לוגיקה דאונטית והיחס בין לאו לעשה – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הבחנה מושגית בין עשה ללא תעשה
- שכר מצווה, קיום, והימנעות מלאו
- מקורות קודמים: רמב״ן ושדי חמד, מהר״ל ורמב״ם
- תניא: אגרת התשובה, חילוקי כפרה והעדר “אור”
- אונס, תשובה, והבחנה בין תיקון עונש לתיקון מציאות
- מצוות עשה מותנית וקיומית: ציצית, תפילין, וברכת המזון
- הערה מתודולוגית על “מכלול” מול פירוק לחשבונות
- קידושין: מצוות עשה שלא הזמן גרמן ודוגמאות “לא מוצלחות”
- תוספות: שני תירוצים ויחס עשה–לאו
- הרמב״ן: עיקר המצווה עשה והלאו “לקיים העשה”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר את ההבחנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה כהבחנה ערכית ולא ביצועית: עשה מצביע על מצב רצוי ולא תעשה מצביע על מצב לא רצוי, גם כשמדובר במצב אקטיבי או פסיבי. הוא טוען שהשאלה המרכזית היא האם יש התנגשות חזיתית עם רצון התורה (לעשות את מה שאסור) או התנגשות לא־חזיתית (לא לעשות את מה שנדרש), ומתוך זה הוא מסביר את דפוסי השכר והעונש, את היחס של קיום מול ביטול, ואת הכלל עשה דוחה לא תעשה. בהמשך מובאים מקורות—הרמב״ן עם השדי חמד, המהר״ל והרמב״ם, ולאחר מכן התניא—כדי לחדד כיצד קיום עשה נחשב פעולה חיובית של “המשכת אור”, בעוד אי־מעבר על לאו אינו מוגדר “קיום” במובן של שכר מצווה. לבסוף נידונות סוגיות בקידושין על מצוות עשה שלא הזמן גרמן דרך הדוגמאות מעקה, השבת אבידה ושילוח הקן, עם תוספות והרמב״ן שמבררים את יחס הלאו והעשה באותן מצוות ואת השלכותיו על חיוב נשים ועל עשה דוחה לא תעשה.
הבחנה מושגית בין עשה ללא תעשה
הטקסט קובע שמצוות עשה מתארת מצב רצוי ומצוות לא תעשה מתארת מצב לא רצוי, בלי תלות בשאלה אם מדובר בעשייה בפועל או במחדל. הוא מנסח את ההבחנה כמידת חזיתיות ההתנגשות עם רצון התורה: עשייה של מה שהתורה לא רוצה היא התנגשות חזיתית, ואי־עשייה של מה שהתורה רוצה היא התנגשות לא־חזיתית. הוא טוען שמתוך ההבחנה הזו ניתן להבין את ההשלכות המוכרות על שכר ועונש לא פחות טוב, ואולי יותר טוב, מאשר מתוך חלוקה טכנית של קום עשה מול שב ואל תעשה.
שכר מצווה, קיום, והימנעות מלאו
הטקסט טוען שלהימנע מלעבור על לאו אינו “קיום מצווה” ואינו בעל ערך חיובי כשלעצמו, אלא רק הימנעות ממעשה שלילי. הוא מבדיל בין “שכר מצווה” במובן ההלכתי של קיום לבין אפשרות ש-Hashem נותן שכר גם על עניינים מוסריים שאינם “מצווה” פורמלית. הוא מציב את הדוגמה של מי שלא גנב ולא דיבר לשון הרע, וטוען שזה לא נקרא קיום עשה אף אם נעשה מתוך מודעות והקפדה.
מקורות קודמים: רמב״ן ושדי חמד, מהר״ל ורמב״ם
הטקסט מציג את הרמב״ן בפרשת שמות כמקור יסודי, יחד עם השדי חמד שמסביר שאין סתירה בין שני צדדים: מצד הקיום מצוות עשה גדולה יותר מהימנעות מלא תעשה, ומצד הביטול לא תעשה חמור יותר מביטול עשה. הוא מוסיף את ניסוח השדי חמד שככל שהדבר חשוב יותר מצד הקיום, אי־קיומו יכול להיות מינורי יותר, כך שאדם אינו “צדיק גדול” אך גם לא בהכרח “רשע”. הוא קושר זאת לכלל עשה דוחה לא תעשה, ומזכיר שנידונו גם המהר״ל והרמב״ם שנראה לכאורה סותר, אך נטען שלא ברור עד כמה הסתירה אמיתית.
תניא: אגרת התשובה, חילוקי כפרה והעדר “אור”
הטקסט מביא מן התניא באגרת התשובה את שלושה חילוקי כפרה: על ביטול עשה די בתשובה כדי ש“אינו זז משם עד שמוחלין לו”, ועל לא תעשה “תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר”. הוא מצטט את פירוש התניא שלעניין קיום מצוות עשה היא “גדולה שדוחה לא תעשה” משום שעל ידי קיום עשה “ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אינסוף ברוך הוא”, על בסיס הזוהר “דרמ״ח פיקודין אינון רמ״ח איברין דמלכא”, וכן “אשר קידשנו במצוותיו”. הוא קובע שלעניין תשובה גם כשנמחלים העונש על מרד ואי־עשיית “מאמר המלך”, עדיין “מכל מקום האור נעדר” ומביא את “מעוות לא יוכל לתקון” על ביטול קריאת שמע של ערבית, כך שגם אם מכאן ואילך יקרא תמיד אין התשובה מתקנת את מה שביטל פעם אחת. הוא מוסיף שבלא תעשה “על ידי שנדבק הרע בנפשו” נעשה “פגם למעלה בשורשה ומקור חוצבה” לפי תיקוני זוהר, ומסיק ש“אין ללמוד מכאן שום קולא חס ושלום במצוות עשה ובפרט בתלמוד תורה”, עם דברי חז״ל ש“ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וכולי… ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה”.
אונס, תשובה, והבחנה בין תיקון עונש לתיקון מציאות
הטקסט מקביל בין דיבור התניא על תשובה לבין מושג אונס: באונס על עשה אין עונש אך המצווה בפועל לא נעשתה, ובאונס על לאו ההנחה היא “ולנערה לא תעשה דבר, אונס רחמנא פטריה” ולכן “לא קרה כלום”. הוא מסביר את ההנחה שהתשובה “יכולה לנקות” אך “לא יכולה לברוא משהו”, ולכן ביטול עשה משאיר חסרון שאינו מתמלא. הוא מעורר קושי רעיוני מול עבירות שיש להן תוצאה מציאותית כמו רצח, ומציג את האפשרות שהתשובה מתקנת את הפגם המטאפיזי אך אינה משיבה את התוצאה בעולם, תוך דיון האם ההבחנה הזו הכרחית.
מצוות עשה מותנית וקיומית: ציצית, תפילין, וברכת המזון
הטקסט מבחין בין מצוות עשה מותנית לבין מצוות עשה מחייבת, ומיישם זאת בציצית לעומת תפילין: מי שאין לו ארבע כנפות אינו צריך תשובה כי “לא קרה כלום”, ומי שלבש ארבע כנפות בלי ציצית מבטל עשה כמו בתפילין. הוא מדמה זאת לברכת המזון כמצווה מותנית באכילה לשובע, וטוען שאין תביעה על מי שלא נכנס לחיוב מלכתחילה. הוא מסיים שהנפקא מינה המרכזית כאן היא לגבי תשובה: יש מי שלא מגיע למצב שמחייב תשובה כי לא נוצר חיוב מצווה.
הערה מתודולוגית על “מכלול” מול פירוק לחשבונות
הטקסט מביא התנגדות של שומע שטוען שפירוט ההבחנות ההלכתיות מאבד את “המכלול” ודומה ל“תרמודינמיקה עם חלקיק אחד”, ומקשר זאת לאבות ולרעיון ש“שכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה”. הוא משיב שההשוואה הנעשית אינה בין פרטי מצוות אלא בין שתי קטגוריות—עשה מול לא תעשה—ולכן היא השוואה מאקרו ולא מיקרו. הוא מדגים כיצד עקרונות כלליים כמו “מקרא מגילה דוחה” מתפרטים בהלכה, וטוען שהדיוק בפרטים נועד לשמר את המשמעות הכללית ולא לסתור אותה.
קידושין: מצוות עשה שלא הזמן גרמן ודוגמאות “לא מוצלחות”
הטקסט פונה לגמרא בקידושין שמביאה דוגמאות למצוות עשה שלא הזמן גרמן: מעקה, שילוח הקן, והשבת אבידה, וטוען שהדוגמאות נראות בכוונה “לא מוצלחות” כי בכל אחת יש גם לאו. הוא מצטט את תוספות בשם רבינו יצחק ששואל כיצד הדוגמאות מוכיחות חיוב נשים בעשה, הרי “בכולהו כתיב לאו” כמו “לא תשים דמים בביתך”, “לא תוכל להתעלם”, ו“לא תקח האם על הבנים”, ואם כן גם אילו היו זמן גרמא היה מקום לחייבן מצד הלאו. הוא מביא את תירוץ ר״י שבתוך אותן מצוות “משכחת בהו עשה בלא לאו” במקרים שבהם מתקיים רק העשה, כגון שנטל אבידה על מנת להחזירה ואחר כך נמלך, או לקח האם על מנת לשלח ואחר כך לא שילחה, או מצבים מסוימים במעקה.
תוספות: שני תירוצים ויחס עשה–לאו
הטקסט מציג תירוץ נוסף בתוספות שלפיו יש נפקותא גם כאשר יש חפיפה מלאה, משום שאם אישה היתה פטורה מן העשה אך חייבת בלאו, היה מקום לומר ש“אתי עשה ודחי לא תעשה”, ולכן עשה אחר יכול לדחות את הלאו שלה כשאין עליו גם עשה. הוא מביא את קושיית “רבנו יוסף מארץ ישראל” מסוגיית “אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב”, שם יום טוב הוא עשה ולא תעשה ושריפת קדשים היא עשה, ושואל מדוע אישה אינה מדליקה אם היא פטורה מעשה דיום טוב. הוא מצטט את תשובת התוספות ש“עשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה”, כך שגם אם האישה פטורה מן העשה, קיומו של עשה עם לאו מחזק את הלאו.
הרמב״ן: עיקר המצווה עשה והלאו “לקיים העשה”
הטקסט מביא את הרמב״ן שמקשה על הדוגמאות באותו אופן, ואז מציע ביאור שהלאו במעקה, אבידה ושילוח הקן אינו אלא כדי לקיים את העשה, ולכן “עיקר מצוותו עשה” ו“אין לאו שבו אלא לקיים העשה”. הוא קובע שלכן אם נשים היו פטורות מן העשה היו פטורות אף מן הלאו, כי הלאו כאן אינו עומד כקטגוריה עצמאית אלא נספח המחזק את חובת העשה. הוא מוסיף שבשאר מצוות עשה שיש בהן לאו ועשה נשים חייבות בשניהם, ומביא מן שבת וביצה את העיקרון “שבתון עשה הוא” ואת הנימוק “לאו דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה”, ומסיק ש“איש ואישה שווים בדבר”, תוך הצגת החריגות המושגית של שלוש הדוגמאות שהגמרא בחרה.
תמלול מלא
היינו בהבחנה בין לאו לעשה, והטענה בעצם הייתה שמצוות עשה מצביעה על מצב רצוי ומצוות לא תעשה מצביעה על מצב לא רצוי, מורה להימנע ממצב לא רצוי, כשהמצבים עצמם, רצוי או לא רצוי, שניהם יכולים להיות מצב אקטיבי או מצב פסיבי, זאת אומרת גם עשייה או אי-עשייה, זה לא משנה. ולכן ההבחנה בין קום עשה לבין שב ואל תעשה הופכת להיות מהבחנה פיזית, זאת אומרת לעשות מעשה ולחדול, להבחנה מופשטת יותר שאומרת האם ההתנגשות מול רצון השם או רצון התורה היא התנגשות חזיתית או התנגשות לא חזיתית. האם אני לא עושה את מה שהתורה רוצה או אני עושה את מה שהתורה לא רוצה? זה בעצם ההבדל בין עשה לבין לא תעשה, כשעוד פעם המילה עושה פה יכולה להיות, הכוונה נמצא במצב, לא עושה, זאת אומרת זה יכול להיות גם מחדל ולא רק עשייה. ואז אמרתי שמתוך זה אפשר להבין למה יש עונש רק על מצוות לא תעשה, למה יש שכר רק על מצוות עשה. כל ההשלכות שאנחנו מכירים בעצם הן יוצאות מההסבר הזה, לא פחות טוב ואולי אפילו יותר טוב מאשר מההסבר הביצועי, האם אנחנו עושים משהו או חודלים. אחרי זה ראינו בפעם הקודמת, ראינו קצת מקורות שמדברים על ההבחנה הזאת בצורות שונות. ראינו את הרמב"ן בפרשת שמות, שהוא אולי מקור יסודי, מהשדי חמד שמסביר אותו, שמדבר שבצד הקיום מצוות עשה היא גדולה יותר מאשר להימנע מלא תעשה, ובצד הביטול הלא תעשה יותר חמור מאשר לבטל עשה. ואין פה שום סתירה, זה להיפך, זה שני צדדים של אותה מטבע. ככל שהדבר יותר חשוב מבחינת הקיום, אז אי-הקיום שלו הוא יותר מינורי. אתה לא צדיק גדול אבל זה עוד לא אומר שאתה רשע. לכן זה לא רק שזה לא סתירה כמו שאומר השדי חמד, זה ממש מתחייב אפילו. מתוך זה הרמב"ן מסביר גם את הכלל שעשה דוחה לא תעשה. אני לא זוכר אם על זה הספקתי לדבר או לא. כן דיברנו על זה שלהימנע מלעבור על לאו זה לא מצווה קלה, זה לא מצווה בכלל, כן דיברנו על הבל תלין, על הספר מבני ברק. אוקיי, אז זה בעצם. לא מצווה באיזה מובן? זה לא מצווה במובן של קיום מצווה, אין פה שום קיום מצווה, זה לא דבר בעל ערך. אתה רק לא עשית משהו שלילי, נמנעת מלעשות משהו שהוא בעל ערך שלילי, אבל זה שאתה במצב הזה… למה? מי שלא גנב כל ימיו ומי שלא דיבר לשון הרע כל ימיו, למה? שכר במובן ההלכתי של העניין, זאת אומרת שזה לא נקרא קיום עשה. מה? מה ההבדל בין מסתפר או לא מסתפר? מה זאת אומרת? מה ההבדל מבחינת עשה ולאו? אם ככה הוא תמיד נמצא באותו מצב. להסתפר זה לא רלוונטי, השאלה אם הוא משלם על התספורת, הבל תלין… כן, אבל ההבנה שהוא לא עובר, אם הוא ישב שם והסתפר והוא הקפיד לא לעבור על הלאוין הוא בכל זאת עשה משהו. אל תיגע לי כאן ואל תיגע לי שם. לא, הוא לא עשה כלום, הוא רק לא עבר על לאו. מה זה לא עשה? לכן אני אומר זה יכול להיות ביצועי, זה לא חשוב. לא לא, לא ביצועי, אני מדבר במובן של הוא עשה את זה מתוך מודעות, כל הכבוד שלא נכשל. הוא עשה את זה מתוך מודעות אבל זה לא קיום מצווה. עוד פעם אני אומר, זה שיגיע לבית דין של מעלה והקדוש ברוך הוא ייתן לו שכר על זה, יכול להיות שכן, הקדוש ברוך הוא נותן שכר גם על דברים שהם לא מצווה ולא עבירה, זאת אומרת גם על עניינים מוסריים שהם לא כלולים בהלכה הפורמלית. כשאני מדבר על שכר אני מתכוון לשכר מצווה, זאת אומרת שזה ביטוי מושאל כדי להגיד שיש לו קיום מצווה. בסדר? לא במובן של אם הוא קיבל עוד מטר בגן עדן. אם הייתי לוקח מישהו, אם ירדתי מהדרך ואספתי מישהו והורדתי אותו במקום ליד אז אני צריך לעשות איזה ייחוד בכדי שזה יהפוך להיות מצווה במובן כמו שה… פה שאלה של מצוות צריכות כוונה, אבל ברמה העקרונית כן. ברמה העקרונית כן, מצוות צריכות כוונה. ויש מצווה של מצוות תוצאתיות, בסדר, אז על זה יש מקום לדון, נדבר על זה פעם. על זה יש מקום לדון, מצוות תוצאתיות, מה הסטטוס שלהם אם בסוף עשיתי את זה בלי כוונה. יש כלל שב ואל תעשה עדיף. מה? יש כלל שב ואל תעשה עדיף. למשל שיש לך עשה ולא תעשה, ושניהם ספק, דווקא אתה עושה שאתה לא עושה כלום. מה, ספק עשה מול ספק לא תעשה אתה מתכוון? אז זה מחלוקת, השדי חמד מביא את זה שם באחד הסימנים שליד זה, מביא מחלוקת בעניין הזה. ספק עשה מול ודאי לא תעשה על הצד שיש מצוות עשה, אז היא דוחה את הלאו בוודאות. מצד שני היא לא דוחה בעצם בסך הכל סתם ספק. אז האם יש הבדל בין זה לבין ספק עשה מול ספק לא תעשה? לכאורה זה ספק לא תעשה יותר קל, אבל לא, ברמה הרעיונית זה בדיוק אותו דבר. כי על הצד שיש מצוות עשה מה אכפת לי שיש לא תעשה? זאת אומרת זה לא משנה, זה נדחה בכל מקרה. אוקיי, אז יש שמה כמה גוונים בעניין הזה. אבל הוא מדבר על זה שמה, אני כבר לא זוכר בדיוק את ההבחנות ואת המסקנות. אוקיי, אז זה היה בעצם הרמב"ן, ראינו גם את המהר"ל ואת הרמב"ם שנראה לכאורה סותר ואמרתי שאני לא בטוח עד כמה באמת הוא סותר. בוא נראה אולי עוד מקור אחד וזה התניא באיגרת התשובה. הוא אומר שמה הדברים קצת פחות חד משמעיים, אבל גם נראה שהוא נוגע בנקודה הזאת. תניא בסוף יומא, שלושה חילוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד. זאת אומרת יש כמה סוגי עבירות שכל סוג עבירה צריך כפרה שונה, אבל תשובה צריכה להופיע בכל אחד מהם. עבר על מצוות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו. זאת אומרת מצוות עשה, מי שביטל עשה ושב, אז כל מה שהוא צריך לעשות זה, סליחה, מי שעבר על מצוות עשה כל מה שהוא צריך לעשות זה רק לשוב, זאת אומרת רק לעשות תשובה, לא צריך שום דבר מעבר לזה בשביל להימחל. עבר על מצוות לא תעשה ושב, זה יותר חמור, כן? תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. אז לא מספיק תשובה, צריך גם את כפרת יום הכיפורים. פירוש, דאף על גב דלעניין קיום מצוות עשה גדולה שדוחה לא תעשה, לעניין קיום, עוד פעם הוא מדבר על הרמב"ן, שלעניין קיום מצוות עשה יותר גדולה, עובדה שעשה דוחה לא תעשה. ואיך למה עוד פעם הוא קושר את זה דווקא לקיום? הרי אמרנו שבמשוואה שם יש גם קיום וגם ביטול, זה המורכבות שיש בדין עשה דוחה לא תעשה. בניגוד להבדלים האחרים של כמה כסף להוציא כדי לא לעבור, או כבוד הבריות או כל… ברגע שההתנגשות היא בין עשה לבין לא תעשה, אז במשוואה נכנס גם הקיום וגם הביטול. כי נגיד שאתה רוצה לאכול מצה מן החדש, מתבואה חדשה, כן? אין לך תבואה אחרת, אתה רוצה לאכול מצה מן החדש, אז לאכול את המצה זה לקיים את מצוות העשה ולעבור על הלאו, נכון? אז יש פה קיום מצד אחד, קיום גדול מצד אחד וביטול חמור מצד שני. לא לעשות את המצווה, אז יש לי קיום קל שזה הימנעות מהלאו ועבירה קלה שזה ביטול עשה. אז ההשוואה היא לא בין קיום גדול לקיום קל, התפיסה הפשוטה כאילו הצד הקיומי עשה דוחה לא תעשה כי קיום עשה יותר חשוב מקיום לא תעשה, אבל זה לא שני הדברים שאנחנו משווים ביניהם. אנחנו משווים בין קיום עשה וקיום לא תעשה ביחד לבין ביטול העשה וביטול לא תעשה ביחד. אז זה בעצם ההשוואה האמיתית. ולכן אבל זה נכון שזה מוכרע על ידי ההשוואה… זה נכון שזה מוכרע בעצם בצד אחד של המשוואה. וכמו שאמרתי שלהימנע מלאו אין בזה קיום, זאת אומרת זה לא קיום קטן, אין בזה קיום בכלל. אוקיי, זה נראה לי שזה מה שהוא מתכוון כשהוא אומר שזה מוכרע על ידי ההשוואה של הקיום. לעניין קיום מצוות עשה גדולה שדוחה את לא תעשה, היינו משום שעל ידי קיום מצוות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אינסוף ברוך הוא, כמו שכתב בזוהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא, כן? הרמ"ח מצוות זה רמ"ח איברים של המלך. וגם על נפשו האלוקית. אגב יש על זה גם מדרשים, זה לא רק זוהר נדמה לי, כן. וגם על… הרמב"ם מביא את זה בשורשים. יש מדרש שכל הלאווין הם כנגד הימים שכל לאו אומר לי… והרמ"ח זה כנגד האיברים שכל איבר אומר לך תעשה בי מצווה זו. יש איזה מדרש כזה. וגם על נפשו האלוקית כמו שנאמר אשר קידשנו במצוותיו. אבל לעניין תשובה אף שמוחלים לו… זאת אומרת בעצם מה הוא אומר עכשיו? לעניין קיום מצוות עשה גדולה שדוחה את לא תעשה, למה? כי על ידי קיום מצוות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות העליונים, כשמול זה מה אני משווה? קיום של מצוות לא תעשה, שאין שם שום דבר, בסך הכל לא עשית נזק. זה הכל. אז ההמשכה של האור. האור והשפע וכולי זה ביטויים שמבטאים את העובדה שעשית משהו חיובי. זאת אומרת ההשלכה היא שאתה ממשיך אור ושפע וזה כבר השפה שלו, אבל זה בעצם מה שמונח ביסוד הדברים. אבל לעניין תשובה, כמו שנאמר, אשר קידשנו במצוותיו. מה שמקדש אותנו זה מצוות עשה, לא מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה זה מניעת טומאה, זה לא קדושה. אבל לעניין תשובה, אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, מכל מקום האור נעדר. פה יש פה שיבושים להתחבר לי המילים, לא יודע למה. מכל מקום האור נעדר. מה זאת אומרת? זאת אומרת הוא טוען שהכפרה לא מחזירה אותנו למצב הראשוני. בנזיקין יש איזה ש"ך מעניין. יש מחלוקת רמב"ם וראב"ד האם תשלומי נזיקין זה גם ויכוח בהגות משפטית. האם תשלומי נזיקין תפקידו לפצות מישהו או תפקידו להחזיר את המצב לקדמותו? אז יש על זה מחלוקת רמב"ם וראב"ד כנראה מי שמזיק קרקע. בכל אופן, אז גם כאן הוא אומר שהחילוקי כפרה שמופיעים שם בגמרא זה לגבי מחילת העונש. מתי אתה נפטר מהעונש? מה אתה צריך לעשות כדי להיפטר מהעונש? אבל החזרת המצב לקדמותו לא תהיה. למה לא תהיה? כי זאת אומרת אתה מתכוון שהאור נעדר זה האור של השפע של המצוות עשה, הוא נעדר בזה שלא עזרת לאור הגדול להיות. נשאבת לזה, לא הבאת חושך על האור. לא, לא, הוא מדבר על תשובה לא על ביטול עשה. אם התשובה מביאה לכך שאתה לא מביא צל וחושך על האור של השפע, אבל אתה לא מביא. אין צל, זה לא לאו, זה עשה. לא, נכון, זה רק העדר אור ביטול עשה. רק העדר אור. עכשיו אם לא עשיתי תשובה אז מגיע לי עונש בדיני שמיים, אין עונש בבית דין על ביטול עשה. רגע שנייה אחת. אז אם עשיתי תשובה אז אין עונש על זה. אבל עדיין האור סוף סוף לא הגיע, זאת אומרת סוף סוף לא עבדת, לא עשית. אז אם לא עשית, את האור שהיית צריך להביא לא הבאת, זה לא יעזור. לכן הוא אומר שהוא בעצם לא מבחין בין שני הצדדים. הוא בעצם טוען שכיוון שהקיום גדול גם הביטול גדול. לא מה שראינו ברמב"ן ובזכר חסד. למה? כי נכון שהעונש יהיה עונש יותר קל על ביטול עשה מאשר על מעבר על לאו. אבל חוץ מהעונש יש עוד מימד, עצם זה שחסר פה משהו, שלא עשית מצוות עשה. עכשיו מה שחסר כשלא עשית את מצוות עשה הוא דבר גדול. מה שחסר, כי היית צריך לעשות פה משהו גדול לעומת זאת בלאו אם עברת על הלאו אז הוא אומר ש… לא כן עוד רגע נקרא. מכל מקום האור נעדר כמו מאמר רז"ל על הפסוק מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל קריאת שמע של ערבית או וכולי. דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם, אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת. וזה נכון גם ללאו. עכשיו הוא יעבור על הלאו. עכשיו הוא מדבר על הלאו. והעובר על מצוות לא תעשה על ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם למעלה בשורשה ומקור חוצבה ובלבושים דעשר ספירות לא משנה כמו שכתוב בתיקוני זוהר. כל זה בקיצור זה מה שהוא עושה עם הלאווים. ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא חס ושלום במצוות עשה ובפרט בתלמוד תורה. ואדרבה אמרו רבותינו ז"ל ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וכולי אף שהן כריתות ומיתות בית דין ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה. מה הוא מתכוון לומר? שמהשלושה חילוקי כפרה האלה, בעצם ארבעה שמה, אי אפשר ללמוד שיש קולא במצוות עשה. היית חושב שמצוות עשה זה הדבר הכי קל. הוא אומר לא, יש משהו במצוות עשה שלא יעזור לך כלום. למה? כי אם ביטלת את מצוות עשה אז נכון שתשובה לבד מספיקה בשביל להיפטר מהעונש שמגיע לך, לא עוד פעם עונש בבית דין, עונש של שמיים, אבל התשובה לא מחזירה את המצב לקדמותו. זאת אומרת היא לא הופכת אותך למי שכן עשה את המצווה. לעומת זאת בלאו, זה הוא לא אומר באופן מפורש אבל נדמה לי שזה מה שהוא מתכוון, בלאו כן. זאת אומרת בלאו אם עשית תשובה על הלאו הרי מה עושה הלאו? הלאו בעצם מטמא את הנפש שלך. ברגע שעשית תשובה אז. אז ניקית את זה. הלאו לא עשה משהו בעולם בעצם אלא הלאו עשה משהו בנפש שלך, ואז אם תתקן את זה, אז לא נשאר האספקט האחר שקיים במצוות עשה. במצוות עשה, אם אתה פותר את בעיית העונש, עדיין מצוות עשה חסרה, זאת אומרת לא עשית אותה. אבל בלאו, וזה לא ברור לי עד הסוף למה למה זה חייב להיות כך, אבל זה מה שהוא טוען. כי אפשר היה להגיד שגם מצוות עשה מביאה חושך לעולם. לעלות ממינוס אחד לאפס זה אפשר בתשובה ולעלות מאפס לאחד אי אפשר. כן, אבל זה מה שאני אומר, הוא מעתיק את זה למישור אחר, זה לא אפס ואחד. כלומר יש את העולם ויש אותי. זאת אומרת התשובה יכולה לתקן אותי. אבל יש דברים שהם תוצאות על העולם, שהוא משום מה מניח שלמצוות עשה יש תוצאה על העולם, תוצאה חיובית היא בעולם, לא רק בנפש, והתוצאה השלילית היא בנפש בעצם, או דרך הנפש לפחות עוברת. ואז אם אני עושה תשובה ואני מתקן את הנפש, אז אין בעיה, אז באמת חזרתי למצב הרגיל. אני רק למה נזכרתי באונס לאו כמאן דעבד, כי חילוק דומה לזה באמת יוצא באונס. פה זה חילוק לגבי תשובה. אבל לגבי אונס דיברנו על זה שאם מישהו נאנס ולא עשה מצוות עשה, סוף סוף את מצוות העשה הוא לא עשה. וזה לא משנה שיש לו תירוצים של אונס. אז הנה זה בדיוק מקביל לזה, כי זה בסדר, הוא אנוס, אז עונש לא מגיע לו. עונש הוא לא יקבל. אבל מצוות עשה הוא לא עשה, מה לעשות? לעומת זאת במצוות לא תעשה, אם אתה אנוס, אז ההנחה היא שאז לא קרה כלום, ולנערה לא תעשה דבר, אונס רחמנא פטריה. זאת אומרת דווקא במצוות עשה למרות שאתה אנוס המצב יותר קשה מאשר אם אתה אנוס על לאו. למה? ואני חושב שזו אותה הנחה, אולי מכאן הוא מוציא את זה, אולי זאת אותה הנחה כמו שהוא מניח פה לגבי התשובה, שבאמת במצוות הלא תעשה כל מה שיש זה רק הבעיה שלי. ואם אני אנוס אז אין בעיה, מה אתה רוצה, הייתי אנוס. זה לא משהו אובייקטיבי בעולם מבחינת התוצאות של העולם. אבל שאלה, שאלה לא ברורה למה, כי אני הייתי אומר שבמצוות לא תעשה גם כן החושך שירד לעולם הוא ירד לעולם גם אם עשיתי תשובה, מה זה עוזר? זאת אומרת בסופו של דבר העולם נגיד רצחת מישהו, זה הדוגמה הכי בנאלית כמובן. נו אז עשית תשובה ומה? הבנאדם מת. זאת אומרת עכשיו כמובן רצח קל לראות את זה, אבל ברמה העקרונית זה אמור להיות נכון לכל עבירה. זאת אומרת יש פה איזושהי הנחה שיש אסימטריה בין עשה לבין לאו. למה ברובד הרוחני אי אפשר לתקן גם רצח? ברובד הרוחני התשובה יכולה לתקן, היא יכולה להביא משהו שלא קיים. אבל את הרצח היא לא תתקן. את זה שהבן אדם מת אז הוא מת. את הבעיה בנפש שלי את זה… כן, אבל גם במצוות עשה אז יכול להיות שהתשובה יכולה לתקן את זה גם. כי בסופו של דבר את מה שהבעיה שנוצרה אצלי מזה שלא קיימתי את מצוות עשה אז התשובה אולי מתקנת. אבל בעולם חסרה מצווה. כן, אבל גם כשאתה מקיים… לא יכולה להביא את המצווה שלא עשיתי, גם אצלי לא דווקא בעולם. היא לא יכולה ליצור, תשובה יכולה לנקות, היא לא יכולה לברוא משהו. טוב, אני אומר זאת ההנחה שלו, אני מסכים רק אני לא יודע מה ההכרח להגיד את זה. זאת אומרת למה אי אפשר לראות במילים שלו שהוא גם מדבר על העולם? הוא כותב פה "העובר על מצוות לא תעשה על ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם למעלה". לא, ברור, אבל "על ידי שנדבק הרע בנפשו", זה מתחיל משם. בסדר, אבל בזה אתה עושה פגם למעלה בעולם. טוב יש לזה נפקא מינא גדולה כי אם אני עושה תשובה ואני מתקן את הרע שבנפשי אז גם העולם מתקן. וזה להבדיל ממצוות עשה, שדווקא את זה אתה לא יכול לתקן. לא, להיפך, הרי זה ההבדל שהוא עושה בין עשה לבין לאו. הוא אומר שיש אסימטריה בין עשה לבין לאו, שבלאו אם עשית תשובה לא נשאר כלום, אז הכל בסדר, המצב חזר לקדמותו. מה עם הפגם בעולם? הפגם בעולם נוצר מהפגם בנפשי, אז אם תיקנתי את הפגם בנפשי ממילא גם בעולם אין בעיה. במצוות עשה ההנחה שלו שזה לא עובר דרכי, זה בעיה בעולם עצמו. כן יש פה איזושהי הנחה שאומרת ש… כן כמו שניסחת את זה אני חושב שזה ניסוח טוב. זאת אומרת שהתשובה יכולה לנקות כתם או לכלוך כלשהו, פגם, טומאה כלשהי, אבל היא לא יכולה לייצר משהו אחר ממה שרק המצווה יכולה לעשות. שחייבים לעשות חלוקה של המצוות עשה, בין מצוות עשה כמו נניח ההבדל בין ציצית לתפילין. ולכן נניח מי שלא הניח תפילין חייב בתשובה, חייב בתשובה כי הוא עבר עליו. מי שלא הלך עם ציצית הוא לא עבר על עשה, אולי הוא ביטל עשה, אבל הוא לא עבר על עשה. אותו דבר. לא שום הבדל בין ציצית לתפילין. יש חובה להניח תפילין. אין חובה למי שאין לו ארבע כנפות. מי שאין לו ארבע כנפות גם לא צריך לעשות תשובה. נכון. לא, אז גם לא צריך לעשות תשובה, לא קרה כלום. אה זה בדיוק, אז יש הבדל בין שני סוגי מצוות עשה. למה לא? מצווה… מצוות עשה הזאת היא מצווה מותנית, כשאתה לובש בגד של ארבע כנפות. דיברנו פעם על ההבדל בין מצוות עשה מותנית לבין מצוות עשה קיומית? לכאורה, לכאורה גם כשאתה לובש ציצית הוספת אור בעולם. אוקיי, אבל לא חייב להוסיף אור בעולם, אז בסדר, אז אין בעיה, גם לא לובש בגד של ארבע כנפות. נכון שהאור הזה לא יהיה, אבל אבל אין בעיה בזה שהוא לא יהיה, בסדר, הלכתי עם בגד אחר. וזה כבר שאלה האם יש להשתדל וללכת בכל זאת עם בגד של ארבע כנפות למרות שאני לא רוצה ללבוש אותו, רק כדי להוסיף את האור הזה. בסדר, זה דיון אחר, אבל אין שום תביעה על זה שלא הבאתי את האור הזה באופן עקרוני כי אני לא חייב. מה לא, לא רוצה לשים בגד של ארבע כנפות, אז זה לא מצוות עשה בכלל. ההנחה שאני הולך כבר עם בגד של ארבע כנפות ולא שמתי ציצית אז זה ביטול עשה לכל דבר בדיוק כמו תפילין. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד, יש הבדל בין, כלומר, תשובה, לא, בסדר אני מסכים, יכול להיות שזה מה שאתה אומר, תשובה עושים כשאתה עובר על עשה, לא שאתה מבטל עשה. כן, אבל גם בציצית זה אותו דבר, אם הלכת עם בגד של ארבע כנפות ולא שמת ציצית אז זה אותו דבר כמו תפילין. אם לא הלכת בכלל בבגד ארבע כנפות, אין מה לעשות על זה תשובה, לא קרה כלום. בסדר? זה כמו שלא אכלתי אז לכן לא בירכתי ברכת המזון, מה צריך לעשות על זה תשובה? לא בירכתי ברכת המזון כי חייבים לברך ברכת המזון רק אם אוכלים. גם זאת מצווה מותנה, ברכת המזון. אף אחד לא יגיד אבל שזאת מצווה קיומית, זאת מצווה מותנה, רק מי שאוכל צריך לברך, כדי שביעה אז צריך לברך. מי שלא לא. בסדר, זה לא… אני רואה פה בתניא לגבי מה מצוות עשה שיש לה נפקא מינה צדדית לגבי תשובה, וזה אומר שמי שלא מגיע לצורך של תשובה. זהו, אז בסופו של דבר ההשוואה שלו היא באמת לא בין הלאו לבין העשה כשלעצמו. לכן אני אומר שגם מה שהוא אומר לא סותר את מה שאמרתי קודם. אצלו נראה לכאורה שהוא קושר את הצד הקיומי עם צד הביטול. כי אם הקיום של העשה הוא גדול אז גם הביטול שלו הוא גדול. נכון הרי זה בעצם מה שהוא אומר. עכשיו אם אנחנו מבינים נכון מה שהוא אומר, זה לא סותר את מה שאמרתי קודם. הטענה שלו זה שאם עשיתי תשובה אז יש אסימטריה בין עשה לבין לאו. אנחנו את ההשוואה שעשיתי קודם זה מדבר על אם לא עשיתי תשובה, סתם, מה הנזק שקרה מביטול עשה מול לאו. אז לכן גם פה זה לא באמת סותר. כשמסתכלים אז הסברה הכרחית, זה לא אף אחד לא יסתור את זה אני מניח. זאת אומרת זה כל אחד גם כשרואים שמישהו מתבטא אחרת אני לא חושב שהוא מתכוון באמת לומר משהו אחר. כן, אבל האם יש עוד איזה מצווה שלאנוס ניתנה תקנה חוץ מקורבן פסח? מה תשלומים? יש תשלומים בקורבנות למשל. יש, כן. יש דברים דומים, אם לא תפדה וערפתו, פדיון פטר חמור. אבל זה שאלה מה היחס, האם יש עדיפות לפדיון על העריפה או על העריפה על הפדיון. יש מצוות שהן כמו תשלומים. ייבום וחליצה, גם שמה זה תלוי, שאלה מה עדיף ומי התשלום על מי. אבל כן, תשלומים במובן של פסח שני זה בעצם דומה מאוד למושג התשלומים בקורבנות באופן כללי. תפילת תשלומים יש גם מי שנאנס. מה? אני לא יודע, לא משתחרר מזה שאנחנו מפרטים את כשמנסים להיכנס ברמה ההלכתית להבדלים בין עשה ללאו ואתה מחדד אותם אז מאבדים איפשהו את העניין של המכלול. לא יודע, זה לעשות תרמודינמיקה עם חלקיק אחד. הבאנו את המשנה הזאת של אבות שהוא אומר שלא מחשבים הפסד, שאל תעשה את החשבון של שכר מצווה ועבירה, ששכר מצווה מצווה שכר עבירה עבירה. למה? כי אתה לא יודע באמת מה החשבון. וכשאנחנו מנסים פה לפרק את זה לחשבונות כאלה קטנים אז תמיד אתה מגיע לכל מיני אבסורדים כאלה שהם לא קיימים ברמה של המכלול. זה כמו שהרב אז עשינו על התשובה, אז יש תשובה גדולה ויש תשובה כזאת חשבונאית. לא לא, אבל תשים לב, אני לא עושה השוואה פה בין מצוות עשה שונות או בין לאווים שונים. ההשוואה היא עדיין בתמונה הגדולה בין כל הרעיון של העשה לרעיון של הלאווים. ההשוואה הזאת ודאי, אם יש לך חדר שיש בו חלונות ויש עליו וילונות ואחד בא והיה כמות של אור מסוימת והוא התחיל עכשיו להסיט את הווילונות ולהחשיך את החדר אז הוא עבר על לאו. ואם בא אחר והוא הגיע לאותו חדר באותו מצב בהתחלה והוא פתח והוסיף בו אור אז הוא הוסיף אור. עכשיו כשהוא יעשה תשובה הוא ויחזיר את המצב לקדמותו אז הוא הוסיף אור במובן הזה. כל תיקון כזה הוא להוסיף אור למצב הקודם שהיית בו. נכון שזה נקרא להוסיף אור אבל אתה עדיין לא הוספת את האור המקורי. זה לא חשוב. למה? אם תיקנת וניקית את הלאו שעברת עליו החזרת את המצב לקדמותו. הלאו כן. עכשיו מה ההבדל? ההבדל הוא בין זה שבא עכשיו עשה מצוות עשה והוא הוסיף אור בחדר שאתה לא פתחת חלון נוסף בחדר למרות שהוא היה אנוס, אין חלון. זה אני מקבל, אבל אני אומר כאילו כל פעם זה אני לא מצליח להשתחרר, כל פעם שאני נכנס לחשבון הזה אז אני עוד פעם מגיע לאותו מלכוד. מולקולה אחת שהיא לא יכולה לעשות שום דבר לבד. כשאתה משווה משהו למשהו, כמה חלקיקים יכולים לעשות תרמודינמיקה? חלקיק אחד שאתה יורד לרמה המולקולרית הזאת של לאו מול עשה, וכשאתה לא יודע מה הגודל של כל אחד בנפרד. אני אומר הפוך, דווקא זה שאני לא יודע זה מנטרל את הקושי. כי אם הייתי עושה השוואה בין מצוות עשה לבין לאו, ואתה אומר מצוות שאדם דש בעקביו, אתה לא יכול לדעת איזה מצווה חשובה ואיזה לא, אבל ההשוואה בין לאו לבין עשה זה לא השוואה של פרטים, זה השוואה בין שתי קטגוריות. כל מצווה דוחה כל מצווה, מקרא מגילה דוחה כל מצווה, ואז כשמתחילים לפרט את זה אז אתה רואה שזה לא בדיוק ככה, זה רק מת מצווה ורק במקרה הזה ורק, כי באמת לא יכול להיות שדרבנן אחד דוחה את כל מקרא מגילה אחת שזה מצווה דרבנן תדחה את כל העשין שבתורה. ולמה דווקא מת מצווה? כי באמת לא יודעים את החשבון. אם לא יודעים אז איך עושים את זה? הנה עובדה, קובעים שקריאת מגילה דוחה את זה ולא דוחה את זה. זה רק בגלל שבמאקרו זה נכון, רק בגלל שבמאקרו רוצים לשמר איזה משהו גדול ולכן מקרא מגילה עושה איזה חשיבות, שומר על המסה העיקרית. החשיבות הזאת זה האור שאנחנו מדברים. מה זאת אומרת? זה על זה אנחנו מדברים, זה בדיוק החשבון הזה. זה לא חשבון קטן, זה חשבון גדול, לכן אני אומר, הוא לא נכנס לפרטים בשאלה איזה מצווה יותר חשובה ממצווה. הוא מדבר על הקטגוריות האלה בלבד. מה היחס בין שתי הקטגוריות, מצוות עשה מול מצוות לא תעשה? השאלה מה שחז"ל אמרו, אל תהיה מחשב, זה הרמב"ם על הפסד מצווה כנגד שכרה, אז הם מדברים על היחס בין מצוות עשה לבין מצוות עשה אחרת, או בין לאו אחד ללאו אחר שיש גם יחס של היררכיה, הרי זה במיתה וזה לא במיתה. מה שהזכרתי שלפחות באריז"ל כתוב שלשון הרע זה עבירה הכי חמורה שיש ואין עליה עונש, העבירה הזאת. אם העונש הוא אינדיקציה לחומרת העבירה, אז פה יש בעיה, אין עונש, הכוונה עונש בית דין, על עבירת לשון הרע. זאת אומרת, נכון שחומרת העונש לא מעידה בהכרח על חומרת העבירה, ובעל ספר חסידים כותב את זה. הזכרתי את זה פעם נדמה לי, לא? אז זה נכון במובן הזה, אבל כשאתה עושה השוואה בין עשה לבין לאו, אז ההשוואה הזאת היא השוואה של קטגוריות ולא של פרטים. וכן, תרמודינמיקה על המכלול. טוב זה בקיצור השורה האחרונה פחות חשובה לענייננו. עכשיו אני רוצה להיכנס רגע לגמרא בקידושין שיש שם כמה נקודות שאולי הן מאירות גם כן את היחס בין לאו לבין עשה. הגמרא שם בקידושין מביאה דוגמאות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ואיזה מצוות עשה שהזמן גרמן ואיזה מצוות עשה שלא הזמן גרמן. עכשיו היא מביאה שם סדרה של דוגמאות, מעקה ושילוח הקן והשבת אבידה, שזה דוגמאות למצוות עשה שלא הזמן גרמן. וזה די מדהים כי כל הדוגמאות האלה הן דוגמאות לא מוצלחות. זאת אומרת, נראה שהגמרא בוחרת בפינצטה דווקא את הדוגמאות, זה לא שבמקרה אחת מהן יוצאת בעייתית. כולן, אולי אחת בעצם לא, אני צריך להסתכל שם, נדמה לי שפעם ראיתי, עד כמה שאני זוכר יש אחת שהיא בסדר, יש שם איזה שלוש או ארבע שכולן לא מוצלחות. זה לא יכול להיות מקרה, זאת אומרת זה כנראה מכוון. והראשונים באמת שואלים את זה, כה תוספות על המקום והרמב"ן, אז אומרים ככה, תימה לרב, בכל הני כתיב לאו. הרי בכל המצוות, מעקה, אבידה ושילוח הקן, זה שלוש הדוגמאות. אז אומר התוספות, בכל המצוות האלה יש גם לאו. נכון? במעקה כתיב לא תשים דמים בביתך. אז יש גם לאו על עשיית מעקה, לא רק ועשית מעקה לגגך. אף על גב דמוקמינן לה בבבא קמא למגדל כלב רע וסולם רעוע, דהיינו עשייה בידיים, מכל מקום אתי נמי למעקה, וגם אולי להיפך, זה כבר תלוי בניסוחים שונים בראשונים, האם מצוות העשה של מעקה גם היא בעצם אומרת לא לגדל כלב רע בתוך ביתו? כמו שלא תשים דמים בביתך אומר לך תשים מעקה. כי בעצם זה רק אומר לך תדאג שלא יהיו מכשולים בתוך הבית שלך. אז בעצם ואז זה לאו ועשה שקולים, מהסוג של השורש השישי שממנו שבו פתחנו. דאדרשינן בספרי ועשית זו מצוות עשה, לא תשים דמים זו מצוות לא תעשה. ובאבידה נמי כתיב לא תוכל להתעלם, כן? אז יש השב תשיבם וגם לא תוכל להתעלם. ובשילוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים. שזה גם כן לאו, לא רק שלח תשלח את האם. ואם כן, איך יהיו נשים פטורות? אפילו אם זמן גרמא, והשווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכל הדוגמאות שהגמרא מביאה, שזה דוגמאות שהגמרא אומרת לנו שזה מצוות עשה שלא הזמן גרמא ולכן מה? ולכן נשים חייבות. אז בעצם מה שואל תוספות? נגיד שזה כן היה זמן גרמא, עדיין נשים היו חייבות. כי הרי במצוות האלה ליד המצווה יש גם לאו, כמו הזכור ושמור בשבת שנאמרו בדיבור אחד, שמי שישנו בשמור ישנו בזכור. לכן נשים חייבות בשבת בגלל שיש בזה גם לאו, למרות שזאת מצוות עשה שהזמן גרמא. וכיוון שיש בזה גם לאו אז נשים חייבות בזה. אז אומר התוספות, אז אם ככה, שלושת הדוגמאות שהגמרא הביאה, הן דוגמאות שבצד העשה יש גם לאו. אז מה אתה מביא לי את הדוגמאות האלה בתור דוגמאות למצוות עשה שלא הזמן גרמא שלכן נשים פטורות, גם אם כן היה… לכן נשים חייבות, גם אם כן היה זמן גרמא נשים היו חייבות בגלל הלאו. אוקיי. ואומר ר"י, דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו. אז מה התירוץ של ר"י? ברמה העקרונית אתה צודק, אבל ישנן סיטואציות מסוימות שבהן אין את הלאו, יש רק את העשה. ועל זה הגמרא מביאה שזה שנשים חייבות בגלל שזה לא זמן גרמא, ואם זה היה זמן גרמא נשים היו פטורות. עכשיו מה הדוגמאות? אז הוא אומר: ובמעקה, אין שייך לא תשים דמים בביתך אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה. אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך, או שעשה ונפל, אין שם אלא עשה דועשית מעקה, ואז נשים פטורות. עכשיו הגדרה מעניינת, לא ניכנס אליה, אבל זאת טענתו. הטענה היא שאין בזה לאו אלא רק עשה, ולכן ישנה סיטואציה שבה יש רק את העשה ועל זה הגמרא מדברת. ובעבידה נמי משכחת לעשה בלא לאו, כגון שנטלה על מנת להחזירה, אז לא תוכל להתעלם, הוא לא התעלם, הוא נטל. כמו שאמרתי קודם, הרי הוא נטל את העבידה, הוא לא התעלם, אבל עכשיו הוא לא מקיים את ההשבה, כגון שנטלה אחרי ייאוש, דהשתא לית בה לאו דלא תוכל להתעלם וגם ליכא לאו דלא תגזול נמי, ואחר כך נמלך שלא להחזירה, דהשתא אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ובשילוח הקן נמי כגון שלקח האם על מנת לשלח, ואחר כך נמלך ולא שילחה, דהשתא ליכא לאו כי אם עשה דשלח תשלח. לא משנה כרגע הפרטים, בכל אחד מהם צריך לדון מה בדיוק הגדר, אבל הקביעה העקרונית שלו, אני מחזיר אתכם לשורש השישי של הרמב"ם שממנו פתחנו. הוא אומר שהעשה והלאו האלה בעצם הם לא כפולים, בשפה של הרמב"ם. יש הבדל בגדר ביניהם, אז על זה בכלל לא מדבר השורש. השורש ששואל האם למנות את שתי המצוות זה רק מתי שאין ביניהם הבדל מעשי, יש להם את אותו תוכן הלכתי, ללאו ולעשה. וכאן הוא אומר הכפילויות האלה הן לא כפילויות מושלמות. ישנם מצבים שבהם העשה יופיע בלי הלאו. השאלה המעניינת היא אם יכול להיות מצב שהלאו יופיע בלי העשה, אבל יש מצבים שהעשה יופיע בלי הלאו, וכיוון שכך הדוגמאות שהגמרא מביאה זה מה קורה כשאתה עובר על המבטל… זאת אומרת, כשהגמרא אומרת שמצוות העשה האלה בסיטואציות שאין את הלאו, נשים יהיו חייבות בהן כי הן לא זמן גרמא. אבל אם הן היו זמן גרמא אז נשים באמת היו פטורות. בעצם מה שהוא טוען, מה יהיה במצוות עשה הכפולות ממש, כמו בשורש השישי של הרמב"ם? כמו בשבת למשל? שיהיו אותה מצווה. זה בדיוק אותו דבר, בשבת לדוגמה, זה בדיוק אותה מצווה. אז שמה באמת, את הדוגמה הזאת הגמרא לא יכלה להביא. נכון? זאת לא דוגמה טובה למצוות של זמן גרמא. באמת הגמרא אומרת, זכור ושמור בדיבור אחד, מי שישנו בשמור ישנו בזכור. זאת אומרת, זה לא… אפילו שזה זמן גרמא נשים חייבות. אלא שאז לפי התירוץ הזה קצת משונה לקרוא את הגמרא. כמו שאמרתי קודם, הגמרא בוחרת בדיוק את הדוגמאות האלה שהן לא מוצלחות ומוצאת תירוץ לכל אחת. אוקיי, אבל מה, זה מקרה שהביאו דווקא את הדוגמאות האלה שבכל אחת מהן יש בעיה? מצאת לך תירוץ שיש עשה, אבל איך אתה מסביר את זה שהגמרא מביאה בדיוק את הסדרה הזאת? נראה איכשהו שהגמרא רוצה לומר פה משהו יותר מהותי, לא שבכל דבר כזה יש סיטואציה שאתה יכול לקיים את העשה בלי לעבור על הלאו. באמת, תסתכל על ההערה הזאת. אז לכן אני אומר, זה לא מסביר את המקרה המוזר הזה שהגמרא בוחרת דווקא סדרה שלמה של דוגמאות שהן לא מוצלחות. אז יש לך תירוץ מקומי לכל אחד, אבל למה הגמרא לא מביאה סתם דוגמאות רגילות, מה הבעיה? ברכת המזון, שיביאו מצוות עשה שלא הזמן גרמא, אז זהו… מה שתוספות אומר פה, זה החידוש של הגמרא. הגמרא רוצה לומר שישנם מצבים בכל המצוות האלה אל תחשוב שזה לאו ועשה, גם במצוות האלה אם הם היו תלויות בזמן נשים היו פטורות, כי יש מצבים שבהם יהיה רק את העשה ולא את הלאו. ואז זה חידוש שהוא לא קשור בכלל לנושא של הגמרא, שהוא חידוש בדיני מצוות עשה שהזמן גרמא, אלא זה חידוש בגדרי כל מצווה ומצווה כזאת ללמד אותך עניין צדדי, אגב אורחא, שבכל מצווה כזאת יש סיטואציה שבה יש את העשה גם בלי הלאו. אוקיי. זה קצת דוחק, לא זה הנושא של הגמרא, היא משתמשת באגב אורחא הרבה. כן, נכון, הסוגיה פה היא לא… כן, זה לא עניין הסוגיה של זמן גרמא, נשים. יכול להגיד שעשו להרוויח עוד משהו על הדרך עם הגמרא, בדיוק, להרוויח על דרך אגב. זה מה שנקרא אצל בני דודנו המשפטנים אוביטר, נכון? זה דבר שבתוך כדי פסק הדין השופט אומר איזו הערה, הערת אגב שלא קשורה לפסיקה שלו. השאלה היא מה המעמד של הערה כזאת, זה מחייב? לא מחייב? זאת תגדיר… הא? כן, זאת תגדיר מחייב, אבל יש לזה איזשהו מעמד, כן אפשר להשתמש, יש לזה איזשהו מעמד, אני לא יודע בדיוק, לא. תמיד המצב שם טוב. אוקיי, זה משנה אוביטר יותר נכון לומר אוביטר, כן. אז זה אפשרות אחת. אחרי זה אומר תוספות הלאה: ויש מפרשים דמכל מקום איכא נפקותא. אולי רגע, אני אולי עוד הערה אני צריך לחדד פה. זאת אומרת לפי תוספות, נגיד מצווה כמו שבת אי אפשר היה להביא פה, נכון? מצווה שבה העשה והלאו כדוגמה לעשה שכן הזמן גרמו כמובן, אבל זה גם דוגמה לא מוצלחת, כי יש בצידו לאו, אז לכן נשים חייבות בגלל שיש בצידו לאו וכאן אין נפקא מינה. למה הוא לא יכול היה להגיד בדיבור אחד? מה? זאת הערה מעניינת, הערה מעניינת מאוד וזה לכאורה ראיה נגד מה שתוספות אומר. עוד שנייה אני אגיע לזה. אבל תוספות פה מניח עוד משהו, שזה שכאשר יש לאו בצידו של העשה, אז נשים תהיינה חייבות גם בעשה. כי היה מקום להגיד שיש עשה ויש לאו, אז ברור שנשים צריכות לא לעשות מלאכה בשבת בגלל הלאו שבזה, אבל אם עשו מלאכה בשבת, את העשה הם לא ביטלו, כי את העשה העשה תלוי בזמן. נכון שהם עברו עבירה בגלל שיש את הלאו. תוספות מניח לא ככה, נכון? תוספות טוען שבשבת זה ברור כאילו, זה הדיבור תכף נראה מה שאיציק העיר קודם, זה בדיוק מביא אותי לדיבור האחד. התוספות מניח פה שכשיש עשה ולאו חופפים, אז החיוב של הנשים מחמת הלאו מביא לזה שהם חייבות גם בעשה, אפילו אם הם זה הם מבטלות… זאת הנחה לא פשוטה של תוספות, כי היה מקום להגיד שמה שנשים חייבות זה בגלל הלאו שבזה. עכשיו נכון שהמקור שתמיד מזכיר לנו את הדבר הזה זה זכור ושמור בדיבור אחד, ששמה במפורש הגמרא אומרת בדיבור אחד שמי שישנו בשמור ישנו בזכור. זאת אומרת שמה במפורש הגמרא אומרת שבגלל שיש לאו, אז נשים חייבות גם בעשה. אבל זה… מה? זה לאו בשמור וזכור זה שתי עשה, לא? לא. תעשה כל מלאכה, זה עשה? לא. שמור זה הישמר פן ואל, זה לאו. אה. למרות שזה כאילו בשפה אקטיבית, אבל זה הישמר. הישמר בנגע הצרעת נגיד, זה לאו. אבל זה ראיה לסתור, כמו שאיציק העיר בצדק קודם, כי הגמרא הרי אומרת לא מעצם זה שכתוב זכור ושמור, אחרת הגמרא הייתה צריכה להגיד כתוב זכור, כתוב שמור, אז על עשיית מלאכה בשבת יש גם עשה וגם לאו, וכיוון שכך אז חייבים גם בעשה וגם בלאו, הגמרא לא אומרת את זה. הגמרא אומרת שבגלל שהזכור והשמור נאמרו בדיבור אחד, אז יש קשר ביניהם ולכן העובדה שיש לאו מחייבת את הנשים גם בעשה. אבל מעקה גם כן נאמר בדיבור אחד, או לא יודע מה, לא תוכל להתעלם בהשבת אבידה, מי אמר שגם שם קיים הכלל הזה שבגלל שיש לאו אז חייבים גם עשה? חייבים בלאו, אבל מי אמר שמתחייבים גם בעשה? יכול להיות שזה דבר ייחודי רק לשבת, באמת יש ראשונים שטוענים שזה ייחודי רק לשבת וזה לא קיים בכל המצוות. אני רק אוסיף בסוגריים שיכול להיות שמעקה נאמר גם הוא בדיבור אחד, כי זכור ושמור נאמרו הרי בשתי פרשיות שונות, ביתרו ובוואתחנן, אוקיי? כי בלוחות ראשונים ולוחות שניים. עכשיו שמה זה באמת בשני מקומות שונים, אז התורה אומרת, הגמרא אומרת זכור ושמור בדיבור אחד, זאת אומרת למרות שזה נאמר בשני. אז יכול להיות שבאמת בכל הכפילויות האלה, או השב תשיבם לא תוכל להתעלם, בכל הכפילויות האלה זה באמת נאמר בדיבור אחד ואז שבת היא באמת לא חריגה. מבינים? אז אני אומר זה מחלוקת ראשונים. הנפקא מינא תהיה מה יקרה כשיש לאו ועשה חופפים שהם לא באותו מקום והם לא נאמרו בדיבור אחד. בסדר? אז השאלה היא מה הציור למעקה בלי זה? מה? יש ציור של מעקה בלי דמים? לא מעקה. לא לעשות מעקה, אם אני שומר שלא יהיה דמים בביתי בלי לעשות מעקה, לא יודע, זה המעקה, נכון? אין אפשרות. ברור, אתה לא חייב דווקא… לא, כי פעם שדיברנו על נשך ותרבית אז היה קשה למצוא ציור של איך אפשר שיהיה נשך בלי תרבית. בפשטות אין ציור. אין, אוקיי. גם בזה אותו דבר? גם במעקה? לא, פה התוספות אומר שיש. מה? הרי אתה יכול, יכול להיות העשה בלי הלאו, זה מה שהוא אמר קודם. איך במעקה אני שואל? אני מנסה לצייר לי ציור איך… מה הוא מבין? מעקה הוא אמר… הנה… במעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה. אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה, אז זה לא נקרא לא תשים דמים בביתך, זה רק ביטול עשה של המעקה. הוא התכוון לעשות? השאלה מה הגדר לא ברור, אבל זה מה שתוספות אומר, זאת אומרת הטענה שלו היא שיש הבדל. עכשיו הפוך, השאלה אם יש מצב הפוך, זאת אומרת שיש את הלאו ואין את העשה, לא יודע. אני לא בטוח שהפירוש שאתה מביא פה זה הפשט של דיבור אחד, כי אני הבנתי דיבור אחד שהקדוש ברוך הוא באותו דיבור, באותו מעמד הר סיני הוא אמר, אנחנו בני אדם לא יכולים להגיד את זה, אבל הקדוש ברוך הוא אמר גם שמור וגם זכור. לא, מה שכאילו אצלנו שני אנשים צריכים להגיד. אתה מתייחס לזה דיבור אחד כאילו אם זה באותו פרק או לא באותו פרק. לא, אני מסכים למה שאתה אומר, רק השאלה מה זה אומר הלכתית. ברור שאני לא מתכוון שמעקה נאמר בדיבור אחד כמו הזכור והשמור היסטורית בהר סיני. מה שאני מתכוון לומר זה שהמשמעות ההלכתית של הדיבור האחד יכולה להתקבל במעקה גם בלי שזה נאמר בדיבור אחד כי זה באותו פסוק. זה פסוק אחד של מי שמדבר הפסוק הוא מדבר אליו. אז הפסוק הזה אומר גם את הלאו וגם את העשה, הוא מדבר לנשים, אז גם עשה פונה לנשים. אז הוא עושה את אותה עבודה כמו הדיבור אחד, לא בגלל שזה נאמר ממש בדיבור אחד. אז אני אומר אז יכול להיות שזה באמת שבת היא חריגה, ויכול להיות שזה באמת על כל הכפילויות, לפחות הכפילויות האלה שנאמרו באותו פסוק. אני לא זוכר כרגע אם יש כפילות שהיא במקומות שונים בתורה ועדיין יש כפילות בין הלאו לבין העשה, צריך לחשוב על דוגמה. האם יש מצב כזה של לאו ועשה שיש ביניהם, חוץ משבת, שזה התורה אומרת שזה נאמר בדיבור אחד אז היא פותרת את הבעיה, אבל אם יש לאו ועשה… פסח? איזה לאו ועשה? אין שם לאו ועשה. תשביתו ולא ימצא. טוב, זה שאלה… אתה יודע מה, זה אולי דוגמה טובה לאותן שיטות שזה באמת חופף, אבל זה שיטות יחידאיות, זאת אומרת בדרך כלל התפיסות המקובלות הן שזה לא… אין חפיפה תוכנית בין תשביתו… הרי דיברתי לפני פסח, זה השיעור הראשון. אוקיי, ויש מפרשים, תירוץ שני של תוספות, דמכל מקום איכא נפקותא כשתהיה לאישה לקיים מצוות עשה. אולי… רגע, לפני שאני ממשיך, הייתי עוד באמצע להעיר על התירוץ הראשון. כאשר יש כפילות בין הלאו לבין העשה, כפילות מלאה, לא כמו הדוגמאות שפה, אז תוספות אומר זה לא יהיה דוגמאות מוצלחות, אם הייתה דוגמה היא לא מוצלחת. אוקיי. ואמרתי שמי שמתחייב בלאו חייב גם בעשה. עכשיו היה מקום לומר, להסביר את זה עצמו בכמה צורות. למה באמת מי שמתחייב בלאו מתחייב גם בעשה? תגיד שאת הלאו הוא עבר אבל את העשה הוא לא ביטל. אישה, נגיד שהעשה הזה היה זמן גרמא, אז אישה תעבור על הלאו אבל על העשה היא לא עברה. למה קושרים ביניהם? בפשטות התפיסה היא שקושרים ביניהם כי זה אותו רעיון. זאת אומרת אם התורה מחייבת את האישה היא כבר מחייבת אותה… הרי התורה רוצה שהיא לא תעשה מלאכה בשבת, נכון? יש את הלאו שפונה גם לנשים, אז אין סיבה להניח שמהעשה התורה פוטרת את האישה כי הרי זה מה שגם העשה רוצה. אוקיי, אבל זה כמובן ההסבר הזה מניח לא כמו שאמרתי קודם, כי ההסבר הזה מניח שהכפילות בין לאו לבין עשה, לכן הבאתי את התוספות הזה כי זה קשור למה שדיברנו קודם, הכפילות בין לאו לבין עשה היא באמת כפילות אמיתית. מה שאני אמרתי קודם מפיל את השיקול הזה. כי מה שאני אמרתי קודם, התורה רוצה שהאישה לא תעשה מלאכה, אבל לא בהכרח התורה רוצה שהאישה תשבות. אלה דברים שונים. כמובן דה פקטו האישה תשבות כדי לא לעשות מלאכה, אבל זה לא אותו רצון של התורה. ולכאורה בתירוץ הראשון של תוספות נראה שזה לא כמו שאמרתי קודם, נכון? שבעצם זה לכאורה אותו רצון. אבל זה לא הכרחי. אני מגן בכל אחד בכל מקום שזה לא נראה ככה אני מנסה להגן. כי יש רוגאצ'ובר בתשובה, תשובות צפנת פענח בסימן ב', שהוא שואל שם אם יש יום טוב שחל בשבת. אז בדיני יום טוב הרי מותר לבשל, נכון? אוכל נפש הותר. בשבת אסור. מה קורה ביום טוב שחל בשבת? בישלתי. אישה בישלה אותה? אה? בישל או? לא לא, אני… לא לא, זה גם נפקא מינה לאישה כי זה זמן גרמא, אבל את זה נגיע בהמשך. לא, נדבר עליי, נדבר עליי, אני בישלתי. זאת רק דוגמה מושאלת, אז עזבתי כרגע את זמן גרמא. נחזור רגע לזמן גרמא אחר כך. בישלתי, עברתי גם על איסור יום טוב או רק על איסור שבת? פשוט רק איסור שבת. הרוגאצ'ובר רוצה לטעון שבת גם על איסור יום טוב. למה? זה תלוי קצת ברמב"ן ובמחלוקות ראשונים אני חושב, השאלה למה איך מה המשמעות של ההיתר של מלאכת אוכל נפש ביום טוב. האם זה היתר או שזה לא נאסר? הרמב"ן כותב שמלאכת עבודה לא יעשה לכם, מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש. ואז הוא אומר שזה בכלל לא נאסר, זה לא היתר מלאכת אוכל נפש. ואם זה לא נאסר הוא לא עבר. ואם זה הותר, מה הטעם להתיר לך משהו כשבכל מקרה אני לא רוצה שתעשה אותו? הרי ביום טוב שחל בשבת אני לא רוצה שתבשל ביום הזה, נכון? אז אם זה רק היתר לבשל ביום טוב, איזה אינטרס יש לתורה להתיר כשהיא לא רוצה שתבשל ביום הזה? אז ברור שביום כזה גם את איסור היום טוב היא לא תתיר. למה שהיא תתיר? אבל תשימו לב, זה לא אומר שהלאו של שבת והלאו של יום טוב עושים אותו דבר. זה רק אומר שכיוון שבכל מקרה זה אסור לך, אין סיבה פה להתיר. הרי ברור שעדיף לא לבשל ביום טוב לפי התפיסה הזאת. היה עדיף לא לבשל, רק מתירים לך. אוקיי, עכשיו פה אתה בכל מקרה אסור לך לבשל. ההיתר הזה לא יועיל כלום. אז למה לתת אותו? אז למה לתת אותו? אז תישאר עם ה… זה עכשיו זה אומר שהשני איסורים האלה לא בהכרח הם עם אותו תוקף, ועדיין קיומו של האחד מעורר את השני. יכול להיות שזה ההסבר גם בתוספות פה. ואז זה לא סותר את מה שאמרתי קודם. כי מה שתוספות פה אומר זה כיוון שמצד הלאו נשים חייבות, אז מה הטעם לפטור אותן מהעשה הזה? אם אני אומר זה פטור, לא שהן לא התחייבו. מה הטעם לפטור אותן מהעשה הזה? הרי כל מה שאני רוצה לפטור אותן זה כדי לאפשר להן לעשות מלאכה. אבל בכל מקרה זה לא יאפשר להן, כי הרי יש לאו. אז אם בכל מקרה לא יאפשר להן, אז אין סיבה להתיר. זה כמובן מניח שזה היתר לאישה ולא שהיא לא חייבת. אבל אני אומר יכול להיות שגם זה הסבר ואז זה לא סותר את מה שאמרתי קודם. אוקיי, עכשיו אפשר להמשיך. וגם אם זה פיקוח נפש בשבת? מה? אם הוא מבשל למשל נגיד לחולה שיש בו סכנה. אז הכל מותר. זו לא בעיה. אז מותר גם איסור שבת וגם איסור יום טוב. זה לא נפקא מינה על ההבדל שתפסנו בין דחויה לאותרה? מה זה? זה אולי קשור לדחויה ואותרה, אני לא בטוח. לא, בנפקא מינה? לא, אני לא בטוח, לכן אני אומר, כי אמרתי שאפשר להביא נפקא מינה אבל אף אחת מהן לא הכרחית. כי גם באותרה אני יכול להגיד אני מתיר לך כשצריך, אבל אם לא צריך אז זה לא הותר. ככה אמרתי את זה בכמה הקשרים. הרי פה לא צריך להתיר, אז איך אפשר להגיד שהשבת הותרה או היום טוב הותר בפני אוכל נפש? במקרה הזה הוא לא הותר. במקום שבו מותר לבשל באמת, אז אם בישלת לא רק שדחית את האיסור אלא בכלל לא היה איסור. אבל במקום שלא מתירים לך את זה אז האיסור יישאר גם בתפיסת האותרה. זה… אוקיי. אני ראיתי שמי ששבע ביום טוב, מי ששבע ביום טוב אסור לו לבשל. אסור לו לבשל ביום טוב לאכול אכילה גסה. זאת אומרת זה רק אותרה? זה רק דחויה, התכוונתי. זה רק כן דחויה דחויה. כן. אוקיי טוב זה שאלה אם זה איסור דאורייתא, איסור דרבנן, כי זה תלוי בהרבה דברים. השאלה אם כל ההיתר הוא מצד הואיל. טוב זה שאלה שאני חושב שיש בה מחלוקות ראשונים בעניין הזה, לא כולם מסכימים לזה. אבל יכול להיות. אבל בראשונים אני חושב שיש צדדים לכאן ולכאן איך להבין את זה. ברמב"ם עצמו ברור שזה לא ככה למשל. הרמב"ם אומר שמותר גם אכילה גסה? ברור. הרמב"ם אומר שזה לא נאסר בכלל. שזה לא נאסר בכלל. טוב, זה לא נקרא בכלל אוכל נפש אבל הרמב"ם אומר זה הוא ממיין את המלאכות. אפשר לראות זה קובע, לכן יש למשל יש מלאכות שגם לשם אוכל נפש לא הותרו. זאת אומרת מטחינה ואילך, לא זוכר יש מחלוקת משם מאיזה סידורא דפת, לא, יש מחלוקת ראשונים ממתי, מאיזה מלאכה בסידורא דפת הותר. אז רואים שזה מיון של המלאכות, לא מיון של מצבים. זאת אומרת יש מלאכות שמוגדרות כמלאכות אוכל נפש אז הם הותרו. זאת אומרת לא נאסרו. אוקיי. ויש מפרשים, אני קורא בתוספות התירוץ השני, דמכל מקום איכא נפקותא כשיהיה לאישה לקיים מצות עשה, דהוי אמינא. מה מתכוון לומר פה? יש לי עשה ולאו על משהו, נגיד על עשיית מלאכה בשבת, רק בשביל הפשטות, איסור סקילה זה לא נדחה בפני עשה, אבל רק לצורך הפשטות. אז בשבת יש לי לאו ועשה על איסור מלאכה. עכשיו האישה, כיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, נתעלם מהדיבור אחד, כן, זו מצוות עשה שהזמן גרמה, אז האישה פטורה מהעשה, אבל היא חייבת בלאו. בניגוד למה שאמר למעלה שמי שחייב בעשה חייב בלאו, זה התירוץ הראשון. התירוץ השני אומר לא, באמת נכון, יש אי תלות, מי שחייב בלאו לא אומר שהוא חייב בעשה, שזה די ברור שזה הולך מאוד טוב עם מה שאמרתי קודם, קודם לא סותר, אבל זה ממש אומר את זה, כי אחרת למה לחייב את האישה בלאו ולפטור אותה מהעשה אם יש להם את אותו תוכן? אם אתה אומר שאין תלות ביניהם, אז זה באמת אומר שזה שני דברים שונים. אבל זו ההנחה שצריך לעשות בתירוץ הזה, ואז הוא אומר, ואז יש נפקא מינא. למה? כי מה יקרה אם יש לי מצוות עשה לעשות שכרוכה בחילול שבת? או הריגת עמלקי, כן? אז יש לי מצוות עשה להרוג את העמלקי, אבל זה נטילת נשמה בשבת, אז מה לעשות במצב כזה? אז בשבת יש עשה ולאו, עכשיו מה יקרה עם אישה? אישה הרי את העשה אין לה, כי זה זמן גרמה, אז העשה לגבי האישה ידחה את הלאו שלה. להרוג את העמלקי כי זה עשה? זה זמן גרמה? לא, להרוג את העמלקי בשבת. בא אליי העמלקי בשבת, יש לי מצוות עשה להרוג אותו, מצוות עשה להרוג את העמלקי, אבל הפעם אני רואה אותו רק בשבת, מה, אחרי שבת הוא טס, הוא טס לחוץ לארץ, אני צריך להספיק להרוג אותו. בסדר, אז יש לי מצוות עשה עכשיו אבל יש פה לאו. שבת זה מצוות עשה שהזמן גרמה? לא, לא מצוות עשה שהזמן גרמה, השבת היא מצוות עשה שהזמן גרמה. רק האישה עכשיו נמצאת בדילמה הזאת, היום יש נשים לוחמות, נכון? אז האישה היא נמצאת בדילמה הזאת, האם מותר לה להרוג את העמלקי, אם היא מחוייבת ולא רק מותר לה להרוג את העמלקי. למה? כי הרי מצוות עשה בשבת לא חלה עליה כי זה זמן גרמה, עוד פעם התפיסה היא לא כמו בתירוץ הראשון, זאת אומרת הלאו לא מקרין על העשה, בעשה היא פטורה ובלאו היא חייבת. אבל לאו נדחה בפני עשה, אז גבר יהיה אסור לו להרוג עמלקי בשבת, אתם מבינים למה צריך נשים לוחמות? נשים לוחמות צריכות בעצם לשמור עלינו בשבת, כי בשבת אנחנו במצב קשה, אסור לנו להרוג. אז כיוון שכך, אצל אישה העשה ידחה את הלאו, הנה נפקא מינא. ולכן הוא אומר שאפילו אם החפיפה היא חפיפה מושלמת, לא כמו שהוא אמר למעלה, בין הלאו לבין העשה, עדיין יש טעם להביא את המצוות האלה כדוגמה למצווה שלא הזמן גרמה, כדי להסביר לך שאם זה היה זמן גרמה נשים היו פטורות. שאלנו מה הנפקא מינא אם היו חייבות מצד הלאו. נכון, אבל אם היה עשה כנגד זה, אז העשה היה דוחה את הלאו, כי את העשה של זה אין פה. בסדר, לכן יש נפקא מינא. ההבדל בין שני התירוצים של תוספות הוא בעצם בשאלה מה היחס בין לאו לבין עשה. לכאורה הם חולקים בדיוק בנקודה שעליה אני מדבר פה כל הזמן, האם לאו ועשה אומרים אותו דבר או לא אומרים אותו דבר. קודם אמרתי שאפילו בתירוץ הראשון של תוספות לא בטוח שזה באמת נגד מה שאני אומר, אבל התירוץ הזה הוא וודאי מתאים למה שאני אומר, כי יש אי תלות גמורה בין הלאו לבין העשה בתירוץ השני. זאת אומרת רואים שזה שני דברים שונים למרות שהתוכן שלהם חופף, כי בתירוץ השני תוספות מניח שהתוכן חופף, הוא ירד מהאוקימתות שהוא עשה למעלה שיש הבדל בתוכן בין העשה לבין הלאו. עכשיו הוא אומר אפילו אם נגיד שאין הבדל בתוכן, עדיין יש טעם להביא את הדוגמאות האלה למצבים שיש עשה שבא לדחות את האיסורים האלה. אולי תוספות גם בתירוץ הראשון סבר שבעשה הן חייבות, כי רואים בתירוץ השני הוא מתחיל דמכל מקום איכא נפקותא פטורות. לא, אולי בתירוץ הראשון גם סבר שבעשה הן פטורות מהעשה, שאין להן את העשה, ואז מה ההבדל בין שני התירוצים? הוא מתחיל את התירוץ השני ויש מפרשים דמכל מקום איכא נפקותא פטורות. אולי בתירוץ הראשון הוא לא מצא את הנפקותא, לומר אם אין להן את העשה ויש להן את הלאו, אז הגמרא לא מובנת, הגמרא אומרת שמה שמכה אביו ואמו הן חייבות, חייבת משום הלאו, נכון שאין להן את העשה אבל את הלאו יש להן, אז אין להן את הנפקותא. אבל כן, אבל זה ברור שיש פה נפקא מינא לקידוש אישה, זאת אומרת הכוונה לא נפקא מינא אמיתית לקידוש אישה, לא בצחוק, אם היא פטורה. על נפקא מינה מעשית? אז אתה רוצה שאני אצטרך להגיד יש לי נפקא מינה לא מעשית. מה? אתה רוצה שאני אצטרך להגיד יש לי נפקא מינה לא מעשית, שהלאו יש להם והעשה אין להם. ככה הוא רוצה להגיד. לא, בכל מקום יש נפקא מינה. אני חושב שמה שמתכוון לומר אפילו אם תגיד שאין נפקא מינה מעשית בין העשה לבין הלאו בניגוד למה שאמרתי קודם, עדיין יש נפקא מינה בלהביא את זה בגמרא, לא שיש נפקא מינה בין הלאו לבין העשה, אלא יש נפקא מינה למה הגמרא הביאה את זה כדי ללמד אותי שנשים חייבות. מה נפקא מינה אם היו חייבות בכל מקרה כי יש את הלאו? אומר לא, יש נפקא מינה למה שהגמרא הביאה פה. זאת לא נפקא מינה בין הלאו לבין העשה, זה נפקא מינה למה להביא את הדוגמאות האלה בגמרא כדוגמאות למצוות שנשים חייבות בהן. אז תוספות היה צריך להגיע לסיפור שיש עשה אחר שדוחה. למה? הוא יכול להגיד הגמרא התכוונה להגיד שאפילו שבמקרה כזה כן, אז הוא מדגים את זה על מקרה שיש עשה שדוחה. אני הייתי יכול להביא עוד דוגמה למשל, סתם תגיד לי על מה צריך לעשות תשובה ביום כיפור. האם היא עברה גם על העשה או רק על הלאו כשהיא חיללה שבת או כשהיא לא בנתה מעקה? בסדר, ולכן אני אומר שנפקא מינה תמיד יש. זה לא אני לא חושב שהחידוש של התירוץ השני הוא רק בקיומה של נפקא מינה. אף אחד לא יפספס שיש פה נפקא מינה גם בלי הפלפול הזה של תוספות עשה פה, יש נפקא מינות בזה שהיא לא ביטלה עשה, זה ברור. מה זה גם נפקא מינה. לכן אני לא חושב, נדמה לי שזה לא זה לא רק ההבדל בין התירוצים הוא לא רק בשאלה אם יש או אין נפקא מינה, אני לא חושב שמישהו הכחיש שיש נפקא מינה. טוב, אוקיי, אפשר להתווכח. אומר והקשה הרב רבינו יוסף מארץ ישראל על פירוש זה, אם כן גבי אין מדליקין בשמן שריפה. קושיה יפה. אם כן גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב משום דביום טוב עשה ולא תעשה הוא ושריפת קודשים אינה אלא עשה. כן שמן שריפה זה שמן תרומה שנטמאה אז צריך לשרוף אותו, בסדר? אבל ביום טוב לא שורפים אותו. למה? כי ביום טוב נכון שיש מצוות עשה לשרוף אותו, אבל ביום טוב זה עשה ולאו, האיסור לעשות מלאכה ביום טוב, ממש מקביל לדוגמה שהבאתי קודם. אז אומר משום דביום טוב עשה ולא תעשה הוא ושריפת קודשים אינה אלא עשה. אישה שאיננה חייבת בעשה דיום טוב דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביום טוב? כן, אישה הרי גם כן לא מדליקה בשמן שריפה ביום טוב, גם נשים לא. למה? הרי נשים כן חייבות? נשים יש מצוות עשה וכנגד זה עומד לאו. עכשיו הלאו הזה אם הוא עומד לבד הוא נדחה בפני העשה. בשבת גם הלאו לבד לא נדחה, אבל ביום טוב הלאו לבד נדחה. עכשיו אם האישה לא חייבת בעשה אז למה אישה לא יכולה להדליק בשמן שריפה ביום טוב? יש עשה מול לא תעשה? כן, יש עשה מול לא תעשה בדיוק מה שדיברנו עליו קודם. לכן רואים מכאן נגד התירוץ השני של תוספות, רואים מכאן שנשים כשיש לאו אז הן חייבות גם בעשה ולא רק בלאו. בסדר? אז וכי תימא הכי נמי אמאי לא אשתמיט תנא דלא אמר הכי אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה, אלא מאי אית לך למימר, כן זאת אומרת למה התנא לא אמר את זה שנשים כן יכולות להדליק ביום טוב? לא שמענו שאמרו את זה. כיוון שכך כנראה גם נשים לא יכולות להדליק. אז מה כן? אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה, אף הכא הלאו אלים. אז הוא דחה את האפשרות הזאת שנשים תהיינה פטורות מהעשה. לא, הן פטורות מהעשה, אבל הלאו הוא לאו אלים וכיוון שכך הוא לא נדחה. זה יוצא דבר מאוד מוזר אבל לפי זה, יוצא שהוא נשאר בעצם בתפיסתו שהן פטורות מן העשה, אבל זה שהמקום של העשה הופך את הלאו לאלים ולכן הלאו לא יידחה למרות שהעשה לא קיים. זה לרקוד על שתי החתונות קצת. זאת אומרת, העשה לא קיים אבל השארית שהוא משפיע על חומרתו של הלאו זה נשאר. לא, זה שהתורה עצמה, עצם העובדה שלאנשים יש גם עשה הנה זה מרמז שהתורה זה מצביע לנו על זה שהלאו הוא לאו אלים. איך זה מצביע? אני הייתי אומר הפוך, כי אם הלאו היה לאו אלים למה אתה צריך לחזק אותו עם עשה? זאת אומרת להפך, דווקא בגלל שהלאו הוא קל אז הייתי צריך לחזק אותו עם עשה, אז זה עוד מעט נראה ברמב"ן. אבל כן, זה מה שהוא מתכוון כנראה שעצם קיומו של עשה, לא שעכשיו האישה מבטלת את העשה כשהיא עושה את זה, אלא עצם העובדה שהתורה הצמידה. זה הסאב-טקסט פה בתוספות בעצם, זה בדיוק הדיון הזה, מה היחס בין עשה לבין לאו. אמרתי, התירוץ הראשון נראה נגד דברי, דחיתי את זה, אבל לכאורה התירוץ השני ממש אומר דברי. עכשיו רואים שהוא מציב פה את התירוץ השני, נכון? והוא נשאר עם התירוץ השני, הוא רק מציל אותו מהקושיא של רבי יוסף מארץ ישראל. אז מה בעצם נשאר פה? התירוץ השני הרי מניח שלאו ועשה זה שני דברים שונים. אז אם זה שני דברים שונים, אז למה קיומו של העשה הופך את הלאו לחמור? זה אומר משהו אחר, זה לא כפול. זה לכאורה מרמז על זה שהוא חזר כן לתפיסה הראשונה, נכון? הרי אם קיומו של עשה אומר שהלאו יותר חמור, זה כנראה, אתה כנראה אומר לי בעצם שהלאו ועשה אומרים אותו דבר. כי אם הלאו ועשה באים להגיד שני דברים שונים, אז למה קיומו של העשה הופך את הלאו לחמור יותר? מה זה קשור? יש תלות ביניהם, נכון? אז זה כן קצת מערער את מה שאמרתי קודם שלפי התירוץ השני של תוספות ברור שיש ניתוק שלם בין עשה לבין הלאו. אבל יכול להיות ויכול להיות שאפשר בכל זאת להסביר את הרמב"ן. לפי ה… טוב, בואו נראה את הרמב"ן רגע. והא דקתני מעקה ואבדה ושילוח הקן וקשיא ליה, הכא חייבי לאווין נינהו, יש פה גם לאו, על פי הקושיא של תוספות. ובין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא חייבות. ואם תאמר ללמדך שאף בעשה שבהן חייבות, אחת האפשרויות, שאם יש לאו אז הם חייבות גם בעשה, לומר שאם עברו עליהם עברו על לאו ועשה, אי הכי בשביתת ימים טובים מנלן דמחייבן בעשה שבהן. מה הוא אומר פה? כן. תגיד לי שזה בא לומר שכיוון שהן חייבות בעשה, זאת אומרת הגמרא פה באה להגיד שכיוון שהן חייבות בעשה הן חייבות, כיוון שחייבות בלאו אז הן חייבות גם בעשה, ולכן מה? ואיך נראה שחייבות גם במעקה? לא, אבל הוא לא מדבר פה על מעקה, הרי הוא מדבר פה על מעקה ואבדה ושילוח הקן. הוא מדבר פה על מצוות שלא זמן גרמא, נכון? רק ששואלים למה הגמרא הביאה את זה, הרי נשים תהיינה חייבות בזה אפילו אם זה היה זמן גרמא. למה הגמרא מביאה את זה בכלל? מה הנפקא מינה? הרי יש בצד זה לאו, נכון? אז הוא אומר זה בא להשמיע לי שאם הם עברו על מעקה נגיד או שילוח הקן אז הם עברו גם על העשה שבזה ולא רק על הלאו שבזה. כי זה לא זמן גרמא, נכון? לולי החידוש של הגמרא אז הייתי אומר שזה לא קשור לזמן גרמא לא זמן גרמא. הגמרא באה להגיד לי לא, אין את השמור וזכור בדיבור אחד אומר לי על שבת. ובשבת יש גילוי מיוחד שזכור ושמור הולך ביחד. פה אני הייתי אומר שזה לא כך, כן? ואז מה היה יוצא? שהעשה הזה אם היה זמן גרמא נשים היו פטורות. נכון? ולכן באו להגיד לך שהעשה הזה הוא לא זמן גרמא. אבל הוא אומר, אם יש בצד זה לאו אז למה הביאו את זה, הרי אין נפקא מינה. אז הוא אומר כיוון שזה בא להשמיע לך שאם הן חייבות בעשה אז הן חייבות… רגע, איבדתי את החשבון. זאת אומרת, אם זה בא להשמיע לך שאם הן חייבות בעשה וחייבות בלאו אז הן חייבות גם בעשה שבהן, ושאם הם עברו על זה אז הם עברו על לאו ועשה, וזה מדובר כשהזמן גרמא, נכון? במצבים שהזמן גרמא. אז אם המצוות האלה יש לאו בצידן, אז לולי הגמרא מה הייתי חושב? שאם הן היו תלויות בזמן אז נשים היו פטורות מהעשה וחייבות בלאו, נכון? זה לולי הגמרא. באה הגמרא להגיד שבמצוות כאלה שיש בהן לאו ועשה, רק אם הן לא תלויות בזמן נשים חייבות, אבל אם הן תלויות בזמן אז הן פטורות, כי אני הייתי חושב שהן תהיינה חייבות בגלל הלאו שבזה, להיפך זה גופא מה שבאו להשמיע. אז למה בשבת זה לא כך? בשבת הרי נשים חייבות גם בעשה? כי בשבת יש לימוד מיוחד שזכור ושמור בדיבור אחד. וזה באמת יוצא חריג. לא כמו מעקה והשבת אבדה וכולי. ולמה בשביתת ימים טובים זה גם לאו ועשה? כן, ברור. כן. אבל זה לא… אין את זה בדיבור אחד. אוקיי? אז בעצם מה עוד פעם? ככה החשבון קצת מורכב. מה שהוא אומר בעצם זה ככה, השאלה הייתה למה הגמרא הביאה את הדוגמאות האלה, הרי בלאו הכי נשים חייבות גם אם זה היה זמן גרמא. גם אם זה היה זמן גרמא, נגיד כמו בשבת, כיוון שיש לאו מקביל, אז נשים תהיינה חייבות בעשה, אפילו שהזמן גרמא. באה הגמרא לומר לא, אפילו כשיש לאו בצידו של העשה, אם הוא היה תלוי בזמן נשים היו פטורות ממנו. קיומו של הלאו לא גורם לחיוב בעשה. פה, אתה חייב בעשהים האלה לא בגלל שיש לאו בצידם אלא בגלל שזה לא נשים, אלא בגלל שזה לא זמן גרמא. את זה מה שהגמרא באה להשמיע, שבמצוות האלה, היכי דמי מצוות שלא הזמן גרמא, מעקה, אבידה ושילוח הקן. הגמרא באה להגיד שבמצוות האלה נשים חייבות לא בגלל שיש בצידן לאו, אלא בגלל שזה לא זמן גרמא. איפה הנפקא מינה? שאם כן זה היה זמן גרמא, אז באמת נשים היו פטורות אפילו שהיה לאו ליד זה. הפוך ממה שלומדים בדרך כלל. תשאלו, אז מה עם שבת? בדיוק מה שאיציק אמר קודם, בשבת יש גילוי מיוחד, כי זכור ושמור בדיבור אחד. זה הרמב"ן, הרמב"ן נגד תוספות. הרמב"ן טוען שזכור ושמור בדיבור אחד זה דוגמה חריגה, יוצאת דופן. בלאו ועשה רגילים, מי שחייב בלאו לא בהכרח, הנשים לא תהיינה חייבות בעשה. ואז באמת נשים יוכלו לשרוף שמן שריפה ביום טוב בעצם. זה בעצם מה שהוא רוצה לומר, שנשים יוכלו לשרוף שמן שריפה ביום טוב, נגד מה שתוספות אמר. אולי מזה יש ראיה שאין מצוה שהיא לאו ועשה ביחד שהעשה הוא זמן גרמא בכל התורה? למה, יום טוב? הנה, אז פה, לא, חוץ מהכי שם יש גילוי מילתא. לא, שבת יש גילוי מילתא ויום טוב אין. לא, להיפך, בזה ששריפת שמן שריפה ביום טוב, נשים באמת ישרפו, לפי הרמב"ן נשים יכולות לשרוף עקרונית, אני לא יודע, אלא אם כן יש איזה תירוץ אחר, אבל עקרונית נשים יכולות לשרוף שמן שריפה ביום טוב. אלא אם כן עשה עשה את הלאו עלידי. מה? אלא אם כן עשה. כן, בדיוק, אלא אם כן יש משהו צדדי כמו תוספות, אבל ברמה העקרונית נשים יכולות לשרוף שמן שריפה ביום טוב לפי הרמב"ן, בגלל שקיומו של הלאו לא אומר שאתה חייב בעשה, זה נשאר מנותק. זה נשאר מנותק, הגילוי מילתא בשבת זה גילוי מיוחד על שבת. אוקיי? אז למה, למה לא השתמשו ביום טוב? הגמרא הייתה צריכה להביא את הדוגמה של יום טוב כדי להמחיש את זה, במקום להביא את הדוגמאות. לא, אבל מביא פה דוגמאות למצוות עשה שלא הזמן גרמא, יום טוב זה מצוות עשה שכן הזמן גרמא. כן, אבל רצו להביא דוגמה שגם אם זה זמן גרמא אז… אתה אומר שיביאו את זה ברשימת המצוות שכן הזמן גרמא כדי ללמד את היסוד הזה, למה ללמד אותו דרך הרשימה של לא הזמן גרמא? טוב, אוקיי. בכל אופן זה מה שהוא אומר. אי הכי בשביתת ימים טובים מנלן דמיחייבן בעשה שבהם, ואיכא למימר דהכי קאמר, אפילו היכא דליכא לאו מיחייבן בעשה דתרי מילי נינהו. אי הכי בשביתת ימים טובים מנלן דמיחייבן בעשה שבהם. כן, אז מאיפה יוצא שנשים חייבות בסופו של דבר לא שורפים שמן שריפה ביום טוב גם נשים, כאילו מניח שנשים חייבות גם בעשה של יום טוב לא רק בלאו, אבל הוא לשיטתו הרי אומר שלא, כי הרי ההתחייבות בלאו לא מחייבת בעשה. אז אומר, ואיכא למימר דהכי קאמר, אפילו היכא דליכא לאו מיחייבן בעשה דתרי מילי נינהו. כן, פה זה קצת קשה, יכול להיות שזה רק סוגריים. אי הכי בשביתת ימים טובים מנלן דמיחייבן בעשה שבהם, יכול להיות שבאמת לא יהיה חייב, ואז כן ישרפו שמן שריפה ביום טוב. עזוב, זה לא מה שחשבתי, יכול להיות. ואז אומר ואיכא למימר, הוא חוזר לגמרא שלנו, ואיכא למימר שהוא מתרץ את הגמרא שלנו זה לא קשור ליום טוב, אומר ואיכא למימר דהכי קאמר, אפילו היכא דליכא לאו מיחייבן בעשה דתרי מילי נינהו. אבידה משכחת לה כשלקח לפני ייאוש וכולי, זה ההסבר הראשון של תוספות שיש נפקא מינות בין הלאו לבין העשה. אוקיי, אז אבידה משכחת לה כשלקח לפני ייאוש וכולי, ושילוח הקן משכחת לה וכולי, ומעקה גם כן, וכך מפורש בתוספות. ולי נראה, בסדר, רואים, אני קצת מדלג לאמצע הפסקה, ולי נראה שעיקר מצוותו עשה, וכל המצוות האלה שהגמרא הביאה פה, עיקר המצווה זה העשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחילה והדר לא תשים דמים בביתך. כלומר לא תעכב מלעשות מצווה זו, אגב בתורה לא מופיע הפוך? נראה לי שמופיע הפוך לא? לא תשים דמים בביתך ועשית מעקה לגגך. נראה לי שזה לא כתוב בסדר שהוא מביא פה, לא? כי כתוב ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. פסוק ח. אה, אוקיי. כלומר לא תעכב מלעשות מצווה זו, ולאו שאין בו מעשה. זאת אומרת בעצם הלאו לא עושה עליך עוד משהו, הוא בא לוודא שאתה תקיים את העשה. הלאו משרת פה את העשה, זה מה שטוען הרמב"ן. וכיוון שכך, ואילו היו נשים פטורות מהעשה היו פטורות אף מן הלאו, שאין הלאו אלא קיום העשה. אתה אומר בעצם, אומר הרמב"ן ככה, אבל בשאר מצוות עשה שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשניהם, כדאמרינן בשבת ובביצה: שבתון עשה ולא תעשה ודחי לא תעשה ועשה, ואיש ואישה שווים בדבר. ופה הוא יורד ממה שהוא אמר למעלה. הוא בעצם אומר שזכור ושמור בדיבור אחד הוא עיקרון כללי, שכל מקום שיש לאו ועשה, מי שמחויב בלאו מחויב גם בעשה. למה פה זה לא ככה? בשלושת הדוגמאות שהגמרא מביאה פה זה לא ככה. למה לא? כי פה זה מקרים מיוחדים שהתורה הגדירה לאו כזה שכל מטרתו זה לוודא שתקיים את העשה. אין פה, הוא לא עניין אחר. וזה חידוש בכלל במפה שציירנו עד עכשיו. בדרך כלל אנחנו דיברנו על זה שהלאו והעשה הם בלתי תלויים. הלאו בא להזהיר אותך ממצב לא רצוי, העשה אומר לך תתקבע במצב הרצוי. הוא אומר, והרמב"ן הוא חיזוק למה שאמרתי קודם, הוא לא סתירה, כי הוא אומר זה המצב הרגיל, פה ספציפית יש זוגות של לאו ועשה שההגדרה היא לא כזאת, שהלאו הוא לא מזהיר אותך מלהיות במצב לא טוב אלא הוא בא לחזק, לוודא שתעשה את המצב הרצוי. זאת אומרת זה קצת הפוך למה שתוספות אמר שהעשה בא להחליש את הלאו, פה הלאו אומר שהעשה אלים. זאת אומרת הלאו בא לוודא שתקיים את העשה. גם פה אני יכול להגיד שאולי עשה דווקא חלש, לכן צריך את הלאו לחזק אותו, לא משנה. אבל אותו רעיון שאמר תוספות שם לגבי הלאו הרמב"ן פה אומר לגבי העשה. וזה מעורר את השאלה, ולכן בעצם הנפקא מינה פה, למה הגמרא הביאה את זה פה? הרי זאת הייתה הקושיה שלו. למה הגמרא הביאה את זה פה? מה, אם זה היה זמן גרמא נשים היו פטורות? תשובה: כן, נשים היו פטורות אם זה היה זמן גרמא. למה? נכון יש בזה לאו, אבל הרי נשים פטורות מהעשה, מי שפטור מהעשה ברור שהוא לא יתחייב בלאו, כי הרי כל מטרת הלאו זה לוודא שתקיים את העשה. אז אם האישה הייתה פטורה מהעשה היא הייתה פטורה גם מהלאו. אבל זה ספציפית לפה, זה לא עיקרון כללי, זה במקום שהתורה עצמה מציגה את זה כלאו כזה שבא לוודא שאתה מקיים את העשה. אוקיי, אז זה חיזוק למה שאמרתי קודם כי אלה החריגים, ומהכלל לאו אתה שומע הן. זאת אומרת שלפי הרמב"ן היא תהיה פטורה מהלאו? כן, תהיה פטורה גם מהלאו, נכון, גם מהלאו. לאוין שהזמן גרמא נשים פטורות, הלאו הוא נספח לעשה. נכון, לאוין כאלה שהזמן גרמא, ולאוין שהזמן גרמא נשים פטורות, בלאוין האלה שהזמן גרמא נשים פטורות, בלאוין האלה רק בשלוש הדוגמאות. כן, רק בדוגמאות האלה. כלומר בכל שאר המקרים לאו שהזמן גרמא נשים חייבות, זה פשוט, זה בגמרא, לאו רגיל שהזמן גרמא, אבל הלאוין האלה אם הם היו זמן גרמא נשים היו פטורות, כי הלאוין האלה באים לוודא שיקוים העשה, אבל מי שלא חייב בעשה. אבל מה שיוצא פה זה מצב כזה הפוך על הפוך, אם היה פה במקרים האלה לא היה לאו ועשה היה רק לאו הן היו חייבות, אבל כשיש לאו ועשה הן פטורות, נכון, זה מה שפוטר אותן. נכון. אבל זה לא גם אומר שאין מצוות, אין מקומות אחרים שבהם הלאו הוא רק לצורך קיומו של העשה? רק בשלושת המקרים האלה? זה אני לא יודע, יכול להיות. אחרת למה הוא מביא רק את אלו? אחרת למה הגמרא לא הביאה את הכל? תנא ושייר. כן, נכון, אבל על דיוקים כאלה צריך להיזהר. הגמרא אומרת תנא ושייר, אתה יודע, מביאים איזה רשימה של אלה ואומרים והאיכא עוד משהו. בסדר, תנא ושייר. היה מביא אחד, בסדר, הוא אומר שהיה תנא מאי שייר דהאי שייר, תמיד שואלים הרי. אין, בדרך כלל שואלים תנא מאי שייר דהאי שייר, צריך לשייר לפחות שני דברים תמיד, כי צריך לחסוך מקום, לשייר דבר אחד זה לא חוסך מקום. לא, זה הרעיון בלמה תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר. תמיד לשייר עוד משהו, שיירתי דבר אחד, דבר אחד לא משיירים, אתה מביא רשימה אז תביא כבר עוד אחד מה אכפת לך? אם אתה כבר חוסך מקום, אתה אומר הבאתי דוגמאות לא מביא פה את הכל, אז תראה שחסכת משהו משמעותי. אם לא הבאת שתי דוגמאות אז אני מבין. אוקיי, בכל אופן אז הרמב"ן בעצם אומר כאן מה שהבאת שיש אחד והרבה, כן, נכון, השניים זה כבר הרבה, זה עוד פחות ממה שהבאת. והרמב"ן פה בעצם… אנחנו כבר חרגנו. בוא אני עוד אעסוק בזה עוד קצת בפעם הבאה ואז.