אמונה – שיעור 33

בוקר טוב. בפעם הקודמת התחלנו לדבר על הראיה מן המוסר. אני מנסה לעשות את זה יחסית מהר כדי שעכשיו אנחנו יוצאים לחופש קצת קצר עכשיו, אז אני רוצה שנסגור את המעגל הזה כרגע. בקצרה מה שאמרתי בפעם הקודמת זה כן, זה מבוסס על הוויכוח שהיה לי עם דוד אנוך בתל אביב מהאוניברסיטה העברית והבסיס היה ששנינו הסכמנו שיש מה שנקרא ריאליזם מוסרי, ריאליזם אתי. וזה אומר שבעצם המוסר זה אוסף של עובדות אובייקטיביות, ריאליות, כן? זאת אומרת שזה לא משהו שהוא נובע ממני, זה לא משהו סובייקטיבי, זאת אפילו לא הסכמה חברתית אלא איזה שהוא נתון ב… לא יודע לקרוא לזה בטבע אבל במציאות, בעולם שקפוי עלינו. זאת אומרת אנחנו חייבים להתנהג באופן כזה ולא אחרת. לא אנחנו מחליטים מה מוסרי ומה לא מוסרי. הבאתי לזה שתי אינדיקציות – אחת שלו ואחת שלי. האינדיקציה שלו הייתה מבחן התרד. כן, זה המבחן שאומר: בוא נגדיר מבחן שאומר לנו איזה אמירה היא אמירה סובייקטיבית ואיזה אמירה היא אמירה אובייקטיבית. אז בן אדם, ילד שאומר: "כמה טוב שאני לא אוהב תרד, כי אם הייתי אוהב תרד הייתי אוכל אותו, וזה איכסה לאכול תרד". אז בעצם הוא, זה כמובן מצחיק. למה זה מצחיק? כי ברור שאם הוא היה אוהב תרד אז לא הייתה שום בעיה בזה שהוא אוכל אותו, זה עניין של טעם אישי. אז כרגע הוא לא אוהב תרד אבל אם הוא היה אוהב, כן זה קאונטר-פקטואל, כן זה מצב נוגד מציאות מה שקוראים בפילוסופיה, זאת אומרת אם המצב היה שהוא היה אוהב תרד אז לא הייתה שום בעיה שהוא יאכל תרד. אז זאת פשוט טעות קטגוריאלית לבכות את המצב ההוא או לשמוח על המצב הזה. מה קורה אם אני אומר: "כמה טוב שלא חייתי לפני שלוש מאות שנה כי אז הייתי מחזיק עבדים ומתעלל בהם, והיום אני מבין שזה לא מוסרי ואני לא עושה את זה. אני מאוד שמח שאני חי היום". או לפני כן, סליחה, אני, זה כבר השלישי. השני הוא: כמה טוב שאני לא חי במאה ה-12 שהייתי חושב שכדור הארץ הוא תיבה והיום אני יודע שהוא עגול ולכן נמנעת ממני הטעות הזאת. כאן אין שום בעיה כיוון שבאמת הקביעה שכדור הארץ הוא עגול היא קביעה אמיתית ואם הייתי חי במאה ה-12 והייתי חושב שלא, הייתי טועה. זה לא כמו התרד שזה עניין של טעם אישי ומה שאני חושב זאת האמת, אלא כאן האמת היא נתונה. יכול להיות שאני לא יודע אותה, יכול להיות שכן, אבל זאת האמת בלי תלות בי. אז זה המצב האובייקטיבי. אז יש לנו עכשיו מבחן שאומר לנו על כל אמירה איך אנחנו יכולים לבדוק האם אמירה סובייקטיבית או אמירה אובייקטיבית. אם נעשה עליה את מבחן התרד, אם זה יהיה מצחיק אז זה סובייקטיבי. אם זה ייתפס כאמירה רצינית, לא מצחיקה, אז זה אובייקטיבי. אז במקרה של העבדים, אני חוזר לעבדים: כמה טוב שלא חייתי לפני שלוש מאות שנה כי אם הייתי חי לפני שלוש מאות שנה הייתי מתעלל בעבדים, והיום אני מבין שזה לא בסדר ואני לא עושה את זה. נדמה לי שדי ברור שהאמירה הזאת היא ממש לא אמירה מצחיקה. אף אחד לא יצחק מזה או יגיד "טוב, אם היית חי אז אז מה הייתה הבעיה? אז תתעלל בעבדים כי זה היה בסדר". לא, גם אז זה לא היה בסדר, רק אולי לא הייתי מודע לזה והייתי נכשל. לכן מבחן התרד נדמה לי מוביל למסקנה שהאמירות המוסריות הן אמירות מהסוג של הפיזיקה ולא מהסוג של הטעם האישי, כן החיך, זה משהו אובייקטיבי. זאת הדוגמה של דוד אנוך. הדוגמה שאני הבאתי זה המובאה מארי אלון שאומר שהוא עושה הבחנה בין האדם הרבני לאדם הריבוני. והטענה שלו היא שהאדם הריבוני, קרי חילוני, מחוקק לעצמו את ערכיו, הוא אדם אוטונומי והוא כן ראוי להערצה. והאדם הרבני זה אדם שמחוקקים לו את ערכיו ומוכתבים לו מלמעלה, הוא בעצם לא קובע את דרכו שלו עצמו. ואז כן, כשכמובן המודל האידיאלי מבחינתו זה האדם הריבוני. ואז שאלתי מה תהא דעתו על אדם ריבוני שמחוקק לעצמו את דרך החיים של רוצח שכיר? כן, מקסימום שכר במינימום עבודה, קצת סיכון אמנם אבל בסך הכל מרוויחים יפה. אני מאוד ממליץ על המקצוע הזה, אני לא יודע אם משרד העבודה עושה קורס הכשרה מקצועית לעניין הזה אבל מן הראוי היה אולי לעשות. בכל אופן אז שאלתי מה הייתה… והסיבה לזה היא, למרות שהבן אדם בחר את דרכו, הוא חוקק לעצמו את דרכו והוא הולך עליה, אפילו אולי משלם מחירים וגם מרוויח קצת מחירים. אבל, אבל מה הבעיה? הוא עומד בכל הקריטריונים. מה שחסר פה זה שהדרך שאותו אדם חוקק לעצמו היא דרך רעה. ואז מה שזה בעצם אומר, שיש כנראה עוד משהו מעבר לזה שאני חוקקתי את הדרך כדי לקבוע אם היא טובה או רעה. כי זה שחוקקתי לעצמי להיות רוצח שכיר לא הופך את הרצח השכיר להיות דרך חיים טובה, מוסרית. זאת אומרת שהטוב והרע לא נקבע על ידי החקיקה שלי, אלא הוא נתון. מה שאני יכול זה לקבל על עצמי דרך טובה או לא לקבל על עצמי דרך טובה, לקבל דרך רעה. זה כמובן נתון לבחירתי ולהכרעה שלי, אבל לקבוע מה זה טוב ומה זה רע, זה לא בידיי. זה נתון. אתם רואים שהמסקנה היא בדיוק אותה מסקנה כמו במבחן הטרט. זאת אומרת, זה לא עניין של טעם אישי שאני קובע לעצמי, אלא יש פה איזשהו נתון אובייקטיבי והמוסר בעצם זה משהו אובייקטיבי מחייב. לא תלוי בי, הוא לא תולדה שלי, הוא לא תוצאה של הסכמה. כן, גם אצל הנאצים הייתה הסכמה, ואף אחד לא יגיד בגלל זה שזה אכן היה הטוב מבחינתם. מבחינתם לא פסיכולוגית אלא אמיתית. אז לכן ההנחה שממנה אני יוצא, ובויכוח ההוא זאת הייתה הנחה מוסכמת, זה ההנחה של ריאליזם מוסרי. זאת אומרת שהמוסר הוא איזשהו אוסף של עובדות אובייקטיביות שכפויות עלינו. לא אנחנו קובעים מה טוב ומה רע. אוקיי? זה הנתון שממנו אני מתחיל את הדיון, וכאן כבר אני מקדים את מה שהקדמתי גם הפעם הקודמת, אם מישהו לא מקבל את זה אז לא אמרתי כלום. באמת ההוכחה פונה למי שמניח את ההנחה הזאת. זאת אומרת, מי שיגיד שהמוסר הוא לא אובייקטיבי, הוא לא תקף, אלא עניין של משהו שטבוע בנו, קונבנציה, נוח לנו, נחמד לנו, נעים לנו, סתם כל מיני הסברים מן הסוג הזה, אז בסדר, אז מבחינתו אין מוסר וממילא הראיה לא פונה אליו. אני מדבר אל מי שכן מקבל את קיומו של מוסר אובייקטיבי מחייב. ברגע שאתה מקבל את זה, אני טוען שאתה אמור להגיע למסקנה שיש אלוקים. אוקיי? אבל יש הבדל בין אני מקבל שבמדע יש אולי אמת אחת, אבל לגבי מוסר, אפילו נגיד שזה לא סובייקטיבי לגמרי, אבל מי קובע את זה? אני לא יודע מי קובע את זה, אבל תראה, אני אגיד ככה. זה דיברנו על זה גם הפעם הקודמת, אז אני אחזור בקצרה. מה שאני אומר עכשיו לא קשור בשום צורה לרלטיביזם מוסרי. זאת אומרת, גם אם נגיד שלכל אחד יש מוסר משלו, אני לא חושב, אבל גם אם נגיד, רגע אני אעשה פה מיוט כי לא שומעים, גם אם נגיד שלכל אחד יש מוסר משלו, אני שואל את עצמי לגבי המוסר שלי. אני חושב שהוא כפוי עליי, לא אני קבעתי אותו. נכון יש לי ויכוח איתך מה מוסרי ומה לא מוסרי, אבל מבחינתי אתה טועה. זאת אומרת אני מאמין שהדברים האלה הם עובדות אובייקטיביות שמחייבות גם אותך. ועכשיו אני שואל, אז למה מבחינתי מי קבע את זה? לפני השאלה האם אני צודק או האם יש מישהו שמתווכח איתי או לא. לכן בעיניי זה לא קשור בכלל לרלטיביזם מוסרי. אבל לעצם העניין, אני גם לא חושב שזה נכון לקבוע שיש רלטיביזם מוסרי. אתה עצמך אמרת שיש כמובן שוליים מסוימים שלגביהם יש ויכוחים מה מוסרי ומה לא מוסרי, אבל יש בהחלט ליבה משמעותית שעליה יש הסכמה. אז בוא נדבר עליה. אני רוצה לדבר רק עליה. כל השאר תלוי בבחירתך, תעשה מה שאתה רוצה. אבל אני מדבר על החלק המוסכם. אסור לרצוח סתם בן אדם בלי סיבה. אוקיי? אני חושב שזה מוסכם על כל באי עולם. אפילו הקניבלים באפריקה לא הורגים סתם בן אדם, אלא אם כן הם צריכים להרוג אותו, לאכול אותו סליחה, אלא אם כן הם רעבים. זאת אומרת לא סתם ככה הורגים בן אדם. אוקיי? אז זה עיקרון מוסכם. אז בוא נדבר על זה. מאיפה זה בא? מי חוקק את הדבר הזה? והטענה היא שאם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא של ריאליזם אתי, אז צריך להיות, הטענה שלי, אז צריך להיות לחוק הזה, צריך להיות מחוקק. כי בלי שיש לו מחוקק, למה שהוא יחייב אותי? עכשיו תשימו לב, אפשר לשאול את זה בשתי צורות. אפשר להסתכל על העובדות האתיות האלה כאיזשהו סוג של ישים. זה דברים כלשהם שקיימים. קיימים במציאות ואז לשאול מי ברא אותם. אוקיי, זה אני לא, אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לשמה, למרות שיש מה לדון גם על העניין הזה. אני מדבר כרגע אפילו בלי קשר לשאלה. אני לא מדבר עכשיו במובן של מי ברא את הישים האלה, בהנחה שזה ממש ישים קיימים. אלא אני שואל מי נותן תוקף לעובדות המוסריות, לא מי ברא אותם, אלא מי מחייב אותי לציית להם. אוקיי, נגיד שהם היו שם תמיד, אף אחד לא ברא אותם. או שזה לא עובדות במובן שזה ישים. כן, נגיד לפרח יש צבע אדום. הצבע האדום הוא תכונה של הפרח, הוא לא אובייקט. הוא לא יש. אוקיי? אז כשאני מדבר על תכונות, אני לא יודע עד כמה אפשר לדבר במונחים של מי ברא אותם. אז לכן עזבו, אני לא מדבר על השאלה מי ברא את העובדות האתיות. אני מדבר על השאלה מי נותן להם את התוקף. מכוח מה אני חייב לציית להם? כן, דוד? רציתי לשאול למה אי אפשר לטעון שהתוקף של אותו צו מוסרי שמוטבע בליבה המדוברת, הוא ש… רק רגע, יש פה רעש, מי שלא מדבר אפשר לעשות מיוט? האם אי אפשר לטעון שהתוקף הוא נגזר מתוך זה שאותם צווים מוסריים בלעדיהם אי אפשר לקיים חברה? ועל פני זה כולם מבינים כמוסכמה טבעית שאדם לבד לא ישרוד. רגע, אם זה מוסכמה זה קונבנציה. אני מדבר על ריאליזם אתי, לא על מוסכמות. לא מוסכמה במובן החברתי, כולם מבינים שלבד קשה לחיות. האדם מבין שהוא… מה אם אני לא מבין? יש לך טענה כלפיי? לא, אז תצא מהחברה ו… מה זה תצא מהחברה? אני אוציא את החברה ו… אקח את רכושכם, מה הבעיה? עוד פעם, אם זה משהו שנטוע בך, אז זה נטוע בך. בי זה לא נטוע, אתה לא יכול לבוא אליי בטענות מכוח משהו שנטוע בך. ושים לב, אני לא מדבר על רלטיביזם מוסרי. זה לא… אני מדבר גם בתפיסה ריאליסטית. אבל אתה עצמך חושב שכך נכון לנהוג ולא בסדר מי שלא נוהג כך. אני אולי חושב אחרת, אני שואל למה אתה בא בטענות אליי. לא שואל למה אני חושב אחרת, זה לא שאלה של רלטיביזם מוסרי. אני מוכן לקבל את הריאליזם לצורך הדיון. אני שואל אבל מכוח מה אתה בא בטענות אליי? כי בתוכך ישנה טבועה איזושהי תפיסה כלשהי? בתוכי לא טבועה התפיסה הזאת, אז מה הבעיה? למה שאני אתנהג כך? אתה חייב להניח פה שיש איזשהו חוק שמכוחו אתה יכול לבוא אליי בטענות, זאת אומרת שהוא מחייב גם אותי ולא משנה מה אני מרגיש בתוכי פנימה. אולי אם אני לא מרגיש אז אני אנוס, יש טענות פטור מאונס או הקלה בעונש, אבל ברור שעקרונית זה מחייב גם אותי. זאת אומרת אני לא בסדר אם אני לא מתנהג כך לשיטתך. ואני שואל למה? מכוח מה? מי זה המחוקק שקבע את החוקים האלה שאתה יכול לבוא מכוחם בטענות אליי? ואני טוען שבלי מחוקק לא יכול להיות שיהיו חוקים כאלה. יש כל מיני הסברים כמו הסברים נטורליסטים, כן, הסברים אבולוציוניים, שאומרים טוב, האבולוציה נטעה בתוכנו את האלטרואיזם כי לאלטרואיזם יש ערך שרידותי. זאת אומרת קבוצה שעוזרת אחד לשני תשרוד יותר טוב מאשר קבוצה שאדם לאדם זאב. אבל ההסבר הזה הוא רק הסבר, מה שנקרא הסבר נטורליסטי, שאומר איך נוצרה בתוכי התחושה של אלטרואיזם. אבל אני לא שואל את זה, אני שואל למה התחושה הזאת מחייבת. כי זה שנוצרה בי תחושה, יש בי גם רצון לדבר לשון הרע. האם בגלל זה אני חייב לדבר לשון הרע? זה שיש בתוכי איזושהי תחושה אז מה? אנחנו נולדים בכל מיני צורות ומבנים שיש בתוכנו. אם זה הדבר היחיד שמחייב אותי, זה שזה נמצא בתוכי, אז זה עניין סובייקטיבי לגמרי. למה שאם זה נמצא בתוכי זה יחייב אותי ואם זה לא נמצא בתוכו למה שהוא יהיה מחויב לזה? לכן אני סוגר עוד פעם את המיקרופון, אני מבקש אם מישהו לא מדבר אז תעשו מיוט, פשוט יש פה כל הזמן רעש, אני בקושי שומע את עצמי. אז הטענה היא שכל מיני הסברים נטורליסטים, אבולוציוניים, תועלתניים כאלה, זאת אומרת בלי זה לא נשרוד, אוקיי, אז בלי זה לא נשרוד. אני לא רוצה לשרוד, מה, יש חובה לשרוד? תמיד צריך בסוף להניח שיש עיקרון שאומר ששרידות זה דבר בעל ערך. בעל ערך, לא שאתה רוצה. אם אתה רוצה זה בסדר גמור, זה אינטרס. אני מדבר לא על האינטרס, אני מדבר על הערך שבדבר, על זה שאם אני לא מתנהג כך אז אתה בא אליי בטענה שאני לא בסדר. לא על זה שיש לך אינטרס ואתה רוצה להשיג אותו אז לכן אתה תהרוג אותי אם אני מסכן אותו, זה בסדר, זה שיקול תועלתני. אני מדבר על השיקול המוסרי, זאת אומרת האם אתה בא אליי בטענות על זה שאני לא בסדר, אז אתה צריך להסביר לי מכוח מה. מי זה המחוקק שקבע את החוקים האלה שאתה יכול לבוא מכוחם בטענות אליי? ואני טוען שבלי מחוקק לא יכול להיות שיהיו חוקים כאלה. איזה חוק או איזה מחוקק נותן לך את הסמכות לבוא אליי בטענות, למה שזה יחייב אותי? וכאן לכן שום הסבר נטורליסטי אני חושב שלא יעזור בהקשר הזה. אז בקיצור, הטענה היא שאם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא של ריאליזם אתי, אז החוק האובייקטיבי הזה שמחייב את כולנו זקוק למחוקק. זאת אומרת, בלי שיש מחוקק, למה שאני אציית לחוק הזה? איזה חוק יש בלי שיש גורם סמכותי שעומד מאחוריו ומחייב אותי לציית לו? אין סתם זה החוק, כן, בעליסה בארץ הפלאות יש נדמה לי עניין כזה. כי זה החוק. מה זאת אומרת זה החוק? מי חוקק את החוק הזה? למה שאני אהיה מחויב לחוק הזה? צריך איזה שהוא מחוקק. ולכן, כן, כמו ששרלוק הולמס אומר בחותם הארבעה, אחרי ששללנו את הבלתי אפשרי, אז מה שנשאר, גם אם הוא לא סביר, זאת כנראה האמת. זאת אומרת אני לא יודע מי זה המחוקק הזה ואולי אין לי שום אינדיקציה לקיומו, אני חושב שיש לי, אבל נגיד אפילו שאין לי, אבל אין אלטרנטיבה אחרת. ברגע שאין אלטרנטיבה אחרת, אם יש חוק, יש מאחוריו מחוקק. עכשיו פה אני אחזור שוב להערה שכל הזמן עולה ואני מניח שגם אצל חלקכם היא עולה ולכן חשוב לי לחזור עליה כל הזמן. הראיה הזאת היא ראיה מהסוג שאני מדבר עליו עכשיו, המהלך הרביעי שלנו זה הראיה התיאולוגית, החושפת ולא היוצרת. מה זאת אומרת? יכול לבוא בנאדם ולומר, אוקיי, שכנעת אותי. אני באמת לא חושב שיש מוסר תקף, אני איסוג מהריאליזם האתי. אין לי מה להגיד לאחד כזה. זאת אומרת אם באמת זה מה שהוא אומר, אז אני לא אוכל להביא אותו לאמונה באלוהים. זה נכון. עכשיו אותו אחד גם יגיד לי צעד נוסף, הוא יגיד לי: אתה, שכן מביא מזה ראיה לאלוהים ואתה חושב שיש ריאליזם מוסרי, אתה סתם עושה את זה ברמה הפרגמטית. כי אתה יודע שבלי להמציא אלוהים לא תצליח לייצר מוסר תקף, ולכן אתה ממציא אלוהים כדי שיהיה לך בסיס שייתן לך מוסר תקף, אחרת לא תצליח לחיות פה. לכן בעצם זה איזה שהוא סוג של פרגמטיזם. אתה בעצם צריך את זה ולכן אתה בורא, בראשית ברא אדם את אלוהים, כן, כמו שתמיד אמרו, כדי שייצור לו מוסר תקף, אחרת אי אפשר יהיה לחיות פה אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני, כמו שאומרים בעלי המוסר. אז אתה בעצם ממציא את אלוהים. זאת הטענה לגבי הפרגמטיזם. אבל הטענה הזאת שגויה. שגויה במובן הזה, יכול להיות שזאת פרשנות נכונה למה שאני עושה, היא שגויה במובן הזה שזאת לא פרשנות הכרחית. כי אני טוען, אם באמת הייתי רוצה את המוסר כדי לשרוד והייתי מבין שאין שום בסיס אחר שאני יכול להציע למוסר חוץ מאשר להמציא את אלוהים, ולכן אני ממציא את אלוהים, זה פרגמטיזם. אבל המהלך שלי הוא מהלך אחר לגמרי, זה מהלך של הנחה ומסקנה, מהלך לוגי. ההנחה שלי זה שיש מוסר תקף. זאת הנחה, לא שאני רוצה, אני באמת חושב שיש מוסר תקף. אני ריאליסט אתי, לא שאני רוצה שיהיה מוסר תקף, אני באמת חושב שיש. אתה יכול להגיד לי כפרשנות, אתה סתם מרמה את עצמך, בסדר, זה פטרנליזם. אני מדבר על מה אני אומר, אחרי זה תעשה לי פרשנויות. מה שאני אומר זה שיש מוסר תקף. ברגע שאני אומר שיש מוסר תקף המסקנה היא בהכרח שברקע ישנו אלוהים שחוקק אותו, כי בלי זה אין מוסר תקף. זאת אומרת, זה לא שאני רוצה מוסר לכן אני ממציא את אלוהים, אלא אני חושב שיש מוסר, ולכן ברור שיש אלוהים. זה הבדל מאוד דק, והבדל של פרשנות, מישהו יכול לעשות לי פרשנות ולהגיד אתה סתם פרגמטיסט, פרשנות אפשרית, אבל היא ממש לא הכרחית. אני מציג את זה כטיעון, ואני פונה לכל אחד שאומר, אם אתה חושב שיש מוסר תקף, אם אתה ריאליסט אתי, אז אתה בהכרח מאמין באלוהים. נקודה. לכן אתה יכול, אתה יכול כמובן להגיד שכל זה זה פרגמטיזם ולהגיד שהאמת היא שאין אלוהים ואין מוסר תקף ואני ממציא המצאות, בסדר, זה אתה יכול להגיד. אבל אתה לא יכול להגיד יש מוסר תקף בלי אלוהים, זה לא. את האופציה הזאת הורדתי. אתה יכול להגיד אין מוסר תקף ואין אלוהים וכל ההמצאות של אלוהים זה פרגמטיזם. אתה יכול להגיד יש מוסר תקף ויש אלוהים. אתה לא יכול להגיד יש מוסר תקף ואין אלוהים. אגב, אתה משתמש במילה חושב, אתה מתכוון למילה אני מאמין? מאמין וחושב זה אותו דבר מבחינתי. לא, אחד אומר שאני חושב, שיש איזה הגיון במה שאני אומר, או שזה יותר הנחה, שיש אמונה, יש הנחה. הגיון מה זה הגיון? יש לוגיקה שמובילה למסקנה הזאת. אז אני שואל מה ההיגיון שביסוד ההנחות בטיעון הלוגי הזה. תמיד טיעון לוגי תמיד מתחיל מהנחות. וכשאתה שואל אותי מאיפה אני יודע את ההנחות. התשובה שלי יש לי איזושהי אינטואיציה בלתי אמצעית ואני חושב שההנחות האלה נכונות. אתה יכול לקרוא לזה מאמין, אני באמת פעם זיהיתי את זה עם אמונה, אבל אין הבדל מהותי בין מאמין לבין חושב, זה אותו דבר בעיניי. זאת בעצם בתמצית הטענה מן המוסר. עכשיו אני עוד פעם אומר, זה לא אלוקים דתי, זה לא קשור לאלוקים יהודי, אבל זה כן קשור לגורם כלשהו שנותן תוקף לעקרונות המוסר. ולכן אם אני מסכם, הטענה היא הטענה הבאה וזה מה שנכון לכל הראיות מן הטיפוס הזה, מן הסוג הזה. אם אתה חושב שיש מוסר תקף, אתה מאמין באלוקים. זה הטענה שזו טענה היפותטית, אם אז. אני לא אומר שיש אלוקים. אני אומר שמי שחושב שיש מוסר תקף בהכרח מניח שיש אלוקים. אולי הוא טועה. אולי אין אלוקים. אולי אין מוסר תקף. אבל הוא עצמו חושב שיש אלוקים. זה אני יכול להגיד לו בוודאות, כי אחרת אין מוסר תקף. ולכן יש שלוש אופציות ולא ארבע. אתה יכול להגיד יש מוסר תקף ויש אלוקים. אתה יכול להגיד אין מוסר תקף ואין אלוקים. אתה יכול להגיד אין מוסר תקף ויש אלוקים, נגיד אלוקים הוא רע אז הוא לא חוקק את המוסר, זה אפשרי. אתה לא יכול להגיד יש מוסר תקף ואין אלוקים. זה לא לגיטימי לחלוטין. את זה, זה יורד ממפת האפשרויות. כל השאר נשאר. ולכן זו לא הוכחה בלתי מותנית לזה שיש אלוקים, זאת הוכחה היפותטית, הוכחה מותנית. אם אתה ריאליסט מוסרי, אז יש אלוקים. זהו, עכשיו תחליט אם אתה ריאליסט מוסרי או לא. כל אחד יחליט לעצמו, אבל זה נכון כמובן לכל טיעון לוגי, טיעון פילוסופי. המסקנה תמיד תלויה בהנחות. אם אתה לא מקבל את ההנחות, אתה לא תקבל את המסקנה. לכן כל טיעון לוגי ופילוסופי הוא כזה. זה לא פגם בטיעון הזה שאתה צריך להניח הנחות. כל טיעון מניח הנחות. עכשיו רק כל אחד צריך לבדוק את עצמו אם באמת הוא מניח את ההנחות האלה או לא. לכן כמו שאמרתי גם בהוכחות הקודמות מהסוג הזה, קל מאוד לצאת מהוויכוח הזה בלי להפסיד. אתה יכול להגיד לא, אתה צודק, אין מוסר, זה הכל טבוע בי סתם קונבנציה, שרידות, אבולוציה, מה שאתה רוצה, ואין מוסר תקף, ואז בסדר גמור לא הפסדת. לא הצלחתי להוכיח לך שיש אלוקים. האופציה הזאת תמיד נשארת, האופציה של להכחיש את ההנחות, לא לקבל את ההנחות. אבל מה שאני אומר לבן אדם כזה, עזוב אותי, אל תצא בוויכוח איתי וידך על העליונה. תלך הביתה תחשוב לבד האם אתה באמת חושב שיש מוסר תקף או לא. תגיע למסקנה שלך עזוב אותי בצד. מה זה משנה מי ניצח ומי הפסיד. יש לנו תמיד איזשהו רצון לנצח בוויכוח או לא להפסיד בוויכוח. בסופו של דבר כל אחד צריך לבדוק את עצמו. אם אתה מקבל את ההנחה הזאת, אז דע לך שאתה מאמין באלוקים. תהיה ישר. אתה לא יכול להכחיש בפני עצמך את מה שאתה חושב. לי אתה יכול למכור איזה לוקש שאתה רוצה, אבל אתה עצמך תעשה לעצמך את חשבון נפשך. זאת בעצם הטענה בקצרה. עכשיו אני רוצה, יש שלוש… הרב, הרי הרב עוסק בנושא הזה לא מהיום. הרי הרב פגש מישהו שאמר כן אני חושב שהיטלר לא היה אדם רע לאור המסקנה הזו? כי אי אפשר להגיד שהיטלר היה אדם רע ולא להאמין באלוקים. יש מישהו כזה שאומר כן יודע מה אחרי שחשבתי על ההוכחה… מה? זה בנוי סובייקטיבית או קונבנציה חברתית. פגשתי הרבה אנשים. לא הרבה, אבל יש כאלה שאומרים. זהו, זה מה שהם אומרים. טוב, הלאה. אז בדיון שלי עם חנוך עלו שלוש טענות שלו כנגד הטיעון הזה. כן זה בעצם הטיעון שאני הצגתי שמה. הטענה הראשונה זה שהשאלה מי נותן הצדקה או תוקף לכללי המוסר לא קיימת בכלל. מחויבות לעובדות אתיות לא צריכה הצדקה. זה הטענה הראשונה, ממילא אז כמובן גם לא צריך את אלוקים כי לא צריך הצדקה. הטענה השנייה שלו זה שגם אם צריך הצדקה, אלוקים לא עושה את העבודה, בטח לא האלוקים הרזה הזה שאני הצגתי אותו שמה, לא דתי, לא יהודי, לא כלום אלא רק כמי שמחוקק את המוסר. הטענה השנייה זה שהוא לא עושה את העבודה גם אם צריך הצדקה, או במילים אחרות אז אם ככה אין אלוקים, אין מוסר סליחה, כי אם צריך הצדקה ואלוקים לא עושה את העבודה זה אומר שאין מוסר. והטענה השלישית שלו זה שהאלוקים הרזה שהצגתי בעצם זה להגיד במילים אחרות שקיימות עובדות אתיות, לא הוספתי שום דבר מעבר. מעבר לזה לכן אין לנו ויכוח אמיתי. אני רק קורא להם בשם, לעובדות האתיות אני קורא להם אלוקים. בסדר? זה לא, אין בזה שום דבר מעבר לזה. אז אני אתייחס שלב אחרי שלב לטענות שלו. הטענה הראשונה, כמו שאמרתי קודם, זה שיש לי איזשהו קדם הנחה, כן, פרסופוזיציה, שתקפות של עובדות אתיות זקוקה להצדקה. הוא טוען שבעצם הטענה שלי בעצם הייתה שכל מערכת חוקים שאני מכיר, אני לא מחויב לה אלא אם כן עומד מאחוריה גורם סמכותי. כן, הכנסת מחוקקת את חוקי המדינה לכן אני מחויב להם. עצם העובדה שיש חוקים לא מחייבת אותי. זאת אומרת, העובדה שיש חוקים, אז מה אם יש חוקים? אני יכול להגיד לך תשמע, החוק הוא שאתה צריך לעמוד כל בוקר על רגל אחת חצי שעה. זה החוק, אני חוקקתי אותו. אתה יכול להגיד אוקיי, שיהיה לך לבריאות ולהתראות. לא מעניין אותך מה שאני מחוקק, אני לא גורם סמכותי מבחינתך, זה לא חוק שיש לו תוקף מבחינתך. אז העובדה שקיים חוק באיזשהו מקום או מישהו כתב חוק באיזשהו מקום לא אומרת כלום. זאת אומרת אתה צריך מישהו או גורם כלשהו שנותן תוקף לחוק הזה, אחרת החוק הזה הוא סתם אות מתה, הוא לא מחייב מבחינתך. ולכן הטענה היא, הטענה שלי הייתה, שבלי אלוקים, שזה הגורם המתיקף לעקרונות המוסר, אין תוקף לחוקי המוסר. זה הגורם שנותן תוקף לחוקי המוסר. אז חנוך בעצם טען לא נכון, יש כל מיני דוגמאות למערכות חוקים שלא זקוקות לגורם חיצוני. עכשיו זה כבר כן אמרתי, שברגע שהוא מביא דוגמאות הוא מבין שנטל הראיה הוא עליו. זאת אומרת כי באופן בסיסי ברור שמערכת חוקים כשלעצמה לא מחייבת אותי, רק אם עומד מאחוריה גורם סמכותי. עכשיו הוא מנסה להראות שאולי זה לא הכרחי. יש דוגמאות נגדיות. אז בואו נבדוק את הדוגמאות הנגדיות ונראה שזה לא נכון, אין דוגמאות נגדיות. כמובן שאני כבר מקדים, גם אם אין דוגמאות נגדיות זה עוד לא מוכיח שאני צודק. זה אומר שאין דוגמאות נגדיות, אבל אולי באמת יכולה להיות מערכת חוקים שלא זקוקה לגורם שנותן לה תוקף? זה נשאר פתוח. לכן היה חשוב לי להגיד שברגע שאתה מביא דוגמאות נגדיות אתה בעצם מסכים שנטל הראיה הוא עליך. זאת אומרת באופן בסיסי גם האינטואיציה שלך מסכימה למה שאני אומר, שמערכת חוקים אין לה תוקף בלי שמישהו נתן לה את התוקף הזה. ועכשיו אתה אומר כן, אבל זה לכאורה זאת גם האינטואיציה שלי אבל בוא אני אראה לך כמה דוגמאות נגדיות ולכן אתה תראה שזה לא הכרחי. ברגע שאני אפיל את הדוגמאות הנגדיות אנחנו חוזרים חזרה לאינטואיציה הראשונית. לכן חשוב הפרה-דיון הזה, הדיון המקדמי הזה לפני שאני מדבר על הדוגמאות עצמן. מה המצב ללא דוגמאות? עכשיו אני אפיל את הדוגמאות ונחזור למצב ללא דוגמאות. מה הדוגמאות? הדוגמא הראשונה שהוא הביא זה כמובן חוקי המוסר. הנה חוקי המוסר זה דברים שלא דורשים, בסדר זה הנחת המבוקש שנינו גיחכנו. אחרי זה הדוגמא השניה שהוא הביא זה המספר שמונה. המספר שמונה קיים פה במציאות שלנו, עובדה לוגית כזאת או מתמטית קיימת בעולם שלנו ואין צורך להניח שמישהו יצר אותה. או החוק ש-2 ועוד 6 שווה 8 אם תרצו, או 5 ועוד 7 שווה 12 שזה הדוגמא החביבה על קאנט. כן, זה איזשהו חוק שהוא קיים פה, תכונה של המספרים ואף אחד לא אמור ליצור את זה. לכן הנה דוגמא לחוק שלא צריך גורם שייתן לו תוקף. למה זה מוטעה הדוגמא הזאת? משתי סיבות. א', בגלל שהיא לא רלוונטית הדוגמא, וב', בגלל שהיא לא נכונה. הטענה הראשונה שלי זה שגם אם היא הייתה נכונה היא לא רלוונטית. למה? בגלל שהמספר שמונה גם אם הוא היה עובדה, אבל אני לא מדבר על השאלה מי יצר את העובדות המוסריות. הקדמתי את זה קודם. אני לא מדבר על העובדות המוסריות כישימות אפלטונית ואני שואל מי ברא אותם. אני שואל מי נותן תוקף לחוק המוסרי, לא מי ברא אותו כאובייקט. אלא מי מחייב אותי לנהוג על פיו? זאת שאלה אחרת לגמרי. המספר שמונה לא מחייב אותי בשום צורה, הוא פשוט נמצא פה כי הוא פה, הוא לא מחייב אותי. לכן אני לא שואל מי ברא אותו. לשאלה מי ברא אותו הוא תמיד היה פה. בסדר? אף אחד לא ברא אותו הוא תמיד היה פה. דיברנו על זה פעם אם אפשר להגיד משהו כזה או לא בראיה הקוסמולוגית. לא אחזור לזה כאן. נגיד שאפשר. בסדר? הוא תמיד היה פה. אבל אני שואל ברגע שהוא מטיל עליי חובות נורמטיביות אני. אני שואל למה שאני אציית לזה? לחץ חברתי. זה שאלה חשובה. וזה במספר שמונה לא רלוונטי. לחץ ציבורי. אוקיי, אז לחץ ציבורי. אני אבוא לחנות, אני אקח שישה פריטים ועוד שניים, ואני ארצה לשלם רק עבור שבע, שבעה. אז יגידו לי אדוני, אבל לקחת שמונה. אני אומר לא, לפי אני אין משהו שמחייב אותי. בשבילי שש ועוד שתיים זה שבע. אז מה יחייב אותי? הלחץ הציבורי. כל העולם חושב אחרת ממני, יכריחו אותי. או במכות או בחרמות. אותו דבר במוסר. לא לא, זאת טעות. מה שמחייב אותך זה לא הלחץ הציבורי. מה שמחייב אותך לשלם זה הלחץ הציבורי. מה שמחייב אותך להגיד ששתיים ועוד שש שווה שמונה זה המתמטיקה, לא הלחץ הציבורי. גם אם לא היה לחץ ציבורי, שתיים ועוד שש היה שמונה. וזה שאתה כופר בזה, אז אתה כופר בזה. אז או שאתה טיפש או שאתה שקרן. אבל אבל זה ככה, זאת העובדה. זה שאתה לא רוצה לשלם, כאן הציבור כופה אותך, לא על התוצאה של התרגיל האריתמטי. זה שני דברים שונים לגמרי. אז הטענה בסופו של דבר זה שהמספר שמונה לא מחייב אותי לכלום. ולכן אין שאלה מי נותן לו תוקף. לגבי התוקף של שתיים ועוד שש שווה שמונה, אני אעיר עוד רגע עוד הערה. ולכן זה לא דוגמה רלוונטית גם אם היא הייתה נכונה. ב, אני רוצה לטעון שהדוגמה הזאת גם לא נכונה. כי אני לא מניח כרגע שהמספר שמונה הוא משהו שקיים. אפשר להניח את זה אם אתה אפלטוניסט. אני לא מניח את זה. כמו העובדות האתיות, אני מוכן להניח שהם לא ישויות שקיימות. אני שואל מי נותן לזה את התוקף שמחייב אותי להתנהג כך, לא מי ברא את זה או למה זה שם. לכן זה גם לא דוגמה נכונה. המספר שמונה אף אחד לא ברא אותו כי הוא לא קיים. אין דבר כזה המספר שמונה. זאת תכונה של אוספי חפצים, זה הכל. זה לא אובייקט. אז לכן אין שאלה מי ברא את זה. אז תגיד לי גם העובדות האתיות הם לא אובייקט? ואני אומר נכון, גם הם לא אובייקט. ולכן אני באמת לא שואל מי ברא אותם. אני שואל מי נותן לזה תוקף, מי מחייב אותי להתנהג על פיהם. לכן הדוגמה של המספר שמונה היא לא דוגמה טובה. הדוגמה השלישית שקשורה למספר שמונה זה חוק הסתירה. שדבר הוא גם אדום וגם לא אדום בו זמנית. אי אפשר להגיד דבר כזה. זה חוק הסתירה. כן? גם איקס וגם לא איקס בו זמנית. בעניין הזה עניתי לו שוב פעם באותן שתי צורות. זה רק המשך של המספר שמונה. א, חוק הסתירה זה לא אובייקט שקיים. לכן אני לא צריך מחוקק. זה פשוט להגיד גם איקס וגם לא איקס זה נונסנס, זה הכל. אין פה, זה לא אובייקט שאני צריך לשאול את עצמי האם מישהו ברא אותו או מי ברא אותו. מעבר לזה, חוק הסתירה גם לא מחייב אותנו לשום דבר. אין איסור לחשוב סתירות. פשוט אי אפשר לעשות את זה. וזה לא שאם אני אומר שגם איקס וגם לא איקס בו זמנית אז מישהו יתבע אותי לדין על זה שהייתי לא בסדר. לכל היותר יאשפזו אותי לטיפול, טיפול לוגי כן, לא פסיכולוגי. כי זה לא איסור להגיד את זה, זה פשוט נונסנס. אי אפשר להגיד דבר כזה. לכן זה לא, אבל בהקשר המוסרי לרצוח זה דבר אפשרי. להגיד שמותר לרצוח זאת אמירה אפשרית. היא לא נכונה אבל היא אפשרית. עכשיו צריך להבין אז מי אומר מי נותן תוקף לאיסור לרצוח. מי קובע שהאיסור הזה הוא איסור מחייב. אוקיי? זאת שאלה אחרת לגמרי מאשר מי נותן תוקף לחוק הסתירה. לחוק הסתירה אין תוקף. הוא לא מחייב אותי בגלל שמישהו חוקק אותו. תנסה לפעול נגד חוק הסתירה, שיהיה לך בהצלחה. לא תצליח. זה לא איסור. אוקיי? בעבר נדמה לי שגם בסדרה הזאת דיברתי על השימוש המושאל שאנחנו עושים במילה חוק כשאנחנו מדברים על חוקי הלוגיקה. יש חוקי הפיזיקה וחוקי הביולוגיה וחוקי המדינה וחוקי הלוגיקה, כל אלה נקראים אצלנו חוקים. ואנחנו לא כל כך שמים לב שיש הבדל מאוד גדול ביניהם. ההבדל בין חוקי הביולוגיה והפיזיקה לחוקי המדינה הוא לא מהותי. את חוקי הביולוגיה והפיזיקה חוקק הקדוש ברוך הוא, את חוקי המדינה חוקקה הכנסת. יש גורם שחוקק את שניהם ובשני המקרים החוק יכול גם היה להיות אחרת. אם הקדוש ברוך הוא היה בורא את העולם עם חוקי טבע אחרים, אז חוקי הטבע היו אחרים. מקדם הגרוויטציה היה שונה, בסדר? לא היה תשע נקודה שמונה הג'י פה על כדור הארץ, אלא היה אחרת. בסדר, יכול לקרות בלי שום סתירה לוגית, אפשר היה לחוקק אחרת. אפשר היה לחוקק חוק במדינת ישראל שיהיה חוק אחר, שמס הכנסה לא יהיה איקס אחוזים אלא וואי אחוזים. בסדר, זה חוק שחוקק, הוא מחייב, אבל אפשר היה גם לחוקק חוק אחר. אוקיי? בחוקי הלוגיקה אין מחוקק מאחוריהם כי אלה לא חוקים. אי אפשר היה לחוקק חוק לוגי אחר. חוק לוגי אחר זה שטויות. אי אפשר לחוקק חוק לוגי שגם איקס וגם לא איקס נכונים בו זמנית. מי שאומר את זה לא מבין מה זה נקרא איקס ולא איקס ונכון. זאת אומרת, הוא לא מבין משהו מהמושגים האלה. ולכן פה אין אופציה לחוקק את זה באופן אחר. אז אין שאלה מי הגורם שעומד מאחורי התוקף של החוק הזה, כי אין תוקף לחוק הזה. זה לא חוק שהוא תקף והוא מחייב אותי, שאם אני לא אעשה את זה אני לא בסדר, מישהו יבוא אליי בטענות. אם אני לא אציית לחוק הזה, אני לא יכול לא לציית לחוק הזה. לא שאני לא מחויב לציית לו או אסור לי לעבור עליו. אני לא יכול לעבור עליו. זה פשוט נובע מטבע הלוגיקה עצמה, לא מטבע המציאות. לכן הדוגמה הזאת של חוק הסתירה או חוקי לוגיקה בכלל היא דוגמה גרועה מאוד. זה לא מערכת חוקים בכלל. אז כשמסתכלים על אוסף הדוגמאות האלה, אז רואים שדווקא אחרי שרואים למה הדוגמאות האלה לא נכונות ולא רלוונטיות, אז פתאום רואים שזה רק אני חושב שזה רק מחזק את הטענה שכל מערכת חוקים צריכה מחוקק. וכל הדוגמאות שאתה יכול להביא, הדוגמאות הנגדיות שאתה יכול להביא לי, הם פשוט לא מערכות חוקים. זה בדיוק הנקודה. וזה מחדד עוד יותר שכל דבר שאתה מגיע למצב שהוא לא הגדרה אנליטית, שהוא לא סתם ניתוח לוגי מושגי אלא טענה סינתטית כלשהי על העולם או על המחויבויות שלנו בעולם, אז חייב להיות משהו שעומד מאחוריה. ולכן הדוגמאות האלה בעיניי מחזקות את הטיעון ולא מחלישות אותו. אני רוצה לעשות דיון קצר בצו הקטגורי כדי לחדד עוד יותר את הנקודה. לפי קאנט, העיקרון המוסרי הבסיסי זה מה שנקרא הצו הקטגורי. מה זאת אומרת? אתה צריך להיות מחויב לצו שכפוי עליך, שלא אתה המקור שלו, צו אובייקטיבי, סוג של ריאליזם מוסרי כזה. זה נקרא צו קטגורי. אבל קאנט הלך צעד אחד הלאה. קאנט גם רצה לטעון שיש תוכן מסוים לצו המוסרי, לצו הקטגורי, והוא יכול לגזור אותו באופן אפריורי, זאת אומרת מניתוח מושגי של המושג מוסר הוא גוזר את התוכן של הצו הקטגורי. עצם קיומו של צו קטגורי זאת הנחה פשוטה, זה מה שנקרא מוסר. אבל הוא אחרי זה עושה עבודה, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות ובעוד מקומות, והוא מגיע למסקנה שהצו הקטגורי התוכן שלו הוא הבא: עשה את כל פעולותיך באופן שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי. קטגוריקל אימפרטיב. הטענה היא שבן אדם צריך לבדוק את הפעולות שאותן הוא עושה לפי מבחן האוניברסליות. מה זאת אומרת? אם אני רוצה לגנוב, אז אני צריך לשאול את עצמי האם הייתי רוצה שיהיה חוק כללי שלכולם מותר לגנוב או שכולם יגנבו. אז ברור שלא הייתי רוצה את זה. כיוון שכך, גנבה זאת פעולה לא מוסרית. זאת הטענה הקאנטיאנית. עכשיו אני לא נכנס כרגע לשאלה איך הוא הגיע למסקנה הזאת ומה היא אומרת, יש הרבה ביקורות עליה, אבל בוא ננסה לקחת את המסקנה הזאת ולהבין קצת מה היא אומרת. אנשים מאוד טועים בהקשר הזה כי הרבה פעמים הם מציגים את הטיעון הקאנטיאני באופן הבא, נגיד שאני עכשיו מתייעץ עם חבר שלי האם ללכת לגנוב, אז הוא אומר לי אתה היית רוצה שיגנבו ממך? היית רוצה שכל העולם יהיה פרוץ לגנבים ולא יהיה רכוש פרטי? ודאי שלא היית רוצה את זה. אם אתה תעשה את זה גם אחרים יעשו את זה. אז לכן אל תעשה את זה. בעצם הטענה מן הסוג הזה היא טענה פרגמטית תוצאתנית, והיא בעצם אומרת לא כדאי לך לגנוב כי אם אתה תגנוב כולם ירשו לעצמם לגנוב ואז גם אתה לא תרצה לחיות בעולם כזה. זאת לא הטענה הקאנטיאנית. הטענה הקאנטיאנית היא טענה עקרונית, מהותית, לא תוצאתנית. היא טענה שלא קשורה לתוצאות. והדוגמאות שאני מביא לעניין הזה זה תמיד הדוגמאות מהוויכוחים עם הבן שלי, האם להעלים מס? אני שוקל האם להעלים אלף שקל מס הכנסה משלטונות המס. עכשיו אני חושב לעצמי הרי אם אני אעלים אלף שקל מאוצר המדינה, ברור שאם כולם יעלימו מס מאוצר המדינה זה לא מצב שאני רוצה אותו, כי אני רוצה שהמדינה תתפקד, שתיתן שירותים, שתגן עלינו, שתעשה את מה שהיא צריכה לעשות, שתממן את ה… כל הפוליטיקאים שלנו, כל מה שצריך. אז הטענה של האם היית רוצה עולם כללי כזה וודאי קיימת פה ואני לא הייתי רוצה. אבל מצד שני אני אומר בסדר, אני לא רוצה עולם כללי כזה אבל לא יהיה עולם כללי כזה. האנשים, כל אחד מחליט לעצמו האם להעלים או לא להעלים מס ומגיע למסקנות שהוא מגיע. עכשיו אני בשקט, בלי להגיד לאף אחד, אעלים אלף שקל מס. מה שאני עושה לא יגרום לאף אחד אחר להעלים מס כי אף אחד לא ידע מזה. יכול להיות שאחרים גם יעלימו מס כי הם גם עושים בעצמם את החשבונות שלהם ומגיעים למסקנות שלהם, אבל זה לא קשור למה שאני אעשה. זאת אומרת מה שאני אעשה מבחינתי זה או עוד אלף שקל באוצר המדינה או עוד אלף שקל אצלי. זהו, אלה שתי האפשרויות שאני צריך לשקול. עכשיו, האחרים זה לא יקרה. זאת אומרת כשמאיימים עליי אם אתה תעשה כולם יעשו, לא נכון. אני אעשה בשקט ואחרים או שיעשו או שלא יעשו אבל זה חשבון שלהם. זה לא נגזר ממה שאני עושה. ולכן כשאני עושה את החשבון הקר אז אני אומר לעצמי הרי להעלים אלף שקל מאוצר המדינה לא ישנה כלום. שיהיה פחות אלף שקל באוצר המדינה אף פעולה של המדינה לא תשתנה במילימטר. אלף שקל במונחים של אוצר המדינה זו בדיחה. אף אחד לא ידע שזה קיים שם בכלל. ולכן שום דבר, אף אחד לא יסבול מזה, לא תקרה שום תוצאה, אני פשוט אעלים אלף שקל ולי אלף שקל זה משמעותי. מדינה זה שטויות, זה זניח, אף עני לא יסבול מזה כלום, לא יקרה שום דבר. איזה מחשב באפס נקודה אפס אחד באיזשהו מקום יהיה כתוב איזה ספרה שונה ואנחנו נמשוך את זה עד סוף הדורות לא יקרה שום דבר. אף אחד לא יסבול מזה. אוקיי? אז עכשיו למה לא להעלים מס? עכשיו אתה לא יכול להגיד לי תראה אם אתה תעלים אז כל האחרים יעלימו. לא נכון. אני אעלים ואני לא אגיד לאף אחד. עכשיו יכול להיות שגם אחרים מעלימים ויכול להיות שלא, זה חשבון שלהם. אבל זה לא יקרה כתוצאה מזה שאני העלמתי. מה שאני עושה ההשפעה היחידה שלו זה אלף שקל יותר או פחות באוצר המדינה. זהו. וכיוון שלי אלף שקל זה משמעותי ולאוצר המדינה אלף שקל הוא זניח לחלוטין, המסקנה היא שנכון להעלים. א' ב'. אוקיי? עכשיו כשאני או לא ללכת להצביע לבחירות, כן? זה הדוגמה השנייה שתמיד אני מביא בהקשר הזה. אני לא הולך להצביע. הסיכוי שאני אשפיע בכך שאני הולך להצביע הוא אפסי לחלוטין. כן? מספר הקולות שמייצר מנדט זה שלושים אלף, לא יודע, ארבעים אלף קולות, זה מייצר מנדט. הסיכוי שאני אהיה בדיוק שמספר המנדטים במפלגה מספר הקולות במפלגה שאני חפץ ביקרה יחולק בדיוק בארבעים אלף הוא אפסי. נגיד אחד חלקי ארבעים אלף אם תרצו שזה התפלגות אחידה. אוקיי? אין סיכוי, זה לא קרה מעולם, זה גם לא יקרה אף פעם. אוקיי? לכן זה שאני הולך להצביע או לא הולך להצביע לא ישפיע בשום צורה על המפה של המדינה אפילו לא במנדט אחד, בכלום. שימו לב, לא שההשפעה היא קטנה. זה לא השפעה קטנה, השפעה אפס. עגול. אין השפעה. כשאתה הולך להצביע בבחירות הקול שלך אפס השפעה. לא אפסילון, לא אחד חלקי מיליון, אפס. אתה לא משפיע כלום. אם היית הולך או לא היית הולך התוצאה היא בדיוק אותה תוצאה, לא בערך אותה תוצאה. זה בדיוק אותה תוצאה. האפשרות היחידה שתשפיע זה באותו סיכוי שנגיד המפלגה שאתה חפץ ביקרה נגיד בל"ד מקבלת ארבעה מנדטים פחות מצביע אחד ואם אתה הולך אז אתה מכניס את המנדט הרביעי כי הקול שלך הוא זה שחסר. זה לא יקרה אף פעם. ולכן אין סיבה ללכת להצביע. אז אומרים לי כן אבל אם אתה לא תלך להצביע אף אחד לא ילך להצביע, תהיה פה אנרכיה. לא לא לא, אני לא אגיד לאף אחד שלא הלכתי להצביע. מה שאני עושה לא משפיע על אחרים. אולי הם ילכו להצביע ואולי לא. אם הם אנשים רציונליים אז לא. אבל אבל זה לא משנה, ההחלטה שלהם זה החלטה שלהם היא לא נובעת ממה שאני עושה. מה שאני עושה משפיע בסך הכל על עוד פתק בקלפי או פחות פתק בקלפי, הווה אומר לא משפיע בכלל. זהו. אז הטענות שאם אתה תעשה אז כולם גם יעשו כמוך או יעשו לך לא עולות בנסיבות האלה. במצבים האלה הטענות האלה לא נכונות. אין הסבר תוצאתני, כן? על בסיס תוצאה, שישכנע אותי ללכת להצביע או לא להעלים מס. עכשיו כאן קאנט אומר לנו, זה הצו הקטגורי. הצו הקטגורי זה הפוך משיקול תוצאתני, למרות שהרבה פעמים מציגים אותו כך. זה שיקול שאומר אם כולם היו עושים כמוך. זה לא יקרה. אבל נגיד היפותטית, בואו נחשוב על מצב היפותטי שבו כולם עושים כמוך. זה עולם שאתה אוהב אותו? אם אתה אוהב אותו בסדר גמור. אם אתה לא אוהב אותו, זה אומר שהמעשה שאותו אתה שוקל הוא מעשה לא מוסרי ואל תעשה אותו. לא בגלל שזה יקרה וכולם יעשו כמוך, זה לא יקרה. זה שיקול היפותטי. אם כולם היו עושים כמוך, האם זה עולם טוב בעיניך? זה השיקול. ולכן הבעיה היא לא התוצאה, מה יקרה כתוצאה ממה שאתה עושה, המבחן הזה הוא רק מבחן היפותטי. שקובע האם הפעולה שאתה עושה היא מוסרית או לא מוסרית. זה לא שאלה של מה התוצאות שלה. זה הצו הקטגורי של קאנט. עכשיו אני אומר, אם באמת זה העיקרון המוסרי היסודי, אז תסבירו לי איך אני משכנע בנאדם להתנהג לפיו. אני לא יודע, עם הבן שלי אני לא מצליח. הוא אומר לי, עזוב אותך מהצו הקטגורי, מי המציא את הצו הקטגורי? המציאו את זה לטיפשים כמוך, כדי שכולכם תלכו להצביע ולא תעלימו מס, ואני אוכל לא להצביע ולהעלים מס בשקט ולא להזיק לאף אחד. בגלל שכל הטיפשים האחרים ממילא עושים את מה שאומרים להם. בשביל זה המציאו את הצו הקטגורי, בשביל הטיפשים. אבל אני הרי יודע שעזוב את הצו הקטגורי, תכלס, מה שאני עושה לא מזיק לאף אחד ואני רק מרוויח מזה יום חופש בבחירות, כן, אופיום להמונים, בדיוק. אני מרוויח אלף שקל, אני מרוויח יום חופש בבחירות, והכל מצוין ואף אחד לא מפסיד, למה שאני לא אעשה את זה? עכשיו עזבו רגע את המהלך הקנטיאני שאני אישית מזדהה איתו מאוד, אבל על זה אפשר להתווכח. נגיד שאנחנו מאמצים לצורך הדיון את העיקרון המוסרי הזה, שהוא לא תוצאתני. זה לא עניין תוצאתי. עכשיו אני שואל, יבוא מישהו ואני אגיד לו תשמע, אבל הצו הקטגורי אומר שחייבים להצביע או אסור להעלים מס, ואז הוא אומר לי שמחת קנתי בראש חוצות. בסדר, אז הצו הקטגורי אומר. ואני אומר שעת לעשות לה' הפרו תורתך וגם בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, וגם לכל איש יש שם. אני אומר גם כן כל מיני דברים, אז מה? מה זה נקרא צו קטגורי, למה שאני אקיים את זה? אין שום טיעון בעולם, במקרה הזה אפילו לא טיעון נטורליסטי, לא טיעון תוצאתי, לא שום טיעון אחר שישכנע אותי להתנהג באופן כזה. אתם מבינים למה צריך גורם שעומד בבסיס הצו המוסרי שייתן לו תוקף. אני לא רואה איך אני משכנע בנאדם או איך אני מסביר לו שהוא לא בסדר בגלל שיש צו קטגורי. יש צו קטגורי, אז מה? נגיד שהוא השתכנע מהנימוק הקנטיאני, מהניתוח הקנטיאני, והוא הגיע למסקנה שהצו הקטגורי זה הצו המוסרי היסודי. בסדר, עכשיו הוא שואל אבל למה לקיים את זה? משהו שנותן לצו הזה תוקף, לא מי שברא אותו, מי שברא אותו זה ההיגיון, כמו בלוגיקה. אבל עכשיו אני שואל אבל למה לציית לזה? זה ההבדל בין זה לבין חוק הסתירה או המספר שמונה. חוק הסתירה אני לא שואל למה לציית לזה, אני לא יכול שלא לציית לזה, אי אפשר לפעול עם חוק הסתירה. פה אבל אפשר, אפשר להעלים מס, אפשר לא ללכת לבחירות, וזה גם לא מזיק לאף אחד, שימו לב. אז למה לא לעשות את זה? התשובה היחידה שיכולה להיות זה בגלל שאתה מחויב לגורם שחוקק את הצו הזה. כי בלי זה, אז מה אם יש צו, נכון יש צו, תיאורטי מה שנקרא, כן, יש פה צו, אז מה? למה שאני אציית לו? אוקיי, אז זה רק מחדד את הנקודה שחייב להיות גורם שעומד בבסיס הצו הזה. עכשיו אני קצת רימיתי בדוגמה הזאת, רק בשביל לא להשאיר את הרמאות על השולחן. אני אוסיף בסוגריים, אפשר להעלות איזשהו סוג של טיעון תוצאתני או פסאודו תוצאתני לטובת הצו הקטגורי. כי תבינו שאם אנחנו לא נקבל את הצו הקטגורי, אז כל אדם רציונלי יחליט להעלים מיסים. כל אחד לחוד, הוא לא משפיע על האחרים. אבל כל אחד לחוד יחליט להעלים מיסים, ואז כולנו נהיה בג'נטים. עכשיו נכון שאף אחד מאיתנו לא משפיע על האחרים, אבל אם כל אחד מאיתנו לחוד לא יעשה את השיקול הזה לעצמו בלי שזה משפיע על האחרים, השיקול הלא תוצאתני, תהיינה פה תוצאות קשות מאוד. וזה הפרדוקס של הצו הקטגורי, אגב זה ממש כמו דילמת האסיר. זו אותה לוגיקה בדיוק. יש לי טור על זה, מאה עשרים ושתיים נדמה לי, שמה אני מראה את האנלוגיה בין צו הקטגורי לדילמת האסיר. בדילמת האסיר שיתוף הפעולה בעצם סותר את השיקול הלוקאלי. זאת אומרת, השיקול שאומר אם הוא יעשה כך, אני בודק מה הכי טוב מבחינתי לעשות, ואם ההוא יעשה כך, מה הכי טוב מבחינתי לעשות. וזה מוביל אותי למסקנה שאני צריך לעשות איקס. אבל אם גם הוא יעשה את אותו שיקול, אז בסוף שנינו נהיה במצב פחות טוב מאשר אם נעשה קואליציה. קואליציה לא מתואמת, כן? קואליציה לא מודעת. אגב יש תוכנית נורא יפה של ה-בי-בי-סי שנקראת גולדן בול. מי שמכיר את זה תוכלו לחפש באינטרנט גולדן בול, כדור מוזהב. ושמה זה אוסף של קטעים קצרים של אנשים שמשחקים מול המצלמה את דילמת האסיר, זה פשוט מדהים. מי שלא ראה את זה אני ממליץ לכם, אין אין מקרה שדומה לחברו. אני הייתי בטוח שאני אשתעמם אחרי שלושה מקרים, הרי כולם אותו דבר עושים דילמת האסיר, לפה לשם אתה מחליט מה שאתה מחליט וזהו. לא, תראו שמה איזה נימוקים ושכנועים ופה, וזה מדהים, אין צמד שדומה. שנראה אותו דבר כמו הצמד האחר. יש מאות סרטונים כאלה אני חושב על הגולדן בול וכל אחד יותר מרתק מהשני, אני ממש ממליץ לכם לראות את זה. והדילמה היפה שמה הפילוסופית זה באמת אם מישהו מרמה אז הוא מצליח, הוא מרמה את השני ואומר לו בוא נעשה קואליציה. השני אדם ישר עושה את הקואליציה ואני דופק אותו, אז אני מרוויח יותר מאשר אם הייתי מציית לקואליציה. עכשיו השאלה אם הייתי לא בסדר? הרי זה כללי המשחק, הוא יודע שאני יכול לרמות ויכול לא לרמות, זה משחק טלוויזיוני, זה לא שמשהו בחיים. אז יש לנו תחושה שזה לא בסדר, אבל האמת היא שמה הבעיה? הוא מיקסם את התוצאה שלו, זה מה שאנחנו רגילים לעשות בכל משחק. זה כמו לעשות פאול בכדורגל או בכדורסל, הרבה פעמים פאול הוא חלק מהטקטיקה. אתה עושה פאול כי פה אתה עוצר את הסל וככה יהיו לו שתי זריקות, אולי הוא יפספס אחת. אוקיי? אז תוחלת הרווח היא תוחלת רווח חיובית, אבל לעשות פאול זה טקטיקה במשחק, אין בזה שום דבר פסול כל עוד לא עושים משהו חמור במיוחד, כן? סתם אני עוצר אותו, אחרי זה גם אנחנו יכולים להתחבק אחרי שעצרתי אותו, לכולם ברור שזה צעד טקטי במשחק. גם פה אותו דבר, אז זה שאלה פילוסופית מעניינת. אבל אני אומר, סתם כדאי להסתכל על זה כי זה באמת משקף לנו את הדילמה שמופיעה לנו בחיים כל הזמן. כל התלבטות מהסוג הזה של העלמת מס, של הצבעה בבחירות וכולי, זה בעצם דילמת האסיר. והשאלה אם אני אעשה קואליציה עם שאר החברים בקבוצה, אזרחי המדינה, קואליציה שבה אף אחד לא משפיע על השני. כל אחד צריך להתנהג ביושר עם עצמו, אבל אם הוא לא יתנהג ביושר הוא לא משפיע על אף אחד בשום צורה, וזה עדיין נכון. מה שאני אעשה יוריד אלף שקל מקופת המדינה, זה לא יקרה לה כלום, כמובן אם כל אחד יוריד אלף שקל אנחנו בבעיה. אבל זה שאחרים עושים מה זה קשור אליי? אני עשיתי את שלי. אתם מבינים שהשיקול הוא בסופו של דבר מביא לתוצאות, אבל הוא לא שיקול תוצאתני. ולכן אני לא רואה איך אפשר לשכנע בן אדם להתנהג באופן כזה ולא להעלים אלף שקל מס, מה שיעשו אחרים יעשו, אבל אני מעלים אלף שקל מס וזה לא פוגע באף אחד ואני מרוויח מזה. צריך גורם, אמרתי לדוד אנוך שמה בדיון שלנו, תסביר לי איך אתה מצליח לשכנע אותי, זה החוק, החוק המוסרי אני מתכוון, תסביר לי איך אתה מצליח לשכנע אותי לקיים אותו. מכוח מה אני אמור לקיים אותו? אז מה אם זה החוק? מה זאת אומרת זה החוק? אז מה אם זה החוק? אז הטענה שבעצם אני רוצה לטעון זה שמעבר לעובדה שקיים פה חוק, חייב להיות גם משהו שנותן לו תוקף, שמכוחו גם אפשר לבוא בטענות לבני אדם או לשפוט אותם אם הם לא מתנהלים על פי החוק. עכשיו אני אעשה בקצרה רק את הערעורים האחרונים שלו, כי הוא אומר האם אלוהים רזה עושה את העבודה והאם בכלל יש פה ויכוח? אז אני אומר ברור שאלוהים רזה עושה את העבודה, כי אלוהים רזה בסופו של דבר הוא מוגדר להיות הגורם שנותן תוקף למערכת החוקים המוסרית. בהגדרה הוא עושה את העבודה. זה לא אלוהים שברא את העולם בהכרח, זה לא אלוהים שנתן תורה בסיני, זה לא אלוהים היהודי, זה לא משנה מי זה יהיה. אמרתי שכל טיעון מניח הגדרה אחרת לאלוהים שאת קיומו הוא מוכיח. במקרה הזה זה גוף סמכותי או ישות סמכותית שיש לציוויים שלה תוקף, שזה מחייב מבחינתי. עכשיו יכול לבוא מישהו ולומר אני לא מכיר בתוקף של העניין. אין בעיה, אז מבחינתו אין מוסר. אבל אם אתה חושב שיש מוסר תקף אז בהכרח אתה מניח שיש גוף סמכותי שנותן לו תוקף. אתה לא יכול להגיד שיש מוסר תקף אבל אין גוף כזה. אתה יכול להגיד שאין מוסר תקף, אתה לא מכיר בקיומו ובסמכותו של הגוף הזה, בסדר גמור. לכן אמרתי זו הוכחה היפותטית. אבל אם אתה חושב שיש מוסר תקף, אין דבר כזה מוסר תקף בלי אלוקים. שזאת הוכחה מאוד חזקה למרות שכל כך קל להתחמק ממנה, כי אפשר תמיד להגיד טוב המוסר הוא קונבנציה, תחושה פנימית שלי, רגש החמלה או כל מיני שטויות אבולוציוניות, כל מיני דברים שאנשים מעלים פשוט מחוסר הבנה פילוסופית. זה כל כך קל להתחמק מזה אבל זה פשוט בעיניי זאת טענה ניצחת למי שחושב שיש מוסר אובייקטיבי. זה פשוט הכל עניין של חינוך. אני מדליק סיגריה לא יקרה לי כלום. אבל אם ישכנעו אותי מיום לידתי שסיגריה לסיגריה מצטברת לסרטן, לא עלינו, חבר כבר קיבל את ההוכחה, אז בסופו של דבר זה המוסר. בדברים שאחד אחד יכול לשחק מה שהוא רוצה ואין, אבל לא מבין את הטענה. הטענה שלך תראה אחת משתיים, אם אתה חושב שעישון סיגריה מביא לסרטן באמת, אז העובדה שזה מביא לסרטן היא לא תוצאה של חינוך, זאת המציאות. יכול להיות שבלי החינוך אנחנו לא היינו מתחשבים במציאות הזאת ולא היינו מתנהגים כך, אבל זה לא הופך את המציאות לנכונה החינוך. הבנת? אני שואל למה המוסר הוא תקף, לא למה אני מקיים את מה שצווי המוסר אומרים. זה פסיכולוגיה, זה האבולוציה יכולה להיות הסבר. לא מעניין אותי. אני לא מחפש את השאלה הפסיכולוגית, אני מחפש את השאלה הפילוסופית. אבל כל הדוגמאות שהבאנו הם כאלה. אני לא לוקח גונב את ה-1000 שקל כי מאחר ואם אני אעשה את זה והוא יעשה את זה והוא יעשה את זה, אין כסף בהוצאה. בדיוק! זה סוציולוגי, זה לא שייך לחינוך. אני מחנך את הילדים… לא, אתה לא מחנך, אל תעשו את זה כי אתה שואל איך לחנך את הילד. אם אתה תעשה את זה והוא יעשה את זה, לא תהיה מדינה. אני אומר לך שאתה לא צודק על עצמך אפילו, לא רק עליי. כי אם אתה לא היית חושב שזה נכון, לא היית משכנע גם את הילד לעשות ככה. אתה מחנך אותו כי אתה חושב שזה נכון, לא שזה נכון כי אתה מחנך אותו. זה נכון שכולנו לא נתנהג ככה. אנחנו כולנו מתנהגים… אתה מחנך מישהו כדי לגרום לו להתנהג נכון, אבל לא החינוך הופך את זה לנכון. אני שואל למה זה נכון, לא למה אנשים עושים את זה. אני שואל למה נכון לעשות את זה. זה נכון כי אם כולם יקחו את האלף, לא תהיה מדינה. מוסכם, אבל לא כולם יקחו את האלף, רק אני לא אקח את האלף. אתה חושב ככה. כן, ככה אני חושב. למה כולם יעשו את זה? למה לא? למה שיעשו את זה? ואם הם יעשו את זה, מה זה יעזור שאני לא אעשה את זה? אז הם יעשו את זה, מה זה יעזור? אז אני אהיה האידיוט היחיד שלא יקח את ה-1000 שקל? מה זה יעזור? מה שאני אעשה לא ישפיע על אחרים, הם יעשו את השיקול שלהם. הסכמה חברתית, כל אחד חכם כמוני, כל אחד חכם כזה. אחת משתיים, אם אתה אומר שזה הסכמה חברתית, אז אין מוסר תקף מבחינתך. זה המוסר! הסכמה חברתית זה המוסר! לא, זה לא המוסר, זה הסברים הנטורליסטים שהסברתי למעלה. זה לא מוסר תקף, הסכמה חברתית שייכת לבריאות, אני לא מסכים. זה הכל, מה הטענה שלך כלפיי? לא רוצה להסכים. זהו. אתה הורס לנו את העולם, אנחנו נתנהג אליך… הורס את העולם, אנחנו נתנהג… מה זה אסור להרוס את העולם? אני רוצה להרוס את העולם. בסדר, אז החברה תתנהג אליך… אין בעיה, תתנהג, אבל אני שואל אם יש לך טענה כלפיי? אתה מגנה אותי? לא מדבר על השאלה אם אתה תתגונן נגדי, ודאי שתתגונן נגדי. זה השיפוט המוסרי, על זה אני מדבר. אתה כל הזמן לוקח את זה לכיוון ההתנהגותי. אני מדבר בכיוון הפילוסופי האם זה נכון, האם יש לי שיפוט שולל כלפי מישהו שמתנהג אחרת? לא השאלה איך אני אתגונן נגדו או איך אני אגרום לזה שהוא יתנהג כך. זה חינוך, אבולוציה, הכל נכון, אבל זה הכל הסברים נטורליסטים. אני מדבר על השאלה למה זה נכון, למה זה מחייב. זה בדיוק הנקודה. עכשיו לגבי השאלה האם קאנט… מה, איך קאנט הסביר את המקור לתוקף המוסר בצו הקטגוריאלי שלו? הוא אומר שהמקור הוא אלוהי, הוא אמר את זה בפירוש. אבל הרב אומר שכל המצוות הם לא מתוקף מוסרי, אם הבנתי נכון, הם מתוקף ציווי אלוקי ומוסר זה דבר אחר. אז מה הוא אותו מוסר שהרב מדבר עליו שיש לו תוקף אלוקי? לא, זה מתוקף הציווי האלוקי, ציווי להיות מוסרי. אבל כל ה… אין ציווי להיות מוסרי, יש ציווי, ציוויים בתורה לעשות כך וכך וכך, לפעול כך או לא לפעול כך. יש ציווי, בטח שיש, רק הוא לא שייך להלכה, זה ציווי אחר. ועשית הישר והטוב מופיע בתורה, לא נמנה במניין המצוות. ומה זה הישר והטוב? כל אחד מחליט לפי מה שהוא חושב שזה מוסרי. כל אחד מחליט, כל אחד מבין. זאת אומרת שאין פה בעצם ציווי ספציפי אלוקי על מוסר מסוים. יש! יש ציווי על המוסר הנכון. מה זה המוסר הנכון? מה שאתה ואני מבינים. יכול להיות שיש לנו ויכוח, בסדר. גם במדע לפעמים יש ויכוח, בהלכה יש ויכוח. אז בסוף זה אינדיבידואלי וכל אחד הוא האלוהים של עצמו. לא, זה לא אינדיבידואלי. זה אובייקטיבי מחייב את כולנו באותה צורה, רק יכול להיות שיש כאלה שטועים ולכן יש ויכוחים. רגע, אז מי שקובע מה זה המוסר זה מה? הסנהדרין? זה ה…? מי שקובע מה חוקי הפיזיקה זה הסנהדרין? לא, המציאות. כל אחד מבין מה מוסרי ומה לא מוסרי. אז זה בסוף כל אחד מתנהג לפי דעתו. ובהלכה זה לא ככה? כל אחד מתנהג לפי דעתו מה ההלכה אומרת? בסדר, מה לעשות? אבל אנחנו בני אדם, אי אפשר… לא. יש כללים ברורים בהלכה להניח תפילין, אז יש מחלוקת מסוימת בדבר שקשור לפרט של ההלכה אבל ההלכה היא ברורה. המחלוקות בהלכה הרבה יותר רחבות וגדולות מאשר המחלוקות במוסר, יש לי חידוש בשבילך, הרבה יותר. עם כל הניסיון לקבוע את ההלכה באופן ברור, הרבה יותר מחלוקות שנוגעות לשורשים הכי בסיסיים של ההלכה, במוסר זה בשוליים הוויכוחים. ומשום מה במוסר כולם נורא מוטרדים מהיחסיות שלו ואיך זה יכול להיות שאין ציוויים, ובהלכה אף אחד לא מוטרד מזה. זה לא נכון, המוסר הוא אובייקטיבי הרבה יותר מאשר ההלכה. זאת אומרת המוסר… המוסר האלוקי הוא לא נצחי. אין דבר כזה מוסר אלוקי. יש מוסר. אוקיי, אז המוסר שהוא ניתן על ידי התורה? לא התורה, רצון השם. זה לא חייב להיות דווקא התורה. רצון השם, גם האדם שלא מאמין בתורה, אם הוא מאמין באלוהים, הוא יכול להבין שאלוהים מצפה ממנו להיות מוסרי. בסדר, זה גם לגיטימי. זאת אומרת הוא נולד עם נטייה טבעית למוסר? מוסר הוא לא נטייה. נטייה זה אומר שזה רק מבנה פנימי שלי. לא, הוא נולד עם העיניים, הוא רואה עם העיניים האלה את הצו המוסרי. המצפון זה סוג של עיניים. כמו שעם העיניים אני רואה שיש פה קיר, עם המצפון אני רואה שהצו המוסרי אומר כך. זה מה שראו הגרמנים, זה הצו המוסרי שהם החליטו שהוא נכון בעיניים השכליות שלהם. מה זאת אומרת הגרמנים? לא הבנתי, הנאצים? כן. יכול להיות, אם הם החליטו ככה אז הם אנוסים, טועים אנוסים. ואם הם עשו את זה מתוך רשע אז הם רשעים. כן, תלוי מה. אוקיי, טוב. הרב, הרב, בניסוחים האחרים של קאנט, הצו הקטגורי, לא? למי שזה, הוא יכול להגיד לך תראה, המקור לתוקף של החובה זה החובה, המחויבות שלי לאדם האחר. אין אלוקים, אני המחויבות שלי לאדם האחר כזה יצור תבוני שיש לו יכולת בחירה עצמית. עוד פעם הוא מחייב, עוד פעם הוא מחייב אותי. כי יש לו יכולת בחירה עצמית? בסדר, יש לו יכולת בחירה עצמית, אבל למה זה מחייב? למה? אז זה כאילו האלוקים שלו. זה כמו אלוקים שאנחנו אומרים, הוא הופך את אלוקים לבני אדם. עוד פעם אני אומר, שלא, הדבר הזה לא מחזיק מים. הרי באמת הרי יש לו ניסוח כזה. אני שואל, מי מחייב אותי? אני לא רוצה להתנהג כך. מה הבעיה אצלי? תסביר לי מה לא טוב אצלי. המחויבות שלי לאדם האחר. מה זה המחויבות שלך לבריות, אבל לא שלי. אני לא מחויב. אני מסכים עם זה, אבל לכאורה קאנט ככה מנסח בניסוח אחר את הצו הקטגורי. הוא מנסח ככה, זה טעות, והסברתי את זה גם במוצאי ראשון. קאנט מביא ראיה לקיומו של אלוקים מן המוסר. זה רק לא ראיה שמופיעה בביקורת התבונה הטהורה ולא בהקדמה מטאפיזית… הקדמה למטאפיזיקה של המידות. זה מופיע במקום אחר ואנשים טוענים שיש סתירות, מוסר הטרונומי ואוטונומי, ואני חושב שהם טועים. קאנט מדבר על המוסר במובן של מה טוב ומה רע, לזה לא צריך את אלוקים. אבל כדי שהטוב והרע יחייב, לזה צריך את אלוקים. זה בדיוק ההבחנה שעשיתי פה היום. אבל זה תראו ב… אני מסכים עם הרב, פשוט שמעתי הרבה אנשים שאומרים שקאנט הוא ממש אתאיסט, ואני גם לא מבין את זה. שמעתי הרבה אנשים שאומרים שכדור הארץ הוא שטוח. בסדר, אוקיי. אז הם טועים. אבל זה לא משנה גם, וגם אם קאנט אמר את זה, אז הוא אמר והוא טעה. בסדר, אני לא… מה אכפת לי מה קאנט אמר, זה לא… אני משתמש בו כרגע. אוקיי, חברים. אנחנו יוצאים פה לבין הזמנים. גמרתי בעצם את הראיה מן המוסר אפשר לומר. אז באלול כשאנחנו נתחיל באלול, תקבלו הודעה, אז נעבור לשלב האחרון של המהלך הזה וזה השלב הדתי. עד כאן דיברתי על אלוהים במובנו הפילוסופי בלבד. עכשיו השאלה איך עוברים מזה למחויבות דתית, זה השלב האחרון. אוקיי, הערות, שאלות אם יש. מתי חוזרים באלול? תקבלו הודעה, אני לא יודע, באיזשהו יום שישי הראשון או השני של אלול. אוקיי. אפשר לשאול בבקשה? כן. אתה כל הזמן חוזר לשאלה, אוקיי, אתה חושב ככה, אבל למה זה מחייב אותי? מה שנדמה לי שבמובלע אתה כמו מניח שהדבר היחיד שיכול לחייב אותי זה אלוהים. מה, אז בוא נשאל אותך, מה חוץ מאלוהים יכול לחייב אותי? שום דבר. אז בעצם זה שאתה שואל למה זה מחייב אותי, אתה קובע שיש אלוהים, כי אחרת אין… לא. אם תגיד לי שיש גורם אחר שיכול לחייב אותך אז אני לא אסכים איתך, אבל אני מבין שאתה עקבי לשיטתך. אבל צריך להיות איזשהו גורם סמכותי שמה שהוא אומר מחייב אותך. אני לגורם הזה קורא אלוהים. הרי תבין, זה רק שם. זה לא אלוהים שירד בסיני או שברא את העולם. מבחינתי הגורם המחייב זה מה שנקרא אלוהים. זה הגדרה. אבל צריך להיות גורם כזה. הרב, אם נניח אני אחליט שאני אלוקים? אני, ניטשה, וחושב שאם היה אלוקים אז זה אמור היה להיות אני. החלטתי שאני אלוקים ואני נותן תוקף לעצמי ואני מאשים את כל אחד שלא מקבל את הנורמות שאני קבעתי. מה תוכל להגיד לו? לא יכול להגיד כלום חוץ מאשר לאשפז אותך. יש אנשים שחושבים שהם נפוליאון. מה שעושים איתם, לא משכנעים אותם שהם לא… מאשפזים אותם. הרי כל… הרי לפי הכשל הנטורליסטי לאף ערך אין נימוק רציונלי, אלא זה הכרעה שלי. אז אני הכרעתי גם על הנורמות המוסריות, ומי מחייב אותן? אז אני אומר, עכשיו הבן אדם יבוא ויגיד אני נפוליאון. בסדר, מה אתה עושה? איך אתה מסביר לו שהוא לא נפוליאון? אדם חושב שלאומיות היהודית בארץ ישראל לנפנף דגל ישראל על הר הבית זה חובה וחייבים להילחם ולהקדיש על זה חיי אדם. אז הרב חושב שצריך לאשפז אותו בגלל שהוא הכריע שזה הערך העליון שלו? לא, כי זה דבר שהוא בסך הכל סביר לפחות לשיטתו. אפשר להסכים, אפשר שלא להסכים, אבל אני מבין שזאת תפיסה עקבית. אבל מישהו שיכריז על עצמו שהוא נפוליאון, אני לא אגיד את זה ככה. לא, אני לא מכריז על עצמי כאלוקים שברא את העולם. אני רק מכריז על עצמי כזה שקובע נורמות. זה אותו דבר כמו נפוליאון. עוד יותר גרוע. לברוא את העולם יותר קל, שאדם יברא עולם, מאשר אדם יכונן מערכת מוסרית שתהיה תקפה בעיניי. אבל הרי זה מה שניטשה טען. שזה כל העוצמה שאליו צריך לשאוף האדם, שהוא יכול לכונן נורמות ולקבוע ערכים. אז מה תוכל לענות לו לניטשה? אנחנו יודעים לאן זה הלך. נכון. אני מסכים, אני מסכים באופן עקרוני עם הרב בהכל, רק אני שואל את זה כשאלה עצמית מה אני עונה. הלשון סובלת הכל. אפשר להגיד כל שטות שאתה רוצה. אין מה לעשות, מה אני יכול לעשות? יש כל מיני אנשים שאומרים כל מיני שטויות. אגב, אני לא באמת מאשפז בן אדם כזה, יש הרבה בני אדם כאלה שמסתובבים בינינו, כי הם לא מזיקים. אבל ברמה העקרונית, צריך לאשפז אותם. בן אדם שחושב שיש מוסר תקף ולא מאמין באלוקים, זה אדם שדורש אשפוז בעיניי. אני לא אעשה את זה כי בסדר, זאת תפיסה טועה, כנראה טועה, הוא לא מזיק לאף אחד וזה בסדר גמור, אדם נורמטיבי, הכל בסדר, הוא טועה פילוסופית. אבל ברמה העקרונית זה אדם שצריך לאשפז אותו. אבל למה הרב לא יכול לענות גם שבעצם גם אם אתה חושב שאתה קבעת, אז בעצם כיוון שאתה פועל או מדובר על דברים שאתה פועל נגד, שאתה משלם עליהם מחירים, הם לא תואמים את האינטרסים הנטורליסטיים שלך בוא נגיד לפי האבולוציה והטבע, חוקי הטבע. אז אלוקים בתוכך? אוקיי. אז אלוקים בתוכך, אוקיי. הקרפדה שחיה פה בשלולית שלידי היא זו שקובעת מה זה מוסר ומה זה לא מוסר. וזה מחייב אותי. בסדר, אני גם יכול להגיד את זה. או התמנון ממינכן שקובע מי ינצח במונדיאל, כן, בכדורגל. בסדר, אתה יכול להגיד הרבה דברים. בעיניי זה אותו דבר. להגיד שמה שאני אומר מחייב, לא מה שאני אומר אני אעשה, זה אין בעיה, אלא מה שאני אומר מחייב כמו גורם סמכותי של אלוקים, זה אותו דבר כמו להגיד שהקרפדה שלידי מחייבת. זה אותו דבר, זה אדם לא שפוי. אבל מה אכפת לרב להגיד שצלם האלוקים שבקרבי, הנשמה שבי שהיא חלק אלוק ממעל, היא קובעת, אז כשאתה אומר שזה אתה? המושג צלם אלוקים הוא מושג טעון, ולא בכדי משתמשים בו אגב. למה כל האתאיסטים משתמשים במונח צלם אלוקים כשהם באים להסביר את צלם האדם? כי הם מבינים שהאדם לא יכול להיות בסיס. מבינים בתת מודע שלהם הם. אז הם אומרים צלם אלוקים. אז יסבירו לך לא לא, זה מטאפורה, מטאפורה. מטאפורה שמאפורה, הם יודעים בדיוק, הם יודעים בעומק ליבם הם יודעים טוב מאוד שזאת לא מטאפורה. לא מודעים לזה. אנשים לא תמיד מודעים לפילוסופיה שלהם. אם נרצה פחות או יותר לסכם מה שאמרנו עד היום, זה שיש איזשהו גורם שאנחנו אין לנו מושג מהו, שקיים מחוץ להבנתנו ואנחנו לא… את הסיכום הזה אני אעשה בתחילת השיעור הבא. לפני שאני ניגש לשלב הדתי, אני אסכם את מה שיצא לנו עד כאן. אתה סיכמת איזה רזה מדי, אבל אני אעשה סיכום קצת יותר… קצת יותר מחויב לפרטים שעברנו ואתה תראה שזה לא כל כך רזה כמו שאתה מציג את זה. טוב, למדנו עליו לא מעט. זה בדקה האחרונה, מה אני אפתח? אבל נראה. אוקיי. אוקיי. אז להתראות, כל טוב. תודה רבה, שבת שלום. צום מועיל.