שלש השבועות

לדעתי, שלוש השבועות אינן "פיקציה הלכתית" במובן של תקנת שליחותייהו בבבל או השבועה שקבלנו על עצמנו בהר סיני לקיים את התורה. פיקציה משפטית נועדה ליצור תשתית או מנגנון נורמטיבי שיאפשר למערכת ההלכתית לתפקד (כמו יצירת סמכות לדיינים שאינם סמוכים או ביסוס מטא-הלכתי למחויבות למצוות). לעומת זאת, שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות הן סוג של אגדה, ומעט מאוד מפרשים לפני התקופה הציונית התייחסו אליהן ברמה ההלכתית הפורמלית.

אין איסור הלכתי של "לא יעלו בחומה", "לא ימרדו באומות" או "לדחוק את הקץ". אם כן, מה משמעותן? כפי שהסביר רבי יעקב עמדין (היעב"ץ), מדובר בהנחיה פרקטית – מסורת שאומרת לנו כיצד נכון וריאלי להתנהג. השבועות הן אזהרה מפני התנהלות כוחנית ולא ריאלית שעלולה לעורר את קנאת האומות ושנאתן. מי שפועל בחוסר היגיון מדיני פועל בניגוד להנחיה הזו ועובר על המסורת של ה"פאס נישט" (מה שלא מקובל לעשות), אך הוא אינו עובר על איסור הלכתי.

באשר לניסיונות של חוגים חרדיים ונטורי קרתא להשתמש בזה כדי לנגח את הקמת המדינה, ובפרט בספרו של האדמו"ר מסאטמר "ויואל משה" – בעיניי מדובר בספר מגוחך ומצחיק במגמתיות שלו. הוא לוקח מדרשים, בונה מהם דיוקים חסרי מקור, והופך אגדה לאיסור הלכתי חמור כדי להתאים לאג'נדה מראש. לגבי איגרת תימן של הרמב"ם שהזכרת, באופן כללי איגרת נועדה להדרכה מחשבתית והיסטורית ולא לפסיקת הלכה.

לכן, השאלה האם הקמת המדינה, כדבר החשוב בפני עצמו, "דוחה" את האיסור של שלוש השבועות שזכתה לכל מני תירוצים (הרי קיבלנו רשות מהאומות) – כלל אינה מתחילה. אין כאן איסור הלכתי ולכן אין מה לדחות. איני יודע אם באמת היו אי פעם שבועות כאלה ואם ומתי הן התבטלו, אך מה שברור לי הוא שבהיעדר איסור הלכתי פורמלי, עלינו להפעיל פשוט את השכל הישר וההיגיון המדיני.