על חומרות בהלכה וציות לחוק

הרב מיכאל אברהם,
שלום רב!

שמי א', סטודנטית למשפטים.
קיבלתי המלצה לפנות אליך בהקשר לעבודה סמינריונית שאני כותבת.

בקיצור נמרץ – תופעת ההחמרה משקפת מדרגה דתית גבוהה בכך שהפרט מוכן ליטול על עצמו את הקושי, אף שהוא איננו מחוייב בו (בין בדין עצמו ובין מעבר לדין), וזאת על מנת להתקרב לבוראו.

מכאן מובנת מדוע תופעת ההחמרה מצויה ושכיחה מאוד בתרבויות דתיות.
אני רוצה להוסיף התייחסות של תופעה כזו במשפט מדינתי-חילוני. המחמיר יכול להיות המחוקק, שמבין שתי אפשרויות חקיקה הוא בוחר את החקיקה המחמירה יותר
או האזרח הצייתן לחוק שבוחר לקיים את החוק במובן יותר מחמיר.
האם יש התייחסויות לכך בפילוסופיה של המשפט?
קו המחשבה שלי התחיל ברציונלים לציית לחוק (תאוריית ההסכמה, אמנה חברתית וכו'). המחשבה שלי למה שלא תהיה נטייה להחמרה, לפחות מצד הפרט המקיים, היא כזו – הואיל ומדובר במערכת יחסים בין חברים שווים במדינה (עקרון שלטון החוק) ולא בין אדם לישות גבוהה יותר, כמו במערכת חוקים דתית, אז מערכת היחסים לא מנביעה מוטיבציה לעשות מעבר, כי אם לקיים את המוסכם. ברמה השניה, אין מוטיבציה להתקרב למחוקק, לישות גבוהה שהטילה את חוקים, הואיל והסמכות למחוקק ניתנה מהעם, ולמעשה העם הוא הוא הריבון. (כמובן שענין של הקצנה מטעמי הפרעות נפשיות וכו לא נכנס לגדר הדיון כלל).
בנוגע להחמרה מצג המחוקק? מניחה ששיקולים פרקטיים, תכליתיים, אבל שוב מעל המחוקק המדינתי יעמוד העם, הא ינסה לעצב נורמות בצורה מחמירה יותר שיתקרבו לרצון בוחריו??…
כל אלו ההסברים שלי, אני מנסה לחפש להם רמז בכתובים. כמו כן, אשמח לשמוע את דעתך בענין!

בתודה מראש,