יומא פרק 8 שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מתכונת השיעורים ותכנית הלימוד
- שיטת לימוד והסתייגות מדיון רעיוני
- יום הכיפורים בפרשת אחרי מות: עבודת הכניסה אל הקודש
- מקווה ישראל השם: טהרה ככניסה והכפרה כתוצאה
- שביתה ביום כיפור: שבת שבתון כמודל של השבתת חולין
- הרמב״ם: הלכות שביתת עשור כמבנה מרכזי של יום כיפור
- השוואה לתשעה באב: אין בין… והבנת “מועד”
- תענית כ״ט: עיבור תמוז, “קרא עלי מועד”, ותשעה באב כיום יעד
- קשר יום כיפור–תשעה באב: מפגש עם הקדוש ברוך הוא ושביתה מלאה
- השעיר לעזאזל והקושי על עיקר הכפרה
סיכום
סקירה כללית
השיעור מציג את מתכונת הלימוד במכון באלול ואת תכנית ההתקדמות בפרק שמיני ביומא, ואז מציע מסגרת רעיונית-הלכתית להבנת יום הכיפורים כעבודת “כניסה אל הקודש” שמסביבה נבנית “שביתה” ציבורית. הטקסט טוען שפרשת אחרי מות מציירת את עבודת יום הכיפורים כתיקון לכניסה הבלתי־ראויה של נדב ואביהוא, ושעינוי ושביתה מצטרפים כחלק הציבורי הנלווה לכניסת הכהן הגדול, גם כאשר כיום נשארים בעיקר העינוי, השביתה והכפרה ללא מקדש. בהמשך מוצגת הבחנה בין “דרש/דרוש” ו“פלפול”, מובאים מקורות ברמב״ם המגדירים את יום כיפור כ“הלכות שביתת עשור”, ומוצע קשר מהותי בין תשעה באב ליום כיפור סביב מושג ה“מועד” כמפגש עם הקדוש ברוך הוא; לבסוף עולה קושי: עיקר כפרת היום קשור לשעיר לעזאזל, והרמב״ן והאבן עזרא נקראים כפותחים “סוד” על משמעותו, שנדחה להמשך.
מתכונת השיעורים ותכנית הלימוד
הקורס באלול בנוי משלוש פגישות שבועיות רצופות שמחייבות רישום לשלושתן, עם אפשרות השלמה באמצעות סיכומים אך עם העדפה להשתתפות מלאה. השיעורים מתמקדים בפרק שמיני ביומא בחלוקה לשלושה חלקים: איסורי העינוי עד דף פב, סוגיות פיקוח נפש ועבירות חמורות מפב עד פה, ותשובה-כפרה-וידוי-תפילה מפו עד פח. הלימוד נעשה בסדר תוכני “טופ דאון” ולא לפי סדר הדפים, ובמקביל מוצעת ריצה עצמאית על דפי הפרק עד פב לאורך החודש כדי לחבר מבט כללי עם שיעורים נושאיים.
שיטת לימוד והסתייגות מדיון רעיוני
הטקסט מביע רתיעה מעיסוק בממדים רעיוניים בגלל נטייה ל“וורטים” ופחות מחויבות לעומת סוגיה הלכתית, ומביא את סיפור הפני יהושע שנמנע מאגדתא כדי לשמור על מחויבות לפרטי הסוגיה. הוא מגדיר “דרוש” כטיעון בטל עם מסקנה נכונה ו“פלפול” כהיסק תקף שמוביל למסקנה לא נכונה, ומזהיר שדיונים רעיוניים עלולים ליפול לאחת משתי הקטגוריות. הוא מצהיר שיבקש מסגרת רעיונית שמחוברת להלכה ושלא תהיה “דרשנות” מנותקת.
יום הכיפורים בפרשת אחרי מות: עבודת הכניסה אל הקודש
הקריאה בפסוקי אחרי מות מציגה את עבודת יום הכיפורים כתשובה למות נדב ואביהוא “בקורבתם לפני השם”, כאשר “בזאת יבוא אהרן אל הקודש” מתפרש כהדרכה כיצד נכנסים נכון אל הקודש ולא כפתיחה לעבודה שמוגדרת מראש כ“יום כיפור”. לפי הטקסט, רק בסוף הפרשה מופיעים הציוויים “בעשור לחודש השביעי” יחד עם “ועיניתם את נפשותיכם” ו“שבת שבתון”, ולכן נוצרת תמונה של יסוד העבודה כעבודת כניסה, שאליה מתווספים ביום זה גם כפרה, עינוי ושביתה המוטלים על הציבור. הוא מציע שיש כאן שני מימדים—כניסה אל הקודש מול כפרה-שביתה-עינוי—אך התורה קושרת ביניהם, ומעלה אפשרות שהכפרה היא תוצאה של עצם הכניסה אל הקודש ולא המטרה הראשית.
מקווה ישראל השם: טהרה ככניסה והכפרה כתוצאה
הטקסט מציע להבין את פעולת יום כיפור כטהרה דמוית מקווה, תוך ייחוס לרב סולובייצ’יק בתחילת “על התשובה” את הרעיון שיום כיפור הוא טהרה ולא רק כפרה, בדימוי של טבילה במקווה כש“המקווה” הוא קודש הקודשים. הוא מסביר שכאשר הכהן הגדול נכנס פנימה והציבור נותן “גיבוי” באמצעות שביתה ועינוי, הציבור כולו “טובל” באופן קולקטיבי, ו“עיצומו של יום מכפר” מתפרש כחידוש המאפשר ממד של טהרה גם בלי כניסה פיזית לקודש הקודשים. הוא מציע שאפשר להתכפר גם בלי העבודה כשאין מקדש, אך עדיין חסר ממד הכניסה, ולכן הכפרה אינה ממצה את מהות היום.
שביתה ביום כיפור: שבת שבתון כמודל של השבתת חולין
הטקסט טוען ש“שבת שבתון” ביום כיפור מצביע על שביתה מקיפה יותר משבת ויום טוב, הכוללת מלאכה והנאות, ושביתה זו היא תנאי או מעטפת לכניסה אל הקודש משום שכניסה לפני ולפנים דורשת השבתת “כל מה שקורה בחוץ”. הוא משווה לתשעה באב כימים דומים בהיקף העינויים ומוסיף שבתשעה באב יש אף איסור תלמוד תורה ולכן הוא “יום נורא משעמם” שבו האדם “מושבת” כמעט לחלוטין. הוא דן בשאלה אם יום כיפור דומה לשבת או ליום טוב, ומביא אפשרות שמלאכות אוכל נפש לא הותרו בו משום שהשביתה בו מלאה כמו שבת, לעומת אפשרות שההיתר אינו רלוונטי כי אין אכילה.
הרמב״ם: הלכות שביתת עשור כמבנה מרכזי של יום כיפור
הטקסט מצביע על כותרת הרמב״ם “הלכות שביתת עשור” כעדות לכך שכל דיני יום כיפור מתוארים כדיני שביתה מסוג שלישי לצד שבת ויום טוב. הוא מצטט את דברי הרמב״ם שמונה ארבע מצוות: לשבות ממלאכה, שלא לעשות מלאכה, להתענות, ושלא לאכול ולשתות, ומדגיש שהרמב״ם מנסח “מצוות עשה אחרת” של שביתה מאכילה ושתייה. הוא מביא את לשון הרמב״ם על “מפי השמועה” לגבי רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש, ומדגיש את הבנת הרמב״ם ש“שבת” שייך לאכילה ושתייה ו“שבתון” מרבה את שאר העינויים, וכן את ההשוואה שהשביתה ממלאכה ומעינוי חלה “בין ביום בין בלילה”. הטקסט רואה בכך חיזוק למסגרת שלפיה השביתה הציבורית היא מעטפת לפעולת הכניסה אל הקודש והשבתת חיי החולין.
השוואה לתשעה באב: אין בין… והבנת “מועד”
הטקסט מביא את הברייתא בפסחים נ״ד “אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר” ומציג את ההשוואה ככזו שאינה מסתברת כמקרית בלבד. הוא מצטט משנה בפסחים על מנהגי מלאכה בתשעה באב ותוספות ששואל מדוע לא נמנה הבדל נוסף של מלאכה, ומציע שבראשוני אשכנז משתמע שמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב עשוי להתפרש כשביתה ממלאכות שבת. הוא מוסיף שיש בפוסקים מנהגי “מועד” בתשעה באב מכוח “קרא עלי מועד לשבור בחורי”, ומעמיד את זה כרמז לקשר עומק בין הימים.
תענית כ״ט: עיבור תמוז, “קרא עלי מועד”, ותשעה באב כיום יעד
הטקסט מצטט את הגמרא בתענית כ״ט שמחשבת את ציר הזמן מן הקמת המשכן ושליחת המרגלים עד חזרת המרגלים, ומביא את דברי אביי ש“תמוז דהאי שתא מלואי מלוייה” על בסיס “קרא עלי מועד לשבור בחורי”, כדי ליישב את חשבון הימים כך שהבכייה תיפול בליל תשעה באב. הוא מדגיש שהגמרא מציירת את תשעה באב כ“מועד” שקודם לאירועי הבכייה, משום שהקדוש ברוך הוא מסובב את התאריך כך שהפורענות תיפול דווקא עליו. הוא מפרש “מועד” כלשון יעד והתוועדות, וטוען שתשעה באב הוא “המועד בסתמא” מפני שהאירועים קורים בו מפני אופיו כמועד ולא להפך, ולכן לעתיד לבוא הוא יכול להפוך למועד חיובי כי עצם ההתוועדות נשארת והצבע שלה תלוי במעשי ישראל.
קשר יום כיפור–תשעה באב: מפגש עם הקדוש ברוך הוא ושביתה מלאה
הטקסט קובע שתשעה באב ויום כיפור חולקים תשתית של מפגש עם הקדוש ברוך הוא ולכן שניהם דורשים השבתה, אף שמאפייניהם הפוכים—כפרה מול “לשבור בחורי”. הוא טוען שהיותם “הפכים” מרמז על בסיס משותף, ומנסח כלל לוגי שלפיו הפכים נוצרים על רקע מכנה משותף ולא מתוך שונות אקראית. הוא מתאר את יום כיפור כמפגש שממומש בעבר בעיקר דרך מקום—כניסה לקודש הקודשים—ואת תשעה באב כמפגש על ציר הזמן כאשר “חרב המקום” ונשאר “המקדש בזמן”, כך שהשביתה מאפשרת כניסה נכונה למפגש ותיקון אופיו.
השעיר לעזאזל והקושי על עיקר הכפרה
הטקסט מעורר קושי בכך שעיקר כפרת יום הכיפורים מיוחס לשעיר לעזאזל, דבר הנתפס כ“בחוץ” וככזה שיש ספק אם הוא קורבן, בעוד עבודת הכניסה פנימה מכפרת בעיקר על טומאת מקדש וקודשיו. הוא מציג את האבן עזרא שקובע שהשעיר המשתלח “איננו קורבן” ומרמז על “סוד” עזאזל “בהיותך בן שלושים ושלוש”. הוא מציג את הרמב״ן שמפרש את הסוד כמתן “שוחד” לסמאל כדי שלא יבטל את הקרבן, מתאר את השעיר כשליחה ל“שר המושל במקומות החורבן” ומדגיש שאין כאן הקרבת קורבן אליו אלא עשיית רצון הבורא, ולכן נעשה הדבר באמצעות גורלות. הוא מסיים בכך שיחזור בהמשך לברר למה הרמב״ן נסוג מלפרש יותר מפני “היווני” ותלמידיו, ומציע ככיוון שהשעיר לעזאזל קשור להשבתת כל מה שמעבר לקודש כתנאי לטהרה, לפני מעבר לדיון במצוות היום וברמב״ם בספר המצוות.
בשיעור לפרט, הגבר פה אמר לו לעבר את תמוז כדי שזה יצא בט' באב. זאת אומרת שאם הוא לא היה מעבר, זה היה יוצא בח' באב. לא י', אלא היה יוצא בח', לכן הוא לא רצה שיהיה בח'. זה מה שאמר.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אני אעביר את המתכונת, בדרך כלל השיעורים במכון, חלקם לפחות החדשים אז נלמד להכניס אותם לעניין, בדרך כלל השיעורים במכון מתנהלים במתכונת של האוניברסיטה בשנתיים האחרונות. זה אומר שיש שיעור אחד בשבוע כל שבוע, זאת אומרת איזה קורס מתמשך, פגישה פעם בשבוע. באלול יש חלק מהשיעורים שהם כאלה, אני נותן אחד כזה היום בשתיים, והשיעור היומי זה שלושה שיעורים שמתנהלים ברצף, זאת אומרת מי שרשום לשיעורים האלה צריך להיות רשום לשלושתם. אחד בראשון, אחד בשלישי ואחד בחמישי. בסדר? אז השיעורים האלה מתנהלים פחות או יותר כמו שנגיד בישיבה או משהו כזה, שיעורים, סביבם סדר וכן הלאה. שלישי בשתיים, חמישי ב-12. כי מי שלא יכול את שלושתם זה קצת בעייתי, זאת אומרת אפשר לנסות להשלים אני בדרך כלל שולח סיכומים, אבל לכתחילה אני מציע שיירשם מי שיכול להימצא בשלושת השיעורים. אם לא, אז אפשר גם שיעורים אחרים או אם מישהו מאוד מתעקש ורוצה להיפגש פעמיים ולהשלים את הפעם השלישית כי זה יהיה המשכים, זאת אומרת דבר תלוי בדבר, אז אוקיי, גם אפשר. טוב, פרק שמיני של יומא שבו אנחנו ננסה לגעת באלול הזה, לא נספיק כמובן לכסות אותו, מחולק בעצם לשלושה חלקים. חלק הראשון זה איסורי העינוי, קצת איסורי המלאכה בהתחלה אבל מעט מאוד, אבל הרוב זה איסורי העינוי, אכילה, שתייה וחמשת העינויים, וזה עד דף פב. בפב עד פה זה פיקוח נפש, חילול השם, עבירות החמורות וכדומה, חצי שיעור יש גם שמה. ובחלק השלישי זה בפו עד פח, זה תשובה, כפרה, וידוי, תפילה, זאת אומרת האספקטים היותר כלליים נקרא לזה של יום כיפור, אני אדבר על זה קצת אולי היום מה משמעותם של האספקטים האלה. המטרה שלי זה לכסות את החלק הראשון באלול פחות או יותר כמה שנספיק. עכשיו אני לא אעשה את זה על סדר הדפים, אני אעשה את זה לפי סדר תוכני, זאת אומרת אנחנו נלמד פשוט את ענייני יום כיפור טופ דאון, לא על סדר הדפים. כדאי להביא מסכת למרות שלא חיוני. מה שאני מציע מבחינת צורת הלימוד זה שתרוצו על פני הפרק לפחות נגיד עד דף פב אני מציע להגיע, זה מעג מתחיל הפרק, עד דף פב לאורך החודש, עד יום כיפור יש לנו, לא אמורה להיות בעיה לגמור את זה, תקבעו לעצמכם איזה דף יומי או עמוד יומי אפילו נדמה לי יכול להספיק. מי שמספיק גם את ההמשך יבורך, אבל כמו שאמרתי אני לא חושב שאספיק לגעת בו אולי חוץ מחצי שיעור שבזה אני כן אגע. ובמקביל בשלוש הפגישות השבועיות שיש לנו אני אעסוק בנושאים לפי סדר תוכני ולא לפי סדר הדפים, לכן זה יהיה כמעט בלתי תלוי, אני מקווה שבסוף זה יתלכד, זאת אומרת בסוף זה יצטרף איכשהו גם המבט הכללי של המעבר על הדפים יחד עם סדרת השיעורים, בסך הכל אני מקווה לתת איזושהי תמונה, אבל שני המסלולים האלה הם בעצם מסלולים בלתי תלויים לכן אני מציע איכשהו לחלק את הזמן, כיוון שאלול זה זמן שיש בו יותר שעות ביום, נתבטלו הזמנים האקדמיים מי שנמצא בו, אז אפשר נגיד להקצות שעה שעתיים לעמוד ביום, לעמוד יומי, ואת השאר לדון סביב הסוגיה שבה אנחנו עוסקים, לחזור, להכין וכדומה. אז אני כמו שאמרתי רוצה לעסוק בעיקר בחלק הראשון שזה עד דף פב. דרך סדר העבודה, סדר העבודה תרתי משמע יהיה כך. אני אתן היום, אולי גם יצטרך לקחת קצת מהפעם הבאה נראה כמה אני אספיק, אני אתן היום איזשהו מבוא על יום כיפור בכלל, מה משמעותו מבחינת המקרא, מה משמעותו באופן שיגרור אחרי זה גם לאספקטים הלכתיים, אבל אני אדבר כרגע על איזושהי משמעות נקרא לה רעיונית, גם את המשמעויות הרעיוניות באיזשהו. מובן צריך לקשור להלכה. אחר כך אני מתוך זה אני אגע במצוות של יום כיפור, זאת אומרת המצוות המנויות. מה אנחנו, זה בעצם הראשי פרקים נגיד של הלכות יום כיפור, זה המצוות, יש מצוות המלאכה, יש מצוות העינוי. כל אחת לחוד ומה היחס ביניהם. אחרי זה אני אדבר על האישים שמחויבים בעניין, נשים, קטנים, האכלת קטן בידיים, אני מקווה להגיע וכדומה. אחרי זה אני אכנס לעינויים השונים, אכילה ושתייה, בתוך זה אולי חצי שיעור מה שלא ראוי לאכילה, שלא כדרך אכילתו, דברים כאלה. גם היבטים שנוגעים לאיסורי אכילה בכלל, וגם דברים שנוגעים ליום כיפור. סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, כל העינויים וגם כל אחד מהם לחוד. נראה לי שאני לא אספיק הרבה יותר מזה, אבל זה לפחות התוכנית באופן כללי. אז כמו שאתם רואים, אני מנסה איכשהו לארגן את המבט על יום כיפור באיזשהי סכמה של טופ דאון ולא דרך הדפים. מה שעולה מהדפים אני מקווה יצטרף למבנה שאני אנסה להציג בשיעור. טוב, אז אני אתחיל עם המשמעות של יום הכיפורים, זה שיעור פתיחה בעצם, עוד לא ממש לגעת בגוף הדברים, אבל נדמה לי שזה, אני חושב, שזה מה שעומד ברקע כשעוסקים בהיבטים רעיוניים, אז תמיד לפתח חטאת רובץ. אתם יודעים שבקדמה של הפני יהושע, אז הוא מספר שם שהייתה רעידת אדמה בעיר שלו, והמשפחה שלו נלכדה מתחת להריסות, ביטון נרגם שם, והוא היה כלוא מתחת להריסות והוא נדר שאם הקדוש ברוך הוא, או נשבע, שאם הקדוש ברוך הוא יציל אותו משם, אז הוא לא ייגע באגדה. והוא יעסוק רק בסוגיות הלכתיות, ובאמת תראו, הפני יהושע הוא מהאחרונים שלא מוותרים. כל דיבור של רש"י, דיבור של תוספות, כל שורה בגמרא הוא לא מוותר, מה ההוא אמינא, מה המסקנה, הוא עושה את החשבון איך בדיוק המהלך הולך, באמת אחד האחרונים היותר מחויבים לפרטי הסוגיה. אבל בכל שלב של אגדתא אתם תראו אין פני יהושע. מגיעים לאגדתא, תמצאו אותו בחלק ההלכתי הבא. הוא לא עוסק באגדה, ולא בכדי, שיש שהוא אפילו מסביר את זה שם נדמה לי, ואם לא זה גם די ברור, נדמה לי שהוא מסביר, אבל זה די ברור, כי באגדה בדרך כלל אומרים וורטים, אז זה בעייתי קצת, זאת אומרת הלימוד שם הוא פחות מחויב, פחות חד משמעי מאשר בהלכה. כמובן גם בהלכה יש מקום לפרשנויות שונות ויש ויכוחים, אני לא טוען שההלכה היא מדע מדויק, אבל עדיין יש הרבה יותר מחויבות שעוסקים בסוגיה הלכתית מאשר שעוסקים בסוגיה אגדית. לכן אני ככלל נרתע קצת מעיסוק בממדים רעיוניים של סוגיות, למעט אולי הערה פה ושם, אבל כאן אני חושב שזה כן נותן איזושהי מסגרת לדיון ואני מקווה שאני לא חוטא יותר מדי לאמת בדיון הזה, שזה לא יותר מדי דרשנות. אמרתי פעם מה ההבדל בין, אתם יודעים מה ההבדל בין פלפול ודרוש? שלומדים, שעושים איזשהו היסק פרשני או הלכתי כלשהו, אז זה אמור להיות טיעון שבסופו מסקנה שנובעת מהטיעון. הנחות, טיעון ומסקנה שנובעת מהטיעון. דרוש זה טיעון בטל עם מסקנה נכונה. טיעון טיפשי עם מסקנה נכונה, אבל הרי בסוף צריך להיות צדיק ועניו ולעבוד את השם, אז מי יכול להתווכח עם דבר כזה? לא משנה שזה לא קשור למדרש שהביאו ולטיעון שהעלו, ולכן אומרים לנו, מקובל שאין משיבין על הדרוש. אל תשאל איך זה יצא בדיוק מהמדרש, זה לא יצא משם. אבל אני מדבר על דרוש, לא על דרש. דרש זה משהו אחר. דרוש במובן המזלזל, שזה רוב הדברים שאנחנו שומעים. זה דרוש. פלפול זה הפוך. פלפול זה היסק תקף, או תקף לכאורה, שמסקנתו בבירור לא נכונה, מסקנתו טיפשית. סוג של פרדוקס. דוגמה שתמיד עולה לי בהקשר הזה, בעלי הכללים מביאים בקשר לקל וחומר. הם רוצים ללמד שבגד של ארבע כנפות חייב במזוזה. ומה משקוף שפטור מציצית חייב במזוזה. מצד החומרה והקולה שביניהם מתבטל. זה לא פותר לגמרי את הבעיה כי בניין אב עדיין אפשר לעשות. קל וחומר אי אפשר לעשות, אבל בניין אב אפשר לעשות. אוקיי, סבבה.
[Speaker C] אז כל צד של הקל וחומר פורך את השני?
[הרב מיכאל אברהם] הוא הופך אותו לבניין אב, זאת אומרת, קל וחומר אין, אבל בניין אב עדיין אתה יכול לעשות. זה לא כל כך, זאת אומרת, זה טריקי. לא משנה, זה דיון אחר, אני לא אכנס אליו כאן, אני מראה לכם אבל
[Speaker C] כמה אפשר להגיע למסקנה שקל וחומר שהוא פועל בשני הכיוונים הוא אף פעם לא נכון? אף פעם לא.
[הרב מיכאל אברהם] ברור. זה לא קל וחומר.
[Speaker C] בעצם
[הרב מיכאל אברהם] בעלי הכללים כותבים שכשיש קל וחומר שמבוסס על שני נתונים ולא על שלושה, לא עושים אותו. קל וחומר תמיד מבוסס על שלושה נתונים. פטור, חיוב, חיוב. ואז פה יש גם חיוב, כי אם זה חייב וזה פטור אז זה חמור מזה. אם זה חייב אז זה ודאי חייב. אם יש לך רק את שני אלה ואין לך פה, אז יכול להיות שפה זה הפטור ופה זה החיוב, ויכול להיות שפה זה הפטור ופה זה החיוב. אתה לא יכול להכליל. קיצור, אז ההבדל בין דרוש ופלפול זה ששניהם זה שטויות, כל השאלה היא רק איפה השטות, האם השטות היא בטיעון או השטות היא במסקנה. אוקיי. עכשיו, דיונים רעיוניים יש להם איזושהי נטייה ליפול לאחת משתי הקטגוריות האלו. אז אני מזהיר מראש, מסרתי מודעה רבה, אחרי זה תבדקו מה דעתכם על מה שאני אומר ותחליטו לבד. אוקיי. אני אתחיל אולי, אני אחלק לכם דפים. מי שיושב אולי תשבו ליד שולחן כי אני לא הכנתי מספיק דפים. יהיו חסרים פה איזה ארבעה אני חושב. אז אולי תצטרפו, יש פה שני דפים, אחד משני צדדים ואחד מצד אחד. תצטרפו קצת, בסדר? יש פה עוד סט אם מישהו רוצה. בטעות קיבלנו שניים. אוקיי, יש לנו עוד שני סטים. אוקיי. טוב, שמסתכלים על הפרשה בפרשת אחרי מות, ששם מופיעה עבודת יום הכיפורים, אז מגלים, וכבר הגר"א עמד על כך, מגלים שהתמונה שלנו לגבי יום כיפור היא או שגויה או לכל היותר חלקית. כי תסתכלו על תחילת הפרשה. וידבר ה' אל משה. לאמור, רגע, וידבר השם אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקורבתם לפני השם וימותו. סליחה, ככה זה מתחיל אצלכם? כי אצלי לא, פשוט לא השארתי אצלי דף כזה. ויאמר השם אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ואז מתחילה כל עבודת יום הכיפורים. עכשיו מתוך ההקשר, ובסוף אולי נסיים בסוף כי פסוק כ"ט, והיתה לכם חוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם וכולי. אז בעצם הטענה היא יש פה פרוצדורה שלמה שמה היא באה לעשות? לא מוזכר בכלל יום כיפור, לא עינוי, לא כפרת חטאים, לא שום דבר. אלא נדב ואביהוא נכנסו לא נכון אל הקודש ובקורבתם לפני השם הם מתו. עכשיו התורה אומרת לאהרן אתה רוצה לא למות? אתה רוצה להיכנס כמו שצריך? בזאת יבוא אהרן אל הקודש. זאת אומרת ככה אתה צריך להיכנס אל הקודש. איך? פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכל עבודת יום הכיפורים. או במילים אחרות זה בכלל לא עבודת יום הכיפורים, זה עבודת הכניסה אל הקודש. זאת אומרת ככה נכנסים נכון אל הקודש. נדב ואביהוא לא עשו את זה ככה ולכן הם נענשו או חטפו. אז אם רוצים לעשות את זה נכון זה התיקון למה שעשו נדב ואביהוא וככה צריך לעשות את זה. באמת הגר"א מעיר על זה שבמדבר לפחות עשו את הדברים האלה לא רק ביום כיפור. כשאהרן רצה להיכנס אל הקודש זה היה כרוך בעשיית כל העבודה של יום הכיפורים ואז הוא יכול להיכנס אל הקודש. למה בארץ זה נגמר? למה בבית המקדש זה כבר לא ככה? שאלה אחרת.
[Speaker C] אז מה זה והיתה לכם
[הרב מיכאל אברהם] חוקת עולם בחודש השביעי בעשור? בסוף, בסוף.
[Speaker C] כל מה שאמרתי עד עכשיו נעשה רק כאילו,
[הרב מיכאל אברהם] לא רק, אתה רק אתה מוסיף, זה בדיוק הנקודה. מה שכתוב בסוף זה שאת זה תעשו מתי שאתם רוצים להיכנס אל הקודש, פעם אחת אתם חייבים לעשות את זה. מתי? בעשור לחודש השביעי, זאת אומרת ביום הכיפורים. אבל אז מוסיפים גם עוד משהו. בזאת יבוא, זאת אומרת, ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו. הכפרה זה מוזכר על יום כיפור, אני לא יודע אם זה שייך על כל פעם שנכנסים אל הקודש. ושבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם, גם המצוות השבת שבתון עוד נדבר על מה זה אומר על המלאכה או על העינוי. אבל על העינוי והשביתה עוד אני אדבר מה זה שביתה. הדברים האלה מוזכרים בשלב אחרי שאומרים לעשות את זה פעם אחת בשנה ביום כיפור. לא לגמרי ברור אם זאת תוספת ששייכת גם לעבודת הכניסה של הכהן אל הקודש או עבודת הכניסה אל הקודש זה רק הקורבנות, ומה שעושים ביום כיפור פה יש את התוספות של עיניתם את נפשותיכם, הכפרה והשביתה, השביתה ממלאכה ומהנאה. אז בעצם נמצא שעבודת יום הכיפורים ביסודה זו עבודת הכניסה אל הקודש. מה שמתתווסף לזה ביום כיפור, ולא ברור עד הסוף שזה באמת מתווסף רק ביום כיפור, זה עינוי ושביתה, שזה מוטל על כלל הציבור, לא רק על הכהנים או הכהן הגדול שעושה את עבודת יום הכיפורים, שזה בעצם איזשהו מתן גיבוי לכהן. כשהוא רוצה להיכנס פנימה אז אנחנו בעצם כאילו אמורים לעמוד מאחוריו, התפקיד הקולקטיבי, יש משהו במעשה הזה שגם אנחנו עושים. אנחנו צריכים להיכנס לשביתה. אוקיי? אני חושב שזה נותן איזשהו מבט על יום כיפור שאני, זה עוד ימשיך לנו כמה וכמה שיעורים, אז אני רוצה שתשימו לב לנקודה הזאת. הטענה בעצם זה שבבאופן בסיסי ביום כיפור יש שני מימדים, שאולי הם קשורים ביניהם ואולי לא. אחד מהם זה כניסה אל הקודש והשני זה הכפרה, השביתה והשביתה ממלאכה. היום שאין לנו מקדש, אז אין את המימד של העבודה, גם אין את הכניסה הפיזית של הכהן אל הקודש, הוא לא נכנס, אין כהן גדול, לא נכנס לקודש הקודשים. אבל את המימדים האחרים, את העינוי, את השביתה, שבת שבתון, את הדברים האלה יש לנו. וכנראה גם את הכפרה, עיצומו של יום, כל הוויכוחים הידועים בגמרא אם עיצומו של יום מכפר או השעיר וכדומה. אז המימדים האלה נשארים גם בלי להיכנס אל הקודש. לכאורה זה אומר שאין קשר בין הדברים. זאת אומרת בעצם יש מימד של כניסה אל הקודש, זה כשיש מקדש, ויש את המימד השני שנוסף רק ביום כיפור, שזה יום כיפור שאנחנו מכירים היום, ואין קשר ביניהם. אבל התורה עצמה כן קושרת ביניהם. התורה עצמה אומרת שפעם בשנה כזאת צריך לעשות, וחוץ מזה ועיניתם ושביתה, שבת שבתון וכל הדברים האלה. זה יכול אולי להתפרש, ואמרתי את הסייגים שלי בהתחלה. וזה יכול אולי להתפרש כאילו שבעצם זאת מהותו מהותה של הכניסה אל הקודש. הכניסה אל הקודש בסופו של דבר היא הבסיס שמכפר. נכון שיש אופציה כלשהי להתכפר גם כאשר אין קודש ואין כהן גדול ואז מה שאפשר לעשות זה רק מה שהציבור עושה ולא מה שהכהן הגדול עושה, אבל עדיין בבסיס בעצם הכניסה אל הקודש היא חלק מפעולת הכפרה והשביתה קשורה אליה. השביתה זה בעצם החלק שאנחנו נוטלים בכניסה של הכהן אל הקודש, כאשר הכניסה אל הקודש בסופו של דבר אולי היא זו שמכפרת, מה שהרב סולובייצ'יק מדבר בתחילת על התשובה, שמקווה ישראל השם, שהטהרה של יום כיפור זה לא כפרה זאת טהרה, שבעצם זה כמו טבילה במקווה. זאת אומרת אתה בעצם נכנס למקום כלשהו והכניסה הזאת מטהרת אותך. במקרה הזה המקווה זה קודש הקודשים. אבל איך כולנו נכנסים אל קודש הקודשים? אם הכהן הגדול נכנס ואנחנו נותנים את הגיבוי שאנחנו צריכים לתת, ובאופן כזה הציבור טובל. ולכן עיצומו של יום מכפר זה החידוש שאפילו בלי כניסה אל הקודש יש איזשהו ממד של מקווה גם ביום כיפור כשלעצמו, בלי שמתבצעת הכניסה אל הקודש של הכהן הגדול. ואז זה אומר שבאמת יש קשר בין שני הדברים, ואולי אולי אפשר להמשיך צעד אחד הלאה ובאמת לומר שאולי אפילו הכפרה היא לא המטרה. המטרה היא הכניסה אל הקודש, הכפרה היא תוצאה. זאת אומרת באופן עקרוני בזאת יבוא אהרן אל הקודש, זאת אומרת המטרה היא כניסה אל הקודש. כך נכנסים אל הקודש. אחרי זה בזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם, לא יודע מה, אם נעשה את זה יש סייד אפקט, יש משהו שהוא תוצאה של הפעולה הזאת. ברגע שאתה במקווה אז אתה נטהר. אוקיי, אבל בעצם יש פה איזושהי כניסה אל הקודש שיש לה תוצר לוואי של טהרה כדי שזה יתקבל הציבור כולו צריך לבצע את חלקו בתהליך הזה, העינוי והשביתה וכל הדברים האחרים. אז זה איזשהו מבט, לא יודע אם מוכרח אבל אפשרי לפחות מהפסוקים, אני חושב שהוא אפילו די מתבקש של מהותה מהותן של מצוות יום כיפור. יום כיפור, מצוות יום כיפור בעצם עניינן לעשות את החלק שלנו בכניסה אל הקודש, להבדיל מהכהן הגדול.
[Speaker C] אבל בעוד מקומות נוספים, פנחס ובפרה, שם לא
[הרב מיכאל אברהם] מוזכרת העבודה, שם מוזכרת רק כפרה וזה.
[Speaker C] אני אגיע עוד מעט.
[הרב מיכאל אברהם] משם לומדים שיש אופציה של טהרה גם בלי שיש כניסה אל הקודש.
[Speaker C] כן אבל פה הכפרה היא רק תוצאת לוואי של העבודה שהיא לא המטרה?
[הרב מיכאל אברהם] כשהעבודה מתבצעת. אתה יודע זה כמו, מזכיר לי את פולמוס הסמיכה במאה ה-16, היה מהר"י בירב ותלמידיו בצפת רצו לחדש את הסמיכה, ומהרלב"ח וחכמי ירושלים מהרלב"ח בראשם התנגדו לחידוש הסמיכה. הטענה של חכמי צפת הייתה זה לא איזה עניין משיחי כל כך כמו שבדרך כלל חושבים, למרות שהיו שמה ממדים כאלה, בכלל צפת של המאה ה-16 מורגנשטרן כתב על זה, היו שמה הרבה ממדים משיחיים. אבל המטרה העיקרית הייתה אחרי גירוש ספרד והאנוסים וכולי, היה צריך לכפר לאנשים על החטאים כדי שיתכפר להם שלא יגיעו למעלה ויחטפו. אז בשביל זה צריך עונשי בית דין. אבל עונש בית דין לא מועיל אם אין בית דין סמוכים. אז מה שהם רצו לחדש את הסמיכה זה כדי שהם יוכלו להלקות את חייבי המלכות, ועל ידי מלקות שלקו נפטרו מידי כריתתם, ואתם פוטרים אותם מן הכרת. אבל אם אין בית דין סמוך אז המלקות לא מועילות. עכשיו המהרלב"ח לא הסכים והאמת שבפשטות הם צודקים. כי אחרת מה הבעיה למה צריך בית דין סמוכים? אם אני מתכפר גם בלי זה אז מה הבעיה? או אותה תופעה כמו כאן, כשיש בית דין סמוכים והם מלקים אז הפטור מהכרת צריך גם את המלקות, לא מספיק תשובה. סתירות ברמב"ם לגבי פסולי עדות, מה היחס בין העונש לבין התשובה, שאלה מאוד לא פשוטה, יש סתירות ברמב"ם בעניין הזה. כי בהלכות עדות דנים בזה מתי אדם מתכפר וחוזר ונהיה כשר לעדות רשע. אבל רואים פה שבאופן עקרוני צריך בית דין סמוכים שיחליטו על מלקות ושילקו. אבל כשאיבדנו את הסמיכה ואין בית דין סמוכים ולא לוקים אז מה, אלפיים שנה כולנו בעצם בכרת? אף חייב כריתות אין לו אופציה להיטהר? מהרלב"ח טען שלא. מהרלב"ח טען שנטהרים בתשובה בלי בית דין. בשביל מה ואשיבה שופטינו כבראשונה וגם להפך, זה רק מציק. אם אתה יכול להיפטר מהכרת שלך גם בלי המלקות אז בשביל מה לך לחטוף את המלקות? אתה מתפלל לחטוף מלקות? אז יש פה משהו שהוא מאוד בעייתי. מצד אחד הכפרה בלי מלכות, המלכות יוצרות את הכפרה. מצד שני כשאין לנו מלכות, אנחנו יכולים להתכפר גם בלי זה בתשובה.
[Speaker D] ועכשיו
[הרב מיכאל אברהם] בלי להסביר את זה שמה, אני אומר אותו דבר גם רואים כאן. הכניסה אל הקודש, כשיש כניסה אל הקודש זה בעצם אופן להתכפר. נכון שהתורה אומרת שגם כשבטל, אין בית המקדש ואין קורבנות ואין כהן גדול, יש לנו אופציה להתכפר גם בלי זה. תשאלו אז בשביל מה אני צריך את ההוא? על זה אמרתי קודם, זה בדיוק הנקודה. כאן זה יותר ברור ממה שבמלכות, כי כאן זה מה שטענתי שהכניסה אל הקודש היא לא אמצעי לכפרה. הפוך, הכפרה היא תוצאה, המטרה היא כניסה אל הקודש.
[Speaker C] המטרה היא כניסה אל הקודש? כן. כניסה אל הקודש זה חיבור לקדוש ברוך הוא.
[הרב מיכאל אברהם] רק מי שמחובר לקדוש ברוך הוא, מקווה ישראל השם, כן, אז הוא מתכפר, זאת תוצאה. אז לכן נכון שאני יכול להתכפר גם בלי זה, אבל אני לא נכנס אל הקודש כדי להתכפר, אני נכנס אל הקודש כי כך נכנסים אל הקודש. גם נדב ואביהו נכנסו אל הקודש לא כדי להתכפר, הם רצו איכשהו איזה חיבור לקדוש ברוך הוא, לכן הם נכנסו אל הקודש. אז אומרת לנו התורה איך יוצרים את החיבור? איך נכנסים אל הקודש? בזאת יבוא אהרן אל הקודש. ועם הכל, כל המעטפת שגם נדרשת מכלל הציבור. נכון שלהתכפר אפשר גם בלי זה. אוקיי? כאן זה אפילו יותר ברור ממה שבמלכות. לכן אמרתי קודם שנכון שהכפרה היא תוצאה, זאת אומרת שהכפרה היא תוצאת לוואי, ואז גם ברור למה למרות שאפשר להתכפר גם בלי העבודה והכניסה אל הקודש, עדיין ברור שחסר פה משהו כשאין לנו את הממדים האלה של יום כיפור. למרות שאת הכפרה יש לנו. אבל לא כל הדברים האלה נועדו לכפרה, הכפרה היא סייד אפקט. אוקיי? זה נדמה לי מה שאני חושב, מה שמתבקש מפשוטי הכתובים. אולי אני אמשיך, אני אסגור את המעגל רק למרות שאני אקח לי עוד זמן להגיע למסקנה הזאת, אבל אני כבר אסגור כאן את המעגל כדי להבין את המשמעות. יש דיון למה זה השבת שבתון. שבת שבתון יש מקומות שונים חז"ל דורשים את זה בכל מיני צורות, גם במקומות מקבילים שעוד מעט נראה בתורה עצמה שמצווים על יום כיפור זה מכונה שבת שבתון. בפשטות נראה שזה שביתה גם ממלאכה וגם מעינוי. בניגוד ליום טוב ולשבת שזה שביתה ממלאכה בלבד. כשביום טוב זה רק מלאכות אוכל נפש, זאת אומרת פרט למלאכות אוכל נפש, רק מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש, לפחות זה שיטת הרמב"ן. בשבת זו שביתה מכל המלאכות. ביום כיפור זה שביתה גם מהנאות. אכילה ושתיה וחמשת העינויים אנחנו עוד נראה את זה דאורייתא דרבנן, זה עוד כשנגיע לחמשת העינויים. אבל זו שביתה הרבה יותר מקיפה מאשר שבת ויום טוב. כבר כאן אומר שהדבר נדמה לי שהשביתה היחידה שהיא יותר מקיפה מאשר יום כיפור זה בתשעה באב. כי בתשעה באב יש שביתה, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא כן יש לך כניבת ירק ועוד איזה תוספת, תוספת יום הכיפורים ותוספת תשעה באב בלבד. ויש מי שמעירים שאולי יש עוד כמה דברים, אבל באופן בסיסי יש השוואה ביניהם, ובתשעה באב גם אסור ללמוד תורה. בתשעה באב יום נורא משעמם, נורא משעמם. אין מה לעשות. זה אתה שובת ממלאכה, שובת מכל העינויים של יום כיפור, לא כמו בצומות האחרים, וגם מתלמוד תורה. זאת אומרת אתה לחלוטין מושבת. ואני חושב שהדברים האלה קשורים איכשהו למה שאמרתי כאן. את השביתה באיזשהו מובן היא תנאי לכניסה אל הקודש. כשאתה נכנס לפני ולפנים אתה בעצם צריך לחיות את מה שבפנים. להשבית את כל מה שקורה בחוץ, את העולם שבתוכו אנחנו חיים כל הזמן. ככל שאתה נכנס יותר עמוק השביתה צריכה להיות יותר רחבה. ולכן ביום כיפור, נגיד נעזוב את תשעה באב כרגע שהוא לא ממש דאורייתא, אבל יום כיפור זאת השביתה הכי מלאה בגלל שביום כיפור אנחנו נכנסים הכי עמוק. כשנכנסים הכי עמוק לקודש, אז את כל חיי החולין, לימוד תורה לא כי זה לא כנראה חלק מחיי החולין, בתשעה באב זה משהו יותר חזק אפילו, אבל זה פרשייה אחרת. הכניסה אל הקודש חייבת השבתה של כל החולין. השבתה של החולין פירושו מלאכות והנאות. מה שאנחנו עושים בדרך כלל, המלאכות והנאות, דברים שאנחנו עוסקים בהם.
[Speaker D] בשבת יש כניסה קלה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא כניסה בבית המקדש, יש מוספי שבת, אבל אני לא חושב שזה ממד של כניסה אל הקודש ממש. אולי זה איזשהו ביטוי לעניין הזה. זה מפגש עם קודש, יום קדוש. יש קדושה בזמן, כן, המקדש בזמן, שבת מכונה המקדש בזמן. אז הטענה היא שהשביתה קשורה בעצם לכניסה אל הקודש ולכן יום כיפור שבת שבתון. הוא שבת שבתון כי השביתה צריכה להיות מקיפה יותר מאשר בכל יום קדוש אחר. ולמה? כיוון שהכניסה אל הקודש נעשית באופן עמוק יותר. ככל שאתה יותר עמוק בקודש אתה צריך יותר להשבית את עולם החולין. אולי רק הערה, יש דיון בראשונים וביותר באחרונים האם יום כיפור דומה לשבת או ליום טוב. יש כאלה שאומרים זה שבת שבתון כי זה דומה לשבת ולא ליום טוב, כי מלאכות אוכל נפש לא הותרו ביום כיפור. אבל זה לא כל כך פשוט, כי לגבי יום כיפור יש מהמפרשים שאומרים שבעצם הותרו מלאכות אוכל נפש, רק לא צריך כי אנחנו לא אוכלים. זאת אומרת באופן עקרוני לא צריך להתיר את המלאכות האלה כי אנחנו לא אוכלים, אבל בסיסית נגיד אם היינו אוכלים, נגיד נפקא מינא מזה חולה למשל, חולה למשל אולי יוכל לעשות מלאכות אוכל נפש באופן תאורטי, כי הוא בעצם כן מותר לו לאכול במצב כזה. זה לא איסור מהותי, פשוט אין סיבה להתיר. זה תלוי בשאלה למה הותרו מלאכות אוכל נפש ביום טוב, אם זה מראש לא נאסר או שזה היתר. אם זה מראש לא נאסר אז זה דיון אחר. האם זה היתר, לא כמו הרמב"ן שהזכרתי קודם, אז פה לא צריך את ההיתר. לעומת זאת יש כאלה שטוענים לא, שביתה, שבת שבתון זאת שביתה מקיפה יותר. כמו שיש שביתה מעינוי, יש גם שביתה ממלאכות כולל מלאכות אוכל נפש. זאת אומרת מלאכות אוכל נפש לא הותרו ביום כיפור לא רק כי לא צריך אותם כי אנחנו לא אוכלים, אלא כי זה דומה לשבת. שום מלאכה לא מותרת. האיסור אכילה זה אכילה על משהו שהכנתי מבעוד יום, אבל האיסור לעשות מלאכות אוכל נפש באותו יום הוא איסור בלי קשר לאיסור האכילה עצמו. הוא איסור בגלל שהשביתה צריכה להיות שביתה מלאה כמו בשבת. ואז זה כמובן מחזק יותר את מה שאמרתי קודם, ששביתתו, שביתה ביום כיפור היא שביתה מקיפה יותר.
[Speaker E] למה יום כיפור נחשב שבת אם הוא מבחינת קדושה או שביתה?
[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה אחרת. זה שהשביתה יותר רחבה זה לא אומר שהיא שביתה יותר חמורה. בטור האחרון כתבתי קצת על העניין הזה שהרבה פעמים הדברים היותר גבוהים העונש שלהם הוא יותר קטן. הרמב"ן כותב את זה בפרשת יתרו, ההבדל בין לאו לבין עשה. למה? כי כשמשהו הוא מביא אותך גבוה יותר אז כשאתה לא עושה את זה אתה בסך הכל לא נמצא שם, אתה נמצא פה. לעומת זאת אם משהו הוא דרישה בסיסית, אם אתה לא מקיים אותו אז אתה נמצא בבור תחתיות, זה מגיע לך עונש חמור. הרבה פעמים כשאתה עושה משהו מאוד משמעותי השכר שמגיע לך עליו הוא גבוה, אבל העונש על ביטולו הוא נמוך. זה מה שהרמב"ן כותב על פרשת יתרו על הדיבור של השבת בפרשת יתרו. הוא אומר שהעונש הוא בפרופורציה הפוכה לשכר. בקלות העונש הוא קל והשכר הוא גבוה, כי הקלות זה בעצם מה שמגיע גבוה יותר. ובחמורות העונש הוא חמור והשכר הוא מועט, אם בכלל, ביטול עשה הימנעות מלאו השאלה אם בכלל יש שכר. אז זה לגבי השביתה ביום כיפור, רק כדי שתראו את הדברים קצת יותר בצורה ברורה תסתכלו ברמב"ם בהלכות שביתת עשור. בואו נראה אותו כנראה בעמוד השני או השלישי אצלכם. רואים? כן, בתחילת העמוד השלישי. בתחילת העמוד השלישי. הדף הראשון הוא דו-צדדי, שימו לב כן. רואים רמב"ם תחילת הלכות שביתת עשור. קודם כל שימו לב לשם של ההלכות האלה, הלכות שביתת עשור. מוזר. למה יש שביתת יום טוב, יש שביתת שבת זה הלכות שבת, ושביתת עשור. מה זה שביתת עשור? הלכות יום טוב עם עוד תוספות של יום כיפור. הרמב"ם מבין שביום כיפור זה שבת שבתון, כל ההלכות הן הלכות בשביתה. זאת שביתה מסוג שלישי. יש שביתה של שבת, יש שביתת יום טוב ויש שביתת עשור. יש שלושה סוגי שביתה בהלכה. ולכן כל ההלכות שקשורות להלכות יום כיפור הן כולן כהלכות השביתה ביום כיפור. זה לא שהשביתה היא פן אחד ביום כיפור וחוץ מזה גם צריך להתענות וגם דברים כאלה, לא לא, כל הלכות יום כיפור הן הלכות שביתה. זה שביתה ממלאכה ושביתה מהנאה. בואו תראו את הדברים בפנים, מעבר לכותרת שהרמב"ם נותן לקובץ ההלכות הזה, הלכות שביתת עשור, תראו בפנים. הלכות שביתת עשור יש בכללן ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה, וזהו פרטן: לשבות בו ממלאכה, שלא לעשות מלאכה, להתענות בו ושלא לאכול ולשתות בו. כן, כל אלה זה הלכות שביתת עשור, גם העינוי. עכשיו אבל דברים יותר ברורים בניסוח בתוך ההלכות. מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם וכל העושה מלאכה. כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה, חייבים על זדונה בעשור כרת, וכל שחייבים עליו קרבן חטאת בשבת, חייבים עליו קרבן חטאת ביום הכיפורים. כן, אז אין סקילה ביום כיפור, זה כרת, זה לא סקילה. בסדר. ההשוואה בין שבת ליום כיפור היא מלאה, קצת רמז לזה שהלכות שגם השביתה ממלאכת אוכל נפש זה לא בגלל שלא אוכלים, אלא שבשיום כיפור האיסורים הם כמו שבת. אין הבדל ביום כיפור לשבת. ומותר לקנב את הירק, זה מה שהזכרתי קודם, זה הלכה ג'. הלכה ד'. מותר מה? לקנב את הירק, זה להכין את הארוחה לסעודה המפסקת, לסעודה שוברת הצום, כן. הלכה ד', מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה. רואים? כאן זה דבר מאוד ברור, הרמב"ם אומר עד עכשיו דיברתי על השביתה ממלאכה, שזה כמו שבת, כולל מלאכות אוכל נפש. אחרי עכשיו אני ממשיך לך את השביתה על שביתה מהנאות. ואז הוא אומר לשבות בו, עזור זה, זה, שבו אולי ליד מישהו. לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר תענו את נפשותיכם. מפי השמועה למדו עינוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצוות עשה וכל האוכל ושותה בו ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. בסדר? וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל. נדבר עוד על העניין הזה. מה זה מפי השמועה? זה דרבנן? זה דאורייתא? מה זה בדיוק הביטוי הזה ברמב"ם? כשנגיע לעינויים ביום כיפור אז נדבר על המשמעות של הביטוי הזה. אנחנו ממשיכים. ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניין אלו. עכשיו, זה גמרא מפורשת, שמשבתון לומדים את העינויים, הריבוי של שבתון. אומר הרמב"ם מה זה אומר? שהשבת שלפני השבתון לא עוסקת באיסורי מלאכה. כי אם זה עסק באיסורי מלאכה, אז השבתון זה לא ריבוי של העינויים של סיכה ושתייה, אלא זה אכילה ושתייה עצמה. ואכילה ושתייה עצמה זה נכתב לחוד בפסוקים, תענו את נפשותיכם. נכון שלא אוכלים ושותים? אז איך את השבתון לומדים את שאר העינויים? מה זה קשור לאיסורי המלאכה? זה היה צריך להיות ריבוי בנוסף לאכילה ושתייה, לא בנוסף למלאכה. אומר הרמב"ם לא, השביתה, השבת שכתוב בהתחלה, זה גם ממלאכה וגם מאכילה ושתייה, והשבתון זה משאר העינויים. בסדר? זה בעצם מדויק בגמרא. הרמב"ם רק כותב את זה בצורה מפורשת, אבל למעשה זה מדויק בגמרא.
[Speaker D] למה הרמב"ם מסביר שבתון אם זה שבת?
[הרב מיכאל אברהם] שמעתי? יש שם איזה דיון אחר, צריך לדון מה מרבים מזה. אולי השבות של הרמב"ן, אפשר לדון מה, אתה יודע, יש שבות דאורייתא לפי הרמב"ן, רמב"ן פרשת אמור. זה דיון אחר, אבל פה הוא אומר במפורש, זה גמרא, שהשבתון בא לרבות את העינויים. משמע שהשבת שלפני השבת שבתון מדברת על אכילה ושתייה, ולא השביתה ממלאכה. אז זה בגמרא וכאן הרמב"ם גם כותב את זה, כך שנדמה שבמרמב"ם לפחות התמונה מאוד ברורה, זה גם פשט הגמרא וכמו שאמרתי לכם קודם, נדמה לי זה גם פשט התורה.
[Speaker C] גם בהלכה ו', כן כן, שניהם שביתה.
[הרב מיכאל אברהם] כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. בסדר? עוד פעם, שבות ממלאכה ושבות מעינוי. שניהם זה שבות. השביתה כוללת גם את המלאכות וגם את העינויים. קיצור ברמב"ם אני חושב שבאמת יש פה איזה תיאור מאוד מאוד ברור של מה שדיברתי על זה בפסוקים, שהשביתה ביום כיפור היא בעצם איזושהי שביתה כוללת שנותנת מעטפת לפעולת הכניסה אל הקודש, כשהמעטפת הזאת בעצם דורשת מאיתנו להשבית את כל מה שמחוץ לקודש, את כל חיי החולין. השבתת חיי החולין פירושו לשבות ממלאכה ולשבות מהנאות. כולל כל העינויים, לפחות מפי השמועה זה השבתון, זה מה שנלמד משבתון. פשטות ברמב"ם מפי השמועה זה לא דרבנן. יש ויכוחים קצת, יש איזה מאמר של הרב אבינר על העניין הזה נדמה לי, מה זה מפי השמועה ברמב"ם. אבל מתוך הדברים ברור, הוא לומד את זה מהמילה שבתון, הגמרא לומדת את זה משם. יש כאלו שאומרים זה אסמכתא, זה עוד נדבר. אוקיי, אז זאת המעטפת ולכן אני אומר בעצם כאן אני גומר את המסגרת שבתוכה מתנהל כל הדיון שלנו בהמשך. כי עכשיו אני אחרי זה אני ארצה להיכנס לאיסורי המלאכה, לאיסורי העינוי. איך תופסים את שניהם, מה היחס ביניהם, אבל קודם כל צריך להבין את המסגרת. כל זה זה בעצם פירוט של חובת השביתה ביום כיפור, שחובת השביתה היא בעצם המעטפת הציבורית של פעולת הכניסה של הכהן אל הקודש.
[Speaker F] וההכנות הן הפוכות אבל. מה? האוכל ביום שישי לא לאכול הרבה כדי שתוכל לאכול הרבה, כדי שביום התשיעי אתה צריך לאכול הרבה כדי שזה… כן.
[הרב מיכאל אברהם] בפשטות זה הכנה לקראת היום. היום עצמו הפוך. ממילא גם הערב שלו הפוך. אבל היום עצמו הוא יום הפוך כי בשבת אין עניין לשבות מהנאה, יש עניין לשבות ממלאכה. כמובן זה זכר למה שהקדוש ברוך הוא עשה בששת ימי המעשה, שמה הוא שבת ממלאכה, לא מהנאות. אז גם אנחנו עושים את זה זכר למעשה בראשית. ביום כיפור זה כניסה אל הקודש, וכניסה אל הקודש דורשת השבתה מלאה של החולין.
[Speaker H] יש איזה השבתה כזאת שאתה מרגיש כניסה היא מטרה בפני עצמה ולא אמצעי?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? מה זאת אומרת חשיבות?
[Speaker H] א'- זה לא בשביל
[הרב מיכאל אברהם] הכפרה אלא פועל יוצא, כי עובדה שאת הכפרה אנחנו לא צריכים לעשות גם בלי זה.
[Speaker H] לא. אבל יכול להיות שכל שאר הכניסות היה למטרות אחרות וזה רק פשוט אומר אתה רוצה לדעת איך כפרה תעשה א' ב' ג' ד', אחד מהם זה להיכנס אל הקודש.
[הרב מיכאל אברהם] אז למה צריך אבל להיכנס אל הקודש?
[Speaker H] כי זה
[הרב מיכאל אברהם] מחולל את הכפרה.
[Speaker H] ככה מחברים, אז אם אתה רוצה כפרה תיכנס אל הקודש ולא בגלל שזה אל הקודש.
[הרב מיכאל אברהם] אבל בשאר ימי השנה כשנכנסים אל הקודש בלי כל האלמנטים של הכפרה והעינוי והכל? אגב לא בטוח שזה בלי, אבל נגיד לצורך הדיון. למטרות אחרות. זאת אומרת למה להניח שיש שתי מטרות? אז אתה של אוקאם, למה להניח שיש שתי מטרות? מטרה אחת. גם ביום כיפור הכניסה אל הקודש פירושה להיכנס אל הקודש, רק ביום כיפור יש לזה גם תוצר של כפרה. אבל הכניסה אל הקודש היא אותה כניסה אל הקודש כמו בשאר השנה. למה להניח שזה משהו אחר? עושים את אותו דבר בעשור לחודש השביעי. לא רואה סיבה להניח שעוד פעם, זה יכול להיות, אבל
[Speaker H] פשוט הכניסה הזאתי של הכהן הגדול פעם בשנה, גם בתפילות אנחנו
[הרב מיכאל אברהם] אצלנו כבר לא עושים את זה בשאר השנה.
[Speaker H] כי זה
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו היום אנחנו כבר לא
[Speaker H] עושים את זה
[הרב מיכאל אברהם] בשאר השנה, אז מילא עם החוט השני. נגיע עוד לזה, אבל אני אומר שאנחנו לא עושים את זה עכשיו. אז אין מה לעשות חוץ מזה. רק ביום כיפור אנחנו עושים את זה עכשיו. אבל נגיד במדבר שעשו את זה גם בימים אחרים, אז מה זה היה שם? כנראה היה כניסה כדי לפגוש את הקדוש ברוך הוא באיזשהו מובן. אז למה להניח שביום כיפור זה אחרת? גם ביום כיפור הכפרה מתקבלת על ידי זה שנכנסים למפגש עם הקדוש ברוך הוא. יותר מזה, כמו שאמרתי, יכול להיות שגם בשאר הימים, לא ביום כיפור, התוספת שמופיעה בסוף הפרשה של השביתה והעינוי והכפרה יכול להיות שהיא הייתה גם בשאר הימים. לא נאמר רק על יום כיפור. ביום כיפור צריך לעשות את זה, אבל יכול להיות שהתוספות האלה כולן שייכות בכל הכניסות אל הקודש. לא יודע, אפשר ללמוד גם כך. טוב, בכל אופן אז אולי עוד לפני שאני קצת רוצה להיכנס לאיזה סוגריים, אני אסגור רגע את הלולאה. אני אעיר קצת על הקשר לתשעה באב, דיברתי קודם על למה בתשעה באב זה דומה. אז אני אעיר קצת על הקשר לתשעה באב. תסתכלו אצלכם אחרי הרמב"ם, במקורות אחרי הרמב"ם, בעמוד השלישי. אז הגמרא בפסחים נ"ד, יש שם ברייתא, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. מאי ספקו מותר? לאו בין השמשות? לא, כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקביעי דירחא, הכא נמי לקביעי דירחא. בסדר, אז אם יש יומיים אנחנו בספק בקביעי דירחא, השאלה אם מספק צריך להחמיר או לא להחמיר, אז בתשעה באב לא, ביום כיפור כן. ידועים הדברים ביפן, בסין שמה כל מה שעשו בשואה ישיבת מיר עם כל הדיונים לעשות יומיים יום כיפור ומתי לחגוג את יום כיפור. אז יש פה איזושהי השוואה בין תשעה באב לבין יום כיפור. על פניו זאת השוואה טכנית בלבד, כמו שאמרתי בין יום כיפור לשבת לגבי מלאכות אוכל נפש. שעל פניו זאת השוואה טכנית. זאת אומרת איסור מלאכת אוכל נפש ביום כיפור זה לא בגלל שזה כמו שבת, זה פשוט בגלל שלא אוכלים ביום כיפור. בעצם זה יום טוב. אבל גם שם אמרתי לא, זה לא בהכרח טכני. יכול להיות שיש פה השוואה מהותית, שזה חלק מחובת השביתה. חוץ מזה גם לא אוכלים, אבל האיסור מלאכה ביום כיפור זה לא רק בגלל שלא אוכלים, אלא בגלל שיש חובה לשבות מכל המלאכות. גם פה יש איזושהי השוואה שהיא לכאורה טכנית. עניינם של הימים האלה הוא שונה לגמרי.
[Speaker E] יום
[הרב מיכאל אברהם] כיפור זה כניסה אל הקודש, כפרה. תשעה באב זה אבל. זיכרון, אבל. זה לכאורה רעיון אחר לגמרי. אבל בכל זאת ההשוואה הזאת אומרת דרשני. למה באמת יש השוואה כזאת מלאה? אם זה באמת שני דברים שונים, אז למה השוואה כל כך מדויקת למעט ספקות, ספקא כי זה דרבנן וזה דאורייתא, ודנים שם על חזקות, כן, לא משנה, אבל. אבל בפשוטו זה רק בגלל שזה דרבנן וזה דאורייתא, זאת אומרת השוואה לפי הברייתא הזאת היא השוואה מלאה, רק שזה דרבנן וזה דאורייתא, אבל השוואה היא השוואה מלאה. אז למה השוואה מלאה פחות סביר לומר שזה סתם מקרה? אז יש בכל זאת משהו שאמור להיות משותף לשני הימים האלה. גם החינוך במצווה שי"ג, אחרי שהוא מסיים את הדיון ביום כיפור, הוא עובר להקדיש קטע לתשעה באב. אז עוד פעם אפשר להגיד, בהזדמנות הוא עשה את זה. אבל בהזדמנות הוא היה יכול להכניס שם את כל הש"ס. אם הוא הכניס את זה, יכול להיות שהוא רואה גם איזה שהוא קשר שיש בין תשעה באב לבין יום כיפור, למרות שהוא עצמו אומר ששורשיהם של שני הימים הם שונים, החינוך עצמו כותב את זה שם. אבל זה כמובן מחזק עוד יותר, אז מה אתה מביא את זה כאן? יש גם, אגב, יש גם הבדלים מעבר לספקא דיומא, האחרונים כבר דנים בזה, תוספות על המקום כבר שואל, והלחם משנה ועוד, יש עוד הבדלים שהגמרא לא הביאה אותם, אבל בזה אני לא נכנס כרגע. אני רוצה לטעון איזושהי טענה מסוימת לגבי הדמיון הזה בין יום כיפור לתשעה באב. אבל לפני שאני אטען את הטענה הזאת, אני רוצה שנסתכל רגע במשנה שם בפסחים, המקור הבא אצלכם, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושים, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. וזה אנחנו מקיימים בהידור. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם. אוקיי, גם אם יש איזשהו עניין להתבטל ממלאכה. תוספות על המקום שואל שם שאלה ממש מפתיעה. תוספות דיבור המתחיל אין בין, רואים? אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא דלא חשיב מלאכה שמותר בתשעה באב במקום שנהגו. זוכרים את הברייתא? אמרנו את הברייתא שקראנו למעלה, אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא ספקא דיומא. נכון? שואל תוספות למה? יש עוד הבדל. הרי יש מקומות שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, אז מותר לעשות מלאכה, וביום כיפור אסור לעשות מלאכה. לפחות באותם ימים, העובדה שמותר למקום לפחות במקום שנהגו אומרת שיש עוד הבדל. למה אמרתי שהראשונים והאחרונים מעירים עוד הבדלים בין תשעה באב ליום כיפור? תוספות על המקום, זו ההערה שהוא שואל. ונראה לרי" משום דסיפא מסיק לה לשריותא דמלאכה גבי אין בין תשעה באב לתענית ציבור, אז כבר אמרו את זה בהקשר אחר, לכן לא הביאו את זה כאן. זה פלא פלאים התוספות הזה. על איזה מלאכה מדברים בתשעה באב? איזה מלאכות אסורות בתשעה באב? ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם עם כל איסורי דרבנן של הלכות שבת? אסור לברור בתשעה באב? לגבן? מה שאסור זה מלאכות שגורמות להסחת דעת מן הצום, נכון? בעצם מה שמקביל אולי קצת לעובדין דחול בשבת או משהו שמסיח את דעתך מעניינו של היום. אלה המלאכות שאסורות. אז למאן דאמר שבמקום שנהגו לא לעשות מלאכה, שם זה כן דומה ליום כיפור? איזה מן קושיה זאת מה שתוספות שואל? תוספות אומר רגע, במקום שנהגו לעשות מלאכה אז יש הבדל בין תשעה באב ליום כיפור, ובמקום שנהגו לא לעשות מלאכה שם אין הבדל בין תשעה באב ליום כיפור? במקום שנהגו לא לעשות מלאכה הכוונה מלאכה שמסיחה את הדעת מן הצום. אין מקומות שנהגו לא לברור בתשעה באב. אז עדיין תוספות היה צריך לשאול שיש הבדל בין תשעה באב לבין יום כיפור באופן כללי בלי קשר לשאלה אם זה מקום שנהגו לעשות או לא נהגו לעשות. יש הבדל, זה לא אותם איסורי מלאכה, מה הקשר? ואולי מכאן, ורואים את זה בעוד בראשוני אשכנז, הראבי"ה ועוד, יש איזה כמה רמזים בראשוני אשכנז שתוספות הבין שמקום שנהגו לא לעשות מלאכה בתשעה באב הכוונה כל מלאכות שבת. כל מלאכות שבת, אבות מלאכה ותולדותיהם ואיסורי דרבנן. בקיצור צריך לשבות בתשעה באב כמו ששובתים בשבת. ואז כמובן מלאכת אוכל נפש זה עוד פעם אותה שאלה, האם אנחנו צריכים לשבות בגלל חובת השביתה או בגלל שבתשעה באב לא אוכלים כמו ביום כיפור, אבל תכל'ס זה יוצא דומה ליום כיפור. מה שנענה ביום כיפור נוכל לענות גם בתשעה באב. בקיצור מה שתוספות טוען זה שבמקום שנהגו לא לעשות מלאכה בתשעה באב, נכון שזה מושם אל המנהג, ואגב ראוי שכולנו נעשה נהיה תלמידי חכמים ונשבות ממלאכה בתשעה באב. ולמה הכוונה? לכל המלאכות של שבת, אבות מלאכה ותולדותיהם. רואים את זה בעוד, לא יודע אם הבאתי את זה פה, לא הבאתי, טוב אפשר לראות את זה בעוד הרבה מקומות, תרומת הדשן והראבי"ה ועוד, מגן אברהם מביא עוד מקומות שבהם רואים שמדובר על איסורי מלאכה. האיסורים שאסורים בתשעה באב. ואנחנו היום לא נוהגים כך. אבל, עוד פעם, מקום שנהגו. אצלנו זה לא המקום שנהגו.
[Speaker I] לא, אבל איך אתה רוצה להוכיח מזה שאי אפשר להביא ראיה מזה שאסור לבשל לקטן ארוחה, כלומר כשהאיסור לבשל לקטן שהוא נבנה ביום, זה לא…
[הרב מיכאל אברהם] אתה מדבר בתשעה באב?
[Speaker I] גם בתשעה… לא, ביום כיפור. נו? כלומר, שמזה שאסור לבשל לקטן ארוחה, אז אפשר להבין ש… לא, אז יכול להיות ש…
[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר שבאופן עקרוני, טוב, השאלה אם מה שאסור זה איסור דאורייתא או איסור דרבנן. כי, כי, כי למשל חולה שיבשל לעצמו. לא. אסור לו לבשל לעצמו. מכל מקום יש שם איזשהו איסור, אז גם אם אני מבין שזה רק סוג של היתר ממלאכת אוכל נפש ו… סליחה, לא הבנתי. אני אומר שיום כיפור הוא כמו יום טוב ובעצם מלאכות אוכל נפש הותרו. רק ההיתר הזה לא רלוונטי כי לא אוכלים. אז לפי התפיסה הזאת מה הבעיה אז לחולה או לקטן אין בעיה אפשר לבשל. מה שתענה בחולה תענה בקטן. מה, לא פלוג או שזה איסור… דיון שצריך לנהל אותו לחוד. יכול להיות שזה באמת לא יהיה איסור מעיקר הדין. אז כמו שאמרתי, אז בראשוני אשכנז, בכמה מראשוני אשכנז רואים שאיסור המלאכה שבו מדובר בתשעה באב הוא כמו במלאכות שבת. דבר נוסף שרואים…
[Speaker C] עדיין זה לא קשר רעיוני בין שני הדברים.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, עוד מעט, אני חותר לקשר הרעיוני, אני רק מנסה קודם כל להראות את האינדיקציות ההלכתיות. יש בכמה מקומות רואים בפוסקים לפחות שבתשעה באב יש לו איזה שהם מנהגים של מועד. קרא עלי מועד לשבור בחורי, לומדים את זה משם. אומרים תחנון, צדקתך צדק, כל הדברים האלה, יש איזה שהם מנהגי מועד. אגב, אין לזה מקור באמת בחז"ל. זה איכשהו טפטף לתוך ההלכה לאורך הדורות, לא לגמרי ברור לי, לי לא לגמרי ברור מה המקור הראשוני, אבל תכלס זה כבר נכנס גם לשולחן ערוך, זאת אומרת זה נפסק להלכה, שיש איזה שהם מנהגי מועד ולומדים את זה מקרא עלי מועד לשבור בחורי, שבפשטות מועד זה תשעה באב.
[Speaker D] ותהרהר ברישא ולא בסיפא. מה? את הרישא לוקחים ולא את הסיפא? מה זאת אומרת? לשבור בחורי זה אתה חוגג? לא הבנתי. קרא עלי מועד לשבור בחורי.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה המועד.
[Speaker D] אז מה המועד?
[הרב מיכאל אברהם] הוא
[Speaker C] אומר הוא חוגג את זה? בדיוק ההיפך.
[הרב מיכאל אברהם] נו, זה לא ההיפך. תראה, תראה, זה לא ההיפך.
[Speaker C] זה שהמילה מועד מופיעה זה בדיוק ההיפך, 180 מעלות.
[הרב מיכאל אברהם] אסביר שלא, עוד רגע. אני חושב שלא. אז מה באמת פשר העניין הזה? זה בעצם הדבר היחיד שקוראים לו סתם מועד בלי שום שם לוואי, זה תשעה באב. זה מאוד מעניין במקרא. אגב הגמרא, תסתכלו אצלכם בתענית בדף כ"ט, הגמרא כותבת כך: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מנלן? מאיפה אנחנו יודעים שזה היה בתשעה… על המרגלים, כן? מנלן דכתיב: ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן. ואמר מר: שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנייה הקים משה את המשכן ושילח מרגלים. ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש נעלה הענן מעל משכן העדות. ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה', וכתיב: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו בני ישראל וכולי, דהוו להו עשרין ותרין בסיון. אז הגענו לכ"ב בסיון. וכתיב: ותסגר מרים שבעת ימים, אז הגענו לכ"ט בסיון, נכון? וכתיב: שלח לך אנשים, ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים. בדיוק בעשרים ותשעה בסיון שהגענו נשלחו המרגלים. וכתיב: וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. אז לכן זה מגיע בתשעה באב. בדיוק אחרי כ"ט סיון תספרו ארבעים יום, זה יוצא תשעה באב. אלא מה? לא נכון. הני ארבעין יום נכי חדא הוו, ותשעה באב זה שלושים ותשעה ימים, זה לא ארבעים יום. אמר אביי: תמוז דהאי שתא מלואי מלוייה, דכתיב: קרא עלי מועד לשבור בחורי. וכתיב: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו לעבר את תמוז. למה? כי הוא כבר יודע שכשהמרגלים יחזרו והם יחטפו את העונש, הוא רוצה להפיל את זה על התאריך של תשעה באב. כי קרא עלי מועד לשבור בחורי. יש פה איזשהו מועד שמיועד מראש לפורענות, והקדוש ברוך הוא רוצה לזמן את הפורענות להטיל אותה בדיוק על היום הזה. איכשהו מסובב את זה ככה שהוא אומר למשה רבנו למלא את החודש. עכשיו זה דבר מאוד מוזר.
[Speaker F] אבל חידוש החודש זה על ידי בני אדם, על ידינו. מה הבעיה? הוא אומר למשה רבנו שיעשה את זה.
[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה?
[Speaker F] הוא אומר למשה רבנו שיעשה את זה.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו משה רבנו עשה את זה, והכל בסדר. הוא עשה את זה מתוך זה. מי אמר שלא? אם יש צו אלוקי אז זה לא מעשה של משה רבנו?
[Speaker F] מישהו אמר בלי התחשבות במולד? מה?
[הרב מיכאל אברהם] בלי התחשבות במולד? זה הרבה פעמים בלי התחשבות במולד.
[Speaker F] עיברו אותו בלי התחשבות במולד.
[הרב מיכאל אברהם] הרבה פעמים מעברים בלי התחשבות במולד. מעברים חודש מהרבה שיקולים, לא רק משיקולי מולד.
[Speaker F] מי שעיבר אותו בזה זה הקדוש ברוך הוא,
[Speaker H] הוא אמר לו
[Speaker F] לעשות, הוא לא יעשה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא עיבר אותו, הוא אמר לו.
[Speaker F] אמר לו לעשות, אז הוא עשה.
[הרב מיכאל אברהם] אגב, אגב, אמר לו לעשות פסח בט'. בברייתא במסכת ראש השנה יש מחלוקת משולשת של תנאים, שהשאלה היא מה קורה כשבית דין לא מקדשים את החודש. אז אם הוא צריך לקדש את היום השני של ראש חודש או שכבר מן השמים הוא מקודש. מקדשים אותו כבר מן השמים, אוטומטית הוא מקודש. וכאן פה אפילו לא היה צריך לעשות שום דבר, משה רבנו רק היה צריך לא לקדש, לפי התפיסה הזאת. ואז אוטומטית זה כבר נהיה מקודש, אפילו לא צריך את זה. אבל נעזוב את זה פלפולים, לא צריך להגיע. משה רבנו אמר לו, והקדוש ברוך הוא אמר לו וזה מה שהוא עשה. אז הדבר הזה הוא מוזר, כי כשאנחנו מבינים את תשעה באב כיום שמועד לפורענות, אנחנו מבינים את זה בדרך כלל בעקבות חטא המרגלים. בגלל שחטא המרגלים היה באותו יום, אתם בכיתם בכייה של חינם ואני עושה לכם בכייה לדורות. אבל מתברר שלא, את בכיית החינם בעצמה, הקדוש ברוך הוא כבר סובב כך שהיא תיפול על תשעה באב. זאת אומרת היה משהו בתשעה באב עוד קודם, שהיה לקדוש ברוך הוא איזה שהוא עניין שהבכייה הזאת תיפול עליו. למה? ואם זה היה נופל בי' באב, אגב זה נפל בי' באב, אנחנו יודעים שעיקר הפורענות הייתה בי' באב, אבל אם זה היה נופל בי' באב, אז מה הבעיה? אז י' באב היה בכייה לדורות. מה קדוש בתשעה באב?
[Speaker B] זאת שאלה, שאלה. אם הקדוש ברוך הוא יודע את הכל אז איך יש בחירה?
[הרב מיכאל אברהם] מה? זאת לא שאלה, שאלה.
[Speaker B] לא קשור לתשעה באב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, למה יש בחירה? אין בחירה פה. טוב, אז מה, עדיין, אבל למה הוא סובב את זה לתשעה באב? שישאיר את זה לעשרה באב. ואז תהיה בכייה לדורות על עשרה באב, מה הבעיה?
[Speaker B] י' באב, זה לא…
[הרב מיכאל אברהם] זה שהקדוש ברוך הוא יודע שזה יקרה זה לא… אבל פה הוא עשה את החשבון.
[Speaker F] מה זה יודע
[Speaker B] שיקרה?
[הרב מיכאל אברהם] פה הוא אומר למשה רבנו לעבר את החודש כדי שהיום הזה יפול על תשעה באב. זה לא משהו שקיים בסאבטקסט, זה הטקסט. זאת אומרת, משה רבנו, הקדוש ברוך הוא עושה את החשבון וגורם לזה שזה יפול על תשעה באב. אומר מה יש בתשעה באב לפני שעם ישראל בכה? תשעה באב נהיה יום מועד לפורענות בגלל הבכי הזה. אז מה יש לקבוע את הבכי הזה על תשעה באב? תקבע את זה וזה נפל על עשרה באב, ומכאן ואילך עשרה באב יהיה יום מועד לפורענות. רואים שיש בתשעה באב משהו
[Speaker E] שהוא
[הרב מיכאל אברהם] קודם לאירועים שקרו בו, יש איזה שהוא משהו ביום הזה שזה איזה שהוא יום שהפורענויות נופלות עליו.
[Speaker D] אתה יכול גם להסביר שהקדוש ברוך הוא לא רצה שיהיה בח' באב, וזה בעצם החידוש.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, מה זה משנה?
[Speaker D] לא, בי' באב יש כבר, היו כבר גם כן פורענות וזה לא דבר שהוא לא בעייתי בי'. אבל בח' אולי זה לא מתאים. רגע נעשה את החשבון.
[הרב מיכאל אברהם] אם תשעה באב זה שלושים… אם הוא לא היה…
[Speaker D] אם הוא לא היה
[הרב מיכאל אברהם] מעבר את החודש זה היה קורה בי' באב, לא בח'.
[Speaker D] אם הוא לא… אם הוא עיבר, אם הוא לא היה מעבר זה היה קורה בי'?
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז מה פשר העניין הזה? אני חושב שזה קשור למה שראינו קודם באיכה, קרא עלי מועד לשבור בחורי. שתשעה באב נקרא מועד, אפילו בלי שם לוואי. המושג מועד כשלעצמו בטהרתו זה תשעה באב. כי כל שאר המועדים זה מועדים שנקבעו כמועדים בגלל אירועים שקרו בהם. תשעה באב זה מועד שבגלל שהוא מועד קרו בו האירועים, לא בגלל שקרו בו האירועים הוא נהיה מועד. לכן הוא מועד בסתמא. המועד בסתמא זה תשעה באב. מה זה מועד? זמן?
[Speaker J] תאריך? תחשבו מה זה השורש. ועד,
[הרב מיכאל אברהם] מועד, לשון יעד.
[Speaker J] שמה זה? נועדים. להיוועד, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] מועד זה להיוועד. בית מועד לכל חי זה איפה שכולנו בסופו של דבר נועדים, נכון? משם אנחנו מגיעים בסוף. זאת אומרת, בית ועד זה המקום שבו מתכנסים, מקום שבו, סליחה, זמן שבו נועדים. זה נקרא מועד. זאת אומרת, מועד זה בעצם תאריך יעד, יעד מלשון מועד, של פגישה עם הקדוש ברוך הוא. עכשיו איזה פגישה תהיה? תלוי בנו. זאת אומרת, אם היא יכולה להיות פגישה לא משהו, יכולה להיות פגישה חיובית. זה תלוי במה אנחנו עושים. אם מה שאנחנו עושים מצדיק פגישה חיובית תהיה פגישה חיובית, אם לא, אז תהיה פגישה שלילית. אבל כך או כך תהיה פגישה בתשעה באב. זה הפגישה בסמרא. מכירים את הקטע הפטליסטי הזה? הכוונה משהו כן שיקרה כך או כך, אנחנו רק יכולים לצבוע אותו בצבע כזה או בצבע אחר, אבל בסופו של דבר זה יקרה. וגם חז"ל אומרים שלעתיד לבוא הימים האלה יהפכו ליום, לא ימים טובים לישראל, כן? כי תשעה באב, יום הכיפורים, וגם לעתיד לבוא זה יהיה ככה. למה? כי ט"ו באב, יום הכיפורים, ולעתיד לבוא גם תשעה באב וגם צום העשירי. למה? כי זה ימשיך להיות מפגש עם הקדוש ברוך הוא, זה בכלל לא בגלל, זה לא בגלל הבכי. אם זה היה בגלל הבכי, אז לעתיד לבוא זה יתבטל והכל בסדר, יחזור להיות יום חול. למה זה חוזר להיות מועד? יום חג? כי זה תמיד היה מועד. השאלה איזה סוג של התוועדות תהיה שם תלויה בנו. אז זה שהם בכו, אז אני עושה לכם בכייה לדורות. המועד הזה יהיה מועד כמו שאתם צבעתם אותו, בצבעים שאתם צבעתם אותו. כשזה יתכפר, כשזה יסתדר, יתוקן, או איך שלא יהיה, מה שלא תרצו, אז אולי בסופו של דבר זה יהפוך להיות מועד במובנו החיובי. אז בעצם מה שאנחנו לומדים מכאן זה שתשעה באב הוא אולי, הייתי אומר אפילו, הפרדיגמה של המועד, כן? המועד בטהרתו. זה לא, כל שאר המועדים הם מועדים מקריים. יצאו ממצרים בט"ו בניסן, אז נהיה פסח, נהיה מועד, בגלל שקרה משהו, נועדנו עם הקדוש ברוך הוא, לכן זה נקבע להיות מועד. שבועות ניתנה תורה, או לא משנה איך שלא תגדירו את שבועות. סוכות, גם כן שאלה עם סוכות, הרי זה היה בניסן ואנחנו חוגגים את זה בתשרי. אבל באופן עקרוני זה זכר לאירועים שהיו. אוקיי? בתשעה באב האירועים הם בגלל אופיו של היום, לא שהיום מקבל את אופיו בגלל האירועים. לכן אם יש מועד בעולם זה תשעה באב. אבל עכשיו אני חוזר להערה שאתה שאלת קודם שאני מתעלם מהסיפא של הפסוק, זה לא מתעלם מהסיפא. המועד הוא לא בהכרח מועד של שמחה. המועד זה מפגש עם הקדוש ברוך הוא, התוועדות איתו. פה זה "קרא עלי מועד לשבור בחוריי". זאת אומרת, כי אנחנו צבענו את המועד הזה בצבעים בעייתיים. יכולנו לצבוע אותו בצבעים אחרים ואז זה היה נראה אחרת. אוקיי? אז לכן זה לא סותר, הסיפא של הפסוק לרישא, יש פה מועד, ההתוועדות תהיה. האם היא תהיה אופטימית או פסימית? מה יהיה האופי שלה? זה תלוי במה אנחנו נעשה. אוקיי? עכשיו אולי אפשר גם להבין את האופי של תשעה באב ואת הדמיון שלו ליום כיפור. כי אם באמת זה מקום שבו אנחנו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא, אז אין פלא שאנחנו אמורים לעשות השבתה מלאה. נכון, דיברנו על זה שההשבתה גם ביום כיפור זה בעצם איזושהי מעטפת שמאפשרת לנו להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, להיכנס לפני ולפנים ולהיפגש עם הקדוש ברוך הוא. בתשעה באב זה גם מפגש עם הקדוש ברוך הוא, ולכן שבמקרה הוא לא ממוקם במקום אלא הוא רק על ציר הזמן. ביום כיפור יש גם מקום וגם זמן. אפילו יותר מזה, ביום כיפור זה יותר במקום מאשר בזמן. כי הרי אפשר להיכנס אל הקודש גם לא ביום כיפור. ביום כיפור חייבים, אבל אפשר לעשות את זה גם ביום אחר. אז בעצם העיקר ביום כיפור זה המקום. זה הכניסה אל הקודש הפיזי, קודש הקודשים. אוקיי? בתשעה באב אין שום עניין של מקום, זה כניסה אל הקודש במובן של ההפך. בתשעה באב חרב המקום שאליו נכנסים, ומה שנשאר זה רק המקדש בזמן, רק הקדושה בזמן. ואז אפשר להיכנס כביכול אל המקדש בזמן, להיפגש עם הקדוש ברוך הוא במקדש בזמן. אבל פה תלוי מה אנחנו נעשה. ואם נכנסנו לא נכון למקדש בזמן ולכן צבענו את זה ב"מועד לשבור בחוריי", הדרך לתקן את זה זה להיכנס נכון. ולהיכנס נכון פירושו להשבית את הדברים שהם חיי החולין שלנו, ואז לאפשר לקדוש ברוך הוא להקים חזרה את המקדש ולאפשר לנו להיכנס אל הקודש, ולהפוך את המועד לעתיד לבוא למועד כזה שהוא לא לשבור בחוריי, אלא למועד אופטימי. בעקבות מעשינו אנחנו יכולים להיפגש עם הקדוש ברוך הוא במובן החיובי של המושג מועד ולא במובן השלילי, ואני חושב שזה הקשר בין תשעה באב ליום כיפור. העובדה שמה, וזה צריך תמיד, זה סתם, זה כלל לוגי שכלל יהא נקוט בידכם, הרבה פעמים כשיש מאפיינים הפוכים לשני דברים זה אומר שיש ביניהם איזה שהוא קשר. בעומק, שתסתכלו בעומק תראו כי שני דברים הפוכים זה יכול להיות רק על בסיס משותף. כי שני דברים הפוכים זה יכול להיות רק על בסיס משותף. ציפור זה לא הפוך משולחן. אין קשר ביניהם, זה סתם שני דברים שונים, נכון? אפשר להגיד שציפור זה הפוך מדג באיזשהו מובן. למה? כי שניהם בעלי חיים, רק זה במים וזה לא במים. נכון? ואז אפשר להגיד שזה הפוך מזה כי יש להם תשתית משותפת ויש תכונה אחת שמבדילה את זה מזה ולכן הם הפכים. במקום שאין תשתית משותפת הם שונים, הם לא הפכים. בשביל שיהיה אחד הפוך של השני צריכה להיות לו איזושהי תשתית משותפת, ובמובן הזה יום כיפור ותשעה באב יש להם תשתית משותפת של מפגש עם הקדוש ברוך הוא, שניהם זה מועד, ולכן שניהם צריכים השבתה. המאפיינים הם הפוכים. פה זה מועד לשבור בחוריי, פה זה מועד לכפרה. אבל מועד, פגישה חיובית עם הקדוש ברוך הוא, פגישה שלילית עם הקדוש ברוך הוא, אבל עדיין שתיהן פגישות. אם לא היו שתיהן פגישות. אז אי אפשר היה לדבר על זה כהפכים, סתם היה שני דברים שונים. לכן הרבה פעמים כשיש מאפיינים הפוכים בשני דברים, תחפשו את המישור המשותף. זה אומר שיש משהו משותף ובגללו שני הדברים האלה הם הפוכים. אוקיי, אז זה לגבי המסגרת. מה שאני רוצה רק, עוד קצת, אני מה שאני רוצה, אני מקווה שאני אסיים את זה, ואז נגמור את כל המבוא הזה בקצרה. אני רוצה לחזור חזרה ליום כיפור, כי זה בעצם כל הנושא שלנו. כפרה של יום כיפור, לפחות כיום בלי הכניסה אל הקודש, מה שנשאר לנו בעצם לכאורה זה רק הכפרה. אבל נדמה לי שאם לוקחים את הלוגיקה הזאת הלאה, אז גם היום בעצם הכפרה היא רק סייד אפקט. אנחנו אמורים להיפגש עם הקדוש ברוך הוא. התוצאה תהיה כפרה. נכון שהמפגש כבר לא נעשה בדרך שהוא נעשה פעם על ידי כניסה אל הקודש ועבודת יום הכיפורים, אבל כן יש פה איזשהו מפגש עם הקדוש ברוך הוא והכפרה היא תוצאה. לכן למשל ראש השנה מקדים את יום כיפור, וזה המלכה של הקדוש ברוך הוא. יש פה איזושהי בנייה של מפגש שהכפרה היא בעצם התוצאה שלו, הסיום שלו. אוקיי? מה עיקרו של ה… מה עיקרה של הכפרה ביום כיפור? היינו מצפים שזה יהיה השעיר הפנימי, הכניסה של הכהן אל הקודש. ואתם יודעים שעיקר הכפרה של יום הכיפורים זה השעיר לעזאזל. וזה ממש מוזר. דווקא הדבר הכי בחוץ, לא זה ש… הדבר שבכלל יש ספק אם הוא קורבן, השעיר לעזאזל. השעיר הפנימי הוא קורבן לכל דבר, השעיר לעזאזל הוא לא ממש קורבן. עושים איתו כל מיני דברים בחוץ, עוד אני אדבר על זה, אבל זה לא ממש קורבן. והוא עיקר הכפרה ביום כיפור. איך זה קשור לכניסה אל הקודש? איך נוצרת הכפרה כתוצאה מהכניסה אל הקודש, כשבעצם עיקרה של הכפרה זה בכלל מה שהולך החוצה ולא מה שנכנס אל הקודש? מה שנכנס אל הקודש מכפר על טומאת מקדש וקודשיו, אולי השבועות.
[Speaker C] כדי להיכנס לקודש צריך להיפטר קודם מכל הדברים החיצוניים.
[הרב מיכאל אברהם] בוודאי, הייתי מצפה שזה יהיה תנאי, ואז תיכנס אל הקודש, ואז תהיה כפרה. אבל זה תנאי, זה לא הדבר עצמו. פה נראה שזה הדבר עצמו, יש פה משהו שהוא מוזר. ובכלל השעיר לעזאזל הזה זאת חידה אמיתית.
[Speaker E] מה זה?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה השעיר לעזאזל הזה? מה פשר העניין? כמה מפרשי תורה כן האריכו בעניין הזה, מה זה השעיר לעזאזל? אנחנו לוקחים איזה כישוף כזה, שולחים אותו לשעירים המדברה. למה? אם זה צריך להיות קורבן, אז תן לי פרוצדורה של הקרבה, כמו שאנחנו עושים בכל קורבן, והכל בסדר. עוד מעט נראה שיש כמה וכמה אינדיקציות לזה שזה בכלל לא קורבן. אז מה זה כן? מה פשר העניין הזה? צריך לזכור שעיצומו של יום כיפור זה הכניסה אל הקודש, בזאת יבוא אהרן אל הקודש. אז איך כל הכפרה בכלל נעשית עם השעיר לעזאזל? זה מעורר מחדש את השאלה שבה פתחתי, מה היחס בין הכפרה של יום כיפור לבין הכניסה אל הקודש ביום כיפור? האם זה אחד תוצאה של השני? זה סתם שני צדדים? צדדים תלויים? איך העסק הזה עובד? אני רוצה להסתכל רגע, יש לכם איזה… הבאתי את הרמב"ן ואת האבן עזרא, נכון? משום מה אצלי אני שכחתי להשאיר אצלי דף. השעיר לעזאזל, יש את ה… שנייה אחת, אני אקרא את זה. אה, יש פה. סליחה, אני אקרא את זה. אבן עזרא במקור השני, כן, זה בעמוד הראשון המקור השני. ואמר רב שמואל, אף על פי שכתוב בשעיר החטאת להשם, גם השעיר המשתלח הוא להשם. של השם, כמובן, אלא למי עוד? ואין צריך, אומר האבן עזרא. לא, לא צריך להגיד את זה. כי המשתלח איננו קורבן, כי לא יישחט. כי הוא בשביל היצר הרע, בשביל השטן? עוד מעט נראה, עוד מעט נראה עם כל הכישופים האלה, עוד מעט נראה. אז הוא לא יישחט, ולכן זה לא קורבן, ואין צורך להגיד שגם הוא להשם. אז מה? אז הוא לא להשם? לא הבנתי. אם הוא לא קורבן, אז מה הוא כן? למי הוא… זה למישהו אחר? זה לא לקדוש ברוך הוא? מה פשר העניין הזה? ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז: בהיותך בן שלושים ושלוש. כן כתב חידה של האבן עזרא. זאת אומרת מה, יש איזשהו סוד מאחורי מילת עזאזל, יש לו חברים במקרא, כשתהיה בן שלושים ושלוש תדע אותו. מה פשר העניין הזה? אז הרמב"ן שם במקום כותב כך. סליחה אני אקרא מאיפה שפשוט הנה המקום. והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו, אומר הרמב"ן. נאמן רוח מכסה דבר והולך רכיל מגלה סודו, זה פסוק במשלי. שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים. עושה עלינו פלאוות כאילו שיש לו איזה סודות, רבותינו כבר גילו את זה במקומות רבים. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול. לפיכך היו נותנים לו לסמאל, השטן, שוחד ביום הכיפורים, שלא לבטל את קורבנם. שנאמר גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עוונותיהם של ישראל עליו. הנה הודיענו שמו ומעשהו. וזה סוד העניין. אז בעצם פה בפרקי דרבי אליעזר אומר לנו כבר מה העניין. השעיר הזה הולך לעזאזל, לסטרא אחרא, השטן, וכל עוונותינו הולכים עליו, והכל בסדר. וזה בעצם מה שהתכוון האבן עזרא. וזה סוד העניין, כי היו עובדי אלוהים אחרים הם המלאכים עושים להם קורבנות, והם להם לריח ניחוח. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם. אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן. והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו של החורבן, של המדבר. ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון. כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. אז לכן צריך לפרנס אותו עם איזה שעיר לעזאזל כדי שלא יחרב העולם, שלא יתחרב מדי. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאיתנו אליו חלילה, לא מקריבים קורבן לשטן. אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. וזה טעם הגורלות. וזה טעם הגורלות, כאילו היה הכהן מקדיש אותם בפה להשם ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו. למה עושים גורל? שמקריבים קורבן, קובעים מי הגורל להשם ומי הגורל לעזאזל. כי אם לא היינו עושים את זה בגורל, אז הכהן היה צריך להקדיש קורבן אחד להשם ולהקדיש קורבן אחד לשטן. ואז ממש זה הקרבת קורבן לשטן. אז לא לא, אנחנו נעשה גורל ומה שיצא יצא. אגב זה מניח משהו על הגורל, נראה בהמשך. אבל היה מעמיד אותם לפני השם פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה להשם. וזה כן מתנה להשם, לא כמו שהאבן עזרא אומר שזה לא להשם. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. איך הוא רמז את זה? סליחה, פסוק ל"ג? זה פסוק שלושים ושלושה פסוקים אחרי
[Speaker C] השעיר לעזאזל.
[הרב מיכאל אברהם] תספרו, אז תגיעו ל'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים'. בסדר? זה בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו. ולא אוכל לפרש, כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע, הנמשכים אחרי היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו. והגיס דעתו, התגאה, לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. אז זה איזושהי תוספת לא ברורה, פתאום הרמב"ן מפסיק לגלות את הסודות. עד עכשיו הוא אמר רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר ואני הולך רכיל מגלה סודו. עכשיו פתאום גם הוא נהיה נאמן רוח ומכסה, יש פה איזשהו סוד הוא לא יכול לפרט אותו יותר בשל היווני זה אריסטו, ותלמידיו הרשעים, שחושבים שרק מה שהם מבינים קיים, אז לכן אני לא אוכל להסביר. כי אם אני אסביר ואז הם יבינו, יבינו שזה קיים. מה, אתה משאיר את זה שלא מבינים אז מה הועלת? למה הרמב"ן פה פתאום נסוג וממשיך להסתיר? מה הוא מחליט לגלות ומה הוא מחליט להסתיר? מה הסאבטקסט? מה קורה פה מאחורי כל ה… יש פה רמב"ן הרבה יותר ארוך, אתם רואים יש שלוש נקודות באמצע שאני מדלג, אני רק קראתי את הקטעים שחשובים בעיקר לענייננו. אז אני רוצה להציע איזושהי הצעה, אני רואה שאני כבר לא אספיק את זה כאן כי זה בכל זאת יקח לי יותר מדי זמן. אני רוצה להציע איזושהי… טוב אני אעצור כאן, אני רק רוצה… אני ארצה בפעם הבאה, אני מקווה שזה לא יקח לי את כל השיעור אלא רק חלק ממנו, אני אנסה להציע איזושהי הצעה למה הרמב"ן פה מתכוון וזה יחזיר אותנו חזרה להשבתה של יום כיפור. השעיר לעזאזל במהותו זה השבתת כל מה שמעבר לקודש. זה מהותו של השעיר לעזאזל. לכן כשהוא יוצא החוצה הוא הולך למקום שהכי רחוק מהקודש וכמו שאנחנו נראה באיזשהו מובן הוא משבית אותו, ורק אז באמת העוונות מתכפרים. אבל בשביל להבין את זה יותר דרך הלכות. עבודת יום הכיפורים אני ארצה לעסוק בזה בפעם הבאה, ואז זה גומר את המבוא ואנחנו ניכנס. השלב הבא תסתכלו, רק בתור הקדמה תסתכלו רק במצוות היום. ברמב"ם בספר המצוות תראו שם את מצוות היום, איך מוגדרים מצוות העינוי ומצוות השביתה, מה היחס ביניהם, אם בכלל יש יחס ביניהם, זה עשה, זה לאו, למה יש פה גם עשה וגם לאו, מה היחס ביניהם, אוקיי, הדברים האלה. אוקיי, נעצור כאן. להוציא לכם את הדפים ונקרא?
[Speaker F] לא לא,
[Speaker D] אני
[הרב מיכאל אברהם] שולח סיכום.
[Speaker D] בשיעור לפרט, הגבר פה אמר לו לעבר את תמוז כדי שזה יצא בט' באב. זאת אומרת שאם הוא לא היה מעבר, זה היה יוצא בח' באב. לא י', אלא היה יוצא בח', לכן
[Speaker G] הוא לא רצה שיהיה בח'. זה מה שאמר. אם הוא לא היה מעבר זה היה יוצא בח'.