היחס לדברים שהתקבלו בעם ישראל

הטענה שלך מבוססת על ההנחה שאל מושלם בהכרח יברא מנגנון אנושי מושלם וחסין מטעויות כדי שיסיק את רצונו ואת האמת המוחלטת, אך הנחה זו שגויה מיסודה. הקב"ה נתן את התורה לבני אדם, ובני אדם, גם חכמינו לאורך הדורות, יכולים לטעות. אני סבור שהקב"ה מעוניין שנוציא את הדברים מתוך שיקול דעתנו האוטונומי, ויש ערך לפעילות אוטונומית של האדם גם אם היא באה על חשבון קליעה לאמת ההלכתית האובייקטיבית. מעבר לכך, שלמותו של הקב"ה אינה סותרת את העובדה שהוא ברא אותנו כיצורים חסרים שיכולים לטעות ולהשתלם; אדרבה, עולם חסר שמתקדם ומשתלם מאפשר את מימוש פוטנציאל ה"השתלמות", שזו עצמה הדרך שבה בני אדם משלימים כביכול את המציאות האלוהית (בסוד "העבודה צורך גבוה").

באשר למנגנון של "קבלת האומה" וסמכותו: אכן, אני מסכים שהסמכות של התלמוד ושל ההלכה נובעת מכך שכלל ישראל קיבל אותם על עצמו כקאנון מחייב. אולם, חובה להבין ש"קבלת האומה" יכולה לחול אך ורק על נורמות והלכות, ולא על טענות עובדתיות או פילוסופיות. אמונה או טענת עובדה (כגון מבנה הספירות בקבלה, אירוע היסטורי באגדה, או עקרון פילוסופי) אי אפשר "לקבל על עצמך" — היא או נכונה או לא נכונה במציאות. אם היא אינה נכונה, גם אם קיבלת אותה על עצמך עשר פעמים, היא נשארת לא נכונה ואינה הופכת לאמת מוחלטת.

מכאן נובעת טעותך לגבי תחומים כמו מחשבת ישראל, אגדות חז"ל, חסידות וקבלה. בתחומים אלו אין סמכות פורמלית כלל, ואין בהם מסורת רציפה שעוברת מסיני. כל הוגה (בין אם זה הרמב"ם, הרס"ג או המהר"ל) חוצב את משנתו מתוך עולמו שלו ומהשפעות סביבתו, ומשתמש בכלים של היגיון ופילוסופיה ולא במסירה של צינור חלול. אין לי אמון בתחום מחשבת ישראל כמסורת שעברה מסיני, ואני איני מוכן לקבל את הטקסטים הללו כמקורות סמכות פורמליים שמחייבים אותי לחשוב בצורה מסוימת. גם אגדות חז"ל אינן תיאור עובדתי היסטורי שמחייב קבלה, אלא לרוב יצירות ספרותיות או "וורטים" שנועדו להעביר מסר. לגבי הקבלה, אני סבור שהעקרונות היסודיים אולי עברו במסורת, אך רוב המבנים שבה הם פרשנויות והמצאות של אנשים שלקוחות מעולמם הרעיוני, ולא משהו שניתן בסיני. לימוד של דברים אלו מוגדר אצלי כ"תורה בגברא" (משהו שבונה אותך אישית ומעשיר את עולמך הרוחני) ולא "תורה בחפצא" (טקסט אובייקטיבי מחייב כמו פסיקת הלכה).

לבסוף, הזכרת את הפסוק "לא תסור" כראיה להחלת סמכות שתהפוך את כל הדברים הללו לאמת מוחלטת. זו שגיאה נפוצה. הפסוק "לא תסור" נאמר אך ורק על הוראות הסנהדרין בתחום ההלכתי והנורמטיבי (וגם שם הוא מאציל סמכות לחוקק ולדרוש את התורה). אין ל"לא תסור" שום שייכות לתחומים לא הלכתיים כמו פילוסופיה, אגדה או קבלה. אם הרמב"ם טוען טענה פילוסופית, אף אחד לא יכול לדרוש ממני לקבלה מכוח סמכות פורמלית; אני אקבל אותה אך ורק אם הוא ישכנע אותי באופן מהותי שהוא צודק.