רציונליזם ואמפיריציזם במשנת הרמבם, הרב מיכאל אברהם – Gabriel Hazut

[הרב מיכאל אברהם] טוב, ערב טוב ברוכים הבאים. אני אומר דברים שדווקא מתקשרים קצת למה שאמר הרב סבתו מקודם למרות שזה לא תוכנן מראש. אני רוצה לדבר על אספקט מסוים שאפשר לומר שהוא קצת חורז את הרבה מהמחלוקות בין הרמב"ם והרמב"ן, אבל לא רק לא ספציפית מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן אלא בתפיסת הרמב"ם בעצמו כנגד כמה הרבה אחרים. אני לא יודע, את הסאגה אנחנו לא מספיק מכירים אולי נכיר אחרי שייצא, אבל גם אנחנו עסקנו קצת בהשערות בספר. אבל רואים באופן אני חושב די עקבי שהרמב"ם דווקא לא הלך עם החתם סופר שהזכרת קודם, והרמב"ם מעדיף, שוב פעם יש שם מינונים, אבל הוא מעדיף את ההיגיון הא-פריורי, את הסברה, על פני העובדות. ודווקא מבחינתו העובדות לא מכריעות. ודווקא מה שהרב סבתו אמר בשיעור שלו שהרמב"ם לא סוטה מהעובדות התלמודיות, שאני מאוד מסכים עם זה ולכאורה זה נראה סותר, זה לא סותר. ואני אנסה להסביר, בגלל ההערה של הרב סבתו אני אחזור, מקווה לחזור לזה בסוף ולהסביר למה זה משתלב גם עם זה. אבל אני רוצה לעשות איזושהי הקדמה מושגית, אני פחות אעסוק בפרטים ההלכתיים ובפרטים של דברי הרמב"ם. אני רוצה קצת לדבר ברמה רחבה יותר כי אני חושב שיש מפה כמה הסתכלויות שכדאי לנו לקחת לכל מיני מקומות אחרים בזמן שאנו מנסים להבין מחלוקת כזו או אחרת בין הרמב"ם והרמב"ן או אמירה מסוימת של הרמב"ם. בעצם ברקע הדברים יושבת איזושהי דילמה ארוכת שנים, פילוסופים נחלקים לגביה, אנשי מדע ברובם נמצאים בצד אחד שלה, מחלוקת בין מה שנקרא אמפיריציזם ורציונליזם. זאת אומרת רציונליזם זאת תפיסה שאומרת שאנחנו יכולים לטעון טענות על העולם מכוח סברות. כך אני חושב. אריסטו היה רציונליסט מובהק, אבל זה לא רק אריסטו, אולי בגללו וזה לא במקרה, אבל זה השפעה גדולה. אבל זה בעצם, נדמה לי זאת בעצם תפיסה ששלטה, אני עושה הכללות מאוד גסות אבל בגדול זה עדיין נכון, תפיסה ששלטה בצורה מאוד חזקה עד סוף ימי הביניים תחילת העת החדשה. שמה קרתה מהפכה בשני מישורים במקביל, גם במישור המדעי, נוצר בעצם המדע המודרני, וגם במישור הפילוסופי. במישור הפילוסופי בעצם פתאום אנשים התחילו לחשוב זה שאני חושב, כמו החתם סופר, זה שאני חושב בצורה מסוימת אז מה? העולם לא חייב לי כלום. זאת אומרת אם אני חושב משהו למה זה אומר שכך באמת קורה בעולם? יכול להיות שזאת תוצאה של איך שאני בנוי בצורה כזאת, כך אני בנוי. מה הערבה לידי כי מה שאני חושב זה באמת, זה מתאים למה שקורה בעולם עצמו? ואז פילוסופים ואנשי מדע במקביל עשו איזשהו סוג של מהפכה והופיע בעצם בצורה מאוד חזקה הגישה שנקראת אמפיריציזם. זה לא נולד שם כמובן, זה רק תהליכים יותר ארוכים יותר ופחות חדים, אבל נוצרה התפיסה או התחילה למשול בכיפה התפיסה שנקראת אמפיריציזם שבעצם אומרת אני לא יודע מה שאני חושב או לא חושב זה בעיה שלי, אני רוצה לראות מה העולם אומר, מה העובדות. בוא נראה, התצפית בעצם החליפה, לכאורה החליפה את החשיבה, את הסברה. ואז בעצם החתם סופר מגיע ואומר רגע אנחנו יש לנו את העובדות, סברות זה דבר יפה, בוא נראה קודם כל מה יהיה המציאות. יש הרבה בדיחות על חשבונו של אריסטו שאומר ששני גופים נופלים לארץ בפרופורציה, המהירות שלהם פרופורציונית למשקל שלהם. שלא צריך מאיץ חלקיקים כדי לבדוק שזה לא נכון. הטכנולוגיה של אריסטו לגמרי הספיקה בשביל זה. הוא פשוט היה צריך לקחת שתי אבנים אחת כבדה ואחת קלה, לעלות לאיזה מקום גבוה, לזרוק אותם ולראות שהם נופלות באותה מהירות. הוא לא עשה את זה. הוא לא עשה את זה כי הוא לא חשב שצריך לעשות את זה, כי אם ההיגיון הפשוט אומר את זה אז כנראה שזה ככה, למה להניח אחרת? ובמדע המודרני אומרים רגע… ההיגיון זה היגיון, זה דבר יפה, אבל יכול להיות שיש כל מיני דברים שבנויים בנו, אבל הם בעצם לא נכונים. חלק מההיגיון שלנו אגב הוא כן, הוא בעצמו תוצאה של ניסיון, ניסיון לא מודע. אבל כיוון שהוא לא מודע וכיוון שזה לא מבוקר, אז בהחלט ייתכן שישתרבבו לתוך ההיגיון שלנו כל מיני דברים שלא באמת מתאימים למה שקורה בעולם וצריך להיזהר עם ההיגיון. מנעו בניכם מן ההיגיון, מה שנאמר, אולי במשמעות אחרת לגמרי. עכשיו, הוויכוח הזה בין רציונליזם לבין אמפיריציזם בדרך כלל משויך לעולם של המדע, של איך אני לומד עובדות על העולם. אבל האמת שאפשר לראות בבואה שלו, בבואה דבבואה שלו, גם בהקשרים הלכתיים, גם בהקשרים משפטיים ובכל מיני הקשרים. זה לפעמים נטייה של בן אדם או תפיסת עולם של בן אדם או של קבוצה, השאלה היא עד כמה אני נותן אמון בחשיבה שלי, עד כמה אני מוכן לקחת ברצינות את מה שאני חושב לפני שבדקתי, ואולי לא בדקתי. אם אני אבדוק בסדר אז אני אצטרך אולי להרים ידיים, אבל לא בדקתי או שאי אפשר לבדוק. יש שאי אפשר לבדוק. אנשים תוקפים הרבה פעמים בוויכוחים על האמונה, אז אנשים אומרים יש לי איזושהי סברה כזו או אחרת, טיעון פילוסופי כזה או אחר שיש אלוקים, העולם כזה לא נוצר לבד, אז אנשים תוקפים אותם, מה פתאום, אין לנו ניסיון על היווצרות של עולמות, איך אתה יכול לדעת דבר כזה? זה גם כן איזשהו סוג של ויכוח בין רציונליזם לבין אמפיריציזם. עוד פעם, הכול מאוד גס כמובן, אפשר פה להיכנס לפרטים. בהקשר המשפטי וגם ההלכתי, הביטוי לוויכוח הזה נדמה לי שהוא בא במישור של היחס במישור היחס בין חקיקה לבין פרשנות. אנחנו יודעים שהוזכר כבר הלא תסור, שיטת הרמב"ם בניגוד לרמב"ן, שהלא תסור נותן לחכמים שתי סמכויות, גם סמכות לפרש וגם סמכות לחוקק. מה שלא תמיד שמים לב, ההבדל בין הלכה דאורייתא להלכה דרבנן הוא לא הבדל כרונולוגי. יכולה להיות הלכה דאורייתא שנולדת היום ויכולה להיות הלכה דרבנן שהייתה מימי משה רבנו בהר סיני, ואנחנו יודעים כמה הלכות כאלה וכמה הלכות כאלה. ההבדל הוא בשאלה איך מתפקד החכם או המוסד בית הדין שקובע את ההלכה הזאת. אם הוא עושה את זה כפרשנות, אז זאת הלכה דאורייתא. אם הוא עושה את זה כחקיקה, זאת הלכה דרבנן. בעצם כאשר אני מפרש פסוק מסוים, דורש, זאת מילה יותר עדינה עם השורש השני, בוא נגיד פרשנות רגילה, כשאני מפרש פסוק, התוצר בעצם מבחינתי זה מה שכתוב בפסוק, אז זאת הלכה דאורייתא. גם אם הפרשנות הזאת נעשתה היום, וגם אם הפרשנות הזאת חולקת על כל הפרשנויות שהיו עד היום, וזה בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, בדאורייתא אפילו אין דרישות נוספות, בדרבנן צריך שיהיה גדול בחוכמה ובמניין. אבל יש כך או כך, יש תהליכים שבית דין יכול לבטל דברי בית דין קודם. מה שהיה מקובל עד היום, שלושים ותשע אבות מלאכה, אם יבוא בית דין היום ויגיד יש רק ארבע, אז יהיו ארבע. כיוון שבית דין היום יכול לקבוע, כמובן ונימוקו עמו, שהוא חושב שיש רק ארבע. אז לכן הצעד הפרשני מניב הלכה דאורייתא. כשבית דין מפרש פסוק, התוצר, למרות שהוא תוצר של חכם, אנחנו מדברים על תוקף ומקור. המקור הוא החכמים, אבל התוקף הוא תוקף דאורייתא. כיוון שעד אותו חכם לא פירשו ככה את התורה, אבל אחרי אותו חכם זה הוצג כפירוש לתורה. הוא לא עשה הלכה חדשה, הוא לא חוקק הלכה אלא הוא פירש. ברגע שהוא מפרש, גם אם זה קורה היום, זאת הלכה דאורייתא. אם החכם מחוקק, והרמב"ם אומר גם זה מקורו הסמכות לעשות את זה היא מלא תסור, הרמב"ן זה יותר בעייתי, אומר הרמב"ם, זאת אומרת אז ההלכה היא הלכה דרבנן. וגם הסמכות לעשות את זה היא סמכות שנגזרת מלא תסור. פעם בעשה ופעם בלא תסור, יש שם לאו וכאן עשה. מה ההבדל בין שני שתי הפעולות האלה, שתי ההתנהלויות האלה, חקיקה ופרשנות? פרשנות היא לכאורה מתייחסת לעובדות, למציאות שמחוץ לי. אני מסתכל על פסוקים, מסתכל על חומר מקור ואני מפרש אותו. יש ממדים סובייקטיביים לפרשנות אני אגיע לזה עוד רגע, אבל קודם כל במשיכות מכחול רחבות. אז כשאני עושה פרשנות אני בעצם מתייחס לעובדות. גם מדע הוא פרשנות, למרות שמדברים על מדע כמשהו שהוא אמפירי, אבל ברור שמדע הוא לא אוסף העובדות שראינו. מדע הוא איזושהי פרשנות, הכללה, הסקת מסקנות מתוך העובדות שראינו. לכן בעצם פרשנות היא מקבילה במובן מסוים לעבודה מדעית. זאת אומרת, אני בודק את העובדות, את הפסוקים או את המקורות המתפרשים. מפרש את זה, מסיק מהם מסקנות, הכללות וכאלה ואחרות. חקיקה לעומת זאת לא מתייחסת לשום עובדות, לא ישירות. כמובן שהיא קשורה לעובדות. המצוקות שמולידות את החקיקה או הצרכים שמולידים את החקיקה הם יסודם במציאות, אבל החקיקה היא לא פרשנות למציאות, היא לא תוצאה של תצפית. התצפית נותנת חלק, אני רואה שנוצרת איזושהי בעיה, צריך לקבוע דין דרבנן חדש, אז אני עושה חקיקה. את הבעיה אני כמובן רואה באמצעי תצפיתיים, אבל הקביעה מה צריך לעשות והתוקף של הקביעה הזאת לא נובע מהתצפית. הוא נובע מזה שהחכם קבע ויש לו סמכות לקבוע, או הבית דין קבע ויש לו סמכות לקבוע. ולכן במובן מסוים חקיקה מול פרשנות בעצם מקביל לחשיבה מול תצפית. כן, החקיקה מקבילה לחשיבה והפרשנות מקבילה להכרה או לתצפית. אבל אני רוצה להיכנס לרזולוציה קצת יותר גבוהה. כשאנחנו נכנסים לתוך הפרשנות עצמה, גם שמה המצב לא פשוט, וכל מה שאני אומר עכשיו אגב בהלכה זה נכון, גם בעולם המשפטי, במובן הזה זה לגמרי מקביל. כשאני נכנס עכשיו לעולם של הפרשנות, המתח הזה מופיע. זה מין פרקטל כזה. זאת אומרת, ההבדל בין חקיקה לבין פרשנות נמצא גם בתוך הפרשנות עצמה. גם שם יש שני מוקדים או שני רכיבים שמסוכסכים או רבים, יש מתח ביניהם, ויש גישות שונות לגבי היחס הנכון בין שני הדברים האלה. כמו שהזכרתי קודם, גם בפרשנות מדעית, גם בהכללה מדעית שאנחנו עושים, יש איזה שהוא מימד שהוא לא תוצאה של התצפית. התצפית נותנת לי אוסף של עובדות מסוימות. עכשיו מזה אני צריך להוציא איזה שהוא חוק כללי, להסיק מסקנה, לתת פרשנויות, לחשוב מה הייתה הסיבה. לא משנה, כל מיני דברים מהסוג הזה, אלה פרשנויות. הפרשנויות האלה לא נגזרות מהתצפית, הן נגזרות מחשיבה של האדם. וכיוון שכך האשליה ששררה בתחילת העת החדשה, בתחילת המדע המודרני, כשחשבו שהאמפיריציזם מחליף את הרציונליזם, עכשיו התצפית תסדר הכל, אנחנו כבר לא זקוקים לסברות כרס שלנו, לשכל שלנו, התצפית תיתן לנו את העסק הזה בצורה לגמרי בדוקה. כבר דייויד יום דיבר על זה, ועוד פילוסופים, שהוא אמפיריציסט מובהק, והוא פתאום שם לב שהתצפית לא באמת יכולה לתת לנו את כל מה שאנחנו עושים עם המדע. התצפית לא נותנת את זה. יש פה מימדים פרשניים והם אותם אנחנו מביאים מהבית. עוד פעם מהבית זה מילה מאוד גדולה, אבל בתוך הבית הזה נמצאים גם תוצאות של איזה שהוא ניסיון מצטבר לא מודע. אני לא טוען שאת הכל אנחנו מוצאים מהגנטיקה, אבל זה משהו שהוא לא יוצא מהתצפית שכרגע אנחנו מטפלים בה, אלא זה משהו שאנחנו מביאים איתנו ועושים פרשנות לתצפית הזאת. ואין דבר כזה פרשנות בלי מימד סובייקטיבי. הפרשנות זה לא פשוט לדעת את העובדות וזה הכל, לתת לעובדות לדבר. הרבה פעמים שומעים מין "תנו לעובדות לדבר". תמיד כשאני שומע תנו לעובדות לדבר אני מבין שאין פה עובדות, כי כשהעובדות מדברות אף אחד לא צריך להגיד לי שאני אתן להן לדבר. כשאומרים לי לתת לעובדות לדבר זה אומר שמישהו משתמש בעובדות אבל מכניס דרכם את הפרשנות שלו. ולכן וזה כמעט תמיד קורה אגב, זאת אומרת זה אין מנוס מזה. אנחנו חייבים בכל פרשנות שלנו להכניס איזשהו מימד סובייקטיבי. הדבר הזה מעורר קושי לא פשוט גם בעולם המשפטי, כן? בעולם המשפטי מדברים על חקיקה שיפוטית או כל מיני דברים מהסוג הזה. ועוד פעם הביקורת הגסה על חקיקה שיפוטית זאת ביקורת שאומרת מה זאת אומרת, תפקידו של השופט זה אך ורק להיות פרשן, הכנסת מחוקקת והשופט הוא הפרשן. יש לו את העובדות שהכנסת קבעה, מי שמך לקבוע דברים מסברתך? אתה לא מחוקק, אתה פרשן. ובהסתכלות הנאיבית כמו שתיארתי עד עכשיו, אם אתה פרשן אתה צמוד לעובדות, אתה לא יכול לחדש שום דבר משלך. אז מה עם מחלוקות בין שופטים? טוב, זה הכרח לא יגונה, לא כולם מצליחים לרדת לעומק דעתו הנשגב של המחוקק שלנו, וכיוון שככה אז אין מה לעשות, צריך לקבוע איזה שהם כללים מה עושים כשיש מחלוקות. אבל באופן עקרוני השופט לא אמור להביא את עצמו לדין. זה הביקורת כנגד החקיקה השיפוטית. כנגד זה עומדות כל מיני הגנות שבחלקן בעיניי שופכות את התינוק עם המים, כי בעצם הן אומרות שכן, אבל אין ברירה. מה תעשה? אין לנו אפשרות לזאת פרשנות אובייקטיבית אחידה, שכל שופט ייתן את אותה פרשנות או כל פרשן יגיע לאותן תוצאות מתוך אותו נתון או אותו טקסט. ולכן אין ברירה. אבל יש ניסוח בעיניי שאני עוד פעם לא יכול לפרט לגביו יותר מדי, אבל ניסוח בעיניי שאני חושב שהוא יותר נכון. אולי יש בזה מימד של אין ברירה, אבל צריך להבין שפשוט אין דבר כזה פרשנות שהיא רק העובדות. אין חיה כזאת. זאת אומרת, אם אתה מנסה לייצר שופט שיעשה את זה, אתה יכול לסגור את מערכת המשפט. ואת המגבלות האלה, אני לא יודע ואני לא יודע אם מישהו יודע לתת לזה איזשהם קווים חדים. איפה הוא חורג מסמכותו ואיפה לא. אבל אין ברירה, זאת אומרת לכל שופט יש איזושהי סמכות לחוקק. ומי שחושב שאפשר להימלט מזה טועה טעות מרה. אפשר להתווכח מה המינונים ועד כמה אפשר, ואיפה הקו, וכל הוויכוחים שהתעוררו סביב אהרן ברק, בעצם בניסוח הגס זה היה שטויות, בניסוח העדין יותר יש מקום לדבר. זאת אומרת השאלה עד איפה באמת אפשר לקחת את זה, וסביר לקחת את זה ועד איפה לא. ביחס להלכה אותו דבר. גם ביחס להלכה וזה אני חושב אחת המשמעויות העיקריות של השורש השני שחזר פה כמה פעמים. הטענה של הרמב"ם נדמה לי שמה שעומד מאחורי הטענה של הרמב"ם זה שכשאנחנו עושים דרשה אנחנו לא חושפים מימד שנמצא בתוך הפסוק. הרמב"ם, המטאפורה שהוא משתמש בה זה ענפים היוצאים מן השורשים. ככה הוא מדמה את הדרך לדרוש דרשות. והענפים היוצאים מן השורשים זאת איזושהי הרחבה של מה שקורה בשורשים. ובעצם מה שיש כאן זה סוג מסוים, דרש זה סוג מסוים, גם פרשנות רגילה היא כזאת, אבל בדרש זה סוג מסוים של חקיקה שיפוטית. זה בעצם אומר אנחנו בעצם מתייחסים לפסוק. זה לא כמו חקיקה הלכה דרבנן שלא קשורה לפסוק בכלל ואני אומר מה שאני חושב לפי הנסיבות. זה חקיקה. ואז אני מוסיף, אם אני גוף מוסמך אז אני מוסיף עוד חוק לארסנל החוקים, אני מוסיף הלכה דרבנן. ובפרשנות אני בעצם, או בדרש, אם נדבר על הדרש, אני בעצם מתייחס לחוקים או לפסוקים במקרה הזה, אבל ברור שאי אפשר לראות את זה כאילו שאני פשוט מפענח מה כתוב בהם. זה שטויות. לא נכון. אף פעם אי אפשר לעשות דבר כזה ובוודאי שאף אחד לא יכול לעשות דבר כזה. ברור שאני מוסיף, יש פה חקיקה שיפוטית. ולכן כל המתח והוויכוחים שאני לא אכנס פה, דיברנו על זה הרבה בספר, איך להתייחס לדבר הזה. זה חקיקה או זאת פרשנות? כי זה משהו באמצע, זה חקיקה שיפוטית. איפה עובר הקו? ואז השאלה אם זה דאורייתא באמת מבחינת התוקף או שזה דרבנן כי זה באמת לא כתוב בפסוק, זאת איזושהי הרחבה. אז יש פה מימד חקיקתי. ומה שגבי הזכיר שבעצם מה שאנחנו טוענים בשורש השני, במאמר על השורש השני, זה שיש איזשהו רצף של רמות, הפעם אני כבר מגדיר את הקטבים, בין החקיקה לבין הפרשנות, ואנחנו יכולים אפילו לשים את האצבע על כמה שנתות על הציר הזה אבל יש כמובן גם איזשהו רצף ביניהן. ויש רצף של מצבים וכל אחד מהמצבים האלה אנחנו טוענים גם מקרין על שאלת התוקף. זאת אומרת זה לא נכון שהתוקף הוא דאורייתא רגיל וכל השאלה היא רק איזה שאלה פילוסופית מאיפה המקור. וזה גם לא כל כך קטן כמו שגבי מה שאתה אמרת הרגע, שהמקור יש לו משמעות הלכתית. יש לו משמעות הלכתית, זה הרבה יותר מזה. זאת אומרת זה לא רק שלמקור משמעות הלכתית עקיפה, המקור מייצר משמעות הלכתית. כל מקור זה משמעות הלכתית אחרת, כל סוג של מקור זה משמעות הלכתית אחרת. אני חוזר למהלך הכללי של האמפיריציזם והרציונליזם. הטענה שאנחנו נתקלנו בה בכמה מהשורשים ועוד פעם לא תמיד מול הרמב"ם, לפעמים מול תפיסות אחרות. מבחינתנו זה היה רבי ירוחם פערלא. אני בבדיחה אומר ששלושת הכרכים האלה שהוזכרו זה ספר המצוות של רבי ירוחם פערלא עם הערות הרס"ג. זאת אומרת יש הערות של הרס"ג באמצע וספר המצוות של רבי ירוחם פערלא מסביב. אז אנחנו מבחינתנו רס"ג זה רבי ירוחם פערלא, אנחנו נזכה לאורו של הספר הבא ואז אני מניח שכבר נמצא כמה טעויות אצלנו. בכל מקרה, אז רבי ירוחם פערלא תוקף את הרמב"ם בהרבה מאוד בכמה וכמה מקומות ומייצג איזושהי תפיסה וגם הרמב"ן, איזושהי תפיסה שהיא תפיסה אמפיריציסטית. אתה הולך נגד עובדות. יש פה משהו שאתה מתעלם מגמרות מפורשות. מה זאת אומרת? הכלל שלך לא מסתדר. עוד מעט אני מגיע איך זה מסתדר עם מה שהרב שבתאי אמר קודם. והרמב"ם, התחושה שלנו לפחות הייתה, שהרמבם לא מתרגש מזה בכלל. כי עוד פעם אמפיריציזם מול רציונליזם כשאנחנו מדברים על הלכה או על משפט זה השאלה איך אני מתייחס לחוק או למצוות ולא לעובדות הפיזיקליות. וגם כאן יש שתי לא שתי תפיסות אלא רצף של תפיסות. יש כאלה שמרשים לעצמם להביא יותר את הסברות שלהם כשהם מפרשים את העובדות, ויש כאלה שמנסים להיצמד למה שכתוב למרות שאף פעם אי אפשר לעשות את זה לגמרי כמו שאמרתי השאלה של מינונים. וזה מה שאני קורא פה רציונליזם מול אמפיריציזם. עכשיו הרמב"ם באופן אני חושב מאוד עקבי ומאוד שיטתי נותן דגש חזק לסברה שלו. מה שנראה לו הגיוני. זאת האמת. ואם בחז"ל אנחנו מוצאים משהו אחר, אז או שהוא יעשה פרשנות יצירתית, והרמב"ן יצעק עליו על העניין הזה, וגם אחרים יצעקו עליו על העניין הזה, או שהוא יסביר, שזאת גם פרשנות יצירתית, ויסביר שאלו חריגים. אלו חריגים שבסדר, כיוון שסמכות חז"ל הוא מקבל לגמרי, ואני חושב שאנחנו בעניין הזה לגמרי מסכימים בזה גם למה שהרב שבתאי אמר קודם, בסופו של דבר הרמב"ם לא חולק על חז"ל. זאת נקודה חשובה. אבל הרמב"ם לא שואב את העקרונות שלו ממה שכתוב בחז"ל. או לא את כל העקרונות שלו ממה שכתוב בחז"ל. הרבה עקרונות הוא מביא מהבית. הוא מביא מהבית עקרונות שעל פניהם נראים סותרים למה שכתוב בחז"ל. והרמב"ן צועק עליו. זה באמת טקסט מפעים, ההשגות של הרמב"ן בשורש השני. איך שהוא משייט שם על פני הש"ס בלי פרויקט השו"ת ובלי שום דבר. זה לא, זה קשה לתפוס בכלל את העוצמות האלו. הוא תוקף את הרמב"ם מכל הכיוונים. זאת אומרת, זה פשוט לא ייאמן. וזה פשוט טבח. עושה ברמב"ם טבח. ממש טבח. עכשיו, הוא עשה טבח כי הרמב"ם כבר נפטר. זאת אומרת, הרמב"ם לא יכול לענות. אני מניח שלרמב"ם היה מה לענות אם הוא היה יכול לכתוב את זה. אז ניסינו קצת לעשות את זה במקומו, וכבר עשו את זה כמובן גם לפנינו. אבל בסופו של דבר, ברמב"ם באמת באופן מאוד עקבי המתקפות או הרבה פעמים המתקפות באות מכוח עובדות. והרמב"ם הוא רציונליסט. אריסטוטליסט, כיוון שהסבירו את אריסטו, הושפע מאריסטו, יותר מזה קשה להכריע. הרמב"ם הוא רציונליסט. אל תבלבלו אותי עם עובדות. מה זאת אומרת? לא במובן השלילי. אל תבלבלו אותי עם עובדות, כי אם אתם חושבים שאלו עובדות, אתם מתבלבלים. זה לא עובדות. יש לזה פרשנות. עכשיו אני, אומר הרמב"ם, מבין הפרשנויות האפשריות, אני מעדיף את הפרשנות שנראית לי סבירה. וכמו שאומרים בישיבות, עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה. הרמב"ם עשה את זה אני חושב בצורה מאוד מאוד עקבית בשורשים וגם במקומות אחרים, אבל בשורשים זה בצורה מאוד על פני השטח. עכשיו אולי עוד הערה אחת, הערה פילוסופית. בסדר, מה עם הזמן? אוקיי. את העניין הזה של החקיקה השיפוטית או הפרשנות שמעבר לעובדות, הממד הפרשני שיש מעבר לעובדות, שהוא מביא איתו מהבית, אפשר לראות את זה בשתי צורות, ורמזתי לזה קודם אני רק רוצה לחדד את זה. אפשר לראות את זה בתור הכרח. הכרח אומר בסדר, אף אחד לא יודע מה באמת העובדות הערומות אומרות. עובדות זה עובדות, אבל איך תסיק מהן איזושהי מסקנה מעבר למה שכתוב במפורש? בסך הכול אנחנו בדרך כלל עוסקים בדברים שכתובים מעבר למה שכתוב במפורש. זה ההכרח הלא-יגונה מה שאמרתי קודם. אבל יש, וכאן זה מכניס אותנו גם לדברים שכתב הרב הנזיר, בהיגיון העברי שלו, וגם פילוסופים לא בני ברית כתבו את זה, וכל מיני, שאפשר גם לראות את היכולת שלנו לפרש עם הכלים שאנחנו מביאים איתנו מהבית כאיזושהי יכולת הכרתית. זאת אומרת, למרות שאני לא יכול לגזור את זה באופן לוגי או באופן ישיר מהעובדות, אני טוען שזאת האמת. לא שזה הכרח לא-יגונה. אני טוען שהפרשנות שאני נותן, עם זה שיש בה ממד שהוא לא נמצא בעובדות עצמן, אבל יש לי אמון באינטואיציה שלי, יש לי אמון בסברות שלי, ואני, כמו אריסטו, עם כל הביקורות שהזכרתי קודם, אני חושב שהסברה שנמצאת אצלי יש לה איזשהו כוח לפענח את המציאות. וגם אם אני מוסיף מעבר לעובדות הערומות את ממד הסברה הפרשני שאני לכאורה מביא איתי מהבית, אני טוען שהתוצר הוא תוצר אמיתי. זאת אומרת, אני באמת פרשן ולא מחוקק בכלל. ובניגוד למה שאמרתי קודם, שזה מהלך ביניים בין חקיקה לבין פרשנות, הטענה שעכשיו אני טוען זו פרשנות נטו. אבל זו פרשנות שנעשית בכלים שהם לא לוגיים חמורים. ועדיין התוצר שלה, אני טוען, בהקשר המדעי למשל, אני טוען שהתוצר שלה הוא נכונה לעולם, לא שזאת צורת הסתכלות שלי על העולם. אני טוען שככה העולם מתנהג. ככה אני טוען. אולי לא בטוח, אבל זאת הטענה. אותו דבר בפרשנות ההלכתית. גם הפרשנות ההלכתית, אני חושב שזה די ברור ברמב"ם, הביטחון שאיתו הוא מגיע, החד-משמעיות. זה לא הכרח לא-יגונה אצל הרמב"ם. אצל הרמב"ם זאת תפיסה. זאת תפיסה שאומרת, אם כך אני חושב, אז זה נכון. לא כי אין ברירה ומה לעשות, אנחנו כולנו כלואים בתוך איך שאנחנו חושבים, בתוך הנחות היסוד שלנו. לדבר הזה יש כל מיני דוגמאות. קוצר הזמן אני אסתפק בדוגמה אחת שהבאתי מהשורש השני, אבל דוגמה שנייה מאוד בולטת אני חושב היא בשורש השביעי, שהוזכר כבר לגבי דקדוקי מצווה או פרטים של מצווה, לא כמו ארבעת המינים, לולב הדס וערבה, שזה ארבעה. פרטים שביחד מייצרים מצווה אחת גדולה, אלא יישומים שונים של אותה מצווה. וזאת אפשר ליישם נגיד קורבן עולה ויורד מה שהוזכר פה קודם, או חליצה וייבום, או פדיון ועריפה של פטר חמור, יש שתי אופציות איך לטפל במצב שלפניי. אגב חלק מאלה זה שתי מצוות חלק מאלה זה מצווה אחת אצל הרמב"ם זה אחת הברייתות שמולו מתפלמסים מולו כל מיני מבקרים. אבל בשורש שם אנחנו רואים שני דברים מאוד מעניינים, וכאן אם תרשו לי אני אקריא רק שתי נקודות כדי שהדברים יהיו חדים יותר. משפט אחד קודם. שתי דוגמאות שדיוויד יום מביא כדי להראות שמה שאנחנו עושים בפרשנות המדעית או בעבודה המדעית שלנו זה לא רק עובדות. שתי הדוגמאות המובהקות ביותר זה סיבתיות ואינדוקציה. וכל הסיבתיות זאת איזושהי הנחה שלכל דבר ישנה סיבה. דייוויד יום טוען את זה לא לומדים מהניסיון. הניסיון לא יכול להראות לי שיש יחס סיבתי בין שני אירועים ספציפיים אפילו, שלא לדבר על זה שיש תמיד יחס סיבתי בין אירועים, שזה בכלל רגולטיבי. דייוויד יום גם טוען עוד פעם, אני לא נכנס לפרטים, זו הטענה. טענה שנייה זה עקרון האינדוקציה, שאומר שמה שהיה הוא שיהיה. אם ראינו משהו שקרה עד עכשיו סביר להניח שהוא גם ימשיך, זה לא תמיד נכון, אבל ההנחה היא שזה נכון עד שיוכח אחרת. וזה אלו שני עקרונות יסודיים בחשיבה המדעית, בסיבתיות יש כאלה שאומרים שלא צריך אותה, אבל באינדוקציה אני חושב שאף אחד לא מתווכח על חשיבותה, ושני העקרונות האלה כמובן לא יכולים להילמד מהניסיון. את עקרון האינדוקציה אי אפשר ללמוד מהניסיון, כי אחרת אנחנו פשוט מיישמים את עקרון האינדוקציה על תוקפותו של עקרון האינדוקציה. ולכן זה לא אפשרי להגיד שכיוון שההכללות שלי עבדו עד עכשיו אז אני עושה הכללה ואני מאמין להכללות. אוקיי, אם אני לא יכול לעשות את זה אז אני גם לא יכול לעשות את זה לגבי הכללות. אז לכן בעצם אי אפשר ללמוד את האינדוקציה ואת הסיבתיות מן הניסיון. אז מה זה? אפשר להגיד טוב, זה רק צורת מחשבה שלנו, תפיסה ה- הכרח לא יגונה. כן? זה פרשנות שאנחנו מביאים מהבית, זה מה שמעבר לעובדות. אז זה כנראה טוב הכרח לא יגונה אנחנו לא יכולים לחשוב אחרת, אז זה רק אנחנו, זה לא באמת האמת אבל אין ברירה אנחנו כלואים בתוך הסד המחשבתי הזה. לעומת זאת כמו שאמרתי קודם, אני או אנחנו מנסים לטעון שאלו כלים להכרת המציאות, או ההלכה בהקשר שלנו, או המשפט בהקשר המשפטי. זה לא סתם הכרח לא יגונה, אלא זה כלים להכרת המציאות וכיוון שכך אני לא טוען שהשימוש באינדוקציה ובסיבתיות זה הכרח לא יגונה ובסדר כך אני מתנסח אבל אל תיקחו אותי ברצינות, זה לא טוען טענות על העולם עצמו. לא, אני אומר שהאינדוקציה והסיבתיות הם כלים לפרשנות. ואם אני מסיק מהם איזושהי מסקנה הלכתית, מדעית או אחרת, אני מאמין שככה העולם מתנהל. זה לא שאני מתעלם מהעובדות, אם יהיה ניסוי שיראה לי את ההפך אני כמובן אהיה מספיק ישר כדי לוותר, אבל יש לי אמון בכלים האלה למרות שהם לכאורה סובייקטיביים. בשורש השביעי מאוד מעניין שחלק ניכר מהוויכוחים סביב השורש השביעי אם מתרגמים את זה לשפה הזאת הם על בסיס הסיבתיות והאינדוקציה. אלו שני הדברים. הרמב"ם עושה בהם שימוש בצורה מאוד נועזת ותוקפים אותו על העניין הזה. מאיפה אתה יודע? יש שתי דוגמאות: פסח שני. פסח שני הוא תשלומין או לא תשלומין זה מחלוקת תנאים לפסח ראשון. אז שואל שואל על זה רבי ירוחם פערלא כן? זה המציג של רס"ג אצלנו. דמה בכך דשני רגל בפני עצמו הוא? הוא מכיר את הטענה של רבי שזה רגל בפני עצמו וחייב כרת עליו כמו הראשון. מכל מקום בעניין מניין המצוות, כפי שהשריש הרמב"ם כאן, אינו אלא אחד מדקדוקי מצוות פסח ראשון. אז יש פה ויכוח פורמלי איך בדיוק לראות את פסח שני אם זה תשלומין לראשון שמי שלא עשה את הראשון יש לו אפשרות לעשות את השני, או שזה רגל בפני עצמו. אבל אומר רבי ירוחם פערלא אתה לא יכול להתעלם מהזיקה בין פסח ראשון לפסח שני, הרי רק מי שלא עשה פסח ראשון מביא את פסח שני. אז ברור שיש פה יחס סיבתי. או במילים אחרות לא אכפת לי אם יש יחס סיבתי או לא, ברגע שיש קורלציה אז הם הולכים ביחד. והרמב"ם אומר לא, יש כמה חריגים, פטר חמור הזכרתי את זה קודם, ייבום, פסח שני, כל מיני חריגים שמדבר עליהם בשורש אומר לא, מבחינתי השורש הפרשני יש סמיכויות שהן קורלציה שלא מצביעה על סיבתיות. זאת אומרת פסח שני מובא רק על ידי מי שלא הביא פסח ראשון. זה לא אומר שהסיבה לזה שאני מביא את פסח שני זה בגלל שלא הבאתי את פסח ראשון. זה לא אותו דבר. זה סטטיסטיקאים יש בדיחות על העירוב בין הסתברות לבין קורלציה, בין סטטיסטיקה לקורלציה, וגרימה מול קורלציה. הרמב"ם אומר תלוי בכל מקום לגופו. ואיך אתה יודע? כל מה שאתה יודע זה את הצמידות. אם זה אז זה, או אם לא זה אז לא זה. זה נכון בכל הדוגמאות. איך החלטת שבשלושת אלה היחס הוא לא יחס סיבתי למרות שעדיין רק מי שלא הביא פסח ראשון מביא פסח שני, אבל שם זה לא יחס סיבתי. ובמקום אחר זה כן יחס סיבתי? זה אומר כי ככה נראה לי. למה? אז מי שנצמד לעובדות, אז הוא צודק, זאת אומרת, או שאתה הולך עם הסמיכויות. סמיכויות זה אותו דבר בכל מקום. מי שאומר לא, אבל יש לי סברה, אני רוצה לראות מה המשמעות של פסח שני, אולי אפילו מתוך הכתובים אפשר לראות את זה קצת. ולכן אני אומר למרות שהסמיכות היא לכאורה אותה סמיכות, אין יחס סיבתי בין פסח ראשון לפסח שני. ולכן זה לא מצווה אחת, זה שתיים. ואותו דבר לגבי אינדוקציה, אבל אני לא אביא את זה כאן עוד פעם. אבל יש כאן כן כל מיני שאלות איך אתה עושה הכללה, שזה מגיע למה שהרב סבתו דיבר על איך הרמב"ם מונה את הקורבנות ואת הטומאות. הרמב"ם מונה אותם במשפחות. משפחות לאורך ולא לרוחב, כן? משפחות. יש כאלה שמונים כל אחד ואחד. יש כאלה שמונים אחד על הכל. אז יש שם, ואגב הרמב"ם באופן מאוד מאוד עקבי הולך דווקא עם הלוגיקה של המשפחות. בכל הדוגמאות שאני חושב שראיתי שם אני מקווה שאני לא טועה. הוא הולך על הלוגיקה של המשפחה וגם שם זאת שאלה של אינדוקציה. וזאת שאלה איך אתה עושה הכללה, שהרב סבתו אמר שזה עניין של טעם. אני לא בטוח שאני חותם על זה, במחילה, נדמה לי שיש לה פה איזה תפיסה. זה לא רק שאלה של טעם, אבל נכון שבמובן מסוים אפשר לחלוק. העובדות ניתנות לכמה פרשנויות, אבל הרמב"ם הלך עם הפרשנות שלו והוא קבע מה כן שייך ומה לא שייך. החלוקה לקבוצות היא בעצם תוצאה של הכללה. אז הכללה וסיבתיות ממש שתי הדוגמאות שעומדות במוקד הוויכוח הפילוסופי סביב האמפיריציזם והרציונליזם עומדות סביב הוויכוח בין הרמב"ם לבין, במקרה הזה זה לא הרמב"ן, אלא תוקפים אחרים שלו, רס"ג או רבי יצחק פרלא ואחרים. וגם שם באופן מאוד עקבי רואים שהרמב"ם אומר את זה. אני רק רוצה לסיים במשמעות בעצם של העניין הזה. בגלל הרציונליזם שלו, הרמב"ם מגיע, ולא תמיד זה מופיע בדבריו, לפעמים צריך לעשות אינטגרציה לכל מה שהוא אומר, וזה בולט מאוד בשורש השני שעשינו. בסופו של דבר הגענו שם למבנה שהוא קומפלקס מאוד מורכב בשיטת הרמב"ם. עד כדי כך שקצת קשה להבין אם הרמב"ם באמת חשב את זה, אז למה הוא לא אמר, זאת אומרת בכל זאת יש פה איזשהו מבנה לא פשוט. מצד שני אני חושב שהרמות האילוצים והקושיות והסתירות שיש שם מחייבות איזשהו בנייה של מבנה כזה. והרבה פעמים התחושה היא שכשמבנה הוא מורכב זה בעצמו כבר אומר שיש פה דוחק. הרי אנחנו תרנו אחר, כאילו אנחנו תמיד מעדיפים את ההסבר הפשוט. למה לקחת הסבר מסובך אם יש לנו הסבר פשוט? ושוב פעם הסיבה היא אותה סיבה. בגלל שלהרמב"ם יש אמון בצורת החשיבה שלו, בסברות שלו, הוא היה צריך, ומכיוון שהוא לא חולק על חז"ל, ואני לגמרי מסכים שזו בדיוק הנקודה, אבל דווקא השילוב של שני הדברים האלה מביא למורכבות. כי הוא לא סוטה מחז"ל. כל מה שחז"ל כתבו זה דאורייתא, אצל הרמב"ם זה דאורייתא. דרבנן זה דרבנן. יש פה ושם קושיות שצריך ליישב אותן, אבל באופן עקרוני הרמב"ם לא סוטה מחז"ל. זאת אומרת, הוא כופה את הסברות שלו על העובדות במובן הזה שלא מוכן לתת לעובדות לקבוע מהן הסברות, אבל הוא גם לא ייתן לסברות לקבוע מהן העובדות. זאת אומרת, את העובדות הוא לוקח מחז"ל. מה שדאורייתא דאורייתא, מה שדרבנן דרבנן. עכשיו הוא רואה אוקיי, אז מה לעשות עם הכללים שלי? כיוון שלדעתנו הרמב"ם כן נתן דעתו גם לחריגים. אם זה כתוב בחז"ל זה אומר שיש פה משהו אחר, זה לא סתם, גזירת הכתוב כתוב בחז"ל. אחרת, מה זאת אומרת כשם שמקבל שכר על הדרישה מקבל שכר על הפרישה, אז הכלל שלך לא נכון, מה זה נקרא? אתה הולך עם חז"ל, אז חז"ל אומרים שהכלל לא נכון, תוותר על הכלל. אבל הוא לא מוותר על הכלל וממשיך ללכת עם חז"ל. זה אומר שהרמב"ם היה צריך לבנות איזשהו מבנה, מבנה אפיציקלים ודיפרנטים כמו שעושים בקוסמולוגיה הישנה, מוסיפים עוד עיגול ועוד עיגול כדי שהמסלולים של הכוכבים עדיין יהיו בנויים על בסיס עיגולים, למרות שהיה ברור שזה לא עיגול. אז זה תמיד מטאפורה שתמיד משמשת כדי להסביר מבנים מורכבים. אתה מייצר מבנים מורכבים כדי להגן על צורת החשיבה שלך כי אתה לא מוכן לוותר עליה, למרות שיש המון עובדות שסותרות אותה. אז הינה זה בגלל שיש פה עיקרון כזה, ושם זה תת עיקרון אחר, וזה מופיע לא מעט בספר, בעיקר בשורש השני אבל לא רק. וזה תוצאה בדיוק של מה שתהיה קודם, של האמון בסברה מצד אחד ושל המחויבות לחז"ל מצד שני. ושני הדברים האלה ביחד, אין ברירה, הם מביאים אותך למבנים מאוד מורכבים. הערה אחרונה זה שבעצם יש פה איזשהו סוג של לימוד זכות, אבל סוג מיוחד של לימוד זכות. היו מספרים ששאלו פעם את רב חיים למה נברא שכל עקום, רב חיים מבריסק, למה נברא שכל עקום? אז הוא אמר כדי ללמד זכות. בשביל ללמד זכות על מישהו צריך שכל עקום. כשמסתכלים במפרשי המשנה במסכת אבות והוי דן את כל האדם לכף זכות, אז רואים שזה לא כל כך פשוט. גם הרמב"ם וגם רבנו יונה וגם המאירי. לא, כותבים שמה לא להשתמש בשכל עקום ללימוד זכות, לא בשכל לגמרי עקום. זאת אומרת, אם מישהו הוא רשע וברור שמה שהוא עושה זה רשעות, אל תדון אותו לכף זכות. אתה לא צריך להיות אידיוט. אם יש שתי אפשרויות, אפילו אולי עם האפשרות החיובית קצת פחות מסתברת, תבנה על הלימוד זכות, תכריע לטובתו. תבנה על זה, תניח שאתה לא יכול להגיד אחרת. זאת אומרת, בסופו של דבר, תן דוגמה. אתם רואים גדול הדור רודף אחרי נערה המאורסה עם סכין ברחוב. עכשיו כל אחד אחר שהייתם רואים במצב כזה, הייתם אומרים, טוב, הוא הולך לאנוס אותה, דין רודף, צריך לירות בו, נכון? מה, אדם כזה דין רודף. לעומת זאת, מה יגידו בשביל גדול הדור? זה לא יכול להיות. כנראה שהיא שכחה את הסכין בבית והוא רץ אחריה להחזיר לה את הסכין. נכון? זה נשמע קיטשי, לא מאמינים לזה. מה אתם אומרים? מי יותר סביר? ברור שההסבר השני יותר סביר, כיוון שמה הסבירות שגדול הדור רודף אחרי נערה המאורסה לאנוס אותה ברחוב? אז ההסבר המורכב לפעמים הוא ההסבר היותר פשוט. תלוי אם אתה מאמין לאילוצים שמביאים אותך אליו. אז אם אתה נותן אמון בסברה שלך, אתה מוכן להידחק כדי להתאים אותה לעובדות של חז"ל. ואני חושב שבמובן מסוים יש כאן איזשהו לימוד זכות שהרמב"ם או אדם בכלל אמור לעשות לסברה שלו. בכל זאת סותר לעובדות, אז הפחדן יגיד אוקיי, הפחדן האמפיריציסט יגיד אז העובדות סותרות את הדברים, מה לעשות. אבל מי שיש לו יותר ביטחון במה שהוא חושב, והרמב"ם ודאי היה כזה, אומר לא לא, רגע, בוא נלמד זכות על הסברות שלי, הרי לא יכול להיות שהסברות שלי כל כך מטופשות. אז אם יש חז"לים שאומרים אחרת, אז בוא נמצא איזשהו אפיציקלים ודיפרנטים ונגדיר משהו, נעשה משהו יותר מורכב ואנחנו נראה שבסופו של דבר הכל מתיישב. אגב, בסוף נדמה לי שהרבה פעמים הרמב"ם יוצא הכי הגיוני. באמת, אחרי שעושים את העבודה הוא יוצא הכי הגיוני, יותר הגיוני מכל אלה שנצמדים לעובדות. נדמה לי ככה, אבל זה כבר באמת עניין של טעם. נקודה אחרונה, אני חושב שמטרתנו במידה רבה בספר הייתה לחשוף את אותן סברות שהרמב"ם מביא מהבית באופן, אם הייתי צריך להגיד במשפט אחד, זו בעצם המטרה שלנו בספר. לחשוף את אותן סברות שהרמב"ם מביא מהבית, לא תמיד הוא אומר אותם במפורש, לפעמים הוא אומר אותם במובלע, לפעמים יותר מפורש, לפעמים בכלל לא. אז אנחנו השלמנו. בין שצדקנו או לא צדקנו, אבל לחשוף את אותן סברות שהוא מביא מהבית, לא בהכרח בגלל שהוא תמיד צדק, היו שחלקו עליו ואפשר להתווכח על זה, אלא לפחות כדי לראות שגם כל אחד מאיתנו, כל אחד לפום דרגיה, לפעמים צריך להתמודד עם עובדות שנראות סותרות את מה שאני חושב. לא תמיד לוותר על מה שאני חושב. זאת אומרת, לפעמים יש לי איזשהו אמון במה שאני חושב ואני אעשה איזו פרשנות יצירתית לעובדות כדי להציל או ללמד זכות על עצמי, על מה שאני עצמי חושב. תודה לכולם שבאתם.