פודקאסט עם גרמי

כותב כאדם חילוני, כך שאין לי סוס לבחירה. אני פשוט אוהב העמקה בטיעונים. לכן הרגשתי שמשהו התפספס.

כשהגעתם לטיעון העד, הרגשתי שהדיון ירד ברמה.

לצערי, נדמה שאף אחד מכם, ולמען האמת גם רוב מי שמתדיינים בנושא, לא באמת דן בטיעון העד כפי שהוא אלא בגרסה מוחלשת, איש קש. וכן, לטיעון הזה יש לא מעט חורים. אבל לפני שמפריכים אותו צריך קודם להציג אותו כפי שהוא.

טיעון העד אינו רק "חזית רחבה", ואינו מסתכם ב"גם לעמים אחרים יש מיתוסים". זו בדיוק הנקודה שתמיד מתפספסת.

ליבת הטיעון היא שהחיים הלאומיים היהודיים הם הם הפרקטיקה הדתית. ביהדות אין באמת הפרדה בין הדת לבין הלאום. כמעט כל מערכת המצוות היא למעשה זיכרון לאומי חי. פסח הוא זכר ליציאת מצרים. סוכות היא זכר לנדודי המדבר. שבועות הוא זכר למעמד סיני. תפילין, מזוזה, קריאת שמע, ההגדה, העלייה לרגל, הכול שזור באירועים המכוננים של העם היהודי.

לכן, כאשר יש רצף של חיים לאומיים, יש גם רצף של הפרקטיקות הדתיות. למעשה, החיים הלאומיים עצמם הם הפרקטיקות הדתיות.

ופה נמצא לב הטיעון שכמעט לא עלה בדיון.

נניח, לצורך הדיון, שיש חור של כ-1,200 שנה בין האירועים לבין התיעוד הכתוב הקדום. גם אם מקבלים הנחה הזו, במהלך אותו חור חי עם יהודי בארץ ישראל, עם חיים לאומיים מתועדים, גם במקורות יהודיים וגם במקורות חוץ. אותו עם חוגג פסח, יושב בסוכה, מניח תפילין, קורא בתורה, מספר לבניו על יציאת מצרים ועל מעמד סיני בעודו מקיים בקפידה סט מצוות קפדני שרובו מבוסס על קורותיו הלאומיים.

השאלה המתבקשת היא, מתי זה הומצא?

אם יהודי בגליל וביהודה חוגגים פסח, כל אחד שואל את אביו "למה אנחנו אוכלים מצה?", "למה אנחנו מספרים ביציאת מצרים?", "למה אנחנו יושבים בסוכה?", "למה מניחים תפילין?", "מה זה הלולב הזה ולמה בכלל קוראים לנו ישראל?", "מתי כל זה התחיל?". קשה להחדיר מערכת חיים שלמה לעם שלם, על פני מרחב גיאוגרפי שלם (כולל תפוצות דאז), מבלי שהדור הראשון ישאל מה פתאום.

זו בדיוק הסיבה שבעיניי עצם התיעוד לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל הוא חלק מהטיעון עצמו ולא רק ראיה חיצונית לו. אפילו השם ישראל – הוא חלק מהטיעון – החיים הלאומיים הם הם ההמשכיות של המסורת. במובן הזה, התיעוד על עצם קיומו הרציף של העם נותן מענה לא מבוטל לטענה על אותו חור. אני לא נכנס לשאלות הארכאולוגיות שמטפלות באופן מינורי "בחורים", כי הן רק ענף בתוך הדיון רחב יותר.

ברוח יחזקאל, "אתם עדי נאום ה'", העם עצמו הוא העדות. לא במובן הדרשני, אלא במובן ההיסטורי. עצם קיומו הרציף של עם החי את אותן פרקטיקות לאומיות דתיות הוא חלק בלתי נפרד מטיעון העד.

יש כאן גם נקודה נוספת שלא קיבלה ביטוי. הכול בלייב. בניגוד למיתולוגיות, שבהן אדם אחד או כמה כותבים מאות שנים לאחר האירועים הנטענים על עבר רחוק, כאן מדובר במסורת שחיה את עצמה בזמן אמת. דור מספר לדור, כשהדור הבא ממשיך לבצע את אותן פרקטיקות. לא מדובר בסופר יחיד שכותב על משהו שקרה לפני מאות שנים (דרקונים), אלא בעם שחי את הסיפור, מקיים אותו, ומעביר אותו הלאה תוך כדי החיים עצמם. גם טענתך בדבר "אב מעביר לבנו שזה לא מיתוס!" חלשה.

נוסף על כך, מדובר במערכת מצוות תובענית מאוד. אלו אינן אמירות כלליות. מדובר במאות מצוות, באיסורים, שעליהם אנשים מסרו נפש. גם אם אין בכך הוכחה שהאירועים קרו, זה בהחלט חלק מהעוצמה של הטיעון משום שלא מדובר במסורת זולה שקל לאמץ.

לכן גם הדוגמאות החלופיות שג'רמי העלה, מסורות סיניות, מיתוסי עמים, אינן באמת מקבילות לטיעון העד. הן אולי דומות בנקודה אחת, אבל הן אינן כוללות את מכלול המאפיינים שעליהם נשען הטיעון, חיים לאומיים רציפים, פרקטיקה דתית שהיא למעשה החיים הלאומיים עצמם, מסורת המתקיימת בזמן אמת לאורך הדורות, מערכת מצוות מחייבת, ותיעוד מתמשך של אותו עם.

אפשר בהחלט לחשוב שטיעון העד חלש. גם אני חושב שיש קשיים. אבל כדי לבקר טיעון, צריך קודם לתקוף את הטיעון האמיתי, ולא גרסה פשוטה יותר שלו. איירוני שמי שמציגים את טיעון העד בצורה המדויקת הם דווקא דרשנים חרדים. נויגרשל ואחרים. הרב אורי שרקי, שאינו חרדי, מחדד דווקא את הממד הלאומי של הטיעון. אפשר להסכים איתם ואפשר לחלוק עליהם, אבל לפחות הם בדרך כלל מציגים את הטיעון נכונה.