הדלקת נר במקדש ובחנוכה ומשמעותן

טוב, כמו שקבענו בפעם הקודמת, הפעם השיעור בענייני חנוכה, אבל במחשבה נוספת נדמה לי שבהחלט אפשר למצוא גם איזשהו קשר לעניין השיעורים הרגילים שלנו על מלאכת אפייה. הכנסתי לכם שאלה כזאת בדף ההכנה, אז אני אעיר גם על זה בהמשך. אני אתחיל אולי עם שתי סוגיות הלכתיות שנוגעות לנר חנוכה, סוגיה אחת זה כבתה זקוק לה או אין זקוק לה, והסוגיה השנייה אם הנחה עושה מצווה או הדלקה עושה מצווה. בגמרא נראה שמדובר בשתי סוגיות בלתי תלויות, זאת אומרת אחת לא קשורה לשנייה בשום צורה, לא מביאים ראיה מאחת לשנייה, כל אחת מהן מתנהלת באופן עצמאי. אני אצרף פה את הקובץ, אשתף פה את הקובץ. כן, אז הגמרא אומרת ככה בדף כ"א: אמר רבא פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור, זה האש, מסכסכת בהן. שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאינן נמשכין אחר הפתילה. זאת אומרת צריך להדליק באופן כזה שאין חשש שיתחילו בעיות עם הנר, עם האש, ואז אני אבוא לתקן את זה בשבת ואני אעבור על איסור הדלקה בשבת. בהמשך הגמרא משווה את זה לדיני הדלקת נר במקדש ואומרת: תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר "להעלות נר תמיד", ותני ליה אבוה דאמר ליה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. יש פה אנלוגיה מאוד מעניינת שאני עוד אחזור אליה, אבל בשבת החשש שלי זה שאם האש לא תיתפס כמו שצריך אני אבוא לתקן, וכשאני אבוא לתקן מה הבעיה? אני עובר על איסור מלאכה בשבת. במקדש הבעיה היא לא שאני אבוא לתקן, עקרונית אין בעיה, מדובר ביום חול כמובן, אין איסור מלאכה במקדש, אלא מה? יש איזשהו עיקרון שהשלהבת צריכה להיות עולה מאליה ולא בעזרה של מישהו, של אדם, אלא היא צריכה לעלות באופן עצמאי. ולכן דה פקטו, למרות שהנימוקים הם שונים, אבל דה פקטו ההגדרה היא אותה הגדרה. זאת אומרת שמנים ופתילות שמדליקים בהן בשבת ובמקדש צריכים להיות כאלה שהאש תעלה באופן חלק. בשבת זה כדי שאני לא אבוא לחלל שבת ובמקדש כי יש איזשהו עיקרון שהשלהבת צריכה לעלות מאליה. בהמשך הגמרא מביאה את זה על נר חנוכה. אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא? קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. כן, יש פה עכשיו כמובן שלוש דעות, ראיתם את הגמרא, יש שלוש דעות בעניין הזה של פתילות ושמנים שלא מדליקים בשבת. מה קורה בחנוכה? מה קורה ביום חול של חנוכה ומה קורה בשבת של חנוכה? רב הונא סובר שלא מדליקים בהם בחנוכה לא בשבת ולא בחול. אז למה לא מדליקים בהם בשבת? זה מאותה סיבה של שבת רגילה שהיא לא חנוכה. אבל כמובן צריכה להיות הנחה שמותר להשתמש לאורה, כי אם מותר להשתמש לאורה אז אני אבוא להדליק את זה כי זה מפריע לי, אני לא אצליח לראות כמו שצריך. וביום חול זה בגלל שכבתה זקוק לה אז אני אבוא להדליק את זה שוב. יש לי שאלה בעניין של מותר להשתמש באורה. אני לא כל כך הבנתי את הנושא הזה, בכלל את עצם העובדה שאמר הונא, נכון? נדמה לי שהונא אמר מותר להשתמש באורה. אבל אם אני מדליקה בחנוכה את החנוכייה הרי אני לא יכולה להשתמש באורה. מה, רק אם ההדלקה לא נכונה? לא, היום את לא יכולה כי כך נפסק להלכה. את מערבבת את הדיון בגמרא עם פסיקת ההלכה. פה יש שלוש דעות בגמרא, אנחנו פוסקים להלכה שאסור להשתמש באורה. בסדר, אבל דעתו של רב הונא היא לא כזאת. רב הונא סובר שמותר להשתמש בנר חנוכה. זה רב הונא שאומר שלא מדליקים. ולא בשבת ולא בחול בחנוכה, כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. רב חסדא חולק עליו, אומר מדליקים בהם בחול, אני מדבר על חנוכה כמובן, בחול אבל לא בשבת. למה? כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, אז אם מותר להשתמש לאורה אז בשבת יש חשש שהוא יבוא לתקן את האש כי הוא ישתמש בה, אבל בחול אפשר להדליק בגלל שכבתה אין זקוק לה אז אין חשש שזה יכבה והוא לא יבוא וידליק מחדש, אם הוא לא ידליק מחדש לא קרה כלום, לא צריך להדליק מחדש. זה דעת רב חסדא. רב זירא סובר שיטה שלישית, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. ושוב פעם כצפוי אנחנו כבר יודעים, אמר רב ירמיה מאי טעמא דרב, כסבר כבתה אין זקוק לה ולכן אין בעיה בזה שהוא לא ידליק מחדש כי לא צריך להדליק מחדש ביום חול, ובשבת אסור להשתמש לאורה אז אין חשש שיבוא לתקן כדי שזה יאיר לו יותר טוב כי אסור להשתמש לאורה. לכן גם בחול וגם בשבת אפשר להדליק. בהמשך הגמרא אומרת שם, אמרו רבנן קמיה דאביי משמיה דרב ירמיה ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרו רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן וקיבלה, כן, ממש אד הומינם. אמר, אי זכאי גמירתיה לשמעתא מעיקרא. כן, הוא בעצם קיבל את זה מרבי יוחנן ולא קיבל את זה מרב ירמיה. גם זה באמת נקודה מעניינת, זאת אומרת הוא קבע את עמדתו לגבי הדין הזה לפי השאלה מי אמר אותו, ולא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם. והוא עצמו אחרי זה מתחרט, והוא באמת אומר אי זכאי, אם הייתי זכאי, גמירתיה לשמעתא מעיקרא. אז הייתי מקבל את הדין הזה כבר בהתחלה כשאמרו לי את זה בשמו של רב ירמיה ולא הייתי נתלה דווקא באדם שאמר את זה, אלא הייתי בודק את הדין הזה לגופו. וזו הערה בסוגריים אני אוסיף רק, יש מגן אברהם שמאוד חביב עליי, שהוא אומר, מביא איזה גמרא בעצם, אבל הוא מביא את הגמרא הזאת להלכה והוא אומר שמותר להגיד דברים בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה, כדי שיקבלו ממנו, מותר לי להגיד את זה בשם מישהו שלא אמר, לשקר. יתלה באילן גדול. מה? יתלה באילן גדול. לא, אבל פה זה לא אמת. כן, אוקיי, אבל כי תלה באילן גבוה. כן, זה נכון, למרות שזה לא אמת, מותר לך להגיד את זה בשם אדם גדול כאילו שהאדם הגדול אמר את זה כדי שיקבלו ממך. ועכשיו זאת שאלה מעניינת, אני תמיד כשאני חושב על המגן אברהם הזה, אני שואל את עצמי איך זה יכול להיות. זאת אומרת יבוא איזה שהוא עם הארץ, יגיד לי תשמע, מותר לברור בשבת, את זה אמר לא יודע מה רב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים של אמריקה לפני כמה לא הרבה שנים כל כך. אז איך, אז מה, אז אני אכשל כי אני אסמוך על מה שהוא אמר ואני אברור בשבת כשהוא סתם עם הארץ שחושב ככה, ורב משה פיינשטיין לא אמר את זה, ומותר לו לשקר? רב משה? לכן אני רוצה לטעון שההיתר הזה של המגן אברהם נאמר רק במקום שבו ברור לי שלא יקבלו את זה ממני למרות שאמר את זה אדם גדול. זאת אומרת אם באמת מדובר במקום שבו כשאני אגיד את זה בשם אדם גדול בטוח השומע יקבל, אז ודאי שאסור לי לעשות דבר כזה. מותר לי לעשות את זה רק בהנחה שהשומע לא יקבל את זה בגלל למרות שאמר את זה אדם גדול. אז למה בכלל, אז בשביל מה בכלל דרוש ההיתר הזה? מה הוא מועיל לי? התשובה פשוטה. זאת אומרת אם אני אומר משהו ואני רואה שבן השיח שלי לא מוכן לקבל, הוא מזלזל בי או לא מקשיב. אני מעלה נימוקים, טיעונים שבעיניי הם טיעונים טובים, הבחור לא משתכנע, הוא לא חושב עליהם בכלל, הוא מזלזל בי. אני אומר לו, אתה יודע מה, את זה אמר רב משה פיינשטיין. ברגע שהוא ישמע שאמר את זה רב משה פיינשטיין הוא ישקול מחדש. זה לא שיקבל אוטומטית, הוא יכול לדחות את זה, אבל הוא כבר לא יזלזל. זאת אומרת הוא יקשיב לנימוקים והוא ישקול, או שיקבל אותם או שלא יקבל אותם. את זה מותר לעשות. זאת אומרת מותר לי להגיד בשם אדם גדול כדי שבן השיח שלי ישקול את הדברים שלי ברצינות אבל בסוף יגבש עמדה בעצמו. לכן אני לא אטעה אותו, הוא לא יקבל דברים רק בגלל שמישהו אמר. אבל למה אני בכל זאת עושה את זה? כדי שישקול ברצינות את הנימוקים שלי כשאני רואה שאין הקשבה לדבריי, אז אני נוקט בצעד כזה וזה מותר. זאת אומרת מהסיפור הזה יוצא דברים הפוך על הפוך. מהמגן אברהם הזה יוצא שדווקא לא נכון לקבל דברים כי אדם גדול אמר אותם. אתה צריך לדון כל דבר לגופו. אם אדם גדול אמר, זה כמובן יגרום לך לא לזלזל אלא לשקול את הנימוקים ברצינות, אבל בסוף אתה תגבש עמדה בעצמך. היום. היום הוא יקשיב לך ומחר הוא לא יקשיב לך יותר בגלל שאיבדת את האמינות שלך. אוקיי, תשקלי גם את השיקול הזה כשאת מחליטה אם לעשות את זה, אבל עקרונית זה מותר. לא שזה תמיד כדאי לעשות את זה, הוא אומר שאין איסור. רצוי להיתלות בגדול שכבר מת, שלא יכול להכחיש. מה, לא שומע? רצוי להיתלות בגדול שכבר מת. או שאני פוגש מישהו פעם אחת ואחרי זה הוא מפליג לי לאוסטרליה, אז הוא לא ישמע אותי יותר לעולם, אבל עכשיו אני רוצה לשכנע אותו. לא משנה, זה רק שאלה טכנית, טקטית, אבל עקרונית אין איסור בזה. זה בעצם מה שאומר המגן אברהם. עוד פעם, זה גמרא. המגן אברהם רק מביא אותה. זה סיפור מפורסם על רב שלום שבדרון, המגיד הירושלמי הידוע, שהוא אמר פעם בשיחה שלו שהוא שמע בשם החזון איש שמותר להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממך, וגם את זה הוא לא יגיד להם אם הוא באמת שמע מהחזון איש או לא. נהדר, כן. אז זה אגב יש עוד אנקדוטה אם כבר נכנסתי לעניין הזה. בתחילת המאה העשרים יצא כתב יד של הירושלמי על קודשים. אין לנו ירושלמי על קודשים, יש רק בבלי. עכשיו, לא יודע אם היה ונעלם או שלא היה אף פעם, בכל מקרה אלינו לא הגיע תלמוד, גמרא על סדר קודשים בירושלמי, רק בבלי. וגם הבבלי לא על כל המסכתות. בכל אופן אז מישהו זייף כתב יד של ירושלמי וכתב שם חידושים שלו בדיני קודשים, אבל בארמית ארץ ישראלית, בסגנון של הירושלמי, והוא פשוט הציג את החידושים שלו בתור תלמוד ירושלמי על קודשים, אבל הוא אמר שהוא מצא את זה בכתב יד, הוא לא גילה שזה חידושים שלו. אוקיי? עכשיו היה על זה, הוא היה כנראה איש מאוד מוכשר, והיו על זה ויכוחים גדולים אם זה אותנטי, זה לא אותנטי. הרוגאצ'ובר בסופו של דבר החליט שזה לא אותנטי. הסיפור מספר שהרוגאצ'ובר היה בקיא מופלג, אז הוא ידע שבכל פרק בירושלמי מופיע חכם שלא הופיע בפרקים הקודמים. יש לו איזשהו כלל כזה בירושלמי, לא בדקתי אם זה נכון, אבל ככה מספרים שהרוגאצ'ובר ידע. הוא בדק את זה בכתב יד הזה, ראה שזה לא נכון ויש לו איזה סדר מזויף. הכלי חמדה כתב על זה ספר שלם על הירושלמי הזה אם הוא מזויף או לא. עכשיו הנקודה היא שמאוד כעסו על הזייפן, ואני שאלתי את עצמי למה. לכאורה מותר לעשות את זה כמו שכותב המגן אברהם, כמו שאומרת הגמרא. הוא נתלה באדם גדול כדי שיקבלו ממנו את החידושים שלו, אז מה הבעיה? למה כעסו עליו? הוא עשה דבר מותר. הנקודה היא לאור מה שאמרתי כאן זה מאוד ברור, כי תלמוד, להבדיל מראשונים או אחרונים או פוסקים כאלה ואחרים, מה שמופיע בתלמוד יש חובה לקבל, יש לו סמכות הלכתית. ולכן פה כשאתה נתלה בחכם תלמודי, כשאתה אומר שזה התלמוד אומר, את זה השומעים יהיו חייבים לקבל, אז את זה אסור לעשות. ואסור להיתלות באדם גדול כשאתה יודע שהשומע יקבל את זה בגלל שאמר את זה אדם גדול. כל ההיתר לעשות את זה זה רק במקום שלשומע יש את החופש לשקול ולהחליט בסוף אם הוא מקבל את זה או לא. עכשיו אם מדובר בקטע תלמודי, אין לנו את החופש הזה, כי את התלמוד קיבלנו על עצמנו את הסמכות שלו, ולכן שם באמת כעסו עליו על זה שהוא זייף את הירושלמי קודשים. זה טקטיקה למשוך קשב ולא דווקא כדי שישמעו לי, זה יותר למשוך את הקשב. כן, לא רק קשב במובן של כמו בתלמידים שיקשיבו לי, אלא במובן שישקלו ברצינות את מה שאני אומר ואחרי זה יחליטו, ולא שיזלזלו בנימוקים שלי ולא יקחו אותם בחשבון. אז לא רק שיקשיבו אלא שגם יקחו אותם בחשבון, זאת אומרת שיהיו מוכנים לשקול אותם ברצינות. אז אני חוזר לפה, זה רק הערה בתוך סוגריים, כי פה נראה שהוא לא קיבל את זה כשזה נאמר בשם רבי ירמיה, ואותו דבר עצמו כשאמרו בשם רבי יוחנן הוא כן קיבל. אנחנו רואים שאפילו אביי, כן, אחד מגדולי האמוראים, יש לו איזושהי נטייה לקבל דברים מאדם שהוא מעריך אותו איכשהו, לא יודע. ולכן בעצם הוא עצמו מתחרט על זה אחר כך והוא אומר: אם הייתי זכאי, אז הייתי כבר מקבל את זה כשאמרו לי את זה בשם רבי ירמיה. למה? כי לא הייתי מקבל את זה מרבי ירמיה, הייתי צריך לשקול את זה ברצינות ולהבין שזה נכון. מה אכפת לי מי שאמר את זה, זה רבי ירמיה או רבי יוחנן? אני חושב שלפי מה שאני אומר עכשיו, אני חושב שהתשובה שהוא עשה, החרטה שהוא מביע כאן, זה לא על הזלזול ברבי ירמיה והכבוד רק לרבי יוחנן, אלא על עצם הגישה שנתלית באדם ולא בדברים לגופם. זאת אומרת, הוא היה צריך לדון בדברים לגופם ולא בדובר. מה אמרת? וגם רב נפקא מינה לגרסא דינקותא, כן? בסדר. וכבתה אין זקוק לה? שואלת הגמרא. ורמינו: מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה? כן, אתה אומר ש"כבתה אין זקוק לה", זאת אומרת אם היא נכבית אז לא צריך להדליק אותה מחדש. אומרת הגמרא למה? הרי כתוב מצוותה משתשקע חמה ויש גם זמן סיום, עד שתכלה רגל מן השוק. למה מציינים את זמן הסיום? לכאורה, משמע שאם היא כבתה אני צריך להדליק אותה עד שהיא תהיה דלוקה עד זמן הסיום, כן? עד שתכלה רגל מן השוק. אז על זה אומרת הגמרא כן, מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה? אומרת הגמרא: לא, דאי לא הדליק מדליק. הכוונה שאם הוא לא הדליק משעה ששקעה החמה, אז הוא יכול עדיין להדליק עד שתכלה רגל מן השוק. אבל זה מדובר על ההדלקה, אבל אם הוא כבר הדליק וכבתה, אז הוא לא צריך להדליק מחדש. אי נמי, תירוץ שני, לשיעורא. וככה אנחנו גם פוסקים להלכה, שניהם אנחנו פוסקים להלכה, שזה נאמר רק לשיעור כמה שמן צריך לשים בנר, אז צריך לשים שיעור שמן כזה שיחזיק מעמד משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. אנחנו פוסקים היום שזה משהו כמו חצי שעה. צריך לשים שמן שהדבר ידלוק פחות או יותר חצי שעה. אבל אם הוא נכבה, דלק רק עשר דקות ונכבה, לא צריך שהוא ידלוק בפועל וימשיך להידלק עד שתכלה רגל מן השוק, אלא רק מלכתחילה צריך לדאוג לזה שהוא יהיה יכול לדלוק את החצי שעה הזאת. ולכן למסקנה אנחנו פוסקים שכבתה אין זקוק לה. אוקיי. אבל אתם כבר מתחילות לראות כאן את הקשר למלאכת אפייה. כן, גם במלאכת אפייה אנחנו בעצם מדביקים פת בתנור ועכשיו יש איזשהו משך זמן שצריך להישאר בתנור כדי להיאפות. מיד עולה השאלה: רגע, האם ההדבקה כשלעצמה היא כבר מלאכת האפייה ואני כבר מתחייב? או שלא? אלא ההדבקה היא המלאכה אבל יש תנאי שזה ייאפה. או שאפילו זה לא. אלא: הדבקה עושה עבירה? כמו הדלקה עושה מצווה. בדיוק, בניסוח המקביל זה ממש אותו דבר. זאת אומרת ולכן כל מה שאמרנו בעצם על מלאכת אפייה עולה כאן בגמרא במפורש לגבי הדלקת הנר. יש פה בעצם איזושהי פעולה ראשונית שאותה אני עושה שזאת ההדלקה, כמו ההדבקה בפת, ואחרי זה יש זמן מסוים שזה צריך להישאר דולק כמו ששם זה צריך להיאפות. ואז או שזה תנאי שמגלה שההדלקה מלכתחילה הייתה מצווה, או שזה המשך של פעולת ההדלקה, אשו משום חציו של הנימוקי יוסף, או שבאמת רק ההדלקה כשלעצמה עושה את המצווה וזהו, ולא צריך שום דבר. אז כל האפשרויות האלה שעולות בקשר למלאכת אופה עולות גם בהקשר הזה של נר חנוכה. זה כמובן לא אומר שמה שהחלטנו בנר חנוכה זה גם יהיה ההגדרה של מלאכת אופה. ברור שהאפשרויות קיימות גם פה וגם שם, אבל גם אם ההכרעה במלאכת אופה זה נגיד כמו המנחת חינוך שהאפייה היא חלק מפעולת ההדבקה והמלאכה היא מלאכה מתמשכת, עדיין בחנוכה אפשר להגיד שהדלקה עושה מצווה, אחרי זה לא צריך לחזור ולהדליק וזה יכול גם לכבות והכל בסדר. אין תלות בין הסוגיות, יש דמיון. זאת אומרת האפשרויות השונות עולות גם פה וגם שם אבל ההכרעה היא בכל מקום לגופו, לא חייב להיות שההכרעה פה נכונה גם שם. אז זה לגבי הסוגיה של כבתה אין זקוק לה ואנחנו פוסקים להלכה כבתה אין זקוק לה. יש סוגיה אחרת שם בגמרא בהמשך: האם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה. וזה מה שהגמרא אומרת כאן. איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר. ושמואל אמר: מדליקין. יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב ואמר: טעמיה דרב משום ביזוי מצווה. כן, כשאתה בעצם מדליק נר מנר, אז אתה מבזה את המצווה כי כשאתה לוקח את הקיסם, הגפרור מה שנקרא אצלנו, אתה מדליק אותו מנר אחד, מעביר אותו ומדליק נר אחר. אז אתה בעצם מדליק… הגפרור הוא חולין, הוא לא נר של מצווה. כשאתה משתמש בנר של מצווה כדי להדליק גפרור, שהוא סתם במקום לשפשף אותו אתה משתמש בנר של מצווה, זה ביזוי למצווה. אתה בעצם משתמש במצווה לצורך חולין, שבסוף בסוף זה ישמש גם למצווה אחר כך, אבל כרגע אתה בסך הכל מדליק גפרור, אתה לא מדליק בזה נר חנוכה. הדבר הזה הוא ביזוי מצווה. זה אפשרות ראשונה. אמר להו: לא תציתו ליה. טעמיה דרב משום דקא מכחיש מצווה. הטעם הוא אחר, אלא מהו? מכחיש את המצווה. מה זאת אומרת? ההדלקה של הגפרור כשאתה מקרב את הגפרור לנר הראשון, אז האש עוברת לגפרור והאש של הנר הראשון יורדת, כן היא פוחתת, זה אש חלשה יותר. יותר, ואסור להכחיש מצוה. עוד פעם סוג של ביזוי אולי, אבל זה אסור להכחיש את המצוה. אז אומרת הגמרא איכא בינייהו, מאי בינייהו? מה הנפקא מינא? איכא בינייהו דקמדליק משרגא לשרגא. אם הוא מדליק את הנר ישירות מהנר הראשון, לא דרך גפרור או קיסם, אלא לוקח את הנר השני, מקרב אותו לראשון ומדליק. אז למה? מאן דאמר משום ביזוי מצוה, משרגא לשרגא מדליק. זאת אומרת אם הבעיה היא ביזוי מצוה אז אין פה בעיה, כי פה אני מדליק, משתמש בנר כדי להדליק נר, שזאת הדלקה שהיא מצוה. זה לא, זה לא הדלקה של משהו חולין, של הגפרור. זה לא נקרא לבזות את המצוה, להשתמש במצוה למצוה שהיא כמותה, זה לא ביזוי. מאן דאמר משום אכחושי מצוה, אבל מי שאומר שזה הכחשה של המצוה, כי הפחתה של עוצמת האש בנר הראשון, אז משרגא לשרגא נמי אסור. אז גם אם אני מדליק את זה ישירות לנר השני, אסור לעשות את זה, כי סוף סוף האש של הנר הראשון מתכחשת, או מכחישה, לא יודע, מוכחשת. אז זאת הנפקא מינא. בסופו של דבר הגמרא ממשיכה, מאי הוה עלה? כן, אני מדלג רגע קטע שפחות חשוב. מאי הוה עלה? אמר רב הונא בריה דרב יהושע, חזינא. אי הדלקה עושה מצוה, מדליקים מנר לנר. ואי הנחה עושה מצוה, אין מדליקים מנר לנר. זאת אומרת שאלו, אז אוקיי, אז מה ההלכה? מותר להדליק, אסור להדליק מנר לנר בגלל ביזוי מצוה או בגלל הכחשת מצוה? צריך לדעת, כי יש לזה נפקא מינות הלכתיות. אומר רב הונא בריה דרב יהושע, אני לא יודע להגיד לכם מה התשובה. אני רק יכול להגיד לכם במה זה תלוי. זה תלוי בשאלה אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. אם הדלקה עושה מצוה, אז אפשר להדליק מנר לנר כמו במקדש, כן, כמו בחנוכה כמו במקדש, כי כשאתה מדליק את הנר השני אתה בעצם עשית בזה מצוה, אז זה לא נקרא ביזוי מצוה. אבל אם הנחה עושה מצוה, אז בעצם כשהדלקת את הנר עדיין לא עשית מצוה, רק כשאתה מניח אותו במקומו אז אתה עושה מצוה. וכיוון שכך, אז אסור לך בעצם לעשות את ההדלקה מהנר הראשון. אז הוא טוען שזה תלוי בשאלה אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. וזאת שאלה מעניינת האם זה הולך לטעם של רק לטעם של הביזוי או גם לטעם של ההכחשה, אבל אני לא נכנס לזה כרגע. ואז הגמרא מתחילה, אוקיי, עכשיו רב הונא בריה דרב יהושע נתן לנו מכשיר לנסות וללבן את ההלכה הזאת. בוא נבדוק האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ומתוך כך מתברר לנו אם מדליקים מנר לנר או לא. ואז הגמרא מתחילה איבעיא להו, הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה? מתחילים לברר את השאלה האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. בסופו של דבר הגמרא אומרת, הגמרא מסיקה שהדלקה עושה מצוה. בין היתר הראיה שלה ועוד, פה אני קורא בסוף, לא נכנס כרגע לפרטים, מדקמברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, שמע מינה הדלקה עושה מצוה. שמע מינה. איך היו אמורים לברך אם ההנחה עושה מצוה? להניח נר של חנוכה. אז זה קצת מוזר לברך להניח נר של חנוכה. לא, כי אין לנו, בינתיים אתה מדליק את זה כדי, נדמה לי שמה שמתכוונים פה זה שהיה צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הדלקת נר של חנוכה, לא להדליק. יש הבדל בין למשל על קביעת מזוזה או לקבוע מזוזה. איך מברכים? אז הראשונים כבר מדברים על זה, שאם יש עליי מצוה על הגברא לקבוע מזוזה אז אני מברך לקבוע מזוזה, אבל אם יש דין רק שמזוזה תהיה לי בבית, לא שאני צריך לשים את המזוזה אלא צריך שמזוזה תהיה בבית, אז אני מברך על קביעת מזוזה ולא לקבוע מזוזה. בגלל זה גם בברית מילה מברכים על המילה ולא, וזה אולי אני אגע בזה בהמשך, יכול להיות. אני אגע בזה בהמשך. זה קצת תלוי מחלוקת ראשונים. בכל אופן, בכל אופן, אז לענייננו כאן, אז מנוסח הברכה נראה שהמצוה היא הדלקה, הדלקה עושה מצוה. כי אנחנו מברכים להדליק נר של חנוכה ולא על הדלקת נר חנוכה. אני לא חושב שהכוונה להנחה, לא חושב שנראה שלא יברכו שם על הנחה. והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. כן, אז אם הדלקה עושה מצוה, אז אם חרש שוטה וקטן, מישהו שפטור במצוות, הדליק את הנר, אז נכון שיש לי נר דולק בבית כרגע, אבל המצוה היא פעולת ההדלקה לא שהנר יהיה דולק. וכיוון שכך, פעולת ההדלקה נעשתה על ידי מישהו שהוא לא בר חיובא, חרש שוטה וקטן. אז לא עשה כלום, לא עשית מצווה, אתה צריך לכבות ולהדליק מחדש. אומרת הגמרא אישה וודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס, כן, למרות שזאת מצוות עשה שהזמן גרמה, כי זה רק חנוכה, זה מצוות עשה דרבנן שהזמן גרמה, נשים חייבות כי אף הן היו באותו הנס. פה כמובן יש הרבה הרבה מה להעיר על העניין הזה. א' במצווה דרבנן יש מחלוקת ראשונים האם נאמר גם כן הכלל שמצוות דרבנן שהזמן גרמה נשים פטורות. מחלוקת רש"י ותוספות. תוספות מביא ראיה נגד רש"י בין היתר מהגמרא כאן. הגמרא כאן נזקקת לנימוק מיוחד לחייב נשים בנר חנוכה, משמע שאם לא היה הנימוק המיוחד הזה נשים היו פטורות. אז רואים שגם במצוות עשה דרבנן שהזמן גרמן נשים פטורות. וזה קשה על רש"י שאומר שבמצוות דרבנן זה לא נאמר הכלל הזה. אוקיי? אז זה הערה אחת, הערה שנייה, מה זה הנימוק הזה שאף הן היו באותו הנס? זה מאוד מוזר. וב… לא יודע מה… באיזה נס אחר הן לא היו? זאת אומרת, הרי קרה נס לציבור, אז כל הציבור אמור לחגוג את זה, מה גם ההסבר שאף הן היו באותו הנס, הראשונים נכנסים מה זה אף הן היו באותו הנס, אז זה יהודית או לא משנה איך שלא נסביר את זה, אבל זה כאילו שהן היו שותפות בביצוע של הנס, לא שהן זכו גם הן יחד עם כלל הציבור בתוצאות של הנס. והשאלה היא למה צריך את זה? מה אכפת לי אם נשים היו שותפות בהתחוללות המאורע בביצוע המאורעות או שבסך הכל קרה נס לציבור, ציבור חוגג את הנס הזה והציבור זה כולל גם נשים. מה, למה צריך שהאישה תהיה שותפה אקטיבית בביצוע כדי לחייב אותה במצוות? אם זה לא היה, אז הייתי פוטר את הנשים מנר חנוכה? מה הן לא זכו מכוח הניצחון על היוונים או טיהור המקדש או מה שלא יהיה? כל הנימוק הזה הוא נימוק מאוד מוזר. אני חושד שזה נימוק שנאמר רק לתפארת המליצה. הרב, אתמול ראיתי משהו של הגרי"ז בדיוק בנושא הזה. שם הוא למד מהרמב"ם שכתב על חיוב בנר חנוכה נשים וכולי וכולל עבדים משוחררים. והוא למד מזה שהנפקא מינא זה שעבד רגיל שדינו הוא כמו אישה לכאורה לפי מה שאנחנו אומרים, גם הם היו חייבים כי גם היו באותו הנס. וזה שהרמב"ם כותב עבדים משוחררים ולא עבדים, זאת אומרת שיש פה חיוב מיוחד לנשים וזה חיוב יותר גדול מאשר הגברים, כי עצם זה שהן חוללו את הנס זה חיוב בפני עצמו ולא רק בגלל שגם הן ניצלו. כי אם היה כן אז גם עבדים לא משוחררים היו חייבים. אוקיי, אני שומע, אבל זה מאוד מוזר, זה מאוד מוזר כי השאלה היא למה צריך את זה. אני הייתי יכול להסביר אחרת. אני הייתי יכול להסביר שעבדים משוחררים לא היו באותו הנס, כי הם לא יהודים. גרים כן חייבים. מה? גרים כן חייבים. הרמב"ם כותב גר. כי גר נחשב כיהודי מלידה כבנו של אברהם אבינו הלכתית. הוא נחשב כבנו של אברהם אבינו. ועבד שמשתחרר הוא לא כמו גר לכל דבר? בדיוק, גם, נכון. לכן הוא חייב באמת. אבל עבד שלא השתחרר, אז נכון שהוא חייב במצוות כאישה, אבל הוא חייב במצוות כאישה זה לא אומר שהוא יהודי מלידה, אז לגביו צריך באמת סיבה לחייב אותו והסיבה לא קיימת. אבל באישה אני חושב שגם בלי הסיבה. מה שאת אומרת יכול אולי להסביר למה נזקקו לנימוק הזה שנשים היו שותפות אקטיביות, כי אם היו אומרים רק שגם הן שייכות לכלל ישראל הייתי חושב אולי שגם עבדים ככה. אבל לא יודע, יכול להיות, אני לא… אני רוצה רגע לשאול על החיוב הזה של להדליק, אני שמה רגע את הנשים בצד למרות שהן קשורות לזה, חובה על כל אחד ואחד להדליק? כי הניסוח פה הוא אישה וודאי מדליקה, ואחר כך כתוב נשים חייבות בנר חנוכה. אולי אם אמרנו שהמצווה היא ההדלקה עצמה, אז כל אחד צריך בפועל להדליק? ולא מה? לא הבנתי. נר איש וביתו את מדברת? כן. לא. נר איש וביתו. נגיד שיש אישה שיש לה בית והיא חיה לבד. לא, אני שואלת אם אבא מדליק הוא מוציא ידי חובה את הילדים שמעל גיל בר מצווה? כן, גם את הבנים וגם את הבנות באופן עקרוני. נר איש וביתו זה מספיק. מעיקר הדין. יש הידורים וזה תלוי במנהגים, אבל באופן עקרוני מעיקר הדין נר איש וביתו מספיק. פה הדיון מה קורה אם אישה חיה לבד בבית. או לא לבד בבית אפילו, שרק היא תדליק עבור כולם. כן, אם היא רק תדליק עבור כל בני המשפחה. אם היא חייבת, אז היא חייבת והיא כמו כל אחד. אבל לכאורה פה מהגמרא בכלל לא מדובר על נר איש וביתו, לכאורה כל אחד ואחד צריך להדליק. לא, לא, לא נכנסים פה בכלל לשאלה. יש חיוב נר חנוכה. לא נכנסים לשאלה כמה צריכים להדליק, איך ואיפה. זה אחר כך, זה סוגיות אחרות שם. אוקיי, אז בעצם על פניו נראה, על פניו נראה שאני לפחות הייתי אומר מסברא ששתי הסוגיות האלה בסך הכל שתי פנים של אותה מטבע. סוגיית קבתה אין זקוק לה וסוגיית הדלקה או הנחה עושה מצווה. מה זאת אומרת? אם הדלקה עושה מצווה, אז קבתה אין זקוק לה, כי כבר עשיתי את המצווה, הדלקתי. מה אכפת לי שאחרי זה נכבה? אבל אם הנחה עושה מצווה, זאת אומרת שהנר צריך להיות דולק, לא פעולת ההדלקה היא הנקודה, אלא הנר צריך להיות דולק, אז גם אם זה קבתה אני זקוק לה, כי הנר צריך להיות דולק. לכאורה הסוגיות הן בסך הכל שתי פנים של אותה מטבע. אבל בגמרא עצמה כמו שאמרתי קודם אין לזה בדל רמז. הגמרא לא קושרת את הסוגיות בשום צורה שהיא. נראה מהגמרא שאלו שתי סוגיות בלתי תלויות, אחרת היה צריך להביא ראיה. היה צריך להגיד מזה שאנחנו פוסקים שקבתה אין זקוק לה מוכח שהדלקה עושה מצווה. כשבדקו אם ההלכה היא שהדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה, מה הבעיה? יכלו להביא את מסקנת הסוגיה שקבתה אין זקוק לה ולהוכיח מכאן שהדלקה עושה מצווה. או להפך, אם רצו לברר אם קבתה זקוק לה או אין זקוק לה, שיביאו את המסקנה שהדלקה עושה מצווה ויסיקו מכאן שקבתה אין זקוק לה. אבל הגמרא לא עושה את זה. הגמרא מבררת כל סוגיה כזאת לחוד, מגיעה למסקנה לחוד. נכון שבסוף יוצא שאנחנו פוסקים באופן שהוא במקרה נראה מתאים, כי אנחנו גם פוסקים קבתה אין זקוק לה ואנחנו גם פוסקים שהדלקה עושה מצווה, שזה לכאורה מתאים. אבל המהלך של הבירור מראה שאין באמת קשר בין שני הדברים האלה, זה מקרה. זה מכיוון אחד. עכשיו למה באמת לא יהיה קשר בין הדברים האלה? איך אפשר להבין את זה באופן שאין קשר בין שתי הסוגיות? אז אפשר להבין את זה וזה שוב פעם מחזיר אותי לגדרי אפייה, למלאכת אופה. אם אני אומר הדלקה עושה מצווה, זה לא אומר שאין תנאי שזה ידלוק חצי שעה, נכון? ההדלקה היא פעולת המצווה ובלבד שאחר כך זה דלק חצי שעה, כמו במלאכת אפייה. ההדבקה עושה עבירה ובלבד שזה נשאר שם חצי שעה עד שהוא נאפה. אותו דבר. ואז מה? אם במקרה הנר כבה, אני אצטרך להדליק, למה? כי אני צריך לדאוג לזה שהתנאי יתקיים, אחרת ההדלקה שלי לא תעשה מצווה. ואז יכול להיות שהדלקה עושה מצווה ובכל זאת אם קבתה זקוק לה. וכנ"ל גם להפך, יכול להיות שהנחה עושה מצווה אבל אם קבתה אין זקוק לה. אחרי שהנחתי זה כבה, לא צריך להדליק כי הנחתי כבר, הכל בסדר, אז אין זקוק לה. נכון שאם זה כבה לפני שהדלקתי, אז ברור שצריך להדליק, ורק אחר כך לפני שהנחתי, סליחה, אז ברור שאני צריך להדליק כי אני צריך להניח את זה כשהוא מודלק, או להדליק את זה כשהוא מונח, לא משנה מה. אנחנו עושים בדרך כלל הפוך, אנחנו מדליקים כשזה כבר מונח, שזה מבחינתנו גם הנחה, לא חשוב, ההדלקה פה היא ההנחה. אבל אם הדלקתי במקום אחד והעברתי את זה למקום אחר, אז השלב שבו נעשית המצווה היא ההנחה, ולכן אם ברגע ההנחה הנר היה כבוי, אז ברור שאני צריך להדליק. אבל אם אחרי ההנחה הוא נכבה, אחרי ההנחה הוא נכבה, אז אפשר להגיד שלא צריך להדליק, מה הבעיה, כבר הנחתי. לכן מהסוגיות עצמן נראה שאין קשר ובאמת ברמה המהותית לא חייב להיות הקשר. מצד שני קשה להתעלם מהזיקה שיש בין שתי הסוגיות. יש איזושהי זיקה בין שתי הסוגיות ולכן זה לא עד כדי כך מפתיע שהשולחן ערוך, זה מפתיע לאור הגמרא אבל מבחינת הסברה כשלעצמה זה לא מפתיע שהשולחן ערוך כשהוא מביא את ההלכות האלה בתרס"ג, סימן תרס"ג, לא שנת תרס"ג. לפי הגמרא שהביאו את הדוגמה על שבת, שנרות דולקים מתחילת שבת וממשיכים לדלוק גם במוצאי שבת, אז למה צריך להדליק את זה מחדש? כאילו אם ההנחה היא העיקר, לכאורה לא צריך להדליק מחדש, ואז זה כן קשור ל… אבל בנר שבת את צריכה את האור, את מדליקה כדי להשתמש לאורם. אני יכולה להדליק את זה מאתמול. בסדר, תדליקי מאתמול, אבל עדיין את צריכה שהאור יישאר. בסדר, אבל אז עיקר המצווה היא לא ההדלקה אלא ההנחה. טוב, אז אולי בנר שבת צריך לדון לחוד. אכן דנו בזה לחוד, את צריכה לכבות ולהדליק שוב. נכון שנפסק שצריך לכבות ולהדליק שוב, אז נפסק שבנר שבת זה לא כמו נר חנוכה, מה הבעיה. לא, אני מדברת על נר חנוכה שהדלקנו אותו לפני שבת. נר חנוכה, זה התרומת הדשן. רגע, נגיע, נגיע. אני מקווה שנגיע. זה בסוף. אז ככה, בשולחן ערוך כן קושר את שתי ההלכות האלה, הוא אומר הדלקה עושה מצווה. לפיכך, אם כבתה קודם שעבר זמנה, כמובן כבתה בתוך החצי שעה, אינו זקוק לה, כי אם כבתה אחרי החצי שעה אז לכל הדעות לא זקוק לה. ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת, שעדיין הוא מבעוד יום, אינו זקוק לה, זה התרומת הדשן. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה, אין לברך עליה. בסדר? כי אתה בעצם לא חייב להדליק, אז וודאי שאתה לא מברך על זה, כי זאת הדלקה שלא נצרכה. אז השולחן ערוך נראה שקושר את דין הדלקה עושה מצווה עם הפסק של כבתה אין זקוק לה, שזה מאוד מפתיע, כי בגמרא זה נראה לא קשור. אבל שולחן ערוך הבין שזה כן אותו דיון. ומה הרעיון שעומד מאחורי זה? כנראה השולחן ערוך הבין שהוויכוח בשאלה אם הדלקה או הנחה עושה מצווה, זה בעצם הוויכוח בשאלה מה היא המצווה. המצווה היא ההדלקה או המצווה היא שיהיה דלוק ולא משנה לי ההדלקה. ואז אם זה הדלקה או הנחה עושה מצווה, ולפי זה אפשר להבין שאם הדלקה עושה מצווה, אז אם כבתה אין זקוק לה, למה? כי את פעולת ההדלקה כבר עשיתי. אבל אם הנחה עושה מצווה, כלומר המצווה היא שזה יהיה דלוק, אז אם כבה, אני צריך להמשיך ולהדליק אותו מחדש כדי שהוא יהיה דלוק. וזו שאלה שעולה גם בהקשרים אחרים, למשל הבאתי לכם את ההקשר של מילה, בברית מילה. בהקשר של מילה גם שם דנים בשאלה האם המצווה היא למול או המצווה היא שהבן אדם יהיה מהול. זאת אומרת פעולת המילה היא רק האופן לדאוג לזה שהוא יהיה מהול, אבל בעצם המצווה היא לא לעשות את פעולת המילה אלא שהוא יהיה מהול. לדוגמה יש גמרא, לא הפניתי אתכם לשמה כי זה קצת ארוך וצדדי, אבל יש גמרא בשבת בקל"ג, הגמרא מדברת שם בשאלה האם מלים תינוק ויש ציצים שלא מעכבים את המילה. זאת אומרת יש חתיכות עור שאם לא הורידו אותם עדיין ברית המילה כשרה. אבל יש הידור להוריד גם אותם. המילה יותר מהודרת אם מורידים הכל. עכשיו נגיד שמישהו מל ונשארו ציצים שלא מעכבים את המילה, אז בגמרא כתוב שלא חוזרים על זה. בשבת. לא תמיד. מה לא שומע? בשבת או תמיד? עכשיו אני מגיע, זו השאלה. עכשיו בפשט הגמרא נראה שמדובר על שבת, כי ברגע שזה שבת, אז הרי את המילה כבר עשית. עשיית מילה דוחה שבת, זה איסור אבל זה דוחה שבת. אבל פה אחרי שכבר יצאת ידי חובה, לחתוך את הציצים הלא מעכבים זה לא חלק מפעולת המילה ההכרחית, זה רק הידור. על הידור לא מחללים שבת. אבל ביום חול לפי זה, ביום חול כמובן גם על ציצים שלא מעכבים חוזרים כי זה הידור, תחתוך גם אותם כדי שיהיה מהודר. אז כך באמת כותב הטור. אבל הרמב"ם כותב שעל ציצים שלא מעכבים את המילה לא חוזרים נקודה. הוא לא אומר שלא חוזרים בשבת, הוא אומר לא חוזרים בכלל. והשאלה היא מה הרעיון מאחורי זה. אז פה יש גם בית הלוי וגם הנכד שלו הגרי"ז, הגרי"ז מבריסק, הבית הלוי זה אבא של רב חיים מבריסק והגרי"ז זה הבן של רב חיים מבריסק, זה הנכד של הבית הלוי. שניהם מסבירים את המחלוקת הזאת באופן דומה. הם תולים אותה בשאלה האם אפשר לעשות הידור למצווה אחרי שסיימתי את עשיית המצווה או שההידור צריך ללוות את עשיית המצווה עצמה. זה יכול להיות השלמה ולא הידור. שומע? זה יכול להיות השלמה ולא הידור. לא, זה הידור כי המצווה מושלמת. כן בסדר, זה לא נצרך, זה לא מעכב, זה רק להדר. עכשיו השאלה האם אני יכול אחרי שגמרתי את פעולת המילה עדיין לעשות השלמה כדי לעשות הידור או שאם גמרתי את פעולת המילה גמרנו. את המצווה עשיתי, אי אפשר להדר אותה אחרי שכבר המצווה נעשתה. אוקיי? אז לכן זו השאלה. עכשיו אחד מהם, לא זוכר כבר מי מהם מסביר איך, אחד מהם אומר שזה הוויכוח בין הרמב"ם לבין הטור. הטור טוען שההידור יכול להיעשות אחרי שגמרת את המצווה ולכן אם גמרת את המילה ופתאום ראית שהציצים נשארו אתה בעצם צריך לחזור כי יש הידור מצווה. בשבת אל תחזור כי הידור מצווה לא מצדיק. חילול שבת, אבל ביום חול ודאי שתחזור, צריך להדר את המצווה. הרמב"ם טוען שגם בחול אתה לא חוזר. למה? כי אחרי שנגמרה המצווה זה לא הידור כבר. אז גם ביום חול אין טעם לחתוך, יותר מזה, אסור אפילו לחתוך, כי זה חובל. אם אין מצווה, אז מה פתאום לחבול בתינוק הזה אם אין פה בכלל מצווה? לכן אל תחזור גם ביום חול. אז הוויכוח ביניהם הוא בשאלה בדיני הידור מצווה, האם הידור מצווה יכול להיעשות אחרי שמסיימים את המצווה או שהידור המצווה צריך ללוות את עשיית המצווה עצמה? עכשיו כמובן שהניסוח הזה מניח שמה היא המצווה? למול ולא שיהיה מהול, נכון? כי הרי אם המצווה היא שיהיה מהול, אז ברור שאחרי שגמרתי למול כדאי לחתוך את הציצין שלא מעכבין, כי אני מהדר את היותו מהול. זה לא אחרי גמר המצווה, זה המצווה להיות מהול, אז יש בהחלט מקום להדר את זה גם אחרי שגמרתי את החיתוך, כי המצווה עדיין מתקיימת כל עוד הבנאדם מהול, אז אני רוצה שהמצווה תתקיים באופן מהודר. לכן ברור שההסבר הקודם הניח שהמצווה היא לעשות את פעולת המילה ולא להיות מהול. עכשיו השני מביניהם, עוד פעם, הוא הסבא או הנכד, אני לא זוכר מי, מסביר הפוך. הוא אומר לכל הדעות אי אפשר להדר אחרי קיום המצווה. המחלוקת של הרמב"ם והטור זה בשאלה מה היא המצווה? האם המצווה היא למול, ואז אין מה להדר אחרי שכבר מלת, או שהמצווה היא להיות מהול, ואז אפשר להדר גם אחר כך, כי סוף סוף אתה עדיין בזמן קיום המצווה. המצווה היא להיות מהול. לפי הסיפור שהבאת על דוד המלך, אז דוד המלך הוא להיות מהול. להיות מהול לכאורה, שהמצווה היא להיות מהול. כן. כמו שאתה יודע, מדרשים קשה להביא ראיות, מדרש יכול להגיד תראה, אני אפוף במצוות שכבר נעשו, זה לא בהכרח אומר שאני כרגע מבצע את המצווה. מדרשים אפשר לדחות, זה לא ראיה חזקה. אם אדם קנה לולב, אם אדם קנה לולב או ציצית ופתאום הוא ראה יותר מהודרת, לולב יותר יפה או ציצית, אז לכאורה הוא לא צריך לקנות חדש, זהו, הוא עשה כבר את המצווה. פה נכנס, פה נכנסת החוליה האמצעית. בין הבית הלוי להרב מבריסק יש את רב חיים מבריסק. הבן שלו והאבא של ההוא. והוא דן בשאלה הזאת. ידוע בשם רב חיים, מה קורה כשיש לך שני אתרוגים? אחד כשר ומהודר, אחד כשר ולא מהודר, והשני מהודר אבל יש ספק לגבי כשרותו. נגיד סתם אני לא יודע אם הוא מורכב, ומורכב אתה לא יודע אם מורכב הוא כשר או לא, אבל הוא מאוד מהודר. זאת אומרת, אתה רואה שהוא יפה. מה לעשות עכשיו? אתה רוצה לקיים מצווה מהודרת. אומר רב חיים, לכאורה, תיטול את האתרוג הכשר ואחרי זה תיטול את האתרוג המהודר ותהדר את המצווה. אומר לא, תעשה הפוך. למה? כי אם תעשה ככה, ברגע שנטלת את האתרוג הכשר כבר קיימת את המצווה. אתה כבר לא יכול להדר אותה אחר כך עם האתרוג המהודר. לכן מה שיש לעשות זה הפוך. לקחת אתרוג שלא, שספק אם הוא כשר אבל הוא מהודר וליטול אותו, ואז ליטול את האתרוג הכשר על הצד שהראשון לא היה כשר כדי שתהיה בטוח שיצאת ידי חובה. ואז, אם הראשון היה כשר אז עשית מצווה מהודרת, ואם הוא לא כשר אז לפחות עשית מצווה כשרה. אוקיי? אז לכן ככה הוא טוען, אבל למה זה לא נוגע אלינו? זה האמת שכבר בבית הלוי מתחיל הדיון הזה, רב חיים רק ממשיך. אבל למה זה לא נוגע אלינו? זה לא נוגע אלינו. כי אתה עושה את המצווה בכל יום מחדש. מה? כי מקיימים את המצווה בכל פעם מחדש. כן, הרי ברגע שנטלת את האתרוג אז כבר יצאת ידי חובה. כשאתה לוקח אתרוג מהודר לא הידרת את האתרוג הראשון. לקחת אתרוג אחר שהוא מהודר. באיזה מובן זה מהווה הידור למצווה שכבר קיימת? כאן לכל הדעות אי אפשר להדר אחרי קיום המצווה. זה לא קשור לוויכוח שדיברנו עליו קודם של הרמב"ם והטור. הרי אתה כבר עשית את המצווה עם האתרוג הכשר. עכשיו אתה לוקח אתרוג אחר שהוא מהודר, ומה זה יעזור? הרי אתה לא מהדר את האתרוג הראשון. האתרוג הראשון שנטלת הוא היה כשר ולא מהודר וגמרנו. עכשיו אתה רוצה לעשות את המצווה מחדש? אתה לא יכול לעשות את המצווה מחדש, היא כבר נעשתה. לכן כאן לכל הדעות אי אפשר לעשות את זה אחר כך. לכל הדעות חוץ מדעתי. זאת אומרת לדעתי כן אפשר לעשות את זה אחר כך, אבל זה דורש שיעור נפרד. אני לא רוצה להיכנס לזה, זה דיון אחר. יש למשל, יש ראב"ד שאומר מאוד מעניין. כתוב בגמרא בתחילת פרק שני של קידושין, הגמרא אומרת שמצווה בו יותר משלוחו, כשאדם מקדש אישה, מצווה בו יותר. מאשר על ידי שליח, למרות שגם על ידי שליח זה קידושין תקיפים. הראב"ד שואל מה קורה אם מישהו קידש על ידי שליח ואז האישה מגיעה או שהוא מגיע אליה, לא משנה, הם נפגשים, אומר הראב"ד שיקדש אותה שוב בעצמו. עכשיו מה זאת אומרת שיקדש אותה שוב בעצמו? כי מצווה בו יותר מבשלוחו זה יותר מהודר. מה זאת אומרת? היא כבר מקודשת לו. הרי השליח כבר קידש אותה. איך הוא יכול לקדש אותה עוד פעם כשהיא כבר מקודשת? זה מקביל לאתרוג של רב חיים, נכון? הרי את האתרוג הכשר כשנטלתי כבר יצאתי ידי חובה, את המצווה קיימתי. עכשיו אני רוצה לקחת אתרוג מהודר ולהדר את המצווה. אני לא יכול, כבר נטלתי, כבר יצאתי ידי חובה, המצווה כבר נעשתה. זה לכל הדעות לא שייך. אבל רואים… רגע, אז פה אין הידור? רגע, במקרה הזה אין הידור? אז אני אומר, לכאורה לפי התשובה שלו, תעצרי ברחוב תלמיד חכם ותשאלי אותו הוא יגיד לך לא שייך לעשות דבר כזה. מעט מאוד אנשים מכירים את תשובת הראב"ד הזאת, זה מופיע בריב"ש בכמה מקומות. ויש לי הסבר למה זה נכון, ולכן אמרתי שאני חומב שאפשר אפילו לקחת את האתרוג המהודר אחרי שלוקחים את האתרוג הכשר. אבל זה רק אנקדוטה, בוא נחזור לענייננו. מה אני רוצה לומר מכאן? מה שאני בעצם רוצה לטעון שגם לגבי מילה יש את אותו דיון, האם המצווה היא למול או המצווה היא להיות מהול. כאן כמובן אין מה לדון בשאלות של האפייה והתנאה וכל הדברים שדיברנו עליהם קודם, כי ברור שברגע שאתה מלת אז אתה גם נהיית מהול. אין פה איזה פער זמן שצריך לחכות עד שהבן אדם נהיה מהול. כמו באפייה, כמו בהדלקת נר חנוכה שצריך לחכות חצי שעה. לכן זה לא רלוונטי כל הניסוחים האחרים. פה רק השאלה בטהרתה, האם המצווה היא על פעולת המילה או שהמצווה היא על התוצאה של להיות מהול. אלה שתי האפשרויות שעולות כאן. ובמובן הזה, ההידור לא שייך להיעשות אחרי… אם ההידור לא שייך להיעשות אחרי מצוות המילה, אז בעצם אי אפשר לעשות את ההידור אחר כך. אוקיי, אז כנראה… אגב, הרב מבריסק, איפה הוא מביא את זה? הנכד. איפה הוא מביא את הדיון הזה? בהלכות חנוכה לרמב"ם. הוא מביא את הדיון הזה בהלכות חנוכה, כי בהלכות חנוכה הוא מדבר על אותו מצב אחרי שכבר הדלקת נרות ופתאום אתה רוצה להדליק עוד נרות כדי לעשות מהדרין מן המהדרין. אי אפשר, הוא אומר. כי כבר הדלקת נר אחד ואחרי רבע שעה נזכרת שבעצם לא הידרת. אתה רוצה להדליק שוב עוד נרות כדי לעשות מהדרין מן המהדרין? אין, איבדת. כי ברגע שקיימת את המצווה, אז המצווה כבר קוימה. אתה לא יכול עכשיו להדר אותה אחרי שהיא כבר קוימה. זה כמובן מניח שהמצווה היא להדליק ולא שיהיה מודלק. נכון? ובאמת זה מה שפוסק השולחן ערוך, שהדלקה עושה מצווה ולכן אם כבתה אין זקוק לה. מה אמרנו שהשולחן ערוך לומד? שהדלקה עושה מצווה פירוש הדבר שהפעולת ההדלקה היא המצווה. ולכן מזה באמת נגזר שאם כבתה אין זקוק לה, כי גמרת את המצווה, זה אפילו לא מותנה בזה שזה יודלק. מה כן צריך? צריך שבשעה שאתה מדליק, ברגע שאתה מדליק, כמות השמן תהיה כזאת שתספיק לחצי שעה דליקה. זה כן. אבל זה תנאי בפעולת ההדלקה. לא צריך שזה ידלק בפועל חצי שעה. אם אתן זוכרות אגב, גם לגבי הגדרת מלאכת אפייה אני רציתי לטעון שאם אני שמתי את באחד הניסוחים, שאם שמתי את הפת בתנור באופן כזה שהיא בטוח תיאפה תוך חצי שעה, אז אפילו אם בסוף היא לא נספתה… נאפתה, אני נסקל. כך רציתי לטעון בשיטת רש"י אם אתן זוכרות. הרי רש"י אומר שאפילו אם יש איסור לרדות את הפת חייבים סקילה, למרות שמה שאני לא רודה את הפת זה בגלל האיסור, אז לכאורה אני אנוס. למה אני חייב סקילה? זה מה שהתוספות שואל. והתוספות באמת אומר שלא חייבים סקילה. אני רציתי לטעון שלפי רש"י אפילו אם הוא ירדה את הפת הוא יהיה חייב סקילה. לא רק אם הוא לא ירדה בגלל האונס אלא אפילו אם ירדה בפועל, הפת לא תיאפה. יכול להיות שעדיין הוא יהיה חייב סקילה. ולמה? כי בסופו של דבר כשהוא שם את הפת בתנור, כשהוא הדביק אותה בתנור, הוא עשה פעולה שבאופן עקרוני אמורה להביא לפת אפויה. וזה מספיק, זהו. הנה החברותא שלי, רק רגע. הנה החברותא חומצה. מה שאמרתי שם ברש"י זה שהדבקת הפת, אם היא נעשית באופן כזה שהפת תישאר והיא תיאפה, אז ההדבקה כשלעצמה היא האיסור, לא צריך שהפת תיאפה בפועל. מה שצריך זה שההדבקה תהיה כזאת שתאפשר לפת להיאפות. ואז במצב כזה אפילו אם אני ארדה את הפת. ואני לא אתן לה להיאפות, זה לא משנה, כי ברגע שהדבקתי את הפת עשיתי פעולה שיכולה להביא לאפייה. וזה כשלעצמו איסור. זה מקביל למה שאנחנו מדברים כאן. כי מה אנחנו אומרים כאן, כשאני מדליק את הנר עשיתי פעולה של מצווה. אז למה צריך שיהיה שמן שמספיק לחצי שעה? הרי לא צריך שזה ידלוק בפועל. גם אם זה כבה אחרי עשר דקות יצאתי ידי חובה. אבל כן צריך שכמות השמן תהיה חצי שעה. למה? כי צריך הדלקה כזאת שתאפשר לנר לדלוק חצי שעה. רק הדלקה כזאת היא פעולת הדלקה שהיא מצווה. לא צריך שהנר ידלק. וזה לא תנאי שהנר ידלוק בפועל, אלא שההדלקה תהיה פעולה שמאפשרת לו לדלוק חצי שעה, כי אחרת זאת לא הדלקה משמעותית. ואותו דבר עם מלאכת האפייה בהדבקה. ממש כל הדברים שראינו שם עולים פה, זה ממש אחד לאחד. יש לי שאלה, איך שחשבתי על הסוגיה הזאת חשבתי פתאום שזה ממש קשור לסוגיה שאנחנו מדברים עליה. יש לי שאלה, לא מעלים פה בכלל את עניין פרסומי ניסא. נכון? למה? אבל עם כל עם כל אם אני לא טועה כל העניין של ההנחה זה פרסומי ניסא. זאת אומרת שאם הנר לא דולק אז אין פרסום נס? כן. אני צריך לעשות פעולה שמפרסמת את הנס. לא צריך שהנס יתפרסם בפועל. אני צריך לעשות פעולה שביכולתה לפרסם את הנס. אם בסוף הנס לא התפרסם אז לא. זה הגדרה מאוד מעניינת ואני זה הצעד הבא שלי, אני אגיע לזה. אז יש לי עוד שאלה, זה טיפה'לה אחורה. איך איך אנחנו אז מי שנוהג שכל אחד מדליק זה לא רק הידור, זה מהדרין מן המהדרין. ואחרי שהדלקנו חנוכייה אחת בבית, אז כאילו אחרי שקיימנו את המצווה, איך אנחנו מהדרים? אם זה נעשה בתוך כדי דיבור, זה הסוגיה הקודמת שראינו, נכון? עם ההתראות עם חמש קורחות. אם אתה עושה פעולה מתמשכת או אפילו כמה פעולות שנעשות ברצף עובר על ההתראה, נכון מה שראינו שם? אז הם מבחינתי הכל משתייך להדלקה הראשונה. זאת אומרת אם אני אעשה פעולה של הדלקת חנוכייה אחת ואז את מדליקה את שלך ואז הילדים מדליקים את שלהם וכן הלאה, הכל הכל מצטרף לפעולת ההדלקה הראשונה וזה נקרא מצווה מהודרת. אבל אם הלכתי, עברתי עכשיו לסדר היום, ופתאום נזכרתי רגע אבל יש מהדרין מן המהדרין, צריך להדליק עוד חנוכיות, אבוד. ככה לפחות הרב מבריסק טוען שאבוד. עוד פעם, לא כולם מסכימים. זה נתון במחלוקת. אם אז יוצא מזה שאם יבוא בן אחד בחצות הלילה, אז הוא לא ידליק לעצמו? מה עוד פעם? אם יבוא אחד הילדים בחצות הלילה. נכון. לפי זה הוא לא ידליק לעצמו בברכה. מה שהוא יכול זה להדליק, אולי לפרסם את הנס, אף פעם לא מזיק לעשות עוד אבל ולשיטות מסוימות יכול להיות שהוא יכול אפילו להדליק בברכה. יש כאלו שאומרים שאפשר להדר גם אחרי הפעולת המצווה ושלמה זה משנה נר איש וביתו, האם על הגברא יש גם חיוב? יש פה הרבה הרבה מה לדון. מה זאת אומרת? אבל אני מברכת על ההדלקה. מה? לא הבנתי. עידית, את לא מברכת על ההדלקה? ברור שכן. מברכי, למה לא? על זה אני שואלת. זה לכאורה ברכה לבטלה, כי אם נגיד אחד בבית בירך אז כולנו מדליקים, אם אמרתי אמן למה אני צריכה לברך עוד פעם? לא צריכה, אבל את יכולה. את יכולה לא להתכוון לצאת ידי חובה בברכה שלו ולברך בעצמך. אז זה מה שעכשיו שאלתי בדיוק את השאלה, אם יש לך איזשהו בן שמגיע ב-12 בלילה, אז הוא יכול להדליק ולברך? הוא יכול להדליק, אבל אחרי שהמצווה נעשתה, מה שהוא מדליק הוא גם לא הידור מצווה, הוא כלום. אז אין על מה לברך. למה? אם הוא החליט שהוא לא יצא ידי חובה של המשפחה אז הוא יכול לברך? אז זה כל הרצף של ההדלקה. נר איש וביתו, הבית יצא ידי חובה. זה אמרתי שזה תלוי בשאלה אם זה חובה על הבית או חובה על הגברא בבית. אני לא נכנס עכשיו לכל ההגדרות האלה. אבל אני אומר, כשאת מדליקה נגיד יחד עם בן זוג שלך ושניכם מדליקים ובביחד זאת הדלקה מהודרת כי אתם עושים נר לכל אחד ואחד. אז אין בעיה, כל אחד מכם יכול לברך כי שניכם עושים ביחד את המצווה. את יכולה כמובן גם לצאת ידי חובה ממנו והוא יכול לצאת ידי חובה ממך, אבל אם אתם רוצים לא לצאת ידי חובה ולברך כל אחד לחוד, בסדר. הרב השווה את זה לחמש אומנות או חמש קורחות שדיברנו בשיעור קודם, שזה ברצף. אז בעצם הטענה, השאלה שעולה כרגע זה באמת השאלה שהעלתה יעל. יש פה משהו נורא מוזר בעניין הזה. הרי הרעיון של נר חנוכה אנחנו שמים אותו בחלון כדי שיהיה פרסומי ניסא וכל הדברים האלה. ובעצם אומר לנו השולחן ערוך, ועוד פעם, בגמרא עצמה אפשר היה להתווכח, אבל בשולחן ערוך זה כתוב בצורה… הכי ברורה, מה שמעניין אותי זה שתדליק, מצידי אחרי זה שלא ידלוק שנייה אחת. אתה צריך להדליק באופן שיכול להספיק לחצי שעה. בפועל, מצידי שנייה אחת גם טוב. למה? לכאורה הייתי מצפה שההדלקה, ההגדרה תהיה שהנר יהיה דולק. זאת אומרת המטרה היא לפרסם את הנס. אתה כמובן צריך להדליק, אתה צריך להדליק כי אחרת לא יהיה נר שידלוק. אבל בסוף בסוף המטרה היא שהנר יהיה דולק. כמו במילה, אתה צריך למול, אבל המטרה היא שהתינוק יהיה מהול. שם אומרים לו יש מחלוקת. אבל בנר חנוכה ממש הייתי מצפה שההגדרה תהיה שהנר יהיה דולק ולא שאני אדליק. אבל איך זה שהנר ידלוק חצי שעה? צריך לכתחילה נר שדולק חצי שעה, אומרת שצריך לכתחילה נר שדולק חצי שעה. לא צריך. שיוכל לדלוק, מספיק שמן כדי שיוכל לדלוק חצי שעה. אבל אם הוא כבה, ואפילו שאת יכולה להדליק, אין שום צורך, את לא צריכה להדליק. ובמציאות איך זה הסתדר? פעם איך הדליקו נרות חנוכה? בחורף, ברור שהנרות יכבו. אדם מדליק בפתח הבית, משמאל למזוזה, למה שהנרות לא יכבו? לא היו אז את תיבות הזכוכית האלה. כמובן שהם עשו את זה באופן שזה לא נכבה, זה ברור. עשו את זה מאחורי חלון, או שהם כן עשו את זה מאחורי דלת זכוכית, או שעשו את זה באופן שזה לא נכבה. היה דלת זכוכית בתקופת המשנה? אני באמת שואלת. גם היום הסיפור הזה של הזכוכית הזאת לא תמיד זה מחזיק, ואני חושבת שפרקטית, פרקטית כאילו לכתחילה תנסה לדאוג שזה ידלוק חצי שעה, אבל פרקטית יודעים שהרבה פעמים יש את התקלות האלה, ולכן בדיעבד אם זה לא דלק. מה זה? תדליקי שוב. הרי המטרה שיהיה דולק. אני אגב זכוכית זה משהו די עתיק. אני לא יודע מתי התחילו את זה, אבל זכוכית הייתה די מזמן. אני לא יודע מתי בדיוק. בזמן הרומאים זה כבר היה מוצר מאוד יקר, היא הייתה רק בבתים של עשירים. נכון, אני לא חושבת שאפילו חלונות. אבל מה זה משנה? זה לא משנה כלום. זה משנה כי פרקטית בן אדם לא עמד חצי שעה וכל רגע הדליק את הנרות בחורף שיורד גשם כמו אתמול למשל. אדם שמדליק את הנר במקום שבו יש רוח והנר בטוח יכבה לא יצא ידי חובה. כך שממה נפשך זה לא יעזור לו. הנר צריך לדלוק באופן כזה שמלכתחילה אם לא יקרה כלום הוא ידלוק חצי שעה. אם את שמה אותו במקום שהוא בטוח לא ידלוק לא יצאת ידי חובה. זהו, אני מה שאני הבנתי כל הדיון הזה פה אם זה על מה נקראת העשייה של המצווה אם זה להדליק או הנחה, זה בשביל לדעת במקרה ש- כדי לדעת את ההלכות האלה על דינים אחרים. אבל לכתחילה נר צריך כדי שההדלקה תהיה משמעותית הוא צריך לדלוק חצי שעה. יש סוגי שמנים שלא מדליקים אותם כי הם לא דולקים חצי שעה או כל מיני כאלה. אבל כן שלכתחילה המצווה היא יש כמויות שמן. כמויות של שמן כדי שידלק יפה. יש. אבל שלא דולקים חצי שעה. שהם לא עולים יפה, כן. אז אבל כאילו לכתחילה נר כדי שההדלקה מצוות ההדלקה תהיה משמעותית הוא צריך לדלוק חצי שעה וזה הכל. התשובה היא לא, לא נכון. הדלקה עושה מצווה ואם כבתה אין זקוק לה. אם היא כבתה לא צריך להדליק. כבתה אין זקוק לה, בגלל שהמצווה היא להדליק אבל לכתחילה ההדלקה תהיה משמעותית. את יכולה להחליט לעצמך שלכתחילה את רוצה להדליק מחדש, זה בסדר, אבל בהלכה לא זה מה שכתוב. בהלכה כתוב שאם כבתה אין זקוק לה לא צריך להדליק. אז לכתחילה מותר להדליק ולא לכבות בכוונה אבל כבתה תוך שתי דקות הכל בסדר. כן, אבל גם אם את שמה את זה מה שאמרתי קודם לחני, אם את שמה את זה במקום שבו זה בטוח יכבה בגלל רוחות או משהו כזה גם לא טוב. למה? כי צריך להדליק את זה באופן כזה שההדלקה מספיקה באופן פוטנציאלי, מאפשרת באופן פוטנציאלי לנר לדלוק חצי שעה. אבל כל הנקודה היא רק לאפשר את זה לנר. לא צריך שזה יקרה בפועל. כי אני חושבת שכנראה המציאות הייתה שזה היה מאוד מאוד שכיח שזה היה נכבה באמצע. נכון. לחני אני רק יכולה להוסיף שאני קראתי בוויקיפדיה על זכוכית עכשיו כן, והיא הייתה קיימת כבר בתקופת אברהם אבינו, אבל הייתה מאוד יקרה להחריד. זאת אומרת שבתקופת הגמרא כבר מספרים שכוס מזכוכית לבנה הייתה שווה ארבע מאות זוז. אז אני לא בטוחה שהיא הייתה בשימוש כל כך נפוץ. בגמרא באמת ובדיונים בגמרא זה פשוט להקיף את כל האפשרויות שרק יכולות להיות. זה לא מחייב שלא היה להם זכוכיות. יכול להיות שהיה אבל זה לא קשור אלינו, אני לא רואה את הרלוונטיות של זה. צריך להדליק במקום שבו זה אמור לדלוק חצי שעה. זה לא משנה אם היה להם זכוכית, מצידי שיעשו את זה אני לא יודע ממה, מה שאת רוצה, אבל הם עשו את זה אחרת הם לא יצאו ידי חובה ולכן ההגדרה ההלכתית לא קשורה לזה, זה לא. אה, פרסום הנס כנראה זה בתוך הבית לאנשים. אז זה כבר דברים שבדיעבד, זה כבר סיפור אחר. הגמרא כותבת שבגלל שיש בחוץ יש סכנות ודברים כאלה, אז נעשה את הפרסום כלפי פנים, אבל אף על פי כן צריך להדליק זמן מסוים. זה כלפי חוץ, לא כלפי פנים. ואם אדם רוצה לצאת מהבית והוא לא רוצה להשאיר את הנרות דולקים, מותר לו לכבות אותם לפני החצי שעה? יפה. אם ככה, אז כן. אני לא חושב. נדמה לי, אני צריך לבדוק את זה, אבל אני לא חושב שזה מותר. כי מעניין, כי אם הוא הדליק ועשה את המצווה. לא, אם את מכבה, אז מצטרף למעשה, אז המעשה שלך הוא לא מעשה של הדלקה לחצי שעה. זה מקלקל את המעשה שלך, כי את זממת לכבות את זה. וזה כמו רדיית הפת. זה כמו לשים את זה במקום שבו הרוח בטח תבוא ותכבה. לרדות את הפת בקלקול. כי במקום שבו הרוח בטח תבוא ותכבה גם זה לא נקרא הדלקה, למרות שהרוח תכבה את זה עוד שתי דקות. אבל כבר עכשיו זה לא נקרא הדלקה. הדלקה זו פעולה שמאפשרת לנר לדלוק חצי שעה. לא צריך שבפועל הוא ידלק, אבל צריך שההדלקה תאפשר לו את זה. עכשיו פה באמת זה מביא אותי לרעיון שאליו אני כבר רואה שאני לא מצליח להיכנס בכלל, תסתכלו על זה אחרי זה בסיכום אם תרצו. כל העניין הזה של הדלקת הנר. בהדלקת הנר במקדש, אני מתכוון, במנורה. הדלקת הנר במקדש, הרי מה שאני רוצה בעצם להסביר פה זה איך הגענו למין הגדרה כל כך מוזרה של הדלקת נר חנוכה. הרי המטרה של ההדלקה היא פרסום הנס, שיראו את האש, יזכרו את הנס ואת חנוכה. ובעצם אומרים לנו עזוב, מה שאתה צריך לעשות זה רק את הפעולה שמאפשרת את זה, אבל לא צריך שזה יקרה בפועל. יותר מזה, אפילו אם זה נכבה ואני יכול הרי להדליק עוד פעם, מה הבעיה? לא, אין צורך. הכל בסדר, אם זה נכבה תשאיר את זה ככה, הכל בסדר, עשית את מה שאתה צריך. לא אומרים לי בדיעבד, אומרים לי אין בעיה, כבתה אין זקוק לה. למה? הרי זה הפוך להיגיון. נדמה לי שקשה מאוד להתעלם מזה שיש פה איזשהו מסר מאוד ברור שרוצים להעביר לנו דרך ההגדרה הזאת. אי אפשר, זה לא יכול להיות במקרה ההגדרה הזאת. יש פה משהו שברור שהוא מהותי. ואני חושב שמה שרוצים להגיד לנו זה שנר חנוכה הוא זכר למנורה שבמקדש, נכון? בגלל שהדליקו את המנורה שבמקדש לשמונה ימים אנחנו מדליקים את החנוכיות לשמונה ימים. והמנורה במקדש זה שבעה קנים, אנחנו מדליקים חנוכייה עם שמונה וזה נורא מבלבל, כי שמונה זה בגלל שמונה ימים, לא בגלל מספר הקנים. אבל זה זכר להדלקת המנורה במקדש. עכשיו מה שקורה במקדש בהדלקת המנורה קורים שם דברים מאוד מוזרים, אבל הם מאוד דומים למה שראינו עכשיו בנר חנוכה. אם אתם רואים שם אולי רק באמת על קצה המזלג נסתכל על זה. ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל. מה זה יערוך אותם? ומה זה להעלות נר תמיד? זה שני ביטויים שמופיעים בתורה ביחס לנר. יש להעלות את הנר, יש לערוך. במקום אחר אגב יש עוד ביטוי וזה נקרא להיטיב. והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. אז יש פה ויכוח בין הראשונים מה זה הטבה, מה זה העלאה ומה זה עריכה. לענייננו, הטבה באופן הפשוט זה הניקוי, הניקוי ההכנה של הנר, החלפת שמן, ניקוי הפחם, הכנת המנורה להדלקה. זה נעשה בערב, נעשה בבוקר, זה מחלוקת ראשונים מתי בדיוק זה נעשה. הרמב"ם מחבר להטבה גם את ההדלקה, אבל באופן עקרוני הטבה בפירוש המילולי זה הניקוי. העלאה זו ההדלקה. בהעלותו את הנרות זה כשתהיה שלהבת עולה מאליה. ההעלאה זו ההדלקה בפועל. ההטבה זו ההכנה. ומה זה עריכה? אז יכול להיות שעריכה זה שם נרדף להטבה, אז יש ויכוחים, לא נכנס לזה עכשיו. עכשיו מה שקורה כאן זה דבר מאוד מאוד מוזר כי הדלקת הנר, הדלקת המנורה במקדש, היא עבודה. עבודה צריכה להיעשות בכהן. נכון? זה הכלל, עבודה נעשית רק על ידי כוהנים. משהו שהוא לא חייב כהן פשוט לא עבודה. עכשיו מתברר שהטבה זאת המצווה שצריכה להיעשות בכהן. ההדלקה כשרה בזר. זאת אומרת, להדליק את המנורה בפועל יכול גם ישראל, לא צריך כהן. להכין, לנקות את ה. ואת ההכנה להדלקה, זאת העבודה החשובה וזה צריך להיעשות על ידי הכהן. אבל זה לא מוזר. אני רואה בזה את האחריות. מה זאת אומרת? כי הנר ידלוק רק אם באמת ההכנה תהיה טובה, ההטבה. וזאת האחריות להדלקה. תקחי ישראל אחראי שיעשה את זה כמו שצריך, אבל בסוף בסוף הרי המטרה היא ההדלקה. לא, הוא לא אחראי. המטרה שהמנורה תהיה דולקת. ההכנות זה הכנות, אבל בסוף המטרה שהמנורה תהיה דולקת. אני חושבת הפוך, אני באמת חושבת הפוך. מה? שזה כמו שאני לא יודעת, אכין את הבצק ואכין את הלחם ואשים את הסוכר ואעשה הכל מדויק. ובסוף אני אגיד טוב, תכניס לתנור. נכון שאולי הפעולה שבין ההכנה לבין ההדלקה אז היא הפעולה החשובה. הכנות זה הכנות, זה אינסטרומנטלי. הרי המטרה בסוף שתהיה דלוקה. אבל יש פה דיוק רב, יש פה דיוק רב בהכנות האלה. אם יש בעיה עם הדיוקים, אז תקחי מומחה בעל שם עולמי להכנת נרות. אבל מה זה קשור לכהן? הכהן, הכהן הוא בעל שם עולמי. לא, הכהן הוא לא מומחה, הכהן לא עובד פה כמומחה. הכהן עובד פה כמי שעושה את העבודה החשובה יותר, לא המדויקת. אוקיי, בסדר, האחראית. זה לא עניין של דיוק, זה עניין של אחריות. אם העבודה היא עבודה חשובה, אם היא צריכה לכפר זה תפקידו של הכהן. אם זה רק הכנות, יכול להיות מומחיות על, למשל הכנת קטורת או כל מיני דברים שדורשים מומחיות, בסדר, יש מומחים לזה, זה לא קשור לכהן. והכהנים לא עשו את זה? שני דברים שונים. לא, אבל הכהנים הטיבו את ה… כל הסיפור הזה הוא סיפור הפוך. בעצם אנחנו, ההכנה של הנר היא הדבר החשוב, הוא זוקק דווקא כהן, זאת העבודה, ההכנה, ניקוי הנר, החלפת השמן, זריקת הפתילות וכולי. וההדלקה שהיא לכאורה המטרה, היא הפסגה, זה לא, זה יכול לעשות כל אחד, זה יכול להיות גם בזר. עכשיו יש מחלוקת הרמב"ם וראב"ד אם יצא לכם לראות. הראב"ד אומר לכתחילה גם ההדלקה בכהן, רק בדיעבד כשרה בזר. הרמב"ם אומר לא לא, אפילו לכתחילה אין שום צורך שהכהן ידליק. שיעשה את זה זר, מצידו שיעשה את זה אולי קוף. זה בכלל לא משנה. מה שחשוב זה רק ההכנה. אם כבר רואות את הדמיון לנר חנוכה, בעצם רואים פה את אותה תופעה. גם במנורה בעצם המטרה או המצווה שמוטלת, המצווה העיקרית, העבודה העיקרית שמוטלת עלינו זאת ההכנה. מה שיקרה בפועל, שיעשה את זה זר, שיקרה מאליו, שתהא שלהבת עולה מאליה. זוכרות את הגמרא שהבאתי לכן? שתהא שלהבת עולה מאליה, אני טוען שזה לא רק תיאור ספרותי, זאת דרישה הלכתית. זאת דרישה הלכתית פירוש הדבר שהעלייה של השלהבת היא כבר תוצאה שקורה מאליה, זה לא העבודה שלנו. העבודה שלנו זה להכין את המנורה. אחרי זה יעשה את זה כהן, יעשה את זה זר, יעשה את זה קוף, תרד אש מן השמים. לא אכפת לי, את ההדלקה יכולה להיעשות גם מאליה. אבל זה קצת, זה הפוך, כי בעצם לפעולת ההדלקה עצמה בחנוכה אנחנו מתייחסים כפעולה עיקרית ובמקדש זאת הפעולה המשנית. זה בדיוק להפך, עצם הפעולה, כאילו אני שואלת את עצמי מה המהות של ההדלקה עצמה. טוב, אני אומר, בואי לא נמצה את הסוגיה הזאת עד הסוף. בבית אין כהנים ולא כהנים, בבית אנחנו עושים הכל. אבל עדיין אני חושבת שיש פה טביעת אצבע של העיקרון הכי יסודי, ואם תקראו את הסיכום אתם תראו שיש עשרות קושיות שהראשונים והאחרונים מעלים בנושא של הטבת המנורה. וברגע שמבינים את מה שאני מסביר כאן שבעצם ההטבה היא העבודה, כי העבודה זאת ההכנה, ומה שיקרה בסוף מצידי או שיקרה או שלא יקרה שיקרה מאליו, זה לא משנה. ברגע שמבינים את זה כך כל הקושיות נעלמות מאליהן. אבל כאן זה הפוך, ההדלקה בחנוכה היא ההכנה ובמקדש ההדלקה היא הסיום. ואני חושבת דווקא שבחנוכה קבעו את זה כך כדי להבדיל ממנורת המקדש, לא כדי להראות שזה דומה למנורת המקדש, כדי שאנשים יבינו שחייב להיות שוני בין חנוכייה לבין המנורה שבבית המקדש. למה שוני? אפילו אם אני מקבל את מה שאת אומרת, ואני לא בטוח, עדיין ברור שבשני המקומות שמים דגש על ההכנה ולא על התוצאה, אלא שעושים שוני בהכנה. מה היא ההכנה שעליה מדובר? ההכנה במנורה זה הכנת הפתילות והדישון, וההכנה בחנוכייה זאת ההדלקה. לא אכפת לי, אני מוכן לקבל. ולכן זה מאוד מוזר, מאוד מוזר שבשני המקומות מה שמוטל עלינו זה להכין. והתוצאה פחות חשובה. אני מבינה את המכנה המשותף, אבל זה מאוד מוזר שפעולת ההדלקה פעם אחת נתפסת ככה, ופעם אחת נתפסת אחרת. למה? למה מוזר? מוכן לקבל את ההסבר שלך להבדל הזה. זה עדיין לא סותר את מה שאמרתי. כי מה שאמרתי זה שאי אפשר להתעלם מהדמיון שבשני המקומות יש בדיוק את אותו האבסורד והאבסורד זועק לשמיים. ועובדה שהוא מופיע גם במנורה וגם בחנוכייה. זה שיש הבדל ביניהם שהדלקת האש בעצמה בחנוכייה נחשבת הכנה ובמנורה נחשבת התוצאה, אולי זה בגלל ההסבר שאת אמרת, אין לי בעיה עם זה. אני אומרת שאי אפשר להתעלם מהמשותף, אבל גם לי מאוד קשה להתעלם מהשוני. השוני פה הוא זועק. אני חוזר פעם שלישית. אני מסכים ואני מוכן לקבל גם את ההסבר שלך, זה לא סותר למה שאני אומר. ההבדל בעינו עומד והדמיון בעינו עומד. אני הסברתי את הדמיון ואת הסברת את ההבדל, בסדר גמור. אבל עדיין אני מדבר עכשיו על המימד של הדמיון. והמימד של הדמיון הוא זועק. המימד של הדמיון אומר שבשני המקומות קורה משהו שהוא אבסורדי לחלוטין על פניו. מה שנדרש מאיתנו זה האמצעים, ההכנות, ובסוף בסוף מה שקורה קורה מאליו. איך איך להבין את הדבר הזה? עכשיו אני לא אכנס כי אין לנו הרבה זמן, אני לא אכנס. ומה זה אומר מבחינת הדבקת הפת? זה אומר מה? שהדבקת הפת היא לא חשובה? אבל לא לא, אמרתי פה אני לא מסיק מסקנות מפה להדבקת הפת. אוקיי. אני אומר שכמו אותם אפשרויות שעולות פה, עולות גם לגבי הדבקת הפת. המסקנה לא חייבת להיות שווה בשני המקומות. עכשיו מה שקורה, מה שקורה כאן, אני חושב לפחות, יש בכמה מקומות בחז"ל רואים שמנורה בעצם. אני רוצה רגע לשאול משהו. אז בעצם מה שאתה אומר, להדליק בחנוכה, להדליק את החנוכייה זה חלק מהטבה, חלק מההכנה? זה מקביל, זה מקביל להכנה. זה מקביל להכנה, נכון. מה העיקר בחנוכה? שזה ידלוק חצי שעה, שעה? העיקר הוא ההכנה. זה מה שאני אומר. צריך להבחין. מה העיקר הוא ההכנה? לא, אני רוצה להסביר. תראו, יש הבדל בין החלוקה אמצעי-מטרה, לבין החלוקה עיקר וטפל. אנחנו רגילים לזהות את שתי החלוקות האלה, אבל זה לא בהכרח סינונימי. זאת אומרת, אפשר להגיד ההכנה היא כמובן האמצעי, והמטרה זה שזה יהיה דולק. זה נכון בשני המקומות. אבל זה לא אומר שהעיקר זה שזה יהיה דולק, העיקר היא ההכנה. למה? וזה מה שאני רוצה להסביר כאן. הגמרא אומרת בכמה מקומות, במדרשים, לא בגמרא, אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום. זאת אומרת המנורה נמצאת בדרום ומנורה זה סימן לחוכמה. מנורה זו תורה בעצם, זה סמל לתורה. אוקיי? הרוצה להחכים ידרים ושיעשיר יצפין. זאת אומרת שמנורה זה סמל לתורה. ורואים את זה בעוד מקומות. אבל לענייננו נסתפק כאן לגבי זה. מה שאני בעצם רוצה לטעון זה הטענה הבאה: כאשר אנחנו מדברים על עניינים רוחניים ותורה בפרט, ההכנה היא בעצם הדבר העיקרי שמוטל עלינו. בסופו של דבר התוצאה עולה מאליה, השלהבת עולה מאליה. תראו למשל פה איך הגמרא מתייחסת לקניית חוכמה. אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלושה משקין הללו במים ביין ובחלב, דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, לומר לך מה שלושה משקים הללו אין מתקיימים אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. זאת אומרת בעצם אנחנו אמורים להכין את עצמנו ללימוד תורה על ידי תיקון המידות שלנו, הנפש שלנו. יותר מזה אחרי זה כתוב ככה, רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו חוכמתו מתקיימת, וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו אין חוכמתו מתקיימת, והוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכולי. ומה שכתוב פה זה נוגע בישעיהו כתוב והיה אמונת עתך חוסן. אוצר אגב זה מחסן, זה הפירוש המילולי. אוצר זה בית האוצר, זה המקום שבו מכניסים את האוצר. אוצר זה מקום שבו מכניסים את התבואה, זה האסם, אוקיי. יראת השם היא אוצרו, רב חיים מוולוז'ין בשער ד' בנפש החיים מאריך בעניין הזה ואומר שיראת שמיים זה האוצר, זה המחסן שלתוכו נכנסת תורה. אם אין לך את המחסן כמו שצריך תורה לא תיכנס. אוקיי. וגם פה אותו דבר הבאתי לזה עוד מקומות, עוד מקורות. עכשיו מה בעצם אנחנו רואים כאן? מה שאנחנו רואים כאן ואני חושב שאפשר לראות את זה בכלל שלומדים, נגיד שאנחנו שואלים שאלה בגמרא, מקשים קושיה בגמרא, יש לנו סתירה בין שני מקומות. אנחנו מנסים מחפשים את התירוץ. אין דרך סיסטמטית, שיטתית להגיע מהקושיה לתירוץ. אחת הבעיות בלמידה או בפתרון בעיות זה שזה תהליך יצירתי. זאת אומרת אם הייתי יכול לייצר אלגוריתם שייצר תשובות, תיתן לו שאלה והוא ייצר לך תשובה, אז התשובות האלה לא היו תשובות. יש משהו, לכן חז"ל מתייחסים למשווים את התורה למציאה. כמו שמציאה אתה זוכה בה בהיסח הדעת, גם תורה מגיעה לאדם בהיסח הדעת. מה הכוונה בהיסח הדעת? אני יושב בסוגיה, מקשה קושיות, מחדד לעצמי היטב את ההגדרות וכולי ועכשיו אני תקוע, יש לי איזושהי סתירה, אני לא יודע מה הקשר בין דברים או איך מתיישבים דברים וכולי. פתאום יש לי הארה, אני פתאום מגלה, יש לי איזשהו פתרון, יש לי איזשהו הסבר שיכול ליישב את הקושיות, להסביר את הסוגיה וכולי. מאיפה בא ההסבר הזה? כמו מציאה בהיסח הדעת. זה לא משהו שאני יכול לעבוד עליו בצורה סיסטמטית ולהגיע אליו. זה משהו שמגיע אליי, נופל עליי איכשהו. שלהבת עולה מאליה. מה זאת אומרת? החוכמה שמגיעה לבן אדם היא בעצם ניתנת לו כמו מציאה, היא באה לו מלמעלה. מה שאתה יכול זה לעשות את ההכנה. ההכנה זה לא רק ההכנה במובן של עבודת המידות שקראתי קודם אלא גם הכנה אינטלקטואלית. זאת אומרת להגדיר טוב טוב את השאלה, לנסח היטב איפה הסתירה, מה בדיוק הבעיה, להציב את הדברים כמו שצריך ועכשיו לחכות. זהו, אחרי זה אתה יכול רק לחכות, אין לך מה לעשות מכאן והלאה. מכאן והלאה שלהבת עולה מאליה. אתה יכול לעשות רק את ההכנה. ולכן הדרך של קניית חוכמה שמסומלת על ידי הדלקת מנורה והחנוכייה כזכר למנורה, בעצם אנחנו אמורים להתמקד בהכנה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק הכנה. אחרי זה שלהבת עולה מאליה והדלקה כשרה גם בזר, זה יכול להיעשות מעצמו. זה לא משהו שהוא בידינו, זה כמו מציאה שבאה לאדם בהיסח הדעת. אני חושב שזה לקח גדול גם לרוחניות בכלל וללימוד בפרט שיש פה משהו שבעצם לא כולו תלוי בנו, אלא אנחנו יכולים לעשות את ההכנה ומה שנדרש מאיתנו זה לעשות את ההכנה המיטבית. מכאן והלאה שלהבת תעלה מאליה, אם עשינו את ההכנה כמו שצריך היא כנראה תעלה, ואם לא עשינו את זה כמו שצריך היא לא תעלה. ואני חושב שלכן ההגדרות האלה הן באמת הגדרות דווקא בהקשר של מנורה וחנוכייה. כי מנורה זה בעצם תורה והדרך לזכות בתורה זה לעשות הכנה כמו שצריך. יש אגב במאמר מוסגר, יש לי חבר טוב לא דתי בכלל שהוא הקים חברה, הוא למד אצל איזה רוסי אחד שהמציא שיטה לחשיבה המצאתית שיטתית. זאת אומרת אם יש לך איזושהי בעיה אתה תקוע, קושיה או משהו כזה, יש לו דרך שיטתית איך לגזור פתרון לבעיה. זה הרי שאלת עשרים וארבעה מיליון הדולר, כן? איך יש לך בעיה, איך אפשר באופן שיטתי להגיע מהבעיה לפתרון. בדרך כלל אנחנו מבינים שזה עניין יצירתי, זה נוחת עליך מלמעלה, או שהלך לך או שלא הלך לך. לכן גם כשבמחקר, אתן דוקטורנטיות אני מניח שאתן מכירות את זה, אתן נתקעות באיזושהי בעיה אתן לא יודעות מה לעשות, אוקיי, אנחנו הולכים לים, הולכים לטייל קצת, ישנים על זה, ופתאום יש לי איזשהו רעיון, עולה לי משהו שפותר לי את הבעיה. המשהו הזה איכשהו צריך לבוא אליי. אני לא יכול לייצר אותו, לפחות בחלקים היצירתיים של העבודה. אין דרך לעשות את זה בצורה סיסטמטית. עכשיו מתברר שלהם יש. קוראים לו בשם אלטשולר, יהודי רוסי, הוא המציא שיטה כזאת, חבר שלי עשה מזה חברה, זה נקרא אס איי טי, סיסטמטיק אינבנטיב ת'ינקינג. והאיש נותן ייעוץ לממשלות בעולם ולחברות על, מפיליפס ועד אינטל ואיי בי אם וכל חברות העל האלה שנתקעות בכל מיני מבואות סתומים או משהו כזה ומחפשים פתרון, מזמינים אותו הוא עושה סדנה למנהלים ומראה להם איך. לנסות ולפתור גם בעיות בלימוד, בלימוד עיון, בלימוד גמרא או הלכה. שאלה מעניינת. אבל על פניו התחושה היא שלא יכול להיות שיש לזה אלגוריתם סגור. יכול להיות שאתה יכול למכן את זה קצת יותר, אבל אלגוריתם סגור לא יהיה פה. יש פה משהו שדורש יצירתיות. ולכן, כן? ברמת ההוראה אנחנו אומרים לסטודנט, ברמת היצירה, כן? אני מלמדת אומנות. אנחנו אומרים להם אם תעבדו, בוודאי זה יפתח דלת למוזות. המוזות לא תבואנה לבד אם לא תעבדו. כלומר תתחילו לעבוד ואז יהיה בסדר. מה? אולי כשהתותחים לא רועמים, אני אומר. לא, ברור. זה המוזות שלכם. טוב. אז לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לומר זה משהו שאם תזכרו כשדיברתי על המשמעות של מלאכת הוצאה כמלאכה גרועה. זוכרות את השיעור שהיה בתחילת השנה? דיברתי על, אז מה שאמרתי שם בעצם זה שכל הפעולות היצירתיות שאותן אנחנו עושים הן למעשה שימוש באמצעים, בחוקי טבע, במשאבים שהקדוש ברוך הוא ברא, שהעולם מעמיד לשימושנו. אנחנו אף פעם לא באמת מייצרים משהו יש מאין. בסופו של דבר אנחנו בסך הכל משתמשים בדברים שמוכנים לשימושנו. הרעיון פה הוא רעיון מאוד דומה. זאת אומרת אנחנו יכולים להכין את הדברים, אבל בסופו של דבר אנחנו לא נייצר את זה בעצמנו. זה ניתן לנו באיזושהי צורה. זאת אומרת יש פה משהו שאם אנחנו עושים את ההכנה כמו שצריך, אולי הוא יגיע. אבל אנחנו יכולים רק להכין. אין לנו את היכולת לייצר את הדבר הזה יש מאין. את זה יש רק לקדוש ברוך הוא. ובמובן הזה המנורה והחנוכייה אני חושב באמת פונות לכיוון הזה. כשאנחנו רוצים להבין איך נרכשת חוכמה, אנחנו צריכים להבין שבעצם מה שמוטל עלינו זה ההכנה. וכדי להדגיש את זה, אז גם אומרים לנו יותר מזה. אם היא כבתה, אתה לא צריך אפילו להדליק. אין זקוק לה, עזוב. למרות שברור שיש פה מטרה שזה ידלוק. אבל כדי לחדד את הנקודה הזאת, אז אומרים לנו אנחנו לא רק שלא נדרוש ממך, זה בדיעבד יהיה כשר. לא לא, אל תדליק בכלל. זה בא כדי לחדד לך את הנקודה הזאת שבעצם מה שנדרש ממך זה ההכנה. יש פה אני חושב האבסורד הזה הוא בכוונה אבסורד. הוא באמת אבסורד. הוא אבסורד כי בסופו של דבר המטרה היא כן לפרסם את הנס. אבל ובכל זאת חז"ל מוכנים לוותר במידה מסוימת על הצגת המטרה האמיתית של פרסום הנס כדי לחנך אותנו למה באמת המשימה שמוטלת עלינו. ולכן אנחנו אומרים אנחנו מוותרים לך שאל תדליק. אם נכבה אל תדליק. זה חזק בחנוכה, כי כל חנוכה מסמל את הדבר הזה של גאולה וישועות וסגולות וכל מיני דברים, פתאום לשים את זה במקום של השתדלות. הנס יקרה מעצמו אם הוא צריך לקרות, אבל מה רמת ההשתדלות? אל תשתדל יותר מדי. טוב. אז הנס חנוכה זה בעצם הטענה שבנס חנוכה ועוד פעם, גם על זה אני יכול לדבר הרבה, אבל לא ניכנס לזה כאן, כי יש לי תפיסה לא לגמרי קונבנציונלית בשאלה של מעורבותו של הקדוש ברוך הוא בעולם. לא לגמרי קונבנציונלית זה אנדרסטייטמנט. אבל מה שאני רוצה לומר זה שהמסר הזה שאומר שגם הגאולה או הניצחון הזה שהגיע שמה אצל החשמונאים, בעצם בסופו של דבר נבע מזה שהם עשו את ההכנות. בסוף בסוף הם קיבלו את זה, אוקיי? וזה הנקודה. לכן אני חושב שבאמת חנוכה מאוד מתאים לעניין הזה מעבר לזה שמדובר במנורה. למה בחרו דווקא בסמל הזה של המנורה ולא ב, אני לא יודע מה, סתם בהקמת, כל אחד יקים בית, יקים סוכה בחנוכה זכר לבניין המקדש או לכינון המקדש מחדש. בחרו דווקא את הסמל של המנורה וטהרת המנורה כי יש פה באמת משהו שהוא קשור רעיונית לעניין הזה, להסתכלות הזאת על העבודה שלנו מול השגת התוצאות. אולי זה בצד הקבלי, אולי להכין את הכלים. מה? לא הבנתי. להכין את הכלים. נכון. ואולי זה מסתדר גם עם נס פך השמן. ובסופו של המדע מבחינים, מאז רייכנבאך, בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. כשאנחנו מוצאים, מציעים תאוריה מדעית, יש לי היפותזה שיש חוק טבע כזה וכזה. המדע, מה שהוא יכול לעשות זה לבדוק את ההיפותזה הזאת במעבדה. זאת אומרת לעשות ניסוי ולראות אם זה מתאשר או מופרך, אוקיי? אבל איך הגעתי להיפותזה הזאת? איך הגעתי? אין שום דרך מדעית לבדוק את זה, זה לא קורה בצורה סיסטמתית ולכן זה גם לא מעניין. כן בצורה הקיצונית, אז ידוע, יש כמה וכמה תאוריות כאלה בתולדות המדע שנוצרו מאיזה שהם הזיות, התגלויות בשמיים, לא יודע מה. סבתא שלך התגלתה אליך וסיפרה לך שיש את חוק הגרביטציה. עכשיו אתה בא ואתה אומר לאנשים, תשמעו סבתא שלי טוענת בתוקף, שנפטרה, טוענת בתוקף שחוק הגרביטציה זה GMM חלקי R בריבוע. זה כוח המשיכה בין שתי מסות. עלית על דברים גדולים. כן, אבל אמרנו, גדולים מתים כדי שזה לא יהיה ניתן להפרכה. אז הנקודה היא שאחרי שאני אומר את זה, השומעים לא אמורים לדון בשאלה עד כמה סבתא שלי הבינה בפיזיקה. זה לא אמור לעניין אותם. כי זה הקשר הגילוי, איך גיליתי את התאוריה. מה שמעניין אותם, מה שאמור לעניין אותם זה הקשר הצידוק. מה זאת אומרת? בוא נבדוק אם זה כן עובד או לא. אם זה עובד, אז מה אכפת לי זה בא מסבתא שלך? אם זה לא עובד, אז זה גם יכול לבוא מאיינשטיין, אני לא אקבל את זה. זה לא רלוונטי. אני סוגר פה פתאום מעגל, לא שמתי לב למה שפתחנו בו. האם צריך לקבל דברים בגלל שהאדם אמר, המגן אברהם הזה שדיברתי עליו בהתחלה. נכון. אז אני אומר שבסופו של דבר, למה הקשר הגילוי לא מעניין? הקשר הגילוי לא מעניין כי גילוי של היפותזה הוא תהליך יצירתי. ואין לנו דרך סיסטמתית לא לעשות את זה וגם לא לבקר את זה. אין לנו דרך לבקר האם עשית את זה נכון או לא נכון, זה לא מעניין. אני רוצה לבקר את התוצאה. בוא נראה אם זה עומד במבחן המעבדתי, במבחן הניסוי, או לא עובד במבחן האמפירי. זה הכל. אני לא בודק את הקשר הגילוי אלא רק את הקשר הצידוק. רק אסיים, נגמר לנו הזמן, במדרש הזה שהפניתי אתכם בסוף, אני לא יודע אם הספקתם להגיע אליו. לא הספקנו. מדרש על פרשת תצוה. פרשת תצוה מתחילה במצווה על המנורה. קראנו את הפסוקים. כן. והמדרש, במדרש תנחומא פותח את פרשת תצוה ככה. תביטו בכלי חמדה על זה. שלחתי לכם את הכלי חמדה. אז הוא אומר, ילמדנו רבנו, קטן לכמה נימול? עונה כמה ימים לוקח לו לימול? כך שנו רבותינו, קטן נימול לשמונה. מה טעמא? כשם שנימול יצחק אבינו. אמר רבי שמעון בר יוחאי, בוא וראה שאין חביב לפני אדם יותר מבנו והוא מל אותו. וכל כך למה? אמר רב נחמן בר יצחק, כדי לעשות רצון בוראו. מה זה עושה בתחילת פרשת תצוה? פרשת תצוה לא נוגעת במילה בשום צורה. מילה לא מופיעה שמה. למה המדרש שעוסק במילה מופיע בתחילת פרשת תצוה? העניין להיות מהול ולא למול? לא, אז תראו את הכלי חמדה שמה. הכלי חמדה מעריך באנלוגיה הזאת בין הנרות לבין מצוות מילה. יש כאן נדון בשני מקומות. במצוות מילה המצווה היא למול או להיות מהול? והוא רוצה לטעון שהמצווה היא להיות מהול. והוא טוען באנלוגיה למנורה, שגם שמה המצווה היא שזה יהיה דולק. ולדעתי הוא טועה. אני מקבל את האנלוגיה שהוא עושה, אבל מהכיוון ההפוך. כמו שבמנורה המצווה היא להדליק, המצווה היא להכין, לא שיהיה דולק, ובחנוכה המצווה היא להדליק ולא שיהיה דולק, כך גם במילה המצווה היא למול ולא שיהיה מהול. יש לזה מחלוקות ראשונים, הוא מביא את זה בעצמו שם. אני לא יכול להיכנס לזה כאן. והבאתי כבר את הרמב"ם ואת הטור לגבי ציצית שלא מעכבים. אבל זה על רגל אחת לגבי המדרש. אני רק רוצה להגיד שאם מסתכלים על נס פח השמן, אחד ההסברים הוא שהם חילקו את השמן שהיה להם לשמונה ימים, וכל יום הם הדליקו קצת והנס היה שזה דלק כל היום. ואולי זה מסתדר בעצם עם זה שבחנוכה העיקר הוא ההדלקה, בגלל שבעצם במקדש הם לא ידעו שזה ידלוק להם כל היום, וההשתדלות היחידה שלהם הייתה להדליק, וזה פשוט שלהבת עולה מאליה. ואותו דבר בחנוכה, אנחנו מדליקים ושלהבת עולה מאליה, אנחנו עושים את ההשתדלות, ההכנה, וזהו. יפה מאוד. מסכים לגמרי. תודה. יופי. תודה רבה, חנוכה שמח. חג שמח.