שיעור מתאריך ה' בתמוז תשס＂ז

אבל לפי המאן דאמר שמישהו אחר יכול גם לאסור, מה עם הכלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו? ולפי תוספות זה הרבה יותר קשה, בגלל שלפי תוספות אומר לנו שבדברים שדרושה מחשבה, אז אדם לא יכול לאסור את של חברו. אז למה פה כן יכול לאסור? אמרנו למשל שראינו שבפשטות הרמב"ם, הרמב"ם לא מעמיד דווקא בשותפים בהלכות חובל ומזיק. הרמב"ם לא מעמיד דווקא בשותפים, אז נראה שהוא תופס שכל אדם יכול לאסור את של חברו, העושה מלאכה בפרת חטאת של חברו, כן, אז הוא צריך לשלם. והוא לא מעמיד בשותפים, אז נראה שכל אחד יכול לאסור. שיטת הרמב"ם היא כמו הדעה השנייה בתוספות, נכון. על השיטה הזאת נשאר עדיין קשה. למה? הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובפרט לפי התוספות שבדברים שהם מחשבה נדרשת, שם ודאי נאמר העיקרון הזה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אז איך זה יכול להיות שבפרת חטאת זה לא קיים? טוב, אמרתי שאפשר להגיד וזה דחוק, אבל יש איזה סימן של השערות, נכון? איך יודעים הועלה עליה עול או לא? יש איזה סימן. שתי שערות שחורות זה פשוט אומר שהיא לא אדומה, זה לא סימן להועלה עליה עול. לא לא, זה גם משהו שאני זוכר. זאת אומרת, איך יודעים אם עלה עליה עול? שסתם פעם הניחו עליה עול אז משהו משתנה, ואז זה כבר הופך למעשה. וזה שוב חזרנו לזה ש… טוב, בכל זאת הניחו עליה עול, לא משנה. העול פה הוא ודאי עובדה, בלי קשר לסימנים. להנחת העול זה ודאי עובדה שהיה, הועלה עליה עול, בלי קשר לסימנים. טוב, זה הניחותא של הבעלים, דרושה פה מחשבה. עכשיו, היה מקום פה לומר, בפעם הקודמת שדיברנו על פרה אדומה, אז העלינו כמה רעיונות לזה שהמחשבה בפרה אדומה, כמו מחשבה בקודשים, יש לה דין של מעשה. המחשבה בפרה אדומה יש לה דין של מעשה, עבד דומיה דעבד. זאת אומרת, שהניחותא שלך נחשבת כמו עבודה, כמו מעשה. יש לזה כל מיני השלכות שהבאנו אותם שם, למשל לגבי הכשר וזרעים, דמינו את זה לקודשים, אמרנו זה בין קודשים לבין חולין. אז אם באמת יש לזה דין של מעשה, אז אולי באמת בפרה אדומה מה שנדרשת מחשבה זה לא מחשבה כמו בכל התורה כולה, בפרה אדומה המחשבה היא המעשה. אנחנו יודעים שבקודשים באופן כללי זה ככה, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, נכון? זאת אומרת דיבור או מחשבה בקודשים יש לו דין של מעשה. ראינו את זה גם לגבי פיגול, ראינו את זה בכמה, בתחילת ספר ויקרא דיברתי על זה בכמה, בשניים-שלושה שיעורים, שבעצם המחשבה בתחום הזה יש לה דין של מעשה. אם זה כך, אז אולי גם החילוק של תוספות יישב גם את העניין הזה. יש אולי מקום לחלק באופן שונה. היה אולי מקום לומר שיש הבדל בין מצב שבו המחשבה פוסלת לבין מצב שהמחשבה היא רק תנאי לפסול. זאת אומרת, אם בפרה אדומה, נגיד למשל אם היינו מסבירים שבפרה אדומה הרי מה כתוב בתורה? בתורה כתוב אשר לא עלה עליה עול, זה מה שפוסל אותה. הניחותא זה תנאי. זאת אומרת, העלה עליה עול זה פוסל, רחמנא, יש תנאי שתהיה ניחותא כי עבד דומיה דעבד. בסדר, אבל מה פוסל? מה שפוסל זה לא הניחותא, מה הניחותא במה? מה שפוסל זה הפעולה שעשיתי איתה, נכון? זה העול. אז אם הפוסל הוא פעולה, אז בעצם מה שיוצא פה זה שהפסול הוא תוצאה של עובדות. הניחותא זה רק תנאי. בסדר? אז אם ככה זה יש לזה דין של מעשה, ולכן גם אחר יכול לפסול. איפה התוספות אמר שמישהו אחר לא יכול לפסול את שלי? במקום שבו המחשבה היא האלמנט הפוסל, לא שהיא תנאי. מחשבה של מישהו אחר לא יכולה לפסול את הדבר שלי. נגיד למשל יש תוקף פיגול, מה? נגיד למשל יש תוקף פיגול, עבודה זרה למשל, אם ראוי רצון, ראוי רצון עבודה זרה למשל, שמה שבאמת פוסל זה המחשבה. למה? הוא משתחווה, אבל למה פוסל? ברור שמחשבה בלי פעולה לא תאסור, אבל שם הפעולה היא התנאי והמחשבה היא הדבר האוסר. כי הרי מה המשמעות לפעולה הזאת? ברור שמה שחשוב פה זה שאתה החשבת את הדבר הזה לאליל. זה למשל מה שאוסר. וגם לא זה הקריטריון, וכל אחד בפני עצמו עומד. אם המחשבה לבד בלי המעשה, בלי השתחוויה, שום דבר. לא זה הקריטריון, ודאי שלא. הרי השתחוויה בלי מעשה זה שום דבר, אולי במקרה התכוון לעשות התעמלות בדיוק מול ה… וגם מחשבה לבד. תמיד כשדנים בחקירות ההלכתיות מה עיקר ומה תנאי, תמיד צריך את שני הדברים. כל השאלה זה איזה משניהם הוא הדבר העיקרי ואיזה משניהם הוא התנאי. למשל, יש חקירה מפורסמת על מזיק, למה מזיק ממון שלי הזיק למה אני צריך לשלם? האם בגלל שלא שמרתי עליו או מעצם העובדה שממוני הזיק. מזיק זה מחייב אותי לשלם כמו שאני עצמי הזקתי. ממונו כאילו איזושהי אקסטנסיה שלי. אז זה מחלוקת ראשונים ואחרונים הרבה מדברים על זה. אבל צריך להיזהר לא להתבלבל פה כי יש כאלה שמתבלבלים. ברור שצריך את שני הדברים, זאת אומרת צריך שהממון יהיה שלי וצריך שתהיה רשלנות שלי בשמירה, שני הדברים נדרשים. כל השאלה זה מי מהם הוא המחייב ומי מהם הוא תנאי צדדי. זאת אומרת תמיד כשאנחנו עושים חקירה כזאת ההנחה הפשוטה שמשותפת לשני הצדדים שאם שמרת כראוי אז תהיה פטור. רק השאלה אם תהיה פטור כי אין בכלל מחייב או שתהיה פטור כי לא התקיים התנאי לחיוב. זה השאלה אבל תמיד צריך את שני הדברים. אז גם בעבודה זרה ודאי צריך השתחוואה, כי זה שחשבתי שהתמונה הזאת היא אליל זה לא עוזר כלום. זה צריך לבוא לידי ביטוי במעשה, אבל זה רק תנאי. התנאי הוא שזאת תהיה מחשבה שבאה לידי ביטוי במעשה. רק מחשבה כזאת פוסלת אבל לא שמעשה פוסל. אדרבה, בעבודה זרה בסברא פשוטה היא שהמחשבה היא הפוסלת כי בעצם כל הדבר הבעייתי הוא ההתייחסות, המחשבה, מה אתה מתייחס לדבר כזה כאליל, זה מה שפוסל אותו. זה שעבדת זה רק תנאי. אז נכון שיש שם את שני הדברים, אבל הדבר הפוסל הוא המחשבה. במצב כזה אתה לא יכול לפסול דבר שלי. אבל אם המחשבה היא רק תנאי נדרש, לא הדבר הפוסל, מה שפוסל זה הפעולה של להעלות עול על הפרה, הרי זה מה שכתוב בתורה "לא עלה עליה עול", זה מה שפוסל. נו אז מה זה משנה העלה עליה עול, מה זה משנה מישהו אחר שם את זה? עלה עליה עול העובדות קיימות. אז צריך תנאי שיניחו אותה, יכול להיות שבמצב כזה זה לא נאמר. ומה? בעבודה זרה אדם צריך למסור נפשו ולא לעבוד עבודה זרה, ואיך הוא תמיד? תמיד שאדם נאנס לעבוד עבודה זרה הוא אין לו שום כוונה לייחס לדבר כזה כאליל, זה מה שפוסל אותו. שאלה מצוינת, הגמרא במסכת עבודה זרה סוגיה לגבי עובד מאהבה ויראה, סוגיה מאוד לא פשוטה, אוקיי, זה מסובך, כן. בכל אופן, מה בעצם יסוד החילוק הזה? יסוד החילוק הזה נדמה לי נעוץ בנקודה, הרי מה יסוד החילוק של תוספות בכלל בין מחשבה לבין מעשה? למה זה חשוב אם נדרש מעשה או סליחה, אם מספיק מעשה או שנדרשת גם מחשבה? נדמה לי שההבדל הוא בשאלה מי הוא האוסר. זאת אומרת, אם באמת מה שפוסל זה המעשה כמו עירוב בשר בחלב, ברגע שזה מעורב זה אסור. מי האוסר? הקדוש ברוך הוא אוסר, לא החבר. החבר רק יצר את המציאות הבעייתית, על מציאות כזאת התורה אוסרת. התורה יכולה לאסור גם את שלי, אין לה מגבלות. במצב שזה תלוי במחשבה אז אומר תוספות המחשבה יש לה תפקיד אחר מאשר הנסיבות העובדתיות, המחשבה היא האוסרת. לאסור אתה לא יכול לאסור את של מישהו אחר. אתה יכול לאסור את שלך, לא את של מישהו אחר. אם האוסר זה אתה, אתה יכול לאסור רק את שלך. אם אתה רק יוצר את העובדות, את הנסיבות העובדתיות, אבל על הנסיבות האלה האיסור מי שמטיל אותו זו התורה, במצב כזה התורה יכולה גם להטיל איסור על מישהו אחר כיוון שהתקיימו הנסיבות העובדתיות. אם זה באמת ההסבר לחילוק התוספות נדמה לי שעל זה זה לא רע להמשיך גם את החילוק שאמרתי עכשיו. כי אז באמת יוצא כך: אם המחשבה היא באמת הדבר הפוסל עצמו אני לא יכול לעשות את זה. למה? כי במצב כזה אני האוסר. אבל אם המחשבה היא נדרשת אבל היא רק תנאי, מה שאוסר זאת הפעולה, המחשבה היא רק תנאי. אז כאן זה לא הנקודה, עדיין בלי המחשבה לא נעשה. למה שהמחשבה פה תהיה תנאי? לא ברורה הדרישה למה שהמחשבה תהיה תנאי. שמתי עול על הפרה, משהו השתנה בפיזיולוגיה שלה, יש סימן לחכמים שערות נתקמטות או משהו קורה להם. אז זה כמו הוא ישפוך חלב לתוך הסיר בשר שלי והתבשיל הזה יישאר מותר כי הוא לא יכול לאסור דבר שאינו שלו? לא, זה בדיוק הנקודה. בשר בחלב אין שום תנאי למחשבה, אם העובדות התקיימו חל האיסור. אבל בפרה יש לימוד מפורש "עובד דעובד", צריך ניחותא של הבעלים, צריכה מחשבה שזה בן אדם נהנה כאילו מהעול המתאים לזה, אותה ניחותא דניחא ליה וכו'. ואז מה שקורה ברגע שיש ניחותא רק אז זה נאסר. עכשיו, אבל אם הניחותא הזאת היא רק תנאי, אבל בתורה כתוב שלא עלה עליה עול, עובדה, זה מה שאוסר. אז חז"ל לומדים "עובד דעובד" קרי וכתיב שיש תנאי שתהיה ניחותא. אבל די סביר לומר שזה רק תנאי, התורה הרי אומרת מה אוסר, מה שאוסר זה העלאה של העול. רק יש תנאי. למה זה חשוב אם זה תנאי או שזה הדבר הפוסל עצמו? כי זה גוף הסברה. כל החילוק של תוספות לחלק בין מעשה לבין מחשבה הרי מבוסס על השאלה מי הוא האוסר. במעשה לא אני האוסר בכלל, אני רק יצרתי את העובדות, הקדוש ברוך הוא אוסר. הוא האוסר את מי שהוא אוסר. אבל במחשבה העובדות לא קשורות, המחשבה היא האוסרת. אז אם המחשבה שלי היא האוסרת, אז אני האוסר לא הקדוש ברוך הוא, אני לא יכול לאסור של חבירי. בסדר? עכשיו, אם באמת המחשבה היא רק תנאי והיא לא הדבר האוסר עצמו, אין בעיה, מי אוסר פה? הקדוש ברוך הוא, הרי העובדות גורמות לאיסור. יש תנאי שתהיה ניחותא, אבל האוסר זה הקדוש ברוך הוא, לכן אפילו שיש מחשבה זה עדיין. עכשיו, ראינו למעלה ברמב"ם שבפרת חטאת מונח שמועיל לאסור דבר שאינו שלו, נכון? הוא לא מעמיד דווקא בשותפים, אז למדנו שבפשטות וגם מהמגיד משנה הודיע שם וממנחת חינוך, שמועיל לאסור דבר שאינו שלו. לעומת זאת בהלכות חובל ומזיק, שתי הלכות אחרי ההלכה שהבאנו שמה לגבי פרת חטאת, הוא אומר ככה: מנסך יין חבירו לעבודה זרה, לא נאסר היין, שאין אדם ישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות, או שהיה משומד שהרי הוא כגוי, או שהתרו בו וקיבל התראה שהרי הוא כמשומד, הרי זה אוסר היין וחייב לשלם. אז נראה שבניסוך יין אדם לא יכול לאסור דבר שאינו שלו. בסדר? בהלכות שחיטה… מה זה משומד? לא הבנתי את זה. מה? רק ישראל לא אוסר דבר שאינו שלו. אה, הדגש הוא על ישראל. ישראל שמנסך יין לעבודה זרה לא יכול לאסור דבר שאינו שלו. אם גוי נוגע ביין הוא ודאי נאסר. ולמה? זה תמיד שואלים, אני אביא את זה בהמשך, אבל אני כבר אקדים עכשיו אם אתם שואלים. לכאורה כל דין יין נסך הוא ראיה שמישהו אחר יכול לאסור את שלי. כל המושג של יין נסך זה שגוי בא ונוגע ביין שלי וזה נאסר, אז מישהו אחר אסר את היין שלי! אבל משם זה בדיוק מה שאסרו, אסרו את היין שנגע בו גוי. בדיוק. לא אסרו… לכן אין ראיה משם שזה עבר איסור. בדיוק, אין ראיה משם. למה? כי כל דין יין נסך הוא זה, זאת אומרת, זה התורה אמרה, זה לא קשור פה ודאי, זה כמו פיגול מה ששאלנו קודם. לכן אין ראיה מזה שיש דין יין נסך לזה שאדם יכול לאסור את שאינו שלו. עוד גוי, אנחנו נדבר על זה. לא, רגע, עצם זה שהתורה אומרת שדבר כזה הוא אסור. לא, אני לא אומר ש… אני התכוונתי למשהו אחר, שאם אתה מדבר על גזירת סתם יינם, אז אני יכול להגיד שמה שאסרו זה גוי שנגע ביין. אבל אם אתה מדבר על איסור יין נסך כמשמשי עבודה זרה או משהו כזה, אז מה ההבדל בזה לכל שאר עבודה זרה? אז אולי זה אותו דבר. לא הבנתי. לא, אם אתה מדבר על סתם יינם, אז אתה יכול להגיד מבחינתי חז"ל החליטו לאסור כל יין שנגע בו גוי, אפילו אם זה… לא, אבל התורה אוסרת נסך. כן, אבל איזה נסך היא אוסרת? אם מישהו אחר לא יכול לאסור את היין שלי, אז מה פירוש שלי? מישהו ניסך את היין שלי. נו. אם מישהו ניסך… הוא אוסר את זה רק על עצמו. כן. לא, הוא ניסך את היין שלו, זה הופך להיות יין אסור, ואז זה אסור גם עלי. אבל אם לי יש יין, בא איזה גוי חטף את זה וניסך, אולי זה מותר? לא יודע, צריך לבדוק את זה, צריך לבדוק את זה. זאת אומרת, יש אחרונים, אמרתי, יש אחרונים שבאמת מקשים מיין נסך עצמו, עצם העובדה ש… עצם הדין של יין נסך מוכיח שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו. בסדר? וביהודי אם אני הולך ומנסך את היין שלך, זה אסור? לא, זה מה שהוא אומר פה הרמב"ם, אתה לא יכול לאסור דבר שאינו שלי. למה? זה כמו השתחווה לעבודה זרה, מה זה לא נאסר? אז לא הבנתי את הסיפור עם משומד. מה? למה לא נאסר? גוי נניח מנסך יין, או חילונים אפילו, סתם יינם זה משהו אחר, זה לא נאסר. גם סתם יינם? לא, אבל סתם יינם אסרו… יין נסך התערבו, זה גזירה מדרבנן. לא, אסרו סתם יינם משום בנותיהם ויינם משום… אבל אם איש יהודי היה מנסה לנסך, הם לא היו יכולים לנסך כי זה לא שלהם, אז נעצור סתם יינם על פי כזה עיקרון? כן, זה גזירה של הרחקה, זה לא קשור לזה שאני אניסך. גזירה של הרחקה שאסור לשתות יינם. לא, דווקא הוא אומר שדווקא, אי נמי, קודם כל ההפך, גוי כן יכול לנסך את היין. אבל הוא מדבר על יהודים שלא שומרים שבת נגיד. אבל הרי למה אתה אוסר עליהם? כי אתה מחשיב אותם שהם גוי, שהם משומדים, ומשומדים כן אוסרים. אבל לא בגלל עבודה זרה, זה בגלל הרחקה מהם, פשוט להתרחק מהם לא לשתות איתם יין. אבל הרמב"ם אומר שמשומד שהרי הוא כגוי אוסר היין של חברו. אי נמי. הא? נכון. אז למה? כי שם זה גוף הדין, זה להתרחק ממנו. זה הנקודה. האיסור הוא, זה גוף הדין שנאמר שמה, להתרחק ממנו. האיסור הוא, זה גוף הדין שנאמר שמה, להתרחק ממנו. ואז במקום שאתה מדבר על מנסך יין חברו לעבודה זרה ויהודי, שם זה כמו להשתחוות. שם זה מצב שתלוי במחשבה כמובן והכל, זה כמו השתחוויה, אז שם באמת בן אדם לא יכול לאסור של חברו. דמשומד שהרי הוא כגוי זה לא מדין, לא, זה מדין אינהמי, זה מדין שצריך להתרחק ממנו כמו גוי. מדרבנן? כן, מדרבנן. טוב, אז בעצם ברמב"ם פה, בהלכות שחיטה אגב כתוב, שניים אוחזים בסכין ושוחטים וכולי. הרמב"ם אומר שם באופן כללי, אין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. משמע גוי אוסר? בזה אני לא בטוח, אני לא יודע באמת, השאלה אם הוא אומר את העיקרון הזה בכלל רק על אדם מישראל או שמתכוון לעשות את החילוק הזה פה בהקשר הזה. אני לא חושב שהוא מתכוון לעשות בזה איזה שינוי. משמע גוי הלך שעשה הרבה חרא. טוב, זה אולי, טוב, נעזוב את זה. אבל נניח כלאים, אם גוי זרע שים כלאים בשדה שלי, אני חושב שלפי התנא קמא, אנחנו מדברים עכשיו רק לפי תנא קמא, שהוא יכול לאסור דבר של חברו, אז אני לא רואה למה לא, גם גוי. לא יודע, הרמב"ם פוסק כמו תנא קמא בכלאים? לא, הרמב"ם פוסק כמו רבי יוסי, שאי אפשר לאסור כזה, אי אפשר לאסור בכלאים. כי הרמב"ם פוסק כמו רבי יוסי. רבי יוסי אומר שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ומה לגבי גוי? תוכל לבדוק. מה של גוי? שגוי כן יצליח בכלאים, להיאסר הכלאים שלי? זאת השאלה. אני לא חושב שיש הלכה כזאת ברמב"ם. הרמב"ם לא מזכיר דבר כזה. לגבי שחיטה הרמב"ם כותב פה, שניים שהיו אוחזים בסכין ושוחטים, אחד נתכוון לשם דבר שהשוחט לשחיטתו אסורה והשני לא הייתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר נתכוון לו, הרי זו פסולה. וכן שחט זה מחצה וזה וכולי. במה דברים אמורים? שהיה לו בה שותפות. אבל אם אין לו בה שותפות בבהמה, אינה אסורה, שאין אדם מישראל, עוד פעם מישראל, אוסר דבר שאינו שלו, אבל כאן הוא מוסיף גם איזה נימוק, שאין כוונתו אלא לצערו. אז נראה שהוא יכול לאסור דבר של חברו. אז פה הוא לא מתכוון באמת לאסור כשהוא אמר לו שהוא שחט לשם משהו אסור, זה סתם כדי לטרטר אותו, לא באמת לא התכוון לאסור את זה, אז נראה שבאופן מהותי אפשר לאסור. ויש חזקה שאין אדם מישראל עובר עבירה אם הוא לא נהנה ממנה, משמע, זאת אומרת, אם אדם אוסר משהו לחברו הוא לא התכוון בכלל לאיסור רק התכוון להקניט אותו. זה מה שהוא אומר, שאין כוונתו אלא לצערו. כן, אז לכן הוא לא אוסר, אבל עקרונית אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לאסור. אבל באופן מהותי אפשר לאסור. אך פה הוא לא התכוון. אז נראה מהרמב"ם שכן אפשר לאסור אצל חברו. אז פה כבר האחרונים מאירים את העניין הזה, כי פה נראה שאדם אוסר את שאינו שלו, סליחה, אדם לא אוסר את שאינו שלו, נכון? ובמנסך יין חברו לעבודה זרה גם אדם לא אוסר דבר שאינו שלו, נכון? ובפרת חטאת ראינו אבל בפשט הרמבם שגם מישהו אחר שעושה מלאכה בפרת חטאת של חברו חייב לשלם, זאת אומרת הוא אוסר את הפרת חטאת של חברו. אז מה בעצם ההבדל ביניהם? אז מה נגיד? אולי יכול להיות שיש פה איזשהו הבדל, מה תפקיד המחשבה? מה תפקיד המחשבה? שפה בפרת חטאת כשהרמב"ם אומר שאדם אוסר את פרת חטאת של חברו, זה בגלל ששם המחשבה היא רק תנאי. המחשבה היא רק תנאי, כמו שהסברנו קודם. המחשבה היא רק תנאי לאיסור אבל האיסור זה שעלה עליה עול. לכן שם באמת אדם אוסר דבר שאינו שלו, נכון? פה בשני המקומות האלה זה עבודה זרה, דין נסך, נכון? או שחיטה שהמחשבה ודאי היא הדבר האוסר, שהרי השחיטה כשלעצמה להיפך, זה הדבר המתיר. כל הבעיה פה זה ששחטתי לשם עבודה זרה או לשם משהו שאוסר. אז כל מה שאוסר פה זה רק המחשבה. וברגע שהמחשבה היא הדבר האוסר, בזה אין לאדם כוח לאסור את של חברו, ככה לכאורה. אבל אני אומר במגבלה האחרונים מאירים בנימוק של הרמב"ם הנימוק הוא שאין כוונתו אלא לצערו. זאת אומרת עקרונית אדם כן יכול היה לאסור, רק פה הוא לא מתכוון לזה. אבל אם הוא היה מתכוון לזה הוא יכול היה לאסור. אם יש לנו איזה אדם צדי שהוא התכוון לזה? כן, שהוא עובד, לא משנה, או שונא, הלך לקח בהמה ושחט אותה מתחת לפסל. לא יודע. הוא יכול בעצם מסיבות שאנחנו יודעים שהוא כן התכוון. לא משנה כרגע, זאת שאלה תיאורטית. הנקודה היא אבל שאם באמת מדייקים בנימוקו של הרמב"ם, אז קצת נראה שבאופן עקרוני הוא כן יכול. ומצד שני תראו את הניסוח, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. אז איזה חזקה על ישראל שהוא לא עושה איסורים? לאו הכי, יכול להיות שהנימוק הזה כבר חל גם על ההלכה הקודמת, אני לא יודע. פה יש מקום קצת להתלבט. אם באמת אנחנו תופסים את הנימוק הזה כפשוטו ומיישמים אותו גם למעלה על יין נסך, אז יוצא למעשה שהרמב"ם לכל אורך הדרך פוסק שמישהו אחר יכול לאסור דבר של חברו, נכון? גם בפרת חטאת, גם בשחיטה וגם ביין נסך. כל הנקודה היא שהוא לא מתכוון, אבל אם הוא היה מתכוון, הוא היה יכול לאסור, נכון? בפרת חטאת, למה שמה הוא לא אומר את זה? כי בפרת חטאת לא מדובר באיסור. פשוט נפסלה, אבל לא עברתי איסור. לכן שמה אין את החזקה הזאת שהוא לא באמת מתכוון לזה ברצינות, אלא רק לצערו. פה ביין נסך ובשחיטה זה איסור. לכן, לכן, שנייה אחת, אז יוצא ברמב"ם למעשה שבאופן עקבי אדם כן יכול לפגוע בחברו, חוץ מדוגמה אחת. כלאיים. למה? כי שם הרמב"ם פוסק כמו רבי יוסי ורבי שמעון, שאדם לא אוסר את של חברו. חזרנו, חזרה לברטנורא, שבעצם איך שהוא יוצא שבאופן מהותי אדם כן אוסר שאינו שלו, וכלאיים זה חריג. יש על זה פסוק או משהו כזה. אולי לזה הברטנורא מתכוון. ואז יוצא שכל הגמרות שמדברים עליהם שאדם לא אוסר את שאינו שלו, זה רק בגלל החזקה הזאת של הרמב"ם שאין כוונתו אלא לצערו, אבל לא שבאמת אין את הכוח לאסור. אחרונים לא למדו כך. זאת אני כבר עכשיו אומר. תראו איך שהרמב"ם מוסיף את זה, זה מין טעמא דקרא כזה, שלא ברור… ואז ברור למה בפרה אדומה הוא כן יכול לאסור. מה? ואולי עכשיו ברור למה בפרה אדומה הוא כן יכול לאסור, כי מה זה לצערו? הוא לא מצער אותו, הוא נהנה מזה. זה מה שאמרתי קודם, שביין נסך ובשחיטה מדובר בלבצע איסור, ובלעבור איסור בן אדם מישראל לא מתכוון לעבור איסור. אז הוא כנראה סתם אמר לו שהוא עשה את זה, הוא לא באמת עשה את זה. אבל בפרה אדומה הוא לא עובר שום איסור, זאת עובדה הוא העלה עליה עול. וזה שהוא העלה עליה עול, ואפילו אם הוא… אני הבנתי שלצערו זה לא שהוא סתם עובד עליו, אלא הוא רוצה לגרום לו נזק, אבל לא באמת… אני ככה הבנתי שהוא לא רוצה באמת לעשות דבר מהותי כמו לדוגמה הוא לא רוצה באמת לנסך את זה לעבודה זרה, הוא רק בא להסב נזק לשני. בסדר, אבל זה באמת לא מנסך, כי זו לא עבודה זרה. טוב, ובפרה אדומה אי אפשר להגיד שהוא רק בא לגרום נזק כי הוא באמת נהנה מזה. וזה הקטע. אתה אומר לא שהוא עובד עליו, אלא שהוא… אנחנו אומרים שחזקה על בן אדם שלא עושה את ה… שכל מה שעושה זה כדי להזיק לחברו ולא באמת עשה את המהות של האיסור, העבירה. לעומת זאת בפרה אדומה, הוא נהנה מזה שסחבה עבורו את המשא. אז ממילא אין פה את העניין שהוא רק בא להסב נזק. ומי ששותה יין… טוב, צריך לבדוק או לחשוב על סיטואציה שבה הוא כן נהנה ביין נסך. זאת אומרת שיש לו הנאה מהניסוך של היין או משהו כזה, לא יודע. טוב, אני אומר, הרמב"ם הזה הוא אמור, אחרונים דווקא נוטים להתעלם מהסיומת הזאת שאין כוונתו אלא לצערו, וההנחה שלהם היא שלפי הרמב"ם אדם לא אוסר דבר שאינו שלו. זאת ההנחה של האחרונים. טוב, יש… יש… בעונג יום טוב, באמת כן, הוא זה ש… אני חושב שהוא היחידי שאני ראיתי לפחות שמתייחס לעניין. עונג יום טוב בסימן נ"ט. הבאתי שם את הרמב"ם עוד פעם… לא הבאתי, צריך להביא את זה. הנימוק הזה שאין כוונתו אלא לצערו. אז הלחם משנה שם כותב, תראו את הלחם משנה שאין אדם מישראל אוסר וכולי, אבל עכו"ם אוסר, כמבואר שם דאוקימנא ברייתא בשניים אוחזין בישראל מומר. זאת אומרת עכו"ם כן אוסר, ואדם מישראל לא אוסר. אנחנו ראינו לפי הנימוק של הרמב"ם שאין כוונתו אלא לצערו, נראה שגם אדם מישראל יכול לאסור. אין פה הבדל מהותי בין עכו"ם לבין ישראל, נגיד למשל ישראל מומר או משהו כזה. בעונג יום טוב בסימן נ"ט הוא כותב, הנה מבואר שמפרש בדעת הרמב"ם ז"ל, הוא כרגע מתייחס ללחם משנה, והנה מבואר שמפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. דבישראל אמרינן לצעורי קמיכוון. אז הוא כן מסביר את הנימוק הזה של הרמב"ם. מה הוא אומר? יש עוד סוגיה בגמרא לגבי האם אפשר לאסור את של חברו על ידי מעשה. יכול להיות שכל מה שאדם לא אוסר את של חברו זה רק על ידי מחשבה. אבל אם הוא עושה פעולה מעשית, לא החילוק של תוספות, אלא אם הוא עושה פעולה. פעולה מעשית לא עם הגדרת מחשבה כתנאי אלא אם הוא עושה פעולה מעשית הוא יכול לאסור גם את של חברו. ככה יש מחלוקת בגמרא, אבל השאלה היא מה המסקנה של הגמרא לא ברור לגמרי. העונג יום טוב מסביר את הנימוק של הרמב"ם על הרקע הזה, כיוון שביין נסך או איפה שהוא מביא את זה על שחיטה, בשחיטה הרמב"ם מנמק שאין כוונתו אלא לצערו. למה? כי בלי זה אדם כן היה יכול לאסור. למה הרי אדם אוסר דבר שאינו שלו? שאלנו. אז מה למה צריך את הנימוק הזה? אז הוא אומר לא, במעשה הרמב"ם פוסק שכן אפשר לאסור את של חברו. ולכן פה הוא נזקק לנימוק המיוחד הזה שאין כוונתו אלא לצערו, כי לולי הנימוק הזה פה כן היה מצליח לאסור. למה? כי הוא עושה את זה על ידי מעשה. רק במקום שהוא עושה את זה על ידי מחשבה, רק שם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. חשבתי שלצערו אולי ככה הבנתי מדברי הרב שהוא רק אומר לחבר שלו תראה אני חשבתי ככה בזמן ששחטת. ככה גם אני הבנתי, יוסי פה אמר משהו קצת אחר, ככה גם אני הבנתי. אני הבנתי כמו יוסי דווקא. לא בסדר יכול להיות גם לא חשבתי על זה. מה בשחיטה? לא בשחיטה זה מעשה. איזה מעשה הוא עושה מעשה אבל המהות זה מחשבה. ההוא זה המחשבה אבל הוא עושה מעשה זה כרוך במעשה. במקום שזה כרוך במעשה וזה מה שאני אומר זה לא החילוק של תוספות שם לגבי האם נדרשת מחשבה או לא אלא אם זה מלווה במשהו מעשי אז הוא אומר שזה אוסר. זה מעלה שאלה גדולה איפה זה לא קיים? איפה לא? מה איזה סוג איסור לא נעשה על ידי מעשה? השתחוואה בעבודה זרה, אז השתחווית, התווסף מעשה נלווה. אז אני אמת לא יודע בדיוק איך להסביר את העניין הזה, בכל מקרה העונג יום טוב יורד מזה. אבל העונג יום טוב מוכיח שלא, גם במעשה אדם לא יכול לאסור את שאינו שלו. לגבי שאין כוונתו אלא לצערו אני לא זוכר אם הוא נותן הסבר אלטרנטיבי. טוב בכל אופן אז מה יוצא לענייננו? מה שיוצא לענייננו בעצם זה שבתפיסה הפשוטה לפחות אין אדם אוסר דבר שאינו שלו למסקנה וככה הרמב"ם פוסק להלכה ובשולחן ערוך. לפי תוספות אז יש חילוק אם נדרשת מחשבה או שמספיק מעשה. הסברנו את החילוק הזה בכך שהשאלה היא מי הוא האוסר. אם נדרשת מחשבה אז האוסר זה החושב, אם רק מעשים אוסרים אז האוסר זו התורה המעשים רק יוצרים את הנסיבות האסורות. ולאור זה גם חילקנו גם בתוך עולם האיסורים שנדרשת בהם מחשבה האם המחשבה היא תנאי לאיסור או שהמחשבה היא הדבר האוסר עצמו. בכל מקרה לענייננו יוצא שאין אפשרות מהותית לאסור משהו של מישהו אחר. אין אפשרות מהותית כזאת גם במקום שזה כן קיים כגון במקום שלא נדרשת מחשבה כשאני מערב את הבשר והחלב זה בגלל שפשוט לא אני האוסר אלא התורה. אבל באופן מהותי אני בשום אופן לא יכול לאסור את של חברי. גם במקומות שזה כן קיים זה רק בגלל שפשוט לא אני האוסר, זה הכל. אבל באופן מהותי אדם לא יכול לגעת בששל חברו. בסדר? זאת בעצם המסקנה שאליה הגענו. בלי ההסבר של הרמב"ם שאין כוונתו אלא לצערו, כן אני כרגע מתעלם מההסבר הזה זאת גם מסקנת העונג יום טוב, אני חושב שרוב האחרונים מתעלמים מהנימוק הזה וממשיכים את הרמב"ם כמו בכלאיים כמו בכל מקום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזהו. למה באמת לא? אפילו בבשר בחלב באופן עקרוני אם האוסר היה האדם אז אפילו אם הייתי מערב בשר בחלב של החבר שלי זה לא היה נאסר. כל התשתיות העובדתיות קיימות ובכל זאת הדין לא היה חל עליהן. למה לא? ברור שיש פה משהו איזשהו כלל גורף שאומר שיש מגבלה לתחום שבו אני יכול לפעול. אני חוזר חזרה למושג של טריטוריה הלכתית שכבר דיברנו עליו. בעצם רואים פה אני חושב ביטוי מאוד חזק לנקודה הזאת של טריטוריה הלכתית כי בעצם מה קורה פה? הרי כל התנאים ההלכתיים כדי שייווצר איסור התקיימו, הכל קיים. הבשר מעורבב עם החלב, הכלאיים מעורבבת התבואה עם הכרם, אז למה זה לא נאסר? התורה אומרת שנסיבות עובדתיות כאלה אסורות נקודה. אין יש כלל מטא הלכתי, כל השיקולים שלך כל ההשלכות של המעשים שלך תחומים בתחום מאוד מוגבל, רק בתוך זה אתה יכול לפעול. מה שמחוץ לתחום שלך אתה לא יכול לפעול למרות שלפי השיקול ההלכתי הפשוט לכאורה זה היה צריך להיות אסור. מה זה משנה אם זה ברדיוס שלי או שזה נמצא כבר ברשות. מה לא, גם בשיעורים שפה, נגיד בעניין של כיבוד אב ואם. במישור ההלכתי הכוונה, ישנם מצבים שבהם על פי ההלכה התוצאות של מעשיי היו צריכות להכיל איזה שהוא דין. אבל כיוון שזה נוגע למישהו אחר, זה לא יחול. למרות שאין לזה מקור בפסוקים ואין שום דבר. כמו כיבוד אב ואם. ההורים שלי אומרים לי לא לשאת בחורה מסוימת ואני רוצה לשאת אותה. אז אומר המהרי"ק אני לא חייב לשמוע להם. וזה אפילו לדעות שיש חובה לציית להורים לא רק בדברים שנוגעים ישירות אליהם, שהם רוצים עזרה במשהו או משהו כזה, אלא גם בדברים שמצווים עליי. אפילו לדעות האלה, זה מחלוקת ראשונים. אפילו לדעות האלה אומר המהרי"ק שלשאת אישה הם לא יכולים להכתיב לי מה לעשות. למה לא? על פי הכללים ההלכתיים היבשים הייתי צריך לשמוע בקולם גם בעניין הזה. אומר נכון, אבל הכללים ההלכתיים היבשים הם רק בתחום מאוד מוגדר. בתחום שנוגע להורים. בתחום שנוגע לאיך אני חי את חיי, לדברים הכי יסודיים של החיים שלי, ההורים שלי לא יכולים להכתיב לי מה לעשות. זה דוגמה לטריטוריה הלכתית. דוגמה אחרת, אין אדם יכול להציל עצמו בממון חברו. לפי רש"י זה כפשוטו. רש"י בבבא קמא אומר שיטה יחידאית, אבל זאת שיטת רש"י. מה זה אומר? ייהרג ואל יעבור על גזל? התשובה היא כן, ייהרג ואל יעבור על גזל. למה? הרי איסור לא תגזול לא משלוש עבירות החמורות. נכון, איסור לא תגזול נדחה בפני פיקוח נפש. אבל מה שאתה לא לוקח את הממון של החבר שלך זה לא בגלל איסור לא תגזול, אלא בגלל שזה שלו. זה מחוץ לתחום שלך. אתה את השיקולים ההלכתיים שלך אתה אומר לא תגזול נדחה, לא נדחה, זה שיקולים שתעשה לגבי עצמך. מה שנוגע לזולת, לכל השיקולים שלך לא עוברים את הגבול של הטריטוריה שלך. למרות שהשיקולים הם לכאורה תקפים. השיקול ההלכתי אומר שלא תגזול נדחה בפני פיקוח נפש, כמו כל האיסורים האחרים. מה ההבדל? בשיקול ההלכתי היבש לא התכוונה התורה, התורה לא התכוונה שאדם בגלל איסור גזל יקריב את חייו? לא, רש"י אומר שלא. רש"י אומר להלכה אדם לא יכול להציל את חייו בממון חברו. וגם דיברתי על זה כבר שגם הראשונים שחולקים עליו, אפילו אם חברו נמצא שם ובזה שהוא לא עוזר הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך. סליחה, הוא אומר לו אני לא רוצה שתשתמש והוא עובר על איסור. הרשב"א באמת שחולק, הוא לא יכול לקחת. הרשב"א שחולק על רש"י, למשל בתשובת הרשב"א, הרשב"א לא חולק עליו באופן מהותי. הוא רק אומר, כיוון שהחבר גם הוא משועבד לתת את הממון להצלתו, אז הממון משועבד לזה ולכן מותר לו לקחת. אבל אם זה לא היה כך, אם על החבר שלי לא הייתה מוטלת חובה כזאת מצד לא תגזול כשלעצמו, לא מצד לא תעמוד על דם רעך, בלי לא תעמוד על דם רעך, היה אסור לי. זה המהרשב"א מסכים שאסור. זאת יש פה איזושהי אמירה מאוד חזקה שמה, דיברתי על הלא תחמוד, אתם יודעים עם הליצן מבני ברק, חבר שלי הליצן, שהוא ראה ספר טוב יפה אצל מישהו שם יושב לידנו בשולחן, אמר לו תשמע יש שתי אפשרויות, או לעבור על לא תגזול כשהספר יהיה אצלי, או לעבור על לא תחמוד ולהשאיר את הספר אצלך. אז מה אתה מציע לי לעשות? מה לא נכון בשיקול הזה? חוץ מזה שהוא לא נכון הלכתית, אבל אפילו אם הוא היה נכון, מה לא בסדר בזה? שאתה אל תעשה שיקולים הלכתיים על הספר של השני. זה מחוץ לטריטוריה שלך. אתה והשיקול ההלכתי הוא נכון, עוד פעם, אני מדבר תמיד במצבים שהשיקול ההלכתי הפורמלי הוא נכון. ובאופן עקרוני המסקנה באמת מתבקשת על פי ההלכה. ובכל זאת יש איזה שהוא כלל מטא הלכתי. אין לו מקור. זה מסברא. לכל הדברים האלה אין מקור. כל הדברים שציינתי עד עכשיו, אף אחד מהם, אין מקור, אין פסוק אין כלום. ובכל מקום ברור לראשונים, לגמרא, לכל מקום לפי הנסיבות שאין דבר כזה מחוץ לתחום השיקולים האלה לא רלוונטיים. אתה בפיקוח נפש, בין זה שמעתי רק את הסוף, אתה בפיקוח נפש האם אתה יכול להוציא כליה ממישהו בשביל להינצל? או לא, זה בדיוק על זה אם השני חייב לתת את הכליה. אבל אולי אני יכול גם לקחת לו, מה הבעיה? זה רק איסור חובל, לא? איסור חובל נדחה מפני פיקוח נפש, לא? מה הבעיה? למה אסור? כל האיסורים נדחים, אני לא הורג, אני רק חובל. אסור כי אתה תעשה את החשבונות שלך לעצמך, לא על הכליה של השני. הכליה של השני מחוץ לתחום שלך. זה נקרא טריטוריה הלכתית. אם כל זה היה נכון וזה לא, זה מטיל חובות על השני לעזור לך. אתה אל תחליט בשבילו מה הוא יעזור לך ומה לא, הוא יחליט. אם הוא יחליט לתת לך כליה אתה יכול להודות לו. לקחת לו כליה אתה לא יכול. זה חמור מאוד אם אני לא אתרום דם כדי לעזור למישהו, אבל אי אפשר לבוא אליי ולשאוב דם ממני. אז זה מה שקראתי טריטוריה הלכתית. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו זו דוגמה נוספת לטריטוריה הלכתית. הבשר והחלב מעורבבים, התורה אומרת שכשהם מעורבבים אסור. הכלאיים, התבואה והגפן מעורבבים, התורה אומרת כשהם מעורבבים אסור. באים חז"ל ואומרים אין דבר כזה מחוץ לתחום זה לא יחול. אם אתה רוצה לאסור את של השני לא יעבוד. אז בבשר וחלב לא אומרים את זה? בבשר וחלב לא אומרים את זה כי התורה היא האוסרת. זה מה שתוספות היה מסביר שיש הבדל בין מעשה לבין המחשבה, אבל באופן עקרוני אם אני הייתי האוסר באמת לא יכולתי. אפילו שכל הנסיבות היו מתקיימות, כיוון שאני לא יכול לגעת במה שנמצא מחוץ לתחום שלי עם כל השיקולים ההלכתיים החכמים והנכונים שלי. מה ההבדל בין בשר וחלב לבין כלאיים שמה? בכלאיים יש מחשבה, זה מה שתוספות אמר אתמול. עכשיו, אני כבר צריך לסיים אני רואה. אני רק אביא שתי דוגמאות. נקודה ראשונה, עונג יום טוב בתשובה אחרת, תשובה ארוכה שעוסקת באין אדם אוסר דבר שאינו שלו, עונג יום טוב מדבר על תשובת הריב"ש. האם אדם אוסר דבר שאינו ברשותו? אתם יודעים שלגבי הקדשה או הקנאה יש שאלה אם אדם מקדיש דבר. אם דבר שאינו שלו הוא כמובן לא יכול להקדיש. לא יכול להקנות, לא יכול להקדיש, זה לא שלו בכלל. אבל אם דבר לא ברשותו, מה הכוונה? למשל גזלן גזל את זה ממנו. אז הגמרא אומרת, זה וזה לא יכולים להקדיש. זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. הגזלן לא יכול להקדיש כי זה לא שלו. אני לא יכול להקדיש כי זה לא ברשותי, זה ברשות הגזלן. זאת אומרת צריך שני דברים, גם ברשותי וגם שיהיה שלי כדי שאני אוכל להקדיש. שואל העונג יום טוב, האם גם לגבי הכלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אנחנו נגיד אותו דבר? מה יקרה אם דבר שהוא לא ברשותי אבל הוא שלי? אני אוכל לאסור אותו או לא? מישהו גנב לי, אני לא יודע מה, את היין, נמצא אצל גזלן. עכשיו אני בא ואני אנסך את היין שנמצא אצל הגזלן. הוא לא ברשותי, הוא שלי אבל הוא לא ברשותי, אני אוכל לעשות את זה או לא? אז קודם כל עצם העובדה שהעונג יום טוב מעלה את השאלה הזאת כבר אומרת דרשני. מה הקשר בכלל? מה שאני לא יכול להקנות או להקדיש דבר שהוא לא שלי זה בגלל שאין לי שליטה עליו, ובשביל להקדיש צריך שליטה. אבל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו זה סתם כלל הלכתי, זה לא קשור להחלת חלות, זה לא קשור. בשביל להקנות אתה צריך להיות בעלים, זה ברור. אז מה? אבל זה לא בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כי סתם אתה לא יכול להקנות, דבר שלא שלך אתה לא יכול להקנות. מה שייך שתקנה דבר שהוא לא שלך? מה יש לדמות את זה לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו? העונג יום טוב מדמה את זה. למה הוא מדמה את זה? כי הוא מבין שגם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו זה מאותה משפחה. מה שאתה לא יכול לעשות את זה כי זה באמת מחוץ לתחום שלך, בגלל זה אתה לא יכול, זה לא איזה כלל טכני. זה כמו שאתה לא יכול להקדיש משהו שמחוץ לרשותך. ואז הוא שואל: אז מה אם לא ברשותך גם? מילא לא שלך אני מבין. מה אם דבר שהוא כן שלך אך לא ברשותך? כאן הוא באמת אומר שלא, זה לא דומה להקדשה. למה לא? אז הוא אומר שיש איזה עניין טכני כי גם אפילו בהקדשה יש מחלוקת על דבר שלא ברשותו אם בכל זאת יכול להקדיש או מה זה קשור. יש מחלוקת, אבל להלכה אדם לא יכול להקדיש דבר שלא ברשותו. נו, אז בוא נדמה. מה שאומרים בהקדשה, אבל אם אני פה והרכוש שלי באמריקה? אני כן יכול להקדיש. גם לא? וזה גם יחשב לא ברשותו? לא, יש לך רכוש שהוא שלך ובבעלותך אתה יכול. אפילו אם גנבו לך את זה? לא משנה. ואם גזלו ממך את זה? לא רכוש דלא ניידי, אפילו שעון שלי שנמצא פה ולא הופקר אני יכול להקדיש. ודאי שאתה יכול, רק אם זה אצל גזלן, זה מוציא מרשותי, אולי של גזלן. עכשיו השאלה היא מה קורה באין אדם אוסר דבר שאינו שלו? כך שואל העונג יום טוב ואומר כאן זה יהיה שונה. למה זה יהיה שונה? כשמסתכלים בלשונו, אני כבר אין לנו זמן להיכנס לזה, נדמה לי שמה שהוא אומר כאן זה ככה: יש זה באמת שניהם שייכים לתחום הטריטוריה ההלכתית, בשפה שלי אני אומר את זה. גם הבעיה של להקדיש דבר שהוא לא שלי ולא ברשותי, וגם הדבר של לא לאסור דבר שהוא לא שלי. אבל יש הבדל גדול בכל זאת בין שני הדברים, זה שני סוגי עקרונות של טריטוריה הלכתית. יש עיקרון של טריטוריה הלכתית שנובע מזכויות. דבר שלא שלי אני לא יכול להקנות ולא יכול להקדיש. אנחנו לא יכולים לאסור ולא יכול להקדיש ולא יכול להקנות כי זה לא שלי, אין לי שליטה על זה. זה במובן הזה זה מחוץ לטריטוריה שלי. באין אדם אוסר דבר שאינו שלו זה לא מגיע לבעלות, סליחה זה לא מגיע לרשות, זה מגיע לבעלות. למה? כי הרי מה הבעיה לאסור דבר שאינו שלו? לא בגלל שאין לך את הכוח הממוני המשפטי לעשות את זה, זה לא שאלה משפטית, אנחנו נמצאים באיסור והיתר, בשר וחלב, מה זה קשור לבעיה משפטית? הבעיה היא שאתה לא יכול לחייב מישהו אחר באיסורים. אבל אם הדבר הזה הוא שלי אך נמצא אצל גזלן, אז מה הבעיה? אין עם זה בעיה. זאת אומרת נכון שזה דומה במובן מסוים, אבל זה בכל זאת שונה. בהקשר של הקדשה והקנאה יכול להיות שזה שזה לא ברשותי זה מספיק כדי לא לאפשר לי להקנות ולהקדיש. למה? כי זה לא בשליטה שלי, ולכן הכוח המשפטי שלי לגבי זה הוא קלוש. אבל לגבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו זה לא מגיע לכוח משפטי. זה לא הבעיה המשפטית. זה בעיה שהקדוש ברוך הוא לא מוכן שאני אצא מחוץ לטריטוריה שנוגעת אליי, אני לא יכול לאסור. להשליך נפקא מינות של איסור על מישהו אחר, להתחיל לנהל לו את החיים מה אסור לו ומה מותר לו. אבל זה הכל אם זה שייך למישהו אחר. אבל אם גזלן לקח ממני משהו, יין, ואני עכשיו מנסה לנסך את היין, יש בזה איזה שהיא בעיה? מה דפקתי את הגזלן? היין הוא שלי, אז מה אם הוא לא ברשותי? אז למרות שלא ברשותי ברור שאני יכול לאסור אותו. וזה מה שהוא אומר, הרשב"א פה ממש בלשון שלו. יש גם לגבי הפקר, יש פה כל מיני נפקא מינות לתפיסה שזה בא מהכוח הטריטוריאלי. בואו נסיים פה את זה. יש פה, הרא"ם למה באחד השיעורים הביא את הביטוי המפורסם שלו. הלו? כן. עוד נדבר קצת על ביטול וניתן עוד דף. דף חדש, דף חדש.