז חוזר חזרה ובודק את התפיסה האינטואיטיבית הזאת, היא עובדת, היא לא עובדת, משכלל אותה, חוזר חזרה לתחום העובדות, בודק את עצמי שוב פעם על העובדות, חוזר עוד פעם. זאת אומרת, האמון הגדול שיש לנו בכללים הוא כמובן לא מוצדק כי הכללים הם תוצאה של הכללה על בסיס עובדות, אבל מצד שני זה לא נכון שאני מתחיל מהעובדות ומסיים בכלל. זאת אומרת במילים אחרות, אם אני אנסח את זה באופן כללי יותר ויש לזה עוד דוגמאות בתולדות המדע, אם אני אנסח את זה בצורה כללית יותר אז אני אומר בצורה של כלל, כן, אז אני אומר שבעצם כשאתה רוצה, כשאתה פוזיטיביסט שחושב שאנחנו בעצם עובדים על סמך כללים, אתה חי באשליה. זה לא שאלה של מה נכון לעשות, השאלה היא מה אפשר לעשות. אין שום דרך לייצר מערכת פוזיטיביסטית טהורה, אין חיה כזאת. זאת אשליה של כל מיני יקס שחושבים שכל דבר הוא מדע, גם משפט הוא מדע והכל הוא מדע, זה שטויות. אין דבר כזה, אין דרך לייצר מערכת פוזיטיביסטית. למה? א', בגלל שהכללים מתחילים לפני העובדות באופן עמום, חוץ מזה בלי העובדות הכללים הם לא נכונים או לא מלאים, אני צריך את הדוגמאות כדי לייצר את הכלל ואני אף פעם לא יכול לדעת שהגעתי אל הניסוח המדויק והמלא של הכלל. אני תמיד במשחק של העובדות מול הכלל. אם אני איישם את הכלל על העובדות, יכול להיות שאני מיישם אותו בצורתו הלא שלמה והלא מדויקת. אולי דווקא העובדה שאני מדבר עליה שייכת לאותן עובדות שהכלל במצבו הנוכחי עדיין לא מסביר אותן, צריך לשכלל אותו עוד יותר כדי להסביר אותן. אותו דבר אגב קורה בהלכה. כשאני מייצר כלל הלכתי, כן, מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, איך אני יודע את זה? כי אני מכיר כל מיני כללים, דוגמאות סליחה, כל מיני דוגמאות של מצוות שנשים פטורות. אני שואל את עצמי מה משותף לכל הדוגמאות האלה? אה, הן כולן תלויות בזמן. אז כנראה שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. אבל זה לא בדיוק כך, כי אולי יש מכנה משותף אחר לאוסף הדוגמאות הזה? בטוח שיש. יש מלא מכנים משותפים לכל הדוגמאות, זה הכלל של פולואינג א רול של ויטגנשטיין. כל אוסף של דוגמאות אפשר להכליל אותו באינסוף צורות. יש לזה הוכחה מתמטית אגב למשפט הזה, כל אוסף של דוגמאות אפשר להכליל אותו באינסוף צורות. אז זה אומר שבעצם כל אוסף של דוגמאות גם בהלכה, יכולתי למצוא איזשהו כלל שחורז את כולן, יכולתי למצוא אינסוף כללים שחורזים את כולן וכל אחד מהכללים האלה היה קובע משהו אחר על המצוות שנשים פטורות. אולי זה כל המצוות שמתחילות באותיות מ-פ' עד ת', והמצוות שמתחילות מ-א' עד ע' נשים חייבות. גם כלל, לא נשמע… אבל השאלה מה האמת? מה? השאלה מה האמת? לא יודע מה האמת, אין לי מושג. אני יודע את הדוגמאות. לא יודע, אני יודע את הדוגמאות. אני שואל את עצמי מי הוא הכלל. לא יודע, מתוך הדוגמאות האלה אני יכול להגיע להמון כללים. מה אני אמור לעשות? בעצם להפעיל את השכל הישר שלי בדיוק כמו שראינו אצל קארל. מה זאת אומרת? איכשהו נראה לי שתלות בזמן אולי יכולה להיות פרמטר רלבנטי, אבל באיזו אות מתחילים לכתוב את המצווה לא נשמע לי סביר שזה הפרמטר הקובע. אבל שוב, אני כבר מניח פה איזושהי הנחה שקדמה להכללה, נכון? אני לא ניזון רק מהדוגמאות, כי מהדוגמאות כשלעצמן יכולתי להגיע להמון הכללות. אני בוחר הכללה בגלל שיש לי בעצם איזשהם כיוונים ראשוניים מה בכלל בא בחשבון ומה לא, נותן לי איזשהם גבולות גזרה להכללות שלי. ואז אפשר לדון אגב גבי הרבה אנשים ויגידו מי אמר שתלות בזמן היא פרמטר רלבנטי? על פניו זה נשמע מאיפה המצאת את זה? למה דבר שתלוי בזמן נשים תהיינה פטורות? מה הקשר בכלל? נשמע הזוי. למה זה פרמטר רלבנטי? שאלה טובה מאוד. לא בכדי באמת האבודרהם מנסה למצוא איזשהו הסבר שנשים פטורות כי רוצים לפנות אותן לעיסוקיהן בבית וכל מיני דברים כאלה. לא ממש עומד במבחן העובדות ההלכתיות לדעתי, אבל אין פלא שהוא מחפש לפחות. הוא מחפש כי אחרת באמת לא ברור למה חז"ל בחרו דווקא את העניין הזה. וזה כמובן מוביל אנשים אחרים להגיד לא, זאת מסורת מסיני, שזה בעצם הפרמטר החשוב הוא התלות בזמן, כן, שהמצוות שהזמן גרמה זה מה שנשים פטורות, זה מסורת מסיני. והלימודים שמביאים בגמרא זה רק אסמכתאות או דרשות סומכות, כל מיני דברים כאלה. ממש לא עומד במבחן העובדות, גם זה לא נכון. זה פשוט לא נכון. בקיצור החיים מסובכים. החיים מסובכים פירוש הדבר שמי שחושב שהוא יוכל לעבוד עם כללים ולהגיע לתשובות בדוקות, מדויקות וחד-משמעיות חי באשליה. לא בגלל שזה לא נכון, לא בגלל שצריך להיזהר, בגלל שזה פשוט לא מוגדר, אי אפשר לעשות את זה. גם אם תרצה לא תוכל לעשות את זה. גם מי שחי באשליה שהוא עושה את זה אני יכול להראות לו שהוא לא עושה את זה, הוא רק חי באשליה שהוא עושה את זה. כי אראה לו מאיפה בא הכלל שלו, זה בא ממנו עצמו. אותו כלל עצמו שאני אגיד לשני אנשים, אפילו אחרי שאני כבר אגיד להם את הכלל, הם יישמו אותו בצורות שונות על אותו מקרה. אז זה לא מתמטיקה. אפילו אם אני אתן לך את הכלל זאת לא מתמטיקה. שזה אינספור דוגמאות. אני אביא אולי כמה מהן בהמשך. אז לכן התחושה הזאת כאילו שאפשר, שבכלל יש אופציה פוזיטיביסטית, לא רק בהלכה אגב, אבל בפרט בהלכה, זאת שטות. אין דבר כזה. אין אופציה כזאת. אני אביא לכם אולי דוגמה נחמדה מהשתלשלות של כלי הדרש. כן, המערכת הכי מתמטית שהייתי מצליח להעלות בדעתי. יש לנו סדרה של שלוש עשרה כללי דרש. מה רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהן. קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים. שלושה עשר כללים ממש, ארסנל לוגי מוגדר, מדויק עד הסוף. אפשר לעשות בו שימוש בהיסקים מדרשיים מהתורה. אוקיי, נהדר. עכשיו בואו נראה איך העסק הזה עובד. אז בואו תסתכלו על הגמרא במסכת פסחים בדף כ"ב. אפשר ללמוד ממנה המון דברים, אבל ניגע בה. הגמרא שם דנה בשאלה מה לומדים מ"את בשרו". משנה לגבי לגבי שור שנגח, לא חשוב כרגע העניין. אז לומדים את הטפל לבשרו, ולדות ודמי ולדות ועור וכל מיני דברים שהם טפלים לשור, הם לא הוא עצמו. אוקיי. אומרת הגמרא ואידך "את" לא דריש. כן, ויש תנא שאת המילה "את" בתורה הוא לא דורש. ואז אחד בא מרבה מהמילה "את" משהו, מה שטפל לבשרו. "את בשרו" זה בא לרבות את מה שטפל לבשרו והשני את המילה "את" לא דורש. מה כתוב "את", היא כתוב "את". אומרת הגמרא כדתניא, זה הקטע החשוב לענייננו. כדתניא, שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה. כן, כל מילת "את" בתורה הוא היה דורש מה מרבה ממנה משהו. כיוון שהגיע ל"את ה' אלוהיך תירא" פירש. הוא לא מצא מה לדרוש מהמילה "את" בפסוק "את ה' אלוהיך תירא". למה לא? אני מניח שזה בגלל שמה אפשר לרבות באופן שהוא דומה לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שכמו שיראים מהקדוש ברוך הוא צריך גם לירוא ממנו. כן, "ואל מי תדמיוני ואשווה". אי אפשר להשוות שום דבר לקדוש ברוך הוא. אז אמר "טוב, פה אני לא מוצא מה לרבות מהמילה הזאת" ופירש. אומר אז כנראה לא צריך לדרוש את המילים "את". אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? הקיצור הם אומרים לו אתה לא עושה פה החלטה מקומית שמהפסוק הזה אתה לא דורש שום דבר. אם מהפסוק הזה אתה לא דורש שום דבר, בעצם זה אומר שהכלל שכל מילת "את" תמיד באה לרבות הוא לא נכון. וממילא גם בפסוקים האחרים שריבית משהו מהמילה "את" צריך לוותר על זה. ובאמת הוא אמר להם: אמר להם, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. אמר להם נכון, אתם צודקים. כל הדרשה שלימדתי אתכם עד עכשיו מכל מילות את שבתורה, תזרקו אותן לפח, לא נכון. עד שבא רבי עקיבא ודרש "את ה' אלוהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. כן, רבי עקיבא בעצם אומר נכון שאי אפשר לדמות שום דבר לקדוש ברוך הוא, אני בוחר את מה שהכי פחות לא דומה. אז תלמידי חכמים זה הכי פחות לא דומה והרי צריך לרבות משהו מהמילה "את", אז צריך לרבות תלמידי חכמים. מכאן לומדים את העניין של מורא תלמידי חכמים. אבל שימו לב מה קורה פה. בעצם יש לנו כלל שהמילה "את" באה לרבות. כלל בבית המדרש של דבי רבי עקיבא, כלל שהמילה "את" תמיד באה לרבות משהו. שמעון העמסוני בודק את זה על המקרים השונים ודורש כמובן, הוא מיישם את זה, הוא פוזיטיביסט. הוא מיישם את זה על כל מילה ומילה בתורה איפה שכתוב "את" הוא מרבה. כי זה יישום של הכלל הגורף שכל מילת "את" באה לרבות. כמובן יש פה עדיין שאלה גם את מה לרבות וזה הכלל לא אומר לנו. וכאן כמובן יש דרגת חופש לדרשן, אבל נעזוב את זה. נניח כרגע שאני מתעלם מהאספקט הזה. פתאום הוא נתקל בדוגמה נגדית. מה הוא אומר? לכאורה הייתי אומר טוב, הוא נשאר בצריך עיון ועובר הלאה, אבל את הדרשות הקודמות הוא כמובן נשאר איתן. מה, בגלל שיש לך דוגמה נגדית אתה זורק את הכלל? התשובה היא כן. אם יש לי דוגמה נגדית אני זורק את הכלל. למה? כי הכלל נבנה מהדוגמאות, זה לא כלל שבא מסיני. זה כלל שנבנה מהדוגמאות, ואם הוא לא מתאים לכל הדוגמאות. כנראה שהכלל הזה לא נכון, כמו העיקרון של פופר, שתיאוריה שמופרכת בניסוי צריך לזרוק אותה לפח. תיאוריה ניתנת, אפשר להעמיד אותה לניסוי כדי לנסות להפריך אותה. אם היא לא עומדת במבחן, צריך לזרוק אותה לפח, להחליף אותה בתיאוריה אחרת. אותו דבר עשה שמעון העמסוני, הוא בנה תיאוריה שהמילים את באו לרבות, עבד לו מצוין בהרבה מאוד פסוקים, ואז הוא נתקע בפסוק אחד שהפריך את התיאוריה. אז הוא ויתר עליה. אז בא רבי עקיבא ואומר לו, לא, אני לא מוותר עליה. למה לא? כי יש לי אמון בתיאוריה הזאת, ולכן אתה צודק שפה זה דוחק לרבות משהו ביחס לקדוש ברוך הוא, אבל כדי להציל את הכלל הזה, אני מוכן לאמץ דרשה דחוקה. מה זה בעצם אומר? שהתנאים נחלקו פה, האם יש כלל כזה שמהמילה את תמיד מרבים משהו, או שאין כלל כזה? על בסיס מה, איך מתנהל הוויכוח הזה? ממש כמו ויכוח מדעי, מול דוגמאות. שמעון העמסוני הביא דוגמה נגדית שמפריכה את הכלל, רבי עקיבא מצא איזשהו תירוץ שמשאיר את הכלל. והרי רבי עקיבא לא היה מוצא, יכול להיות שגם הוא היה מוותר על הכלל הזה. למה? כי אם הכלל הזה היה יורד מסיני, והיינו מקבלים מהקדוש ברוך הוא תמיד המילה את באה לרבות, אז אין ספק שהם היו נשארים עם הכלל הזה גם אם לא היו מוצאים מה לדרוש בפסוק הזה. יש כלל כזה, הקדוש ברוך הוא אמר, אז פה אני לא יודע מה לדרוש, טוב, צריך עיון, לא יודע מה לדרוש, לא הייתי זורק את הכלל שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא. פה יש אינדיקציה ברורה לזה, שאת הכלל הזה לא קיבלנו מהקדוש ברוך הוא. את הכלל הזה בנינו בעצמנו. זאת אומרת, כללי הדרש, במקרה הזה זה לא אחד מי"ג הכללים של רבי ישמעאל, זה כלל של דבי רבי עקיבא, זה ריבוי מהמילה את, זה אחד מהכללים של רבי עקיבא, אבל לא חשוב, זה נכון לכל מערכת הכללים, הכללים האלה נבנו על ידי חכמים לאור דוגמאות, ולכן יש להם משמעות מאוד מוגבלת. ואם יש דוגמאות שבהן זה לא יעבוד, אז לא בטוח שאני צריך להידחק, יכול להיות שצריך לוותר על הכלל, להגיד הכלל הזה לא נכון, לפחות בדוגמה הזאת הוא לא עובד. ואז אני לא איישם אותו על הדוגמה הזאת. אני לא אעשה את הקרעכץ הזה שמציע רבי עקיבא לעשות כאן. לא, אם זה לא מתאים וזה נראה לי דחוק, אז אני לא אעשה את זה. כי מי אמר שהכלל הזה בכלל נכון? ואיפה בכלל הדבר הזה מתחיל? יש גמרא בתמורה, גופא אמר רב יהודה אמר שמואל, שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל, תשאל בשמיים מה הן ההלכות האלה? איבדנו אותן בימי אבלו של משה, גדול הדור נפטר, כולם באבל. כולם באבל, אבל אסור לו ללמוד תורה. עכשיו, הם מבכים את משה שלושים יום, אז שלושים יום כל עם ישראל לא לומד תורה. אין פלא שהרבה הלכות נשתכחו, תזכרו שההלכות אז לא היו כתובות, הן עברו בעל פה. ואם שלושים יום כל עם ישראל לא לומד, אין פלא שהרבה מאוד מההלכות נשתכחו. עוד פעם, לא בהכרח זה סיפור כמעשה שהיה, זה כמובן אגדה, אבל היא באה להגיד משהו. אמרו לו ליהושע שאל, אמר להם לא בשמיים היא. אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, נביא לא מוסמך להביא לנו הלכות. אמר רבי יצחק, נפלה הברה שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפינחס שאל, אמר להם לא בשמיים היא, אמרו לאלעזר שאל, אמר להם אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. טוב, אחר כך עם יהושע וכולי. ואז בסוף כתוב ככה, זה הקטע שחשוב יותר לענייננו. במתניתין תנא, אלף ושבע מאות קלים וחמורים וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו, אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאישה. מה היה שם בעצם? נשתכחו אלף שבע מאות קלים וחמורים וגזרות שוות, בעצם הלכות שנלמדות ממידות הדרש, ודקדוקי סופרים, לא משנה כרגע, נשתכחו. ואת זה החזיר עתניאל בן קנז בפלפולו. למעלה, כשנשתכחו הלכות, לא כתוב שמישהו החזיר אותן בפלפול. למה? כי הלכה למשה מסיני זה פשוט אוסף של הלכות שהועברו במסורת, אין שום דרך לשחזר אותן, אם שכחת, הלך, אבוד, אין איך לשחזר את זה. מה קורה עם הלכות שנלמדות מגזרות שוות וקלים וחמורים, שנלמדות במידות הדרש? איך עתניאל בן קנז החזיר אותן? התשובה היא שעתניאל בן קנז, אני חמשב שמידות הדרש בכלל לא ניתנו למשה בסיני, למרות שהסכמת כל הראשונים שמידות הדרש הן הלכה למשה מסיני, וכמעט כל החוקרים טוענים שמידות הדרש הן לא הלכה למשה מסיני, אלא דברים שהתפתחו לאורך ההיסטוריה וגם הושפעו מתרבויות אחרות. אני חושב ששני הצדדים צודקים פה במובן מסוים. מה זאת אומרת? המידות הדרש לא ניתנו למשה בסיני. מה שניתן למשה בסיני זה אופן הקריאה של הדרש, כמו שפה פשוט. הקדוש ברוך הוא ישב וקרא איתו בדרך מדרשית את הפסוקים וגם בדרך פשטית. אבל בימי אבלו של משה נשתכחו ההלכות, ועם ישראל לא ידע את השפה המדרשית. הוא לא הספיק ללמוד את השפה המדרשית. מה עושים? מתחילים לעבור על הדוגמאות שאותן אנחנו כן זוכרים. יש הרבה ששכחנו, ויש הרבה שנשארו. בוא נעבור על הדוגמאות שאנחנו כן זוכרים ובוא ננסה לחלץ מהן כללים. אילו כללים בעצם עומדים בבסיס עולם הדרש? פתאום אנחנו מגלים שיש קל וחומר, יש גזירה שווה, יש אותה מילה בשתי פרשיות, אנחנו משווים אותן. יש קל וחומר, קל וחמור, אפשר ללמוד מהקל אל החמור, ועוד כל מיני מידות דרש כאלה. ולאט לאט עתניאל בן קנז החזיר קצת. לאט לאט לאורך ההיסטוריה נוצרות יותר ויותר מידות דרש. אז מצד אחד צודקים החוקרים שזה נולד לאורך ההיסטוריה, מצד שני צודקים הראשונים שאומרים שזו הלכה למשה מסיני. למה? כי מה שנעשה לאורך ההיסטוריה זאת רק המשגה. אבל צורת הקריאה של המדרש ניתנה למשה בסיני. המעבר לסט של כללים מומשגים ומנוסחים נעשה על ידי חכמים לאורך הדורות. בגלל השכחה הם ניסו לאסוף מתוך הדוגמאות שהם קיבלו לייצר כללי דרש, ואז נבנו כל מיני מערכות דרש, ולכן יש שם מחלוקות. בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, אומר הרמב"ם, לא נפלה מחלוקת מעולם. אז איך פה יש מחלוקת בעולם הדרש? מחלוקת מאוד גדולה בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא, מידות דרש אחרות לגמרי, כלל ופרט או ריבוי ומיעוט. נפלו מחלוקות בגלל שמידות הדרש, להבדיל מעולם הדרש, הן לא הלכה למשה מסיני. מידות הדרש הן המשגה של חכמים שמנסים להבין את הכללים של השפה הזאת שנקראת שפת הדרש. אגב, כמו בשפה מדוברת. בשפה מדוברת הכללים הדקדוקיים הם כללים שאנחנו מייצרים אחרי שהשפה כבר קיימת. אף אחד, לא ישבו מועצת חכמי השפה ובנו מראש סט של כללים דקדוקיים והשפה נבנתה מתוכה, זה הלך הפוך. השפה התחילה להיווצר באופן טבעי בקהילה של דוברים, ומדברים ביניהם את השפה. לאט לאט מגיעים אנשים ומנסים לחלץ מתוך אופני הדיבור השונים איזשהו סט של כללי דקדוק, איך בעצם על מה השפה הזאת בנויה. ולכן באמת יש הרבה מאוד יוצאים מן הכלל בכללי דקדוק. ולמה? כי השפה לא נוצרה מתוך הכללים, הפוך, הכללים נוצרו מתוך הדוגמאות של השפה. ולכן לא תמיד אנחנו מצליחים ליצור כללים שיצליחו לקלוע לכל הדוגמאות, כי הכללים הם לא באמת אמיתיים. הכללים הם בסך הכל כלים שאנחנו משתמשים בהם כדי להקל עלינו להתמצא באופני הדיבור של השפה. ולכן באמת מי שהוא דובר ילידי, מי שנולד בבית שמדברים את השפה, אז הוא לא משתמש בכללים. הוא לומד את השפה מתוך דוגמאות. אנחנו רואים איך אנחנו חוזרים לקזואיזם. הוא לומד את השפה מתוך הדוגמאות ומתוך זה הוא יודע איך מדברים. הוא משתמש בדוגמאות שהוא שמע והוא מצליח ליישם אותן על דיבורים שאותם הוא לא שמע, דיבורים חדשים. כשהוא כותב שיר למשל, אז זה ממש שימוש בצורות שפתיות שהוא לא ראה מעולם, זאת אומרת כמה הוא יצירתי, אבל אנחנו כל הזמן משתמשים, כמה שיותר יצירתיים יש יותר כאלה, אבל כל אחד משתמש בשפה גם בהקשרים שהוא לא שמע בעבר. הוא מיישם מהדוגמאות שהוא שמע בעבר על מה שהוא רוצה להגיד עכשיו. לכן גם כשיש כללים, הכללים נוצרים מתוך הדוגמאות. עכשיו פתאום כשיש כללים אנחנו מתחילים עכשיו כמי שיוצא מהאולפן ולמד את השפה בדרך כללים, הוא לא למד את זה בבית הוריו, אז הוא צריך כללים. הוא לא יודע להשתמש בצורה קזואיסטית, אז אותו מלמדים בצורה פוזיטיביסטית, מלמדים אותו לפי הכללים. והוא הולך לרחוב ומתחיל לתקן את האנשים על כל צעד ושעל. למה? כי הוא חושב שהכללים האלה מכוננים את השפה, אבל הם לא. הוא טועה בדרך כלל, לא הדוברים ברחוב טועים. בדרך כלל הוא טועה, כי הוא לא יודע שיש הרבה מאוד יוצאים מן הכלל. ומי שמכיר ומבין את הריתמוס הפשוט הטבעי של השפה הוא יודע יותר טוב איך לדבר בכל סיטואציה מאשר מי שבא עם סט הכללים שהוא למד באולפן. כיוון שגם שפה, כמו כל מערכת אינטלקטואלית, כמו כל מערכת מדעית, כמו כל מערכת משפטית, כמו כמובן גם המערכת ההלכתית, מי שרוצה להשתמש בכללים כדי להוציא את התוצאות באופן פוזיטיביסטי. יטעה בהרבה מאוד מקרים. ומי שהולך נגד הכללים, כי האוזן שלו שומעת שפה לא נכון ליישם את הכלל, או לפחות לא באופן הזה, הוא יותר צודק. ולכן מידות הדרש או כללי השפה, כל אלה הם בסך הכל דוגמאות לכשל הפוזיטיביסטי. הכשל של התפיסה הזאת שחושבת שאם אני אלך עם סט של כללים מנוסחים ואגזור מהם תשובות בכל סיטואציה שאני מתעניין בה, אני אגיע לתשובות הוודאיות והנכונות. טעות גדולה. כיוון שהכללים שמהם אתה יוצא הם לא כללים מדויקים. הם קירובים לשפה הדבורה, השפה המדוברת. במקרה של ההלכה הם קירובים לדרך החשיבה ההלכתית. והדרך החשיבה ההלכתית היא הרבה יותר מבוססת על אינטואיציה מאשר על סט של כללים. יש פה אולי מובאה שהבאתי פה מהרמב"ן שאומרת את זה בצורה מאוד יפה, ציטוט מאוד ידוע בהקדמת המלחמות, הפירוש שלו לרי"ף. אבל השאלה אם אין כאלה? אין כללים? זו שאלה ספקולטיבית שאני לא יודע לענות עליה. מה שאני כן יודע לענות זה שהכללים שבידינו לא מחייבים. כי אני לא יודע אם אלה הכללים הנכונים. אולי יש, אבל אני לא יכול לדעת. אז מבחינתי דה פקטו מה זה משנה? בין אם הבעיה היא אפיסטמית או הבעיה היא מהותית, מה זה מעניין? תכלס, אני לא יכול לתת אמון מלא בכללים שבידי. תמיד אתה צריך להיות מצד אחד ללכת עם הכללים, מצד שני להיות קשוב לאינטואיציה שלך. להבין האם אתה חושב שנכון ליישם פה את הכללים האלה או לא. אף פעם אל תלך רק עם אחד מהצדדים האלה כי תטעה. האמנות ההלכתית זה אמנות התמרון בין העבודה עם הכללים לבין האינטואיציה שאומרת לי איך ומתי ליישם אותם, אם בכלל. אז איך פוסקים? מה שהרמב"ם… מה שהחזון אי"ש, סליחה, היה קורא החלק החמישי של השולחן ערוך. כי הרי יש רק ארבעה חלקים לשולחן ערוך. החלק החמישי של השולחן ערוך זאת אותה אינטואיציה שאומרת לי מתי נכון ליישם את השולחן ערוך ומתי לא. זה בעצם מה שהוא מתכוון לומר. כן, מישהי רצתה להעיר? כן, אז כשיש לי שאלה הלכתית, אני הולכת לפי האינטואיציה? אז תלוי למי. אינטואיציה של מי? צריך אינטואיציה של מישהו שהוא בקיא היטב בעולם ההלכתי כדי שאני אוכל להאמין. זה כמו האם הבנאדם שהגיע מארצות הברית לא יודע עברית. עכשיו הוא מגיע לארץ, לימדו אותו באולפן את הכללים. עכשיו יש לו אינטואיציה שפה לא נכון ליישם את הכללים, הוא רק יצא מהאולפן. את חושבת שהוא צריך ללכת עם הכללים או עם האינטואיציה? ברור שעם הכללים. ברור שעם הכללים כי אין לו, האינטואיציה שלו מבוססת על כלום. כדי לבנות אינטואיציה אתה צריך קצת היכרות. אחרי שתהיה לך היכרות, תפגוש ברחוב, תדבר עם אנשים, תראה מתי חורגים מהכללים ואיך חורגים מהכללים, אז אתה תפתח לאט לאט גם אינטואיציה אצלך. אבל מישהו שאין לו את האינטואיציה הזאת שלא התחכך מספיק עם החומר, לא נכון להסתמך על האינטואיציה שלו. או שישאל רב, או שילך עם הכללים. אין מה לעשות. בשביל זה נועדו הכללים. מה שאני מדבר כאן על השילוב הזה בין האינטואיציה לבין הכללים זה מדבר לאנשי הלכה. לאנשים שיש להם כבר את המיומנות ואת הניסיון ובנו את האינטואיציה ההלכתית שלהם. נקרא פה קטע מהרמב"ן. הרמב"ן מדבר פה על המגמה שלו כשהוא מגן על הרי"ף. רק שנייה אחת, אני פשוט אקרא… כן, הנה. ואתה המסתכל בספרי, אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה, כן, זה בעל המאור, שהרמב"ן כותב את חיבורו כדי להגן על הרי"ף נגד קושיותיו של בעל המאור. כן, אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות ניצחות ומכריחות אותך להודות בהן על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה. אל תחשוב שהתשובות שלי הן בעלות ודאות מתמטית, שזה מוכרח, זה חייב להיות כך, שאתה תהיה חייב להודות לתשובה שלי כי היא מוחצת. ובצד השני של המטבע, אל תתגאה אם אתה מוצא פתאום טיעון שמראה שהתשובה שלי לא הכרחית, יכול להיות שהיא לא צודקת. ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה. או תטריח על דעתך להיכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותיי. אין הדבר כן. כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבון התשבורות וניסיוני התכונה. אבל נשים כל מאודנו ודיינו מכל… עם הסכמת השכל הנכון. וזאת תכלית יכולתנו וכוונת כל חכם וירא האלוהים וחכמת הגמרא. אמרנו אין מתמטיקה בגמרא. לא, אין קושיות חלוטות ולא תירוצים חלוטים. תמיד אפשר לדחוק בצורה כזאת, בצורה אחרת. אנחנו מערימים ראיות, אנחנו מנסים לראות מה נכנס יותר בקלות עם שכל ישר, מה מתאים יותר לסוגיות ומה פחות, וזהו. זה מה שאנחנו יודעים לעשות. מי שמתעקש תמיד יוכל להראות שאולי אפשר גם להעמיד את הדעה האחרת ולמצוא איזשהו תירוץ דחוק. אבל זאת לא דרכה של הגמרא, דרכה של הגמרא אנחנו מחפשים מה השכל הישר אומר, לא מה המתמטיקה אומרת. כי אם אנחנו נלך עם המתמטיקה, כל אחד יכול להעמיד מבנה מתמטי משלו. אם תאמץ את ההנחות שלך, תעשה את ההכללות שלך, תגיע לאיזו תוצאה שאתה רוצה. החוכמה המהותית של הגמרא זה דווקא לא החלק המתמטי, אלא דווקא החלק האינטואיטיבי שאומר לי מה מייקס סנס ומה לא. כי במתמטיקה כל אחד יכול לעשות. אין בעיה, אני אעמיד לך סט של הנחות שמהם אני יכול להסביר לך באותות ובמופתים למה המהרש"א צודק. סט של הנחות אחרות שאני אסביר לך באותות ובמופתים למה המהר"ם צודק. ושניהם צודקים, וגם אשתו של השופט גם היא צודקת, כולם צודקים. אבל ככה לא מכריעים הלכה. לא מכריעים הלכה עם כללים ועם לוגיקה, מכריעים הלכה עם שכל ישר, מה סביר ומה לא סביר. עכשיו תראו, אני אביא כמה דוגמאות, זה לקח לי הרבה יותר זמן ממה שתכננתי, אבל אני אביא לכם כמה דוגמאות שאולי אפשר לראות את זה בגמרא עצמה, ובזה אני אסיים. המשנה בתחילת בבא קמא מביאה פה ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור, בקיצור עושים אבחנות ביניהם וכולי. הצד השווה שבהן, אני עברתי לפה לסוף המשנה, שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק ממיטב הארץ. זאת אומרת, יש כל מיני אבות נזיקין, לכל אחד יש מאפיינים מעניינים כאלה ואחרים, כל אחד עם מאפיינים אחרים: שור, בור, אש, קרן, שן, רגל וכדומה. אבל יש צד שווה לכולם שמה? שדרכם להזיק ואתה צריך לשמור עליהם, הם ממונך, ולכן אם הם הזיקו אתה צריך לשלם. אז יש לנו בעצם את הכלל, יש לנו את הדוגמאות, זה אבות הנזיקין, ויש לנו את הכלל. המשנה מביאה בסוף את הכלל. עכשיו תראו את הגמרא המדהימה בדף ו' עמוד א': הצד השווה שבהן לאתויי מאי? הגמרא שואלת הבאת לי ארבעה אבות נזיקין עם הדוגמאות, בשביל מה הבאת לי את הכלל שחורז את כולן? זה מיותר, מה זה בא ללמד? עכשיו אני כשהייתי רואה את זה הייתי מורט את השערות. הרי זה הפוך מההיגיון. אתה מביא לי את הכלל, אז אני הייתי שואל בשביל מה הבאת את הדוגמאות. הרי נתת לי את הכלל, הדוגמאות זה מקרים פרטיים. נכון? הרי המשנה בדרך כלל מביאה מקרים, היא לא מביאה כללים. דוגמאות, מקרים, זה דרכה של המשנה, היא מאוד קזואיסטית. אוקיי? פה המשנה עשתה לנו חסד והביאה גם את הכלל, לא רק את הדוגמאות. מה הגמרא עושה? הגמרא אומרת רגע, מי צריך את הכלל, כבר הבאת לי את הדוגמאות? עד שעשו לך חסד והביאו לך פעם אחת את הכלל, ולא נתנו לך להכליל את הדוגמאות כמו שאתה רוצה, אתה שואל למה צריך את הכלל? תשאל למה צריך את הדוגמאות. תשאל למה לא הביאו כללים בכל המשניות במקום להביא מקרים. ואז לאתויי אבנו סכינו ומשאו וכולי, מביאים איזה מקרה שהוא בעצם זה שיילמד מהצד השווה הזה. אז רש"י כותב שם על השאלה הזאת: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, ומה מצית לאתויי? מה זה בא ללמד, זה שכל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אתה חייב לשלם? זה כל דיני נזיקין במשפט אחד. זה דבר מיותר? זה הדבר היחיד שצריך לכתוב. ברור שהגמרא מבינה שמה שהמשנה עוסקת בדוגמאות ולא בכללים זה לא בגלל שהיא פרימיטיבית או טיפשה מדי, אלא בגלל שאין לה אמון בכללים. יש לה הרבה יותר אמון בדוגמאות. התלמוד הוא קזואיסטי ולא פוזיטיביסטי, כמו המשפט הבריטי כן, המשפט המקובל, ולא המשפט הגרמני. התלמוד כולו עשוי בצורה אסוציאטיבית, קזואיסטית, מעט מאוד כללים, אם בכלל יש כללים אז תמיד יש ויכוחים איך ליישם אותם ומה הוא הכלל. קיצור, הכללים זה משהו שדיעבד שבדיעבד. ולכן כשכבר מופיע כלל, הגמרא תמיהה בכלל בשביל מה הביאו אותו. הוא פשוט מיותר. תביא את הדוגמאות ואני אעשה אנלוגיה, כן הקזואיזם, אני אעשה אנלוגיה מהקייסים האלה שמופיעים במשנה למקרים שלפניי. אנחנו הרבה יותר גדול באנלוגיה מאשר בלוגיקה. זה די מפתיע. הלוגיקה לכאורה זה כלי הכרחי, כלי ודאי, הכי טוב שיש. לא. כיוון שההנחות שעליהן בנויה הלוגיקה הן הנחות שיצאו מהכללות וההכללות האלה לא עובדות בהרבה מאוד מהמקרים. עדיף להפעיל את חוש הריח. בואו נראה, אנחנו משתמשים גם בכללים. כמו שאמרתי, כי ככל שאנחנו ההיסטוריה מתקדמת, נוצרים יותר כמו במידות הדרש, נוצרים יותר ויותר כללים, כי אנחנו פחות ופחות מצוידים באינטואיציה המקורית שניתנה לנו בהר הר סיני. אנחנו צריכים יותר ויותר כללים שיפצו אותנו על חוסר באינטואיציה. אבל עדיין אנחנו אמורים לתמרן בין האינטואיציה שלנו לבין הכללים שקיבלנו ולראות איך ומתי ליישם את זה. והרבה פעמים יש כלל וחכמים פוסקים נגדו ומצפצפים עליו אפילו בלי לנמק. ניתן לכם דוגמה, אולי לפני הדוגמה, עוד, הגמרא בקידושין. הגמרא אומרת, תנו רבנן איזה מצוות עשה שהזמן גרמה? סוכה ולולב, שופר וציצית ותפילין. ואיזו שהלא זמן גרמה? מזוזה, מעקה, אבידה, שילוח הקן וכולי. שואלת הגמרא: וכללא הוא? מה זה כלל? הרי מצה, שמחה, הקהל, זה מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות. אז יש מצוות עשה שהזמן גרמה שנשים חייבות, יש חריגים מהכלל הזה. ועוד. אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. זה מדהים. זאת אומרת, מה הכוונה? אם אומרים לי כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, אז אני מבין, הכוונה זאת ההכללה, יש כמה חריגים, אבל נתנו לך את הכלל. אבל פה לא. אומרים לך כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ ממצה, שמחה והקהל. אומר רבי יוחנן נכון, אבל יכול להיות שיש עוד אחד. עכשיו, איזה ניסוח יותר דווקני מזה יכול להיות? אומרים לך לא רק את הכלל, גם מונים את רשימת החריגים. רגע, אבל יש עוד חריג. אל תעשה עניין מכל דבר, יש עוד חריג, אז מה? זאת אומרת, אפילו במקום שהכלל מנוסח בצורה הכי דווקנית שיכולה להיות, אנחנו לא מתרגשים ממנו ואם יש חריג, אז יהיה חריג נוסף, אז מה? ניתן לכם דוגמה שבה אני אסיים. אחד הכללים שמנוסחים, תראו יש כללים, רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי שמעון, או לא יודע משהו כזה. בכללים האלה תמיד יש חריגים, כי זה כללים בלי חוצים. זה כלל, אבל לפעמים זה לא ככה. אבל יש כללים עם חוצים. אביי ורבא הלכה כרבא חוץ משישה מקרים שאותם מונה הגמרא בפירוש בכמה מקומות. יש ראשי תיבות מפורסמים שנקראים יע"ל קג"ם. י' ע' ל' ק' ג' מ'. הן יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו וכולי, ה-י' ע' ל' וכן הלאה, שישה מקרים. הרמב"ם פוסק כמו אביי בעוד מקרים. למשל בלא תתגודדו הוא פוסק כמו אביי. למשל בעביד לא מהני לפי חלק מהמפרשים שלו הוא פוסק כמו אביי. לא הבנתי, יש פה כלל שאומר לך הלכה כרבא חוץ מהשישה מקרים האלה. כלל תלמודי מפורש. לא חולקים על התלמוד. הרמב"ם מחויב למה שכתוב בגמרא. הרמב"ם אומר: בסדר גמור, יש שישה, אני אומר לכם שיש עוד כמה. יש מקומות שבהם נראה לי שהלכה כמו אביי, אז גם שמה אני פוסק כמו אביי. ומה עם הכלל שהלכה כרבא חוץ מהשישה מקרים האלה? על זה למדנו את הכלל סו-קולד של רבי יוחנן. הכלל שאומר שאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. הכלל שאומר שאין כללים. זה הכלל הכי חשוב בש"ס. צריך להפעיל את חוש הריח שלך. ואם נראה לך שאביי צודק, תפסוק כמותו. יש מקומות שהאמוראים פסקו כמו בית שמאי. אמוראים, הרבה אחרי תקופת התנאים. שיצאה בת קול ואמרה שבכל מקום הלכה כבית הלל, ודברי בית שמאי במקום בית הלל, סליחה, דברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. לא נחשב משנה בכלל. והאמוראים פוסקים כמו בית שמאי במקרים מסוימים. למה? כי הכלל הזה שהלכה כבית הלל זה כלל יפה. אם אני לא יודע מה לעשות, אני אלך איתו. אבל אם אני יודע מה לעשות, אז אני עושה מה שאני חושב. ואני מדבר כללים של המשנה שמחייבים את חכמי הגמרא וכללים של הגמרא שמחייבים את הראשונים. שלא לדבר על הכללים שמנפיצים לנו הראשונים והאחרונים באמת הרבה פעמים בצורה לחלוטין לא משכנעת, שאנשים נצמדים אליהם היום כאילו שזה קרנות המזבח. אלה כללים בערבון סופר מוגבל. אם הם בכלל נכונים, עדיין זה בערבון מוגבל, ואם יש מקום שבו לא נכון ליישם אותם, אז אל תיישמו אותם. לא צריך. טוב, זה מה שהספקתי להיום. חשבתי עוד כמה דברים אבל זה מה שיש. הרב, אתה יכול להביא דוגמה לכלל של הראשונים? יש דוגמה, יש כל מיני כללים בשולחן ערוך, שזה בכלל הורג אותי תמיד. יש אוסף של כללים בשולחן ערוך, כשהוא מביא שתי דעות, אז יש סתם ואחרי זה יש אומרים, אז הלכה כסתם. שולחן ערוך לא חלם על הכללים האלה. מי המציא אותם? בהנחה שבכלל צריך ללכת עם השולחן ערוך, שגם בזה אני נוטה לכפור, אבל אפילו אם כן, מי אמר, מאיפה המציאו את הכללים האלה? מצאו כל מיני דוגמאות או היגיון כזה, היגיון אחר, בסדר גמור, לפעמים זה נכון, לפעמים זה לא נכון, אבל ההיצמדות הזאת לכללים היא אבסורדית. כללים, יש כללים ברמב"ם, איך פוסקים הלכה ברמב"ם כשהוא אומר כך, כשהוא אומר אחרת, זה הכל הנפצות. זה הנפצות שאני לא נותן להם אפילו קרדיט מינימלי ברוב המקרים, אבל אפילו כשיש להם קרדיט צריך להיזהר לא לקחת אותם רחוק מדי. התפיסה הפוזיטיביסטית היא מכה בנו בצורה נוראית, כי זה מאוד מסרס את היכולת של הפוסק להתייחס לסיטואציה שבאה לפניו בצורה יותר חופשית, בצורה יותר לא חופשית במובן חופשית ממחויבות, אלא במובן ההפוך, במובן של מה באמת נכון לעשות בסיטואציה הזאת. זאת המחויבות האמיתית. לא מחויבות לכללים, אלא מחויבות למה נכון. נכון לא בעיניי, נכון מה ההלכה דורשת ממני, כי הרבה פעמים מה שהלכה דורשת ממני זה לא מה שיוצא מהכללים. תודה רבה, שנה טובה. וגם לכם, שנה טובה. והשכלת אותנו מאוד כמו כל שנה, כמו תמיד. אוקיי. אז חג שמח ושנה טובה. תודה רבה רבה, תודה רבה לכולם. תודה רבה רב מיכאל. תישארו עוד דקה לפני שאתן פורשות. תודה רבה רב מיכאל. את רב מיכאל פוגשים פה בתוכנית אלול כדי להבין שצריך ללמוד איתו שנה שלמה כדי להתחיל להבין מה הוא אומר. אני מזמין אתכם להצטרף לשיעורים. ברוכות הבאות. שנייה לפני שאתן פורשות. כמה תגובה על הפרסומת הזאת? נסגור על עשרים אחוז? נדבר על זה בפרטי, נסגור רק אחר כך וזהו. אבל השיעורים הם לא רק לדוקטורנטיות? שאני מתעניינת. מה? יש אצלנו מקרים חריגים שצריך. מי שצריכה פרוטקציות שתדבר איתי. חברות יקרות, שנייה לפני שאתן הולכות לקחת סנדוויץ', אני רוצה להגיד משהו על היום ועל מחר.