תשעה באב ויום הכפורים תשעד
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- יום הכיפורים כשבת שבתון ושביתה רחבה
- הרמב״ן והגדרת מלאכת יום טוב מול שבת
- הגמרא ביומא: חמשת העינויים נלמדים משבתון
- הרמב״ם: הלכות שביתת העשור ועינוי כמצוות שביתה
- פרשת אחרי מות: עבודת יום הכיפורים כפרוצדורת כניסה אל הקודש
- טעם השביתה: השבתת חיי העולם הזה לקראת מפגש
- השוואת תשעה באב ליום הכיפורים והפער הנראה לעין
- הגמרא בפסחים: אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא ספק
- תוספות בתענית: קושיית מלאכה ומתח בין הגדרות
- מסורת ראשוני אשכנז: תשעה באב כמלאכת ל״ט אבות ותולדות
- הגמרא בתענית: חטא המרגלים ותכנון תשעה באב
- ״קרא עלי מועד״: תשעה באב כמועד וכיום התוועדות
- תשעה באב כשביתה קיצונית יותר: איסור תורה ודממה
סיכום
סקירה כללית
חז״ל והגמרא משווים בין תשעה באב ליום הכיפורים, והטענה היא שהדמיון איננו רק מקרי בגלל חמשת העינויים אלא יכול להיות דמיון מהותי: ביום הכיפורים העינוי עצמו הוא חלק ממצוות השביתה ונובע ממהות היום כ״שבת שבתון״, והמסגרת הזאת מאפשרת להבין גם את תשעה באב כיום של מפגש קבוע עם הקדוש ברוך הוא, שיכול ללבוש אופי של שמחה או של צער לפי מעשי ישראל. מתוך כך מוסבר למה יש מסורות בראשוני אשכנז לראות בתשעה באב איסור מלאכה במובן של ל״ט מלאכות, ולמה עוצמת ההשבתה בתשעה באב מגיעה עד איסור לימוד תורה, כצורה של דממה והפשטה של חיי העולם הזה לקראת מפגש יסודי.
יום הכיפורים כשבת שבתון ושביתה רחבה
הפסוקים בפרשת אמור ובפרשת פינחס מצמידים את ״שבת שבתון״ לציווי ״ועניתם את נפשותיכם״, ונראה מהם שהשבתון ביום הכיפורים בא לידי ביטוי בעינוי הנפש ולא רק באיסור מלאכה. הרשב״ם ומפרשים נוספים מסבירים שביום הכיפורים כל מלאכה אסורה כשבת מפני שזה יום עינוי ולכן אין טעם בהיתר מלאכת אוכל נפש, אך מוצעת אפשרות שזו איננה רק תוצאה טכנית אלא ביטוי לדמיון מהותי לשבת שבו השביתה עצמה מתרחבת מעבר למלאכה.
הרמב״ן והגדרת מלאכת יום טוב מול שבת
הרמב״ן מגדיר את ההבדל בין שבת ליום טוב כך שבשבת נאסרות כל המלאכות, ואילו ביום טוב נאסרת ״מלאכת עבודה״ ומראש לא נאסרו מלאכות אוכל נפש, ולא מדובר בהיתר בקומה שנייה. מתוך כך מודגש שיום הכיפורים נקרא ״שבת שבתון״ ובו לא הותרה מלאכת אוכל נפש כמו בשבת, והצירוף של ״שבת שבתון״ עם העינוי עשוי ללמד שהשבתון כולל גם את העינוי כחלק ממצוות השביתה.
הגמרא ביומא: חמשת העינויים נלמדים משבתון
הגמרא ביומא דף ע״ד לומדת את איסורי רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה מן הפסוק ״שבתון שבות״, ומכאן שהרחבת העינוי מעבר לצום היא דין הנובע ממושג השביתה עצמו. העולה מזה הוא שביום הכיפורים אין שני צירים נפרדים כמו בשאר המועדים אלא ציר אחד של שביתה רחבה הכוללת גם איסור מלאכה וגם עינוי.
הרמב״ם: הלכות שביתת העשור ועינוי כמצוות שביתה
הרמב״ם קורא להלכות יום הכיפורים ״הלכות שביתת העשור״, והוא מנסח מצוות עשה ״לשבות ממלאכה״ בעשור לחודש השביעי ומצוות עשה אחרת ״לשבות בו מאכילה ושתייה״, ומציג את השביתה והעינוי כיחידה אחת של שביתת היום. הרמב״ם כותב שמצווה לשבות גם מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ומגדיר זאת בלשונו: ״מצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניין אלו״, ומוסיף ״כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה״. מתוך מבנה ההלכות ברמב״ם נטען שביום הכיפורים איסור המלאכה ועינוי הנפש שייכים למהות אחת של שביתה, בדומה לשבת אך בהרחבה גדולה יותר.
פרשת אחרי מות: עבודת יום הכיפורים כפרוצדורת כניסה אל הקודש
פרשת אחרי מות ממוסגרת ב״אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימותו״, וההוראה לאהרן היא ״ואל יבוא בכל עת אל הקודש״ אלא ״בזאת יבוא אהרן אל הקודש״ דרך פרוצדורה מפורטת של בגדי בד, רחיצה, קרבנות ושני השעירים. נטען שהפרשה מציגה את עבודת יום הכיפורים כדרך הנכונה להיכנס אל הקודש ולפגוש את הקדוש ברוך הוא, והכפרה מופיעה כתוצאה של הקרבה והכניסה ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״. בסוף הפרשה נקבע התאריך ״בעשור לחודש״ והחובה ״תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו… שבת שבתון היא לכם״, ומוצע שהעינוי עצמו הוא חלק מן ההכנה למפגש הזה, כשהעם נותן גיבוי לעבודה דרך העינוי וההשבתה.
טעם השביתה: השבתת חיי העולם הזה לקראת מפגש
מוסבר שכאשר נפגשים עם הקדוש ברוך הוא נדרשת השבתה של החיים השוטפים, ולכן ביום הכיפורים השביתה רחבה יותר מבשבת: לא רק שביתה ממלאכה אלא גם שביתה מהנאות. נטען שבמועדים רגילים יש שביתה ממלאכת עבודה לצד ענייני היום המיוחדים, בעוד שביום הכיפורים ״השביתה ועניינו של היום זה אותו דבר״ כי עניינו הוא עצם המפגש, והשביתה היא צורת ההעמדה הנכונה לקראתו.
השוואת תשעה באב ליום הכיפורים והפער הנראה לעין
בתשעה באב יש צום ועינוי מתוך אבל על בית המקדש, ועל פניו זה נראה רחוק מעניינו של יום הכיפורים ולכן ההשוואה יכולה להיראות מקרית. החינוך במצווה שי״ג מצרף בסוף דבריו את תשעה באב כיום נוסף שבו נוהגים עינויים אלו, ומתוארת שאיפה להראות שיש שיטות שבהן הדמיון בין הימים הוא מהותי ולא רק חיצוני.
הגמרא בפסחים: אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא ספק
הגמרא בפסחים דף נ״ד אומרת ״אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר״, ומבארת שהנפקא מינה היא ״לקביעא דירחא״ כשיש ספק בתאריך. הר״ן במגילה מובא כדי להסביר שלא אומרים *ספיקא דרבנן לקולא* באופן שמבטל את הדין לגמרי, ולכן נוהגים יום אחד ולא מתירים את שני הצדדים.
תוספות בתענית: קושיית מלאכה ומתח בין הגדרות
תוספות בתענית דף ל׳ מקשים מדוע לא נמנה הבדל נוסף בין הימים מצד מלאכה, שהרי במשנה נאמר ״מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים״. מוצגת ההבנה המקובלת בפוסקים שמלאכת תשעה באב היא ״מלאכת שיהוי״ שמסיחה מן האבלות ולא איסורי ל״ט מלאכות, ומתוך לשון הגמרא ״כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם״ מוסבר שמדובר במלאכה של עיסוקי יום־יום ולא במלאכות שבת. השולחן ערוך והרמ״א מובאים להדגשת הקריטריון של שיהוי, והרמ״א כותב: ״ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות… אבל דבר שאין בו שיהוי כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה מותרת״.
מסורת ראשוני אשכנז: תשעה באב כמלאכת ל״ט אבות ותולדות
נטען שמתוספות וממקורות נוספים אצל חכמי אשכנז עולה אפשרות שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב הכוונה לשביתה ממלאכות שבת ויום טוב. תרומת הדשן דן בשאלה על חליבת בהמות בתשעה באב ומציע קל וחומר מחול המועד, דבר שמובן רק אם מדובר בשפת איסורי מלאכה של שביתה ולא רק בהיסח הדעת מן הצער, ובהמשך הוא מביא בשם מרדכי וראבי״ה נוסח של מנהג ש״נהגו שלא לעשות מלאכה… כרבי עקיבא… כאילו עושה ביום הכיפורים״. תרומת הדשן מתלבט בין הטעם של עינוי ושיהוי לבין מנהג קדום הרואה בזה איסור מלאכה, ומסיים שטוב להחמיר אם אפשר על ידי נכרי, והרמ״א מביא זאת כלשון של הידור.
הגמרא בתענית: חטא המרגלים ותכנון תשעה באב
הגמרא בתענית דף כ״ט מחשבת את ציר הזמנים מן הקמת המשכן, נסיעת ישראל, תאוות המתאוננים, הסגר מרים ושליחת המרגלים, ומגיעה לכך שחזרתם הייתה אמורה לצאת בעשירי באב. אביי אומר ש״תמוז דהאי שתא מלויי מליוה״ ומביא את הפסוק ״קרא עלי מועד לשבור בחוריי״, ורבה בשם רבי יוחנן קובע ש״אותו לילה ליל תשעה באב היה״, והקדוש ברוך הוא אומר ״אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות״. מתוך זה נטען שתשעה באב נתפס כיום שיש לו תכונה קבועה שאליה מסובבים מן השמים את האירועים, ולא רק תאריך שנעשה מר בעקבות מה שאירע בו במקרה.
״קרא עלי מועד״: תשעה באב כמועד וכיום התוועדות
הפסוק ״קרא עלי מועד לשבור בחוריי״ נתפס בפשטו כמתייחס לתשעה באב, ונאמר שנכנסו לשולחן ערוך מנהגים המתייחסים לתשעה באב כ״מועד״ כמו אי אמירת ״צדקתך צדק״ ואי אמירת תחנון בערב תשעה באב. מוסבר שמועד איננו בהכרח שמחה אלא קביעות של התוועדות ומפגש, ומתוך כך מוצעת תפיסה שתשעה באב הוא יום מפגש עם הקדוש ברוך הוא שהאופי שלו תלוי בישראל: בעקבות חטאים המפגש נחווה כפורענות ואבל, ולעתיד לבוא ״הימים האלה עתידים להפוך לימי שמחה״ משום שהמפגש עצמו נשאר קבוע ורק צביונו משתנה.
תשעה באב כשביתה קיצונית יותר: איסור תורה ודממה
מתוך תפיסת תשעה באב כמועד מפגש מוסבר למה יש מקום לראות בו שביתה דוגמת יום הכיפורים ואף מעבר לו, עד כדי איסור לימוד תורה, ומתוארת תמונה שבה בתשעה באב ״אתה פשוט שם״ ללא מלאכה, ללא אכילה ושתייה, ללא הנאות וללא לימוד תורה. ההשבתה נתפסת כהפשטה של כל ״רעש״ החיים כדי לאפשר ״קול דממה דקה״, והדימוי של תקיעת שופר בראש השנה מובא כהמחשה להורדת המורכבות עד להישארות קול פשוט. מסקנת הדברים היא שהדמיון בין תשעה באב ליום הכיפורים הוא דמיון מהותי של יום מפגש המחייב השבתה רחבה, ולכן ההשוואה בחז״ל איננה רק תולדה מקרית של עינויים דומים.
תמלול מלא
היום נדבר קצת על תשעה באב. הגמרא בכמה מקומות, חז"ל בכלל, גם הגמרא בכמה מקומות עושים השוואה בין תשעה באב ליום כיפור. אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא ספק, נראה את זה עוד מעט, אבל על פניו נראה שההשוואה הזאת יוצאת במקרה. זאת אומרת, פה צריך לעשות את חמשת העינויים וגם פה צריך לעשות חמשת העינויים, אבל הסיבות הן לחלוטין שונות. איסור מלאכה זה לא בדיוק אותו דבר, אז זה לא ממש אותו רעיון, ואם בכלל יש דמיון אז על פניו זה נראה דמיון מקרי. אני רוצה להראות היום שלפחות לפי תפיסות מסוימות, זה לא התפיסה הרווחת, לפחות לפי תפיסות מסוימות אפשר לראות גם דמיון מהותי, ואני אנסה קצת גם להסביר את העניין. בשביל לראות את זה נתחיל אולי ביום כיפור. אז התורה בפרשת אמור כותבת כך: וידבר ה' אל משה לאמור, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה'. זאת אומרת, אסור לעשות מלאכה, והסיבה היא שזה יום שבא לכפר על נפשותינו. כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, אז זה מעבר לאיסור המלאכה עכשיו יש גם את העינוי, וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם. אז יש פה את ההצמדה הזאת של שבת שבתון, קודם כל זה נקרא לגבי שבת עצמה גם נאמר פעם אחת, שבת שבתון, יום כיפור גם הוא נקרא שבת שבתון להבדיל משאר ימים טובים, ועוד שהפסוק מצמיד את העניין של שבת שבתון לציווי של ועניתם את נפשותיכם. בדרך כלל שביתה מתקשרת אצלנו לאיסור מלאכה, הפסוק כתוב שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם. זאת אומרת, השבתון פה בא לידי ביטוי בעינוי הנפש ולא במלאכה, ככה לפחות נראה מהפסוק. אותו דבר פרשת פינחס, בעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. זאת אומרת יש אחרי זה גם מלאכה אבל ועניתם את נפשותיכם זה המקרא קודש. והרמב"ן הוא אומר: והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדיי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי הזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תידחה לעשות בה אוכל נפש. הרמב"ן הזה מפורסם, הוא מסביר פה את ההבדל בין שבת לבין יום טוב. שבת זה איסור מלאכה וביום טוב זה מלאכת עבודה, מלאכת עבודה להבדיל ממלאכת אוכל נפש שהיא מותרת. בדרך כלל התפיסה המקובלת היא שההיתר ביום טוב זה איזה שהוא סוג של היתר בקומה שנייה. זאת אומרת, קודם כל זה צריך להיות כמו שבת, כל ל"ט מלאכות אסורות, בקומה שנייה כיוון שאנחנו אוכלים יש היתר של מלאכת אוכל נפש. שיטת הרמב"ן היא לא כזו, שיטת הרמב"ן מראש שמלאכות אוכל נפש בכלל לא נאסרו ביום טוב, לא שיש היתר. נפקא מינה למתוך, כן? האם אני צריך היתר של מתוך בשביל זה או שזה בכלל לא נאסר אז אין פה מה לדבר על מתוך. אז הרמב"ן בעצם אומר שזה בכלל לא נאסר, מה שנאסר ביום טוב זה מלאכת עבודה. מלאכת עבודה זה לא מלאכת אוכל נפש, אז זה משהו אחר בכלל. בהקשר הזה אם אנחנו חוזרים ליום כיפור, יום כיפור נקרא שבת שבתון, במובן הזה הוא דומה לשבת, ובשבת ביום כיפור לא התירו מלאכת אוכל נפש. במובן הזה זה דומה לשבת, רק שביום כיפור לא התירו מלאכת אוכל נפש שוב פעם מקרי. בסדר, כי החובה היא להתענות, זה לא בגלל ענייני השביתה שבו, ענייני המועד שבו, אלא שעצמו של יום זה להתענות אז למה להתיר מלאכת אוכל נפש? אבל באופן רעיוני זה אמור להיות חלק מהימים הטובים, לא חלק משבת, רק טכנית זה דומה לשבת, אבל לכאורה זה מקרי. הביטוי בתורה שבת שבתון כבר אומר אולי שיש פה גם משהו שהוא מעבר למקרה. כן, יש בראשונים על התורה, הרשב"ם למשל כותב: בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרה מלאכת עבודה. אבל ביום הכיפורים שהוא יום עינוי, כל מלאכה אסורה כשבת. מה הכוונה? כיוון שזה יום שמתענים בו, לא אוכלים, אז אין טעם להתיר את מלאכות אוכל נפש, לכן בעצם זה אסור כמו שבת. עוד פעם, זה נראה כמו מקרה. את המשפט הזה עצמו אפשר להסביר גם אחרת, נראה את זה בהמשך. זה בחזקוני, עוד מפרשים אומרים בכיוון דומה, וככה באמת נראה. אבל באמת כמו שקראתי קודם בפסוק, יש מקום להבין אחרת. יש מקום להבין שיום כיפור נקרא שבת שבתון בגלל שיש בו איזשהו דמיון מהותי לשבת. זה לא במקרה נראה דומה לשבת, וזה מה שקראתי בפסוק בהתחלה, ששבת שבתון ועיניתם את נפשותיכם. זאת אומרת, נראה שמהותו של יום כיפור, כולל העינוי, הוא חלק ממצוות השביתה. זאת אומרת, ביום כיפור יש איזשהו מושג שביתה רחב יותר מאשר מה שיש בשבת רגילה. אם בשבת רגילה אנחנו שובתים רק ממלאכות, ביום כיפור אנחנו שובתים גם מעינוי. עכשיו אם באמת רואים את זה כך, אז יוצא שביום כיפור איסור המלאכה הוא מדין שביתה, כמו בשבת. זאת אומרת, לא רק העינוי כמובן, אלא גם מלאכות אוכל נפש. זאת אומרת, כל מה שאסור ביום כיפור זה בגלל שמדובר פה באיזושהי שביתה הרבה יותר רחבה. מה בין זה לבין יום טוב רגיל? א', מלאכות של אוכל נפש כמו בשבת רגילה, זה השבת. והשבתון זה מה שמעבר לזה, זה העינוי. בסדר? אז יום כיפור, אם באמת לוקחים את קוראים את הפסוקים באופן הזה, אז נראה שהדמיון בין יום כיפור לשבת זה מה שהפסוק אומר וזה לא איזשהו מקרה בגלל שעניינו של היום הוא להתענות. נראה את זה עוד מעט קצת יותר. יותר מזה, זה אפילו יותר משבת, כי בשבת אין חובת עינוי, כמובן ההפך, אסור להתענות. אבל ביום כיפור, השביתה מתרחבת יותר מעבר לחובה לשבות ממלאכה וכולל מלאכת אוכל נפש, השביתה כוללת גם את העינוי. זאת אומרת, צריך לשבות גם מהנאות ולא רק לשבות ממלאכה. ובאמת את העינויים הגמרא לומדת מהמילה שבתון. הגמרא ביומא דף ע"ד: דתני רבה בר רב יוסף בשאר ספרי דבי רב, מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה? תלמוד לומר: שבתון שבות. אז רואים שהשביתה, איסור מאכילה ושתייה זה כמובן כתוב מפורש בתורה, אבל ההרחבה של חובת העינוי לחמשת העינויים הנוספים היא בעצם יוצאת מהמילה שבתון. מה זה קשור לשבתון? שבתון זה לכאורה מדבר על איסור המלאכה. העינוי זה עניין אחר. אתם יודעים, בכל מועד יש את החובה לשבות, פסח, סוכות, יש חובה לשבות וחוץ מזה יש את עניינו של היום. בפסח צריך לאכול מצות, לא לאכול חמץ, יציאת מצרים וכדומה. בסוכות לשבת בסוכה, ארבעת המינים וכולי. ביום כיפור זה להתענות. אז לכאורה נראה שזה יום טוב רגיל, רק העניין המיוחד של יום כיפור זה להתענות. ופה אנחנו רואים בגמרא שזה לא ככה. זאת אומרת, העינוי ביום כיפור הוא חלק ממצוות השביתה, הוא לא במקביל למצוות השביתה. משהו שבאמת יש מקום לשאול, למה באמת בכל המועדים מעבר לעניין הספציפי שיש בהם יש גם חובה לשבות? מה העניין לשבות במועדים? בשבת רגילה אני מבין, זה זכר למעשה בראשית, הקדוש ברוך הוא שבת מבריאת העולם, גם אנחנו שובתים. אבל במועדים למה יש חובת שביתה בכלל במועדים? למה לא מסתפקים רק בחמץ ומצה, יציאת מצרים, ישיבה בסוכה וכדומה? למה כל מועד יחד איתו גם יש איזושהי חובה לשבות? זה שאלה אחת. שאלה שנייה, ביום כיפור עצמו נראה, לא שאלה אלא הערה שנייה, ביום כיפור עצמו נראה שהחובה לשבות כוללת בתוכה גם את העינוי. זאת אומרת, ביום כיפור אין שני דברים כמו בשאר המועדים. בשאר המועדים יש את החובה לשבות ממלאכות שהם לא אוכל נפש, ויש את העניין המיוחד של אותו מועד, כל מועד לפי מה שהוא. ביום כיפור אין שני דברים, יש רק אחד, שביתה. רק השביתה כוללת יותר מאשר שבת ויום טוב רגיל. זה כולל גם את העינויים ולא רק את המלאכות. אז אני אנסה עוד מעט להסביר את העניין הזה. אבל לפני כן אני רוצה לקרוא כמה לשונות ברמב"ם. ברמב"ם מאוד ברור שככה הוא למד. הרמב"ם כותב כך, קודם כל הרמב"ם, הלכות יום כיפור אצל הרמב"ם נקראים הלכות שביתת העשור. זה עצמו כבר מעניין. אתם יודעים שברמב"ם בכל מועד יש קובץ הלכות מיוחד. קובץ ההלכות הזה… עוסק רק בדבר המיוחד של אותו מועד, לא בדבר המשותף באיסורי השביתה. איסורי השביתה נדונים בהלכות יום טוב. יש הלכות יום טוב ברמב"ם ושם הוא מדבר על דיני השביתה של המועדים. חוץ מזה יש הלכות חמץ ומצה, הלכות לולב, הלכות סוכה וכדומה. ביום כיפור יש את הלכות עבודת יום הכיפורים, זה העבודה, שזה גם בשאר המועדים יש הלכות נפרדות שעוסקות בקורבנות, ויש את הלכות שביתת עשור. שהלכות שביתת עשור לכאורה מדברות על השביתה ביום כיפור, אבל מי שיסתכל אז יראה שרוב ההלכות האלה, הכל, לא רוב, כל ההלכות האלה עוסקות רק בעינוי. את השביתה לא נדונה שם אלא רק מוזכרת בהתחלה. למה? כי הלכות השביתה כבר נדונו או בשבת או בהלכות יום טוב, זאת אומרת אין מה לדון בזה, אבל ברור מהרמב"ם גם במניין המצוות שהוא מכניס לתוך קובץ ההלכות הזה, שבעצם שביתת עשור זה שביתה שכוללת גם שביתה ממלאכה וגם עינוי. הוא לא מפרט את השביתה ממלאכה כי זה כבר מפורט, אבל בעצם זה היה צריך להתפרט כאן. ואז הוא אומר, תראו, אני אקרא לכם את תחילת ההלכות שלו. בהלכה א: מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי, שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר ובעשור וכולי, כל מלאכה לא תעשו. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום הזה? אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קורבן חטאת קבועה. אז יש איסור מלאכה. אחרי זה, כן, לשבות. שבת שבתון, מכאן הוא לומד מצוות עשה לשבות ממלאכה. הלכה ב: כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה, חייבים על זדונה בעשור כרת וכדומה. וכל שאסור כן. מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה, זה ההבדל בין יום כיפור לבין שבת. עניין אחר, התירו במיוחד כדי להכין את הסעודה של מוצאי היום. מצוות הלכה ד: מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה. תראו את הלשון. אז יש שביתה ממלאכה, ויש עוד מצווה לשבות בו מאכילה ושתייה. שנאמר תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו עינוי שהוא לנפש זה הצום. וכל הצם בו קיים מצוות עשה וכל האוכל ושתה בו ביטל מצוות עשה. רגע, זה לא מה שאמרת לפני כן. מה? זה שונה. לפני כן אמרת שהעינויים האחרים זה שבתון, ותענו את נפשותיכם זה לא חלק מלשבות, זה צום. לא, הפוך, השביתה כוללת בתוכה הכל, גם המלאכות וגם האכילה ושתייה. השבתון מוסיף את חמשת העינויים, אבל הכל ביחד זאת שביתה. אבל לפני כן אמרת שועניתם את נפשותיכם זה אכילה ושתייה ושבתון זה העינויים הנוספים. נכון, זה מה שהוא אומר. לא, הוא אומר פה שהאכילה ושתייה זה חלק מהשביתה גם. לא לא, עינוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצוות עשה וכל האוכל ושותה בו ביטל מצוות עשה. לא, זה מה שהוא אומר. אלא שהעינוי הזה מפרש, לפי מה שקראתי בפסוק, מפרש את המושג שבתון. התורה מפרשת מה זה שבתון, מה זה השבתון של יום כיפור, אז זה תענו את נפשותיכם. כן הרי זה הפסוק שקראתי בהתחלה. הפסוק אומר שמה שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם, זאת אומרת זה המשמעות של העובדה שמדובר פה בשבת שבתון. להפך, על החמישה עינויים עוד רגע נקרא את חמשת העינויים. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניין אלו. אתה רואה, שבת לעניין אכילה. שבת לעניין אכילה, לא לעניין מלאכה, לא רק לעניין מלאכה, אלא שבת לעניין אכילה ושבתון לעניין אלו. זאת אומרת הרמב"ם באופן מאוד ברור קורא פה את הפסוק שהמילים שבת שבתון רק מתפרטות אחר כך כשהתורה אומרת ועיניתם את נפשותיכם. זה רק מה המשמעות של השבתון, למה זה שבת כל כך גדולה? כי זה כולל גם את העינוי. אז את השבתון לומדים מזה את חמשת העינויים הנוספים, שזה הרמב"ם קורא לזה מפי השמועה, זה מחלוקת ראשונים אם זה איסור דרבנן או דאורייתא, ברמב"ם נראה שזה דאורייתא, מפי השמועה זה מושג אצל הרמב"ם שקצת בעייתי. והמילה שבת כוללת בתוכה את איסורי המלאכה ואכילה ושתייה, זאת אומרת מה שמפורש בתורה. ואז הוא ממשיך: מצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניין אלו. הלכה ו: כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. עוד פעם, השבות זה גם המלאכה וגם העינוי. וצריך להוסיף מחול על הקודש וכדומה. גם בחינוך במצווה שי"ג, גם בעצם מדבר על זה שזה הרחבה של מושג השביתה, העינוי. לא רק המלאכה היא שביתה אלא גם, גם העינוי. אז מה בעצם אנחנו לומדים כאן? אנחנו לומדים שבניגוד לימים טובים רגילים שבהם יש איזושהי כפילות של הלכות, שהרמב"ם אפילו מופיעה בשני קובצי הלכות נפרדים, יש את איסור המלאכה, שזה בהלכות יום טוב, ויש את ההלכות הנוגעות לעיצומו של יום: חמץ ומצה, סוכה, לולב וכדומה. ביום כיפור הכל זה דבר אחד. ביום כיפור איסור המלאכה הוא חלק מעניינו של היום עצמו, אלא שהוא מתרחב גם לאיסורי, לחובות העינוי. כן? זאת אומרת, המלאכה והעינוי ביחד מהווים את השביתה של יום כיפור. יום כיפור זה איזשהו שבת הרבה יותר, זה כמקביל לשבת במובן שבשבת למשל אין עניין מיוחד חוץ מהשביתה. להבדיל מימים טובים, בשבת עניינה זה השביתה. זה מה שנקרא שבת. ביום טוב נוסף משהו אחר. עכשיו אנחנו מבינים למה יום כיפור נקרא שבת שבתון. גם ביום כיפור אין שום דבר חוץ מהשביתה, אלא שהשביתה ביום כיפור זה שבת שבתון, זה משהו רחב יותר, ועניתם את נפשותיכם. זאת אומרת, כולל העינוי. אבל העינוי ביום כיפור הוא חלק מהשביתה. לכן בעצם יום כיפור באמת באופן מהותי אולי דומה לשבת. ולא שזה במקרה יוצא שנאסר פה אוכל נפש. להיפך, נאסר פה אוכל נפש בגלל שזה דומה לשבת. אז העובדה שצריך להתענות זה עוד הרחבה של השביתה, לא שבגלל שיש חובה להתענות, לכן אין טעם להתיר את מלאכת אוכל נפש כמו שלומדים חלק מהראשונים. מה פשר העניין הזה? למה באמת ביום כיפור זה נעשה באופן כזה? נדמה לי שאפשר להבין את זה אם רואים את הפרשיות של יום כיפור בתורה בפרשת אחרי מות. פרשת אחרי מות מתחילה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. קודם כל הקונטקסט. זאת אומרת, מתי מתחילים את פרשת עבודת יום הכיפורים? אחרי מות שני בני אהרן שמה? שהם התקרבו לפני הקדוש ברוך הוא ומתו. למה? כי הם התקרבו לא כמו שצריך. הם עשו שמה משהו שלא היה נכון. לא ככה מתקרבים. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש, לא כמו שעשו בניו. מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, בשביל שלא יקרה לו מה שקרה לבניו. כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקודש, אז אומרים לו אז איך כן? אז עכשיו מתחיל הפירוט, איך צריך אהרן לבוא אל הקודש: בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ואבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה, והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו, ולקח את שני השעירים, כל פרשת יום הכיפורים מוצגת בתורה כאלטרנטיבה לכניסתם של שני בני אהרן. השני בני אהרן נכנסו לא עם הפרוצדורה הזאת ולכן הם מתו. ככה עשו לי להיכנס. ואז הקדוש ברוך הוא מלמד את משה ואת אהרן איך כן צריך להיכנס, עם הפרוצדורה של יום הכיפורים. אף אחד לא מזכיר פה תאריך. לא מוזכר פה תאריך של י' בתשרי. אבל למה אנחנו באמת תופסים את זה שזה דווקא יום כיפור? רגע, תכף אני אגיד, לא, פה מתפרטת כל עבודת יום כיפור. זה אחרי זה, אבל הכניסה הראשונה שהוא אומר לו שהוא צריך ללבוש בגדי לבן וכל הדברים האלו. זה לכל עבודה, לכל יום? לא, לא, לא. כל הפרוצדורה. לא. עבודת כהן גדול זה תמיד, אבל מתי יש עבודת כהן גדול? רק ביום הכיפורים. רק ביום הכיפורים כהן גדול עובד. אבל אם נלך, הרי בניו לא עשו עבודה של הכהן הגדול בזמן שמתו? נכון, אוקיי, כי הם נכנסו אל הקודש. הפוך. העבודה של יום הכיפורים היא לא המטרה. היא הדרך איך נכנסים אל הקודש. הם נכנסו אל הקודש בלי העבודה הזאת, לכן הם מתו. אז אהרן, מה הוא צריך לעשות? לעשות את כל הפרוצדורה של עבודת יום הכיפורים, מה שאנחנו קוראים היום, עבודת יום הכיפורים. אבל בעצם זה לא עבודת יום הכיפורים. זה עבודת הכניסה אל הקודש. ככה נכון לעשות את זה, ככה לא מתים. אם עושים את זה אז לא מתים. ואז זה מתפרט המון המון כל הפרטים, פר ושעיר וכולי, ושני השעירים. ואחר כך בסוף הפרשה בסוף, מה כתוב? והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם חוקת עולם, וכיפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש וכולי. כן, ואז הם ממשיכים, והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה. אז כל הפרשה. בכלל היא לא קשורה ליום הכיפורים על פניו. זה הדרך להיכנס נכון אל הקודש. ככה נכנסים. והגר"א באמת כותב שלפחות במדבר אפשר היה לעשות את הפרוצדורה הזאת בכל יום אחר בשנה. אם אתה רוצה להיכנס אל הקודש, אתה צריך לעשות את כל הפרוצדורה הזאת ולהיכנס. בסוף התורה אומרת, מיוחד בזה, ביום הכיפורים אתם צריכים לעשות את זה. פעם אחת בשנה. כן, אתם חייבים לעשות את זה פעם אחת בשנה. הגר"א אומר כן, אבל בשאר הימים אתה יכול גם. חובה פעם אחת בשנה לעשות את זה, הוא אומר לפחות במדבר, אחרי זה זה שאלה אחרת. למה הכוונה להיכנס? מה זאת אומרת אם אתה רוצה להיכנס אל הקודש? זאת אומרת, איזושהי התקרבות לקדוש ברוך הוא, פסגת העבודה זה בעצם להיות הכי קרוב לקדוש ברוך הוא, להיכנס לקודש הקודשים. איך עושים את זה? אז בני אהרן עשו את זה בצורה לא נכונה, זאת הדרך הנכונה. אוקיי? ואחרי זה התורה באמת אומרת פעם בשנה בעשרה בתשרי תעשו את זה. זאת אומרת, תיכנסו אל הקודש, אבל אז באמת יוצא כל התענית. התענית גם מוזכרת פה אגב, עוד לפני האחת בשנה. זאת אומרת התענית גם היא חלק מפרוצדורת הכניסה אל הקודש. הכפרה היא תוצאה. אחרי שנכנסים אל הקודש, אז בסופו של דבר מתכפרים מהקרבה לקדוש ברוך הוא. פעם בשנה צריך לעשות את זה. זה הכל. אבל בעצם מה שיש כאן זה איזושהי פרוצדורה של התקרבות או פגישה, מפגש עם הקדוש ברוך הוא. להיכנס אל הקודש פירושו להיפגש מקרוב מקרוב עם הקדוש ברוך הוא, שיש לזה את ההשלכות שמתכפרים וכדומה. העינוי הוא בכלל חלק מעבודת ההתקרבות. כהן גדול צריך לעשות את כל פרוצדורת ההקרבה והעם כאילו נותן לו גיבוי על ידי העינוי. בסדר? וגם התשובה אולי אפילו, זה לא יום לתשובה, התשובה היא חלק מהפרוצדורה של הכניסה אל הקודש. הכפרה היא התוצאה. בסדר, זה מה שנראה ממה שכתוב פה בפרשת אחרי מות. עכשיו אם זה כך, אז נדמה לי שצריך להמשיך את מה שראינו קודם ולומר שבעצם החובה הרחבה הזאת לשבות ביום כיפור היא פשוט בגלל שכך נפגשים עם הקדוש ברוך הוא. כשנפגשים עם הקדוש ברוך הוא זה דורש מאיתנו השבתה של החיים השוטפים שלנו. השבתה של מלאכה, מה שאנחנו עושים, והשבתה של הנאות. העולם הזה צריך להיות דומם כשנפגשים עם הקדוש ברוך הוא. ולכן בעצם נדרש, בגלל שהמפגש ביום הכיפורים הוא מפגש אינטימי יותר או קרוב יותר, אז זה דורש מאיתנו השבתה רחבה יותר. שבת שבתון. שבת רגילה זה מפגש פחות קרוב, אז אנחנו שובתים ממלאכה אבל לא מהנאות. ביום כיפור המפגש הוא הכי קרוב, נכנס לפני ולפנים, אז השביתה עוד יותר גדולה. לא רק ששביתה ממלאכה אלא גם שביתה מהנאות. בסדר? אבל זה בעצם הרעיון. לכן ביום כיפור אני חושב שאין שני צדדים. השביתה ועניינו של היום זה אותו דבר. זאת אומרת עניינו של היום הוא פשוט עצם המפגש עם הקדוש ברוך הוא, לא דברים שדרכם אנחנו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא. עד כאן ההקדמה. עכשיו השאלה מה קורה בתשעה באב? הגמרא משווה את יום כיפור עם תשעה באב, אמרתי שבפשטות זה נראה השוואה מקרית. בתשעה באב גם כן יש עניין של לצום אבל הפעם זה צום בתור אבל. מה זה קשור לעניינו של יום כיפורים? אנחנו מתאבלים על בית המקדש. אז החובה להתענות, לשוב בתשובה, גם עינויים כי זה יותר חמור, לא משנה, אבל זה לסגף את עצמנו כחלק מתהליך האבל, התשובה. יש פה גם ניואנסים שונים, אבל אבל זה לא נראה קשור לעניינו של יום הכיפורים. והדמיון לכאורה הוא באמת מקרי. החינוך בשי"ג שהבאתי קודם באמת בסוף, אחרי שהוא גומר הלכות יום הכיפורים, הוא אומר ויש עוד יום שבו צריך לעשות את כל העניינים האלה וזה תשעה באב. כן, ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן. אבל אני כמו שאמרתי קודם, אני ארצה להראות שלפחות בשיטות מסוימות יש דמיון מהותי גם בין שני הימים האלה, ולכן עשיתי את ההקדמה לגבי יום כיפור. גם ביום כיפור לא לגמרי מוסכם שזה מהותו של היום, אבל ברמב"ם זה ודאי כך. הגמרא בפסחים בדף נ"ד אומרת כך, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. מאי ספקו מותר? זאת אומרת תשעה באב זה דרבנן, כן, הספקו מותר. מאי ספקו מותר? לאו בין השמשות? זאת אומרת שבין השמשות בעצם מותר בו, הדיון שמה הוא על תוספת. האם יש דין תוספת בתשעה באב? אז אם בין השמשות מותר, אז ודאי שאין דין תוספת. אז אם הגמרא אומרת, הגמרא אומרת שאם אנחנו רואים פה שספקו מותר, אז זה אומר שאין תוספת לתשעה באב. אז אומרת הגמרא לא, כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקביעא דירחא, הכא נמי לקביעא דירחא. זאת אומרת הנפקא מינה בספק בין תשעה באב ליום הכיפורים הוא כשאתה לא יודע את התאריך. אתה בספק מתי חל תשעה באב, אז אל תצום יומיים, תצום רק יום אחד. יום כיפור באופן עקרוני צריך לצום יומיים, ידועים הוויכוחים בשואה שמה על מנדו ממזרח סיביר. בכל אופן, אז זה מה שהגמרא אומרת, ההבדל בין תשעה באב לבין יום כיפור הוא רק בקביעא דירחא, בספק מה לעשות בספק, ופשוט זה בגלל שזה דרבנן וזה דאורייתא, אז בספק אפשר להקל. למה לא להקל בשניהם? אז בכל אחד מהימים אני לא אעשה תשעה באב כי הרי כל אחד מהם הוא ספק דרבנן. אז יש ר"ן, הר"ן כותב במסכת מגילה, הוא כותב על פורים של מוקפים. בעיר שהיא ספק מוקפת, אז לכאורה היה צריך לא לקרוא לא בי"ד ולא בט"ו. כי אם העיר היא ספק מוקפת, אז כל אחד מהימים הוא ספק, ספיקא דרבנן לקולא. אז אומר הר"ן, במקום שהספק מוביל אותך לביטול גמור של הדין דרבנן, אז אנחנו לא אומרים ספק לקולא, אלא עושים יום אחד, קוראים בפרזים, קוראים בי"ד. אז גם פה אותו דבר עושים יום אחד ומתענים בראשון. בכל אופן, אז יש פה השוואה שהגמרא עושה בין תשעה באב ליום הכיפורים. הראשונים כבר מעירים שיש עוד כמה פרטים שיש הבדל, כן? ביום כיפור זה כרת, בתשעה באב זה דין דרבנן. בסדר, אבל תוספות אומר כבר שזה רק השוואה לעניין התוכן, האיסורים שנוהגים בו. אבל יש התוספות בתענית בדף ל' שואל על מה שקראתי עכשיו, על הגמרא שקראתי עכשיו, הוא שואל שאלה. במשנה שם כתוב: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושים. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. זה מכאן המקור שתלמידי חכמים מקפידים להתבטל בכל מקום. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם. יש כאלה שמהדרים יותר, כולם מתבטלים, לא רק תלמידי חכמים. אז המשנה אומרת שמקום שנהגו לעשות מלאכה עושים, מקום שלא נהגו לא עושים, תלמידי חכמים ראוי שלא יעשו מלאכה בשום מקום, ואפילו ראוי שכולם ינהגו כמו תלמידי חכמים לעניין זה ולא להחמיר יותר מתשעה באב בתשעה באב עצמו. אז תוספות שמה שואל כך: כל העושה מלאכה בתשעה באב, אה, רגע סליחה, סליחה רגע. תנן התם: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים, מקום שנהגו לעשות, אה סליחה רגע, לא. אין בין תשעה באב ליום הכיפורים, זה התוספות, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים, הא דלא חשיב מלאכה שמותר בתשעה באב במקום שנהגו. למה לא הביאו את מלאכה? למה מביאים רק ספק בקביעא דירחא? צריך להביא עוד הבדל, שבמקום שנהגו עושים מלאכה בתשעה באב, יום כיפור אסור לעשות מלאכה. מה אתם אומרים על הקושיה הזאת? דברי פלא ממש. במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, זה כן דומה ליום כיפור? לא מהיכא תיתי. מה? מהיכא תיתי? זה לא למ"ד מלאכה? ברור. הרי מה? תוספות אומר במקום שנהגו לעשות מלאכה עושים, אז לפחות במקומות האלה יש הבדל בין תשעה באב ליום הכיפורים. ובמקום שלא נהגו לעשות מלאכה, שנהגו שלא לעשות, שם זה כן דומה ליום הכיפורים? מה פתאום? איזה מלאכה אסור לעשות בתשעה באב? בתשעה באב אסור לעשות מה שהשולחן ערוך אומר, מלאכת שיהוי, מלאכה שמסיחה את הדעת מן הצער. זה לא קשור לל"ט אבות מלאכה. אז במקום שנהגו לא לעשות מלאכה, גם כן יש הבדל בין תשעה באב ויום הכיפורים. למה תוספות שואל רק על מקום שנהגו כן לעשות מלאכה? מה זה קשור בכלל לעניין הזה של המלאכה? ובאמת כך פשט הגמרא, זה מה שהתחלתי לקרוא קודם. הגמרא אומרת שם בתענית, כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. אז אומר התוספות שם, כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. לא שמי שעושה מלאכה בתשעה באב אז הוא יהיה דלפון כל חייו, אלא המלאכה הזאת שאותה הוא עשה, ממנה הוא לא יראה ברכה. בסדר? מתוך זה איך אתם מבינים איזה סוג מלאכה מדובר? כשביררתי אוכל מתוך פסולת אז אני לא אראה בזה ברכה? ברור שאם הלכתי לעבודה, זאת אומרת התעסקתי בענייני היום יום שלי במקום לעסוק בתענית, אז אני לא אראה בזה ברכה. זאת אומרת ההנחה הפשוטה היא שהמלאכה שעליה מדובר במשנה שמה, שנהגו או לא נהגו לעשות, זאת מלאכה שהיא לא המלאכה במובן של מלאכות שבת ויום טוב. אז מה בכלל זה קשור לעניין? גם בגמרא שמה גם כן. איפכא, זאת התשובה מסתברא. שמה? בגלל שיש מלאכות זוטרות ויש מלאכות עיקריות, שהוא בא להגיד במקום שנהגו לעשות מלאכה הוא מתכוון דווקא למלאכות ללכת לעבודה כמו שאתה אומר, ושמה ההבדל הוא מאוד מובהק, זה לא להפוקי משהו אחר. ודאי שגם במלאכות האחרות יש הבדל, גם למי שטוען שאסור לעשות מלאכה, אז במלאכות הזוטרות גם יש הבדל, אבל ההבדל הוא כזה קטן, זה בקטנה, פה זה בגדול, ללכת לעבודה. זה בקטנה? ללכת לעבודה זה קטן? ל"ט אבות מלאכה? מה זאת אומרת? כל הלכות שבת חלים גם בתוך… לא חלים בתשעה באב. התנהגות של אדם ללכת לחרוש את השדה, אז הנה הבדל מאוד גדול. זה שמותר לך לבור או לא זה הבדל קטן מול זה. אם כך היית צריך לשאול, ואימא נמי הבדל במלאכה, ובפרט במקום שנהגו ששם אפילו עושים הולכים לעבודה. אבל הגמרא התוספות תולה את זה רק במקום שנהגו שואל, לא אומר שבמקום שנהגו זה עוד יותר קשה. אחרת להפוקי כדאמרן. אז הוא היה צריך להגיד את זה. הוא אומר הוא מקשה שהרי במקום שנהגו מותר. הוא לא צריך להקשות פה זה מותר, במקום שנהגו אפילו ללכת לעבודה אפשר, אז אז בכלל זה שונה. אולי תוספות למד באמת שאחד מהדברים המובהקים של יום כיפור זה איסורי מלאכה שהם כמו של שבת, זה לא הדבר המיוחד של יום כיפור, אלא מהשוות אנחנו לומדים את הדבר. אבל עדיין, מה זה משנה, עדיין אבל זה הבדל. יש הבדל שפה מותר במלאכה ופה אסור במלאכה, ומה זה משנה אם זה הדבר המיוחד או לא, אבל יש הבדל כזה. אז אם תוספות מחפש הבדלים נוספים מעבר למה שהגמרא מביאה שזה כפייה דמוכחא, אז הוא היה צריך להביא את זה. גם בגמרא עצמה משתמע כך, כי הגמרא אומרת רבי עקיבא אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם, וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. עוד פעם, מתוך ההקשר די ברור שעשיית המלאכה זה כדי להתאבל, זה לא שאלה של הל"ט אבות מלאכה. ובאמת בשולחן ערוך מוסכם על כל הפוסקים שבזה מדובר. שולחן ערוך: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה עושה, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מותר על ידי אינו יהודי וכולי. ואז הרמ"א כותב: ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות, ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת. אז ברור שהמלאכה היא מלאכה שמסיחה את הדעת. אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בו שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה, שזה בדיוק אבות מלאכה, כן? וכדומה, מותרת. וחליבת פרות טוב לעשות על ידי אינו יהודי אם אפשר באינו יהודי. אבל הקריטריון הוא, הרמ"א כבר כותב במפורש, שהמלאכות של שבת כמו קשירה או דברים שהם ל"ט אבות מלאכה אבל הם לא מלאכות של שיהוי, אתה קושר וזהו, אז אין בעיה לעשות את זה בתשעה באב. כל הבעיה זה רק מלאכות שיהוי, כך כל הנושאי כלים שם, שלא לעשות, המגן אברהם כותב כדי שלא יסיחו דעתם מן האבלות. זאת התפיסה המקובלת. אבל בתוספות רואים לא כך. לעניות דעתי מה שתוספות אומר, ורואים את זה עוד בעוד מקורות אצל חכמי אשכנז לכן אני אומר את זה בצורה יותר בטוחה, שתוספות כנראה למד לא כך. תוספות טען שבמקום שנהגו לא לעשות מלאכה בתשעה באב פירושו לא לעשות ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, זה הכוונה לא לעשות מלאכה. זה כנראה גם הסיבה שהרמ"א צריך דווקא לציין. בדיוק, והרמ"א בתור אשכנזי יודע שראשוני אשכנז היו שיטות אחרות, ולכן הרמ"א טורח לציין שהמלאכות שהן לא של שיהוי אלא מלאכות שבת אנחנו פוסקים להלכה שזה מותר. אבל שיטת התוספות היא לא כזאת. תוספות את הקושיה שלו… מה? כשיש הדיוט מעשה… כן כן, זהו. אז התוספות בעצם אומר שהמלאכה במקום שנהגו לא לעשות מלאכה בתשעה באב הכוונה כמו ביום טוב ושבת, ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. אנחנו מוצאים כמה מקורות כאלה בראשוני אשכנז באמת, ולכן זה לא פלא שתוספות המציא את ההנחה הזאת. המקור הידוע ביותר זה תרומת הדשן, אבל הוא עצמו מביא מקורות אשכנזיים יותר קדומים, ראבי"ה ועוד, רש"י אפילו לפי גרסה אחת. והוא אומר: בתשעה באב שרי לחלוב הפרות ושאר בהמות או צריך לעשות על ידי נוכרים? זאת השאלה. אתם יודעים, תרומת הדשן זה שאלות שהוא שאל את עצמו, הוא המציא את השאלה בשביל לכתוב את התשובה. אבל רק מתוך ההקשר תזכרו את הרמ"א שקראתי קודם, הרמ"א שקראתי קודם אני אקרא אותו לכם שוב: אבל דבר שאין בו שיהוי כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה מותרת. ולחלוב הפרות טוב לעשות על ידי נוי יהודי אם אפשר. ברור שהרמ"א פה מתייחס לתרומת הדשן הזה, ואתם תראו בתרומת הדשן הזה גם את התפיסה שקשירה אסורה, והדיון שלו הוא דיון על חליבת בהמות. ברור שהרמ"א פה כותב מה שהוא כותב כתגובה למה שאומר תרומת הדשן. אז אומר: תשובה. ייראה לי לכאורה משמע דשרי, שמותר. דהא בחול המועד דאיכא איסור בעשיית מלאכה לרבנו תם ור"י מדרבנן, ולמקצת גאונים דאורייתא, אפילו הכי היתר פשוט דחולבינה בהמות בעצמן. ואם כן כל שכן בתשעה באב דאינו אלא מנהג, כדתנן בפרק מקום שנהגו, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב וכולי, ותנן נמי מקום שנהגו לעשות בי"ד משמע קצת דדין אחד הוא למלאכת תשעה באב וקיל טפי מחול המועד כדאיתא התם. כאן אומר במפורש, נכון? מה הוא אומר? עושה קל וחומר מחול המועד. עכשיו, בחול המועד ברור שבאופן עקרוני המלאכות האסורות הן מלאכות של מועד. עכשיו, התירות שם ויש ויכוחים איך בדיוק, מסרו הכתוב לחכמים או יש שמה מחלוקת רמב"ם ורמב"ן. אבל הפרשייה שבה עוסקים במלאכת חול המועד זה איסורי מלאכה של שביתה. אז הוא אומר: כיוון שבחול המועד זה דין דרבנן, כך הוא נוקט, יש כאלה שאומרים שזה דאורייתא, ובתשעה באב זה מנהג בעלמא איסור המלאכה, אז הקל וחומר אם מותר לחלוב בחול המועד מותר בתשעה באב. מה הקשר בכלל? הרי בתשעה באב מדובר על מלאכת שיהוי. זה לא קשור לחומרת האיסור, זה סוג אחר. חליבה לא בגלל האיסור החמור של מפרק, מי שחולב זה דין איסור מפרק, תולדת דש, אלא מי שחולב זה מלאכת שיהוי, הוא מסיח דעתו מן הצום. אז מה זה קשור לחומרת האיסור? אז מהקל וחומר הזה. אז הוא עצמו מרגיש בזה. הוא עצמו מרגיש בקושי של הטיעון הזה ומה הוא אומר? הוא אומר: משמע קצת דדין אחד הוא למלאכת תשעה באב וחול המועד. זאת אומרת שהוא עצמו מבין שהמלאכה שאותה אסרו בתשעה באב זה מפרשת המועדים. זה לא בין מלאכת שיהוי. ולכן יש מקום לקל וחומר הזה. אחרי זה הוא באמת מתחיל לדון בזה, אומר: אומנם נראה דיש לחלק. דבחול המועד איסור מלאכה משום שביתה הוא, ושרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח וכן מה שצריך לצורך שמחת המועד. אבל מניעת מלאכה בתשעה באב משום עינוי הוא. לפי הפשטות משום עינוי הכוונה הסחת הדעת מהעינוי, כדאיתא בפרק בתרא דתענית מה שקראנו עכשיו: רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה. ופירש רש"י שם כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שיהיו בטלים ממלאכה. ולפי טעם זה יש לומר דכל מלאכה בין של טורח או לא וגם מלאכת הדיוט אם יש בה שיהוי קצת אין לעשותה בתשעה באב מפני שעל ידי כך מתבטל מהעינוי. אז זה לא קשור בכלל לכל הקל וחומר שהבאנו קודם. כל השאלה אם זה שיהוי או לא שיהוי. ובחליבה של בהמה וודאי שיש שיהוי ולכן זה אסור. אחרי זה הוא אומר: ובמרדכי סוף מסכת תענית כתב בשם ראבי"ה דהאידנא נהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב כרבי עקיבא דאמר כל העושה בתשעה באב כאילו עושה ביום הכיפורים. אומנם מאוד תמהתי על הני מילי דראבי"ה, דבכל הספרים שנמצאו בידינו לא מיירי רבי עקיבא במידי דמלאכה, אלא כי אמר כל האוכל ושותה בתשעה באב מעלה עליו הכתוב כאילו אכל ושתה ביום הכיפורים. מי דיבר על מלאכה? בגמרא שלפנינו קראתי את זה קודם, לא מופיע הדבר הזה. דרשב"ג כי אמר התם כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. ובלשון זה כתב רב אלפס והאשרי בחיבוריהם. ועוד תמהתי על הא דלעיל דכי אמר יעשה עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענו, פירוש עינוי הוא להם שהם בטלים ממלאכה. ומטעם זה חילקנו בין מלאכה דחול המועד ובין מלאכה דתשעה באב. זאת אומרת הוא רוצה לומר שהמלאכה, זה שאלה מעניינת, איזה מלאכה זה עינוי לשבות ממנה? מלאכות שבת זה עינוי לשבות מהם או מלאכות של ללכת לעבודה זה עינוי לשבות מהם? אז זה תלוי את מי שואלים אני מניח. בכל אופן ואז הוא אומר שזה שיהוי. מה? וכל המעשה. שיהוי. אתה שומע? המבטל כמו שיהוי. אז זה מה שהוא אומר כאן, הוא דוחה את הקל וחומר ההוא שהוא הביא בהתחלה, אומר אני לא מבין את זה, גם את הראבי"ה? אבל הראבי"ה כן למד כך. הראבי"ה אומר שהמלאכה ביום כיפור המלאכה בתשעה באב זה אותו דבר. ואז הוא אומר מה הקשר? פה זה מלאכת שיהוי. עוד פעם, אז הראבי"ה הוא המקור לאלה שעשו שמה את הקל וחומר הזה. מה? זה הכל בטעות, זה על רבי עקיבא, בגרסה… לא בטעות, היה לו גרסה אחרת כנראה בדעת רבי עקיבא להראבי"ה, אני מניח. זאת אומרת, הייתה לו כנראה גרסה אחרת. בכל מקרה זאת ודאי הייתה תפיסתו. ועד דכתבו הבתא דאין לשחוט ולהכין עד אחר חצות, נראה דאין הטעם משום איסור מלאכה. זה לכאורה כמו הראבי"ה. אלא משום שכשם שעושים בתיקון המלאכה מבטלין העינוי. ואתה אומר השחיטה עצמה זה לא בא, תשחט רגע אחד וגמרנו, אין בזה שום שיהוי. אז לא, הכוונה לשחוט ולהכין את כל העסק הזה שזה השיהוי מהמלאכה. לנו זה בדיוק הנפקא מינא. ודווקא אחר חצות שהיום מעריב שואף הוא לאכול והיא עוגמת נפש וכולי, הכי פירש רש"י פרק אלו קשרים. אומנם מצאתי בפירוש אחר במסכת תענית שרש"י פירש פירוש אחר. ההיא דלעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה. אומנם מצאתי תשובה בשם הראבי"ה וזה לשונו. תשעה באב אנו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, הילכך אבותינו הקדושים ישבו מידותיהם בתשעה באב וביום הכיפורים. כאן הוא כבר כותב במפורש ראבי"ה בתשובה הזאת, שתשעה באב יום הכיפורים זה אותו דבר. דאין לשחוט ולהכין סעודת הלילה עד לאחר חצות, ומכאן משמע משום איסור מלאכה דנהגו בה, ולא שיהוי מה שהוא אמר בעצמו. זאת אומרת ראבי"ה זה באמת המקור לעניין הזה. וכן משמע ממרדכי דלעיל מדברי הראבי"ה, ולכך ליבי מהסס להתיר משום דכתב אבותינו הקדושים ישבו מידותיהם. וטוב להחמיר אם אפשר על ידי נכרי וזה אגב מובא להלכה ברמ"א, שטוב להחמיר לחלוב על ידי נכרי, זאת מסקנת תרומת הדשן. זאת אומרת, שנייה אחת, גם הראבי"ה חושש למנהג אשכנז הקדום שהאיסורים לכאורה שהאיסורים הם איסורי מלאכה ולא איסורי שיהוי, למרות שהוא בעצם הוא נראה שהוא פוסק שלא ככה, אבל בסוף הוא מביא את החשש הזה של תרומת הדשן. הייתה מסורת אשכנזית מאוד ברורה כזאת, ואם כך אז בהחלט יש מקום לחבר גם את התוספות שראינו, ששואל מה בין תשעה באב ליום הכיפורים מבחינת מקום שנהגו, למקום שנהגו לא לעשות מלאכה, אז הוא אומר שאין קושיה. למה אין קושיה? כי מקום שנהגו לא לעשות מלאכה באמת זה הראבי"ה והמרדכי. לא לעשות מלאכה הכוונה לא לעשות מלאכות כמו בשבת ויום כיפור. ולמה פה זה עניין של מלאכה, מה זה החצות? מה? מה זה החצות? לא, זה מה שאני שואל, אם זה עניין של מלאכה, למה חצי יום? מה הבעיה? עד חצות יש איסור לעשות מלאכה, כיוון שעד חצות זה המועד שבו צריך לשבות כמו בשבת ויום כיפור. השאלה כמה אורך היום לא קשורה לשאלה מה התוכן. זה לא חייב להיות. אחרת גם לגבי העינוי, מה ההבדל? גם שאר הצומות גם בעינוי זה כל היום. למה עוצרים בחצות? בשום יום לא מצאנו שפתאום בחצות משתנים הדינים, בדאורייתא לפחות. אבל אם נבין מה הרעיון שזה אותו דבר. מה? רגע, אני מגיע לזה. אז פה, אז פה רואים שבאמת יש מקור, לפחות מסורת אשכנזית כזאת שתשעה באב הוא כמו יום כיפור, יש חובת שביתה ממלאכה, מכל ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מה באמת הרעיון מאחורי זה? נראה שהרעיון מאחורי זה מחבר אותנו למה שהקדמתי לגבי יום כיפור. יש… אבל זה עדיין דרבנן. מה? אבל זה עדיין דרבנן. הגמרא אומרת בתענית בדף כ"ט, הגמרא אומרת כך: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. מנלן? מאיפה אנחנו יודעים שזה היה בתשעה באב? דכתיב "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן", זה א' ניסן. ואמר מר, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנייה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים. וכתיב "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות", אז אנחנו עכשיו בכ' באייר. וכתיב "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים", הגענו לכ"ג. אמר רב חמא בר חנינא, אותו היום סרו מאחרי ה'. וכתיב "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל" וכולי, וכתיב "עד חודש ימים", דהוו להו עשרין ותרתי בסיון, היינו בכ"ג באייר, חודש ימים זה כ"ג בסיון. וכתיב "ותסגר מרים שבעת ימים", דהוו להו עשרין ותשעה בסיון, כ"ט בסיון הגענו. וכתיב "שלח לך אנשים", ואז שולחים את האנשים, את המרגלים. ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום". אז אם זה ארבעים יום, אז יוצא י' באב ולא תשעה באב. הני ארבעים יום נכי חד הוו? אמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחוריי. וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות. אז מה הגמרא אומרת? בעצם המרגלים היו אמורים ליפול על עשרה באב, אבל הקדוש ברוך הוא החליט שזה חייב ליפול על תשעה באב. אז מה עשו? נתן הוראה לעבר את תמוז, לעבר את תמוז כדי שזה יהיה בתשיעי בחודש ולא בעשירי. שימו לב שזאת נקודה מאוד מעניינת, בגלל שאנחנו בדרך כלל מבינים שאתם בכיתם בכייה של חינם ואני עושה לכם בכייה לדורות. אנחנו יש לנו בכייה לדורות בתשעה באב הרבה פעמים ידוע לאורך ההיסטוריה שזה היה יום קשה. חלק גדול מהסיפורים האלה לדעתי לא נכונים, אבל אבל עצם זה שמספרים את זה על תשעה באב ולא על יום אחר זה גם אומר משהו. והשאלה למה באמת זה ככה? אז אנחנו בדרך כלל מבינים שזה בגלל חטא המרגלים. עכשיו אנחנו רואים שהתמונה הפוכה. תשעה באב היה היום כבר מראש שתוכנן להיות בכייה לדורות, והקדוש ברוך הוא ארגן את העיבור של תמוז כדי שחטא המרגלים ייפול על תשעה באב. וזה הפוך. זאת אומרת שמשהו פה בעצם נקבע מראש. יש פה איזה שהוא תאריך שהוא לא מקרי, יש פה איזה שהוא תאריך ששמה צריכות ליפול הצרות בתשעה באב. אם אתם הולכים לעשות את החטא הזה אנחנו נדאג לזה שזה ייפול על תשעה באב ואז תהיה מפה גם בכייה לדורות. אז זה מוזר מאוד. למה מה יש בתשעה באב? מה זה משנה שיהיה בעשרה באב? מה קרה? עוד לא קרה שום דבר הרי, זה האירוע הראשון שבו נקבע התשעה באב הזה לדראון עולם. שיקבע לעשרה באב? לא. רואים בגמרא שלא. תשעה באב יש לו משהו, איזושהי תכונה כזאת שהיה צריך לקבוע את זה אליו. עכשיו יותר מזה, הגמרא הרי לומדת את זה מקרא עלי מועד לשבור בחוריי. חזרנו אחורה, זאת אומרת, יש עובדות היסטוריות של תשעה באב שהם חזרו בעצם רצו… אבל הקדוש ברוך הוא הלך קדימה. אנחנו לומדים על זה דרך אינדיקציות, ברור. אבל מה הם אומרים חז"ל? חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא תכנן את זה מראש. איך אני יודע? כי עובדה שלאורך ההיסטוריה באמת תשעה באב היה… בסדר. אז הפסוק באמת במגילת איכה כתוב קרא עלי מועד לשבור בחוריי. מה זה בפשטות? תשעה באב. הגמרא אומרת שזה ראש חודש, זה לא תשעה באב. קרא עלי מועד הכוונה שעיברו את ראש חודש כדי שחטא המרגלים ייפול על תשעה באב, אז המועד זה ראש חודש. אבל ברור שפשט הפסוק זה קרא עלי מועד זה תשעה באב. ובאמת תשעה באב הוא מועד. מה זה מועד? בדרך כלל אנחנו מבינים זה זמן שמחה, כן, איזשהו חג. ובאמת אנחנו יודעים שבשולחן ערוך נכנסו איכשהו לא ברור מאיפה כל מיני הלכות כאלה שמתייחסות לתשעה באב כמועד, נכון? אביא לכם רק דוגמאות. לא הבאתי את זה פה, לא משנה, לא אומרים צדקתך צדק, תחנון בערב תשעה באב, כל מיני דברים מן הסוג הזה, כל ענייני המועד. למה? כי כתוב קרא עלי מועד לשבור בחוריי, שתשעה באב נקרא מועד. ואיזו שמחה מה זה עושה? מה זה מועד? הפכת את זה ליום טוב עכשיו? מה זה קשור? קרא עלי מועד בכלל הגמרא אומרת שזה על ראש חודש. אבל נגיד פשט התורה, פשט המגילה שזה על תשעה באב. אבל גם אם זה על תשעה באב, מועד זה מילה שאסור לפרש אותה סתם באופן פשטני, מועד הכוונה טוב אז בוא נרקוד בתשעה באב. מועד הכוונה שזה גם כן איזשהו יום בשנה. זה עניין של ייעוד אולי גם? על עתיד לבוא זה עוד פרוש שאני אגיע אליו עוד רגע, עוד צעד קדימה אולי. אבל חכה עד שזה יקרה עכשיו. אני חושב שזה קשור לעניין. תראו, מה זה מועד? קביעה. נכון, מועד זה להתוועד, נכון? בית מועד לכל חי לא עלינו זה המקום שבו כולם נועדים בסוף, לשם כולם מגיעים. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? כן, זאת אומרת התוועדות זה פגישה. נדמה לי שמה שהגמרא אומרת כאן זה שתשעה באב לכן המגילה קוראת לזה מועד. תשעה באב נקרא מועד, קרא עלי מועד לשבור בחוריי, כי זה באמת מועד, זה המפגש שלנו עם הקדוש ברוך הוא. זה יום שהיה מיועד מעיקרא עוד לפני כל מה שקרה, זה יום שבו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא. עכשיו האופי של המפגש תלוי בנו. חטא המרגלים, כל הדברים האחרים גרמו לזה שהמפגש הוא לא סימפטי כל כך מבחינתנו. לעתיד לבוא כמו שהזכרת הימים האלה עתידים להפוך לימי שמחה. למה? כיוון שהאופי של היום הזה כיום מפגש זה לא משתנה, זה נטוע מעיקרא, זה מההתחלה ככה. איזה אופי יישא המפגש הזה חיובי או שלילי זה כבר תלוי. לעתיד לבוא זה מפגש משמח. ואז בעצם יוצא שתשעה באב זה הכי מועד שיש, יותר מועד מכל המועדים ומשבת ומיום כיפור ומהכול, כי בתשעה באב לא היה צריך לקרות כלום. בתשעה באב הזמן בעצמו מיועד למפגש עם הקדוש ברוך הוא, להיפך. אם אנחנו הולכים להיפגש עם הקדוש ברוך הוא לטוב ולרע, הקדוש ברוך הוא מסובב את זה שזה ייפול על תשעה באב. זה אפילו לא מפגש מקרי כמו בפסח או בסוכות, ששמה זה מה שקרה, קרה אז ולכן עשו את זה באותו תאריך. כאן התאריך היה מיועד מראש, ולכן המועד שבו המפגש שבו הוא מפגש אולי הכי יסודי שיש, הדבר היחיד שבאמת קרוי מועד בסתמא בלי שום תוספת זה תשעה באב. גם ביום כיפור? גם ביום כיפור לא קרה כלום, גם יום כיפור זה לא מועד נכון יום כיפור, חשבתי על פסח וסוכות לגמרי יום כיפור כן. אז יום כיפור גם הוא באופי כזה, למרות שנחנך המשכן אבל בסדר, יכול להיות גם שם צריך לדון. בכל מקרה אז בעצם רואים שתשעה באב בעצם מהותו, נכון שהוא נושא צביון של אבל כי זה מה שקרה בו, אבל יש משהו בעיצומו של יום שעוד קודם לשאלות אם אבל או לא אבל או שמחה, קודם כל יש פה מפגש עם הקדוש ברוך הוא. ולכן באמת המועד שדורש מאיתנו לא להגיד תחנון, לא צדקתך צדק, לא מתענים וכל מיני דברים כאלה, זה באמת נובע מהיותו מועד, וזה נכנס להלכה בשולחן ערוך. אם זה באמת כך, אז עכשיו אולי אפשר להבין למה השביתה בתשעה באב היא כמו שביתה ביום כיפור. כיוון שאם אנחנו ראינו שפרשת השביתה ביום טוב, שבת, ביום כיפור, זה שביתות שמיועדות להקפיא את העולם הזה את חיי היומיום שלנו כדי להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, אז בתשעה באב וודאי שצריכה להיות שביתה גדולה כיוון שזה מועד להיפגש עם הקדוש ברוך הוא. וככל שהמועד הזה הוא יותר אינטימי אז השביתה צריכה להיות יותר רחבה. לכן תוספות והראבי"ה והמרדכי אומרים שכאשר שובתים בתשעה באב צריך לא לעשות מלאכה, ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, זה מועד, מדיני מועד לא עושים מלאכה. והשביתה בתשעה באב היא גם לא לאכול ולא לשתות לא בגלל לא רק בגלל האבל, אלא גם בגלל שיש פה מפגש כמו ביום כיפור. יותר מזה בתשעה באב כשמסתכלים על זה כך, אז תשעה באב הוא אפילו יותר רחב מיום כיפור, כי בתשעה באב אפשר לטפס על קירות, אתה אפילו ללמוד תורה אסור. אסור כלום. מה אנחנו אמורים לעשות ביום הזה הרי זה היום הכי מטורף דעת שיש בשנה. אתה לא יכול לא לעבוד, בטח לפי האשכנז שאסור לך לעשות ל"ט אבות מלאכה אפילו, לא רק לא ללכת לעבודה. אתה לא יכול לאכול ולשתות, לא חמש עינויים, כל ההנאות אסורות ולא ללמוד תורה. כן ונהגי האבל כמובן לשבת נמוך ויש עוד כמה מנהגי אבל, פשוט כלום זה יום שבו אתה משותק לחלוטין אתה לא עושה כלום. וההשבתה בתשעה באב היא כל כך מלאה שאפילו תורה לא לומדים. אבל זה בעצם אומר מעבר לאבל שבזה, פקודי השם ישרים משמחי לב, הרי לומדים את זה משמחה, לכל דבר כזה יש סיבה משלו. אני רק מנסה להציג פה איזושהי תמונה מה מתקבל בסופו של דבר. מה שמתקבל בסופו של דבר שתשעה באב הוא באמת המפגש הכי אינטימי שיש לנו יותר מיום כיפור, ולכן הוא דורש השבתה מלאה יותר. אז אם ככה יש יום טוב בהשבתה מינימלית, רק מלאכת עבודה. בשבת זה כל מלאכה כולל מלאכת אוכל נפש. ביום הכיפורים זה גם חמשת העינויים, אכילה ושתייה זה חמשת העינויים. ובתשעה באב זה גם לימוד תורה. זאת אומרת זה המפגש הכי יסודי שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא, ובמובן הזה גם אם המפגש נושא מטען עצוב כן או אופי עצוב, עצם זה שיש פה מפגש בו אנחנו כבר יכולים לשמוח היום. עוד לפני שיבוא לעתיד לבוא, העובדה שיש פה מפגש זה כשלעצמו משמח. העובדה שהמפגש הזה הוא עצוב, אוקיי אז על זה אנחנו עצובים, אבל עצם העובדה שיש פה מפגש הדבר הזה הוא משמח ולכן לא אומרים צדקתך צדק ולא תחנון בערב תשעה באב. יש מנהגי מועד סביב תשעה באב כבר היום, עוד לפני שמנהגי האבל שלו מתבטלים לגמרי. ואיך עושים מפגש בלי תורה המפגש זה עם התורה ובדרך כלל גם המפגש אמור להיות גם בחיי היומיום לא רק בתורה. המפגש הולך ונהיה יותר. יותר ויותר מצומצם אבל יותר ממוקד. וברור שזה לא קריאת כיוון לכל השנה. זה לא שכדאי להחמיר כל השנה עכשיו ולא לעשות שום דבר ולא ללמוד תורה כדי להיפגש עם הקדוש ברוך הוא. יש מפגשים שאתה צריך אותם. כן, אז למה לא כל יום שבת? כמו שאומר השיר. אז לא נכון שיהיה כל יום שבת. המפגשים האלו אמורים להזין את שאר השנה, אבל אתה צריך כנראה יום אחד שבו באמת אתה מדמים הכל, אפילו אפילו לימוד תורה. כלום. חוץ מהמפגש עם הקדוש ברוך הוא. ואיפה? ואיפה מתבטא המפגש? זה נראה כמו ניתוק. נכון. זה מה ש… אין כלום, שום דבר אתה לא יכול לעשות, אתה פשוט שם. זה בדיוק הנקודה. לפעמים אתה יודע, לא ברעש השם. זה מה שאצל אליהו הנביא כתוב שמה. לא ברעש, לא באש, לא ברוח, אלא קול דממה דקה. ואז רש"י כותב שמה שמעתי יש קול יוצא מן הדממה. זאת אומרת יש יש משהו ששום ביטוי קונקרטי לא יכול להכיל אותו, אז אל תעשה כלום, אז תשתוק. תדמים הכל ותנסה לראות מה נשאר. זה כמו התקיעת שופר בראש השנה. עניין תקיעת שופר בראש השנה דבר מאוד מעניין. זאת אומרת התקיעה, תחשבו רגע על התקיעה. תקיעה, שברים, תרועה, זה הכל דיני ספיקות. ותחשבו על התקיעה. מה זה התקיעה? שיר זה משהו שיש לו מילים ויש לו מנגינה. נכון? יש מנגינה שהפשטנו את המילים. אוקיי? עכשיו יש מנגינה שאנחנו מפשיטים אפילו את המודולציות של המנגינה, זאת אומרת זה נשאר רק רק קול וזהו. זאת אומרת פשוט קול פשוט בלי מודולציות. זה התקיעה. וזה המקום שאתה רוצה להיפגש שמה, הר"ן מדבר על זה הרבה. כשאתה רוצה להיפגש עם הקדוש ברוך הוא אתה צריך להוריד את כל הסיבוכים של העולם הזה, את כל השינויים, את כל הדרמות, את כל הדברים הגדולים. תישאר עם הקול, תנסה, כל זה שטויות, בוא נראה מה באמת נשאר אחרי שמורידים את הכל. כמו המהלך של דקארט, כן, להבדיל, שהוא ניסה למצוא איזשהו עוגן. דיברנו על זה אני חושב פעם. ניסה למצוא איזשהו עוגן רציונליסטי. מה מה זאת נקודה ארכימדית הזאת, המוצקה, שבה אני יכול להיות בטוח? אז הוא מטיל ספק בהכל. הוא אומר מה שאני רואה לא נכון, ומה שאני בטוח שהוא נכון גם הוא לא נכון. שום דבר לא נכון. בוא נראה מה נשאר. ואז הוא מגיע לזה שאני חושב משמע אני קיים, יש לו איזו נקודה אחת שנשארה. במובן מסוים יש פה פשוט תהליך של הפשטה. בוא נעזוב את כל מה שאני בטוח בו ואני עוסק בו והכל נראה לי נורא חשוב. ובצדק, באמת דברים חשובים. ביומיום לא צריך להתייחס בזלזול לעולם הזה, אבל פעם אחת בשנה צריך להשתיק הכל כדי לראות מה יש מעבר לזה. ואני חושב שפה יש איזשהו סוג של מפגש מפגש מעניין. בסדר, אז הוא רצה שזה יהיה שהמרגלים בחטא המרגלים ייפול דווקא בתשעה באב ואז יהיה לנו אנחנו גם כן הוא ינתב אותנו דרך האבל מכל הדברים האלה. ינקה אותנו דרך האבל. בדיוק שמה הדרך לבנות את המפגש הזה, הרי לימוד תורה אתה לא לומד כי פקודי השם ישרים משמחי לב. זה לא בגלל הדממה הזאת לקראת המפגש. הרי לכל דבר יש סיבה. חטא המרגלים נפל על תשעה… אבל בסך הכל כשאתה מסתכל על התמונה הכללית וחז"ל מרגישים כשמדמים את זה בין יום הכיפורים לתשעה באב. ובתורה עצמה כתוב שהעינוי הוא שבת שבתון. כל המהלך פה אנחנו יכולים לראות שהכל בעצם מחביא מאחוריו איזושהי בנייה דה פקטו. בשורה התחתונה זה מה שיוצא. בנייה של משהו שהוא בעצם איזשהו סוג של מפגש. וכיוון שכך, אז תשעה באב באמת דומה ליום הכיפורים. זה לא מקרי הדמיון ביניהם. בשורות טובות.