מבט נוסף על הפונדמנטליזם: אפגניסטן זה כאן? (טור 409)

בס"ד

בימים טרופים אלו מתרחש באפגניסטן תהליך מזוויע שרובנו אדישים אליו. מעבר להזדהות עם האומללים שנמצאים שם, האירועים הללו מעוררים בי מטבע הדברים מחשבות כלליות יותר שקשה להימלט מהן, וברצוני לחלוק אותן עמכם.

רקע

בעקבות אירועי 11.9 האמריקאים נכנסו בתחילת שנות האלפיים לאפגניסטן, כחלק מהמלחמה שלהם באל קאעידה. מאז, מזה כעשרים שנה, הם משקיעים שם סכומי עתק, אנרגיות וכוח אדם (עד עתה כ-830 מיליארד דולר!!!), כדי לבנות מערכת שלטונית ותרבותית שפויה יותר, ולסייע בהגנה מפני הכוחות המוסלמיים הפונדמנטליסטיים(כולל הטליבאן) שמאיימים על התהליכים הללו.[1]

האמריקאים לא באו לשם ככוח כובש. תכניתם מראש הייתה לפגוע באל קאעידה, לסייע למקומיים לקומם משטר סביר ואז להשאיר את אפגניסטן לתושביה וללכת. ואכן, בשנים האחרונות האמריקאים החליטו וגם מבצעים נסיגה הדרגתית מאפגניסטן, אם כי אני לא חושב שמישהו מהם סובר שהמטרה שלהם אכן הושגה, כלומר שמה שהם בנו שם הוא יציב ובר קיימא באופן עצמאי על ידי האפגנים עצמם. אין פלא שהנסיגה הזאת נעשתה בהולה יותר בימים האחרונים, והפכה לבריחה היסטרית. לפני יומיים קראתי ויכוח בין מומחים בשאלה האם כיבוש אפגניסטן והבירה קאבול על ידי הטליבאן ייקח כמה חודשים או כמה שבועות. למחרת פורסם שארמון הנשיאות נכבש והנשיא נמלט. התמונות של אזרחים מבוהלים שמנסים להיתלות על כנפי המטוסים שממריאים מקאבול ונופלים אל מותם, מזכירות, ולא בכדי, את הבריחה של האמריקאים מאיראן ומווייטנאם, ובמידה מסוימת גם את בריחת צה"ל מלבנון (גם שם זה נעשה מאימת טרור מוסלמי).

אני חושב על האזרח האפגני השפוי ועל מה שהוא חש בימים אלו, והדבר מעורר בי פלצות (טוב, אלול!!). הוא יודע שתוך כמה ימים נשים לא תוכלנה לצאת מהבית ללא ליווי הבעל, האב, או אח גדול, לא תהיינה להן ולהם זכויות, יושלט משטר טרוריסטי ויומתו המתנגדים לו (ראו למשל בספריו של חאלד חוסייני ועוד הרבה), וכל זה מתרגש עליו ממש בימים אלו ועיניו כלות. אין לו מה לעשות כדי לעצור זאת. דיכאון ממש.

נקודה אחרונה בסעיף הרקע היא שגם הרוסים, שניחנו בפחות עכבות ומחויבות לכללי מוסר ומשחק פוליטיים מאשר האמריקאים, נכשלו באפגניסטן. ארגון הטליבאן הוקם כהמשך לארגון המוג'הידין שהתנגד לכיבוש הסובייטי, ובזמנו הוא אף קיבל סיוע אמריקאי מסיבי כמובן (ע"ע 'חיזבאללה'. הדמיון כמעט מושלם. והלקח: אל תבנו על פונדמנטליסטים שבמקרה כרגע הם בצד שלכם). אחרי הנסיגה הסובייטית, ועוד מלחמונת אזרחים של כמה שנים, הוקם משטר הטליבאן הראשון באפגניסטן (1992). הוא נפל עם הפלישה האמריקאית בתחילת שנות האלפיים, וכעת מוקם בשנית. כלומר זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש, בדומה לפלישתו של היטלר לרוסיה (שגם הוא לא למד לקח מנפוליאון).

ניסוי מחשבתי

ההשוואות למקומות אחרים ותופעות אחרות מתבקשות. נדמה לי שלא רק חילונים שואלים את עצמם בימים אלו מה יקרה אם כוחות פונדמנטליסטיים חמושים ואלימים יקומו וינסו להשתלט בכוח על ישראל כדי להשליט בה את השריעה היהודית שלנו (כלומר את פרשנותם להלכה)? איני אומר שזה ריאלי כרגע, ואני גם לא משווה את המפלגות החרדיות והחרד"ליות לטליבאן (למרות שבהחלט יש קווי דמיון מסוימים). אבל זה ניסוי מחשבתי, ולו היפותטי, שקשה להימנע  ממנו בימים אלו. מה היינו עושים? מה היינו חשים מול התהליך הזה? אם בעקבות השתלטות כזאת יושלטו כאן חוקי ההלכה וימיתו מחללי שבת וכופרים. ילקו את מי שאוכל לא כשר, יגלו את כל הגויים ויחרימו את רכושם, נשים לא יוכלו לבחור ולהיבחר וגם לא לכהן בתפקידים ציבוריים ואולי בכלל לצאת מהבית. שלא לדבר על דמוקרטיה, על חופש להחזיק ולהביע דעות ולבחור דרכי התנהלות בכל תחום שהוא. ומה על היחס לגוים ולתרבות שלהם: האם נתיר כנסיות ופולחן נוצרי בארץ הקודש?!

קל להימלט מכל זה באמירות שאצלנו זה לא יכול לקרות, ואנחנו לא כמוהם (וכי החרדים או החרד"לים מצדדים בהריגת מישהו?! או לא נותנים לנשים לצאת מהבית?!), אבל למרות ההבדלים יש ערך בהרהורים כאלה משתי סיבות עיקריות: 1. זהו ניסוי מחשבתי מעניין, גם אם היפותטי. הרי משהו מזה יכול לקרות גם אצלנו. 2. התוצאות שתיארתי, או לפחות חלקן, הן המודל האוטופי בעיני כמה מהחרדים והחרד"לים, גם אם לא בעיני כולם. יתר על כן, יש לזכור שגם מי שבפועל לא נוהג כך אפילו בביתו פנימה, ייתכן שהוא סובר שידינו אינה תקיפה והאילוצים מחייבים סטייה מהמורשת הקדושה שלנו, אבל האוטופיה שלו היא עדיין זאת. מדי פעם יוצאות לכיכר השוק במחוזותינו אמירות בכיוונים הללו (כבודה בת מלך וכו'). מעטים מאד מהחרדים (הלאומיים ושאינם כאלה) יאמרו בפה מלא שהכללים החז"ליים והמקראיים לא נועדו עקרונית ליישום בימינו, ולא רק כפשרה זמנית עם אילוצי המציאות (ידינו לא תקיפה. ובלעז: הודנה). כמה מהם יאמרו שכשיחזור שלטון ההלכה לא נוציא להורג מחללי שבת או נואפים, או שעונשים מיועדים לאלו שמאמינים ועוברים ולא לאנוסים (ראו כאן באתר את הוויכוחים עם תפיסותיי בעניינים אלו). המושג 'תינוק שנשבה' רחוק בעיני רבים מלכסות את החילוני המצוי, שכן הם תולים אותו בידע (הלכתי ותורני) ולא במודעות (לכך שכל זה מחייב).

מצד שני, אני דווקא שייך לאלו המאמינים שכאשר הסמכות והכוח יהיו בידי הכוחות הפונדמנטליסטיים הללו, הם יפתחו בעצמם את הפרשנויות היצירתיות והגמישות שהם כל כך מתנגדים להן בימים אלו. קל להתנגד לכל זה מהכורסא, כשזה לא ישים וכשהאחריות לא בידיך. כאשר אתה תצטרך לסקול מחללי שבת, לנהל כלכלה (בלי ריבית) ומדיניות חוץ (לא בשבת), או לוותר על חלק ניכר מהתל"ג שלך (כי נשים לא יכולות לעסוק בכל מיני תחומים), או כאשר תצטרך להתמודד מול העולם על יחסך לכנסיות ולגוים, ללהטב"ים ולמיעוטים אחרים בעלי דעות שונות, אני מניח שנשמע מהם עצמם זמירות אחרות. אני מאמין ומקווה, שבניגוד למפלגות האיסלאמיות הקיצוניות שדוגלות ביישום מעשי של הרדיקליזם שלהן, אצל היהודים (גם הפונדמנטליסטיים שביניהם) עם האחריות והסמכות תגיע המתינות והיצירתיות. קל להיות פונדמנטליסט כאשר אתה נמצא בבית המדרש והוגה במושכלות, בלי שאתה מחויב ואחראי ליישומים ולהשלכות המעשיות שלהם. ועדיין אני חושב שהתבוננות רפלקטיבית על עצמנו כפי שאנחנו נראים מבחוץ, כאילו היינו סוג של טליבאן, זה ניסוי מחשבתי מעניין וזו הזדמנות טובה לעשות אותו.

מכאן והלאה אעזוב את הניסוי המחשבתי הזה, ואפרט כמה נקודות למחשבה שעולות בי למשמע התיאורים שבאים מהתם להכא. יש לכולן כמובן גם השלכות כלליות יותר שעל רובן ככולן כבר עמדתי בעבר ולכן כאן רק אעיר עליהן בקצרה.

האם אפשר לסמוך על המערב?

לקח ראשון שעולה מכאן הוא שלא הייתי סומך על המערב בשום דבר. בסופו של דבר אין בו מוכנות להילחם ואין לו את הנחישות הדרושה כדי לנצח. בסוף הצד המערבי-דמוקרטי מוותר והפונדמנטליזם מנצח (לפחות בטווח הקצר). מדינות מערביות יכולות להילחם בישראל במישורים תרבותיים ופיננסיים. הן יכולות לממן ארגונים ליברליים ואנטי ציוניים ולפעול בכלים דמוקרטיים או פסאודו דמוקרטיים כדי לשנות את פניה של ישראל. אבל זו חכמה שלהן נגד מדינה דמוקרטית. נגד פונדמנטליזם זה לא ממש עובד (למרות הטענות על שתלטנות וקולוניאליזם מערבי). שם המלחמה כרוכה בנחישות ובמחירים לא פשוטים, שאותם דמוקרטיות לא ששות לשלם.

כך הוא עם ההסתמכות על ארה"ב בעיראק ובאביב הערבי בכלל. כך היה בווייטנאם ובאיראן, כך היה עם צד"ל בלבנון שלנו, וכך הוא עם המשת"פים שלנו בגזרות השונות. מדינת ישראל כמו ארה"ב הן משענות קנה רצוץ, לפחות כל עוד אין שם אינטרס ישיר שלהן. לא מומלץ להסתמך על פעולות אלטרואיסטיות של מדינות דמוקרטיות (כמו ערבויות של האו"ם ושל ארה"ב להסכמים שלנו עם שכנינו). אמנם חשוב לזכור שגם בריה"מ, שאינה ממש דמוקרטיה מערבית, לא הצליחה באפגניסטן, וברחה משם עם זנבה בין רגליה (1979-89). נראה שיש כאן משהו מעבר למערב מול מזרח, או חוליי הדמוקרטיה.

האם באמת האפגנים רוצים בזה?

ישנו יתרון מובנה של תושבים מקומיים על פני כוחות זרים, ולכן תוצאותיו של מאבק כזה תלויות לא מעט בשאלה מה רוצים המקומיים. אצלנו שוררת התחושה שהאפגנים ודאי לא רוצים בשלטון הטליבאן, אבל ייתכן שזה רקwishful thinking  או השלכה של תחושותינו שלנו על האפגנים (אנחנו לא היינו רוצים בזה, אבל לא בהכרח הם). יש אמנם קולות של אזרחים אפגנים שפויים שמביעים מצוקה קשה ואי רצון בשלטון איסלאמי, אבל ייתכן שזה מיעוט שנוח לנו לצלם אותו ולהיתלות בו. על פניו נראה שישנו באפגניסטן רצון עממי רחב בשלטון מוסלמי. לכל הפחות ברור שאלו שרוצים בשלטון הזה הם נחושים הרבה יותר מאלו שלא, ובוודאי לא מדובר במיעוט זניח.

מעבר לזה, התושב האפגני הנאור, גם אם הוא באמת קיים במספרים לא זניחים, כנראה לא מוכן להילחם (ראינו כיצד התנהלה ה"לחימה" בימים האחרונים). נוח להם שהאמריקאים יעשו זאת עבורם. ציוד משוכלל וצבא לא מועילים כשהרוח נפולה והמוטיבציה לא קיימת. אף אחד לא יעשה את העבודה עבורך אם אתה לא עושה אותה (על כך נאמר: "עזוב תעזוב עמו"). צריך לזכור שבאפגניסטן מדובר בכנופיות מורדים מול צבא מאורגן ומצויד בתמיכה מעצמתית, למרבה הפלא דווקא הצבא מתייאש ונסוג בלי קרב. מי שלא מוכן להילחם עבור עצמו אל יצפה שיעשו זאת עבורו.

לא בכדי עמדתי כאן על שני שיקולים: מספר המתנגדים ונחישותם. רצון של ציבור הוא עניין לא מוגדר. הרי כל אחד רוצה משהו אחר. לכן מה שאנחנו מכנים רצון ציבורי הוא בעצם תוצאה משוקללת של כמות הרוצים עם עוצמת הרצון שלהם והמוכנות שלהם לשלם מחירים למימושו. אלו הם שני האספקטים שהזכרתי כאן למעלה. בהשוואה המשוקללת הזאת נראה בבירור שידם של אנשי הטליבאן ותומכיהם על העליונה, ולכן מבחינתי זה כנראה מה שהציבור האפגני רוצה. אני לא קונה את הטענה שהכל תוצאה של אלימות ואיומים. אלו לא מחזיקים מעמד, ובטח לא מול צבא מאורגן וכוח משמעותי וממוסד. יש כנראה תשתית עממית רחבה וחזקה (במספר ובנחישות) שעל בסיסה מופיעים האיומים והאלימות הללו.

נהייה אחרי האותנטיות

ייתכן שיש שם גם תופעה של הליכה אחרי האותנטיות. כתבתי כאן בעבר שגם אצלנו קשה מאד לחברה החרדית והחרד"לית לצאת כנגד תופעות קצה, גם כאשר הן מתנגדות להן. טלו כדוגמה את נשות השאלים או נוער הגבעות. העובדה היא שרוב מוחלט של הרבנים והציבור הדתי בכלל מתנגדים לתופעות הללו, אבל לא תמצאו מלחמת חורמה נגדן. הסיבה לכך היא שהתופעות הללו לוקחות לקצה את האידאלים האמיתיים של החברה המדוברת. כיצד ניתן לצאת נגד אלו שמממשים באופן אותנטי ואמיץ את הערכים (צניעות, חזרה למסורת ולעבר, ציות קיצוני ולא מתפשר להוראות המסורת, יראת שמים ומוכנות לשלם מחירים ולא לגור מפני המלעיגים – כלשון הרמ"א בריש או"ח) שעליהם אנחנו עצמנו מחנכים ועליהם גידלנו אותם. גם אם לדעתנו הערכים הללו אינם ישימים בימים אלו, ההתנהלות הזאת נתפסת (גם על ידינו) כפשרה נחוצה, או הכרח שלא יגונה, אבל האידיאל נותר בעינו. מי שפועל למימוש האידיאל אינו יכול להיות מוצג כפושע, וקשה מאד להילחם נגדו.

ייתכן שזו גם הסיבה לקסמו של הפונדמנטליזם בעיני המוסלמים. גם אם רובם הגדול לא חושב שראוי ליישם אותו בפועל, ואולי גם מפחד מפניו ומהמחירים שהוא דורש מכל אחד, עדיין זהו האידיאל שעליו הם מחנכים. אז איך אפשר להילחם נגדו?! אם מישהו נוטל לידיו באומץ וביושר את המשימה, ולא מוכן יותר להיות "מיזרוחניק" ולהתפשר עם המציאות, הוא זוכה להזדהות, או למצער לסימפתיה, של הציבור כולו. זוהי הזדמנות טובה לכל ה"מיזרוחניקים", או הבעלבתים הבורגנים, להצטרף אליו וסוף סוף לממש את ערכיהם באופן אותנטי, או לפחות לגבות את מי שעושה זאת. אול יזו גגם הסיבה לרפיון במלחמה של האפגנים נגד הטליבאן.

רק אם אנשים ומנהיגים יהיו מוכנים להצהיר בריש גלי שזה כבר אינו האידאל, כלומר להיתפס כמי שיוצאים נגד המסורת (או נגד תפיסה מאובנת של המסורת שלא מוכנה להכיר בקיומו של שינוי מחויב ושיפור הדורות מול הדוגמה המסורתית של ירידת הדורות), ולא להסתפק בהצהרות רפות על כך שהמציאות כופה עלינו להתפשר (ידינו אינה תקיפה), קיים סיכוי להילחם נגד התופעות הקיצוניות הללו. הנאמנות למסורת, גם אם היא רק במישור ההצהרתי, היא שמונעת מאיתנו לנצח בקרבות כאלה, לא רק באפגניסטן אלא גם בישראל.

על הפונדמנטליזם

שוב ושוב אנחנו נוכחים בכך שעמדות פונדמנטליסטיות הן נחושות ונחרצות יותר. זה אינו הכרח לוגי-פילוסופי, אבל זו בהחלט תופעה פסיכולוגית. כאשר אדם מאמין באמונה שלימה במשהו הוא מוכן להילחם עבורו ולשלם מחירים, ולכן הוא גם בעל סיכוי גבוה לנצח. אדם שמאמין בדרכו באופן מתון ומוכן להבין שיש עמדות אחרות ושלא בהכרח הוא הצודק, בדרך כלל יהיה עם פחות נחישות ומוכנות להילחם. ושוב, אין הכרח פילוסופי בזה. אני הייתי מצפה גם מאלו שמחזיקים בעמדות מתונות להיות מוכנים להילחם על דרכם ולשלם מחירים. אבל פסיכולוגית זה קשה, ועובדה היא שזה לא ממש קורה. גם אם יש אפגנים שפויים, הם לא מוכנים להילחם על דרכם ואין פלא שהם ניגפים. וכך הוא גם במחוזותינו.

בשולי דבריי אוסיף שלהערכתי הטרור הליברלי, שעליו דיברתי כאן לא פעם, גם הוא תוצאה של ההכרה בתופעה המתסכלת הזאת. אנשים ליברלים רואים שהם מפסידים בכל המאבקים מול הפונדמנטליזם, ולכן מאמצים דרך פונדמנטליסטית ומנהלים נגד הפונדמנטליזם לחימה בלתי מתפשרת (בניגוד לתפיסה המוצהרת שלהם עצמם). יש לזה אפילו שם בימינו: "דמוקרטיה מתגוננת". כל עוד הכוחות הליברליים לא אימצו עמדה כזאת, הם נדונו לתבוסות חוזרות ונשנות, ושוב זה בגלל אילוצים פסיכולוגיים ולא שיש כאן הכרח פילוסופי.

חשוב כאן להבחין בין שני סוגי ליברליזם. יש ליברליזם פוזיטיבי (סינתטי), שנובע מאמונה בערך הזה. ויש ליברליזם נגטיבי (אנליטי) שנובע מהיעדר אמונות (פוסטמודרניזם). השני באמת אינו יכול להצדיק פילוסופית מאבק כוחני ולכן דינו להינגף בסופו של דבר. דבריי עד כאן כוונו כלפי הליברליזם הראשון. זוהי עמדה סינתטית לחלוטין, ואין שום מניעה פילוסופית שהיא תתנהל באותה נחישות כמו כל אמונה אחרת. אגב, הנחישות הזאת היא עצמה קריטריון דיאגנוסטי: אם רואים קבוצה נחושה – כנראה שהליברליזם שלה הוא סינתטי-פוזיטיבי. היעדר נחישות נובע מליברליזם אנליטי-נגטיבי, כלומר מרצון בחיים טובים וזהו.

אני חושב שהליברליזם הסינתטי מצליח לכבוש נפשות מפני שמצטרפים לעגלתו גם רודפי החיים הטובים האנליטיים. הם מאמצים את הליברליזם כערך, וכך נוצרת מראית עין של קבוצה רחבה. אבל האוונגרד הליברלי הפוזיטיבי כנראה מצומצם למדיי. גם באפגניסטן אני מעריך שמספר אלו שבאמת מאמינים בליברליזם באופן פוזיטיבי-סינתטי הוא מצומצם למדיי. רוב אלו שמצטרפים אליהם הם אנשים שחיים באתוס מוסלמי, אלא שהם "מיזרוחניקים" שנוח להם בחיים הטובים. הם מוסלמים בארון שלא רוצים בחיים המוסלמיים כי לא נוח להם בהם. אנשים כאלו לא יכולים לנצח כוח של איסלאם אידאולוגי.

אחריותו של היחיד

אזרח אפגני בודד, גם אם הוא ליברל סינתטי מובהק שמוכן להילחם ולשלם מחירים, לא יכול לעשות מאומה נגד התהליכים הללו לבדו. לכן אזרח כזה אינו אחראי למה שקורה שם. הוא סובל על לא עוול בכפו. כשאמרתי שהאפגנים אחראים למה שקורה שם כי אף אחד לא אמור לעשות את העבודה עבורם, לכאורה חטאתי כלפי אדם כזה. מה הוא יכול היה לעשות?

בטור 67 עמדתי על הכשל בטענה הזאת. ההתנהלות של החברה האפגנית היא סכום ההחלטות של כל חבריה. גם הכוח האלים ביותר בנוי על כך שהטובים שותקים. אדמנד ברק אמר שכדי שהרע ינצח מה שצריך הוא רק שהטובים ישבו בשקט. בטור הנ"ל עמדתי על כך שגם אם אזרח בודד לא יכול לעשות מאומה, וגם אם הוא פוחד להתחיל לאגד סביבו קבוצה של פעילים שכן כל אדם שפועל הוא בסכנת חיים מוחשית (אם הוא יפנה לאדם אחר כדי שיצטרף אליו, הוא עלול להיתקל במלשין או באויב שיביא למותו), עדיין ההתנהלות האפגנית מתאפשרת רק בגלל שכל אזרח לחוד עושה את החשבון (הנכון) הזה.

בהקשר זה הבחנתי בין אשמה לבין אחריות (ראה בטור הנ"ל וגם בטור 283). טענתי היא שאדם כזה אינו אשם, כי גם אני כנראה לא הייתי עושה יותר ממנו, אבל בכל זאת האחריות היא עליו. אין מישהו אחר שניתן להטיל עליו את האחריות על מה שעושה החברה האפגנית, פרט לאפגנים עצמם. ההשלכות לגבינו ברורות. רבים מאיתנו חשים שההתנהלות הדתית אינה ראויה, אבל אומרים לעצמם שאין להם כוח לפעול. הם לא מנהיגים ואם יפעלו ייווצר להם שם של כופרים, והפחד הזה משתק אותם (כמובן בלי להשוות למצב באפגניסטן. הלוגיקה דומה, אבל העוצמות והמחירים שונים בתכלית). לא אכנס כאן לדיון הזה ולוויכוח עליו, שכן כל זה כבר התנהל בטורי שם.

בעיית המנטליות

נקודה נוספת שעולה כאן היא שאלת המנטליות-תרבות הדפוקה של המוסלמים (בעיקר של הערבים, אבל לא רק). אמנם לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אבל קשה להתעלם מהעובדה שאין מדינה ערבית וכמעט שאין מדינה מוסלמית, שמתנהלת בצורה נורמלית. הם לא מצליחים לייצר דמוקרטיה, אך את זה ניתן אולי לתלות בהתנגדות למודל הדמוקרטי. אבל הם לא  מצליחים לנהל מדינה נורמלית לפי שום קנה מידה, גם בלי דמוקרטיה. ככל שאני מכיר, אין מדינה ערבית אחת שמתנהלת בצורה סבירה (וגם אם יש, אז מדובר בערך באחת, וצורת ההתנהלות שלה היא לכל היותר "סבירה"). מספר זוכי פרס נובל המוסלמים הוא אינדיקציה כלשהי לעניין. השוליים האלימים והקיצוניים תמיד בסופו של דבר נותנים שם את הטון. במרד האיראני נגד השאח, שהיה דיקטטור אלים, מי שהשתלט היה האיסלאם השיעי הקיצוני. באביב הערבי התעוררו מרידות נגד הדיקטטורים המקומיים, בחלקן מתוך מוטיבציות ליברליות ומודרניות יותר, אבל ברוב המקרים בשורה התחתונה העניין שוב קרס לכיוון הקיצוני-רדיקלי-איסלאמי, וגם אם לא – נראה שהמאבק עדיין לא תם וזה עלול לחזור לשם. עושה רושם שיש משהו דפוק בתרבות ובמנטליות הערבית (וגם המוסלמית בכלל).

זה כמובן לא אומר שכל הערבים או המוסלמים אנשים רעים או טיפשים. אפילו לא רובם. טענת הנגד שעולה כמעט אוטומטית נגד עמדות מהסוג שביטאתי כאן נתלות בזה: הרי כל בני האדם חכמים באותה מידה, כולנו בני אדם, לא כל הפלסטינאים הם מחבלים או תומכי טרור וכו' וכו'. אבל אלו שמעלים את הטענות (הנכונות לדעתי) הללו לא שמים לב שמדובר בטענה לסתור. דווקא בגלל שאני מקבל את הטענות שבכל חברה יש אנשים טובים ורעים ויש חכמים ופחות חכמים, מתעוררת ביתר שאת השאלה מדוע דווקא במדינות/בחברות הללו המצב כל כך בעייתי. התשובה המתבקשת נעוצה כנראה במישור  המנטלי-תרבותי.

ישנה השפעה גדולה מאד לתרבות ולמנטליות על ההצלחה של חברה, הרבה מעבר לתכונות של האנשים הפרטיים עצמם (שכאמור לדעתי מתפלגות בצורה די דומה ברוב ככל החברות). ארה"ב מצליחה לא בגלל שמדובר באוסף גאונים אלא מפני שהם הקימו חברה ובנו תרבות ומנטליות שמובילה אותם להצלחה. אגב, בגלל זה גם המצליחנים מכל העולם מצטרפים אליהם. לעומת זאת, הפלסטינאים הצליחו להקים חברה דפוקה שתמיד חוזרת בסוף לאלימות ולטרור. הם תמיד יורים לעצמם ברגליים ומכשילים כל אפשרות להתקדם. לא בכדי יש הגירה מאסיה ואפריקה לאירופה ולא להיפך. דומני כי אין מנוס מהמסקנה שיש להם מנטליות ותרבות דפוקה (בחלקה כנראה בגלל האיסלאם).

אצל היהודים המצב נראה טוב יותר, לא בהכרח בגלל הדתיים אלא אולי בגלל שיש יסודות אחרים בעם היהודי שממתנים אותם ומובילים את העגלה. אני לא תמיד אוהב את זה, אבל אני בהחלט אסיר תודה על כך שזהו המצב. ייתכן שגם התפיסות והתרבות הדתית שלנו, לפחות בעומק (כי על פני השטח לא תמיד זה נראה כך), מאפשרות את זה, מה שלא קורה בעולם המוסלמי/ערבי. כבר רבים עמדו על כך שבמובן מסוים השיח הפוליטיקלי-קורקטי לא ממש מועיל לתיקון ובמקרים רבים אף מפריע לו. כשאסור לנסח את הבעיה ולהכיר בה – גם לא ניתן לפתור אותה.

האם מדובר ברשעים?

האם אותם אנשי טליבאן הם רשעים? לא בהכרח. הם נוהגים בצורה אלימה ופוגעים באנשים על לא עוול בכפם, אבל הם עושים זאת מפני שלמיטב הבנתם זו המצווה הדתית שמוטלת עליהם. גם על כך כבר עמדתי לא פעם (ראו בטור 372 ועוד הרבה). שיפוט מוסרי של אדם אמור להיערך לשיטתו. זה לא אומר שאסור לנו להתגונן מפני מזיקים כאלה, אבל השיפוט שלהם כבני אדם אינו בהכרח לכיוון המרושע. אלא שדווקא בגלל זה המאבק נגדם קשה יותר. קל יחסית להתמודד ולהילחם מול רשעים. אבל אם אני מעריך את האדם שמולי קשה לי להילחם נגדו. שוב, זהו קושי פסיכולוגי יותר מאשר פילוסופי. ברמה הפילוסופית אין שום בעיה עקרונית בהתגוננות, גם ללא ענישה. מי שאינו רשע אין הצדקה להעניש אותו, אבל גם אני לא רשע וזכותי להתגונן מפניו. כבר עמדתי למעלה על אי התלות בין אשמה לבין אחריות.

בו בזמן חשוב להוסיף כאן את הנקודה הבאה. בטורים 273 ו-372 הזכרתי שיחה שהייתה לי עם תלמידים ערבים בבית ספר אורט רמלה. אמרתי להם שהסתמכות על מנהיגים דתיים או חילוניים והוגים ומקורות היא אם כל חטאת. אם מטילים אחריות על האדם הפרטי, גם אם אינו מלומד ואינו מנהיג, זה מביא לתוצאות טובות יותר, וזה גם נכון יותר. אדם אחראי למה שהוא עושה, והיתלות בכך שהמנהיג הורה לו, ושזה דברו של אללה (מפי החליף או האדמו"ר שליט"א) אינה טיעון פטור. לכן גם אם המנהיג הדתי אומר שזה רצון ה' או רצון אללה, אין בכך כדי לפטור את מי ששומע לו מאשמה, וגם אם כן, זה בוודאי לא פוטר אותו מאחריות. בשורה התחתונה האחריות למעשים מוטלת על מי שעושה אותם וגם על מי שאינו מונע אותם. לכן גם אם אינך רשע עדיין האחריות היא עליך.

האם יש ערך לכפייה על מי שאינו מאמין?

עוד נקודה לסיום, שאינה עוסקת בתיאולוגיה מוסלמית אלא חוזרת לחששות מתופעות דומות בהקשר היהודי. אני רוצה להציב את השאלה התיאולוגית הזאת בפני המאמינים (היהודים ובכלל): האם יש ערך דתי בהקמת מדינת הלכה שתכפה התנהלות דתית על כלל אזרחיה? הורגלנו לחשוב שכן (כופין על המצוות), אבל לא פעם בעבר טענתי שלדעתי התשובה לכך שלילית. בטור הקודם עמדתי על כך שמצוות אמורות להתקיים מתוך מחויבות לצו האלוקי, ולכן אם המחויבות הזאת לא קיימת אין טעם בכפייה. יתר על כן, אני טוען שגם אם נכפה, האדם שיקיים כך מצוות לא קיים מצווה (ראו כאן). טענתי לא פעם שדין כפייה על המצוות נאמר כלפי אדם שמבין את מחויבותו אבל הוא "מיזרוחניק". ניתן לכפות על מי שלא מקיים את המצווה מחמת יצרים, אינטרסים, או סתם רצון לחיים נוחים. אבל אדם שאינו מכיר במחויבותו הוא תינוק שנשבה (אם לא למעלה מזה), ואין שום דין והיגיון לכפות עליו התנהלות דתית.[2]

אם נכיר בכך שאין שום ערך בהקמת מדינת כפייה שכזאת, אז גם לא נשאף להקים אותה והבעיה של התמודדות מול הפונדמנטליזם לא תיווצר. זה כבר טיעון שעניינו התמודדות מבפנים, כלומר מתוך החברה הדתית, שעליה להבין שהפונדמנטליזם אינו נכון. זאת לעומת הדיון בסעיפים הקודמים שעסקו במלחמה מבחוץ, כלומר איך נלחמים בכוחות הפונדמנטליסטיים ומנצחים אותם. זהו גם ההסבר לכך שהטור הזה נכתב כביכול מנקודת מבט ליברלית-חילונית, למרות שאני שייך לחברה הדתית (אמנם אפיקורס, כידוע). בעניין הזה אני לגמרי עם הליברלים החילוניים, והשתלטות הפונדמנטליזם הדתי מפחידה אותי לא פחות ואולי יותר מאשר אותם.

[1] כבר אמרו רבים שמי שנמצא במצב כלכלי קשה העצה היעוצה לו היא לפתוח במלחמה נגד ארה"ב. אחרי שהוא יפסיד הם ישקיעו הון תועפות כדי להחזיר את מצבו לקדמותו ויקוממו את הכלכלה והצבא שלו. בדוק ומנוסה.

[2] מכאן גם עולה שבתפיסה ההלכתית (וגם בהיגיון), המסורתי הוא פושע גדול הרבה יותר מאשר האתאיסט. הוא יודע את ריבונו ומורד בו, והלה לא יודע אותו בכלל. משום מה, ההתייחסות המקובלת לשתי הקבוצות הללו היא הפוכה. מצביעי ש"ס המסורתיים הם שלומי אמוני ישראל, ואילו האתאיסטים מצביעי מרצ, שינוי וליברמן, הם פושעים ועבריינים. בעיניי המצב ממש הפוך.