קידושי ביאה בקטנה

ממש לא. הדיון שם היה הלכתי והאיסור הוא מוסרי. ראה בטור 541 – הלכה ומוסר: התמונה התיאורטית, וגם שם הסברתי זאת.

מעבר לזה, נקודת המוצא שלך שגויה, שכן חז"ל אכן אסרו זאת במפורש. בגמרא במסכת קידושין נאמר להדיא: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה". כלומר, חז"ל הכירו היטב בבעייתיות של כפיית קידושין על קטנה שעושים זאת בעל כורחה ואין לה דעת כדי להסכים, ולכן אסרו זאת לכתחילה.

האמירה ש"בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה" אינה הדרכה מוסרית, מעשית או המלצה, אלא קביעה פורמלית-משפטית גרידא לגבי תקפות הקידושין. התורה קבעה שניתן לקדש אישה בביאה, וחז"ל נדרשו להגדיר באופן משפטי מאיזה גיל מעשה פיזי נחשב ל"ביאה" שמסוגלת להחיל חלות הלכתית של קידושין. ההבדל הוא פורמלי לחלוטין – האם פעולה זו עונה להגדרת ההלכה ל"ביאה" או לא.

יתר על כן, גם כאשר הגמרא פוסקת שבעילת ילדה בת פחות משלוש אינה נחשבת "ביאה" ולכן אין בה חיוב מיתה או כרת (למשל, אב שבא על בתו הקטנה), אין בכך שום אמירה מוסרית שהמעשה ראוי או מותר. האם מעשה כזה הוא מוסרי? ודאי שלא. ההלכה קובעת שחכמים ילקו אותו מכות מרדות על כך, ובוודאי ימנעו זאת ממנו אם יוכלו. הפטור מעונש הפורמלי של התורה נובע אך ורק מכך שהמעשה אינו נופל תחת ההגדרה המשפטית של "ביאה".

בנוסף, חשוב להבין שהמושג פדופיליה, כפי שאנו תופסים אותו כיום, הוא מונח אנכרוניסטי ביחס לתקופתם. בעולמם של חז"ל תפיסת הנישואין הייתה שונה בתכלית מהתפיסה הרומנטית המקובלת בימינו; כפי שמסביר ספר החינוך, הבעל נתפס כמי שתפקידו לעצב את האישה, ולכן מציאות של נישואין בגיל צעיר הייתה מוכרת ואפשרית. ההלכה נתנה מענה לצורך התרבותי של הימים ההם ועיגנה את זכות האב בבתו, אך כאמור, חז"ל עצמם הבינו את הבעייתיות ואסרו לעשות זאת הלכה למעשה עד שהילדה תגדל ותסכים.