יומא פרק 8 שיעור 6

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז ראינו בשיעורים הקודמים את המצוות העקרוניות וזה בעצם סיימתי פחות או יותר את המסגרת של יום כיפור. עשה ולא תעשה של מלאכה, של שביתה, ועשה ולא תעשה של עינוי. מה שאני רוצה עכשיו להיכנס זה יותר לנושא העינוי, מטבע הדברים אנחנו פחות נזדקק לשאלת המלאכה כי זה כמו שבת ויום טוב רגיל. מה שנקרא בדרך כלל דיני יום כיפור זה כמובן דיני העינוי. גם ברמב"ם הלכות שביתת העשור אמרתי שהוא אמנם אלה ההלכות שמפרטות גם את השביתה ממלאכה, לא רק את השביתה מעינוי, מהנאה, סליחה. אבל כשתסתכלו מבחינת ההלכות כמובן אין שם כמעט כלום על איסורי המלאכה כי בסך הכל הוא אומר שזה כמו שבת ותסתכל בהלכות שבת כבר את השאר. זה לא אומר שזה לא המקום של הלכות המלאכה, זה כן המקום של הלכות המלאכה, רק הוא לא כפל את כל הדברים. אחרת אם זה היה בנוי כמו בפסח או בסוכות אז הוא לא היה מזכיר בכלל את חובת השביתה ממלאכה, זה היה נשאר להלכות שביתת יום טוב. לכן ברור שהוא רק לא חוזר על זה כי לא צריך לכפול את הדברים אבל בעצם מקומם המהותי הוא כאן. אוקיי, זה רק כדי לסגור את המסגרת. עכשיו במשנה בתחילת הפרק ע"ג, פרק שמיני ע"ג. אני מכלל העניין אני למד שאתה לא רצת על הפרק. אמרתי שכדאי לרוץ על הפרק תוך כדי הלימוד כי אז אני חושב שהתמונה שתתקבל היא שלמה יותר. אני לא הולך על סדר הדפים, אני הולך על איזה שהוא סדר תוכני.

[Speaker B] ע"ג עמוד א'? לא, ע"ג עמוד ב'. ע"ד. מה אתה רואה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא גם באופוזיציה, הוא גם באופוזיציה, פה לא מדברים. יודע. עוד מעט מוראי ייפול על כל העמים עוד מעט. מזכיר לי את השיעורים אצל הרב ליכטנשטיין, הייתי שם רק בשיעור אחד או שניים אבל היה שם פחד גדול. אם הוא היה שואל אותך או היית מדבר משהו והוא היה רואה שלא הכנת את השיעור, הוא לא היה צריך לעשות הרבה, אתה רק היית נקבר מתחת לאדמה מעצם ההבנה שהוא עלה עליך. כן, טוב, אז אני, אתם יודעים, אני קטונתי, טוב, אז אני משתמש בשמו. אוקיי, במשנה בתחילת הפרק כתוב יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. אז יש פה בעצם שישה עינויים. אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. בגמרא מבואר שזה לא שישה, זה חמישה כי שתייה בכלל אכילה. נראה בהמשך שגם סיכה בכלל שתייה ואז יכול להיות שזה אפילו יורד לארבעה. השאלה היא איך בכל זאת נשארים חמישה אבל את זה נשאיר לסיכום אחרי שנראה את כל העינויים. מה מאיפה באים העינויים האלה? מאיפה מה מעמדם? דאורייתא, דרבנן, יש על זה לאו, יש על זה עשה, כרת, לא כרת? אז על זה יש חילוקי דעות בין הראשונים כשהדברים בעצם מתחילים כבר לבצבץ בגמרות עצמן. בגמרא מיד בתחילת הפרק אז כתוב כך: אסור? אנוש כרת הוא! מה זה אסור? הרי עונש כרת. מה הסתירה בין המונח אסור לזה שיש עונש כרת?

[Speaker C] אסור זה לאו, אסור זה איסור.

[הרב מיכאל אברהם] בדרך כלל כשיש עונש אומרים חייב, לא אסור. כן, זה חייב. עכשיו חייב כמובן בשוגג נגיד זה חייב חטאת או במזיד חייב מה שחייב במזיד אבל בדרך כלל אסור משמעותו איסור קל יותר. איזה איסור? לא לגמרי ברור. יש בהרבה מקומות נראה שכשיש כשכתוב אסור הכוונה דרבנן. אבל האמת שזה לא חייב להיות כי אסור יכול להיות גם אסור דאורייתא ולכן הדגשתי שאסור פירושו לאפוקי מחייב, לא לאפוקי מאסור דאורייתא. חייב פירושו חייב בעונש. עכשיו אם יהיה איסור דאורייתא שאין עליו עונש יכול להיות שזה גם אפשרי להגיד על זה אסור. דוגמה לדבר, אם יש עשה. על ביטול עשה אין עונש אבל בהחלט שייך להגיד שאסור לעשות את זה כי יש ביטול עשה. אוקיי, אומרים אסור ולא חייב כי על ביטול עשה אין חייב, אתה לא חייב כלום. מה? על ברית יש כרת.

[Speaker B] נו, אז יש עשה שגם בהם יש עונש.

[הרב מיכאל אברהם] במקום שיש עונש באמת לא בפשטות לא אמור להיות כתוב אסור, צריך להיות כתוב חייב. עכשיו לגבי שני עשה, כן.

[Speaker D] הנה איפה הוא נוקט אסור במקום. זה

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא בהמשך, תכף נראה. אני מדבר כרגע עוד בשלב השאלה. הגמרא בהתחלה ישר שואלת: רגע, אסור? יש כרת! למה זה סותר? אסור ויש עליו כרת. כשאומרים אסור לאפוקי מחייב, פירושו שזה איסור בלי עונש. איסור בלי עונש יכול להיות איסור עשה, יכול להיות איסור דרבנן, יכול להיות אולי אפילו לאו שאין עליו עונש, כמו לאו הניתק לעשה או לאו שאין בו מעשה, או כל מיני דברים מן הסוג הזה. לכן זה לא לגמרי חד משמעי. אני אגיד יותר מזה, יש רמב"ם מאוד מעניין בשורש הארבעה עשר. הדיונים פה תמיד לוקחים אותנו לשאלות יסודיות, עקרוניות, במניין המצוות ובכלל. הרמב"ם מונה שם את ה… מסביר שם איך צריך למנות את העונשים. עונש מלקות, מיתה, שריפה, סקילה, הרג, וכן קנסות, כריתות וכל מיני דברים כאלה. והרמב"ם טוען שאת העונשים, נדמה לי, עד כמה שאני זוכר, את העונשים לא אמורים למנות לחוד. אוקיי? עכשיו, הוא מביא שמה את בה"ג, שבה"ג לא רק שהוא מנה את העונשים, אלא הוא גם מנה את עונשי הכרת. ועל זה מלגלג הרמב"ם שם. הוא אומר: מילא למנות את העונשים. כי אם אתה אומר לי למנות עונש מלקות, למה? כי יש מצווה על בית הדין להלקות. אז אני מבין שאתה מונה את זה כמצווה. נגיד אכילת חזיר לוקים על זה, אז יש איסור אכילת חזיר. אבל להלקות על אכילת חזיר אתה יכול להתייחס לזה כמצווה, כי זאת מצווה לבית דין. בית דין צריך להלקות את אוכל החזיר. אוכל חזיר יש עליו לאו, אסור לאכול חזיר. החובה להלקות גם היא מצווה. אז אפשר להגיד שזה פרט באיסור אכילת חזיר שעונשו זה מלקות, ואפשר להגיד שזה מצווה נפרדת על בית הדין. זה הוא מוכן אולי לקבל. אבל את הכרת, מה שייך למנות את הכרת? מה, זה מצווה על הקדוש ברוך הוא? מי שמטיל את הכרת זה לא בית הדין, מי שמטיל את הכרת זה הקדוש ברוך הוא. אז איך אפשר להתייחס לכרת כמצווה בפני עצמה?

[Speaker C] אבל הגמרא כבר אומרת שעל שגגה צריך להביא חטאת, ולכן צריך למנות.

[הרב מיכאל אברהם] אז תביא את… תמנה את החטאת, מה אתה מונה את הכרת? את החטאת מביאים על לאו, אז אני אומר: אתה יכול למנות את חיובי החטאת, זה דיון אחר. אבל חיוב כרת מה שייך למנות אותו? גם אם אתה רואה את העונשים כמצווה על בית הדין זו שאלה גדולה איך רואים את העונשים, אם זה מצווה על בית הדין או לא אבל, אבל גם

[Speaker E] חייב מיתה בידי שמיים זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון. לכן מיתה בידי שמיים או כרת זה משהו שהרמב"ם מלגלג על בה"ג, מה שייך למנות את זה? אפילו לשיטתך שאת העונשים שייך למנות כי זה מצווה על בית הדין, אבל את הדברים האלה אנחנו לא מונים מצוות שמוטלות על הקדוש ברוך הוא.

[Speaker B] אין טעם בידיעה עצמה?

[הרב מיכאל אברהם] הידיעה זה יפה, אבל מה זה קשור למנייה? זה לא מצווה.

[Speaker B] שלא יגיד לא ידעתי. מה? אם לא נמנה את זה או לא נדע את זה?

[הרב מיכאל אברהם] למה? יש הרבה דברים שאנחנו לא מונים ואנחנו יודעים. חצי שיעור, עוד רגע נראה, לא מונים בשום מקום ואנחנו יודעים שחצי שיעור אסור דאורייתא לפי רבי יוחנן. אז ככה הרמב"ם אומר. אז האמת שיש איזה תירוצים, כי כתוב שחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, הגמרא אומרת. אז זה יכול להיות שמונים את הכרת כדי להגיד לך שפה יש עניין להלקות כדי לפטור את האדם מהכרת. אתם יודעים שבמאה ה-16 בצפת שהתעורר פולמוס הסמיכה, כן, תלמידי המהרי בירב בצפת רצו לחדש את הסמיכה ולסמוך אותו, והמהרלב"ח חכמי ירושלים התנגדו. המטרה היסודית שלהם בחידוש הסמיכה הייתה לאפשר לבית הדין להלקות, כי רק בית דין מוסמך יכול להלקות. מה העניין להלקות? כדי לפטור אנשים מכרת. כל האנוסים והבעיות שהיו שמה בגירוש ספרד בסוף המאה ה-15, או בכמה גירושים היו שמה במהלך המאה ה-15, אז היו אנשים שלכאורה התחייבו כרת, ואם אין בית דין מוסמך אז אתה לא יכול להלקות אותם ולא תצליח לפטור אותם מהכרת. אז לענייננו, יש כאלה שרוצים לטעון, אני לא זוכר כבר מי זה, אבל יש כאלה שרוצים לטעון שבה"ג מונה את הכריתות כי זה בעצם בגלל זה יש מצווה על בית הדין להלקות. טוב, אז עכשיו לדון האם זה דין מלקות הרגיל או שזה מלקות שבאות לפטור מהכריתות. אם זה דין מלקות הרגיל, אז זה נכלל במצוות ההלקאה על עבירות. למה צריך את התוספת הזאת שיש כרת על המצווה הזאת? טוב, זה דיון בפני עצמו, איך להתייחס למלוקת האלו שפוטרות מכרת, האם אתה מלקא על העבירה וממילא זה פוטר מכרת, או שהמלקות זה חיוב נפרד שמטרתו להוות תחליף לכרת. בלי קשר לחובת ההלקאה של הפילו השופט והכהו על כל לאו. אז זה דיון אחר, אבל לענייננו פה, אם אנחנו חוזרים לנושא הזה, אז אפילו שבמקרה הזה יש עונש, הרי העונש הוא עונש כרת. אז למה הגמרא רואה סתירה בין המילה אסור למילה חייב כרת? מילא אם יש חיוב מיתה או חיוב מלקות, אז אתה אומר לי היה צריך להיות כתוב חייב ולא אסור. אבל אם העונש הוא כרת, כרת זה לא משהו שאנחנו מטילים עליו, רק זה מה שיוצא. אז שמה בהחלט יש מקום לומר את זה בשפה של אסור. אסור, וכמובן התוצאה היא שיהיה כרת מי שעובר על זה. רואים שגם במושג חייב, ופה זה מה שיוצא מהגמרא, גם המושג חייב עניינו לאו דווקא מה שבית הדין מטיל עליך. גם לגבי כרת הניסוח הנכון, לפחות מה שהגמרא מניחה כאן, הניסוח הנכון זה להגיד חייב. חייב כרת, זה לא אומר שצריך למנות את זה כמצווה. חייב כרת הקדוש ברוך הוא יכרית אותו, לא בית הדין. אבל עדיין במינוח שאנחנו אמורים לנקוט זה מינוח של חייב מהסוג של העונשים, ולא מינוח של אסור.

[Speaker F] אוקיי, אז זה אי אפשר לומר שזה למי שיש איסורים והוא חייב כרת? כל חלק וחלק בשוגג, זדונו כרת שגגתו חטאת.

[הרב מיכאל אברהם] ואי אפשר לומר שההנחה

[Speaker F] היא שאדם לא עובר בכוונה על איסור אלא בשוגג ולכן אתה אומר

[הרב מיכאל אברהם] שהיה צריך להגיד פה חייב לא בגלל הכרת, כי הכרת באמת יכול להיכנס ללשון אסור, אלא בגלל שבשגגה זה חטאת ועל זה אומרים לא, אפילו אם כן, אבל יש אופציה אם הוא לא עובר בכוונה, לא צריך להניח שזה דווקא המקרה הטיפוסי, לא משנה. יכול להיות, יכול להיות ההשלכה תהיה מה שמישהו העיר פה קודם לגבי העשין. נגיד פסח ומילה, ששמה יש כרת על עשה, שמה אין באמת מלקות. השאלה אם שמה יגידו חייב. מי שלא מל חייב, מי שלא מל עבר איסור, השאלה איך שמה היה צריך להגיד את זה. לא יודע, יכול להיות שאתה צודק. בכל אופן אז זה מה שהגמרא אומרת, איך יכול להיות שנוקטים פה את המילה במונח אסור כשבעצם יש פה עונש כרת. גם האמת שמלשון הגמרא גם לא נראה כמו שאתה אומר, כי היה צריך להגיד ענוש חטאת לא ענוש כרת. אם אומרים ענוש כרת היה נראה שהבעיה באסור זה עצם הכרת, לא זה ששגגתו חטאת, אחרת תביא את זה ולא טוב, המשנה בדרך כלל רוצה לכתוב מה מותר ומה אסור, לכן היא כותבת לא, אין בעיה, תכתוב חייב אחרי זה תכתוב מה החיוב, אבל תכתוב חייב לא אסור. למה איפה אתה רואה משנה איפה אתה רואה משניות כאלו? לא, אבל איפה מה זה אתה אומר בדרך כלל דרך המשנה? איפה זה בדרך כלל דרך המשנה כך?

[Speaker C] מה ההבדל בין אדם שחייב במשהו כשאתה אומר ודאי שכן.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת ברגע שאתה אומר לו שהוא חייב אז הוא מבין שזה גם אסור. בהרבה מקומות. מי שאכל כזית חייב. אף אחד לא אומר אסור לאכול כזית. מי שאכל, ברור לך שאם הוא חייב אז הוא עבר. זה קצת מזכיר את הגמרא בתחילת ברכות, אתה יודע תנא היכא קאי, ממתי קורין את שמע בערבית. שואלת הגמרא תנא מהיכא קאי, מאיפה אתה יודע שבכלל צריך לקרוא קריאת שמע לפני שאתה אומר לי ממתי קורין? אז הגמרא אומרת תנא אקרא קאי, כן כתוב בתורה שצריך לקרוא קריאת שמע והמשנה אומרת לך ממתי לקרוא קריאת שמע. יש לנו רקע, אנחנו לא באים טבולה ראסה לגמרא. אנחנו מבינים שיש איסור מה? כשחייב כתוב כן אבל יכול להיות מהתורה, זה לא צריך להופיע במשנה, המשנה יכולה ישר להגיד את החייב, כי אנחנו יודעים שזה אסור

[Speaker C] מהתורה אנחנו לא יודעים מה הכמות אז הנה המשנה

[הרב מיכאל אברהם] אומרת, המשנה אומרת

[Speaker C] זה וזה וזה כגרוגרת

[הרב מיכאל אברהם] לא, המשנה הייתה צריכה, זה מה שהגמרא מניחה, המשנה הייתה צריכה להגיד חייב ואתה היית מבין ממילא שזה נכלל בעניתם את נפשותיכם שזה מה שאסור שם.

[Speaker C] המשנה תכתוב חייב או פטור מחלוקת רבי אליעזר אבל

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא שואלת למה לא בהתחלה, והשאלה למה הגמרא שואלת את זה כי הגמרא ציפתה שאם היה פה עונש, אם מדובר פה על משהו שיש עליו עונש כבר בהתחלה צריך לכתוב חייב ולא אסור. למה? כי מבחינת הגמרא ברור שאם אתה אומר חייב אנחנו גם מבינים את האיסור, רק תכתוב את הלשון המדויקת. אם אתה כותב אסור אז משתמע שאין עונש, אתה מבלבל אותנו. וסתם אכילה

[Speaker C] היא בדרך כלל בכזית, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] ופה כתוב ככותבת. ולכן למה לא כתוב סתם חייב אפילו על כזית?

[Speaker C] למה? ופה אם אסור אז אתה לא מבין שאסור לאכול?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, וכמה אסור? אז עכשיו חייב, אני יודע שחייב. עכשיו כמה חייב? אותו דבר. מה ההבדל? מה אסור? וזה אותו דבר, בין אם כתוב אסור בין אם כתוב חייב זה אותו דבר. בשני המקרים שאתה אומר או אסור או חייב אתה תמיד יכול לשאול ובכמה חייב, ואם מפורש בהמשך אז גם על החייב יהיה מפורש בהמשך בכמה. מה הבעיה? מה אתה מרויח מזה שזה אסור ולא חייב?

[Speaker G] אם היו אומרים חייב זה היה מסרבל מאוד מאוד את הניסוח במשנה. האוכל, השותה, הרוחץ, הסך, הנועל את הסנדל, המשמש את מיטתו חייב ביום.

[הרב מיכאל אברהם] יש ניסוחים כאלה בש"ס לא מעט, מה הבעיה? מוזר קצת. טוב, הגמרא כנראה בכל מקרה זה מה שהיא ציפתה. אמר רבי…

[Speaker H] מה? של חייב כרת?

[הרב מיכאל אברהם] מה? במשנה? כן.

[Speaker H] כתוב חייב כרת? זאת השאלה. כי בשבת זה ברור שיש לנו חייב וזה אסור כי שמה זה עניין של…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל בכל מקום שכתוב חייב כרת זה גם מייתי חטאת, מה שהוא העיר קודם. אז אני לא יודע אם זאת תהיה אינדיקציה. צריך להסתכל בכריתות, שמה מונים את כל חייבי הכריתות, אני חושב ששמה הלשון היא חייב. אני לא זוכר כרגע בדיוק את לשון המשניות שם, אבל… אמר רבי אילא, ואי תימא רבי ירמיה, לא נצרכה אלא לחצי שיעור. מה שכתוב פה אסור זה כנראה על משהו שהוא באמת אסור ואין עליו עונש, עונש כרת. מה זה? מה יכול להיות? חצי שיעור. הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, שזה רבי יוחנן שמופיע בהמשך הגמרא. אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה, שזה ריש לקיש, מאי איכא למימר? דאיתמר, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. הניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? על ריש לקיש זה מותר? אומרת הגמרא, מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן. אז גם ריש לקיש אומר שחצי שיעור לא אסור מן התורה, אבל ברור שזה אסור מדרבנן. רבי יוחנן טוען שחצי שיעור אסור מן התורה. אז לעניין מה נאמרו השיעורים? רק לעניין עונש. נכון? ואז יוצא שמי שאוכל פחות מכזית, או ביום כיפור פחות מככותבת, לא משנה, אז הוא עבר על איסור תורה, אבל את העונש הוא לא מקבל. על אחד כזה נכון לכתוב אסור ולא חייב, כי הוא באמת לא חייב, זה רק אסור. מה?

[Speaker C] איזה חצי שיעור יש ברחיצה?

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שיש על רחיצה?

[Speaker C] זה אכילה ושתייה, שכתוב אסור. לא, אז זה…

[הרב מיכאל אברהם] זה כבר מסורבל, עוד מעט אנחנו נראה גם בהמשך. זה כבר מסורבל, בגלל שאנחנו אומרים, בסדר, אנחנו אומרים על כל הדברים האלה ביחד לשון אחת, אנחנו לא נכתוב על זה אסור ועל זה חייב. סרבולים אנחנו לא מצפים, רק היה להם את המילה אסור, תחליף אותה במילה חייב. זה הגמרא אומרת כן. לא, זה על השיעורים. לא, אבל עיקר הדברים זה אכילה ושתייה, ועליהם באמת זה רק אסור. אז זה מה שרוצים להגיד לך. אגב, גם ברחיצה לא כל כך פשוט שאין חצי שיעור ברחיצה. מי שרוחץ את חצי גופו, מי אמר שזה לא חצי שיעור? יש שפת אמת בתחילת מסכת שבת, השפת אמת דן שם שראש בעצם, הוא מדבר על הראש, מה קורה, הכניס העני את ידו ונתן מבעל הבית, הוצאה והכנסה, בתחילת מסכת שבת, המשנה הראשונה שם. אז השפת אמת שואל למה על הכנסה בלי הוצאה, או עקירה בלי הנחה, סליחה, על עקירה בלי הנחה, למה לא חייבים מדין חצי שיעור? יש שם יסוד מאוד ידוע, יש גם באבא של היעב"ץ, החכם צבי, שמדבר שרק באיסורי אכילה יש חצי שיעור. והשפת אמת טוען שבאיסורי פעולה אין חצי שיעור. זה לא אותו דבר. יש איסורים שהם לא אכילה אבל הם גם אולי לא פעולה.

[Speaker H] מה? שמה זה כאילו יכול להיות שחזי לאצטרופי. אותו דבר הוא חזי לאצטרופי בחצי שיעור. ועדיין, אפילו שחזי לאצטרופי… פה אתה יכול להגיד שזה לא…

[הרב מיכאל אברהם] הוא נגיד אוכל חצי כזית בבוקר ואוכל חצי כזית בערב, זה חזי לאצטרופי. שמה זה באותה פעולה הוא יכול גם…

[Speaker H] לא, אבל אם הוא

[הרב מיכאל אברהם] היה אוכל עוד חצי זית בבוקר זה היה חזי לאצטרופי, לא צריך את החצי השני, גם אם לא עשיתי בכלל חצי שני אתה אומר לי אם את החצי הזה היית עושה עוד פעם היית חייב. לא אכפת לי שבפועל הוא עשה אחרי זה בערב. מה ההבדל? להפך, דווקא סברת החזי לאצטרופי, יש שם הרי שני מקורות בגמרא בהמשך, או כל חלב כל דם, או סברה של חזי לאצטרופי. אז רבי שמעון שקופ מסביר מה זה הסברה הזאת של חזי לאצטרופי. הטענה היא שכל מה שחסר פה זה רק עניין כמותי, אבל בסופו של דבר עשית את איכות הפעולה, את איכות הדבר, רק חסר לך בכמות. עכשיו, בפעולות זה לא ככה, כי בפעולות אם עשית עקירה ולא עשית הנחה, אז חסר לך חצי מהאיכות של הפעולה, לא מהכמות. זה אחד ההסברים דווקא לשפת אמת דווקא בגלל זה שאין חצי שיעור בפעולות. אחת ההשלכות למשל יכולה להיות מי שזורק שתי אמות ברשות הרבים. אני סתם, זה רק סוגריים, אנחנו עוד נדבר על חצי שיעור. אז שמה זה באמת רק חיסרון כמותי, כי אתה עשית את הפעולה רק לאורך שתי אמות ולא לאורך ארבע אמות. ואז שמה יכולה להיות נפקא מינה אם יהיה דין חצי שיעור אפילו לשיטה שאין חצי שיעור על פעולות. אם ההסבר הוא כמו רבי שמעון שקופ, אז שמה זה לא קיים. כן. יש כאלה שרוצים לומר ששתי אמות זה לא זריקה בכלל, לא שזה זריקה קטנה. זה כמו בכסף, יש רש"י ומגיד משנה בסנהדרין שמה, מה קורה עם פחות מפרוטה שאין על זה גזל? אז שמה דנים למה אין מזה איסור של חצי שיעור. אז יש כאלה שאומרים שאין דין חצי שיעור כי אדם מוחל על זה, ואז אין בעיה ביהודי, בישראל. ואחרים אומרים שלחם משנה, מגיד משנה, לא זוכר כבר, שאומרים שחצי פרוטה זה לא כסף בכלל, זה לא כסף כלשהו, זה בכלל לא כסף, לא שווה כלום. זאת אומרת, יש דברים שפחות מהשיעור זה… חסר בעצם הדבר, זה לא רק חוסר כמותי. מה?

[Speaker D] אתה דן בחצי שיעור חצי ברכה. חצי שיעור חצי ברכה זה לא אותו סיפור. חצי שיעור אני מבין, אבל חצי מלאכה אתה בכלל לא

[Speaker G] חייב עליה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהרב

[Speaker D] אמר, חצי שיעור אני לא חייב עליו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל חצי שיעור אתה חייב מהתורה.

[Speaker D] לא, אסור מהתורה. אסור מהתורה, לא חייב מהתורה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אסור מהתורה.

[Speaker D] אבל בחצי מלאכה אתה בכלל לא חייב כלום.

[הרב מיכאל אברהם] גם בחצי שיעור אתה בכלל לא חייב כלום. לא, אתה חייב. אסור,

[Speaker D] אני לא חייב.

[הרב מיכאל אברהם] אז גם בחצי מלאכה יכול להיות שאסור, אבל אני לא חייב. מה ההבדל? לא, אתה מקשה מחיוב על איסור, אבל זה

[Speaker D] בדיוק אתה בכלל לא עשית כלום.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שלא עשיתי כלום? אני לא חייב. אז יכול להיות שכמו חצי שיעור שגם שם אני לא חייב. השפת אמת רוצה לטעון שבחצי מלאכה באמת לא רק שאתה לא חייב, אלא לא עשית כלום. נכון. זאת לא קושיה, זה תירוץ. אתה מציג את זה כקושיה, כאילו אי אפשר להגיד אחרת. למה אי אפשר להגיד אחרת? בדיוק כמו חצי שיעור. יש שיעור, ומי שעשה פחות מזה לא עשה כלום. אבל לא, במקום שעשית רק חסר בשיעור הכמותי, אז לפחות אתה עשית, רק את העונש אין. בחצי מלאכה, זאת הטענה באמת של השפת אמת, אינה נמי, אבל זה לא דבר מובן מאליו שאפשר להקשות ממקום למקום. למה חצי שיעור חייב בבית דין? חצי שיעור לא חייב בבית דין. חייב כלפי שמיא. מה זאת אומרת בשיעור קטן אי אפשר להגיע? טוב, אז יש לך תירוץ אחר, אבל הגמרא לא תרצה ככה. יכול להיות, הגמרא לא תרצה ככה. ועוד נראה בהמשך, יכול להיות שזה תלוי בדברים שנראה בהמשך.

[Speaker C] זה בדיוק מה שיצא פה, שתגיד יום כיפורים חייב באכילה ושתייה ואסור ברחיצה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה מה שאמרו פה קודם, אבל אז זה באמת ניסוח קצת יותר מסובך, כי אז אתה צריך להגיד גם את החייב וגם את האסור, ובניסוחים מסובכים הרבה פעמים לגמרא לא מפריע שקיצרו. אנחנו נראה גם בהמשך, במיוחד אם אנחנו אומרים שאין חצי שיעור ברחיצה לדוגמה, אז בכל מקרה לא פיצלו פה את הניסוח, גם לפי התירוץ. היו צריכים לפצל גם ככה. אסור מדאורייתא באכילה ושתייה וחצי שיעור, וברחיצה זה אסור מדרבנן. בכל מקרה פיצולים כנראה זה לא עושים. אז אומרים בזה.

[Speaker C] לפי ריש לקיש הכל זה דרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לפי ריש לקיש הכל דרבנן, כן, אינה נמי. אבל לפי רבי יוחנן, והגמרא אומרת ניחא לרבי יוחנן. אומרת להיפך, על ריש לקיש היא מקשה. דבר נוסף, גם אנחנו רואים בסופו של דבר הגמרא מיישבת את זה בין רבי יוחנן בין ריש לקיש. הלכה אגב פוסקים כרבי יוחנן. עכשיו, הגמרא מיישבת את זה בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש. לפי רבי יוחנן זה איסור תורה חצי שיעור. וזה בסדר מבחינת הגמרא שכתוב אסור. לא רק לפי ריש לקיש, הפוך, על ריש לקיש היה קשה, באמת מתרצים שיש איסור דרבנן. אבל לרבי יוחנן זה ניחא. מה ניחא? לפי רבי יוחנן זה איסור תורה. רואים שאסור מתיישב עם איסור תורה. איסור זה לא בהכרח דרבנן. איסור פירושו כשאין עונש. זה מה שאמרתי בהתחלה. אני רק מראה פה מהגמרא כי הרבה פעמים בהרבה מקומות שכתוב אסור ראשונים מבינים מזה שזה איסור דרבנן. פה במקרה זה לא חייב להיות ככה. במקרה הזה למשל כתוב מפורש בגמרא שלפי רבי יוחנן לשון אסור זה ניחא. למה ניחא? הרי זה איסור תורה. כי חיוב אין. בסדר? זה מספיק בשביל שיהיה אסור. יש מקומות שבהם הראשונים כנראה מניחים שאם כתוב אסור ולא חייב, אין דרגה כזאת של חיוב דאורייתא, אם זה חיוב דאורייתא אז למה לא לוקים או חייבים את העונש? אם לא חייבים כנראה שאין פה איסור דאורייתא. בסדר? ולכן הם מניחים שכאשר כתוב אסור פירושו איסור דרבנן. אבל עצם הלשון אסור זה בהחלט יכול להתיישב גם עם איסור תורה כל עוד אין פה עונש. כמו שאמרתי בהתחלה זה לא אפוקי מחיוב, אסור. זה לא אפוקי מדאורייתא.

[Speaker C] אבל מה הפירוש של שיעור?

[הרב מיכאל אברהם] עונש על חצי שיעור? לא בבית דין. עונש בבית דין. הקדוש ברוך הוא עושה מה שהוא מבין, אבל מה הפירוש של שיעור?

[Speaker C] דברים משמיא? מה זאת אומרת בשמיא? זה לאו?

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר זה לאו?

[Speaker C] כן. לאו של חצי שיעור?

[הרב מיכאל אברהם] לא לאו, אין על זה אזהרה. אין על זה אזהרה. זה ויכוח, אנחנו נדבר עוד על חצי שיעור, אבל זה החקירות הידועות האם חצי שיעור זה פרט במצווה או שזה מצווה בפני עצמה ואין עליה אזהרה וזה למה לא לוקים. בסדר, אז זה יכול להיות שהחידוש הוא… יש כאלה שתופסים שהחידוש הוא הפוך. החידוש בשיעורים זה שמהשיעור והלאה לוקים. הלאו נאמר על הכל. רק יש מיעוט של חצי שיעור ממלקות. לא חידוש של שיעור בחיוב מלקות, אלא השיעור בא למעט את חצי שיעור ממלקות. זה החידוש. בסדר? ואז האיסור הוא איסור רגיל. חצי שיעור זה דאורייתא או

[Speaker C] לא דאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לאו דווקא. מה שיעור? כדין. יש פחות משיעור.

[Speaker C] אתה אומר ששארית של מילימטר…

[הרב מיכאל אברהם] מה? ברשות הרבים אפשר לעשות במילימטר? כי זה… לא, שם אין חצי שיעור. שם אין דין חצי שיעור. אמרתי שכנראה זה חצי שיעור בפעולה, אמרתי שלפי ההסבר הזה בשפת אמת אז זה באמת יכול להיות בעייתי אם אני… בסדר, אבל ההנחה היא שהרי

[Speaker C] חצי זה ממש חצי

[הרב מיכאל אברהם] כמו חצי טונות הגנה או חצי התנגדות והגנות. לא חצי שיעור. בחצי שיעור זה לא חצי. חצי שיעור זה כל שהוא. אז בכל מקום אומרים חצי הכוונה פחות מכשיעור. חצי שיעור זה חצי בדווקא. לא פחות מכשיעור, אלא חצי שיעור דווקא. יש איזה מר"ם חלאוה גם באיזה מקום נדמה לי שאומר דבר דומה, ואז הוא מסביר, לא משנה, יש שם כל מיני הסברים. באופן הפשוט, בלי כל הפלפולים האלה, חצי שיעור הכוונה כל חלב, כל דהו חלב. כל דהו הכוונה כלשהו, לאו דווקא חצי. יש כאלה שמסבירים שהחצי שיעור זה בגלל שחזי לאיצטרופי. מה זה חזי לאיצטרופי? אם אתה אוכל חצי, אז אם תיקח עוד חצי זה יגיע לשלם. אם אתה אוכל שליש, אז זה לא חזי לאיצטרופי. קח עוד שליש זה לא מגיע לשלם. טוב. ואם תיקח עוד שני שלישים? אז כן. בסדר. ראיתי פעם במאמר של הרב זילברשטיין. הרב זילברשטיין ניסה פעם לתלות את זה במקורות, האם זה כל דהו חלב או הסברא של חזי לאיצטרופי. לא יודע אם זה נכון. טוב. אז הגמרא עכשיו מקשה מאיזה ברייתא בנדרים. וכל היכא דתני ענוש כרת, לא תני אסור? והתניא. כן, אתה רוצה להגיד לי שעל כרת לא שייך להגיד אסור? ואז היא מביאה ראיה שכן שייך. מה הסאבטקסט? מה עומד פה לדיון? למה שכרת יהיה חריג? לגמרא ברור שעל חיוב מלקות או חיוב מיתה זה ודאי לא שייך להגיד אסור, צריך להגיד חייב. למה כרת הוא שונה? בדיוק. כל מה שדיברנו קודם. נכון? זאת אומרת, הכל נמצא פה בעצם בגמרא. מה שהגמרא דנה פה זה לא יש לה ראיה, אבל מה עומד מאחורי הראיה? למה דווקא בכרת זה ככה ובשאר העונשים לא? הגמרא לא שואלת את זה על מלקות, שואלת את זה רק על כרת. למה? כי כרת זה עונש שמים. אז לכן על כרת יכול להיות שבכלל השאלה מעיקרא ליתא. אמרו אסור כי זה לא עונש בית דין, זה עונש בשמים. עונשים בשמים יש גם על ביטול עשה. אז מה אם זה לא מוגדר ככרת דווקא? אז לא הגדרנו לקדוש ברוך הוא איזה עונש בדיוק הוא ייתן, הוא ייתן עונש אחר, מה זה משנה? על ביטול עשה גם יש עונש. אלא מה? גם אם זה בכל זאת, אם זה לא עונשי בית דין, אז אפשר להגיד אסור. נו, אז גם כרת זה ככה. והראיה שהגמרא מביאה זה מנדרים. והתניא: אף על פי שאמרו אסור בכולן, לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. כן, אז מה רואים? שבכל מקרה, למרות שאמרו אסור בכולן, כן? אסור בכל העינויים, העונש הכרת הוא רק על אכילה, שתייה ומלאכה. בשאר העינויים אין עונש כרת. אז מה? מה הטענה? מאיפה לומדים שרק בזה יש כרת?

[Speaker B] עוד מעט נראה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל ככה הברייתא אומרת. יש איזה מקורות. נראה את זה בהמשך.

[Speaker B] על פי השמועה.

[הרב מיכאל אברהם] פי השמועה זה דרשה. יש איזה מקור. לא שמועות כמו רב סרן שמועתי. זה לא גמרא? זה גמרא. הוא אומר פי השמועה זה גמרא. כן. זה גמרא, זה לא תורה. לא כתוב בתורה, אבל השמועה הגיעה אלינו מהגמרא. לשמועה יש לה בסיס. אז מה הקושיה מנדרים? מה רואים שם? קודם כל, בשאלה הראשונה למה כתוב אסור? ענוש כרת. הברייתא הולכת אל הקושיה הראשונה של הגמרא, שמה?

[Speaker B] למה אתה שואל מכל מקום שכתוב אסור?

[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה? הרי כתוב פה: אף על פי שאמרו אסור בכולן, לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. נו, מה הבעיה? אמרו אסור על כולם כי רצו להגיד לך את החצי שיעור. ואחרי זה אומרים ודין נוסף, העונש שניתן, הכרת, זה רק על אכילה, שתייה ועשיית מלאכה. נו, מה אתה למד מכאן? מה קשה? להיפך. מזה שאמרו, אחרי שאמרו אסור טרחו לפרט איפה יש עונש ואיפה אין, אז אתה לומד שהמילה אסור באמת לא מלמדת על העונש, אלא היא עוסקת לא בדבר שיש עליו עונש. אז מה הבעיה? זה בדיוק מה שהגמרא הניחה למעלה. מה קשה? אני חושב שמה שפשטות מה שקשה פה זה שכנראה לא מדובר על חצי שיעור. כי אם היה מדובר על חצי שיעור, אז הלשון לא נכונה. אף על פי שאמרו אסור בכולן… על מה אמרו אסור בכולן? עכשיו למדנו. על חצי שיעור, נכון? לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה. בחצי שיעור גם אוכל ושותה אין עונש כרת. הרי אם המילה אסור מדברת על חצי שיעור, אז איך אתה ממשיך לי באותו עניין? למרות שאמרו אסור בכולן, העונש כרת הוא לא על כולם אלא רק על חלקם. זה לא על חלקם בכלל, כל האסור שנאמר בהתחלה זה רק על חצי שיעור. בחצי שיעור אין עונש כרת גם באכילה ובשתייה. אז הגמרא אומרת שכנראה מה שכתוב פה אסור, זה גם על דברים שיש עליהם עונש כרת. ואת זה מסייגים שזה רק האכילה והשתייה ולא שאר העינויים, ולא כמו שאתה אמרת למעלה שהמילה אסור פה מתייחסת רק לחצי שיעור. זה לא ראיה לשונית ישירה שהמילה אסור מתייחסת לעונש כרת, אלא זו ראיה נגד האופן שבו אתה מציע לקרוא את המשנה. אתה רוצה לקרוא את המשנה שעוסקת רק בחצי שיעור, אז למה הברייתא מסבירה שזה רק על אכילה ושתייה ולא על השאר? לא מדובר פה לא על זה ולא על זה, זה חצי שיעור, וחצי שיעור על הכל.

[Speaker G] זה מנסח את השאלה בצורה אחרת, זה לא מתאים לניסוח של כל היכא דתני עונש כרת לא תני אסור?

[הרב מיכאל אברהם] למה? בתור תוצאה. אתה אומר לי שעל כל דבר שיש עונש כרת לא שייך להגיד אסור, הנה אני אוכיח לך שכן. הרי הברייתא איך היא קראה את המשנה? שמה שכתוב שמה אסור זה לא חצי שיעור, כי אם זה היה חצי שיעור מה שייך להגיד עונש? אז השיעור שלם, ועל זה כתוב אסור. אז רואים שאת המילה אסור אפשר להגיד גם על דברים שנענשים בכרת. אתה צודק שזה לא ישיר, זה תוצאה, אבל התוצאה היא זאת, שאחרת קשה להבין את הקושיא של הגמרא. אוקיי, אבל אני רק אומר, ואחרי שגומרים את החשבון אני מחזק עוד יותר. כיוון שמדובר פה בכל מיני חשבונות, אז מראש ברור שהגמרא פה בעצם שואלת, הסאבטקסט של הגמרא זה למה את עונש הכרת אתה מתייחס כמו שאר העונשים? זה הרי לא מלכות, זה לא מיתה, זה לא עונש בידי אדם. על עונש כרת שייך להגיד אסור, זאת הסברא שעומדת ברקע הדברים. רק הגמרא מביאה לך ראיה לסברא הזאת, אבל מאחורי הדברים יושבת הסברא, הסברא שאומרת שאסור יכול להיאמר על כל דבר שהוא לא עונשי בית דין, לא על כל דבר שאין עונש. כי גם על ביטול עשה יש עונש, גם על איסור דרבנן יש עונש, עונש בשמיים. אוקיי, אז מה הבעיה? אז על הכל אפשר להגיד חייב. אלא מה? על עונשי שמיים לא אומרים חייב. נו, אז גם בכרת לא צריך להגיד חייב אלא אסור, אז מה הבעיה? וכאן אני חוזר למה שאמרתי בהג"ה נגד הרמב"ם, שיכול להיות שהכרת באמת כן מדבר לבית דין, כי הבית דין צריך להלקות כדי לפטור את האדם מכרת, ולכן להגיד שהאדם חייב כרת זאת אמירה שפונה לבית דין. ולכן הגמרא אומרת ששייך להגיד חייב. אך על זה שואלת הגמרא שבברייתא בנדרים רואים לא כך, כי רואים שהברייתא קראה את המשנה שהאיסור מדבר על שיעור שלם, לא על חצי שיעור, אחרת לא היה שייך להגיד שחייב כרת על אכילה ושתייה, ובחצי שיעור לא חייב כרת. אז אם זה מדבר על שיעור שלם שחייב כרת ובכל זאת כתוב אסור, אז רואים לא כהנחת הגמרא פה, שאסור יכול להיאמר גם במקום שיש חיוב כרת.

[Speaker D] יש חיוב והבדל כל פעם שיש כרת להלקות?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע אם זה חיוב, אבל המלצה: אם תלקו כדי שהוא ייפטר מהכרת, אם לא תרצו לפטור אותו מהכרת אל תלקו.

[Speaker D] לפי ההסבר שלך זה חלק מהעניין, זאת אומרת אתה צריך ש…

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, הוא חייב בעונש. האם בית דין לא ילקה אותו? אז הוא יחטוף כרת. בית דין ילקה אותו, הוא יהיה פטור. אם בית דין חייב להעביר אותו מערוץ הכרת לערוץ המלקות, יש מקום לדון. לא יודע. מה?

[Speaker C] היו עדים על המלקות, בית דין

[הרב מיכאל אברהם] יכול להלקות. לא הבנתי. כדי להלקות מישהו צריך עדים. יש עדים, למה אין עדים? לא התרו בו על מלקות, התרו בו על כרת. מי אמר? התרו בו על כרת, לא התרו בו על מלקות.

[Speaker D] למה? מי אמר לך?

[הרב מיכאל אברהם] הרי יש מי שאוכל ביום

[Speaker D] כיפור חייב כרת.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר לך שלא ילקו אותו על מלקות? חוטא למעשה. אל"ף, מי אמר לך שלא יתרו בו על מלקות? ובי"ת, גם אם יתרו בו על כרת, חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. הרי החידוש של הסמיכה בצפת מדובר על אנשים שלא הותרו לא לכרת ולא למלקות. מדובר באנשים שלא היה בית דין בכלל בזמן שהם עברו, ועל זה הם רצו להלקות אותם כדי לפטור אותם מהכרת. משמע שאתה לא צריך, לא רק שאתה לא צריך התראה למלקות, אתה לא צריך התראה אפילו לכרת בשביל זה. וזה עוד יותר מחזק, אני אומר, אני לא נכנס לזה, אבל זה עוד יותר מחזק את מה שהערתי קודם בסוגריים, שיכול להיות שהמלקות האלה שפוטרות מכרת זה לא מלקות של עונשי בית דין ששם באמת צריך התראה למלקות, אלא הוא חייב כרת בשיקולי איך מתחייבים כרת, ובית דין יש להם את האופציה להלקות אותו ולפטור אותו. הוא עצמו רוצה שילקו אותו כדי שיפטרו אותו מהכרת, ואז לא צריך את כל ה… אבל אז באמת לא בטוח שבית דין חייב לעשות את זה, כי זה לא עונש שבית דין חייב להטיל אלא זאת אופציה. אם בית הדין ילקו אותו, אז הוא ייפטר מן הכרת.

[Speaker B] איפה זה כתוב שאם ילקו אותו הוא פטור מהכרת?

[הרב מיכאל אברהם] בכמה מקומות, גם בכריתות נדמה לי, חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. מה? לא זוכר כבר, בכמה מקומות. הסבר נוסף, למה?

[Speaker B] כי כולם, גם

[הרב מיכאל אברהם] רבי יוחנן מדבר על חצי

[Speaker B] שיעור, אבל חצי שיעור כולם, גם רבי יוחנן מדבר על חצי שיעור. בנדרים שנאמר שבועה שלא אוכל,

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם רבי יוחנן מדבר על חצי שיעור. כן, אבל שם זה דאורייתא. אז מה?

[Speaker B] ופה המשנה הזו היא לא מבדילה בין שיעור לחצי שיעור, היא אומרת שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות. איפה אתה נמצא? אנחנו לא שם. קפצת קדימה.

[הרב מיכאל אברהם] קפצת קדימה, אנחנו לא מדברים על זה. למה? אנחנו מדברים על הקושיא מנדרים. כן. אף על פי שאמרו אסור בכולן, לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל והשותה ועושה מלאכה בלבד. שאלתי מה הקושיא?

[Speaker G] דף ד' עמוד א'.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מדבר על ההמשך, אני מדבר על ההתחלה.

[Speaker G] הוא מדבר על אחורה ואנחנו קפצנו, נכון, סליחה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי? כן, לא רוצה להיכנס שם לשבועה, כי שבועה לא חלה על חצי שיעור זו סוגיה, אני לא יודע אם נצליח להיכנס אליה כשנדבר על חצי שיעור, אז אני אדבר עוד על העניין הזה.

[Speaker H] אולי הברייתא פה בעצם אומרת שאתה יכול להשתמש במילה אסור, אף על פי שבאחד זה כרת ובאחד זה לא.

[הרב מיכאל אברהם] ככה הגמרא בקושיא מדברת. הגמרא בקושיא אומרת למה אתה אומר לי שאי אפשר להגיד אסור על עונש כרת, אפשר להגיד. באופן עקרוני על איסור כרת. עכשיו נכון שבחצי שיעור אתה אומר אסור, אתה לא אומר על עונש כרת, אם זה לא יהיה חצי שיעור זה יהיה כרת. זה הכוונה, לא?

[Speaker H] אבל

[הרב מיכאל אברהם] בהתחלה כשהגמרא תירצה זה

[Speaker H] מה שהיא אמרה, ובקושיא היא אומרת לא נכון, גם על חיוב כרת ממש שייך להגיד אסור, כמו שרואים בברייתא.

[הרב מיכאל אברהם] תלוי באיזה שלב בגמרא. בסדר? אז אומרת הגמרא, הכי קאמר: כשאמרו אסור, לא אמרו אלא כחצי שיעור, אבל כשיעור ענוש כרת. ואף על פי שענוש כרת, אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. זאת אומרת מכניסים מין חסורי מחסרא והכי קתני כזה, כן? עוד פעם לתוך הברייתא, לא למשנה. המשנה מדברת על חצי שיעור. אבל הברייתא מוסיפה שכל מה שכתוב במשנה זה על חצי שיעור, אבל שיעור שלם יש חיוב כרת. מתי? על אוכל ושותה ועושה מלאכה. זה לא פרשנות למשנה, זה תוספת למשנה. ובקושיא הבנו שהברייתא באה לפרש את המשנה. התירוץ הוא שהברייתא לא באה לפרש את המשנה אלא להוסיף על המשנה. המשנה עוסקת בחצי שיעור והברייתא מדברת על שיעור שלם, על עונש כרת. איבעית אימא: תני אסור אשארא. דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב. מה זה שאר ספרי דבי רב? רש"י פה רש"י מעניין, הכוונה זה על הספרי במדבר ודברים. הספרא זה ויקרא, ושאר ספרי דבי רב זה במדבר ודברים. מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה, בסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה? תלמוד לומר שבתון שבות. בסדר? אז מפה לומדים שהאיסור שכתוב כאן זה על השאר. מה זאת אומרת? מה הכוונה על השאר?

[Speaker G] רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

[הרב מיכאל אברהם] ואז מה, מה חזר? מה זה בא לעשות התירוץ הזה? זה תירוץ אחר איך לקרוא את הברייתא?

[Speaker G] לא, לא, זה תירוץ לשאלה הראשונה בגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה תירוץ אחר לקושיא הראשונה בגמרא, איך לקרוא את המשנה. האם האסור של המשנה מדבר על חצי שיעור או שלא, האסור מדבר על הכל. אלא שיש חלק, שאר העינויים, זה בלי כרת, והחלק הראשון זה עם כרת. למה אמרו אסור? כי אי אפשר להגיד חייב על הכל. כי רק על אכילה ושתייה חייב. אז רצו להשתמש בלשון אחת פשוטה על כל הדברים, לכן אמרו אסור. למרות שבאמת ברמה העקרונית על חיוב כרת אי אפשר לנקוט לשון אסור. אוקיי? זה הנקודה. וכיוון שיש דברים שאין עליהם כרת, אז אתה לא יכול להגיד חייב, זה לא נכון. להגיד אסור זה נכון רק לא מלא. אם הייתי אומר חייב על הכל אז זה לא היה נכון כי אין חיוב. בסדר? אז לכן ברור שאם אני כבר רוצה לנקוט לשון פשוטה, זאת אומרת מילה אחת שתהיה רלוונטית להכל, אז אני נוקט את הלשון המינימלית, אסור. מה?

[Speaker C] מגבלה של השפה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא מגבלה של השפה, אלא רק לא רוצים להסתבך. אפשר היה להגיד על זה חייב ועל אלה אסור. לא נורא. אבל אם רוצים לשון פשוטה ואומרים דבר אחד על הכל אז נוקטים את הלשון המינימלית.

[Speaker H] מה? למה לא להגיד שאסור זה שייך רק לאיסורים האחרים חוץ מאכילה ושתייה? שבאכילה ושתייה באמת אתה לא אומר אסור.

[הרב מיכאל אברהם] אבל במשנה כתוב לא ככה. יום הכיפורים אסור באכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש המיטה. ולכן היא אומרת אשארא.

[Speaker H] מה זה אשארא? לא, אל תתייחס למילה אסור.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה אסור? אז תקרא לי את המשנה. מה זה?

[Speaker H] תקרא לי עכשיו את המשנה. יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה צריך לקרוא את זה

[Speaker H] כאילו יום הכיפורים אסור ברחיצה, סיכה. נו, אז על אכילה ושתייה אתה לא יכול ללמוד מזה. אז תמחק אכילה ושתייה. אז למה כתוב פה? אני שואל למה כתבו פה את אכילה ושתייה? זה בדיוק היה התירוץ.

[הרב מיכאל אברהם] שהתירוץ הוא מסביר לך שהניסוח

[Speaker H] הוא לא כמו ש…

[הרב מיכאל אברהם] זה כמו שאומרים לך נגיד חסורי מחסרא. אתה לא יכול להגיד אז למה המשנה כתבה?

[Speaker H] בטח שאני יכול להגיד, ועוד איך שאני יכול להגיד.

[הרב מיכאל אברהם] לא אותו דבר, גם שם אני אומר וגם פה אני אומר. למה המשנה כתבה אכילה ושתייה? אתה גורס את המשנה? מה שהם רוצים להגיד שהמילה אסור לא מתייחסת לאכילה ושתייה. לא. מה שהם רוצים להגיד שהמילה אסור, אם היה כתוב אכילה ושתייה לבד לא היו נוקטים את המילה אסור, כי המילה אסור לא יכולה להתייחס לכרת. אבל כיוון שיש פה רשימה, שהחלק האחרון של הרשימה אי אפשר להגיד עליו חייב אלא רק אסור, אז כבר אמרו אסור על כל הרשימה.

[Speaker H] למרות שלא מדובר בחצי שיעור וזה לא מתייחס לאכילה ושתייה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מתייחס לאכילה ושתייה. באכילה ושתייה גם אסור. ובאכילה ושתייה מתי אסור? רק בחצי שיעור? לא, לא, אסור גם בשיעור שלם, רק בשיעור שלם המילה אסור היא לא מלוא המידע, כי חוץ מזה שזה אסור גם יש עונש.

[Speaker H] נכון, על אכילה ושתייה לא נתת את כל המידע. זה המצב הראשון שאתה יכול להשתמש במילה אסור גם לדבר שהוא פחות מזה. מה זה פחות מזה? לא, עוד פעם, לא, לא, וזה בדיוק הנקודה, אני מכניס דלת, אני מכניס רגל בין הדלת והמשקוף.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה לא יכול להשתמש במילה אסור על דבר שיש עליו כרת. למה? לא בגלל שזה לא נכון, אלא בגלל שזה לא נותן את המידע המלא. ואם אתה אומר אסור הייתי מבין שאין כרת. פה אתה לא, אין את הבעיה הזאת, למה? כי אני מבין למה נקטו את המילה אסור. נקטו את המילה אסור בגלל שבשאר העינויים יש רק איסור ואין כרת, ממילא מכאן אני לא אטעה ואומר שעל אכילה ושתייה אין כרת, כי אני מבין שנקטו את המילה אסור לא כדי להגיד שאין כרת, אלא בגלל שבשאר הדברים אין כרת, אז לא יכלו להגיד חייב על הכל, אז לכן אמרו אסור על כל הדברים, כולל אכילה ושתייה. רק ברור שלגבי אכילה ושתייה זה מידע חלקי בלבד, חוץ מהאיסור יש גם עונש. אבל בסוף הם קוראים את המשנה. במשנה כתוב אכילה ושתייה, אי אפשר, תבינו, בסופו של דבר עם כל החסורי מחסרא וכל הדברים בסופו של דבר צריך לקרוא את המשנה. המשנה נכתבה באופן מסוים, אלא אם כן אתה אומר לי שיש שיבוש בגרסה במשנה. יש כאלה שרוצים לטעון שחסורי מחסרא זה פשוט טעות בגרסה, צריך לקרוא את המשנה אחרת. אבל פה ברור בגמרא שלא מתכוונים להגיד חסורי מחסרא, אלא רק על זה קאי ולא על הראשונים, לא אומרים חסורי מחסרא. למה? אף אחד לא מתכוון למחוק את אכילה ושתייה. ולמה? כי המילה אסור זו לא שהיא שגויה על אכילה ושתייה, זה באמת אסור. רק במקום שבו יש גם עונש לא שייך להגיד את המילה אסור לא כי זה לא מתאים, אלא כי זה לא מלא, אתה תוכל לטעות ולחשוב שיש רק איסור ואין עונש. אבל פה אני לא אטעה, כי אני מבין שזה רק בגלל הדברים האחרים. אוקיי? כן בדיוק, לוקחים את המכנה המשותף הנמוך, הוא נכון לכולם. לכן באמת גם לא אמרו, למה לא אמרו חייב על הכל? והיו אומרים לי שרק על אכילה ושתייה קאי? מה הבעיה? למה זה לא סימטרי? כי בחייב על שאר העינויים זו טעות. הגמרא לא כותבת דבר שהוא שקר, שהוא לא נכון, המשנה. היא כותבת דבר שהוא יכול להיות מידע חלקי או מידע מבלבל. בסדר? היא לא יכולה לכתוב דבר שהוא שקר, אז אי אפשר להגיד חייב על הכל. אבל כן אפשר להגיד אסור על הכל.

[Speaker D] ועל כרת אתה לא אומר חייב? מה? ועל כרת אתה לא אומר חייב?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני כן אומר חייב. על כרת? ודאי, זה מה שהגמרא אומרת פה.

[Speaker D] אה, כרת זה המושג שצריכים להלקות אותו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, כי המילה אסור היא רלוונטית גם למקום שיש חיוב כרת, היא רק לא אומרת את חיוב הכרת אלא רק את האיסור. בסדר גמור, אז זה מידע לא מלא אבל זה לא מידע לא נכון. לכן כשכתוב פה אסור זה מדבר גם על האכילה ועל השתייה. רק אם היה רק את האכילה והשתייה אז לא הייתי כותב את המילה אסור לא כי לא נכונה אלא כי לא מלאה, הייתי כותב חייב. כיוון שיש המשך לרשימה שלגביה לא שייך להגיד חייב, אז אמרו אסור על כל הדברים, כולל אכילה ושתייה. והאסור באמת מדבר על הכל. בסדר?

[Speaker B] שבתון בא להוסיף על אכילה ושתייה?

[הרב מיכאל אברהם] רגע תכף השבתון, תכף נראה. מה הוא חייב על שאר הדברים?

[Speaker B] מה הוא חייב על שאר הדברים?

[הרב מיכאל אברהם] תכף נראה, תכף נראה. תנא דתנו רבא ואבי יוסף בשאר ספרי דבי רב, מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה? תלמוד לומר שבתון שבות או שבות, פעם אחת מישהו טען שצריך לקרוא את זה שבות לא שבתון. לא, מנוקד זה לא אומר, מנוקד זה פרשנות

[Speaker H] כמו כתב יד קודש קודשים.

[הרב מיכאל אברהם] אה שמנוקדים מתי זה? כן. אוקיי, בכל אופן אז הטענה היא שלומדים את זה משבתון שבות או שבות, לא יודע אני רגיל להגיד שבות. מה?

[Speaker G] לא כי שבות זה קטן, שבות זה אומר שזה

[הרב מיכאל אברהם] דרבנן.

[Speaker G] שבות אומר שזה דרבנן? מה?

[הרב מיכאל אברהם] שבות משתמשים בזה בדרך כלל, זה הרמב"ן הידוע שזה דאורייתא, תכף אני אעלה את זה.

[Speaker G] זהו פה זה לא…

[הרב מיכאל אברהם] תכף נראה, אני לא בטוח, לא בטוח בכלל, זה מחלוקת ראשונים. נראה עוד מעט.

[Speaker B] הגמרא בנידה אורח בזמנו לא בא.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם? הגמרא בנידה אורח בזמנו לא בא.

[Speaker B] נו אז מה זה אומר? לא אורח זה רווח, רווחא.

[הרב מיכאל אברהם] אה אתה טעות ב… טעות ב…

[Speaker B] יש הרבה טעויות בדברים כאלה כן. אוקיי, פעם אחת

[הרב מיכאל אברהם] אני יודע קראו תמיד קווי לא קוי.

[Speaker B] בישיבות

[הרב מיכאל אברהם] אומרים קווי, לא יודע במנוקד אומרים קוי, אני לא יודע. קווי וקוי. כן כן, אני לא יודע, אבל אני לא יודע מי צודק, על סמך מה הוא מתבסס אני לא יודע.

[Speaker B] לא משנה, כן מה נפקא מינה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר שיהיה.

[Speaker B] לא

[הרב מיכאל אברהם] שייקספיר זה בן דוד שלו שגם לא קראו שייקספיר, אתם יודעים מי חיבר את מקבת, זה לא היה שייקספיר זה הבן דוד שלו שגם לא קראו שייקספיר. טוב בכל אופן אז הטענה היא שאת העינויים לומדים משבתון שבות. מה זה אומר? מה זה בא להגיד? זה בא להגיד. להגיד שאין על זה עונש כרת. למה? למה אם לומדים את זה משבתון שבות אז אין עונש כרת? כי כתוב כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. מה שנכלל בעינוי, אם אתה עובר עליו זה כרת. ודיברנו על זה שזה על הלאו ולא על העשה באופן הפשוט. היום עוד נדבר. אבל העינויים, כך קוראים לזה, העינויים, הם לא עינויים? זה לא חלק מהעינוי? אלא מה? זה אי שביתה. הרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה. זה לא חלק מהעינוי? לא, כך כתוב בגמרא פה. כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. למה על שאר העינויים, כך קוראים לזה עינויים, אני קורא לזה ככה כי כך רגילים לקרוא לזה, למה שאר העינויים אין כרת? אז הגמרא אומרת, מה הסיבה שאין כרת? כי לומדים את זה משבתון שבות, לא מעיניתם. זה לא חלק מהעינוי. זה דיון אחר. זאת שביתה. ועל שביתה לא מצאנו כרת. הנפש אשר לא תשבות ונכרתה, זה לא כתוב. כתוב הנפש אשר לא תעונה. עכשיו זה מאוד מעניין על רקע מה שדיברנו בשיעורי המבוא, ששם ראינו שלפחות ברמב"ם וגם בפשט התורה נראה שכל העינויים ביום כיפור זאת הרחבה של חובת השביתה. שבערב יום כיפור יש חובת שביתה רחבה. הנה אתם רואים שכל זה מלווה אותנו כל הזמן, הדיון הזה, איך להבין את היחס בין העינויים למלאכה. אם זה היה באמת כך, אז הגמרא הזאת לא ברורה. כי בעצם זה שאת העינויים לומדים משבתון שבות, מה זה אומר? זה בסך הכל אומר שהשביתה ביום כיפור כוללת גם את העינויים. מצוין. וכל מי שלא שובת ונכרת? אז למה זה שמה שלומדים את זה משבתון שבות אומר שאין על זה כרת? נראה מפה שמה פתאום? יש דין שביתה ביום כיפור, ויש דין עינוי ביום כיפור. והכרת נאמר על העינוי, לא על השביתה. ודבר שנלמד מהשביתה, הוא לא חייב כרת. אבל גם זה קשה. כי לפי זה יוצא שמה השביתה ממלאכה? מי שעושה מלאכה ביום כיפור יש כרת? כן, במלאכה יש כרת. המלאכה זה לא חלק מהעינוי? מלאכה זה ודאי חלק מהשביתה.

[Speaker G] היא יצאה מכלל שביתה, מכל ה…

[הרב מיכאל אברהם] זה יוצא דופן, מכל השביתה יצאה מלאכה להגיד לך שעונשה כרת.

[Speaker G] מכל השביתה, איזה עוד שביתה יש? רחיצה, סיכה וכו'.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אלה לא שביתה. אכילה ושתייה זו השביתה, נכון? והמלאכה, סליחה, לא, אכילה ושתייה זה העינוי. ועל זה חייבים כרת. ועל שביתה לא חייבים כרת, נכון?

[Speaker G] רחיצה, סיכה וכולי זה

[הרב מיכאל אברהם] החלק מהשביתה, זה לא העינוי.

[Speaker G] ומלאכה היא יוצאת דופן מהשביתה, רק עליה נאמר כרת.

[הרב מיכאל אברהם] מאיפה אמרו לך שזה יוצא דופן?

[Speaker G] כי עובדה שכתוב לא תעונה, רק על עינויים.

[הרב מיכאל אברהם] למה שלא תגיד

[Speaker G] שלא תעונה זה הכל?

[הרב מיכאל אברהם] תגיד אתה כרת גם על העינויים מצד השביתה שבזה, לא מצד העינוי שבזה.

[Speaker G] בוא

[Speaker B] נראה מה רש"י עונה על כל השאלות. שמה? לומדים משבתון שבות. הכוונה לשבתון שבשבת ולא לשבתון שביום כיפור בלבד. משווה את זה לשבתון שכתוב בשבת. ושמה יש לך ל"ט מלאכות דאורייתא, ואתה מוסיף על זה דברים נוספים שהם דרבנן. ופה מדובר על עינויים.

[הרב מיכאל אברהם] אז כמו ששם המלאכות הנוספות על הל"ט

[Speaker B] מלאכות לא חייבים עליהם את העונש המקורי, גם פה.

[הרב מיכאל אברהם] למה באמת שם לא חייבים? כי מחוץ לל"ט מלאכות זה לא הדין המקורי. וזה שביתה, חלק מהשביתה בשבת. מה שיש במשכן יש, מה

[Speaker B] שאין במשכן לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא בגלל זה. למה לא? בגלל שזה עשה. הרי הכרת ביום כיפור הוא על לאו. דיברנו על זה שכרת על עשין יש רק במילה ובפסח. הכרת, נכון שיש ביום כיפור עשה ויש כרת, אבל הכרת הוא לא על העשה הוא על הלאו. כך לפחות לפי התפיסות המקובלות. אני אעיר עוד על העניין הזה. אם זה ככה, מה שהגמרא אומרת זה לא בגלל ששבתון שבות זה שביתה ולא עינוי. לא זאת הנקודה. אלא שבעינויים יש רק עשה ולא לאו. וכיוון שכך אין על זה כרת. בעינויים יש רק את העשה. ולא את הלאו. איך אני יודע את זה? מאיפה לומדים את הלאו?

[Speaker G] מעניתם את הלאו בעינוי, למדנו מעניתם.

[הרב מיכאל אברהם] לכן אנחנו בונים את הנושא שלב אחרי שלב. מאיפה אנחנו יודעים את זה? קודם כל אתם מבינים מה אמרתי פה? אם זאת הייתה הרחבה של המושג שביתה, גם העינוי, אז אני לא מבין למה שבתון שבות מוכיח, מזה שלומדים את העינויים משבתון שבות, מוכיח שאין פה כרת. יש פה כרת כמו כל ביטול של השביתה. אין עונש מן הדין פה. מה זאת אומרת אין עונש מן הדין? למדו פה איזושהי דרשה. מי אמר שזה דרשה? שבת שבתון. מה שבתון לומדים עינויים. לא, זה המושג שבתון. לשבות יותר רחב מאשר השביתה הרגילה, כולל העינויים. מובן, אז כמו שאמרת בעצמך זה יותר רחב. יותר רחב ממושג שביתה, אבל זה כתוב בתורה שביום כיפור שובתים רחב. אז אני אומר עוד פעם ממנפשך. אם הגמרא אומרת ששבת שבתון זאת הסיבה שיהיו פטורים מהכרת, אני שואל למה? הרי הכרת מתחייב על מי שלא שובת, שובת ממלאכה או שובת מעינוי. ראינו שיש כרת על זה ועל זה. אלא מה תגיד לי לא? באמת התפיסה שאמרנו בהתחלה לא נכונה. אולי מה שכתב ברמב"ם או שבעצם בפשט התורה, שהעינויים הם רק הרחבה של השביתה. לא, יש שתי פרשיות ביום כיפור. יש את העינוי שעליו יש כרת, ויש את השביתה שעליה אין כרת, והעינויים חמשת מה שנקרא חמשת העינויים חוץ מאכילה ושתייה הם בעצם הרחבה של השביתה. אבל האכילה והשתייה זה עינוי, זה לא שביתה. ורק על זה נאמר הכרת לכאורה. ככה אפשר היה להגיד, ואז זה נגד הרמב"ם שאמרנו. אבל זה לא הולך ממנפשך בלי קשר לזה שנגד הרמב"ם. כי הרי גם על השביתה יש כרת, שביתה ממלאכה מחייבת כרת. אז למה גם אם העינוי הוא הרחבה של שביתה ממלאכה באיזושהי צורה מוזרה, עדיין למה שלא נגיד את אותו הכרת שיש על המלאכה גם על העינוי? על כרחנו צריך לומר אחרת. שבתון שבות הבעיה היא לא שביתה לעומת עינוי, לא בכדי נקרא חמישה עינויים. גם זה עינוי. רק הנקודה היא שפה יש רק את העשה ולא את הלאו, לכן אין פה את הכרת. זה מה שהגמרא אומרת. ולמה? זה מחזיר אותנו לשאלה שבה טיפלנו בשיעורים הקודמים, מאיפה נלמד הלאו על העינוי. אם אני לומד את הלאו על העינוי מהמילה ועניתם את נפשותיכם, או כרת כרת, או כל הדברים האלה, אז פה זה לא שייך בעינויים. העינויים נלמדים משבתון שבות. ובשבתון שבות אני לא יודע אם יש גם לאו. נכון כי במלאכה הרי יש את העשה של השביתה, אבל במלאכה כתוב במפורש הלאו. הלאו לא נלמד כמו הלאו של העינוי. אז אם ארבעת העינויים האחרים, לא אכילה ושתייה, הם נלמדים מהמילה שבתון, אז את כל הפלפולים שעשינו על האזהרות, הגזירה שווה וההיקש וכל מה שדיברנו בפעמים הקודמות, ריש לקיש שאי אפשר לכתוב את זה וכל הדברים שדיברנו עליהם, זה לא נאמר על העינוי. ממילא ברור למה הגמרא מוכיחה שבעינויים אין כרת.

[Speaker G] אבל כתוב כל הנפש אשר לא תעונה? אוקיי, אז יש כרת.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא נכלל בנפש אשר לא תעונה, אחרת לא היה צריך ללמוד את זה משבתון שבות.

[Speaker G] אתה אמרת רגע שכולם נקראים עינויים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם. יאללה בואו נקרא לזה עינויים, אבל האיסור של העינוי הוא רק על אכילה ושתייה. אחרת לא היה צריך את הריבוי הזה משבתון שבות.

[Speaker G] זאת אומרת המילה עינוי בתורה היא רק אכילה ושתייה?

[הרב מיכאל אברהם] כן בדיוק. ואלה עינויים אחרים שהם בעצם איזושהי הרחבה. אבל ההרחבה הזאת מרחיבה רק את העשה ולא את הלאו, ולכן אין על זה כרת. אז זה אומר שבעצם זה לא שבתון מול עינוי. זה לא הנקודה שנגד הרמב"ם שאמרנו, שמה שנלמד משבתון זה בא להוציא את מה שנלמד מעינוי. העינוי הוא באמת הרחבה של השביתה כמו שראינו עד עכשיו. מה שכתוב פה זה לא בא להגיד שבתון לאפוקי מעינוי, אלא שבתון הכוונה העשה של לשבות לאפוקי מהלאו. ואז באמת הכל, אם אתם… וזה יהיה תלוי בשאלה איך לומדים את הלאו. כל השיטות שראינו. אם לומדים את הלאו משהו שקשור לכרת אז הנה חינמי בעינויים אין את הכרת ולא יהיה שמה את הלאו וזהו. אם זה נלמד מגזירה שווה של עינוי, אז את הגזירה שווה של עינוי אותו דבר, גם כן לא שייך בעינויים, כי את העינויים לא לומדים מהנפש אשר לא תעונה אלא לומדים משבתון שבות. אז הגזירה שווה לא נאמר על זה. אז לא נאמר פה הלאו, ולכן אין עליו גם את הכרת. אוקיי, אז פה בקיצור זה יהיה תלוי בכל מה שדיברנו עד עכשיו. אפשרות אחרת. אם בכל זאת זה ייכנס לכלל העינויים ויהיה פה גם את הלאו, ואז היינו מצפים שיהיה גם את הכרת. איך לקרוא פה את הגמרא? אז על זה תראו את הרש"י שמישהו הזכיר פה קודם. רש"י אומר: שבתון, לגבי עינוי כתיב, וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה. אגב, להבדיל קצת מהרמב"ן הידוע בפרשת אמור, שהרמב"ן אומר שמה שהשבות במלאכות שבת זה איסור תורה. זה לא איסור דרבנן. הריטב"א בראש השנה בדף ל"ד. ברמב"ם יש כאלה שלומדים ככה, שהרמב"ם לומד את השבתון בתור איסור דאורייתא רק לא חייבים עליו מלכות, לא חייבים עליו סקילה. זה לא איסור מלאכה רגיל של לא תעשה כל מלאכה. אז ברש"י פה נראה שזה לא כמו הרמב"ן שזה צביון השבת, לפתוח חנויות בשבת, על זה מדברים בדרך כלל את השבות של הרמב"ן. פה רש"י מבין שמדובר פה על הרחבה של המלאכות, למשל שביתת בנו ובתו, משהו כזה, שזה איסור תורה אבל לא חייבים על זה מלכות, אולי מחמר, דברים כאלה. והאי נמי שבתון לגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתייה קאתי. שבתון הוא לכם ועיניתם. זה לא שבתון לאפוקי מעינוי, זה שבתון כזה שמרחיב את העינוי, עוד יותר מחזק את מה שאמרתי קודם שאין מפה סתירה לתפיסה של הרמב"ם שזה שבתון מול תפיסת העינוי. לא, שבתון זה הרחבה של העינוי. כיוון שאני מרחיב את זה רק בצד העשה שבזה ולא בצד הלאו, אז אין פה כרת. רש"י אומר יותר מזה, אולי אפילו אם זאת הייתה הרחבה ללאו, אבל זאת רק הרחבה דרבננית, אסמכוה רבנן, בפשטות ברש"י נראה שזה רק אסמכתא. זהו. ואם זה כך, אז כל העסק יורד. כל הדיון שלי קודם לא נכון, או לא נצרך, לא שלא נכון. כי אז הסיבה למה אין פה כרת זה לא בגלל תפיסות רעיוניות שונות, אלא סתם כי זה אסמכתא בעלמא. לו יצויר שזה היה לימוד ממשיי, אז אפילו זה היה שבתון ואפילו שזה היה עינוי לא משנה, היה פה גם כרת. אך לכן רש"י נזקק להגיד שזה רק אסמכתא.

[Speaker H] זהו, רואים את זה באמת אם זה לימוד גמור או לא. מה? איך אפשר לדעת אם זה באמת…

[הרב מיכאל אברהם] רש"י אומר, מזה שאין פה כרת, רש"י מבין שיש פה אסמכתא. מהגמרא, איך הגמרא ידעה? אני לא יודע. אבל רש"י מבין מתוך הגמרא פה שהגמרא כנראה הבינה שזה אסמכתא. ולמה? כי אם זה היה לימוד גמור, אז היה פה גם כרת. מה אכפת לי אם זה שבתון או עינוי? זה אותו דבר. זה הכל שביתה. זה מחזק את התפיסה שדיברתי עליה עד עכשיו, ששביתה ועינוי זה הכל אותו דבר ביום כיפור. ואם זה נכלל בזה, זה כרת. אוקיי? רק רש"י בגלל זה בדיוק נאלץ להגיד שיש פה כנראה רק איזה אסמכתא. לו יצויר שהיה פה באמת תפיסה שונה גם בדאורייתא, אז בשביל להסביר שאין פה כרת לא צריך להגיע לזה שזה אסמכתא. גם אם זה לימוד גמור, אבל זה רק העשה ולא הלאו, או זה שביתה ולא עינוי וכל האפשרויות שדיברנו קודם. אז לא צריך להגיע לזה שזה אסמכתא.

[Speaker G] אבל רש"י אומר שאר מלאכות שלא היו במשכן, זאת אומרת זה כן מלאכות, זה כן דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה השאלה, כי רש"י אומר פה גם את המילה אסמכתא. נכון. אסמכו ביה רבנן. פה יש מקום להתלבט קצת. ואני מתלבט ברש"י בשבת קי"ד, זו סוגיה שלא הספקנו ללמוד, שלחתי לכם את הסיכומים אבל לא הספקנו לראות אותה בפנים, שמה נראה מרש"י שהוא לומד כמו הרמב"ם ששבות בשבת בקי"ד בשבת ששבות בשבת זה איסור דאורייתא, רק לא חייבים עליו סקילה, זה לא איסור דרבנן. ואם זה ככה, יכול להיות שאסמכו רבנן אין הכוונה לאסמכתא בעלמא כמו שאומרים זה אסמכתא אבל לא בעלמא. וזה לא אסמכתא בעלמא, אלא הכוונה חכמים הסמיכו את זה על הפסוק והרחיבו אותו. אז זה איסור דאורייתא שלא נכלל בכלל האזהרה של הסקילה בשבת של איסורי המלאכה, אבל זה איסור תורה. אז אני לא יודע, ברש"י יש כאן שלומדים כך, יש כאן שלומדים כך, גם פה לא לגמרי ברור. אז אחת משתיים: או שהדבר הזה הוא אסמכתא בעלמא, ואז לא צריך להיכנס לכל הדיונים העקרוניים, או שבאמת זה כן, זה לא, זה איסור תורה, הסמיכו רבנן על שבות ולא על עינוי, ולכן אין פה את הכרת. למה? הרי גם על שבות יש כרת, דיברנו על זה, כנראה בגלל שזה עשה ולא לאו. וזה פותח עכשיו כמה אופציות. כשאנחנו מרחיבים את העינויים ואנחנו לומדים את זה משבתון שבות. מה נאמר כאן? או שזה איסור דרבנן העינויים ולכן אין עליהם כרת. אפשרות שנייה, זה הרחבה דאורייתא אבל רק של עשה ולא של לאו ולכן אין כרת. אפשרות שלישית, יש פה אפילו לאו, אבל כרת לא. ואת זה צריך להבין למה לא.

[Speaker G] עוד פעם השלוש אפשרויות.

[הרב מיכאל אברהם] אפשרות אחת איסור דרבנן. שיטת התוספות בהרבה מקומות זה איסור דרבנן. ככה רוב הפוסקים דרך אגב, רוב הפוסקים סוברים ששאר העינויים ביום כיפור זה איסור דרבנן. מדברי קבלה אולי, זה לא איסור דאורייתא. יש דעות שאומרות שיש פה את העשה. הר"ן למשל אומר שיש פה את העשה. ולא לאו, ולכן… גם בר"ן זה לא לגמרי ברור, אבל זה דאורייתא. אז מה זה דאורייתא? יש תפיסה אפשרית אחת שזה רק את העשה ולכן אין את הכרת, כי כרת על עשה זה רק פסח ומילה. פה הכרת הוא על הלאו וזה לא נכלל בלאו. זה מה שקראתי בגמרא פה שבתון שבות עשה ולא לאו. אפשרות שלישית זה להגיד לא, יש פה גם לאו, אבל כרת אין. למה? אם זה נכלל בלאו, על הלאו הזה נאמר הכרת, כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. אם זה נכלל בנפש אשר לא תעונה, למה שהכרת לא יהיה פה? אז פה צריך להגיד שיש מיעוט מיוחד מכרת על העינויים.

[Speaker C] מיעוט מיוחד?

[Speaker H] כן.

[הרב מיכאל אברהם] איך אני יודע את זה? זה לא כתוב פה. איך אני יודע את זה? נראה בגמרות בהמשך. בגמרות בהמשך מופיעים לימודים כאלה.

[Speaker H] משתקף מהמילה לא תעונה, הרי בפסוק כ"ט כתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. זאת אומרת המילה תעונה הולכת עם המילה של ונכרתה. נכון. אחר כך בפסוק ל"ב כתוב שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם. אז מרחיבים את המילה ועיניתם לשבת שבתון.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. שהעינוי הוא בעצם שביתה.

[Speaker H] אבל איך אני יודע שהמילה שבת שבתון קשורה למילה עינוי? הרי אם אתה בפסוק כ"ט…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא שבת שבתון. דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם.

[Speaker H] אה, אבל בפסוק כ"ט כתוב שהכרת הולך רק עם המילה תעונה. אז אתה צריך שכדי להרחיב… לכרת אתה צריך שהמילה שבתון תהיה קרובה למילה כרת גם.

[הרב מיכאל אברהם] למה? שבתון והעינוי זה אותו דבר, הם מילים נרדפות.

[Speaker H] כי כל הנפש אשר לא תשבות ולא תעונה,

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה לא תשבות ולא תעונה? זה כפל מילים.

[Speaker H] לא, תשבות ותעונה זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] כמו שבל"ב זה לא כפל מילים. לא, זה כן כפל מילים, עכשיו צריך להבין למה כפלו.

[Speaker H] לא, תעונה זה אכילה ושתייה. נכון, שבת שבתון זה לשאר ייסורים, אז אם אתה רוצה להרחיב את זה לכדי כרת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אכילה ושתייה זה גם שביתה, זה הלכתי עם כל השיעורים בהתחלה, אכילה ושתייה זה שביתה מאכילה ושתייה, זה הכל שביתה בסוף.

[Speaker H] לפי הדרשה פה זה לא. למה לא? שהמילה שבת שבתון מתייחסת רק לשאר ייסורים.

[הרב מיכאל אברהם] השבתון מתייחס רק לשאר העינויים, השבת לא.

[Speaker H] מה שכתוב פה תלמוד לומר שבתון שבות. נכון, אז זה פסוק ל"ב.

[הרב מיכאל אברהם] ומה עם השבת? שבת שבתון, מה זה השבת?

[Speaker H] השבת

[הרב מיכאל אברהם] זה שביתה מהכל, ממלאכה ומעינוי. זה מה שאמרנו גם ברמב"ם, עוד שביתה יש בו והיא שביתה מעינוי, מאכילה ושתייה.

[Speaker H] הרמב"ם

[הרב מיכאל אברהם] קורא לזה שביתה.

[Speaker H] ובשביתה רגילה אמרנו זה כרת.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר לכאורה גם פה היה צריך להיות כרת, כי זה אתה רק מרחיב ואתה אומר גם זה נכלל בשביתה, אז למה לא נכלל גם בכרת?

[Speaker H] יש פסוק בפני עצמו, לא? לגבי המלאכות יש פסוק בפני עצמו שכתוב כרת.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל אחרי ששני הפסוקים, היה צריך להשמיע על כל אחד מהם לחוד, אבל אחרי שהשמיעו את זה אני מבין שמה שיש כאן זאת שביתה רחבה.

[Speaker H] נכון, אבל אם אתה אומר שהמילה שבתון כוללת את האכילה ושתייה אז תלמד מהמלאכות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, היא לא כוללת אכילה ושתייה, שבתון לא

[Speaker H] כולל אכילה ושתייה.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, יש מושג שביתה, ועל המושג הזה חייבים כרת, מה נכלל בו? על זה צריך ילפותות. שביתה אחת, יש פסוק אחד שמלמד שבשביתה הזאת נכללים איסורי מלאכה, פסוק אחר מלמד שבשביתה הזאת נכללת אכילה ושתייה, פסוק שלישי מלמד שבשביתה הזאת נכללים שאר העינויים. אחרי שלמדתי את זה, עכשיו הכל זה שביתה, אז עכשיו על זה יש גם כרת.

[Speaker H] מה פתאום? שהמילה כרת שהיא פעם נאמרה במפורש לגבי מלאכה ופעם אחת היא נאמרה במפורש לגבי אכילה ושתייה, בגלל שאני לוקח ולומד מהעינוי להרחיב אותו, פתאום אני גם רוצה להוסיף לו כרת. למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] אותו איסור, מה ההבדל? אתה אומר שבכלל האיסור ההוא יש גם את העינויים האלה, אז גם הכרת שנאמר שמה נאמר עליהם. מה ההבדל?

[Speaker H] אני גם יכולתי להרחיב אותו במילה של המלאכה. אם אתה רוצה לא להוציא אותו יוצא דופן מהשביתה של המלאכה, נו, אם כרת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מלאכה ועינוי זה אותו דבר, על שניהם חייבים כרת. השאלה היא רק על שאר ארבעת העינויים, לא על אכילה ושתייה. השאר ארבעת העינויים מצטרפים גם לחבילה.

[Speaker H] בשביל שאר העינויים היית צריך לעשות הרחבה מיוחדת. נכון, אז לא מספיק שעשית הרחבה מיוחדת אתה רוצה להוסיף לו גם.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא לא מספיק, זה אותו דבר, ברגע שהרחבת משהו הרחבת אותו אז איז, האיסור והכרת. למה זה?

[Speaker H] למה לא? אתה מרחיב אותו רק ללאו, לא לכרת.

[הרב מיכאל אברהם] למה? למה? מרחיב, כל מה שיש בזה יש גם בעינויים האחרים.

[Speaker H] הרי אחרת היה כתוב כי כל הנפש אשר לא תשבות ולא תעונה ונכרתה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מספיק להגיד לי נפש אשר לא תשבות ונכרתה, ומגלים לך שהלא תשבות כולל בתוכו גם את העינויים, ועכשיו לכל מקום שיש שביתה תציב גם את העינויים האחרים ולא רק את אכילה ושתייה.

[Speaker H] לי נראה שאם אתה מרחיב משהו אז יותר פשוט כאילו להרחיב אותו במינימום ולא להרחיב אותו.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה לא להרחיב אותו, זה סתם ליצור עוד איסור. לא, הרחבת שזה גם אסור. אם אתה עוד פעם אתה צודק על האיסור הזה, אבל אם אתה אומר שזו רק הרחבה של המושג שביתה, אז כל מה שנאמר על שביתה נאמר גם על זה. למה לא? זה בדיוק ההבדל בין הרחבה לבין הוספת עוד איסור. אבל כשאני אומר שגם באכילה ובשתייה, אכילה ושתייה ומלאכות הרי נאמרים במקומות שונים. איך הרמב"ם ובעצם גם בתורה רואים את זה, עושים מזה מכלול אחד שהכל זה השביתה ביום כיפור. עוד פעם, הלאווים הם לאווים שונים, אבל בסופו של דבר למרות שזה נמנה כלאו שונה אנחנו רואים את זה כחבילה אחת. אז אם זה ככה, יש פה איזושהי חבילה כללית למרות שהיא מצטרפת מכמה אזהרות שונות. אז גם האזהרה הזאת היא רק הרחבה של החבילה הכללית וכל מה שיש בחבילה הכללית יש גם פה. ככה הייתי אומר באופן הפשוט. עוד פעם, אם התורה הייתה אומרת שלא בסדר גמור ושתגיד שלא. היא לא אומרת שלא. נראה בהמשך שהיא כן אומרת שלא. עוד פעם, זה כל דבר שאתה מוסיף את האיסור אתה גם מוסיף את העונש. מי אמר שלא? זה בדיוק מה שדיברנו, אני חושב שאיתך דיברתי אחרי השיעור הקודם, על תחילת הלכות אישות. הרמב"ם מדבר שמה על קניין כסף הוא מדברי סופרים בתחילת הלכות אישות. הלכה אחת אחרי זה הוא אומר שמי שבא על האישה הזאת חייב מיתה, כולל העונש. למה? כי במקום שבו ההרחבה מרחיבה מושג שכבר קיים בתורה זה לא הנישא מן הדין. זה גילוי שהמושג בתורה כי יקח איש אישה כולל בתוכו גם קיחה בכסף. עכשיו כל מה שנאמר על קיחה נאמר גם על קיחת כסף. הנישא מן הדין כשאנחנו מדברים על דרשות זה מקום שהדרשה מחדשת דין חדש. רואים את זה ברמב"ם בהרבה מקומות.

[Speaker G] יש איזושהי תורה או מיעוט שאומר לנו שזה לא כרת? על האפשרות השלישית שזה לאו, יש לאו אבל אין כרת. מאיפה המיעוט?

[הרב מיכאל אברהם] נראה בהמשך הגמרא. אני רק מציב פה את שלושת האפשרויות שעולות כאן שבהמשך הגמרא אני כבר. צריך ממש להזדרז כי אני רואה שאני לא מספיק את זה. בהמשך הגמרא יש כל מיני מקורות מוזרים ולא לגמרי ברור מה הקשר בין הסוגיות. זה מפוזר פה עד דף ע"ז, גם בע"ד, בע"ז עמוד א', ע"ז עמוד ב'. בכל אחד מהמקומות האלה מתחיל איזשהו דיון כאילו שלא למדנו אף פעם את חמשת העינויים, וכל פעם מחדש מביאים מקור וממש לא ברור מה היחס בין המקורות האלה. אז רק בקצרה נראה אותם מהר כדי שנוכל רק לסיים ולדון את הדיון הכללי. רק אולי רק לפני שאנחנו עוברים, תראו בדף ע"ז עמוד א' יש תוספות דיבור המתחיל דתנן. בדרך כלל הדפים שאני מחלק לא כוללים את מה שמופיע בגמרא עצמה. אוקיי? זה רק מקורות שמחוץ לגמרא, אז תביאו גם גמרות. אז יש שם באמצע התוספות כתוב ופירש רבנו תם. מצאתם? דכל עינויים דיום הכיפורים ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא. כמו שיש כאלה שלומדים ברש"י שאסמכו רבנן, רש"י שקראנו קודם. אז ברבנו תם זה מפורש. אותו דבר בתוספות בנדרים על אותה סוגיה בדף פ' שמובאת אצלנו בגמרא, שהיו כל העינויים, מה שהברייתא שמובאת אצלנו. יש עוד תוספותים בנידה, תוספות בנידה בדף ל"ב. תוספות ישנים בתחילת הפרק אצלנו, אם אתם תסתכלו שם, מסקנתו גם כן שזה דרבנן, למרות שהוא מעלה גם אפשרות שזה דאורייתא. כך שיטת רוב הראשונים ורוב הפוסקים, שהשאר העינויים הם דרבנן. בסדר? וזה אם אנחנו חוזרים לגמרא שקראנו עכשיו על השבתון שבות באמת צריך להיקרא בתור אסמכתא בעלמא. אולי רש"י מתכוון לזה, אולי לא, אבל לפי הראשונים האלה כנראה שזאת אסמכתא בעלמא. עכשיו תראו בגמרא בדף ע"ו עמוד ב' כתוב רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי עינוי. רואים? ע"ו עמוד ב'. רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי עינוי. אני צודק או ע"ז עמוד א'? ע"ו עמוד ב' למטה, לקראת השליש התחתון שלה. אוקיי. מנלן דאיקרי עינוי? דכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי. מאי לחם חמודות לא אכלתי? אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אפילו נהמא דחיתי דחייתא לא אכל. ומנלן דחשיב כעינוי? דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך. זאת אומרת יש גילוי מילתא מספר דניאל שזה נקרא עינוי רחיצה וסיכה. אחרי זה גם בהמשך איבעית אימא רחיצה דאיקרי עינוי מנלן, ממשיכים גם על רחיצה. בקיצור יש לנו גילויי מילתא, אגב הכל זה מדברי קבלה. יודעים מה זה דברי קבלה? דברי קבלה הכוונה מהנ"ך, לא מהתורה. יש לנו גילויי מילתא כאלה מה נקרא עינוי. למה צריך את זה? בפשטות נראה שזה מקור אלטרנטיבי איך אנחנו יודעים ששאר העינויים אסורים. יש לנו גילוי מילתא שהם גם נקראים עינוי, והרי התורה אמרה שצריך להתענות ביום כיפור וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. אנחנו רק שואלים את עצמנו מה זה להתענות, אז בדניאל אנחנו לומדים שגם רחיצה וסיכה נקראים להתענות. בסדר. עכשיו שלמדנו את זה זה נכלל באיסור של התורה של רחיצה וסיכה. ואז כמה הייתי כמובן מצפה לזה, שגם כרת יהיה פה, נכון? כי תשאלו, אבל זה מדברי קבלה? לא דברי קבלה, זה גילוי מילתא בלבד. כבר הזכרתי את הגמרא בקידושין בדף ב' עמוד ב' נכון? שהריטב"א מביא שמה, אפילו עמוד א', שהריטב"א מביא שמה שקיחה קיחה משדה עפרון זה גילוי מילתא, זה לא גזירה שווה. גילוי מילתא פירושו, וזה אמרתי בדף ב' עמוד ב', והיה לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל, ותיקנת אותי זה ב' עמוד ב' ולא ג' עמוד ב'. בבא קמא? זה בבא קמא, נכון, בקידושין זה דף ב'. שמה רואים משם, כך ראשונים מאירים, שגילוי מילתא זה לא גזירה שווה. מה זאת אומרת? גזירה שווה לא עושים בין פסוק בנ"ך לבין פסוק בתורה. זה אסמכתא, זה איסור מדברי קבלה. אבל גילוי מילתא כן. למה? כי גילוי מילתא זה פירוש מילה. ואני שואל את עצמי מה זה קיחה, מה זה נגיחה בקרניים. אז אני יכול ללמוד מפסוק בנ"ך מה פירוש המילה הזאת. זה לא מקור, זה רק מגלה לי מה פירוש המילה בתורה. אז מה אכפת לי שזה מנ"ך? אחרי שמצאתי שזה פירוש המילה בתורה, אני יודע מה התורה אסרה. ברגע שאני מבין שזה גילוי מילתא, זה רק גילוי מילולי, זה מילון בעצם, אז זה לא משנה מאיפה זה לקוח, אז זה כלול במה שהתורה אמרה. אבל אם כל אלה נקראים עינוי, אז אני חוזר עכשיו לתורה, אז אם ככה אז כל העינויים היו צריכים להיכלל באיסור העינוי כולל הכרת, הלאו והעשה וכל מה שאמרנו, אין הבדל ביניהם לבין אכילה ושתייה. הגילוי מילתא הוא מדברי קבלה, אבל זה רק המילון. אחרי שלמדתי את זה אני יודע שזה מה שכתוב בתורה. יותר מזה. אם באמת זה ככה, אז למה הגמרא אצלנו לומדת את זה משבתון שבות? לומדים את זה מתענו את נפשותיכם, שיש גילוי מילתא שתענו את נפשותיכם כולל גם ארבעת העינויים. למה צריך ריבוי מיוחד של שבתון שבות? מאוד לא ברור העניין הזה. אם אנחנו, זה תלוי בשיטות השונות שאמרתי קודם. אם אני מבין שזה אסמכתא, אז אין בעיה, אז זה רק אסמכתא וגם פה כנראה זה אסמכתא. אוקיי, בעצם עינוי זה רק אכילה ושתייה. רחיצה וזה זה אסמכתא שזה נקרא עינוי, והשבתון שבות זה באמת…

[Speaker H] מה? איך יודעים שעינוי זה דווקא אכילה ושתייה? הרי בתורה לא כתוב על אכילה ושתייה, כתוב עינוי, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] תענו את נפשותיכם.

[Speaker H] לא, כל האוכל בו, לא כתוב במפורש. כתוב, כתוב. מי שאוכל בו יש כרת וכולי. אני חושב שיש. כי שהרמב"ם אומר, למשל אומר מצוות עשה שיש ביום הכיפורים היא לשבות בו מאכילה ושתייה, הוא לא מביא פסוק, הוא אומר שנאמר תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו עינוי שהוא לנפש זה הצום. לכאורה הייתי מצפה לפסוק, כל

[הרב מיכאל אברהם] הנפש אשר לא תעונה, לא כתוב אכילה, לא כתוב אכילה

[Speaker H] בתורה, לכן חסר לי את המילה עינוי איך לפרש אותה, המושג הבסיסי.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הגמרא הבינה, תענו את נפשותיכם באופן הפשוט מה זה תענית? תענית זה לא לאכול ולא לשתות. למה?

[Speaker H] נגיד שכל מקום שנמצא בתנ"ך שקשור לעינוי,

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת, הגמרא אומרת, הגמרא

[Speaker H] מונה שם את כל הפסוקים.

[הרב מיכאל אברהם] ואז כנראה התפיסה, זה אפשר להגיד, ואז יוצא שהכל זה יש עליו גם לאו וגם עשה כהתפיסה השלישית שהבאתי, ואז אפילו כרת ואז צריך מקור מיוחד להפריד. בדיוק. אז זה התפיסה השלישית. התפיסה השנייה שאומרת שזה הכל אסמכתא, אז גם פה זה כנראה אסמכתא. תענית זה אכילה ושתייה, והעינויים האלה זה רק חלק מהאסמכתא.

[Speaker H] מה עם מסורת?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מסורת? פירוש המילה אכילה ושתייה. תענית זה אכילה ושתייה מהפסוק. מה זה מסורת? כל פירושי המילים הם מסורת, זה הכוזרי הידוע. אז הפרי עץ הדר, פירוש המילים זה אתרוג, לא דקלא וטינא. למה? כי אנחנו מבינים, זה פירוש המילה פרי עץ הדר בתורה. בסדר? עכשיו נכון, זה לא אומר שלא מתענים בעוד אופנים, אבל כשהתורה אוסרת תענית זה זה, והשאר זה אסמכתא, הרחבה כזו או אחרת. זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה, מה הלימוד של דניאל?

[Speaker D] סיכה ושתייה? אסמכתא, אסמכתא.

[הרב מיכאל אברהם] כל אסמכתא. כך צריך להגיד לפי רבנו תם בכל מקרה. כל הראשונים שאומרים שארבעת העינויים זה רק מדרבנן, אז גם זה אסמכתא, לא רק שבתון שבות. נכון?

[Speaker D] אבל אכילה ושתייה

[Speaker H] זה גם באותה קטגוריה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אכילה ושתייה זה לא צריך אסמכתא. אכילה ושתייה זה המילה עצמה בתורה. להתענות זה לא לאכול ולא לשתות. זה נקרא להתענות.

[Speaker H] אז צריך להיות שאין גמרא שבעצם שואלת מניין לאכילה ושתייה שזה עינוי.

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך, כי זה פירוש המילה.

[Speaker H] זאת אומרת אין גמרא כזאת.

[הרב מיכאל אברהם] זה פירוש המילה. כן, זה מה שאני אומר, זה פירוש המילה. לא צריך פה את העניין הזה. אז צריך להגיד שזה אסמכתא. אפשרות אחרת זה להגיד שפה באמת מדובר על העינוי ובגמרא אצלנו מדובר על השבות, על השביתה, ואז באמת צריך להבין מה היחס ביניהם. או שאני מוותר על המודל הבסיסי שהעינוי הוא חלק משביתה גדולה, או שבאמת אני חוזר לשאלה שזה הלאו וזה העשה. ואז אני אומר ככה, שבתון שבות זאת הרחבה של העשה, ולכן אין שם כרת. לא בגלל שזה אסמכתא, אלא שזה הרחבה של העשה. ופה מדובר על הרחבה של הלאו.

[Speaker G] נו, אם זה הרחבה של הלאו, למה אין כרת?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, ואז באמת יוצא שארבעת העינויים התרבו הן ללאו והן לעשה, וזה התפיסה השלישית. מה שמעורר כמובן את השאלה, אז למה שלא יהיה כרת על ארבעת העינויים? אז פה אנחנו נצטרך להביא מקור שפוטר בארבעת העינויים מכרת, מקור מפורש שפוטר. בסדר? ובאמת אם תסתכלו, הגמרא בדף ע"ד עמוד ב' גם מביאה דנה במקור לעינויים. תנו רבנן, תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שב ואל תעשה, אף עינוי נפש שב ואל תעשה. ואימא היכא דאיתי לא משנה, דנים בכל העניינים האלה. אז בסוף בתוך הדברים תראו, מה מלאכה דבר שחייבים עליו במקום אחר, מה הכוונה חייבים עליו? כרת במקום אחר, אף עינוי נפש שחייבים עליו כרת במקום אחר, אני מוסיף את המילה כרת, זה לא כתוב בתורה. ואיזה זה? זה פיגול ונותר. הוי פיגול ונותר שהם בכרת ולא הוי תבל שאינו בכרת, תלמוד לומר תענו ועיניתם את נפשותיכם ריבה וכולי, ממשיכים הלאה. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא, אני לא נכנס לכל הריבויים שמנסים שמה הכל להידחף בסוף, ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא, עינוי שהוא אבדת נפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתייה. אגב זה המקור לזה שאכילה, יש פה איזה שהוא מקור לזה שזה אכילה ושתייה.

[Speaker G] והאבדתי את הנפש ההיא זה פסוק שנאמר לגבי יום כיפור? מה? והאבדתי את הנפש ההיא זה פסוק שנאמר לגבי יום כיפור?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, יש פה לא, אבל אבל הנקודה היא שעינוי שהוא אבדת נפש זה העינוי, זה העינוי שלומדים אותו לגבי יום כיפור. ואם נפשך לומר וכי תימא בעריות, הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש, עינוי שיש בו אבדת נפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתייה. עכשיו פה בהקשר הזה, יש מהראשונים שרוצים לטעון שעינוי שיש בו אבדת נפש רק עליו חייבים כרת, וזה בא למעט את כל העינויים שהם לא אכילה ושתייה מכרת. הלאו והעשה יש, אבל זה מתמעט מהכרת. הגמרא הזאת לפי ה וזה גרסאות, תלוי איך גורסים.

[Speaker C] עוסקת

[Speaker D] בכרת.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, הגמרא הזאת הולכת לפי השיטה שיש גם לאו וגם עשה בעינויים, וצריך מקור שבא למעט אותם מכרת.

[Speaker D] אבדת נפש דווקא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אוקיי, אז זה יכול להשלים את התפיסה השלישית. בקיצור יש לנו שלוש אפשרויות. יש אגב עוד גמרא שלא קראתי בדף ע"ו עמוד א', אסור באכילה הני חמישה עינויים כנגד מי? רב חסדא כנגד חמישה עינויים שבתורה, כתוב חמש פעמים ועיניתם את נפשותיכם, עוד מקור לחמשת העינויים. בקיצור, ממש לא ברור בגמרא מה היחס בין כל המקורות האלה, המון אפשרויות. או שזה הכל אסמכתות, או שזה גילוי מילתא, או שאחד בעשה ואחד בלאו. אפשר לנסות ולתפור כל אחד מהם לפי כל שיטת ראשונים, אבל זה לא זה לא משנה, אלה האפשרויות שיש, כל השאר זה רק קומבינטוריקה. אז בסופו של דבר הטענה היא שיש שלוש אפשרויות. אפשרות אחת שיטת התוספות שזה הכל אסמכתא. אפשרות שנייה שהכל זה לימודים גמורים, אחד מהם זה ריבוי על העשה והשני זה ריבוי על הלאו, ואז יש גם עשה וגם לאו בעינויים, ואז כמובן צריך מקור מפורש למעט את זה מכרת, זה המקור שהיינו בע"ד. אפשרות שלישית שכל הריבויים האלה נאמרים לגבי העשה, אולי אם יש ריבוי על הלאו זה אסמכתא, אבל דאורייתא זה רק העשה ולכן אין כרת. השבתון שבות בא לרבות את העשה ולכן כרת אין פה למרות שזה מתרבה מדאורייתא. איפה מוצאים שיטה כזאת? בתוספות ישנים בתחילת הפרק.

[Speaker G] שיטה שזה עשה ולא לאו?

[הרב מיכאל אברהם] שזה רק שיש פה דאורייתא, זה לא אסמכתא בעלמא ואין פה את הכרת.

[Speaker H] למה למשל לא הביאו את פיגול ולא נגיד אוכל חמץ? שם זה כאילו עשה.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם. שם הכרת הוא על העשה, אנחנו מחפשים על הלאו. אם זה בא למעט את הכרת מהלאו, אז רק דבר שיש עליו כרת גם פה חייבים כרת על הלאו, אבל דבר שלא חייבים כרת, אז פה בלאו לא יהיה עליו כרת. זה תלוי בגרסאות, יש שם גרסאות שונות באיך קוראים את זה, מה זה והאבדתי, מה זה בא למעט. תוספות ישנים בתחילת הפרק, אז כתוב שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה רחיצה וסיכה, לכאורה משמע שכל אלו העינויים חוץ מאכילה ושתייה מדרבנן, מדליכא בהו כרת. כמובן מניח כבר שאין בהם כרת ממילא, אז זה רק דרבנן. רק באכילה ושתייה כדאמרינן בגמרא. וגם מדשרינן למלך וכלה, הרי יש היתרים מיוחדים המשנה עצמה למלך ולכלה לרחוץ, ושיש חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ולמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, אז כל ההיתרים האלה לא סביר שמתירים איסור תורה. לכן כתוב ותראו את המשפט המפתח, לרחוץ מיהו כל הני איכא לדיחויי שאין כרת אלא באכילה ושתייה שיש בו איבוד נשמה כדאמרינן בגמרא אף על פי שכולן הן מן התורה. אז הוא תופס שהכל מן התורה רק כרת אין. למה? כי רק בדבר שיש בו אבדת נפש מה שראינו בגמרא פה, זה התוספות ישנים מציע, שאבדת נפש הזה בא למעט מכרת, אבל יש בו איסור תורה, לא רק שיש בו איסור תורה, יש בו איסור תורה גם על העשה וגם על הלאו. ברמה העקרונית היה צריך גם להיות פה כרת, רק בגלל האבדת נשמה התמעט הכרת. מסקנת התוספות ישנים היא לא כזאת. בסדר? מסקנת התוספות ישנים היא לא כזאת. ולמה? כי אחרת לא היו מתירים.

[Speaker H] אז למה לא תגיד שהיתר הוא מהתורה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא היו מתירים למלך ולכלה, לא. גם זה מהתורה. אז הוא אומר שלא. כמו בחול המועד שחכמים. אז הוא אומר שלא. הוא טוען שכיוון שיש היתרים משתמע שזה דרבנן. הוא כנראה מבין את ההיתרים, אני מדלג פשוט כי אני כבר לא יכול להיכנס לכל המקורות, אבל הוא תופס את ההיתרים האלה כדחייה. בגלל שיש איזה שהוא צורך, אז פה חכמים התירו. חכמים יכולים להתיר את הדבר שהם עצמם אסרו, אבל מה שהתורה אוסרת לא מתירים מקום שיש צורך. מה יגידו אלה שאומרים שזה דאורייתא? הוה אמינא. או תוספות ישנים או הר"ן, אם ראיתם הר"ן על הרי"ף אומר שזה דאורייתא, הוא באמת יגיד שזה היתרים מהותיים. זאת אומרת, סוג כזה של רחיצה לא נכלל בכלל באיסור, זה הותרה, זה לא דחויה. כל מה שאסרו זה רחיצה של תענוג, אבל רחיצה של חתתים, רפואה או דברים אחרים, זה לא נאסר, לפחות לא מדאורייתא, אולי מדרבנן כן, ואז במקום צורך יש מקום להקל.

[Speaker G] מי אומר שיש גם לאו?

[הרב מיכאל אברהם] הר"ן אומר שזה דאורייתא, אבל לא ברור מה, האם זה רק עשה ולכן אין כרת, או שזה גם עשה וגם לאו ובכל זאת זה התמעט מכרת.

[Speaker G] יש משהו במפורש שאומר שזה גם לאו?

[הרב מיכאל אברהם] רק הווא אמינא של תוספות ישנים הזה, זה מה ש…

[Speaker G] לא, זה עשה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר גם עשה וגם לאו כי אחרת הוא לא צריך את המיעוט מהכרת. אם זה רק העשה אז לא צריך את המיעוט מהכרת. רק צריך לזכור עוד משהו, יש ראשונים, הזכרתי כבר את הבה"ג ואת רס"ג לפי רבי ירוחם פרלא, שהם טוענים שעל עינוי ביום כיפור באמת אין לאו יש רק עשה. באמת אין לאו. ואז יוצא חידוש מאוד גדול, יוצא שהכרת שנאמר ביום כיפור הוא כרת על עשה. ואז יש דוגמה שלישית חוץ ממילה ופסח שיש כרת על העשה. ואז יכול להיות שגם אם העינויים האלה התרבו רק על העשה, עוד השאלה למה לא יהיה כרת. ועל כורחנו צריך מיעוט מיוחד שממעט אותם מהכרת, ואבדת את הנפש. כן, כל השאר זה קומבינטוריקה אבל אלה העקרונות לסדר את השיטות. אם פספסתי פה משהו, כן יש את השאילתות, תראו אצלכם בדף. הר"ן על הרי"ף אני מדלג, תסתכלו, בעצם זה לא מופיע בדף נכון? אז תראו בגמרא. הר"ן על הרי"ף, תראו שהוא משיג שזה דאורייתא. הוא מקשה על עצמו אז למה חכמים התירו? אבל בסופו של דבר הוא משיג שזה דאורייתא. אמרתי רוב השיטות זה דרבנן, הוא טוען שגם הרמב"ם סובר זה דאורייתא. הרמב"ם אומר מפי השמועה, לא לגמרי ברור מה הסטטוס של זה. בשאילתות אבל כתוב כך, תראו שאילתה קס"ז. שאילתה דאזהרינו הקדוש ברוך הוא לישראל למיטב בתעניתא בעשרה בתשרי. אזהרינו זה לאו, נכון? ואפילו בשבת, דאפילו יום כיפור חל בשבת. ואסור באכילה ובשתייה נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה תשמיש המיטה מדאורייתא. הכל אסור מדאורייתא והוא גם לא מחלק, גם הלאו, אזהרינו. נכון? אז הוא אומר גם לאו וגם עשה. מנלן? חמש עינויים כתיבי. ועניתם, תענו, אחד לאכילה ושתייה, אחד לרחיצה, אחד לסיכה, אחד לנעילת הסנדל ואחד לתשמיש המיטה. אז הוא מבין את הריבוי של חמשת העינויים כריבוי שהכל נכלל בתוך הדאורייתא, הלאו. ואז ממש היינו מצפים שיהיה כרת ושיש גם כרת, לא רק לאו, נכון? עכשיו תראו בשאילתה קס"ח. שאילתה דמיחייבין בית ישראל למיטב תעניתא ביומא דכיפורי. פה זה לא אזהרה אלא דמיחייבין. מה זה דמיחייבין? לא לגמרי ברור. אולי הוא מתכוון על החיוב של הכרת, אני לא יודע. ועינוי אינא נפשיה דכתיב אך בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים ואסור באכילה שתייה רחיצה וכולי. אמר רב חסדא הני חמש עינויים דקתני כל קבל חמש עינויים דכתיבי באורייתא, והני נינהו: אך בעשור לחודש, ובחודש החודש, שבת שבתון, שבת שבתון, והייתה לכם חוקת עולם. בקיצור אלה כל המקורות האלה זה הכל דאורייתא. ברם צריך את למימר אילו מאן דמפנק, אי נמי כאיבן ליה כרעיה, כן כואבות לו הרגליים, מי שרי ליה למיפק במיגורבא? כן באיזה בנעליים שהם אסורים. בקיצור כל ההיתרים, בדיוק מה שהתוספות ישנים שאל, אם הכל דאורייתא אז איך חכמים מתירים וכולי. הוא מביא עוד היתרים ואז הוא אומר מי אמרינן תמי דסנדל משום עינוגא הוא דאסיר, והא לא מיענג? או דילמא סנדל סתמא אמר רחמנא וכל דהו אסיר? כן? אז מה רואים? שהוא תופס את ההיתר לא בתור היתר של דחויה, אלא יכול להיות שכל הסנדל שנאסר זה סנדל לעינוגא. מי שלא עושה את זה לעינוגא זה פשוט לא נאסר. זה התשובה שלו לקושיה של התוספות ישנים. בסדר? ולכן לעניין מאן דמפנק שרי ליה למיפק במיגורבא, דרב יהודה נפק בסנדלא דהינומי וכולי. בקיצור זה הכל היתרים שהם היתרים בגופא דדין. ולמה? כי הוא לשיטתו תופס שהכל אסור מן התורה. אז באמת קשה עליו אז איך חכמים התירו? חכמים התירו כי התורה מסרתן לחכמים לקבוע. אגב הלשון הזאת מופיעה בר"ן. מסרן הכתוב לחכמים, נכון? נדמה לי מסרן הכתוב לחכמים לקבוע מה מותר ומה אסור. אבל זה הכל דאורייתא.

[Speaker H] תסתכלו אחרי זה אני כבר לא זוכר לא

[הרב מיכאל אברהם] מוצא כרגע את הלשון אבל זה כאילו מסרן הכתוב לחכמים. בסדר, אז זה המקורות שזה דאורייתא. אוקיי. בר"ן עצמו לא לגמרי ברור אם זה רק עשה או גם לאו. אני אומר עוד פעם, לאלו שאומרים שיש רק עשה ביום כיפור, אז ודאי שזה רק עשה ולא לאו, כי לא יכול להיות שיהיה בעינויים משהו מעבר לאכילה ושתיה, אפילו אכילה ושתיה זה רק עשה. אוקיי, אז לכן זה יהיה תלוי בכל השיטות שכבר ראינו. ברמב"ם, רק עוד הערה אחרונה, ברמב"ם, תסתכלו בדף אצלכם בעשה קס"ד, את הלאו קצ"ו כבר הבאתי בעבר, אבל עשה קס"ד הוא כותב ככה: שציוונו להתענות בעשירי מתשרי, והוא אמרו יתעלה, אחרי מות כן, "תענו את נפשותיכם". ובא הפירוש בספרא, "תענו את נפשותיכם" עינוי שהוא איבוד נפש, ואיזה זה אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה. והשביתה מחויבת מאלו הפעולות כולם מאומרו "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם", כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים, והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו. כן, גם האיסורים, גם העינויים, ולכן אמר שבת שבתון. ברמב"ם משתמע שזה ריבוי ממש, זה לא אסמכתא, זה ריבוי ממש. אבל תשימו לב שבלאו זה לא מופיע. את הלאו קראנו, המצווה קצ"ו, שהזהירנו מלאכול ביום צום כיפור, לא מוזכר פה ריבוי של העינויים. ברמב"ם משתמע שהוא קורא את שתי הסוגיות שראינו, שאצלנו בסוגיה כשריבו את זה משבתון ריבו את העשה, מה שקראתי בהתחלה. ולגבי הלאו של הלאווין, שמה זה דאורייתא זה רק אכילה ושתיה והעינויים, ולכן אין כרת. אז מה זה כל הזה שבכלל העינוי, מה שמופיע בהמשך הגמרא? הרמב"ם יגיד, יגיד כנראה שזאת איזושהי אסמכתא, הכל מדברי קבלה הרי, נכון ראינו את זה כבר. אז זה לא מוכרח שזה אסמכתא אבל כנראה שכך הרמב"ם למד את זה. ברמב"ם נראה שזה רק עשה ולא לאו. כן, טוב, תודה רבה.