שכל ורגש שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- ספר התניא פרק ב׳: נפש בהמית ונפש אלוקית
- מלחמת שתי הנפשות על “עיר קטנה” והלבושים
- היפוך הסכמה: לא ימין-שמאל אלא מוח-לב, ואז ערבוב המערכות
- קליפת נוגה, משכא דחיויא, ויחס היצרים לנפש הבהמית
- “אורתופד יהודי” והסבר הירידה מן הראש אל הגוף
- דוגמת האתיקה: ניסויי מחשבה, רציונליזציה, ואינטואיציה מול רגש
- הנפש החיונית כמנוע, “והשבות אל לבבך”, וריתום הרגש
- החלטה בשכל מול “החלטה לא להחליט”: שידוכים, כבשה, ואחריות
- בר מצווה, “טוב ילד מסכן וחכם”, וחרש שוטה וקטן
- בחירה ברע, נאציזם, שכרות, והתחמקות מהכרעה
- טבעונות כתיאוריות אד הוק ומאבק הלב-שכל
- דומיננטיות הרגש בדור האחרון, ייאוש פוסט-מודרני, ופוליטיקה ומוסר
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציב את הדיון על רגשות בהקשר הלכתי דרך קריאה בפרק ב׳ של ספר התניא, וטוען שהתמונה הפשוטה של מאבק בין יצר טוב ליצר רע היא חסרה ובעייתית משום שהיא משאירה את האדם עצמו מחוץ לסיפור. הוא מציג מבנה מורכב יותר של בעל התניא: נפש בהמית שמושרשת בלב ומתפשטת לגוף ולמוח מול נפש אלוקית שמושרשת במוח ומתפשטת לגוף וללב, כך שהמאבק האמיתי הוא על הנהגת האדם ולא על נצחון “טוב” או “רע” בלבד. מתוך זה הוא מפתח טענה עקרונית שהשאלה המכריעה היא האם האדם מחליט ומנהיג את עצמו בשכל או “מחליט לא להחליט” ומאפשר לדחפים ולעמדות רגשיות להוביל, כאשר השכל משמש לעיתים כרציונליזציה למה שהלב כבר קבע.
ספר התניא פרק ב׳: נפש בהמית ונפש אלוקית
הדובר קורא את לשון התניא שלפיה מקום משכן נפש הבהמית שקליפת נוגה “בכל איש ישראל” הוא בלב בחלל שמאלי “שהוא מלא דם” משום ש“הדם הוא הנפש”, ולכן התאוות, התפארות והכעס שוכנים בלב ומתפשטים בכל הגוף ואף עולים למוח “לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן”. הוא מסביר שמכאן משתמע שהנפש הבהמית אינה “תקועה” בלב בלבד אלא פועלת בכל המערכת, כולל בממד השכלי. הוא קורא את לשון התניא על נפש האלוקית שמקום משכנה במוח ומשם היא מתפשטת לאיברים וגם “בלב בחלל הימני שאין בו דם”, והוא קושר זאת לכך שאהבת השם ושמחת לבב בתפארת השם נובעות מ*Chabad* שבמוחין והמידות הקדושות שבלב הן מן החב״ד.
מלחמת שתי הנפשות על “עיר קטנה” והלבושים
הדובר מציג את הדימוי “ולאום מלאום יאמץ” שבו הגוף נקרא “עיר קטנה” ושתי נפשות נלחמות כ“שני מלכים” על הנהגת העיר, והוא מדגיש שהמלחמה היא על כל הגוף וכל איבריו מפני ששתי הנפשות מתפשטות בכל המערכת. הוא מפרט את רצון הנפש האלוקית שהאיברים יהיו “מרכבה” אליה ושיהיו “לבוש לעשר בחינותיה וג׳ לבושיה”, כך שתלת מוחין יהיו ממולאים מחב״ד להתבונן בגדולת השם, שהמידות שבלב יהיו להשם לבדו, ושמחשבה, דיבור ומעשה יהיו ממולאים בלבושי הנפש האלוקית עד “ולא פסיק פומיה מגירסא” ומעשה המצוות לבדן. הוא מציין גם את לשון התניא על הנפש הבהמית ש“רצונה להיפך ממש” אך “לטובת האדם” שיתגבר עליה “כמשל הזונה שבזוהר הקדוש”, והוא מוסיף הבנה ש“רצונה” כאן מתפרש אצלו כמטרה שנובעת ממי שברא אותה.
היפוך הסכמה: לא ימין-שמאל אלא מוח-לב, ואז ערבוב המערכות
הדובר טוען שבעל התניא “מסובב את מערכת הצירים” כך שהמאבק אינו מתואר כפשוטו כימין מול שמאל או יצר טוב מול יצר רע, אלא כמאבק בין מוח ללב, ולכן הוא פותח כאן את הדיון על רגשות. הוא מוסיף שהשלב הבא בתמונה הוא שגם המוח מתפשט ללב והלב עולה למוח, כך שיש “מימד שכלי ביצר” ו“מימד רגשי במוח”, והמאבק אינו מתמצה בניגוד חד בין שני אזורים אלא במבנה שבו השאלה היא מהו השורש ומה מוביל. הוא מגדיר שהנפש האלוקית מובלת מהשכל ומרתמת את הלב אחריו, בעוד הנפש הבהמית מובלת מהלב ומשתמשת במוח כדי “להתחכם” ולהלביש תיאוריות במה שהלב כבר רצה, והוא מנסח זאת כ“יש יצר דשכל ויש שכל דיצר” ושאלה של דומיננטיות.
קליפת נוגה, משכא דחיויא, ויחס היצרים לנפש הבהמית
הדובר מסביר שקליפת נוגה היא אחת מארבע קליפות, כאשר שלוש הן “רע שלם” וקליפת נוגה היא רע מעורב בטוב, והוא תוהה מדוע היא עדיין נקראת קליפה. הוא מפרש את קליפת נוגה בשפת הנסתר כ*meshcha d’chivyah* “עור הנחש”, ומקשר זאת לחטא ולתיאור “והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע” כערבוב פנימי של טוב ורע בתוך האדם. הוא מציג מכאן עמדה שלפיה גם יצר טוב וגם יצר רע שייכים למתחם של הנפש הבהמית והקליפה, ולכן המאבק בין יצר טוב ליצר רע הוא “שלב א׳” חינוכי של “הגננת” ואינו המאבק המהותי לפי בעל התניא.
“אורתופד יהודי” והסבר הירידה מן הראש אל הגוף
הדובר מביא בדיחה בשם שלמה ניצן בשם דב סדן על כך שהמהפכן הבא יהיה “אורתופד יהודי”, ומסביר את השרשרת: אברהם אבינו כ“שאו מרום עיניכם” של הראש, יש״ו כ“רחמנא ליבא בעי” של הלב, מרקס כ“הכל בבטן”, ופרויד כ“מתחת לחגורה”, כך שנותרו הרגליים. הוא טוען שמאחורי הבדיחה יש אמת של תהליך היסטורי שאינו בהכרח “העולם נהיה טיפש יותר” אלא שינוי בשאלה מי מוביל את האדם, והוא מזהה את ההבחנה כתלויה בכך האם המוח מוביל או משרת את הלב. הוא קובע שאדם יכול להיות בעל אינטליגנציה גבוהה ועדיין להיות “אדם של נפש בהמית” אם השכל משמש להצדקת מה שהלב כבר רצה, ולעומת זאת “אדם של נפש אלוקית” אינו בהכרח חכם יותר אלא מונהג על ידי השכל שמרתם את הרגש כמנוע.
דוגמת האתיקה: ניסויי מחשבה, רציונליזציה, ואינטואיציה מול רגש
הדובר מציג תיאור של בניית תיאוריות אתיות דרך ניסויי מחשבה כמו מקרים של הישרדות שבהם הורגים אחד כדי להציל רבים, ומראה כיצד לעיתים דחייה של מסקנה תועלתנית אינה נובעת מתיקון שכלי ניטרלי אלא מהנחה רגשית מוקדמת שמכריחה לשפץ את התיאוריה. הוא משתמש בלשון התניא “לחשב ולהרהר… ולהתחכם” כדי לתאר מצב שבו הלב קובע והמוח מספק לבוש אינטלקטואלי, והוא מזהה בכך מנגנון של נפש בהמית. הוא מוסיף הסתייגות שדחייה יכולה לנבוע גם מ“אינטואיציה” כשֵכלית ולאו דווקא מרגש, ומציע הבחנה מעשית שלפיה התקוממות אמוציונלית עזה מרמזת על מקור לבבי בעוד עיקרון מופשט כמו “מקסימום תועלת” אינו נושא בהכרח מטען רגשי דומה.
הנפש החיונית כמנוע, “והשבות אל לבבך”, וריתום הרגש
הדובר מסביר שנפש בהמית נקראת גם “נפש חיונית” מפני שהיא מצויה גם בבעלי חיים ומפני שהיא מנוע החיים והדחף, והוא טוען שהלב הוא מנוע פעולה חזק בהרבה מהבנה שכלית. הוא מביא דוגמה של הערכתו לאקטיביסטים כמו גרינפיס שמסכנים את חייהם מתוך הזדהות חזקה, ומנגד קושי להתמסר באותה עוצמה למצוות “טכניות” כמו פדיון פטר חמור אף אם הוא מבין אינטלקטואלית שזה רצון הקדוש ברוך הוא. הוא מגדיר את המהלך הרצוי כנוסחת “וידעת היום והשבות אל לבבך”, שבה ההכרעה באה מן השכל אך חייבים לרתום את הלב כדי להניע ולמצוא עוצמות, כאשר הלב מספק אנרגיה והראש קובע כיוון.
החלטה בשכל מול “החלטה לא להחליט”: שידוכים, כבשה, ואחריות
הדובר מביא דוגמה מעשית משידוכים וטוען שצריך ללכת “רק אחרי השכל”, כאשר הלב מספק נתונים כמו כימיה ואהבה אך ההכרעה נעשית בשקלול שכלי ולא ב“קבלת החלטה עם הלב”. הוא משתמש בסיפור של אמנון יצחק על הרב שבוכה על כבשה כ“צדיק” כדי לטעון שצדיקות אינה תוצאה של התנהגות נעימה אלא פעולה מתוך החלטה ואחריות, ושמי שעושה טוב רק מפני שהוא “נולד כבשה” הוא אדם של נפש בהמית גם אם הוא מיטיב מאוד. הוא מחדד שמאבק היצר הטוב מול היצר הרע בתוך הנפש הבהמית אינו קובע צדקות או רשעות, משום שגם אם “הטוב מנצח” האדם עדיין אינו מחליט אלא נגרר, והוא מגדיר את הנפש האלוקית ככוח שמכריח את האדם להיות מחליט ואחראי.
בר מצווה, “טוב ילד מסכן וחכם”, וחרש שוטה וקטן
הדובר קושר את פירוש רש״י בקהלת על “טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל” לכך שהיצר הרע נכנס באדם מלידה והיצר הטוב בבר מצווה, ומפרש זאת כהופעת יכולת האחריות וההחלטה ולא כהופעת חוכמה גרידא. הוא טוען שילדים יכולים להבין הרבה לפני גיל 13 אך אינם בעלי אחריות משפטית ומוסרית מלאה, ומביא את הקטגוריות “חרש שוטה וקטן” כמי שאינם ישויות משפטיות לא בגלל חוסר הבנה טכנית אלא בגלל חוסר אחריות ושיקול דעת. הוא מוסיף ש“שוטה” אינו בהכרח חסר מנת משכל ואף יכול להיות גאון, אך הוא חסר את היכולת להיות אחראי כדרך שהקטן חסר אותה.
בחירה ברע, נאציזם, שכרות, והתחמקות מהכרעה
הדובר מתקשה לדמיין אדם שמחליט “בקרירות” לעשות רע כשהוא יודע שזה רע, ומציע שרוב הרוע מתרחש דרך בניית תיאוריות שמציגות את הרע כטוב או דרך היסחפות חברתית והימנעות מהכרעה, תוך השוואה ל“נהיגה בשכרות” במובן של בחירה להכניס את עצמך למצב שממנו תיסחף. הוא מתאר את החרטה שלאחר מעשה רע כסימן לכך שהאדם “טייח ועבד על עצמו” ולא עמד באמת מול הכרעה מודעת. הוא מציין דרכים שונות “לא להחליט” כמו הירדמות, הדחקה, סמים, או “תיאוריות נרקוטיות” שמאפשרות ללב להוביל ולשכל להצדיק.
טבעונות כתיאוריות אד הוק ומאבק הלב-שכל
הדובר מביא דוגמה אישית על בת טבעונית לוחמנית ועל כך שהוא עצמו צמחוני אך מתקשה להיות טבעוני, ומבדיל בין הודאה בחולשה לבין הפקת תיאוריות שמצדיקות המשך השתתפות בתעשייה. הוא מתאר את המציאות התעשייתית ככזו שמלווה ב“התעללויות נוראיות” ומדמה אותה ל“שואה לבעלי חיים”, ומציג כיצד אנשים ממציאים הסברים כמו “התורה התירה” או “הם נועדו בשביל זה” או הכחשות עובדתיות כדי להמשיך לעשות מה שהבטן רוצה. הוא משתמש בדוגמה כדי להמחיש את טענתו שנפש בהמית גורמת לשכל להפוך למכשיר של הלב במקום שהשכל ינהיג וירתום את הלב.
דומיננטיות הרגש בדור האחרון, ייאוש פוסט-מודרני, ופוליטיקה ומוסר
הדובר טוען שבדור האחרון קיימת תופעה חזקה של דומיננטיות רגשית שנובעת מייאוש פוסט-מודרני מן השכל, מתוך תפיסה שהשכל “יכול להוביל לכל מקום” ושפילוסופיה “לא מתקדמת” ולכן אין הכרעה רציונלית מחייבת. הוא מתאר אנשים שאומרים “אתה צודק ברמה עקרונית אבל הלב שלי לא נותן לי”, ומציג עמדה שלפיה אם משהו נכון אז יש לעשותו גם אם הלב מתקומם, תוך התנגדות להורדת “המושכות” מן השכל. הוא מציג ביקורת על טיעונים אמוציונליים בשיח פוליטי ומוסרי, כולל דוגמה לכתיבה של גדעון לוי שמייצרת חמלה ומבקשת ממנה להסיק “תפיסת עולם”, והוא טוען שהרגש אינו אמור להכתיב השקפת עולם אלא לכל היותר להניע דאגה מעשית להפחתת סבל במסגרת הכרעה קוגניטיבית. הוא מסכם שהמוקד של הדיון חייב להיות במישור הקוגניטיבי ולא במישור האמוציונלי, משום שהרגש לבדו עלול להוביל להחלטות מוסריות שגויות משני הכיוונים.
תמלול מלא
ואחר כך אני אכנס, זה כבר לא יהיה היום כנראה, אני אכנס קצת להקשרים ספציפיים יותר שהרגש מופיע, בעיקר הקשרים הלכתיים, בעצם רק הקשרים הלכתיים, כל השאר זה לא ממש משנה לי. אז אני אתחיל אולי פה בפרק על ספר התניא. תגיד להם שירדו למטה, הילדים, יעלו וירדו למטה, ירדו ויעלו. כיוון שעלה לא ירד. אז הפרק ב, אני אתאר רק את הקונטקסט. בדרך כלל אנחנו רגילים לתיאורים של מאבק בין טוב לרע, אלכס יש פה דף, לתיאור של טוב ורע שמיוצגים על ידי שני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע, וככה גדלנו אצל הגננת, שהיצר הטוב נלחם עם היצר הרע ומי שמנצח זה מה שקובע אם אנחנו צדיקים או רשעים. זה תיאור מאוד בעייתי כמובן, כי אם באמת יש פה איזה שני כוחות שנלחמים אחד בשני אז מה זה קשור אליי? זאת אומרת, מי שנולד עם יצר טוב חזק יותר אז הוא צדיק? צדיק אמור להיות תלוי איכשהו בי, לא בקדוש ברוך הוא. מה? מי שנכנס בו יצר טוב חזק יותר, אמרו לי ברגע שהוא… אה, שמי שנולד זה רק יצר הרע, מלך זקן וכסיל. כשהוא נכנס בו זה כבר בגיל שלוש עשרה או בבר מצווה, מביא שתי שערות. אז זה תיאור בעייתי, התיאור הזה של המאבק בין יצר טוב ליצר הרע, כמובן כל אחד חש בתוכו איזה שהם דחפים להיטיב או דחפים להרע, אני לא בא להכחיש את העובדה שיש לנו יצר טוב ויצר הרע, אבל ברור שזאת לא יכולה להיות התמונה המלאה. אם זאת הייתה התמונה המלאה זה בעצם משהו שמתנהל בלי קשר אליי, יש פה איזה מאבק בין שני כוחות ואפשר, מי שינצח ינצח, אבל איפה אני בתוך כל הסיפור הזה? אז לכן זה לא יכול להיות התיאור המלא, ובאמת בעל התניא משנה קצת את ההסתכלות ונראה איכשהו שהוא קצת מסובב את מערכת הצירים, אבל זה לא בדיוק. בואו נתחיל לקרוא ואז אני אחזור לנקודה הזאת. והנה מקום משכן נפש הבהמית שקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה להמוח שבראש. כאן בעצם מדבר על משהו שנקרא הנפש הבהמית, אני עוד אגדיר את המושגים בינתיים רק אני רוצה לראות מה כתוב. יש משהו שנקרא נפש בהמית, הוא לקוח ממשהו אחר שנקרא קליפת נוגה, איזה כתב חידה כזה, בכל איש ישראל, המרכז שלו זה בלב בחלל השמאלי שהוא מלא דם. יש איזה צד ימני שהוא כאילו בלי דם, זה יבוא בהמשך. וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס שזה כנראה קשור איכשהו לנפש בהמית, כן? עזה הלכן. כמו שיש בגמרא לפעמים מוכיח לפיכך, לפיכך המקום והאבנים של שניהם בתחילת בבא בתרא, כן? אז יש שמה תוספות אומר דפיכך. המילה לפיכך זאת תמיד מילת מפתח, זאת אומרת כשיש משהו ולפיכך יוצא משהו אחר זה אומר שלא רק שהמשהו האחר הוא נכון אלא הוא גם יוצא מהרישא וצריך להבין לא רק למה הוא נכון אלא גם למה הוא יוצא מהרישא, כן? אז פה מקום משכן נפש הבהמית זה בלב ולפיכך התאוות והתפארות וכל השאר, זאת אומרת התאוות והתפארות זה בעצם הביטויים של הנפש הבהמית. אז זה בלב ומהלב הם מתפשטות בכל הגוף כמו הדם, כי גם הדם בעצם יוצא מהלב ומתפשט לכל הגוף וגם עולה למוח שבראש. כל זה זה באנלוגיה לדם, אז גם התאוות והתפארות והכעס וכולי זה מתחיל בלב ועולה לראש וכל זה זה מה שנקרא נפש בהמית. אז כבר כאן אפשר לשים לב שהנפש הבהמית לא נמצאת בלב אלא היא מתחילה בלב, אבל היא עולה גם לראש, היא נמצאת בכל מקום, היא בעצם ממלאת את כל הגוף, כמובן הכל זה משל, זה לא בלב ולא בראש, זה רק משלים, אבל זה ממלא בעצם את כל הגוף, הגוף האסטרלי אם תרצו. אך מקום משכן נפש האלוקית, זה האנטיתזה לנפש הבהמית, כן? הנפש האלוקית. ומשם היא מתפשטת לכל האיברים, אבל גם היא לא נשארת בראש, היא גם היא מתפשטת בעצם לכל הגוף. וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם. הצד השמאלי שיש בו דם זה נפש בהמית, בלב, והצד הימני שאין בו דם זה הנפש האלוקית. הדם הוא בעצם הנפש, הדם הוא הנפש, הנפש בביטוי הזה נקראת מה שנקרא נפש בהמית. והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם, משכילים כמובן מלשון שכל ולא מלשון השכלה חס ושלום, אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת השם והדר גאונו כאשר עיני החכם אשר בראשו, החכם עיניו בראשו, במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו דאין חקר ואין סוף ותכלית כמבואר במקום אחר. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין. זאת אומרת המקור שלהן נמצא בלב אבל מקורן זה בחב"ד, חכמה בינה דעת שזה במוחין בראש. לעומת זאת ההתפארות, כעס וכל הדברים האלה זה המידות הלא קדושות כנראה שהן קשורות לנפש הבהמית והן מרכזן בלב ומשם מתפשטות גם למוח ולכל שאר הגוף. אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ, כי הגוף נקרא עיר קטנה. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, עוד פעם החיונית זה מה שנקרא הבהמית גם נקראת חיונית, עוד רמז לפאזל הזה שמהקליפה זה הקליפת נוגה שמוזכרת בשורה הראשונה כן? נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו. זאת אומרת המלחמה היא על כל הגוף. אחד נמצא בלב מתפשט על כל הגוף, אחד נמצא בראש גם הוא מתפשט על כל הגוף, כך שאחרי ההתפשטות בעצם שתי הנפשות נמצאות בכל הגוף. לא כל אחת נמצאת באזור שלה ולכן בעצם יש פה מלחמה על כל הקופה. מלחמה על כל הגוף מי בעצם ישתלט על כל הגוף. שהאלוקית חפצה ורצונה שתהיה היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו, וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל שיתלבשו כולם באיברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום. הזר הזה זה הנפש הבהמית. דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלוקית שהיא חכמת השם ובינתו להתבונן בגדולתו דאין חקר, זה הכל אופרטיבי, וכן שאר כל המידות שבלב שהן ענפי היראה והאהבה יהיו להשם לבדו, וכל הדיבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מלבושי המחשבה והדיבור שנפש האלוקית לבדה שהם מחשבת השם ותורתו להיות שיחתו כל היום ולא פסיק פומיה מגירסא. וכוח המעשי, זה שלושת הלבושים המחשבה הדיבור והמעשה, מה שהוא אמר למעלה שלושת הלבושים יהיו ממולאים הנפש האלוקית, אז פה הוא מפרט: שלושת הלבושים זה המחשבה הדיבור והמעשה. המחשבה זה בראש, הדיבור זה בפה והמעשה זה בידיים ואיברי עשייה שבידיו ושאר רמ"ח איבריו יהיו במעשה המצוות לבד שהוא לבוש שלישי של נפש האלוקית. אף נפש הבהמית שמהקליפה, אז עד כאן כל זה כן עד המשפט של אף נפש בהמית זה פירוט של מה רוצה הנפש האלוקית. יש פה מלחמה על כל הגוף, הנפש האלוקית רוצה את כל מה שתיארנו עד כאן. ופה עוד משפט אחד מה רוצה הנפש הבהמית כי זה בסך הכל האנטי-תזה. אף נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להיפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזוהר הקדוש. זאת אומרת מהנפש הבהמית גם היא נלחמת על כל הגוף, גם היא רוצה להשתלט על הכל אבל בבסיס בעצם היא רוצה שיתגברו עליה כי הרי גם היא באה מהקדושה, אין באמת שני צדדים, גם היא באה מהקדושה, המטרה שלה זה שיתגברו עליה כמשל הזונה. מה המטרה שלה? לא הרצון שלה נכון, זה הערה נכונה, המטרה של מי שעשה אותה בעצם. אז זה נראה לי כאילו איזושהי ישות שהיא מעבר ליצר שאני מרגיש, יש איזושהי ישות שעומדת מאחורה ורוצה ש… מי שברא את היצרים הקדוש ברוך הוא, לא לא מי שברא את היצרים אלא איזושהי ישות של הנפש, כן אבל מה שמתכוון פה רצונה, אני לא חושב שהוא מתכוון רצונה אלא מטרתה היא כזאת, אבל רצונה זה בעצם רצונה של מי שעשה אותה, כך אני מבין לפחות, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש זה משל שמובא בזוהר על. אוקיי, זה בגדול המבנה. אז יש פה כמה נקודות חשובות. קודם כל נחזור לסכמה איתה פתחתי. אז במקום להציג איזשהו מאבק בין יצר טוב ליצר רע, נקרא לזה נגיד במטאפורה צד ימין מול צד שמאל, הוא מסובב את מערכת הצירים. זה מאבק בין מעלה מטה, לא בין ימין לשמאל. בין המוח לבין הלב. ואתם מבינים למה אני פותח כאן את הדיון על רגשות. זה בעצם מאבק בין מוח ללב. אבל גם זאת תמונה לא פשוטה, זה שלב ב'. התחלנו עם יצר טוב מול יצר רע, סובבנו, אמרנו לא לא זה בין מוח לבין לב. עוד רגע נראה איך זה קשור לקומה הראשונה של שני היצרים. אבל גם זה לא הכל. יש קומה שלישית. הקומה השלישית או השלב השלישי זה שבעצם זה גם לא בין מעלה ומטה, כי גם המעלה מתפשט למטה והמטה מתפשט למעלה ובעצם המאבק הוא איכשהו בכל העסק כולו. אוקיי? איכשהו בסוף הכל מתערבב. זה, זאת בעצם התמונה. עכשיו אני אנסה קצת לפרט יותר. אני מתחיל, אני חוזר לתחילת הפרק. ומקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה, קליפת נוגה בעצם יש ארבע קליפות בקבלה. שלוש קליפות שהן רע שלם, וקליפת נוגה זה רע מעורב בטוב, הוא עובד. אבל גם היא קליפה. צריך להבין למה זה קליפה אם יש בזה גם היבט טוב. הקליפת נוגה בשפה של הנסתר, האר"י מדבר על זה זה משכא דחיויא מה שנקרא, עור הנחש, עור של נחש בלשון הזהר. והנחש בעצם שלח את זוהמתו אחרי החטא, הנחש הטיל את זוהמתו והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. יודע, אדם ידע את חוה אשתו, יודע זה לחבר, להתחבר למשהו, כן. יודעי טוב ורע זה שהטוב והרע התחבר נכנס לתוכי. הטוב והרע זה קליפת נוגה שמכילה את הטוב ואת הרע, והקליפת נוגה הזאת נכנסה, הנחש הטיל את זה, משכא דחיויא, עור הנחש, הוא הטיל את זוהמתו לתוך האדם והאדם עכשיו יש בתוכו את הקליפה הזאת שיש בה טוב ורע. אלה בעצם היצרים. יצר טוב ויצר רע, שימו לב שניהם מהקליפה. אז זה התחלה, זה בעצם הקומה הראשונה. הקומה הראשונה זה מאבק בין יצרים, שיש יצר טוב ויצר רע, אבל שימו לב כל זה זה נפש בהמית. גם היצר הטוב וגם היצר הרע שייכים לנפש הבהמית. אז המאבק בין טוב לרע בכלל הוא לא המאבק הרלוונטי. זה בכלל לא משנה. זה הכל משחקים שנעשים בפנים בבטן בלב, אוקיי? בין צד ימין לצד שמאל. אבל זה לא המאבק, זה רק הגננת. זה שלב ראשון שלב א', יש שלושה שלבים. שלב ב' אומר לא, יש גם נפש אלוקית מעל כל הסיפור הזה. הנפש האלוקית נמצאת בראש והנה עומדת כנגד הנפש הבהמית שמכילה גם את הטוב וגם את הרע, שני היצרים. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שיש מאבק בין הקוגניציה לבין היצרים, בין החלק הגבוה שלנו, השכל שלנו או הרצון, הרצון והשכל זה הוא לא מבחין ביניהם פה, שזה נגיד במוחין שבראש, זה החלק הגבוה יותר, לבין היצרים, יצר טוב ויצר רע שניהם. המאבק הוא נגד שניהם. ולכן בעצם המאבק המהותי לפי בעל התניא זה לא מאבק בין יצר טוב ליצר רע, אלא זה בין יצרים להחלטות או הכוונה רציונלית, שכלית, הכוונה גבוהה בוא נקרא לזה קוגניציה. אוקיי? זה בעצם המאבק המהותי. אבל גם זה לא הכל, זה הקומה ב'. קומה ג' בעצם אומרת שהיצר בסופו של דבר מטפס גם למוח. יש מימד שכלי ביצר. והמוח בסופו של דבר גם יורד ללב, יש גם מימד רגשי או יצרי במוח. כך שמאוד קשה עכשיו להבין מי נגד מי. כי בעצם יש פה מאבק שמתנהל גם במישור השכלי וגם במישור הרגשי. ואז חוזרת בעצם השאלה אחרי השלב ג' הזה, אז מה בעצם ההבדל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית? מה אז בין מה למה המאבק? הרי שניהם נמצאים גם פה וגם פה. אז מה בעצם ההבדל ביניהם? ההבדל ביניהם מה שהוא עצמו מגדיר, זה איפה השורש. הנפש האלוקית נמצאת בכל הגוף אבל שורשה במוחין. הנפש הבהמית נמצאת בכל הגוף אבל שורשה בלב. והמאבק הוא לא בין המוח לבין הלב באופן הפשטני, אלא הוא מאבק בין מבנה שלם של מוח ולב, אבל השאלה היא מי ראשון ומי שני. מבחינת הנפש האלוקית המוח ראשון והוא סוחב אחריו את הלב, משם זה מתפשט אל הלב, אבל זה מתחיל במוח. מבחינת הנפש הבהמית זה מתחיל בלב ומשם מתפשט לראש. עכשיו, גם לנפש הבהמית יש שכל. גם בה יש חוכמה, אבל הלב הוא זה שמכתיב. לעומת זאת הנפש האלוקית מונחית או מובלת על ידי הקוגניציה. אחרי זה היא רותמת גם את הרגשות. יש לה גם מימד רגשי. אז נכון בסופו של דבר כן באמת יש פה מאבק בין הקוגניציה לבין האמוציה, או בין הרגש לבין השכל והרצון לבין היצרים. אבל יש יצר דשכל ויש שכל דיצר. זאת אומרת בתוך השכל יש שכל דשכל ויצר דשכל. ובתוך היצר יש יצר דיצר ושכל דיצר. אוקיי? זאת אומרת יש בכל אחד מהם זה כמו קצת תמונה של יין ויאנג. אתם מכירים? היין ויאנג מדבר על הצד הזכרי והנקבי שבאדם, צד שמאל וצד ימין. אז הוא אומר שבתוך הנקבה יש גם צד זכרי וצד נקבי, וגם בתוך הזכר יש צד זכרי וצד נקבי. שאלה של דומיננטיות. מאוד מזכיר את המבנה הזה. אגב, זה גם כן ימין ושמאל. זכר זה ימין ונקבה זה שמאל. טוב, אפשר להוסיף לזה משמעויות ואינטרפרטציות מהעולם שלנו, שהרבה טועים בעניין זה נדמה לי. מתמטיקה זה תחום נשי, למשל, בניגוד למה שמרבית חושבים. מתמטיקה שייכת לשמאל, לא לימין. ואנשים שאפשר לראות את זה אפילו, זה לא סתם סיסמה, זה באמת כך. טוב, אני אגיע לזה בהמשך. לא, לא, לא. שמאל ו… לא. טוב, אני אגיע לזה אחר כך אולי. אז מה בעצם? מה בעצם פשר העניין הזה? אז אני אנסה קצת לחדד את זה יותר. בעצם, אולי אני אתחיל עם איזה בדיחה ששמעתי פעם משלמה ניצן. והוא סיפר בשם דב סדן. דב סדן, שהיה חוקר ספרות באוניברסיטה העברית, קערת צימוקים, משהו כזה, יש לו ספר, חזות. אז דב סדן אמר שהאדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה כנראה אורתופד יהודי. למה אורתופד יהודי? אז למה יהודי זה ברור, כי מי שעושה מהפכות בעולם זה יהודי. אבל למה אורתופד? אז הוא אומר שהיהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו, שאמר לנו: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. להפעיל את הראש. זאת אומרת יש פה עולם, מישהו אחראי לו, מישהו ברא אותו, תחשבו. הוא קורא לאנשים להפעיל את הראש. היהודי השני שעשה מהפכה בעולם היה אותו האיש, יש"ו, שהוא בעצם רחמנא ליבא בעי. דגש על הלב. מצוות מעשיות? לא צריך את כל העניינים האלה. רחמנא ליבא בעי, הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. אז הוא הוריד אותנו מהראש אל הלב. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם – מרקס, נכון? מרקס שאומר לנו: קפיטל. הכל בבטן. האינטרסים קובעים בעצם, הכל הצרכים, אמצעי הייצור וכן הלאה. הכלכלה. אז הכל בבטן. אז התחלנו בראש, ירדנו ללב, הגענו לבטן. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם היה כמובן פרויד, שהוריד אותנו מתחת לחגורה. אז מה שאומר בעצם, ראש, אחרי זה לב, אחרי זה בטן, אחרי זה מתחת לחגורה. הבא לא נשאר לנו אלא אורתופד. זאת אומרת כנראה שזה יהיה איפשהו באזור הרגליים. פודיאטור אם תרצו, רופא של כפות רגליים. אז מאחורי הבדיחה אני חושב שיש אמת, בעיני עגומה, אחרים אומרים שלא, אני לא יודע, אבל יש אמת וזה מאוד נכון. זאת לא סתם בדיחה. יש משהו, יש איזה תהליך כזה של ירידה לאורך ההיסטוריה. עכשיו, קל מאוד לזהות אותו עם איזושהי תפיסה שהעולם נהיה טיפש יותר. בטח אם זה מתלבש על ירידת הדורות וכל מיני אתוסים כאלה שגדלנו עליהם, שאפילו פעם היו נורא חכמים והיום אנחנו נורא טיפשים. לא ממש משכנע. אני לא חושב שזאת הכוונה. אלא, וזה בדיוק התיאור שהוא מביא כאן, זה לא השאלה מי יותר חכם ומי פחות חכם, אלא השאלה מי הולך אחרי השכל. יכול להיות אדם מאוד חכם ויש לו אינטליגנציה מאוד גבוהה, אבל הוא בעצם מובל על ידי הלב שלו. הלב שלו משתמש באינטליגנציה הגבוהה שלו כדי לבצע את מה שהוא החליט לבצע, את מה שהוא רוצה לבצע, בעצם את מה שהוא נדחף לבצע. וזה אדם של נפש בהמית. אדם של נפש בהמית בגלל שהוא אמנם עושה רציונליזציות מאוד מתוחכמות לאידיאולוגיות שלו ולערכים שלו ולהחלטות שלו, אבל בסופו של דבר הכל בא מהבטן, זה הכל בא מהלב. וזה אדם של נפש בהמית. אדם של נפש אלוקית זה לא אדם יותר חכם בהכרח. יכול להיות יותר יכול להיות פחות, זה לא בהכרח אלא זה אדם שמונהג על ידי השכל. כמו שאמרנו קודם, נפש אלוקית משכנה במוח ואחרי זה היא מתפשטת ללב. היא רותמת את הלב כדי לבצע את מה שהשכל החליט. אבל מי שמוביל את המהלך הזה, הקטר, זה המוח, זה השכל, זה לא הלב. הלב זה הקרון. ולעומת זאת בנפש הבהמית הלב זה הקטר והמוח זה הקרון. עכשיו המוח יכול להיות גאוני. זה לא שאלה של חכמים וטיפשים. זה לא מאבק בין חכמים לטיפשים. אין אשמה על אף אחד שהוא טיפש. זאת אומרת זה לא… בארבעת הבנים בהגדה של פסח אז ההפך מחכם זה רשע, לא טיפש. אם אתה רוצה להאשים מישהו אתה מאשים אותו על זה שהוא רשע לא על זה שהוא טיפש. אם הוא טיפש מה הוא אשם? אז גם פה המאבק הוא לא בין טיפשות לחוכמה, המאבק הוא בין מתן עדיפות לחוכמה, לתת לחוכמה להוביל אותי, לבין אי ושימוש בחוכמה או בעצם לתת ללב להוביל אותי ולרתום אולי את האינטליגנציה או את החוכמה שתהיה מכשיר ביד הלב, אבל הלב בעצם קובע את מה שעושים, מקבל את ההחלטות. מה זאת חוכמה שבנפש הבהמית? מה? החוכמה שבנפש הבהמית, זאת אותה חוכמה עצמה. משתמשים בעצם במוח, אבל המוח לא מוביל, המוח מובל. הוא מסייע למוביל. זה שכל דיצר. בעצם זה חלק מהיצר, זה החלק השכלי של היצר. אוקיי? אני אביא אולי… מה? אתה אומר שיש במקום ירידת הדורות ירידת הרציונליות? זה אפילו לא בדיוק רציונליות, תלוי איך אתה מגדיר רציונליות. המונח רציונליות קצת קשה להגדיר אותו. אולי אני אסביר קודם ואז מה השתנה בדורות שיש ירידה? אני אנסה להסביר. תראו, אתן לכם דוגמה. נגיד איך מתנהל דיון באתיקה, בפילוסופיה של האתיקה. אתה רוצה לבנות תיאוריה פילוסופית שמגדירה את החובה האתית שלך, החובה המוסרית שלך. ואחד אומר אני לא יודע מה, אני טוען שמקסימום טוב למקסימום בני אדם, זה הקריטריון האתי העליון. וכל מעשה עכשיו נבחן אותו לפי הקריטריון הזה. הצעה מעניינת. איך אתה יכול לנמק דבר כזה? למה שזה יהיה הקריטריון האתי העליון? בדרך כלל לא מנמקים אלא מניחים אותו. טוב, איך עושים מזה פייפר? אתה צריך לכתוב מאמר. איך עושים מזה מאמר? אז מה שעושים, אז אומרים ככה, בוא ננסה לקחת מקרה לדוגמה, ניסוי מחשבתי. נגיד שיש אני לא יודע מה, כן? ההוא שם שנקלע באנדים, שם היה איזה מטוס שהתרסק, היה מנצ'סטר יונייטד, לא חושב, זה היה משהו אחר עם רוגבי. איזה מטוס התרסק באנדים והיו שם… עכשיו רק היום בכנס שהייתי שמעתי שהיה איזה פסק דין באנגליה בסוף המאה ה-19, מיילס או משהו, אני לא זוכר את השם, על איזה שבעה אנשים שניצלו מספינה שטבעה, הגיעו לסירה. מקרה מקביל לאנדים שם, והיה שם ילד ביניהם שהתעלף והבינו שהם הולכים כולם למות כי הם היו באמצע האוקיינוס בלי אספקה, בלי מים, בלי כלום. והם החליטו להרוג את הילד שהתעלף ולשתות את הדם שלו ולאכול את הבשר שלו. וכשהם הגיעו הם נתלו בסוף, כשהם הגיעו לאנגליה והם נשפטו. והם נשפטו על רצח, זאת אומרת על הריגה בעצם, זה לא היה רצח, זה היה הריגה. והיה שם אני לא זוכר, היה שם איזה רוב של שלושה נגד שניים או משהו כזה, אני לא זוכר מה הייתה הכרעה, אבל היה סיפור רציני. המקרה שאני מכיר זה באנדים שהיה שם עוד פעם מטוס התרסק עוד פעם נקלעו שם לאיזה מקום לגמרי שומם, אי אפשר היה לצאת ממנו. הם החליטו להטיל גורל ואחד מהם יצטרך למות ולהפרנס להאכיל את כל השאר. ואז אתה לוקח מקרה כזה, מקרה היפותטי כזה ואתה שואל אוקיי לפי הקריטריון המוסרי שאתה מציע מקסימום טוב למקסימום בני אדם, אז ההחלטה המתבקשת היא להרוג אחד ולהפרנס איתו את כל השאר. בהנחה שהתסביכים לא יהיו… בסדר, כן. או שבהנחה שתסביכים נפשיים לא יותר גרוע מאשר למות. מה אם לא יהיו מספיק חכמים. החומרה שלהם לא תהיה גדולה יותר מלמות. אז ואז אומרים כאילו, אז זה לא יכול להיות, אז משהו בתיאוריה הזאת פגום, הוא מוביל למסקנה אבסורדית, אז צריך לשפץ אותה, או לתקן אותה, או לשנות אותה, או לאמץ היפותזה אחרת או משהו. ואז אתה לוקח עוד מקרה, עוד ניסוי מחשבתי, ואתה מעמיד את התיאוריה המשופצת במבחן. ואז אתה אומר רגע, זה נותן לי תוצאות, איט מייקס סנס התוצאות שזה נתן? ואני אומר כן, אז בסדר. בודק עוד ניסוי, לא, אז צריך לשפץ אותה עוד קצת. בסופו של דבר אני משפץ את התיאוריה, זה קצת כמו עבודה מדעית בעצם. אתה מציב היפותזה מדעית, אתה עושה ניסוי, אם זה עומד בניסוי טוב, אם זה לא עומד בניסוי אתה משפץ את התיאוריה. ארטיקולציה, שכלול של התיאוריה והתאמה שלה לעובדות. ויש הבדל מאוד חשוב שבהקשר המדעי אז העובדות הן נכונות. המציאות היא ככה. אז ברור שהתיאוריה שצריכה להתאים לעובדות אמורה לעבור שיפוץ אם היא לא מתאימה. אבל כאן מי לידינו יתקע שבאמת לא נכון לאכול את העשירי הזה כדי ששאר התשעה ינצלו? אולי באמת זה הפתרון הנכון? יש לך תיאוריה, התיאוריה אומרת מקסימום טוב למקסימום בני אדם, מסקנה צריך להרוג אחד כדי להאכיל את שאר התשעה, נקודה. מה הבעיה? אפשר לגמור, זאת המסקנה. מה למה צריך להמשיך? יש איזושהי הנחה ברורה כזאת שזה לא יכול להיות, לא מייקס סנס, אז בוא נתקן את התיאוריה. עכשיו תשימו לב בעצם מה קורה כאן, ואני טיפה מרמה פה אבל אני מרמה דידקטית רק בשביל להמחיש את הנקודה. בעצם מה שאני אומר זה שהלב שלי קובע, לא התיאוריה. את התיאוריה אני מתאים למה שהלב אומר, נכון? כי אחרת איך אני יודע באמת שלא נכון לאכול את הבן אדם העשירי? כי ליבי אמר לי שלא נכון לאכול את הבן אדם העשירי. אה, הלב שלי אמר לי ככה, אז בוא נחזור לתיאוריה נשפץ אותה. אתם רואים איך עובדת נפש בהמית? את הלב אומר משהו ואז הוא עולה לראש להתחכם בו ולחשוב בו מחשבות כמו שהוא כותב פה. איך הוא אומר פה? לחשוב, שורה רביעית, כן? וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן. ההחלטה של הלב עולה למוח, כן זה כאילו האדם, זה המשל לעניין, והמוח מתחכם. מה זאת אומרת מתחכם? נותן לזה לבוש אינטלקטואלי או תיאורטי. בסדר? הוא מלביש בעצם בלבוש שכלי את תחושות הבטן שלי. כי בסופו של דבר מה שקובע זה תחושות הבטן שלי. זה מה שקובע, זה מה שאומר מה מוסרי ומה לא מוסרי. הראש פה הוא משרת, הוא לא קובע. לעומת זאת אדם של נפש אלוקית, נשמע קצת רע, אבל אדם של נפש אלוקית באמת נכון, אם התיאוריה אומרת מקסימום טוב למקסימום בני אדם והמסקנה היא שצריך להרוג את האחד כדי להאכיל את שאר התשעה, אז זה מה שאני אעשה. אז הלב שלי אומר שלא, את הלב צריך להכפיף לראש ולא את הראש להכפיף ללב. אבל גם זה התחיל מהלב, מההנחה הזאת. מה? איזה הנחה? האקסיומה של המקסימום טוב למקסימום. אוקיי, אמרתי שאני טיפה מרמה, עוד רגע אני מגיע בדיוק לנקודה הזאת. אבל אני רק רוצה להמחיש את צורת ההתנהלות של נפש בהמית מול נפש אלוקית. הדוגמה לא מוצלחת. הדוגמה לא מוצלחת ואני לא יודע להביא דוגמה מוצלחת כי דיאגנוזה אף פעם אי אפשר לעשות, לכן הדוגמה במהותה חייבת להיות לא מוצלחת. כי בעצם אני הנחתי שהקביעה שאסור להרוג את האחד כדי להאכיל את שאר התשעה באה מהלב, נכון? כשעשיתי את הניתוח אז בעצם הנחתי שזה בא מהלב. אז אמרתי שבעצם הלב קובע מה נכון ומה לא נכון מוסרית והוא משתמש בראש כדי להגדיר את זה ולתת לזה לבוש תיאורטי לבנות את התיאוריה. אבל התיאוריה הזאת אינה אלא ניסוח סדור של אוסף תחושות הבטן שלי. זה הכל. אז בעצם הבטן קובעת ולא הראש. אוקיי? עכשיו מה הרמאות פה? הרמאות פה היא שזה לא בהכרח נכון. זה יכול להיות נכון זה לא בהכרח נכון. הטענה שלא נכון לאכול את האדם העשירי, זאת אומרת להרוג את האדם העשירי כדי להאכיל את שאר התשעה, היא לא בהכרח תולדה של רגש או יצר או לא יודע איך תקראו לזה, כרגע אני לא אבחין בין יצר לרגש וכו', מבחינתי זה אותו דבר. זה גם יכול להיות משהו אחר. והאינדיקציה לזה בדיוק מה שהערת קודם, כי גם התיאוריה הזאת שאומרת מקסימום טוב למקסימום בני אדם אני איש נפש אלוקית, אז אמרתי במקרה כזה כשיש התנגשות בין שכל לבין לב, אז אני הולך עם השכל. בשמחה, אני הולך עם השכל. ומה זה אומר בעצם? אז אני כן אשחט את הבן אדם העשירי ואאכיל אותו לשאר התשעה והלב שלי מתקומם, בסדר, אבל המוח קובע לא הלב. והשכל קובע, מוח לא קובע כלום, שכל קובע. אבל מאיפה יצאה התיאוריה הזאת עצמה? מאיפה שאבתי את ההיפותזה הזאת? אז אפשר כמובן להגיד שזה יצא מאוסף של הרבה ניסויים מחשבתיים כאלה וזה היחיד שמתאים לאוסף כל האינסטינקטים שלי. אבל אם זה ככה, אז זה שוב נפש בהמית. אני שואל איך זה יצא לבעל הנפש האלוקית? זאת אומרת אתה הולך על השכל, השכל שלך אומר מקסימום תועלת למקסימום בני אדם. גם אתה הגעת לתיאוריה הזאת בתהליך שתיארתי קודם? אז גם זה נפש בהמית. אלא מה? לא, זה יוצא מהשכל. מה זאת אומרת יוצא מהשכל? יש כנראה איזשהו אגף, לא יודע, מרכיב, כושר שכלי שיכול להנביע תובנות ראשוניות, לתת לנו איזשהם דברים שזה נכון, אינטואיציה נקרא לזה. כבר דיברנו על זה גם בשאלות קשות על נכון וזה, הנה שכל. נכון. זה כשדיברנו על אינטואיציה מול אינטואיציה מול שכל ואז הצמדתי את האינטואיציה לרגש, זה בדיוק מה שאני אומר עכשיו. זאת אומרת שנקרא לזה אינטואיציה לצורך הדיון. בעצם אינטואיציה זה כושר שכלי, זה לא רגש. והאינטואיציה נותנת לי מסקנות בלי טיעון. זאת אומרת אין, זה מסקנה שלא נובעת מטיעון שמבוסס על הנחות וגוזר מהן מסקנה, אלא היא פשוט נכונה כי האינטואיציה שלי אומרת שזה נכון. וההנחות עצמן? זה הנחה? כן, כך יוצאות ההנחות. אבל היא יכולה להיות גם מסקנה, אני לא גוזר ממנה שום דבר נוסף. אני גוזר אותה. לא משנה. זה יכול לשמש כהנחות לטיעון עתידי. אוקיי, אז אם כך יכולים לצאת לי כל מיני דברים בלי טיעון סדור שמוביל אליהם, שהם לא שייכים ללב, הם יוצאים מהשכל, מהאינטואיציה. טוב, אם זה ככה, אז גם התחושה הזאת שאומרת לא נכון להרוג את העשירי כדי להאכיל את שאר התשעה, גם אותה אני יכול לייחס לאינטואיציה ולאו דווקא לרגש. למה החלטתי שזה דווקא בא מהרגש והתיאוריה באה מהשכל? אז האמת שיש מקום להבחין ביניהם בכל זאת. זאת לא רמאות מלאה. זו דוגמה די טובה גם אם לא מושלמת. כי ברור שזה בא מהלב. כולנו מבינים שהלב מתקומם כשאנחנו חושבים על זה. לעומת זאת הלב לא אומר לי מקסימום תועלת למקסימום בני אדם. זה עניין שאני אדיש אליו, זאת אומרת הוא נראה לי נכון אבל אין את הלהט האמוציונלי שמוביל אותי לחשוב כך. אין את ההתקוממות כנגד ההיפך או משהו כזה. אתם מבינים? זה לא מלווה בהתרחשויות אמוציונליות. אז הרבה יותר קל וסביר לייחס את זה באמת לאינטואיציה, את התיאוריה לייחס לאינטואיציה, ולעומת זאת את ההתקוממות הזאת כנגד ההחלטה להרוג אחד כדי להאכיל את שאר התשעה יש בהחלט מקום לראות כביטוי של הלב. נכון שזה לא הכרחי, זה יכול להיות תוצאה של אינטואיציה, אבל זה לא מופרך לגמרי להגיד שזה רגש וההוא זה אינטואיציה. אוקיי, לכן הדוגמה לא כל כך גרועה. זה לא יכול להיות שסתם הבאת כללים לסיטואציה כזאת ואז מכלול השיקולים זה אם אני אהרוג אותו אז מחר יהרגו אותי וכל מיני כאלה, ואתה הולך לישון בלילה ואם הלב שלך לא נתן לך להירדם ולא השכל? אוקיי, נכון שהשכל אומר שזה צריך אבל אתה לא מצליח להיות שלם עם זה. זה לא שהתחלת עם בוא נחשוב על הרעיון של מקסימום. רגע, אתה מתאר שזה תוצאה של הלב. אני אומר או הפוך. או שאתה מתחיל עם השכל ואתה אומר… אלו שתי האפשרויות שהצגתי, או אינטואיציה או רגש. אני אומר אבל זה לא שכאילו התחלת מאיזה הנחות כאילו. לא, ההיפותזה היא לא הנחה שמובילה לזה. הפוך, ההיפותזה זה מקסימום תועלת למקסימום בני אדם, זו עמדה שעכשיו עומדת למבחן. כן, במציאות אתה בוחן אותה. היא לא, אני אומר שזאת לא עמדה, אני אומר שזאת הייתה מציאות ועכשיו אתה בוחן אותה. מה זה נקרא מציאות? מה זה מציאות? סיטואציה שנקלעת אליה כמו המטוס. לא, מקסימום תועלת למקסימום בני אדם זה לא סיטואציה, זה עיקרון. עיקרון כללי, זאת לא סיטואציה. הסיטואציה היא יישום ספציפי של העיקרון. השאלה מאיפה העיקרון יצא. אני אומר שסתם… לא שישבת בבית וחשבת על העיקרון, נקלעת לסיטואציה. בסדר, ומשם זה יצא. משם זה יוצא, אבל זה לא יוצא מנהמת הלב. התיאוריה, זה לא מלווה באותה תחושת התקוממות, הסערה האמוציונלית שמלווה מישהו שאתה רואה אותו שהוא הורג מישהו אחד כדי לאכול אותו. אז שמה ברור לכולנו שמעורבות גם אמוציות. השאלה אם זה מתחיל בהן? זאת שאלה טובה, אני לא יודע. לכן אמרתי הדוגמה לא הכרחית, אבל היא לא מופרכת כי יש פה פעילות אמוציונלית מאוד חזקה ובהחלט יש מקום לתלות את העמדה הזאת שלא בסדר לעשות את זה באמוציות שלי. זה גם הדוגמה של השימוש בעיקרון המידתיות בהמשך של משפט של מלחמה, פגיעה בחפים מפשע. כן, אז אם יש פגיעה יותר מדי גדולה בחפים מפשע אז אומרים פה מפסיקים. כן, וגם זה אתה יכול לדון אם זה ברגש או בשכל. יש מקום בהחלט להגיד שהאינטואיציה שלי אומרת שיש מידתיות, לא הרגש. לא שכוהב לי על זה שהרבה, לא רק שכוהב לי על זה שהרבה אנשים נהרגים, אלא באמת לא סביר להרוג מאה אנשים בשביל להציל אחד, סתם כמקרה קיצוני. לא סביר, אינטואיציה. בסדר, זה שאלה אחרת איפה עובר הקו, אבל זאת שאלה שנמצאת פה ולא פה. טוב, אני אגיע עוד לדילמות של מידתיות וכל מיני דברים כאלה, אני עוד אגיע לדברים האלה גם כי זה פשוט מתקשר. אז הטענה בעצם דרך הדוגמה הזאת, לא אכפת לי כרגע מה בדוגמה הזאת באמת זה רגש ומה זה אינטואיציה, אני רק רוצה דרכה להדגים את זה שיש לנו בעצם שני סוגי כישורים וחשוב להבחין ביניהם. ועל זה דיברתי כשדיברתי על האינטואיציה. עכשיו גם כאן בעצם, בהנחה שהדבר הזה יוצא לי מהשכל, מהתיאוריה, לא אכפת לי כרגע איזה תאוריה, דיברתי על תלמוד אבל יכולה להיות כל תיאוריה אחרת שהיא יוצאת מהשכל, וכנגד זה עומד הלב, אז זה נייר לקמוס שמבחין האם אני אדם של נפש אלוקית או נפש בהמית. אם אני אדם של נפש אלוקית אני הורג את הבנאדם הזה ואוכל אותו, אם אני אדם של נפש בהמית אז אני לא הורג אותו כי הרגש שלי מתקומם וזה מה שמכתיב את ההחלטה ואז אני אבנה לעצמי גם תיאוריה שתגבה את זה, אבל התיאוריה היא אד הוק. אחרי שהרגש אמר שלא, בניתי גם תיאוריה. וזה מה שהוא אומר שזה עולה מהלב למוח להתחכם ולהערב, המוח נותן לזה בונה את המבנה התיאורטי שבסופו של דבר אבל הוא רק מייצג את הרגשות שלי. אוקיי? זה אדם של נפש בהמית. אדם של נפש אלוקית להפך, הוא אומר יש מוח שאומר מה נכון לעשות, הוא יורד ללב. מה התפקיד של הירידה ללב? וידעת היום והשבות אל לבבך, הלב הוא מנוע נורא חזק. זה עוד רמז שהוא נותן לנו כאן. למה הנפש הבהמית נקראת גם נפש חיונית? קודם כל ברמה הפרקטית, נפש בהמית היא קיימת לא רק לבני אדם אלא גם לבהמות לבעלי חיים. נפש חיונית זה נפש של החיות עצמה, זה דבר יותר פרימיטיבי. פן זה קיים גם אצל בהמות, שאין להם אולי בחירה ואולי שכל, תלוי באיזה רמה, אבל לדעתי אין להם שכל בכלל, אבל המושג אינטליגנציה צריך להגדיר אותו בשביל לטעון את זה אז אני אעזוב את זה כרגע. אבל זה קרוי נפש חיונית בגלל שזה נמצא גם אצל הבהמות. אבל זה מעבר לזה אני חיושב, זה באמת גם הדבר שאנחנו חיים אותו. כשאני רואה משהו והוא פוגע לי בלב, זה מנוע הרבה יותר חזק לפעולה מאשר משהו שאני מבין שהוא נכון. אני זוכר שהייתי בירוחם שלמדתי שם בישיבה, לא זוכר כבר סביב איזה סיפור עם גרינפיס נדמה לי זה התעורר, אני כבר לא זוכר בדיוק מה היה שם, חברה אמרו וואלה אם היה לנו את המסירות נפש שיש לחברה האלה על הערכים שלהם, באמת קנאה אמיתית, וזו לא ערכים רעים אגב, אלו ערכים לגמרי חיוביים, להפך, זה באמת ובתמים ראוי להערכה רבה, אבל הם לא מצאו ואני גם לא מוצא בתוכי את תעצומות הנפש שאני רואה אצל החברה האלה. הם מסכנים את חייהם, הם מקדישים לזה אנרגיות וכספים וזמן ומשאבים, מדהים. באמת אנשים שמקדישים את חייהם למלחמה על ערכים. למה אני לא מוצא בתוכי את העניין הזה? אז טוב, אולי סתם כי האישיות שלי לא משהו, אבל יש פה יש לי גם תירוצים נסיבות מקלות אחרות שאתה מוצא אצלם אולי, אבל יש נסיבות מקלות עוד נסיבות מקלות. הנסיבות המקלות הן שקשה להקדיש את חיי במלוא העוצמה האמוציונלית לפדיון פטר חמור עם כל הכבוד. לא רואה, זה לא מעורר אותי בשום צורה שהיא בחוויה ברגש, האמוציות שלי לא מתעוררות שם. אני מבין אינטלקטואלית שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לכן צריך לעשות את זה. שכל הוא לא מנוע, הוא מנוע חלש מאוד. ואם יש משהו שיש לך רגש חזק כלפיו זה מנוע אדיר. עכשיו כשאתה רואה נזקים בעיניים, אתה רואה בעלי חיים סובלים, אתה רואה טמפרטורה עולה, אתה רואה מחלות, אוזון וכל מיני דברים שמסבירים, אתה רואה אנשים סובלים, הרבה יותר קל להזדהות עם הדבר הזה, זה מנוע מאוד חזק לפעולה. עכשיו אני לא מנמיך את הערכה מגיעה להם הערכה רבה. זה עדיין עובדה שאני לא עושה את זה גם על הערכים שלהם אני לא עושה את זה, לא רק על הערכים שלי. אז זה לא אני לא בא להוריד מהערכה שמגיעה להם, אני בא להראות דרך זה שהרבה יותר קל. להזדהות עם דברים שאתה רואה מול העיניים מאשר עם דברים שאתה מבין שהם נכונים. למה? כי דברים שאתה רואה מול העיניים פועלים לך ישירות על הלב. זאת אומרת, זה אולי בגלל… איך אפשר להשוות את זה לפטר חמור? משהו טכני. אם הייתי נתקל ברוצחים, אני מניח שהייתי פועל הרבה יותר במרץ מאשר כאלה שלא פודים פטר חמור. ולא תעמוד על דם רעך, יש לך את אותו ממד אמוציונלי. אבל אתה מבין? בדיוק, הממד האמוציונלי זה הממד המוסרי, אז הייתי שייך לגרינפיס, לא מטעם היהדות הייתי פועל שם, הייתי פועל שם מטעם גרינפיס. זה חלק ממה שאמרו דמעת המוסר ושפתיים דולקות, כי רואים שזה לא… לפטר חמור זה משהו מלאכותי. בדיוק. וזה נקרא לרתום את הלב. זה בדיוק התהליך ההפוך מהנפש הבהמית. לקחת את מה שאתה חושב שהוא נכון, והשבות אל לבבך, אתה חייב לרתום את הלב אחרת לא תוכל למצוא את העוצמות הנפש להתמסר לזה. המנוע הוא מנוע בלב, אבל הנהג, מי שקובע לאן המנוע הזה ילך, זה הראש. ולכן יש תפקיד ללב, אבל הלב לא מקבל החלטות. הלב עוזר לך לבצע את מה שהחלטת. לכן המחשבות שבראש יורדות אל הלב וגם לו יש תפקיד. גם בנפש האלוקית יש ללב תפקיד, אבל הוא לא תפקיד מוביל, הוא תפקיד מניע. זאת אומרת, הוא תפקיד שעוזר לך למצוא את האנרגיות, אבל מה לעשות עם האנרגיות האלה זה מתקבל… ההחלטה הזאת מתקבלת כאן. יש כאן פעם שאל אותי איזה מישהו בירוחם, לא יודע אם סיפרתי את זה בירוחם. מישהו שאל אותי בשידוכים, אם ללכת אחרי הלב או אחרי השכל? אמרתי לו רק אחרי השכל. אבל השכל צריך לשקלל מה שהלב אומר. זאת אומרת, הלב אומר אם יש כימיה, אם אתה אוהב אותה, היא אוהבת אותך, אתה מרגיש טוב, אתה… כן זה הממדים האמוציונליים, הרגשיים. זה דבר נורא חשוב. קח את זה, תשקלל את המשקל של זה בראש, תשקלל גם את הנתונים האחרים ותגיע להחלטה. זה אינפוט מאוד חשוב, אבל זה השכל עושה. רק השכל צריך לקחת בחשבון, כי חלק מבניית זוגיות בריאה שיהיה גם יחס רגשי בין בני הזוג. אבל אם הלב מקבל החלטות, זה דרך רעה מאוד לקבל החלטות. זאת אומרת, אותו אינפוט עצמו אם הוא אינפוט בשביל שהראש יקבל החלטה בהתחשב בו, זה בסדר גמור, כי הראש מקבל את ההחלטה. אבל אם הלב מקבל את ההחלטה, זה בעייתי. וגם החלטה גרועה הרבה פעמים תהיה. הלב לא יכול לקחת בחשבון את השכל. הלב לא לוקח בחשבון כלום, זה בדיוק הנקודה. הלב לא מקבל החלטות. לקבל החלטות עם הלב זה בעצם נקרא לא לקבל החלטות, זה רק ביטוי מושאל. אתה לא מקבל החלטה, אתה נותן ללב ללכת לאיפה שהוא הולך. לקבל החלטות בהגדרה זה נפש אלוקית. זאת אומרת נפש בהמית זה לא לקבל החלטות, כמו שבהמה לא מקבלת החלטות. כן? דיברנו כשדיברנו על המוסר, דיברנו על סיפורו של אמנון יצחק עם הכבשה. אם אתם זוכרים, שהרב מתעורר ב-4 בבוקר, שוחט כבשה, מכסה אותה עם טלית ובוכה "צדיק, צדיק נפטר", מיילל בדמעות שליש. כל האנשים מתעוררים ככה ב-4 בבוקר מהחלון רואים את הרב שלהם ככה בוכה, בטח איזה צדיק יסוד עולם נסתלק. יום מסע לוויה כולם בוכים בבכי תמרורים. מגיעים מלווים את הצדיק לבית הקברות ושם מורידים את הטלית כדי להוריד את הצדיק לקבר, כולם רואים שהצדיק הזה הוא ארבע רגלי. בשלב ראשון כולם כמובן רוצים להחליף אותו עם הרב, זאת אומרת להכניס את הרב לשם. ואז הוא אומר להם אני לא מבין מה אתם רוצים. אתם… אני כשאני נוזף בכם כשאני מוכיח אתכם, אתם מסבירים לי שאתם נורא צדיקים. אתם לא פוגעים באף אחד, אתם לא רוצחים, אתם לא גונבים, אתם ממש צדיקים, הכל בסדר, לא מרביצים לאף אחד. הכבשה הזאת לא פחות צדיקה מכם, היא לא פגעה באף אחד, היא לא הרביצה לאף אחד, היא לא רצחה אף אחד, היא צדיקה לא פחות מכם. מה הוא מתכוון לומר? אני חושב שזה סיפור חזק. סיפור חזק בגלל שאנשים חושבים שצדיקות זה עניין תוצאתי. צדיקות זה לא עניין תוצאתי. אם מישהו מתנהג טוב כי יש לו לב טוב, פשוט נולד כך. יצר הטוב גבר על יצר הרע, כמו בסיפור של הגננת. היצר הטוב גבר על היצר הרע, אז הוא מתנהג טוב. זה אדם שנפש בהמית. זה אדם שנפש בהמית אלא מה, הוא בהמה טובה, הוא כבשה. הוא לא אריה, הוא לא לביאה. הוא כבשה, כבשה זה בהמה טובה. לביאה זה… היא לא רעה, כן? אבל הטבע שלה לוקח אותה לטרוף ולא להפיץ חסד. אוקיי? אז תלוי איך נולדת. זה לא צדיק ולא רשע. זה רשע כי הוא לא בחר, כי הוא כן יכול לבחור והחלטת להיות כבשה. הכבשה היא לא רשעית כי לא החליטה להיות כבשה, היא פשוט כבשה. אבל אתה החלטת להיות כבשה. אז אתה אדם שנפש בהמית. עכשיו יכול להיות אדם שנפש בהמית שהוא אמא תרזה. צדיק יסוד עולם הוא עושה הכל… אריה לוין, סליחה, בית כנסת פה, רב אריה לוין, בסדר? צדיק. צדיק בכל דרכיו הוא עושה רק את הדברים הטובים ובאמת איש מושלם, תענוג להיות איתו, משיב שפתיים ישק. אבל הוא כבשה. הוא לא קיבל החלטה בחיים שלו, הוא פשוט בנוי ככה, הוא איש טוב טוב לב, הוא נולד ככה. והוא באמת הוא מטיב כל חייו לזולת. אבל הוא לא צדיק במובן הקאנטיאני, כן? במובן של הוא קיבל החלטה להיות טוב. לא, הוא פשוט כזה, הוא כבשה. אז זה אדם של נפש בהמית. אדם של נפש בהמית זה לא אדם רע. אדם של נפש בהמית זה אדם שלא מחליט. עכשיו, מה הוא יעשה זה תלוי בגננת. זאת אומרת אם היצר הטוב יותר חזק אז הוא יעשה טוב, אם היצר הרע יותר חזק הוא יעשה רע. אבל זה לא קשור לצדקות ורשעות. זה אדם של נפש בהמית. אדם של נפש בהמית בין אם הוא עושה טוב ובין אם הוא עושה רע הוא נכשל בניסוי. לכן זה זה הקומה השנייה שדיברתי עליה, זה לא מאבק בין יצר טוב ליצר רע. מאבק בין יצר טוב ליצר רע זה מאבק שמתנהל בתוך אדם של נפש בהמית. ולכן לא משנה מי מנצח אתה נשארת, אתה הפסדת בכל מקרה. כי אתה אדם של נפש בהמית, אתה לא מקבל החלטות, אתה מונע למעשים האלה, לא מחליט על המעשים האלה. מה שמוטל עליך זה להיות אדם של נפש אלוקית. אדם של נפש אלוקית נלחם נגד שני היצרים. גם היצר הטוב וגם היצר הרע. יש לי רצונות עזים להיטיב. יש לכולנו, יש יצר להיטיב, אנחנו טוב… נעים לנו להיטיב. אוקיי? לפעמים זה לא נכון לעשות את זה. לפעמים צריך להתנהג באכזריות. כן, רב שרודה בתלמידו, יצא הרב שרודה בתלמידו וכל מיני דברים כאלה. שיקולים חינוכיים, לפעמים שיקולים… כל מיני שיקולים שבהם צריך התנהגות אכזרית כי זה בעצם הדבר הנכון לעשות. אוקיי, והלב לא נותן לך. הלב לא נותן לך. מה אתה אמור לעשות במצב כזה? אתה אמור לקבל החלטות. אם אתה תלך עם הלב, אז אתה אולי אדם טוב, טוב במובן של כמו כבשה. אבל אתה בהמה טובה. זאת אומרת אתה איש של נפש בהמית. ואדם של נפש אלוקית צריך לקבל את ההחלטות. לפעמים הוא ילך עם היצר הטוב, לפעמים עם היצר הרע, הצד השווה לשני הצדדים זה שהוא לא הולך עם היצרים. הוא מחליט, שהוא יכול להחליט ללכת עם זה או ללכת עם זה, אבל מה שהוא עושה זה החלטה שלו, זה לא קשור ליצרים. היצרים מנסים לדחוף אותו לפה לדחוף אותו לשם, אבל מה שהוא יעשה לא תלוי בדחיפות, מה שהוא יעשה תלוי במה שהוא יחליט. לכל היותר הדחיפות יהפכו את זה ליותר קשה מבחינתו ההחלטה, כי יש לו דחיפות שמתנגדות. אז יהיה לו יותר קשה, אבל בסופו של… זה התפקיד של היצרים, להקשות או להקל, אבל את ההחלטות אתה מקבל לא היצרים שלך. יש מישהו שיקבל החלטה לעשות רע? ממש? דיברנו על זה אני חושב פעם. התלבטתי בזה הרבה זמן, נדמה לי שקשה לי לדמיין מישהו כזה. אז הוא לא מחליט? מה? אז הוא לא מחליט. עכשיו מה הוא מחליט? הוא מחליט לא להחליט. לא נדמה לי כאילו לא ברור בכלל, החלטה להרע… אם אתה לא יכול… אם אתה לא יכול לקבל החלטה להרע… לא, אתה יכול לקבל החלטה לא להחליט, להיות כבשה. אה אוקיי. ובמקרה התברר שאתה לביא ולא כבשה. זה נקרא החלטה להרע. כי בעצם אתה מכניס את עצמך לאונס, כן? אתה מחליט לא להחליט ונותן לטבע שלך לקחת אותך. עכשיו הטבע שלך יכול לקחת אותך לעשות דברים רעים או לעשות דברים טובים. אם הוא לוקח אותך לעשות דברים רעים בסופו של דבר אתה אשם. אתה אשם כי אתה הרי לא כבשה, אתה החלטת להיות כבשה. אז אתה אשם בזה. או לביא, כן? אבל החלטה ממש לפעול למרות שאני חושב שזה רע, קשה לדמיין דבר כזה, אפילו נאצי. הא? נאציזם. אני לא יודע, אני לא יודע. אני חושב שבסופו של דבר הם איכשהו נגררו? כן, הם בנו לעצמם איזושהי תיאוריה שסימאתה… אתה יודע יש את הסיפורים האלה אפילו על הימלר שהיה אירי כזה על רצח מבאבי יאר כזה, לא חושב שבאבי יאר עצמו, אבל מין כזה רצח המוני של אנשים על… והוא היה צריך לשתות המון יין להשתכר כדי להחזיק מעמד. והיו שיכורים 12 שנה? הא? לא היו שיכורים 12 שנה. הוא לא רצח 12 שנה. הוא לא ראה את זה מול העיניים. קיבל החלטות, ברור. אבל אני אומר, אני לא יודע עד כמה הוא אמר לעצמו תראה זה מעשה רע ואני מחליט לעשות אותו. לא, הוא הסביר לעצמו שזה המעשה הטוב. הוא חשב שזה המעשה הטוב, שהיהודים זה בעיה קשה בעולם וצריך להיפטר מהם. עכשיו עוד פעם, אז תשאל אז למה הוא אחראי למעשיו? הוא אחראי למעשיו כי כנראה בתשתית הוא היה צריך להבין שבכל זאת זה רע, אבל הוא בנה לעצמו איזושהי תיאוריה שהצדיקה את זה. בנאדם לא עובד סתם ככה, הוא לא יכול להחזיק מעמד. לכן אני לא יודע אם יש בנאדם שבאופן קר לגמרי מחליט לעשות את הרע. לא יודע. אולי. הם גם נגררו וזה גם משהו נגרר, לא? זאת אומרת התחילו מאיזה רעיון טוב ו… כן סחבה אותם התיאוריה והולכים עם החברה וכל מיני דברים שאתה עוקף את הצורך לקבל החלטה מושכלת לעשות רע. זאת אומרת להגיד זה רע ובאופן מושכל אני מחליט לעשות את זה. לא, אתה סוגר עיניים ואתה מביט פה ושם החברה וכולם אומרים אז זה כנראה לא יכול להיות לגמרי רע ולא משנה. עכשיו זה לא פוטר אותך מאחריות. אבל אתה היית צריך לעמוד ולהגיד ולהתעקש בכל זאת ולברר ולהגיע למסקנה, אבל אתה לא קיבלת החלטה לעשות רע. זה כמו לנהוג בשכרות, לא? מה? זה כמו לנהוג בשכרות. כן, אתה בחרת בשכרות. נכון, נכון. למרות ששכרות זה מקרה קיצוני, שכרות עמוקה, כי שם באמת אחרי ההתחלה כבר זה לא בידיך לגמרי. כאן אצל הנאצים, אני חושב שגם תוך כדי, אחרי שהם הכניסו את עצמם לתוך הסיטואציה, אני חושב בטח אצל חלק מהם, כן היה מימד מסוים שהם יכלו גם לעצור את עצמם. זה לא שהם נכנסו למצב שהם דטרמיניסטים, מין שגר ושכח. קיבלת החלטה להיות נאצי ומכאן ואילך עכשיו הכל כבר זה. ברור שהם היו גם בדילמות יומיומיות, ועובדה שחלק מהם גם עשו מעשים טובים, זאת אומרת היו כאלה שבכל זאת התגלו כבני אדם פה ושם, ויחד עם זה גם עשו מעשים נוראיים. זאת אומרת זה הבעיה בערבוביה. אנשים זה יצורים מסובכים. בכל אופן אז איפה הייתי? הכבשה, כן. אז הטענה בעצם זה שהמאבק שלך אמור להיות מי יחליט, לא מי יחליט אלא האם להחליט. כי הנפש הבהמית תחליט זה רק ביטוי מושאל. הנפש הבהמית תחליט פירוש הדבר החלטתי לא להחליט. והנפש הבהמית נוסעת לאיפה שהיא נוסעת, היא זאת הכבשה שבי. כן, זה הבעל חיים שלי, המימד הנמוך יותר, הנפש. כן, זה נקרא אדם הוא הנפש, שאומרים סתם נפש הכוונה נפש בהמית. נפש אלוקית זה משתמשים במינוח נפש רק כאנטיתזה לנפש וזה בעצם נשמה. זה החלקים היותר גבוהים במינוח של הרבדים הרוחניים שלנו. אולי רגע, מי זה האני ששופט בין כל הכוחות? האני הוא שופט בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית? לא לא לא, האני זה הנפש האלוקית, רק הנפש האלוקית יכולה להתיר את המושכות, לעזוב את המושכות רגע ולתת למרכבה לנסוע לבד. עכשיו ההחלטה לעזוב את המושכות זאת ההחלטה שלך בעצם להרע, שאתה מחליט לא להחליט. העובדה שאחרי שאנחנו עושים דבר רע אנחנו בדרך כלל מתחרטים. תוך כדי זה יש לנו מלא תיאוריות, אבל אחרי שאנחנו עושים את הדבר הרע אנחנו מתחרטים. מה זה אומר בעצם? שלא באמת בחרנו לעשות אותו למרות שהוא רע. איכשהו טייחנו, עבדנו על עצמנו. ברגע שכבר האינטרסים נגמרו, כי כבר עשיתי את זה כבר, עכשיו גמרנו, פתאום אני כבר מבין שעשיתי פה משהו שהוא לא בסדר. לא צריך מישהו שיסביר לי את זה. וזה מלווה אותי כל הזמן. אני פשוט מחליט, במובן מסוים אני מחליט לא להחליט, או לעבוד על עצמי. יש המון צורות לא להחליט. אני יכול סתם לא להחליט להירדם. כן, אני יכול לא להחליט לעטוף את עצמי באיזה אידיאולוגיה שמאחורה אני מבין שהיא לפחות טעונה בדיקה אם לא למעלה מזה, אבל זה עוזר לי. ניתן לכם דוגמה כן, עלי, לשון הרע על עצמי מותר לי להגיד בניגוד למיתוס של החפץ חיים. יש לי בת ככה טבעונית מאוד לוחמנית, והאמת שאני מזדהה איתה לגמרי ברמה האידיאולוגית. אני לא מצליח לעמוד בזה. אז אני צמחוני, לא טבעוני. עכשיו אני רואה אותה, אני שומע אותה, אני אומר לה ביושר תשמעי, אני פשוט לא עומד בזה. אין לי תיאוריות, לא יודע להסביר. לא יכול לעמוד בזה, קשה לי. אבל אני שומע אותה מתווכחת עם אנשים והיא מתווכחת עם כל מי שפה יושב, שמואל מכיר את הסיטואציה, ואנשים בסופו של דבר מנפיצים תיאוריות מפה ומשם, אם לא היו האינטרסים הם עצמם לא היו מבינים את התיאוריות. הרי כל אחד יודע בראש שזה לא בסדר. התעללויות מטורפות, בעלי חיים עוברים התעללויות מטורפות. וזה אין שום הצדקה לזה באמת. זאת אומרת זה אלא מה, הדחקה, הקורח, מה שנקרא זאת אומרת, אני לא מחזיק מעמד, אני לא יכול, אני חלש. אין לי ויכוח אחר, אין לי מה להגיד. אבל אתם צריכים לשמוע איזה תיאוריות הרי התורה התירה ופה ושם ובעצם מה האלטרנטיבה, והרי אי אפשר ובעלי חיים נועדו בשביל זה. כל אחד ממציא תיאוריה משלו. כולם יודעים שזה לא נכון. כולם יודעים. מי שמכיר את העובדות, מי שקצת התעניין וראה את העובדות, התעללויות נוראיות, באמת נוראיות, משהו נורא ואיום. היא אומרת זה שואה לכל דבר, נכון זה שואה לבעלי חיים אבל זה שואה. זה כל מה שעושים, מחנות ריכוז על כל המשתמע, רק לבעלי חיים. אין השוואה בין בעלי חיים לבני אדם, אבל גורמים להם סבל באופן שיטתי מטורף. איזה תיאוריות אנשים ממציאים, למה? זה תיאוריות שאנחנו ממציאים כדי לעשות מה שהבטן שלנו אומרת לנו לעשות. אז אני כבר לא טורח להמציא את התיאוריות אפילו, אני ירדתי מזה. גם אני הייתי בשלב הזה. יש חומרים שאתה לא יכול לחיות. לא, יש תחליפים היום לטבעונים להכל. זה פחות טעים וזה אפשרי. אבל אם זה היום, זאת אומרת אבל זה לא עדיף. מה? אם זה היום, זה רק כי אני יכול היום לעשות. זאת אומרת בעולם כמו שהוא מתוכנת, פעם לא היו מתעללים. אתה רק על החלק של ההתעללות. ואם אני אם אני שוחט כבש בלי להתעלל בו, אז זה דיון אחר. אז זה דיון אחר, אז אני מוכן לקבל שבשביל זה הוא נועד נגיד. אוקיי, אז את זה אני מוכן לקבל. אני מדבר על ההתעללות, וההתעללות זה רק השלב התעשייתי, זה רק בדור האחרון, זה לא לא היה פעם התעללויות כאלה. גם היו התעללויות, אבל לא לא זה לא היה בילט-אין. יכולת גם להיות בנאדם. היום אי אפשר, אי אפשר לעשות תעשייה בלי כנראה בלי התעללויות. זה פשוט לא יעבוד. או שיהיה נורא יקר ואף אחד לא יקנה. קיצור, זה דוגמה לזה איך אנחנו בוחרים לא להחליט, אבל כאילו אנחנו בונים תיאוריה. יש לנו בטח, הוא נועד בשביל זה, ואין לו בכלל עצבים במקור כשחותכים את המקור. ידוע, מה זאת אומרת לא ידוע לאף אחד? אבל זה ידוע וזה ברור לגמרי. למה? כי זה בדיוק נפש בהמית. נפש בהמית בעצם נותנת לבטן להחליט, והשכל בונה תיאוריות שמעגנות את מה שהלב בעצם אומר לך. אוקיי, אבל הלב החליט, לא… או בעצם… אף אחד לא החליט. זה לוקח אותך. החלטת לא להחליט. אוקיי, זה צורות שונות. אתה יכול להירדם, אתה יכול לעטוף את עצמך, אתה יכול לסמם את עצמך, לסמם סמים נרקוטיים או לסמם עם תיאוריות נרקוטיות. זה לא משנה. זה אותו אותו רעיון. אז זה אדם של נפש בהמית. עכשיו, אופיום פור אינטלקטואלס. מה? אופיום פור אינטלקטואלס. על זה אמר ז'יז'ק. אוקיי, את זה לא הכרתי. בכל אופן, לפעמים אינטלקטואליזם הוא עצמו האופיום. לא אופיום בשביל האינטלקטואל, אלא האינטלקטואליזם הוא האופיום. לפעמים יש תיאוריות מאוד מפותחות כדי להסביר משהו שברור שהוא לא נכון. וברור באינטואיציה, לא רגשית. ברור באינטואיציה שהוא לא נכון. אבל יש להם גם בטח תיאוריות סותרות? אה? ויש להם גם תיאוריות סותרות. למרות שברור שזה לא נכון ועדיין בסופו של דבר באמת להחזיק בזה. אז זה בדרך כלל כשהלב מתקומם, לא כשהאינטואיציה מתקוממת. בסדר, זה עוד חילוק כזה. אוקיי. בכל אופן, אז הטענה היא שהמאבק הוא לא מאבק בין טוב לרע, אלא המאבק בין להחליט ולא להחליט, או להחליט לרע אם אתה חושב שיש דבר כזה, אמרתי אני לא יודע. אבל או להחליט או לא להחליט, וזה המאבק בין נפש אלוקית לנפש בהמית. כשמסתכלים על… מישהו הזכיר קודם את המדרש הזה, כן, טוב מלך זקן… ואיך זה? טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. אז תינוק זה היצר הטוב, והמלך הזקן והכסיל זה היצר הרע. אז רש"י מסביר שם בקהלת למה, כי היצר הרע נכנס באדם מלידתו, והתינוק נכנס בו מבר מצווה, כן, מהגיעו לגיל מצוות, ולכן הוא בעצם צעיר, הוא תינוק. אז מה נכנס לילד בגיל שלוש עשרה? מה זה התבגרות של ילד? התבגרות של ילד זה שהוא נהיה חכם? לא חושב. יש ילדים מאוד חכמים גם לפני גיל שלוש עשרה. התהליך הוא לא תהליך של להיות חכם, התהליך הוא תהליך של להיות מחליט. להיות מחליט ולהיות אחראי. אחריות אין לילד. ילד יכול להיות חכם, הוא יכול להבין דברים אולי מסובכים לפעמים. לפעמים קשה, צריך מיומנות, אבל לא להיות אחראי. מה? אין לו היבט של אחריות. אין, אין, לא. עוד פעם, זה תמיד הכללה, בכל מקרה זה הכללה. ברור שלא כולם מתחילים להיות אחראים בגיל שלוש עשרה, זה ברור שלא. אבל התהליך שמתבטא בהתבגרות, אני חושב שזה תהליך של התפתחות האחריות ולא התפתחות החוכמה. ילד שלא יכול לעשות עסקה, כן, חרש שוטה וקטן הם לא ישויות משפטיות. הם לא יכולים לעשות עסקה. למה? כי הוא לא מבין מה זה אומר? הוא מבין מה זה אומר, תסביר לו הוא מבין, זה שלי וההוא לא שלי וההוא נתן לי, ילד מבין את זה. הוא לא מבין מה המשמעות, זאת אומרת אין לו את האחריות להבין איזה אחריות זה מטיל עליו. זה צריך התבגרות, זאת אומרת צריך בנאדם מבוגר שיבין מה זה אומר, מה המשמעויות, לחשוב על זה הלאה, להבין מה זה מטיל עליי, איזה חובות. כדאי לקנות את השדה הזה? זה מטיל עליי גם המון מחויבויות, זה כל מיני דברים. זה שיקול דעת, אבל זה לא חוכמה. אם אתה תסביר לו הוא יבין הכל, הילד, אבל הוא לא אחראי למעשיו. עכשיו זה גם שוטה, דרך אגב. שוטה זה לא מישהו שהוא חסר מנת משכל. שוטה יכול להיות גאון, להיפך, הרבה פעמים גאונים יש בהם איזה מימד של שטות. הוא גאון, אבל אין… אין… זאת אומרת השוטה במובן הזה דומה לקטן. הרי שוטה וקטן הם דומים, זאת אותה קטגוריה. זה לא קטגוריה של חוכמה, זה קטגוריה של אחריות. עכשיו מה זה אחריות הזאת? אחריות הזאת זה היכולת להחליט, נכון? לקבל החלטה, להיות בן אדם ולא כבשה. להחליט, להבין מה זה אומר ההחלטה הזאת ולעמוד מאחוריה, ולשאת בתוצאות, אם יש תוצאות טובות או רעות, נכון? זה היצר הטוב. עכשיו היצר… מה? מה? בספרי תהילים יודע צדיק נפש בהמתו. נראה לי שהתניא או מישהו אחר אומר על זה שלפעמים צריך לדעת לקבל את היצר או להיכנע לו כי אחרת אתה תישבר. טוב, זה רבי אילעאי אולי. שאם אדם יצרו מתגבר עליו ילך למקום רחוק, ילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ. שמה זה לאו דווקא עבירה גמורה, זה יכול להיות להיכנע ליצר המורחב, לאו דווקא רבי אילעאי, לאכול הרבה, לא חשוב, זה לא עבירה פורמלית אבל זה עדיין אותו רעיון. כמו אשת יפת תואר. אבל שם הוא יהיה כאילו, שם זה יהיה כביכול גם למי שלא מקבל את זה מרבי אילעאי עדיין יחסית יסבור שיקבל את זה. שאם זה לא עבירה יכול, כן. לא אכפת לי, לא אמרתי שזה רבי אילעאי כי אין הלכה כמותו, אמרתי שזה המקרים הקיצוניים של רבי אילעאי. כן, אני מסכים. בלי קשר לשאלה אם הלכה כמותו או לא, זה מחלוקת ראשונים. בכל אופן, כשאומרים שהיצר הטוב נכנס באדם בגיל 13, הכוונה לנפש האלוקית במינוח של בעל התניא. לא ליצר הטוב במובן של שני יצרים, אלא הקוגניציה, ההבנה, אחריות, להיות בן אדם ולא כבשה. זה נכנס בגיל 13. עד גיל 13 הילד הוא רע? עד גיל 13 הוא עושה רק דברים רעים, הוא לא עושה דברים טובים? ממש לא. זה לא יצר הרע ויצר הטוב, זה נפש בהמית ונפש אלוקית במינוח של בעל התניא. זאת אומרת עד גיל 13 גם אם הוא עושה טוב, הוא עושה בגלל שהוא טוב. הוא איש טוב, הוא בן אדם טוב, הוא נולד טוב, אז הוא עושה טוב. אם הוא נולד רע, אז הוא עושה רע. מבן אדם מבוגר, מה שאני מצפה ממנו זה שמה שהוא נולד לא יכתיב את מה שהוא עושה. הרי בני אדם המבוגרים הם בדיוק כמו הילדים, זאת אומרת מי שנולד רע, נולד רע. גם כשהוא מבוגר הוא נולד רע. אבל כשהוא מבוגר אני דורש ממנו להתגבר על זה שהוא נולד רע. תפעיל את הנפש האלוקית שלך ותחליט לא ללכת עם היצר הרע שלך. אבל הילד שעוד אין לו את היכולת הזאת, זה מה שמתבטא פה בביטוי הזה שעוד אין לו את הנפש האלוקית, היצר הטוב עוד לא נכנס בו, אז אין לי דרישות כלפיו באופן עקרוני. אני מחנך אותו, אבל אין לי דרישות, אין אחריות פלילית, כי אם הוא עושה את זה הוא עושה את זה כי ככה הוא. אז אם הוא נולד טוב אז הוא עושה טוב, ואם הוא נולד רע אז הוא עושה רע. אוקיי? אז היסוד הזה מבטא את העניין הזה של נפש אלוקית ונפש בהמית, ובלשון חז"ל הרבה פעמים קוראים לזה יצר טוב ויצר רע אבל הכוונה בעצם לזה. כי היצרים במובנם הרגיל הם כולם נפש בהמית, ולכן מה שבעל התניא כותב פה שמשכן הנפש הבהמית היא מקליפת נוגה. קליפת נוגה זה טוב ורע מעורבב. אז למה אם זה טוב למה זה קליפה? זה קליפה כי זה לא האדם עצמו, זה מה שסביבו. היצרים. עכשיו יש יצרים טובים, אבל זה גם קליפה, כי זאת הסביבה שלי מנסה לסחוב אותי לעשות טוב או לעשות רע, אז זאת קליפה. ומה שאני אמור לעשות זה לא להיכנע לקליפות אלא שהפנים יחליט. שאני אחליט, לא שיחליטו בשבילי. לא שהסביבה שלי תחליט בשבילי. אלא שאני אחליט. ולכן זה מה שהוא אומר שהנפש הבהמית היא מקליפת נוגה דווקא, לא משלוש קליפות הראשונות שהן רע בתכלית. כי גם היצר הטוב שייך לנפש הבהמית. המטרה שלי זה לא ללכת עם היצר הטוב, זה לא ללכת עם היצרים בכלל. עכשיו אני חוזר לאותו דב סדן עם האורתופד. התופעה הזאת שבעצם יש דומיננטיות לרגש היא תופעה מאוד חזקה אני חושב בשנים האחרונות, בדור האחרון. תופעה מאוד חזקה ואני לפחות חושב שהיא קשורה לייאוש הפוסט-מודרני מהשכל. זאת אומרת יש איזושהי תחושה שהשכל יכול להוביל לכל מקום, איזשהו ייאוש כזה כי אתה הרבה פעמים שומע את האמירה שפילוסופיה לא מתקדמת לשום מקום. יכול להגיד כך, יכול להגיד אחרת, הנחות כאלה מובילות למסקנה כזאת, הנחות כאלה… פילוסופיה לא תכריע אף פעם ויכוח פילוסופי זה לא מתקדם לשום מקום, אז מה הטעם לעסוק בזה בכלל? טוב, אז איך מקבלים החלטות? השכל לא עוזר לי כי השכל יצדיק כל דבר. תיתן הנחות כאלה, יגזור את המסקנות מהן. אז מה עושים? אז הלב קובע. אם היית אומר שהאינטואיציה קובעת, זה אני מסכים. אם אתה אומר שהלב קובע, זה בעייתי. כי הלב קובע זה בעצם לא. לא להחליט, לתת למרכבה ללכת בלי הנהג. עכשיו, איך יודעים מתי זה זה ומתי זה זה, זה מאוד קשה. כי הרבה פעמים מה שאני אחשוב שהוא רגש אולי זאת אינטואיציה ולהיפך, אני לא יודע. אני יש לי תחושות מסוימות לגבי עצמי. כשאני פועל אני יכול לנסות להעריך, וגם כן לא בטוח שאני תמיד מצליח, אבל יכול לנסות להעריך אם זה בא מפה או בא מפה. על אחרים יותר קשה להעריך. אולי אפשר לנסות, אבל כמובן זה דבר מאוד מסוכן. קשה להעריך את זה. בסדר? אבל עקרונית אני חושב שהלקח שבעצם עולה מהתמונה הזאת זה שצריך לעבוד מפה ולא מפה. והרבה פעמים בגלל הייאוש הזה מהשכל אנשים אומרים אוקיי, אז הלב בעצם יגיד מה שהוא אומר. ואני חושב ששומעים היום בצורה מאוד חזקה הרבה מאוד אנשים שדיברתי איתם, והיה לי איתם כל מיני ויכוחים על חיסול חף מפשע שכבר אני לא מספיק להגיע לזה אולי נדבר על זה בהמשך, אבל סוג השאלות הזה הרבה אנשים אומרים תשמע אתה צודק ברמה עקרונית אבל אני לא יכול לעשות דבר כזה, הלב שלי לא נותן לי. אוקיי בסדר, אז תיקח כדור אני אומר לו. אם זה מה שנכון לעשות אז זה מה שנכון לעשות. מה זה משנה שהלב שלך לא נותן לך? אתה מרגיש רע עם זה אבל זה מה שצריך לעשות. לא. כי מבחינתו הלב קובע, השכל זה להיפך, לפעמים יש איזושהי הסתייגות שאם אתה הולך עם השכל זה יכול להוביל אותך למחוזות נוראיים, אתה יכול להיות נאצי עם השכל. וזה אולי נכון באופן עקרוני אבל עדיין אני לא הייתי מוריד את המושכות מהשכל. זה האדם של ניטשה? מה? האדם של ניטשה, שהוא אומר שאין אמת, משליט את השכל וקובע… אוקיי אני לא מספיק מכיר את ניטשה אז יכול להיות. אז ההסתייגות הזאת מהשכל והתמקדות ברגש אפשר לראות אותה בכל מקום, בוויכוחים פוליטיים, בוויכוחים פילוסופיים, ובוויכוחים אתיים, אומנותיים על טעם למשל. מוסר, הרבה מאוד אנשים קושרים אותו לרגש. מוסר זה רגש כאילו הרבה אנשים יגידו לך. ישעיהו ליבוביץ' נגיד היה אומר דבר כזה, מוסר זה רק שכל. יש תחושות מה נכון ומה לא נכון אבל מי שמוסר את ההחלטות המוסריות שלו לרגש בעיניי הגיע להחלטות רעות מאוד, מוסרית החלטות רעות מאוד, לא תועלתנית. מוסרית החלטות רעות מאוד. לפעמים אני מרחם על מישהו ולא נכון לרחם עליו ואז צריך להתנהג איתו בקשיחות, באכזריות, או להיפך לא משנה. לפעמים אני לא מרחם עליו אבל האמת היא שהוא באמת מסכן. גם משני הכיוונים. אם נדבר על שמאל וימין, נגיד גדעון לוי עם כתבות קורעות לב על פלסטינים שסובלים ולכן כולנו צריכים להיות שמאלנים. זה טיעון בעייתי. זה טיעון בעייתי לא בגלל שהוא מביא עובדות לא נכונות שזה גם נכון לפעמים, אבל לא זאת הנקודה אפילו אם העובדות נכונות. בסדר, צריך לנסות לדאוג לזה שבן אדם חף מפשע לא יסבול, זה ברור. אבל למה זה אמור להביא אותי לשינוי תפיסת עולם? צריך לשים לב לא להיגרר לזה שהרגש החזק, רגש החמלה הזה, יוביל אותי לגבש תפיסת עולם שגויה. תפיסת רע ומה ההשלכות של מעשה של התנהגות מסוימת שזה גורם שוב להרבה אנשים… זאת הנקודה, אז אני לא, אני צריך לדאוג לזה שההשלכות לא תהיינה כאלה ועדיין אני יכול להישאר עם תפיסת עולם כזאת. תראה לי שתפיסות כאלה גורמות בהכרח, שהשקפות כאלה גורמות בהכרח להשלכות כאלה, זה יהיה כבר טיעון צריך להתמודד איתו. אבל זה לא חייב לגרום בהכרח, בפועל כרגע זה גורם ואין משהו שמפריד בין השניים. אוקיי אז מה אתה רוצה לשנות? בפועל עכשיו זאת תפיסת העולם שלי וגם זה בפועל, את זה אתה רוצה לשנות? אז בוא לא נשנה את תפיסת העולם, נשנה רק את ההשלכות האלה. גם את זה אפשר, או שאפשר או שלא. אגב זה לשני הצדדים. יש אחרים שאומרים לא מעניין אותי בכלל גדעון לוי. למה? כי כולם צריך להרוג אותם כשהם קטנים. אין שום חמלה. וכיוון שכך אז גם אין חובות מוסריות. זה שאין לך חמלה לא יודע זה עניין אחר, קח כדור בשביל שתהיה לך חמלה. אבל החובות המוסריות בעינן, אז מה אם אין לך חמלה? עדיין מי שחף מפשע לא אמור לסבול. וזה נכון לשני הצדדים של המשוואה. זאת אומרת, אני אומר שהמוקד של הדיון אסור שהוא יהיה במישור האמוציונלי אלא הוא צריך להיות במישור הקוגניטיבי.