מדוע חז''ל ראו בתלמוד תורה ערך עליון ?

מוזר בעיניי שהלימוד גדול מהמעשה בפועל. אם הערך של לימוד התורה הוא בכך שהוא דביקות ברצון ה', אז לכאורה מעשה המצווה בפועל מדבק בה' באותה מידה, כי גם דרך הקיום בפועל האדם דבק ברצון ה'.

אם אני לוקח שני אנשים, האחד לומד באופן תיאורטי מה רצון ה' לגבי סוגיית חסד והשני מבצע את רצון ה' בפועל ועוסק בחסד, למה שלא נאמר שמי שמבצע את רצון ה' בפועל דבק ברצון ה' באותה מידה ?

בעל התניא מתייחס לזה. הוא מסביר שיש דבקות באיברים (שנעשית על ידי עשיית מצוות) ודביקות בחב"ד (רוחנית-אינטלקטואלית) שנעשית על ידי הבנת רצונו והפנמתו, וזה נעשה על ידי הלימוד.
כמשל לדבר הבאתי כאן פעם את המדע. יש שרואים במחקר המדעי אמצעי: מגלים את החוקים כדי ליישם אותם לצרכים טכנולוגיים. אחרים רואים את היישום כהיכי תמצי לבחון את החוקים, אבל הערך הוא ידיעת החוקים עצמם (ערך אינטלקטואלי-רוחני). כך גם לגבי התורה, לימודה ויישומה.

אני מחבב את הטבעיות שבה אתה מסביר מבעל התניא