שכל ורגש שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] פתיחה: נקודות על שכל ורגש
- [1:55] יראת הרוממות מול יראת פחד
- [5:56] אהבה ותאווה בפילוסופיה
- [8:44] קופידון נגד זן: תאווה ואהבה
- [13:52] קיום ותכונות באהבה
- [15:46] מצוות אהבה ותלויה בדבר
- [20:52] ביטחון והשגחה: רגש לעומת שכל
- [25:46] דיסוננס בין אמונה לרגש
- [28:06] האמונה כהוכחה עובדתית ולא תחושה
- [30:10] אתאיסט עם נפש רליגיוזית – דוגמאות
- [32:32] סקרי אמונה – עובדות מול רגשות
- [37:36] דטרמיניזם וחופש הבחירה במדעי המוח
- [39:34] אינטלקטואלים והאמונות המופרכות – דוגמת אורוול
- [49:30] המשמעות של 'נשגב' – רגשות ויופי
- [50:37] פרסומת שיט תענוגות – פילוסופיה של מטאפורה
- [52:00] הבדלים בין עובדות למטאפורות בספרות
- [53:19] ההבדל בין תיאור עצמי לתיאור העולם
סיכום
סקירה כללית
הדובר ממשיך את קו השיעורים על היחס בין שכל לרגש במצוות, וטוען שגם במצוות שנראות “רגשיות” ההגדרה ההלכתית מכוונת למה שנמצא בשליטת האדם, כלומר לעבודה קוגניטיבית ולהשתדלות שמולידה בסוף מצב רגשי, כשהרגש משמש בעיקר אינדיקציה להצלחת התהליך ולא יעד עצמאי לציווי. הוא מבחין בין סוגי יראה ואהבה, מציג הבחנות פילוסופיות על אהבה שאינה תלויה בדבר מול אהבה שתלויה בדבר, וטוען כנגד תפיסות שמעמידות את הרגש כגורם עצמאי בעל תוקף עובדתי או כמחליף לטענה על המציאות. בהקשר של אמונה וביטחון הוא דוחה את התזה שהשגחה תלויה בעיקר בחוויה הרגשית של ביטחון, ומדגיש שאמונה באלוקים היא טענת עובדה על העולם ולא דיווח על חוויה דתית פנימית; מי שמצמצם אמונה לחוויה רליגיוזית למעשה יוצר “סימולציה נפשית” של דת. הוא מחזק זאת באמצעות קטעים מ“ביטול האדם” של סי. אס. לואיס, המבקר את ההרגל לפרש שיפוטים ערכיים ואסתטיים כדיווחים על רגשות בלבד, וטוען שגישה זו מרוקנת ויכוח ותוכן ממשפטים על העולם.
מצוות רגשיות כהשתדלות קוגניטיבית
הדובר מציג את הטענה שהגדרת המצוות שפונות לרגש משלבת בהכרח את השכל, מפני שסיבת הרגש היא חלק מן המצווה עצמה, כמו באהבת הגר “בגלל שהוא גר” ולא כתחושת אהבה מקרית. הדובר משווה זאת ל“פרו ורבו” ומדגיש שהמצווה מוגדרת על מה שמסור ביד האדם, כלומר על ההשתדלות המכוונת למטרה, בעוד שהמצב הסופי או התוצאה אינם בשליטתו. הדובר קובע שגם כאשר המטרה היא יצירת מצב רגשי, הציווי מכוון לתהליך ולעבודה ולא לרגש עצמו, והרגש הסופי הוא מה שיוצא מן ההשתדלות.
יראה: פחד מול יראת הרוממות
הדובר מביא הבחנה בין “יראה רגילה” שהיא פחד לבין “יראת הרוממות” הנובעת מעמידה מול דבר “הרבה מעליך” שמולידה השתתקות, הערצה והכרת פער. הוא מתלבט אם ההבחנה הזו היא באמת ציר של רגש מול שכל, ומציע שיראת הרוממות קשורה להבנה של היחס והפער ומתוכה נוצרת יראה. הדובר מסיק שגם כאן אפשר להבחין בין ההבנה כ”מכשיר” לבין המצב הרגשי הנוצר, ולכן אין כאן חלוקה פשוטה בין שכל לרגש אלא לכל סוג יראה יש רובד קוגניטיבי ורובד רגשי.
אהבה לעומת תאווה והבנת “אהבה שתלויה בדבר”
הדובר מצטט את דון יהודה אברבנאל מ“שיחות על האהבה” ואת חוזה אורטגה אי גאסט מ“חמש מסות על אהבה” כמי שמבחינים בין אהבה לתאווה לפי מי נמצא במרכז: באהבה האהוב במוקד ובתאווה האני במוקד, והוא משתמש במונחים “צנטריפוגלי” ו“צנטריפטלי”. הדובר מביא את הוורט על “ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה” ומפרש שהיכולת להמתין שבע שנים נובעת מאהבת רחל ולא מאהבת עצמו, בעוד שתאווה הייתה הופכת את ההמתנה לבלתי נסבלת. הדובר טוען שתיאור האהבה ההוליוודית בסגנון קופידון הוא למעשה תאווה, מפני שהוא מציג דחף מיידי לניכוס ולשליטה, ומציב זאת מול תפיסה שבה אהבה דורשת טיפוח ועבודה לאורך זמן גם אם היא פחות סוערת.
דימוי הפרח בקיר, זן-בודהיזם ואקו-אתיקה
הדובר מזכיר ספר “זן בודהיזם ופסיכואנליזה” בעריכת יהודה רגבים ובו מאמר של אריך פרום לצד מאמרים של פילוסוף מקסיקני וסוזוקי, ומביא את ההשוואה בין שיר מערבי של טניסון לבין שיר זן עתיק. הדובר מתאר את טניסון כמי שמבטא יחס “וכבשוה” של השתלטות וניכוס (“הו פרח שבקיר… תהיה שלי”) לעומת החכם הזן שמבטא הסתכלות של אי-ניכוס והנאה מן הקיום העצמאי של הדבר. הדובר מוסיף שאפשר לטעון גם טיעון תועלתי של “לשמר כדי להנות אחר כך”, אך מציג את “אקו-אתיקה” כעמדה שמנמקת אחריות לפלנטה לא בגלל תועלת אנושית אלא משום “אנחנו חייבים לפלנטה”, ומחבר זאת לרעיון שהעולם אינו משרת את הסובייקט שבמרכז.
אהבה כתלות בתכונות מול אהבה לעצמות
הדובר מביא הערה משיעור שבו נטען שאהבה דומה לאמירה אונטולוגית משום שהיא יחס אל הדבר עצמו ולא אל תכונותיו, ומפתח זאת מול ההבחנה בין תכונות לבין אמירות על “עצמותו” כמו “שהוא קיים” בהקשר של הראיה האונטולוגית. הדובר קובע שעל אף שהמפגש מתחיל דרך התכונות, קשר יכול להישאר גם כשהתכונות משתנות, והוא מצטט את המשנה: “כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר בטל דבר לא בטלה אהבה.” הדובר טוען שמצוות אהבה הלכתיות הן “אהבה שתלויה בדבר” במובן של סיבה מוגדרת כמו “לאהוב את הגר בגלל שהוא גר”, בעוד שבחיי היום־יום אהבה “אמיתית” היא “אהבה שלא תלויה בדבר” שבה אוהבים את האדם עצמו, כשהתכונות הן תווך ולא יסוד.
זהות אישית, הורות ואימוץ
הדובר משיב לשאלה האם “נשאר משהו” אם מורידים את כל התכונות, וטוען ברמה העקרונית שכן, גם אם קשה לתאר כיצד “מורידים תכונות”, ומביא דוגמאות של שינוי גופני מתמשך ושל “הספינה של תזאוס” כדי להמחיש תפיסת זהות נמשכת. הדובר דן גם בתכונות נפשיות ובאפשרות לשנותן, ומציג מורכבות בשאלה האם שינוי כולל יוצר “מישהו אחר לגמרי” או עדיין אותו אדם. הדובר מביא את אהבת הורים לילדיהם כדוגמה לכך שהקשר אינו מבוסס רק על תכונות, ומציע שגם בחיפוש של מאומצים אחר הוריהם הביולוגיים יש משמעות לקשר “מעצם זה שאתה צאצא שלו” מעבר לקשר שנוצר דרך השקעה וגידול.
אמונה וביטחון כהשגחה התלויה בחוויה
הדובר מתאר תזה נפוצה שלפיה ההשגחה תלויה במצב התודעתי: הקדוש ברוך הוא “ישגיח עליך אם אתה בוטח בו באמת”, ואם לא—לא, והוא מדגיש שהשאלה מתגלגלת להבחנה בין תחושת ביטחון וחוויה לבין הסכמה פילוסופית שהקדוש ברוך הוא “עושה הכל”. הדובר מציג אפשרות של נתק בין הסכמה שכלית לבין הפנמה רגשית, ומביא את הטענה שזו “חולשה” ולא העדר אמונה, אך טוען שהתפיסה שהשגחה תלויה ברגש נראית לו לא הגיונית ואף סובלת מכשל: אם “הכל בידיו” זו טענת מציאות שאינה משתנה לפי חוויה פרטית. הדובר משתמש בדוגמה המיוחסת לרמב"ן על ביטחון שמייתר השתדלות כמו הליכה לרופא, וטוען שהבחנה שמותירה את ההחלטה המעשית תלויה ב”האם אני מרגיש” יוצרת דיסוננס בעייתי, ולכן נכון יותר לראות ברגש אינדיקציה לעבודה האמונית ולא גורם עומד לעצמו.
מצוות על רגש ודרישה על הרגש
הדובר נשאל כיצד הוא מתייחס למצוות אהבה אם אין דרישה על רגש, והוא משיב שהאהבה הרגשית בסוף היא אינדיקציה לכך שהאדם עשה את העבודה השכלית הנדרשת, והדרישה ההלכתית ממוקדת במה שבידי האדם לעשות. הדובר חוזר על הסברה שהציווי אינו על התרחשות רגשית בלתי רצונית אלא על תהליך שיכול להניב רגש כתוצאה, ולכן אין סתירה לכך שיש “מצוות על אהבה” בלי להפוך את הרגש עצמו למושא הציווי כערך עצמאי.
אמונה באלוקים כטענת עובדה ולא כחוויה רליגיוזית
הדובר מגדיר אמונה באלוקים כטענת עובדה: “יש אלוהים”, בדומה לאמירה “יש פה שעון”, ולא כדיווח על “חוויה רליגיוזית” פנימית. הדובר טוען שפרשנות שמזהה אמונה עם מצב נפשי בלבד שקולה לאתאיזם בעל “נפש רליגיוזית”, ומביא כדוגמה את איינשטיין ואת אמנים שמדווחים על תחושות דתיות מול טבע או אמנות בלי להתחייב לטענה עובדתית על קיום אלוקים. הדובר קובע שאדם כזה “לא מצטרף למניין” מפני שהוא “מתפלל לתחושות שלו” ומייצר “סימולציה נפשית” של מערכת דתית כשה”נמען” איננו, והוא מסביר שסקרים על אמונה עלולים לנפח מספרים כי רבים מתבלבלים בין טענה על המציאות לבין דיווח על תחושה.
רציונליזציה עצמית והמרת אמונה ל“רגש”
הדובר טוען שאנשים לעיתים מפרשים את עצמם לא נכון: הם באמת מאמינים שיש אלוקים, אך משום שאינם יודעים להציג הנמקה פילוסופית הם נסוגים ומגדירים זאת כ“רגש רליגיוזי” או “אמונה מעל השכל”. הדובר מסביר שהרגש יכול להיות תוצאה של תפיסה שכלית שהופנמה, וכאשר אדם אינו מצליח “לשחזר או לתקף” את המהלך השכלי הוא מייחס את אמונתו לרגש מנותק. הדובר מביא אנלוגיה לדיון על רצון חופשי ודטרמיניזם, שבו אדם מתנהג כאילו יש בחירה אך מכנה זאת “אופרטיבי” בגלל חוסר הצדקה תיאורטית, והדובר רואה בכך “עובד על עצמו” ולא עמדה שהוא באמת מאמין בה.
ביקורת על אינטלקטואליזם פילוסופי ודוגמת הדטרמיניזם
הדובר טוען שאינטלקטואלים מסוגלים להאמין בדברים “כל כך אידיוטיים ומופרכים” באמצעות מבנים מתוחכמים, והוא מצטט בשם ג'ורג' אורוול ש”יש דברים שהם כל כך אידיוטיים ומופרכים שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם.” הדובר קובל על סגנון תגובה שמקטלג טיעון כ“גישה יומיאנית” במקום להשיב לו לגופו, וטוען שפרופסורים לפילוסופיה מרבים לשרטט “מפה של המון אפשרויות” במקום להכריע בין טיעון טוב לטיעון לא טוב. הדובר טוען שהוא “כמעט אין מחלוקות בפילוסופיה” כי רבות מן “האפשרויות” הן ספקולציות שאפילו המציגים אותן אינם מאמינים בהן באמת.
סי. אס. לואיס, “ביטול האדם”, ושיפוטים על העולם
הדובר ממליץ על ספרו של סי. אס. לואיס “ביטול האדם” ומצטט ממנו את הפרק “אנשים ללא בית חזה”, המתאר חלוקה בין ראש, בטן ו“בית חזה” כמקום המידות והכישורים האתיים־אסתטיים. הדובר מביא את ביקורת לואיס על שני מחברי ספר לימוד לספרות, “גאיוס וטיטיוס”, שמפרשים את האמירה “זה נשגב” כאמירה על רגשות הדובר בלבד ולא על המפל, ולואיס טוען שגם לפי הנחתם זה לא ייתכן כי הרגש המתאים לשגב הוא ענווה ויראת כבוד ולא “רגשות נשגבים”. הדובר מאמץ את טענת לואיס שאם משפטים כאלה היו רק דיווח על רגשות לא היה מקום לוויכוח, ולכן שיפוטים אסתטיים ומוסריים הם אמירות על העולם ועל מה שראוי שיעורר רגשות מסוימים, כשמי שאינו מגיב כראוי נתפס כבעל תפיסה פגומה.
מטאפורה, ספרות ופרסומת: לא “רגש בלבד”
הדובר מצטט את לואיס שמבקר את הנטייה להפוך שיעור בספרות לשיעור בפילוסופיה גרועה, ומביא את הדוגמה של פרסומת לשיט תענוגות שמדברת על “אוצר של שעות פז וצבעים זוהרים” לעומת שימוש ספרותי נעלה במטאפורות. הדובר מדגיש שהבעיה בפרסומת אינה עצם השימוש במטאפורה או אי־תיאור עובדות, אלא הניצול הזול של רגשות יראת כבוד והנאה לצורך מסחרי, ושאפשר להשתמש במטאפורות באופן אמנותי ולחנך להבחין בין ספרות טובה לטקסט קלוקל. הדובר מסיים בקישור חזרה לאמונה: כשאדם אומר שהוא עומד מול נשגב או שהוא מאמין באלוקים, זו טענה על העולם שמייצר רגשות מתאימים ולא רק דיווח על מצב פנימי, אחרת מרוקנים מתוכן גם אמירות עובדתיות כמו “יש פה שעון.”
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אז אני באמת יש לי עוד כמה נקודות שנשארו בענייני השכל והרגש, אני מקווה היום לגמור, לא יודע כבר ככה נראה לי, אבל נראה בסוף.
[Speaker B] אני אשתדל לא להפריע לך.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, בסדר גמור. אני אתחיל אולי עם כמה הערות, ואחרי זה אני אעבור למשהו יותר כללי שיסכם גם את העניין. דיברנו בפעם האחרונה על המצוות שקשורות לשכל ולרגש. איך מוגדרות המצוות? והטענה הייתה שההגדרה של המצוות שפונות לרגש היא משלבת באיזשהו מובן את השכל. זאת אומרת, זה לא סתם מצווה לאהוב, לשנוא, לשמוח, לירא, כן, כל מיני מצוות רגשיות כאלו, אלא למשל ביחס למצוות האהבה, אז הטענה הייתה שסיבת האהבה היא חלק מהגדרת המצווה. אתה צריך לאהוב את הגר בגלל שהוא גר, לא סתם לחוש אהבה כלפי גר וזהו, אלא יש פה איזושהי פעולה קוגניטיבית שמסתיימת באהבה. ואז אמרתי שכמו הבאתי דוגמה של פרו ורבו, שיכול להיות שיש מצוות שאומרות לי לעשות את ההשתדלות כשבסופו של דבר המטרה שייווצר רגש כלשהו. אבל עדיין הסביר שההגדרה של המצווה עצמה היא הגדרה של מה שמסור בידי, של ההשתדלות לקראת, לא של הרגש בסוף. הרגש בסוף זה מה שיוצא, כמו פרו ורבו, כן, שאם יצא בן ובת אז יצא, זה לא בידי, אני יכול רק לעשות השתדלויות. אני לא יכול להשיג את המצב עצמו. אז זה היה בקשר למצוות הרגשיות. עכשיו פה כמה הערות שנוגעות עדיין למצוות הרגשיות, אולי שתי הערות. קודם כל לגבי מצוות יראה. אז במצוות יראה יש הבחנה שאני לא יודע איפה המקור שלה בדיוק, אבל כמה כותבים עליה, בין יראת הרוממות ויראה רגילה. שיראה רגילה זה בפשטות זה פשוט פחד. זאת אומרת יראת השם, המצווה הזאת של יראת השם, זה לחוש יראה כלפי הקדוש ברוך הוא. אבל יש כאלה שמגדירים שיש רמה או סוג אחר של יראה שנקרא יראת הרוממות. יראת הרוממות זה משהו קצת שונה. זה כאילו כשאתה עומד מול איזה משהו שהוא ככה הרבה מעליך באיזשהו מובן, אז אתה גם כן בעצם נתפס כיראה, לא כי אתה מפחד מה הוא יעשה לך, אלא כי אתה עומד מול משהו שככה אתה משתתק כאילו מרוב הערצה, לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, או מול הבנת הפער בינך לבינו. משהו כזה. עכשיו כאן אני התלבטתי באמת האם שני הדברים האלה באמת שייכים לציר של רגש מול שכל. כאילו שהיראה של הפחד זה הרגש הרגיל, אבל יראת הרוממות קשורה באיזושהי הבנה. זאת אומרת, אתה צריך להבין איפה הוא ואיפה אתה, מה הפער ביניכם, ומתוך זה נוצרת, נוצר איזשהו מצב של יראה. למרות שגם שם אפשר לעשות את אותה חלוקה כמובן. ההבנה היא רק המכשיר כשבסופו של דבר הביטוי של זה שאתה באמת מבין את היחס בינך לבינו, את הפער בינך לבינו, זה מצב היראה שנוצר פה. שמצב היראה הוא אולי מצב שונה מהיראה של הפחד, אבל הוא עדיין מצב רגשי. הוא מצב רגשי אחר. ולכן גם פה אפשר לעשות את אותה חלוקה בין הדרכים לקראת המצב הזה לבין המצב עצמו. וזה לא הבדל בין שכל לבין רגש, אלא כל אחד מהם יכול להיות במישור הרגשי ובמישור השכלי. אולי עוד הבחנה שקשורה לעניין הזה זה בין אהבה, זה לגבי היראה, בין אהבה לבין תאווה. יש פעם עסקתי בעניין הזה ומצאתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. אחד מהם זה דון יהודה אברבנאל. יש לו ספר שנקרא שיחות על האהבה. יש מהדורה בהוצאת מוסד מה?
[Speaker C] יהודה יצחק? יהודה. לא אברבנאל המוכר.
[הרב מיכאל אברהם] לא. בהוצאת מוסד ביאליק יש איזה מהדורה חדשה שלו. בקיצור זה איזה ספר שלא היה ידוע מי המחבר שלו הרבה מאוד שנים ובסוף איתרו שזה היה דון יהודה אברבנאל. חשבו שזה ספר פילוסופיה של מישהו לא יודע גוי, לא יודע.
[Speaker C] רגע מי זה?
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו מי זה הדון יהודה אברבנאל הזה יש שם מבוא שלם, זה מאוד מעניין, זה כנראה בנו של דון יצחק אברבנאל, שהטענות היו שהוא התנצר. עכשיו לא ברור, יש שם ויכוחים, הוא כן התנצר או לא התנצר, אני לא יודע בדיוק, אבל יש שם איזושהי טענות. אני חושב שבמהדורה שם המסקנה הייתה שזה לא נכון. אני חושב שבהקדמה שמה, אבל לא יודע בדיוק. בקיצור היה, אבל הספר היה מקובל כאילו כספר. זהו ספר פילוסופי, שיחות על אהבה, זה איזשהו דיאלוג בין גבר לאישה, בין פילו לנעמה נדמה לי, פילוסופיה כאילו, לא משנה. בקיצור זה ספר אחד וספר אחר יש איזה פילוסוף ספרדי בשם חוזה אורטגה אי גאסט, ככה קוראים לו, עם חמש מסות על אהבה. ככה הוא כתב, זה איזה עיתונאי פילוסוף מן טיפוס כזה, כאלה יש דווקא בתרבות הלטינית יש הרבה כאלה. זה אחרי זה יצא לי לפגוש כמה, טיפוסים מאוד מעניינים, מאינטלקטואלים כאלה אבל הם גם עיתונאיים וגם כל מיני דברים וגם משורר וגם פילוסוף וגם כל מיני. יש, זה מאוד מעניין, טיפוסים מעניינים. אז הוא גם, הוא גם כתב על העניין הזה ושניהם בעצם מדברים על ההבדל בין אהבה לבין תאווה. והטענה היא שמה ההבדל בין לאהוב מישהו לבין להתאוות למישהו או למישהי, אוקיי? אז הם אומרים שבאהבה מי שנמצא במרכז זה הוא, ובתאווה מי שנמצא במרכז זה אני. אז בעצם תאווה זה רצון להביא אותה אלי שתהיה שייכת לי ואהבה זה איזשהו רצון להשתייך לה או לדאוג לה או לא משנה, זאת אומרת שהיא במוקד, האהוב במוקד ולא האוהב במוקד. זאת אומרת הם קוראים לזה צנטריפוגלי וצנטריפטלי. השאלה אם זה פונה כלפי המרכז או פונה מהמרכז החוצה. כמובן ההנחה היא תמיד שאני במרכז, אז כל השאלה זה רק אם החוצה או פנימה, אבל המטאפורות מעניינות פה. בכל מקרה על זה מדברים, יש איזה וורט ידוע שאני גם לא יודע מי המקור שלו, כתוב הרי אצל יעקב אבינו ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. אז השאלה המפורסמת, הרי אם הוא כל כך אוהב אותה ולא יכול לחכות, אז בדרך כלל המצב הוא הפוך, אפילו אם הוא צריך לחכות יום יומיים זה נראה לו שנים. והפסוק מתאר את זה הפוך, הוא אומר הוא היה צריך לחכות שבע שנים זה היה בעיניו ימים אחדים, לא הייתה שום בעיה. אז מה הוא, איך זה עובד? איך זה מסתדר עם התופעות הפסיכולוגיות שאנחנו מכירים? אז התשובה היא שהוא אהב את רחל ולא את עצמו. וכשבן אדם אוהב את עצמו, או אם אני אתרגם את זה לשפה הקודמת, אם הבן אדם תאב לרחל אז הוא לא יכול לחכות עד שהוא יקבל אותה. כי הוא צריך לקבל, הוא רוצה להשתלט על משהו, הוא לא יכול לחכות, אם הוא צריך לחכות יום אחד זה בעיניו שנים. אבל אם הוא אוהב את רחל, אז בסדר, הוא ישקיע שבע שנים העיקר שבסוף יהיה מה שצריך להיות, הוא עושה את זה בשבילה. אז אין לו
[Speaker E] בעיה, זה בעיניו כימים אחדים.
[הרב מיכאל אברהם] וורט, אני לא בטוח עד כמה הוא נכון, אבל הוא וורט נחמד.
[Speaker E] מה? זה הרב הוטנר, הרב הביא את זה באיזה מאמר.
[הרב מיכאל אברהם] לא חושב שזה הרב הוטנר.
[Speaker E] אני אמצא לך.
[הרב מיכאל אברהם] כן? פעם ראשונה שאני שומע את זה. אני שמעתי את זה בשם הצדיק מרעננה, לא יודע מי זה הצדיק מרעננה, אבל פעם מישהו אמר לי את זה בשמו. לא יודע, לא יודע מי המקור לעניין הזה, אני לא חושב שזה הרב הוטנר.
[Speaker E] אני אביא לך, אתה כתבת את זה. אוקיי, משם קראתי האמת.
[הרב מיכאל אברהם] מעניין לי המקור.
[Speaker F] אולי
[Speaker E] אתה המקור והרב הוטנר לקח ממך. יכול להיות בכיוון. תלוי מאיפה בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לקח מהרב
[Speaker E] הוטנר, זה צנטריפוגלי.
[הרב מיכאל אברהם] הצדיק מרעננה לקח מהוטנר והרב הוטנר לקח ממני אז בסדר. טוב בכל אופן אז גם העניין הזה אני חושב זה באמת… אני חושב שכשמסתכלים על זה ככה יותר לעומק על ההבחנה הזאת, כל התיאור הרומנטי של האהבה ההוליוודית, קופידון, אפילו זה מתחיל במיתולוגיה היוונית. קופידון יורה חץ ואז מתעוררת האהבה. זאת בעצם אומרת שזה תאווה, זאת תאווה לא אהבה הדבר הזה, כי בעצם ההתעוררות הזאת זה איזשהו רצון לנכס לעצמי גם אותה או להשתלט עליה או להיות… קצת הזכרתי אני חושב את העניין הזה. יש ספר על זן בודהיזם ופסיכואנליזה, שלושה מאמרים בעריכת יהודה רגבים, יהודי מהימן נפטר כבר אני חושב, שאחד המאמרים של אריך פרום, אחד של איזה פילוסוף מקסיקני, ואחד של יפני בשם סוזוקי, שכנראה לא קשור למכוניות, אולי כן, אני לא יודע, אבל הוא, אני מכיר אותו כי ראיתי עוד דברים שלו, הוא עוסק בהנחלת חשיבת הזן למערב. הוא כאילו בקי בפילוסופיה מערבית והוא יודע לתאר לאוזן מערבית את הפילוסופיה של הזן. והוא מביא שם בהתחלת המאמר כדי להסביר את ההבדל בין החשיבה המערבית לחשיבה המזרחית, הוא מביא שם שני שירים, אחד של טניסון נדמה לי, והשני איזשהו שיר של איזה חכם זן משהו, שיר זן קואן. זה היה במערבית, את הפילוסופיה של הזן, והוא מביא שם בהתחלת המאמר כדי להסביר את ההבדל בין החשיבה המערבית לחשיבה המזרחית הוא מביא שם שני שירים, אחד של טניסון נדמה לי, והשני איזשהו שיר של איזה חכם זן, מה שזה, שיר זן, קואן כזה עתיק, נדמה לי מהמאה השביעית או משהו כזה. כשטניסון אומר, הו פרח שבקיר, מי ייתן תהיה שלי ואני אשתלט עליך וכולך תהיה בתוכי, מין כזה, אני כבר לא זוכר בדיוק את המילים, פשוט עכשיו נזכרתי בזה, כאילו מין איזה הסתכלות "וכבשוה" המערבי, כן, זאת אומרת אתה היחס שלך אליו זה הרצון להשתלט עליו, לנכס גם אותו. והאיש זן אומר הו פרח שבקיר כמה יפה לראות אותך, אני כמובן לא אגע בך ואתה תישאר שם לצמוח לעצמך ואני אהנה ממך וכולנו נהנה ממך, מין כזה הסתכלות של הפוך, זה מאוד יפה אני חושב ההשוואה הזאת יפהפייה. פעם דיברתי על זה נדמה לי ביחס לט"ו בשבט. בכל אופן אז זה בדיוק אותו דבר, זאת אומרת הטניסון מתאר תאווה והחכם זן ההוא גואנג ג'ו, לא יודע איך קוראים לו משהו כזה, מתאר אהבה. והשאלה אם אתה במרכז או האובייקט השני נמצא במרכז.
[Speaker C] רגע, ואם אני לא יכול להיות שאני המרכז אבל ליהנות להסתכל על משהו? כלומר זה לא נראה לי מחייב, כאילו…
[הרב מיכאל אברהם] לא, היה שם איזשהו, אתה רואה שם איזשהו עניין כן. אתה יכול להגיד שאתה פשוט רוצה לשמר את האהבה, לא לקחת אותו כי אם תיקח אותו אז איך תהנה ממנו אחר כך? זה תמיד נשאר כמו עם האקו-אתיקה, אתה יודע, יש כאלה שדוגלים באקולוגיה משיקולים אתיים. זאת אומרת ההנמקה הרגילה לאקולוגיה זה כדי לא להרוס את העולם שלנו כי אנחנו נסבול בסוף. ואקו-אתיקה אומרת לא, אנחנו חייבים לפלנטה. זאת אומרת למה אנחנו במרכז? זאת אומרת אל תפגע בצמחים, בבעלי חיים, לא משנה במה, באוזון, לא משנה איפה, בגלל שאתה חייב לפלנטה. זאת אומרת זה… אבל אני חושב שהתחושה הייתה, אני לא זוכר את השיר כרגע, זה סתם נזכרתי בו עכשיו, אבל התחושה הייתה שכן, אני נותן איזשהו, ככה זה ודאי הזן גם. זאת אומרת ההסתכלות על כל דבר הוא עומד לעצמו, שום דבר פה לא משרת אותי, זה לא שאני במרכז, להפך אני איכשהו נבלע בתוך המרחב שסביבי, אני לא איזה סובייקט שעומד לעצמו. אז גם שם אני חושב שההסתכלות הקופידונית הוליוודית בעצם קשורה יותר לתאווה מאשר לאהבה. ותאווה זה מין משהו שהוא באמת רגש נטו, זאת אומרת הוא מתעורר בי איזה צורך או דחף כזה ומכאן אני מונע על ידי הרגש הזה שמתעורר בי. לעומת זאת אני חושב שאהבה במובנים מסוימים לכן גם הרבה פעמים מדברים על זה שצריך לטפח אהבה, זאת אומרת זה משהו שאתה צריך לעבוד עליו, זה משהו שיכול להתפתח עם הזמן למרות שהוא פחות סוער אולי, הסערה קצת שוככת עם הזמן, אבל דווקא במובן מסוים זה לא משקף דעיכת האהבה בהכרח, האהבה יכולה להיות יותר עמוקה עם הזמן למרות שהיא פחות סוערת, כי באמת פה זה דורש איזושהי עבודה שבונה את זה. אז זה בדיוק ההבדל בין הרגש הפשוט יוצא מעצמו או אינסטינקט כזה ולכן גם אין טעם לצוות, דיברנו על זה שאין טעם לצוות על משהו כזה, כי הוא לא משהו שאני עושה הוא משהו שקורה לי, כמו עם קופידון הוא יורה בי חץ וזה קורה לי. זאת אומרת זה לא משהו שאני עושה. ולעומת זאת באהבה זה תוצאה של איזשהו תהליך, זאת אומרת של איזושהי עבודה שלי שבסוף אולי יוצר גם מצב רגשי, אבל זה רק קצה התהליך, זה לא משהו שממנו אני מתחיל זה משהו שבו אני מסיים. ובאמת יש פעם, נדמה לי שפעם דיברתי, דיברתי קצת על זה, יש הבדל, זאת אומרת יש רוב הדברים שאנחנו אומרים על אובייקט כלשהו הם על התכונות שלו, אבל יש דברים מסוימים שאנחנו יכולים להגיד על עצמותו, זאת אומרת עליו עצמו, לא על התכונות שלו, למשל שהוא קיים. דיברנו על זה בהקשר של הראיה האונטולוגית, כשדיברנו על ראיות לקיומו של אלוקים לא זוכר לפני כמה שנים זה היה, אז שם הטענה הייתה שיש זאת אומרת להגיד שמשהו הוא קיים זה לא תכונה של הדבר הזה שהוא קיים, אלא זאת איזושהי אמירה עליו עצמו. התכונה שלו זה שהוא כזה או אחר, משולש, מרובע, אדום, טוב לב, גבוה, נמוך, לא משנה זה הכל תכונות. אבל להגיד שהוא קיים זה להגיד משהו עליו עצמו, לא על תכונות שלו. או להגיד שהוא אחד אולי גם, צריך לחשוב קצת, אבל זה שהוא אחד ולא שניים, גם זה באיזשהו מובן לא תכונה אלא אמירה על הדבר. יש פה דבר אחד ולא שני דברים, זה לא תכונה של הדבר אלא זה בכלל האם זה הוא או שזה הם. אז מישהי פעם באיזה שיעור שדיברתי על זה אז מישהי אמרה שהיא חושבת שגם אהבה זה התייחסות לדבר ולא לתכונות, זאת הערה מעניינת כי על פניו זה לא נכון, זאת אומרת אתה אוהב מישהו או מישהי בגלל לא יודע מה תכונות כאלה או אחרות שלו שאתה אוהב, אבל האמת שזה לא מדויק נדמה לי. כי במקום שבו נגיד יכול להיות מצב שנוצר איזשהו קשר בין שני אנשים, בני זוג או סתם שני אנשים, יכולים להיות אהבות מכל מיני סוגים. והתכונות משתנות עם הזמן או הבנאדם עובר איזה שהם שינויים כאלה או אחרים, והקשר יכול להישאר. זאת אומרת, זה לא בהכרח תלוי בתכונות במובן הזה שהמשנה אומרת, שכל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר בטל דבר לא בטלה אהבה. במובן מסוים אהבה אמיתית זה אהבה שלא תלויה בדבר, כאשר הדבר יכול להיות גם, אפשר להגיד שהדבר זה אינטרס. אבל גם זה סוג של אינטרס, אהבה לתכונות זה גם איזה שהוא סוג של אינטרס, כי בעצם אתה אוהב אותו בגלל שהוא כזה וכזה, לא אוהב אותו נקודה. עכשיו המצוות ההלכתיות על הרגש הם כולם אהבה שתלויה בדבר. אנחנו מצווים לאהוב אהבה שתלויה בדבר. לאהוב את הגר בגלל שהוא גר, לאהוב את היהודי בגלל שהוא יהודי, שתלויה בדבר במובן הזה. לעומת זאת אהבה מהסוג הרגיל, בסוג היומיומי, זה אהבה שלא תלויה בדבר. זאת אומרת אני אוהב את הבנאדם לא בגלל מה שהוא, פשוט אוהב אותו. נכון שאני נפגש איתו דרך התכונות שלו ודרך איך שאני תופס אותו, אבל זה רק האופן שבו אני נפגש איתו. בסופו של דבר כשאני אוהב אני אוהב אותו עצמו, לא את התכונות. התכונות הם רק תווך שדרכו העסק הזה נוצר.
[Speaker G] יש עצמיות בלי תכונה? כלומר יש משהו שהוא אם אתה מוריד לבנאדם את כל התכונות שלו נשאר משהו?
[הרב מיכאל אברהם] ברמה העקרונית כן, רק אני לא יודע איך מורידים תכונות, אבל עקרונית כן. אותו אדם, נגיד אם תצליח באיזשהו צורה לשנות את כל תכונותיו, שגם יאכל אז הוא יהיה יותר שמן, הוא ישתזף הוא יהיה יותר כהה, ויתחלפו כל התאים בגוף שלו, אחרי מספיק שנים זה קורה, לא נשאר ממנו כלום מהאדם הקודם, זה עדיין אותו אדם. ככה התפיסה המקובלת, הספינה של תזאוס, יש את הדבר הזה. אבל אני מדבר על תכונות נפשיות. גם תכונות נפשיות, ברמה העקרונית תשנה לו את ה, הרי זה אפילו אני חושב שאפשר לעשות את זה, את המניפולציות על המוח.
[Speaker E] אם אתה תשנה לו את כל התכונות, לא יודע.
[הרב מיכאל אברהם] לא בטוח. לא בטוח בכלל. זה מישהו אחר לגמרי.
[Speaker E] לא בטוח בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] תחשוב על ילד.
[Speaker H] אנשים משתנים, אנשים משתנים לאורך החיים.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר? לא, נגיד אפילו בן או בת שלך. נגיד שהם עכשיו באופן מטמורפוזי עוברים משתנים לגמרי. זאת אומרת שום דבר מהתכונות המקוריות, זה בכלל שם זה לא בגלל התכונות הרי. אתה לא אוהב אותם בגלל התכונות שלהם, אז לכן זה לא, שם זה ברור שזה לא נכון. אתה אוהב אותם כי הוא הבן שלך. עכשיו הוא נשאר הבן שלך גם אם כל התכונות שלו השתנו. ביולוגית הוא הבן שלך.
[Speaker E] אבל זה משנה את הרגש שלי.
[Speaker C] אני
[הרב מיכאל אברהם] אומר, אתה משנה את הרגש
[Speaker E] של הילד, יש השפעה,
[הרב מיכאל אברהם] אבל אני אומר שזאת
[Speaker E] השפעה מכרעת אם זה כמו שאתה מתאר לגמרי.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא חקירה בינארית, זאת אומרת או שזה בתכונות או שזה, אני רק אומר שיש פה אלמנטים או לפעמים יש פה אלמנטים נוספים בצורה עוד יותר מינורית שלא תלויים דווקא בתכונות. זאת אומרת שיכול להיות שהם לא ישתנו למרות שהתכונות ישתנו. בסדר, אז זה גם טענה מעניינת כי אז זה באמת אומר שבמובן מסוים את התכונות אתה פוגש, זה פשוט קורה לך. אבל אהבה, כמו שאמרתי קודם, יכול להיות שזה באמת משהו שדורש איזושהי עבודה, אז העבודה נעשית דרך התכונות אבל בסופו של דבר נוצר פה מצב שאולי לא תלוי בתכונות. וזה הסוג של העבודה הקוגניטיבית יותר, כמו אהבת השם, לעשות האמת מפני שהוא אמת. זוכרים, הבאתי את הרמב"ם הזה בשיעור שעבר.
[Speaker E] אם יגידו למישהו שהילד שלו זה לא הילד שלו אחרי ארבעים שנה שהוא גידל אותו.
[הרב מיכאל אברהם] זה ניסוי מעניין, אבל אני לא יודע. לא יודע מה יקרה שם. אני מאמין שיהיו מקרים שכן ויהיו מקרים שלא. למה?
[Speaker E] כי זה התכונות, כאילו זה איך שנקשרת למה שנקשרת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל לפעמים לא. לפעמים זה יהיה משמעותי.
[Speaker E] לכן אני אומר, ואז יגלו לך שזה לא הבן שלך.
[הרב מיכאל אברהם] כמה אנשים, למה ילדים, דיברנו גם על זה פעם, למה ילדים מחפשים את ההורים הביולוגיים שלהם? שמסרו אותם לאימוץ בגיל חודש, הם לא הכירו אותם, לא יודעים מי הם, הם לא השקיעו בהם דקה, והם מחפשים אותם וזה יכול להיות משברים. יש על זה ספרים וסרטים. איזה משברים יש כשהם מחפשים אותם וזה חשוב להם למצוא
[Speaker F] אותם, בואי נגיד בלי להישאר אצל ההורים המאמצים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, אבל למה חשוב להם למצוא אותם? סתם בגלל העניין? זה לא רק העניין. יש איזשהו קשר מעצם זה שאתה צאצא שלו. עכשיו בסדר, בסוף יכול להיות, אני לא מזלזל בקשר שנוצר עם ההורים המאמצים, אני רק אומר שזה לא נכון שזה רק התכונות או רק המפגש. יש משהו שדרך המפגש משתקף משהו שהוא בטבע עצמו. יש משהו כזה. טוב, בכל אופן אז זה רק כמה הערות על אהבה ויראה שדיברנו עליהם בפעמים הקודמות. אולי עוד אני אדבר על עוד כמה אספקטים ואז אני אנסה להספיק עוד משהו. יש בעניין של הכרת טובה, גם על זה פעם דיברתי, גם שם הפסוק אומר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך. אז הפסוק מביא שם שתי עילות להכרת טובה.
[Speaker I] בסוף שיעור שעבר,
[הרב מיכאל אברהם] אה כן, דיברתי על זה? את זה כבר הספקתי.
[Speaker I] לא, אבל מבחינתי מה
[הרב מיכאל אברהם] שחשוב זה רק כן רק ההבחנה הזאת, אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל ה… אם תרצו אני יכול לשלוח, יש את זה באתר גם, אפשר להסתכל שם. נקודה נוספת זה השגחה, זאת אומרת, אמונה וביטחון. זה מה שכתבתי ממש היום בטור של היום, אמונה וביטחון, שיש לזה איזושהי תזה כזאת שאני לא יודע עוד פעם מה המקור הראשוני שלה, אבל כל הזמן שולפים אותה. בכל מקרה, זה כמובן סברתו של מישהו, כך שזה לא ממש משנה מה המקור שלה. סברה כזאת אפשר לקבל, אפשר לא לקבל, שהביטחון הוא תלוי במצב התודעתי שלך. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא ישגיח עליך אם אתה בוטח בו באמת. ואם אתה לא מאלו שבוטחים בו באמת, אז לא. זאת אומרת, ההשגחה של הקדוש ברוך הוא היא פונקציה של השאלה עד כמה אתה בוטח בו. עכשיו השאלה היא מה זה נקרא עד כמה אתה בוטח בו? וכאן הרבה פעמים אפשר לראות הבחנה בשאלה עד כמה אתה חש את הביטחון הזה או חווה את הביטחון הזה, ולא השאלה הפילוסופית עד כמה אתה באמת חושב שהקדוש ברוך הוא עושה הכל. זה עניין אחר. אתה יכול להיות מצב שברמה הפילוסופית הוא הגיע למסקנה שהקדוש ברוך הוא עושה את הכל בעולם, הכל בידיו, אין עוד מלבדו, הכל טוב, אבל בחיים הוא לא חי כך. הוא לא חי כך, זאת אומרת, הוא לא… זה לא מופנם אצלו ברובד הרגשי הפשוט, המיידי. למרות שאם תשאל אותו באמת, זה מה שהוא חושב. זאת אומרת, הוא יגיד לך כן, הכל תלוי בידי הקדוש ברוך הוא, אבל יש כאלו שיגידו, טוב, אבל זה לא אותנטי, הוא לא באמת חושב כך, בגלל זה הוא הולך לרופא. כן, אז הוא לא באמת חושב… אז יש כאלו שיגידו אז הוא לא באמת חושב כך. זה לא נכון שיש נתק כזה. אולי, אני לא יודע, כרגע אני גם נוטה לחשוב קצת כך, אבל יש כאלו שרוצים לטעון, לא, זו חולשה. זאת אומרת, בעצם האדם כן מאמין בזה, הוא בוטח בקדוש ברוך הוא, אבל הוא חלש. וכיוון שכך, אז גם זה בונה את עצמו, אז גם הקדוש ברוך הוא לא משגיח עליו, כי אם הוא לא מאמין בו באמת או לא בוטח בו באמת, אז הקדוש ברוך הוא גם מתנהל איתו כמים הפנים לפנים, כן, הקדוש ברוך הוא מתנהל איתו בהתאם. ואז בעצם זה יוצא מכאן שהיחס של הקדוש ברוך הוא לאדם תלוי באיזשהו מימד רגשי, לא בתפיסה השכלית שלו, בתפיסה הפילוסופית שלו. נכון.
[Speaker C] מה? לא רק, לאו דווקא שלא תמיד מוסיף בתפיסה השכלית,
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא תלוי רק בתפיסה השכלית, גם הפקטור הרגשי משחק תפקיד. מספיק לי שזה גם. זאת אומרת, יש משמעות לפקטור הרגשי. אוקיי. ואז זה בעצם אומר, נגיד שאני… אני אף פעם לא מסכים לתפיסה הזאת, סתם היא נראית לי לא הגיונית. היא נראית לי לא הגיונית, כי האמת שאם אני באמת מאמין שהכל ממנו, אז זה שאלה עובדתית, או שבאמת הכל ממנו אז הכל ממנו, ואם לא הכל ממנו אז לא הכל ממנו. עכשיו, מה זאת אומרת שאם אני לא מאמין בזה אז לא הכל ממנו? אז אם לא הכל ממנו אז אני באמת… אז אם אני חווה את זה אז סימן שגם אני צריך להאמין את זה, כי זה באמת המצב האמיתי, זה לא רק שככה אני חווה, אלא זה באמת המצב האמיתי, כי מי שחווה אז זה באמת המצב אצלו. אז איך יכול להיות דיסוננס בין מה שאני מאמין לבין מה שאני חווה? בהגדרה מה שאני חווה קובע את המציאות, ממילא כך גם אני צריך להאמין. ברגע שאתה מדבר על דיסוננס, אז אתה אומר, לא, האמת היא שהכל בידיו. זה שאתה חווה את זה, זה לא טוב, אז אתה… זו חולשה או לא יודע בדיוק מה. בסדר. ולפיכך מה? אז עכשיו לא הכל בידיו? אם תכלס הכל בידיו אז הכל בידיו. מה זה משנה מה שאני חווה? זאת המציאות. ואם אני באמת חושב, נגיד יש כאלו שרוצים לומר יותר מזה, אם אתה לא מרגיש שהכל בידיו, אז אסור לך לבטוח, זאת אומרת, אז אתה צריך לעשות השתדלות. ככה מיישבים את הרמב"ן הזה שאומר שבעצם הבוטח האמיתי לא צריך לעשות כלום, שום השתדלות.
[Speaker C] לא לעשות כלום הכוונה שהוא אומר לא ללכת לרופא, לא לעשות כלום באופן גורף.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אני לא יודע, לא בקיא כי לא קראתי את זה, זה לא סוג הדברים שאני קורא, אבל לא משנה, ככה אומרים בשם הרמב"ן.
[Speaker C] שלא לעשות כלום במובן של לשבת כל היום בבית?
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, מבחינתי זה לא הרמב"ן, אז אני אומר עכשיו משהו אחר, אני אומר. לא משנה, ינקלה אמר… לא, אני לא יודע מה הוא אמר.
[Speaker C] לא חשבתי שזה האידיאל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מדבר על הדעה הזאת. אין דעה כזאת? אני רוצה לבדוק אותה פשוט, לא כי ברמה העקרונית זה מה שמונח שם. אל תלך לרופא זה אותו דבר כמו אל תלך לעבוד, מה ההבדל?
[Speaker C] לא, ההנחה היא שכאילו אם חלית זה כאילו עונש, אז לכן אתה צריך המראה, זה שאתה צריך ללכת…
[הרב מיכאל אברהם] לא בגלל שאם חלית זה עונש, אלא שבגלל שהרפואה בלאו הכי בידיו, זה רק חובת השתדלות. אז אם אתה בוטח בו, אז אין עליך חובת השתדלות, אז בלאו הכי או שהוא ירפא אותך או שלא ירפא אותך, אבל זה לא תלוי בשאלה אם תלך לרופא. אני מדבר על התפיסה הזאת. אוקיי, נו, אני אומר שוב, אני לא יודע איפה הרמב"ן הזה, לכן זה לא… אבל אני אומר התפיסה הזאת שמקובלת, הרבה אנשים מצטטים אותה בכל אופן. אוקיי. אז אני מביא אותה רק כדי להדגים את הנקודה, זה לא משנה לי כל כך מה בדיוק מי אמר מה. אז גם שם, אני אומר עוד פעם, ההבחנה הזאת היא הבחנה מאוד בעייתית, אפילו ברמה הפילוסופית. זאת אומרת, חוץ מזה שהיא רואה ברגש פקטור שמשפיע, שזה בעיניי בעצמו לא סביר כל כך, אבל מעבר לזה אני חושב שיש בתוכה איזשהו כשל בעייתי. כי אם אני באמת מאמין שכלית שזה מה שהכל בידו, אז זה שאני לא חווה את זה, אני אתגבר ואני בכל זאת לא אעשה שום דבר, כי הרי האמת היא שבאמת לא צריך לעשות שום דבר. אז מה זה משנה שאני לא חווה את זה? אלא מה תגיד, שאם אני חווה את זה אז באמת זה לא נכון. טוב, אז אם באמת זה לא נכון, אז גם השכל שלי עכשיו צריך להירתם לזה, אני צריך להאמין אולי שברמה התיאורטית אם אני גם אחווה אז הכל בידו. אבל פרקטית, כיוון שאני לא חווה את זה, אז אני גם צריך להבין בשכל שזה לא, לא הכל מסור בידו. אוקיי? לכן עצם הדיסוננס הזה בין הרגש לבין השכל פה נראה לי קצת בעייתי. ושוב פעם, אני חושב ששורש הבעיה הוא בזה שרואים ברגש משהו שיש לו איזושהי משמעות לעצמה, ולא רק ביטוי לאיזושהי עבודה שאותה אני עושה, שיכול להיות שהביטוי של זה שאני באמת עובד ותמים בוטח בו, זה שיש לי את התחושה של הביטחון. אז אני מבין, פה הרגש הוא רק אינדיקציה. בעצם אתה צריך להגיע לאמונה, שזו תפיסה שכלית של ביטחון, והרגש הוא ביטוי לזה. זה אני מבין. אבל מי שרואה ברגש ערך לעצמו, פקטור שעומד לעצמו, לא כביטוי למה שאתה מאמין, זה עוד פעם מין משהו שאני לא כל כך מקבל.
[Speaker C] כאילו עצם האמירה שיש, זאת אומרת נניח נעזוב רגע את הביטחון, נניח אני אומר שאם יש אמונה איקס, משהו לאיזושהי תפיסה לגבי השגחת השם, לא משנה כרגע איזה וריאציה מכל התפיסות שיש, שהיא התפיסה הנכונה, והאדם נדרש גם להאמין בזה, לחשוב שזה נכון, וגם להרגיש ככה העולם מתנהג. עכשיו, ואם הוא רק חושב שזה נכון אבל לא מרגיש שזה ממש שהעולם מתנהג ככה, אז הוא במעלה לא שלמה, הוא לא השלים את הדרישה מהאדם. אוקיי, זה כשלעצמו מפריע לרב או ש?
[הרב מיכאל אברהם] גם מפריע לי, כיוון שאני לא חושב שצריכה להיות דרישה על הרגש, אלא הדרישה צריכה להיות על מה אני חושב, לא על מה אני מרגיש. אלא אם כן אתה טוען שזה שאני לא מרגיש זה אינדיקציה לזה שאני לא לגמרי חושב.
[Speaker C] אבל יש מצוות, זאת אומרת יש מצוות על אהבה, אז מה הרב אומר? לא, אני טוען שלא.
[הרב מיכאל אברהם] למה? כי האהבה, הרגש בסוף הוא אינדיקציה לזה שעשית את העבודה השכלית שלך. בסופו של דבר מה שנדרש זה שתעשה את העבודה כי זה בידך. הרגש, המטרה היא רק אינדיקציה לזה שבאמת עשית את מה שאתה צריך. ושוב, זו סברה שמחזירה אותנו לשיעורים הקודמים, לא משנה. אני רוצה פשוט להספיק עוד
[Speaker D] עניין אחד.
[הרב מיכאל אברהם] הנקודה האחרונה זה באמת הנושא של אמונה. זה הנושא הכי בסיסי, אולי הייתי צריך להתחיל ממנו, אבל אני מסיים בו כי הוא יסכם לנו אני חושב את הנושא בצורה טובה. מה זאת אמונה בקדוש ברוך הוא? קושרים את זה גם לביטחון, אבל אני חושב שאפשר לשאול גם על האמונה. יש הרבה אנשים שקושרים את האמונה לסוג של רגש או של חוויה. ואני חושב שאמונה זה עניין פילוסופי, זאת אומרת מה אתה יודע, מה אתה חושב. אם אתה חושב, הטענה שיש אלוהים היא טענת עובדה. זה לא דיווח על מצב נפשי, שיש בתוכי חוויה רליגיוזית. אוקיי? זאת טענת עובדה, פשוט יש אלוהים. אני מאמין באלוהים מבחינתי זאת טענת עובדה. אני מאמין באלוהים פירושו יש אלוהים. מה?
[Speaker B] גם אם אתה לא מבין.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא מבין?
[Speaker B] לא יכול להסביר לעצמך את זה.
[הרב מיכאל אברהם] מה, איך הגעתי לזה? בסדר, לא יודע, יכול להיות שלא. לא משנה, אבל גם אני אולי לא יכול להסביר לעצמי למה אני חושב שיש פה שעון כשאני רואה. אבל יש לי אמון שיש פה שעון, אני באמת טוען טענה על העולם. יש פה שעון. אני לא מדווח לך על מצב נפשי שלי שיש לי חוויה של שעון עכשיו בתוכי. אני אומר יש שעון. זאת אומרת זו טענה על המציאות, זאת טענת עובדה. אז אני אומר שאני מאמין באלוהים זה כמו הטענה יש שעון. יש אלוהים, זאת הטענה. הרבה אנשים אומרים את האמירה אני מאמין באלוהים, לפחות ככה הם מפרשים את האמירה, אני לא בטוח שהם באמת מתכוונים לזה דרך אגב, אבל הרבה אנשים מפרשים את האמירה יש אלוהים, גם אנשים מאמינים אגב, אנשים שלא מאמינים אז מטבע הדברים מפרשים אותה כך, אבל גם אנשים מאמינים מתכוונים לומר יש לי חוויות רליגיוזיות בתוכי, איזה מפגש עם הקדוש ברוך הוא. אני לא מתחייב שיש פה איזושהי טענת עובדה על העולם, שיש משהו כזה בעולם. אבל אני אדם דתי, אני אדם דתי במובן הזה שיש לי נפש רליגיוזית. כן, אני עובר חוויות דתיות, יש לי איזשהו, אני חי מתוך מפגש עם הקדוש ברוך הוא, בלי להיזקק לשאלה האם באמת יש משהו כזה או שזה רק ככה אני בנוי, או הרגש שבתוכי. וכאן עוד פעם, זאת אולי הנקודה הכי יסודית. כי כאן באמת לדעתי לתפוס את האמונה כדיווח על מצב נפשי זה בעצם להיות אתאיסט. אבל אני אתאיסט מיוחד, אני אתאיסט כזה שבנוי שיש בתוכו חוויות רליגיוזיות, תחושות רליגיוזיות, אתאיסט בעל נפש רליגיוזית. אוקיי, יש הרבה כאלה. איינשטיין היה כזה למשל. תמיד אומרים שאיינשטיין האמין באלוקים, איינשטיין, האלוקים שבו הוא האמין זה הטבע עצמו. הוא לא האמין באיזשהו פנתאיסטי כזה, הוא לא האמין באמת באיזשהו, לפחות מה שהוא ניסח. יש עם זה בעיות פילוסופיות, גם על זה דיברנו, דיברנו פעם על פנתאיזם. אבל לפחות מה שהוא מנסח זה לא באמת אמונה באלוקים אלא רגשות רליגיוזיים כשאתה עומד מול הטבע. יש הרבה אמנים שמדווחים על רגשות רליגיוזיים כשהם עוסקים באמנות, זה נותן להם איזושהי תחושה, חוויה דתית כזאת. מין כזה, לפעמים שומעים את זה גם בדיבור על אמנות, איזושהי התייחסות של קדושה כזאת לתחום הזה. אף פעם לא הבנתי את זה, אבל ככה שומעים מאנשים. ועובדתית כשתשאל אותם יש או אין אלוקים? מה אתה חושב במציאות עצמה? לא, מה פתאום, לפחות אין לי מושג, לא התכוונתי לומר משהו על העניין העובדתי. מה שאני מתאר לך זה איזשהו מצב נפשי, דיווח על מצב נפשי. אז מבחינתי אחד כזה לא מצטרף למניין, זאת אומרת הוא אתאיסט. זאת אומרת הוא מתפלל לתחושות שלו. מה זה קשור? מה שקוראים לזה אלוקים והוא בונה לעצמו איזושהי הזיה שלמה עם כל המערכת הדתית שיכול לחוות גם מי שעומד מול אלוקים עובדתי. אז מה? זאת סימולציה נפשית. זה כמו שהדמויות שנאש ראה מולו זה לא בני אדם, בנפלאות התבונה שמה. זאת אומרת, זה שאתה מחקה את התהליך של אמונה זה עוד לא אומר שאתה מאמין. זאת איזושהי סימולציה של תהליך האמונה אבל העיקר חסר מן הספר, זאת אומרת הנמען של האמונה במי שאתה מאמין הוא לא נמצא. לכן למשל הרבה פעמים כשעושים סקרים כמה אנשים מאמינים באלוקים, מדי פעם מתפרסמים סקרים ואתה מגלה מספרים די גבוהים. זה די מפתיע לגלות את זה הרבה פעמים, לפחות פעם זה הפתיע אותי כי הייתי בטוח שהעולם כולו אתאיסטי. ראיתי את העולם לא יודע, מי שלא מאמין לא מאמין, לא הייתי מודע לכל התחושות שמלוות הרבה מאוד אנשים מכל מיני סוגים. אבל באמת אני מתלבט עד כמה או כמה אחוזים מתוך אלה שמדווחים על זה שהם מאמינים באלוקים הם מאמינים באלוקים במובן של טענת עובדה וכמה כאלה רק מדווחים על רגשות רליגיוזיים אבל הם לא באמת מאמינים באלוקים במובן הרגיל. ואגב יש הרבה כאלה שידווחו כשתשאל אותם, תעמיד אותם ככה בפני הדילמה ותשאל אותם למה אתה מתכוון לזה או לזה, לא, לרגש רליגיוזי אני מתכוון. והאמת היא שזה לא נכון, הוא לא מפרש את עצמו נכון. כי פשוט הרבה פעמים הקושי הפילוסופי בלי לדעת מאיפה אתה יודע מה שאמרת קודם מאיר, זאת אומרת בלי שאתה יודע מאיפה באה לך האמונה אתה מאמין. ואז אתה שואל את עצמך רגע אבל אתה הרי לא יודע מאיפה, אין איזה בסיס. אה נכון, אז זה כנראה רק רגש רליגיוזי. אתה נותן לעצמך פרשנות, אתה עושה לעצמך רציונליזציה לתחושות שלך, אה כן זה רק רגשות בתוכי אני לא מתחייב שבאמת יש משהו כי אין לראות, לא ראיתי אותו.
[Speaker C] וזה בדיוק הטענה של מי שיש לו רגש רליגיוזי אלא אם כן זה באמת משהו שלא קשור, שזה באמת משהו שהוא רק התפעלות ולא אמונה בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר הרבה פעמים הטענה של מישהו שיש לו רגש רליגיוזי הוא אומר אני מאמין באלוקים. הוא אומר את המשפט אני מאמין באלוקים, אני אדם דתי, יש כל מיני ביטויים כאלו ואחרים. ואז אתה שואל אותו תגיד למה אתה מתכוון, אתה מתכוון שאתה עם נפש רליגיוזית או שאתה חושב שיש אלוקים עובדתית? ואז הוא חושב, וכבר פגשתי אנשים כאלו, הוא חושב לא לא אני מדבר על רגש רליגיוזי לא על טענה על המציאות. עכשיו אני לאחד כזה לא תמיד מאמין. לא מאמין לו לא כי הוא משקר כמובן אלא כי הוא לא מפרש את עצמו נכון. הרבה פעמים כשאתה רואה יש בתוכך תפיסה אתה אומר שאתה מאמין באלוקים, יש אלוקים, אתה מתנהג ככה, אתה הולך לבית כנסת, מקיים מצוות כאלו ואחרות ואז אתה בודק את עצמך רציונלית ואתה אומר רגע אבל הרי אין איזה בסיס, כי במדע וזה ואתה לא יכול לראות את זה ואין לך הוכחות כי אמונה זה מעל השכל וכל מיני שטויות כאלו, אז בסופו של דבר אתה מגיע למסקנה שבעצם זה צריך להיות רגש רליגיוזי. ולכן אחרי שאתה עושה לעצמך רציונליזציה, אתה מנתח את מה שקורה בתוכך, אז אתה אומר לא אני מתכוון רק לרגש רליגיוזי. אבל בפועל זה לא נכון. זה פשוט רציונליזציה לא נכונה שאתה עושה לעצמך. אתה באמת חושב שהוא קיים, רק הרציונליזציה שאתה עושה כיוון שהרי אתה חושב שאין לזה בסיס אמיתי, זה לא רציונלי, ואז אתה אומר טוב טוב זה רק רגש רליגיוזי. וזה פרשנות לא נכונה לעצמך. כי זה קשור עוד פעם לאותו דבר שמלווה אותנו כל הזמן בשיעורים האחרונים, שרגש לפעמים יכול לבטא או להיות תוצאה של תפיסה שכלית. זאת אומרת אם אני, כמו עם מה שדיברתי עם האהבה, עם השנאה, עם כל הדברים האלה, שזה התוצאה של העבודה השכלית, בסופו של דבר זה קיומו של רגש. אוקיי, הרגש הוא ביטוי לזה שאתה באמת תפסת משהו, עשית איזו עבודה או חשבת משהו, או הגעת למסקנה כלשהי או משהו כזה, והרגש מבטא את זה. אוקיי. גם כאן הרבה פעמים אתה שמת אצבע על הביטוי החיצוני, על הרגש, אבל הרגש הזה מבטא את העובדה שאתה באמת ובתמים מאמין שיש אלוקים. רק מה, אתה לא יודע לעשות לזה לתת לזה הנמקה, ואז אתה אומר רגע, הרי אני לא אדם בלתי רציונלי, זאת אומרת אם אין הנמקה למה לטעון טענות על העולם? אז כיוון שכך אני נסוג ואני אומר לא לא, זה כנראה רק רגש, אני מפרש את עצמי. אני אומר לא, זה כנראה רק רגש, אבל לא בטוח שזה באמת פרשנות נכונה לעצמך. אוקיי, אז אני חושב שגם פה יש איזשהו מבנה שדומה מאוד. קודם כל יש הבחנה בין רגש לבין שכל, וב', הרגש הרבה פעמים הוא ביטוי לתהליך שאתה עברת בשכל. זאת אומרת אחרי שהפנמת את זה טוב והגעת למסקנה האמיתית, גם נוצר רגש כזה. אוקיי, ואז כשאתה לא מצליח לשחזר או לתקף את המהלך השכלי, אתה אומר טוב אז זה כנראה רגש מנותק, הוא לא תוצאה של מהלך שכלי אלא זה כנראה סתם חוויה או סתם רגש. וזה לא נכון, אלא פשוט בגלל שאתה לא מצליח לתקף את זה. אותו דבר כמו בכל מיני אמונות אחרות. אנשים, כן עכשיו גם כן באתר היה לי איזה דיון עם מישהו, איזה חוקר מוח שמגיע שמה אחת לכמה זמן וחוזר לאיזה ויכוח שמתנהל כל כמה שבועות, איזה מכתב או כל כמה חודשים, לא יודע. אז הוא גם בונה לעצמו אופרטיבית תמונה כאילו שיש רצון חופשי ויש לנו מודעות, אבל זה רק אופרטיבית, הוא לא באמת מאמין בזה. אוקיי, מה זאת אומרת לא באמת מאמין בזה? הרי ברור לי שהוא מאמין בזה. הוא לא מודה בזה, אבל ברור לי שהוא מאמין בזה. אלא מה, הוא לא יודע לתת לזה הצדקה, וכיוון שכך הוא אומר לא, זה רק אופרטיבי. אני לפחות עד כמה שאני מתרשם, אני לא מכיר אותו, לא יודע. אבל לא נראה לי שהרצון של כל אדם, אם הוא לא דתי אז מה הבעיה להאמין בזה? ואם הוא כן דתי מה הבעיה להאמין בזה? לא, אם הוא כן דתי אז שבמובן כאילו, להפך, אנשים דתיים בדרך כלל מאמינים ברצון חופשי יותר מחילונים היום. היום יש איזושהי איזשהו טרנד בעקבות מדעי המוח ותפיסות דטרמיניסטיות מדעיות, שדווקא אנשים לא מאמינים איכשהו הרבה יותר
[Speaker I] נהיים
[הרב מיכאל אברהם] דטרמיניסטים מאשר אנשים, להפך, זה היום נתפס כאיזה ויכוח בין מאמינים ולא מאמינים. הוויכוח לא צריך להיות ככה, אבל ככה זה נתפס. דווקא המאמינים הם הלא דטרמיניסטים בדרך כלל. סומפולינסקי זה תופעה, כאילו כי הוא איש מאמין ודתי וזה ובכל זאת הוא דטרמיניסט.
[Speaker J] שאלו אותו בהרצאה שאני ראיתי איך זה מסתדר.
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, זה לא מסתדר.
[Speaker J] הוא לא ענה.
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן הטענה הזאת שאדם לפעמים עושה לעצמו רציונליזציה כי הוא לא יודע לתת בסיס למה שהוא חושב, ואז הוא מגדיר את זה או כרגש או כהגדרה אופרטיבית, כל מיני מושגים שבעיניי זה פשוט עובד על עצמו. הוא לא משקר, אבל הוא מפרש את עצמו לא נכון, כי הוא לא מוצא בסיס אז הוא אומר טוב אז אופרטיבית אני חושב שזה נכון. אז שאלתי אותו במכתב האחרון שאלתי אותו, תגיד, אם אופרטיבית אתה חושב, אם זה נראה לך נכון, אז למה להניח שלא? סתם להניח בלי סיבה שאתה חי בסרט? זאת אומרת אני אומר, אם אתה חי בתמונה דטרמיניסטית אז תהיה דטרמיניסט.
[Speaker H] זה נראה לי אבל אני לא יודע להסביר למה זה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אתה לא יודע להסביר, אז מה? יש הרבה דברים, אני גם לא יודע להסביר למה יש פה שעון, אבל אני רואה שיש פה שעון, אז כנראה יש פה שעון. למה להניח שאני חי בסרט? אני לא מבין את צורת החשיבה הזאת של אנשים שאיכשהו מרגישים שברור שהדטרמיניזם נכון למרות שברור לי שהוא לא נכון, זאת אומרת שאני חווה שברור לי שזה לא נכון. אבל אני דטרמיניסט. מה? אתה לא דטרמיניסט גבר, אתה לא מאמין בדטרמיניזם. כן, אבל הוא מפרש לעצמו שזה רק אופרטיבית הוא לא מאמין. בסדר. קשה מאוד להתווכח עם החבר'ה האלה כי הם פשוט מדברים שטויות, אבל אתה לא יכול להגיד לו תשמע אתה מדבר שטויות. הוא איש חכם, לא, הוא איש חכם שמדבר שטויות. יש את ג'ורג' אורוול, בדיוק עכשיו ראיתי לפני כמה ימים מישהו אמר שזה ג'ורג' אורוול, חיפשתי את זה, שיש דברים שהם כל כך אידיוטיים ומופרכים שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם. שזה לגמרי נכון אגב. הדברים הכי מופרכים והכי מטורפים זה רק אצל אינטלקטואלים. אנשים פשוטים לא מגיעים לדברים מופרכים בדרך כלל, יש להם שכל ישר, לא מתוחכם מדי אבל בריא. והם לא יגידו שטויות, זאת אומרת, הם לא הרבה פעמים. אגב, דברים מופרכים מתוחכמים לא תמצאו אצל אנשים פשוטים. יש לפעמים דברים, זה אמונות טפלות או דברים פשוטים, אבל דברים מתוחכמים מופרכים, אבל אתה בונה מבנה מתוחכם כדי להצדיק אותם, זה רק אינטלקטואלים. והאינטלקטואלים יכולים ליצור איזושהי אפשרות, הנה אולי באמת אני חי בסרט וכל אופרטיבי ואין בחירה ואין כלום. איזה שטויות, הרי הוא מאמין בבחירה והוא יודע שיש בחירה ואין דבר שהוא יודע באופן יותר ברור מזה. לדעת בכלל פירושו של דבר שיש לך בחירה, אחרת מה זה נקרא שאתה יודע? זה בעצמו, אין דבר כזה לדעת אם אין לך שיקול דעת, אז מה זה אתה יודע? אתה מתוכנת לחשוב כך. מה זה אומר שאתה יודע? אם אתה יודע זה אומר שהחלטת. זה סתם, זה מיניה וביה, זה בעיניי זה שטות. אבל זה אינטלקטואלים יכולים לעשות הכול. זאת אומרת, אתה לא יכול לדבר איתם. זאת אומרת, מיד, כן, זה יומיאני וזה הגישה של ההוא, עזוב אותי מגישות, יש לי טיעון. מה אתה אומר על הטיעון הזה? מה אכפת לי מהגישות. במקרה שבו כמה חושבים בפורום הזה שהשתתפתי, אז שמה היה יש שם איזה קבוצה כזאת גילדה כזאת שפיתחה לעצמה שפה כבר, זה מין חרדים כאלה שיש להם איזה קהילה כזאת רציונלית חרדית, רציונליסטית חרדית. והם כבר יש להם, אני לא זוכר אפילו את הביטוי, יש שם איזה ביטוי, בלי להזכיר שמות. אל תזכיר שמות. אתה אומר טיעון, אז השני עונה: אה, טוב, זה גישה יומיאנית. מה אכפת לי אם זה גישה יומיאנית? תגיד לי מה אתה אומר על הטיעון, זה טיעון טוב או טיעון לא טוב? מסכים, לא מסכים? איפה הבעיה? אבל מפילוסוף לא תוציאו את זה אף פעם. מפרופסור לפילוסופיה. לפילוסוף כן. פרופסור אף פעם, הוא יגיד לך: טוב, זו גישה יומיאנית, אבל יש גם גישה אחרת. הגישה האחרת היא שטויות מוחלטות. אבל זה כן, יש ויכוחים ואי אפשר לדעת, וכל מאמר משרטט מפה של המון אפשרויות. בדרך כלל כל האפשרויות האלה או שהן מסכימות או שיש רובם שטויות ויש אחת נכונה וזהו. אני חושב שכמעט אין מחלוקות בפילוסופיה. בניגוד לתדמית הרווחת?
[Speaker C] מה זאת אומרת? זה שהרב חושב על חלק מהדעות שהן שטויות זה לא אומר שאין מחלוקת.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה כן אומר שאין מחלוקת. לא, זה כאלה שטויות, זה אומר שגם הבנאדם עצמו לא מאמין בזה. הוא עשה לעצמו איזושהי רציונליזציה ולכן הוא המציא איזושהי אפשרות שאולי קיימת, אולי אני חי בסרט. בסדר, אבל הוא מבין שהוא לא חי בסרט. מה, בסדר, זה לא מה, לזה אתה קורא מחלוקת? הוא העלה איזושהי ספקולציה שאף אחד כולל הוא לא מאמין בה. זה גם אופציה? לא, זה לא אופציה. בסדר. טוב, אני רק רוצה, אני אוציא את הדבר הזה, יש פה ספר נפלא, אני פשוט ממליץ לכם לקרוא אותו. ספרון קטן, אפשר לעבור עליו ממש בזמן קצר, של סי. אס. לואיס. זה מנרניה, הסופר של נרניה. הסופר ילדים, כן, הוא חבר של טולקין ופנטזיונר בריטי. הפרופסור עם כותבי הפנטזיה לילדים הבריטים. לאו דווקא לילדים, בעצם טולקין זה לא רק ילדים. אבל הוא כתב בין היתר, הוא באיזשהו שלב נולד מחדש מה שנקרא ריבורן, ניובורן. כאילו חזר בתשובה לנצרות. והוא התחיל לכתוב על פילוסופיה ובאמת כותב המון דברים שמישהו הסב את תשומת ליבי כי זה הרבה מאוד מהדברים שאני כתבתי ממש מופיעים פה והוא יש לו באמת יכולת בלתי רגילה לנסח דברים ולהגדיר אותם. שיש לו ספר יפהפה, אני מאוד ממליץ לקרוא. אז הוא מתחיל, פרק א של הספר, אנשים ללא בית חזה. בית חזה זה המשל האפלטוני, לא משנה. בראש יש את החשיבה, בבטן יש את היצרים, ויש בית חזה זה משהו באמצע. זה המידות הטובות והיכולות האסתטיות והאתיות והכול הזה נמצא באמצע. אז הוא קורא לזה בית חזה, אז יש אנשים ללא בית חזה. בסדר. עכשיו, האנשים ללא בית חזה מה שאנחנו קוראים היום בעצם פוסטמודרניים, אבל הוא כותב את זה בתחילת המאה ה-20. מסופקני אם אנחנו נותנים את דעתנו די הצורך על חשיבותם של ספרי לימוד בסיסיים. לכן בחרתי כנקודת המוצא להרצאות האלה ספרון להוראת ספרות המיועד לבנים ובנות בכיתות יא ו-יב. איני סבור שלמחברי הספר האמור, שניים במספר, הייתה כוונה להזיק. ועליי להודות להם או למוציא לאור שלהם על ששלחו לי עותק ממנו חינם אין כסף. הוא פרופסור אז שלחו לו, רצו אולי שהוא ייתן איזה סקירה או משהו כזה. עם זאת, אין לי אפילו מילה אחת טובה לומר בשבחם. והרי לכם מצב מביך למדי. אין לי רצון להוקיע שני מורים פעילים וצנועים שעשו כמיטב השגתם, אך איני יכול להחריש בעניין המגמה האמיתית של חיבורם כפי שאני מבין אותה. אשתמש אפוא בשמות בדויים ואכנה אותם גאיוס וטיטיוס, את המחברים. בהקדמה אגב הוא מזהה מי המחברים ומי הספר, ואת ספרם אכנה הספר הירוק. ברם מבטיחני לכם שספר כזה אכן קיים ומצוי על מדפיי. בפרק השני בספרם. מביאים גאיוס וטיטאיוס את הסיפור הידוע על קולרידג' במפלי המים. לי הוא לא ידוע, אבל לא משנה. בוודאי תזכרו שבמקום נכחו שני תיירים, שאחד מהם קרא למפל נשגב והאחרת כינתה אותו יפה. היה להם ויכוח, אחד אמר שהמפל הוא נשגב והשני אמר שהמפל הזה הוא יפה. ושקולרידג' בינו לבינו קיבל את הדעה הראשונה ודחה את השנייה בשאט נפש. וזו פרשנותם של גאיוס וטיטאיוס. זה הסיפור של קולרידג', עכשיו המורים לספרות, אלה שכתבו את הספר, זו הפרשנות שהם מציעים. כשאמר האיש זה נשגב, כן, את המשפט זה נשגב, נראה שהוא אומר משהו על המפל. לאמיתו של דבר, זה בדילוגים, לא על המפל דיבר אלא על רגשותיו של הוא עצמו. בעצם אמר האיש יש לי רגשות הקשורים בתודעתי במילה נשגב. הוא לא אמר כלום על המפל, הוא אמר משהו על רגשותיו שלו, או בקיצור, יש לי רגשות נשגבים. הנה כי כן מספר רב של שאלות עמוקות באות כאן על פתרונן בתמציתיות רבה, כאן כמובן עבר לאירוניה. אולם המחברים עדיין לא סיימו לומר את דבריהם, הם מוסיפים, עכשיו ציטוט, הבלבול הזה נוכח כל הזמן בשפה כפי שאנו משתמשים בה. נדמה לנו שאנחנו אומרים משהו חשוב ביותר על משהו אחר, ולאמיתו של דבר אנחנו אומרים רק משהו על הרגשות שלנו. בעצם אפשר לקחת את זה רחוק מאוד. כשאני אומר שיש פה שעון, אני לא מדבר בכלל על העולם, אני מדבר על זה שבהכרתי כרגע יש תחושה של שעון, של נוכחות של שעון, לא אמרתי רק על עצמי משהו, רק על עצמי לספר ידעתי כמו שנאמר, כן, אני לא מדבר על העולם. קודם שנבחן את הסוגיות העולות מן הפסקה הקטנה והחשובה הזאת, עלינו לסלק מדרכנו בלבול פעוט שגאיוס וטיטאיוס נכשלו בו. גם מנקודת מבטם שלהם, מכל נקודת מבט מתקבלת על הדעת, לא ייתכן שהאיש האומר זה נשגב התכוון לומר יש לי רגשות נשגבים. זו פשוט פרשנות שלא תיתכן. גם אם נקבל את ההנחה שתכונות כמו שגב אינן תכונות של הדברים עצמם אלא השלכה של הרגשות שלנו עליהם, הרי הרגשות המעוררים את ההשלכה הם המשלימים את התכונות המושלכות והם איפוא כמעט הפוכים להן. הרגשות המביאים אדם לקרוא למושא נשגב אינם רגשות נשגבים אלא רגשות של יראת כבוד. אם יש בכלל מקום לצמצם את זה נשגב לכדי אמירה בדבר רגשותיו של הדובר, התרגום הנכון הוא יש לי רגשות של ענווה. אני עומד מול דבר נשגב, אז אצלי אין רגשות של שגב, יש רגשות של ענווה כשאני עומד מולו. דיברנו קודם על יראת הרוממות, זה מאוד דומה, מול הנומינוזי בשפה של רודולף אוטו, כשעומדים מול הקדוש ברוך הוא זה לא יראה, הוא מבחין בין יראה לבין הנומינוזי, גם בין הנומינוזי לנשגב, זה איזה יראה דתית, הוא מנסה שם להגדיר את המושג הזה. יישום עקבי של תפיסתם של גאיוס וטיטאיוס היה מוליך לאבסורדים ברורים. הדבר היה מאלצם לטעון שפירוש האמירה אתה נקלה הוא יש לי רגשות נקלים. וזה לא נכון. להפך, יש לי רגשות מתנשאים עליך כי אתה נקלה, זאת אומרת אתה מקור הרגשות האלה, הרגשות אצלי זה רגשות התנשאות, אתה נקלה. אוקיי, אז אתם כבר מבינים מפה שלהגיד שהמפל נשגב זאת אמירה על המפל, לא עליי. רק מפל נשגב מעורר בי תחושות של ענווה. אז כשאני אומר המפל נשגב, הוא יגיד בהמשך, זאת אמירה על המפל, זה לא אמירה עליי. ואחרת לא היה יכול להיות ויכוח בכלל בין האיש והאישה. הוא אמר שהמפל נשגב, היא אומרת שהוא יפה וקולרידג' מסכים עם הראשון. מסכים פה. כמו שאני מפחד בלילה והשני אומר לא נכון, דווקא אני לא מפחד בלילה. מה זה לא נכון? מה יש לנו ויכוח? אני מפחד ואתה לא מפחד, מה איזה מין ויכוח זה? דיווח על רגשות זה לא משהו שיש מה להתווכח עליו, לי יש רגשות כאלה, לך יש רגשות אחרים, בסדר? כשאתה מתווכח עם מישהו, פירוש הדבר שהרגשות האלה מבטאים משהו, וזה מתקשר למה שדיברתי קודם, הרגש הדתי מבטא את העובדה שיש אלוקים. זה לא אמירה עליי, כי אם אני אומר שזאת אמירה עליי, אז באותה מידה גם זה שיש פה שעון זאת אמירה עליי, שיש אצלי עכשיו תחושה של נוכחות של שעון על הקיר. ואותו דבר משפטי הערכה מוסריים או אסתטיים כמו זה נשגב, זה יפה או משהו כזה, זה מוסרי או זה לא מוסרי. אלה לא משפטים שרק באים לתאר את הרגשות שמתחוללים בתוכי, אלא אלה משפטים שבאים לומר מתחולל בפניי משהו שמעורר בי את הרגשות האלה וראוי שיעורר את הרגשות האלה. זאת אומרת, כשאני אומר שהמפל הוא נשגב, אני מצפה שכולם יראו פה את השגב של המפל ואצל כולם יתעוררו רגשות הענווה כשעומדים מול המפל. ומי שזה לא מתעורר אצלו, אז משהו דפוק אצלו בתפיסה האסתטית. זה בעצם מה שאני רוצה לטעון, זה לא שאני מדווח לו על רגשות שלי והוא ידווח לי על הרגשות שלו וכל אחד ילך לדרכו בשלום. אוקיי, בהמשך בעצם זאת הטענה שלו והוא מסביר שבכלל כל העסק הזה זו פילוסופיה באצטלה של ספרות, זה כש… שני מורים לספרות שכותבים ספר בפילוסופיה גרועה, במקום לכתוב ספר על ספרות שבזה הם מתמצאים ואת זה הם אמורים ללמד, אין לזה שום קשר לספרות. כי אפשר את הבדיונות האלה לתאר בצורה ספרותית נעלה, ואפשר לתאר את אותם בדיונות, אתה יכול להגיד שזה בדיונות ועדיין הספרות תהיה ספרות נפלאה. ואתה יכול להגיד שזה בדיון ולהגיד שזה שטויות. הוא מביא פה למשל דוגמה, הם משווים את זה, כן, הם אומרים, הפרק הרביעי בספרם מצטטים פרסומת מטופשת לשיט תענוגות, וניגשים לחסן את תלמידיהם מפני סוג הכתיבה המוצג בה. הפרסומת מספרת לנו שרוכשי כרטיסים לשיט האמור, עכשיו זה ציטוט מהפרסומת, יחצו את האוקיינוס המערבי שבו הפליג דרייק מדבון, פרנסיס דרייק השודד הידוע, להרפתקה בעקבות האוצרות של איי הודו המערבית, ויביאו עמם בשובם אוצר של שעות פז וצבעים זוהרים. זה הפרסומת של חברת הספנות הזאת. אכן מדובר בכתיבה קלוקלת, ניצול זול ומאוס של רגשות יראת כבוד והנאה שבני אדם מרגישים בשעה שהם מבקרים במקומות המעלים בהם אסוציאציות חזקות להיסטוריה או לאגדות, למיתוסים יסודיים בתרבות שלנו. וכאן אתה לוקח את זה לאיזה שיט תענוגות בשביל להוציא מאנשים כסף. אז הוא אומר אבל הבעיה פה היא לא זה שהמטאפורות שלך הן מטאפורות ולא מתארות עובדות, שלא תחזור עם אוצר, אתה תחזור עם מטאפורה של אוצר. זה מה שהם אומרים. זה לא שיעור בספרות, זה שיעור בפילוסופיה קלוקלת. ברור. אבל גם את המטאפורות אתה יכול להשתמש בהם בצורה אמנותית, ליצור מזה טקסט בעל ערך אמנותי ולחנך את הילדים לזהות טקסט שיש לו ערך ספרותי מול טקסט קלוקל שזה פרסומת לזה. אבל מה שקלוקל בפרסומת זה לא זה שמשתמשת במטאפורות ולא מתארת עובדות פשוטות. זה פשוט שטויות. ולכתוב את זה במסגרת של ספר של ספרות זה בדיוק לא ללמד ספרות. כי בשביל ללמד ספרות אתה צריך לקחת את זה ולהסביר שזאת מטאפורה ולהראות מול זה טקסט שמשתמש במטאפורות בצורה נאותה, לא בשביל לסחוט ממך כסף.
[Speaker D] לגבי המפל הזה, אז מה מקור המחלוקת בין זאת שאומרת יפה לזה שאומר נשגב?
[הרב מיכאל אברהם] יש להם ויכוח בשאלה מה המפל, אחד היה
[Speaker D] צריך להרגיש את רגשות הנשגב.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, יש להם ויכוח מה אנשים היו צריכים להרגיש. אחד צודק והשני טועה. אבל יש להם ויכוח כי הם מדברים על המפל, הם לא מדברים על עצמם. אם הם מדברים על עצמם אין להם ויכוח. לא אומר שאדם לא יכול לטעות, הוא יכול לטעות, אבל הוא טוען טענה על העולם. יכול להיות שהטענה היא טענה שגויה. יש להם ויכוח. הוא אומר, היה באפשרותם להשתמש בקטע הנודע מספרו של ג'ונסון האיים המערביים ובמסקנה המופיעה בו. אין לקנא באדם שרגש הפטריוטיזם שלו לא יתעצם עלי מישור מרתון או שאמונתו לא תגבר בין חורבות איונה. גם שמה מה הקשר בין רגש הפטריוטיזם למישור מרתון וכולי? אתה יכול גם כן לבקר את זה באותו מישור שאתה לא באמת מתאר פה עובדות אלא משתמש במטאפורות. אבל זה ספרות מעולה. והפרסומת הזאת זה פשוט מסחטת כספים קלוקלת. אוקיי? אז ההבדל ביניהם הוא לא בשאלה אם אתה מתאר את העובדות או משתמש במטאפורות, אם אתה מדבר על עצמך או מדבר על העולם. אתה בכל מקרה מדבר על העולם דרך התחושות שהוא מעורר בך. אבל זה לא מה שמבחין בין ספרות טובה וספרות גרועה. זה מה שמבחין בין פילוסופיה קלוקלת לפילוסופיה עוד יותר קלוקלת. וזה בעצם הטענה שלו, ואז הוא אומר שמחנכים את הנוער, ואני אומר זה מחזיר אותנו לאמונה מה שדיברתי קודם, השאלה אם כשאני אומר שיש אלוקים זאת אמירה עליי, שאני מתעוררת אצלי החוויה של הנשגב ואני עומד מול הנשגב, או כשאני אומר שאני עומד מול הנשגב זאת טענה על העולם, שיש בו משהו נשגב שמעורר בי את יראת הרוממות, שזה תחושות שלי. אוקיי? ולכן הרבה פעמים אני אומר שאני עומד מול משהו שראוי שיעורר תחושה כזאת וכזאת. אז זאת אמירה על העולם. זה לא אמירה עליי. אחרת רוקנת מתוכן את כל האמירות שבעולם, גם את האמירות העובדתיות אתה יכול להגיד שזה אמירות עליי, כמו שאמרתי קודם. טוב, אפשר לקרוא פה גם את כל השאר, אבל זה באמת חיבור יפהפה, אני ממליץ. זה נקרא ביטול האדם.