על ציטוטים באופן כללי

שלום הרב,

רציתי לשאול על היחס של אדם לדברים שהוא עצמו כתב לאורך שנים.

יכול להיות שאדם כתב עשרות ספרים, מאמרים ואלפי עמודים, ואחרי הרבה שנים מישהו מצטט בפניו קטע שהוא עצמו כתב — אולי אפילו קטע משמעותי מאוד — והוא כבר כמעט לא זוכר אותו. לפעמים הוא אפילו עשוי לקרוא טקסט ישן שלו ולהרגיש במובן מסוים כאילו מישהו אחר כתב אותו. הרי בזמן הכתיבה הדברים עברו אצלו בראש בצורה עמוקה, אבל הזיכרון הקונקרטי שלהם נעלם עם השנים.

רציתי לשאול האם הרב חווה דבר כזה ביחס לספרים ולמאמרים הרבים שכתב. האם קורה שמצטטים בפני הרב דברים שלו והוא כלל לא זוכר שכתב אותם, או זוכר רק את הרעיון הכללי ולא את הניסוח והמיקום? ואם כן, האם במובן מסוים ספר ישן יכול כבר להרגיש "רחוק" אפילו מהמחבר שלו?

ומכאן לשאלה כללית יותר: לפעמים בעולם הדתי יש חשיבות עצומה לציטוט מדויק — "הרמב"ם כתב כאן", "הרמב"ן אומר שם" וכו'. אבל כשחושבים על הרמב"ם כאדם שכתב כמות עצומה לאורך עשרות שנים, סביר שהוא עצמו לא הסתובב עם כל מורה נבוכים ומשנה תורה בזיכרון מילה במילה, ובוודאי לא בהכרח זכר בכל רגע היכן בדיוק כתב כל דבר.

לכן אני לפעמים מרגיש שהעיסוק בציטוטים ובמראי מקומות עלול להיות קצת רחוק מהמהות. אולי הדבר החשוב יותר הוא מבנה החשיבה, הטיעונים והתפיסה הכוללת של האדם, ולא היכולת לדעת שהוא כתב משפט מסוים בפרק מסוים לפני עשרים שנה.

האם הרב מסכים עם התחושה הזאת? ומה לדעתו היחס הנכון בין בקיאות וציטוט מדויק לבין הבנה עמוקה של שיטתו ורעיונותיו של אדם?