מבט על ההערצה – אחרי מיטתו של מוהר”י בראיינט זצ”ל (טור 273)

בס”ד

כמי שמשקיע לא מעט שעות מלילותיו בפעילות הספורטיבית להפליא של צפייה במשחקי nba ונהנה מהם עד מאד (זו אמנות במדרגה מופלאה. ממש התרוממת רוח), אי אפשר לא להתייחס לפטירתו הטרגית בטרם עת של מוהרר”י בראיינט, מגדולי שחקני הכדורסל שהיו לנו (=אזרחי העולם). הלה נספה בהתרסקות מסוקו, ביחד עם בתו ועוד שבעה אנשים, כנראה עקב פגעי מזג אוויר וראות לקויה. בעקבות האירוע הטרגי הזה, העולם כולו כמרקחה. כבר חלפו כמעט שבועיים וקרנבל קובי בראיינט מסרב לדעוך. בימים הראשונים קיבלנו דיווחים שוטפים בכל הרשתות לפי שעות (דוגמה אחת מיני אלפים כאן), גל פתוח של ימים על ימים. כל העת התפרסמו הספדים של ידוענים ומנהיגים פוליטיים מכל העולם (כולל ביבי, ואפילו ארדואן ואחמדיניג’ד, שפשוט לא יודעים כיצד יוכלו להמשיך לחיות בלי קובי זצ”ל).

אין ספק שהבחור היה שחקן כדורסל מרשים, וכנראה ראוי להערכה מקצועית ואולי גם אישית. הוא סייע לא מעט לשחקנים צעירים, ומעבר לכישרון הבנתי שהוא גם התמסר למקצוע ועבד קשה כדי להגיע להישגים שלו (כמו שאמרו רבותינו no free lunch). כל אלו בהחלט מזכים אותו בדין בקרדיט. בו בזמן, יש לברנש גם כתמים בעברו, כמו סגירה מפוקפקת של תיק אונס, שעיתונאית בוושינגטון פוסט שהעזה להזכיר זאת בעצם הרגעים הקדושים הללו הושעתה לאלתר (יש גבול לחופש הביטוי אפילו אצל ידידתנו הגדולה שמעבר לים),[1] יחסו הבעייתי לחברים בחדר ההלבשה ועוד נקודות בעייתיות שאין השעה הקשה הזאת יפה להן (שנאמר “עת צרה היא ליעקב (קובי) וממנה ייוושע”).

מדוע אני מעורר פילים מרבצם? למה לא לתת ליהודי לנוח בשלום על משכבו? מפני שעם כל הכבוד שאני רוחש לברנש, ועם כל הצער על הסתלקותו בטרם עת, ולא פחות מכך על שאר שמונת הנספים בתאונת המסוק, העסק נראה לי קצת מטורלל והיסטרי. הקדמתי על יחסי החם לתחום הכדורסל ובפרט לליגת ה-NBA כדי שלא איחשד באדישות או חוסר היכרות וחוסר אכפתיות לנושא (בבחינת “אף הוא היה פורש ובוכה”). על אף כל זאת, משהו כאן קצת חורג מהטעם הטוב. העולם מלא באסונות ובאומללים, וכמעט אין פוצה פה. חלק מכם ודאי מעלים  בדעתם שלפחות כמה מאותם אומללים ברחבי העולם אפילו לא מתים בעת שהם טסים במסוקם הפרטי עם בתם לאימון כדורסל כדי לחסוך פקקים, וגם אם כן הם לפעמים לא עושים זאת באופן שעל פניו נראה קצת פזיז (הדיווחים אומרים שהמראות מסוקים נאסרו בשמי לוס אנג’לס באותו זמן בגלל מזג האוויר). יש בעולם לא מעט שנרצחים או מתים בעינויים וברעב. אחרים חיים בסבל נורא לאורך שנים ואולי כל חייהם. יש מקומות שבהם זה קורה באופן המוני וכואב, אבל העולם ומנהיגיו עוסקים כעת בעיקר בקובי זצ”ל.

מה פשר העניין המוזר הזה? תחושתי היא שזהו ביטוי לתופעה אנושית מדאיבה, אך כנראה בלתי נמנעת, המכונה הערצה, ובה ארצה לגעת מעט כאן.

הטריגר

חשבתי לכתוב על הנושא הזה לפני כחודשיים, כאשר בפרובינציה המזרח תיכונית שלנו אירעו שני אירועים קוסמיים שעוררו בי מחשבות נוגות על הערצה שרוחשים בני תמותה מסוימים לבני תמותה אחרים.

הראשון היה הגעתו של לאו מסי, הגדול מכולם (חוץ מלברון ג’יימס, במחילה מקובי ומדפנה אשתי), לארץ הקודש. הקרנבל הסוער סביבו, כלל אנשים עטופי דגלים, כאילו היו אלה טליתות, שלנים כל הלילה מחוץ למלון כדי שיזכו לראות פני מלך. זה ממש הרגיש לי כמו קרנבלים סביב אדמו”רים שונים, אמנם בהבדל חשוב אחד: שבניגוד לרבים מהאדמו”רים, מסי הוא באמת בעל כישרון מיוחד (ואולי גם עבד קשה בשבילו. אני משער, אם כי לא מספיק מכיר. בעיה שלו שאינו משחק ב-nba).

האירוע הקוסמי השני היה הופעה של ביבי מלך ישראל, שבה הוא חזר והתריע נגד “הסכנה הקיומית למדינת ישראל” אם תקום ממשלת מיעוט של גנץ בתמיכת הערבים (אני כבר לא זוכר אם זה היה בבחירות מועד א, ב, ג, או ת. הרי לכם: אנחנו עדיין קיימים. “נצח ישראל לא ישקר”), רחמנא ליצלן מהאי דעתא.[2] גם שם היו גילויי הערצה היסטריים בקהל האינדיאנים ששאגו קריאות קרב כלפי אויביו של מלך ישראל הנ”ל וקריאות הערצה כלפיו מקרב ליבם השותת (ראו למשל כאן).

מעבר לשאלה האם קובי, מסי, או ביבי, ראויים להערצה שמתגלה כלפיהם בימים אלו (לפחות במישור הספורטיבי לדעתי יש מקום להערכה לא מבוטלת ביחס לשלושתם – בעיקר כלפי ביבי), תופעת ההערצה כשלעצמה שווה דיון. הגורמים לה שייכים בעיקר לתחום הפסיכולוגיה ותקשורת ההמונים כמו גם הפסיכופתולוגיה של היחיד, שבעוונותיי איני מיומן בהם דיי ולכן כאן רק אגע בהן. אבל משמעותה וההשלכות שלה דורשות לדעתי גם הן דיון, וזה שייך כבר למישור הערכי.

תופעת ההערצה: תיאור

מעודי לא הצלחתי להבין את תופעת ההערצה, בפרט בהקשרים אלו. ספורטאי, שחקן, דוגמנית, פוליטיקאי, או אמן כזה או אחר, זוכים להערצה מאנשים שממש נכנסים לאקסטזה במפגש איתם. כל מילה שלהם מרעידה לבבות ומשנה עולמות. צלמי פפרצי רודפים אותם ומדלגים על גבי ארונות של מתים לראות פני מלכי ישראל או אומות העולם, שאם יזכו אולי יבחינו בדוחק בין אלו לבין עשב השדה (ברכות יט ע”ב).

ראוי אולי לחלק את הדיון בין הערצה לאנשים שפשוט ניחנו במתת כלשהי, יופי, כישרון, או עוצמה פיזית כזו או אחרת, לבין בעלי הישגים, או רמה אינטלקטואלית, מוסרית, או רוחנית, יוצאת דופן. ואולי נכון יותר לחלק בין אלו שניחנו במתת כלשהי, רוחנית או לא, לבין אלו שפעלו באופן מעורר הערכה והגיעו בעקבות כך להישגים. עצם קיומה של מתת כזאת ממש לא מצדיק הערצה, ולדעתי אפילו לא הערכה. אבל גם במקרים שבהם מדובר בהישגים מיוחדים (ספורטיביים, רוחניים, או אינטלקטואליים), וגם אם ההישגים הללו היו כרוכים בעבודה ועמל מעוררי הערכה, עדיין הדבר מצדיק הערכה ולא הערצה.

הערצה אינה הערכה. בהערצה יש ממד של סגידה והתרגשות, וזו תופעה שונה לגמרי מהערכה גרידא שהיא ביסודה עניין אינטלקטואלי שקול שיכול גם להיות קר. הערצה היא ענין שספק בעיניי אם ראוי בכלל לחוש אותו ולהעניק אותו למישהו, ובוודאי שמופעיו העכשוויים (שחלקם תואר למעלה) הם בעייתיים.[3]

טלו כדוגמה את עניין היחס לפוליטיקאים. מה יש להעריץ בהם? למה בכלל לחפש את קרבתם?[4] אני ממש לא מצליח להעלות בדעתי אדם סביר והגיוני שטורח להגיע ל”כנס חירום” של מפלגה זו אחרת, וזועק בהתלהבות ובגרון ניחר רוטט מהתרגשות תוך נפנוף נמרץ של דגלון כזה או אחר כשהמלך ביבי, או איזה קיסר אחר, נואם את השטויות שלו על הבמה. במי לכל הרוחות דברים אלו מעוררים כאלה אמוציות והתרגשות? מה דמות נערוך לו, לאותו יצור מסתורי השייך לאותם עדרי בקר וצאן שטופי זיעה? מה צריך להיות מבנה הנפש של המעריץ הזה, כדי שיגיע להתנהלות ירודה שכזאת?

כל זה נכון גם אם הפוליטיקאי דנן היה אומר דברי טעם (גם זה יכול לקרות לעתים נדירות). אבל בוודאי הדברים נכונים כאשר מדובר בשטויות חסרות שחר ומניפולטיביות, כדרכו של ביבי ואחרים. איך קורה שאותו מעריץ בעל גרון ניחר לא שואל את עצמו כיצד אפילו “הסכנה הקיומית המוחשית והמיידית” הזאת למדינת ישראל, לא מספיקה משום מה לשכנע את מלך ישראל לפנות את כיסא מלכותו, מה שכנראה היה פותר את רוב הבעיות ומסיר באחת את האיום הקיומי הנורא הזה מעל ראש כולנו? הרי אם קינג ביבי הנערץ, שכל כך דואג למדינת ישראל מפני התלות ברשימה הערבית המשותפת, היה מפנה את כסאו, או אז מיד יקוים בנו הפסוק “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ”. אם הוא היה מתפטר והיה  מועמד ליכודי אחר יש סיכוי לא רע שהוא היה נבחר. אבל גם אם לא – סביר שהייתה נוצרת די מהר ממשלת אחדות לאומית של הליכוד עם כחול לבן, בדיוק כמו שהוא עצמו טוען שהוא רוצה. אז מה הבעיה? שמא הסכנה שלא הוא בכבודו ובעצמו ימלוך עלינו גדולה מהסכנה הנוראה שתמיט עלינו ממשלתו של הצורר השמאלני גנץ,[5] גבי אשכנזי, בוגי, לפיד ו”עוזריהם”, רחמנא ליצלן? אני לא מעלה את השאלות הללו כשלעצמן, אלא רק כבסיס לתהייה על התנהלותו של העדר שלא מבחין בהן.

התופעה הזאת היא פלא בעיניי. אלפי יצורים נלהבים מגיעים לאספות הללו אחוזי התרגשות והערצה לביבים (בי”ת שנייה לא דגושה) למיניהם. מניפולטור ציני פורט על הרגשות של עדר הבהמות שמולו ומשחק בהם כמו החלילן מהמלין, וכולם עונים אחריו אמן בהתרגשות ובעיניים נוצצות. ההערצה המטומטמת הזאת מונעת מכל מי ששייך לעדר המתלהם הזה להבין דברים שכל ילד מבין. העדריות והאינפנטיליות שתיארתי הן רק סימפטומים למהותה של ההערצה ולהשלכותיה. השאלה הראשונה שמטרידה אותי היא כיצד אדם סביר יכול להגיע לרמה אנושית, רוחנית ואינטלקטואלית ירודה כל כך.[6] זהו חלק מנפלאותיה של הנפש האנושית, וכדי להבין אותו דרוש עיון פסיכופתולוגי ואנתרופולוגי (אולי נכון יותר לכנות את תחושתי זו תהייה זואולוגית). השאלה השנייה היא מה כל כך רע בזה? מהן ההשלכות של התופעה הזאת?

הגדרת ההערצה

כפי שכתבתי למעלה, הערצה שונה מהערכה. זה לא רק הבדל כמותי, אלא איכותי. הערכה היא (או, למצער, צריכה להיות) תוצאה של שיפוט ביקורתי. אדם הגיע להישגים ו/או נקט פעולות ראויות להערכה, וזו מגיעה לו בדין. מעבר לזה שההערכה מגיעה לו, קיומה הוא גם בעל חשיבות עבורנו. הוא עשוי ללמד אותנו ולהוות לנו מודל שיקדם אותנו לכיוונים הראויים. אנשים בשר ודם הצליחו להגיע ליעדים כאלה, אז אולי מן הראוי וגם אפשרי לחתור אליהם בעצמי.

נקודת המוצא שלי היא שלהערכת תופעות ואישים יש חשיבות. ניתן לראות זאת בשני פסוקים דומים שמופיעים בספר משלי. האחד בפרק יז פסוק ג:

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְקֹוָק:

והשני בפרק כז פסוק כא:

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ:

הקב”ה בוחן את ליבו של אדם לפי מה שהוא מהלל. ההילול הוא סימפטום שמצרף את האדם מסיגיו ומגלו את מטמוניו. כך הקב”ה בוחן את מה שבליבו. רבי יצחק הוטנר מביא את דברי רבנו יונה שמסביר שפסוקים אלו מורים לנו שלפי מה שהאדם מהלל ניתן להבין מה חשוב בעיניו. אם הוא מהלל חכמה או טוב לב, כנראה שאלו הדברים החשובים בעיניו. אם הוא מהלל ידוענים כנראה פרסום הוא שחשוב בעיניו. ההערכה מגיעה לאדם או לתופעה שראויים לה, אבל היא גם כלי חשוב בחינוך ובקידום של המעריך.

אבל שוב עליי לומר שהערצה היא משהו אחר. אתה רואה אדם כלשהו והלב מתחיל לפעום מהר. האדרנלין מזרים את הדם, הדופק עולה, ואתה תולה בו עיני עגל מעריצות וכלה למוצא פיו. כל מה שהוא אומר קדוש בעיניך, ואתה עונה אחריו אמן. אתה משתמש כלפיו בסופרלטיבים הזויים (קיסר, אל, מלך ישראל), וכשמדובר באל הביקורתיות כמובן נותרת בצד. אתה לעולם דן אותו לכף זכות (גם כשזה לא הגיוני). אתה נשמע לו בלי בקרה הגיונית, ופועל באופנים מסוימים רק כי הוא אמר לעשות זאת.

הבעייתיות בהערצה: דמות המנהיג

בניגוד להערכה (לפחות זו הראויה), תופעת ההערצה בעייתית בכמה מובנים, ובפרט בשני המישורים שהזכרתי למעלה. ראשית, ללא הביקורתיות אין לך שליטה האם ההערצה ניתנת למי שבאמת ראוי לה. מעבר לזה, ההערצה לא תקדם אותך למקומות שראוי להתקדם, שכן אתה לא בוחר את המוערץ שלך לפי קריטריונים ושיקול דעת כלשהו. אתה הולך עם העדר ונוהם יחד עם כולם. הבטן מובילה אותך ולא הראש.

מעודי תמהתי על התופעה שבלהקות זמר שונות החברים מדברים על “מנהיג הלהקה”, כמו שנהוג בלהקות של חיות ועופות. אולי איני מכיר מספיק את התופעה ובעצם מדובר באדם שמדריך ומוביל אותם, ולא בהערצה במובן שתואר למעלה, אבל הביטוי הזה תמיד הפריע לי. ההתרשמות היא שלפחות בחלק מהמקרים מדובר בכריזמה גרידא. אין צורך לומר שכחלק מתופעת ההערצה, גם ‘מנהיג’ הוא תופעה בעייתית בעיניי. אמירה של אדם צריכה להישפט דרך הקוגניציה וכלי השיפוט שלנו, לא מעצם זה שהוא כ”מנהיג” אמר זאת, וגם לא בגלל הכריזמה שלו. כריזמה היא תופעה שלילית, שכן היא נותנת בידי אדם כלים להטות אנשים בצורה אמוציונלית ולא הגיונית לכיוונים שהוא מעונין בהם. אנשים צריכים לגבש עמדה על פי טיעונים ונימוקים ולא על בסיס כריזמה של מישהו.

מבט השוואתי קצר: הערצה ואהבה

אהבה לאדם היא תופעה דומה להערצה. כך, למשל, גבר רואה אישה אהובה וחש דפיקות לב, האדרנלין מזרים דם בגופו, ממש כמו בהערצה. גם שם הוא מאבד את היכולת לשפוט באופן ביקורתי, ודן לכף זכות.[7] אהבה והערצה שתיהן מתארות יחס של אדם לאדם אחר שלא עובר דרך החשיבה הביקורתית. אהבה גם היא מנוגדת להערכה ולשיפוט אינטלקטואליים במובנים דומים לאלו שראינו קודם. אז מדוע ההערצה נראית לי בעייתית ואהבה פחות? אם תחשבו על כך מעט, תיווכחו שהשאלה הזאת די מביכה. מאד לא פשוט להסביר מדוע אהבה היא בסדר והערצה לא.

ההסבר המתבקש הוא קודם כל ההשלכות. הערצה היא כלפי אדם שמניע אותנו לפעולה וגורם לנו לחשוב אחרת ולפעול אחרת. הוא נוטע בנו ערכים ואידיאולוגיות. אהבה, לעומת זאת, בדרך כלל נותרת במישור האישי. לכן השלכותיה של ההערצה בעייתיות יותר מאלו של האהבה. אבל תחושתי היא שמעבר לזה ישנו גם הבדל בעצם התופעות הללו. אהבה לא אמורה להיות מושתתת רק על שיקול קר. זוג בוחר לאהוב זה את זו כי יש ביניהם קשר נפשי. זה בסדר גמור, שכן זה טיבה של אהבה. אהבה היא סוג של חוזה בין שני אנשים, וכידוע יש חופש התקשרות. אדם יכול לבחור פרטנר כרצונו.[8] אבל ההערצה, מעבר לשאלת ההשלכות, גם התופעה כשלעצמה בעייתית. למרות שבשני המקרים מדובר בהליכה אחר הלב שלא עוברת את הבקרה ההגיונית, יש בהערצה משהו בעייתי יותר. אנסה לעמוד על כך מעט יותר כעת.

שני מקורות לתופעת ההערצה: על אידיאולוגיה וקולקטיביזם

נדמה לי שהערצה לאדם יכולה לבוא משני מקומות: האידיאולוגי והפסיכולוגי. במבט נוסף ניתן גם להצביע על קשר ביניהם.

ההיבט האידיאולוגי מבוסס על דבקות ברעיון. אנשים מעריצים אדם שמייצג רעיון. מרקס לגבי הקומוניזם, היטלר לגבי הנאציזם, או אדמו”ר זה או אחר שמייצג את צבע הגרביים הנהוג באותו פלג שהוא ירש מאביו. ההערצה לאותו אדם מבטאת דבקות ברעיון. במקרה כזה, לכאורה הנזק התוצאתי לא קיים. אדם בוחר רעיון שמדבר אליו ושהוא מזדהה עמו, ומתוך כך האדם שמייצג אותו זוכה להערצתו. לפי התיאור הזה, הכיוון שאליו אותו אדם יילך בעקבות ההערצה הוא הכיוון בו בחר. לכן לכאורה אין כאן בעייתיות תוצאתית. ובכל זאת, לדעתי ממד ההערצה כאן הוא עצמו בעייתי, ובסופו של דבר יש לכך גם השלכות. הרי ניתן היה לדבוק באידיאולוגיה הזאת כי מאמינים בה, גם בלי להיזקק לדמויות מתווכות.

כוחם של סמלים כביטוי לרעיונות הוא חזק מאד. קצת קשה להאמין, אבל חיילים מתו ומתים עבור הדגל. הדגל התחיל כסמל למשהו גדול יותר, אבל בפועל הדגל הפך להיות חפצא שעבורו מתים. אחר כך יוצרים הצדקות אד הוק (המוראל וכו’), אבל בפועל זהו המצב. ההמנון מרעיד לבבות והדגל מרטיט אותם. כך גם לגבי נשיא המדינה או הרמטכ”ל (ע”ע מרכז הרב ביום ירושלים). כל אלו הם סמלים שלכאורה רק מבטאים רעיונות, אבל בפועל הם זוכים ליחס אמוציונלי, וככזה הוא מאד בעייתי. אם הייתי שומע שהבן שלי מסר את עצמו עבור הדגל הייתי הורג אותו. לא רק בגלל שלהערכתי סמלים הם עניין ירוד (בהמי. ראה להלן), אלא קודם כל בגלל שהוא מת לשווא.

ההיבט הפסיכולוגי בנוי בצורה מאד דומה. אם בהיבט האידיאולוגי בבסיס מונח רעיון, הרי שביסוד ההיבט הפסיכולוגי מונח העדר והקולקטיב. יש נטייה לעדריות שטבועה כמעט בכל אדם. לאנשים יש צורך חזק להשתייך לקולקטיב (עדר) כלשהו, ועדר זקוק למנהיג. המלך הוא “אחד העם” כי הוא הופך את העם לאחד. אולי גם כאן זוהי המחשה של דבר מופשט. הקולקטיב הוא דבר מופשט (מעבר לפרטים שמרכיבים אותו), והמלך הוא הביטוי המוחשי שלו. רק כשרואים את ביבי מול העיניים אנחנו מבינים שאנחנו חלק מהעדר שהוא רועה. כך אנחנו חשים חלק מדבר גדול מאיתנו.

במובן הזה המלך מתפקד ביחס לקולקטיב בדיוק כמו שהסמל מתפקד ביחס לאידיאולוגיה. המלך מתחיל כמשרת של הקולקטיב, אבל מעמדו מתנתק בשלב כלשהו מהמכשיריות הזאת. המלך הופך להיות אדם נערץ בזכות עצמו וזהו. בבסיס, תחושת ההשתייכות הייתה הסיבה להערצה, אבל בסוף היא הופכת להיות התוצאה שלה. הסמל שהוא דבר חסר חשיבות מצד עצמו, מקבל פתאום חשיבות עצמית שמנותקת מהרעיון שהוא מסמל. זה מביא אותנו לרעיון של עבודה זרה וחשיבות המלחמה נגדה.

הליצנות כהתמודדות מול עבודה זרה

התיאור שנתתי למעלה מזכיר מאד את תחילת הלכות עבודה זרה ברמב”ם. הוא מתאר שם כיצד החלו לחלוק כבוד לגרמי השמיים כמייצגים את הקב”ה, עד שלבסוף הם קיבלו מעמד עצמאי. לכן איסור ע”ז לשיטתו קיים גם כאשר אנחנו עובדים לאליל או לגרם השמים ומודעים לכך שהוא רק מייצג של האלוהים. עדיין יש כאן ע”ז. ההבנה הרווחת בדבריו היא שהאיסור על מצב כזה נובע מהחשש שמא יגיעו בסוף לעבוד את האליל עצמו, אבל לדעתי עצם המצב שנזקקים להמחשה הוא בעייתי (לא רק בגלל תוצאותיו). כשזקוקים להמחשה של רעיון מופשט פירוש הדבר הוא שהקשר לרעיון עצמו הוא קלוש. הוא עצמו לא היה מניע אותנו לפעולה. לכן אנחנו נעזרים בממד הבהמי שבנו. ההמחשות מעוררות בנו אמוציות והתלהבות, שהרעיון עצמו לא מצליח לעשות, וכך אנחנו מונעים לפעולה. אני חושב שעצם ההמחשה וההתייחסות לסמל כבעל ערך עצמי היא בעייתית גם בגלל שיש כאן רתימת ממדים נמוכים שלנו לכיוון (שכשלעצמו יכול להיות חיובי) וגם בגלל ההשלכות (ההטיות שהאמוציות ייצרו אצלנו).

רבי יצחק הוטנר בתחילת ספרו פחד יצחק – פורים, מביא את מאמר חז”ל (מגילה כה ע”ב):

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו’ רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבידו אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו.

הוא מסביר שמהותה של עבודה זרה הוא מתן חשיבות לדבר שהוא חסר חשיבות מצד עצמו. מהותה של ליצנות היא ניקוב חור בבלון, כלומר פיגוג החשיבות של הדבר. לכן ליצנות שעקרונית היא אסורה, מותרת ביחס לעבודה זרה. פיגוג החשיבות מותר רק ביחס לדברים שיסוד הבעייתיות שלהם הוא מתן חשיבות לדבר לא חשוב.

אגב, מכאן בניין אב לליצנויות שלי. כאשר אדם טועה זו לא סיבה להתלוצץ עליו. אבל כשאדם נותן חשיבות לדבר חסר חשיבות, במקרים רבים (אם כי אני מסכים שלא תמיד) הדרך להתמודד עם זה היא ליצנות. לנקוב חור בבלון שלו על מנת להחזיר אותו לממדיו האמיתיים.

הקשר בין שני ההיבטים

יש קשר בין שני ההיבטים הללו, הפסיכולוגי (ההשתייכות לעדר) והאידיאולוגי. רעיונות מונעים בדרך כלל על ידי קולקטיבים (ראו את השאלות שקיבלתי כאן וכאן – ממש באותו יום בו התחלתי לכתוב את הטור). לפעמים הסדר הנכון מתהפך: לא שהרעיון מוביל להערצה אלא ההערצה מוליכה לאימוץ הרעיון. הצורך להשתייך הוא זה שמכונן דבקות בתשתית הרעיונית. הצורך בהשתייכות וההערצה יכולים לגרום לאדם להיות דבק ברעיון לא בגלל שהוא באמת מזדהה עמו אלא מסיבות רגשיות. ההערצה ותחושת ההשתייכות מהוות תחליף למבט הביקורתי וההגיוני, כלומר לטיעונים והנמקות. יתר על כן, מעבר למישור התוצאתי, עצם ההתנהלות של אדם שפועל על בסיס הערצה ותחושת השתייכות במקום על בסיס שיקול דעת היא התנהלות על פי החלק הבהמי שלנו (הנפש הבהמית. ראו להלן), ולכן אני רואה בזה כשלעצמו בעייה (גם בלי קשר להשלכות התוצאתיות). לפעול כבהמה זה עניין בעייתי, גם אם אתה רק מלחך עשב ולא עושה שום דבר רע. בהסתכלות הזאת, האפשרות שתגיע לעשות משהו רע בלי בקרה הגיונית היא אינדיקציה לבעייתיות ולא עצם מהותה.

יש לרבים מאיתנו נטייה לחשוב שאם הכריזמה, ההערצה ותחושת ההשתייכות, מובילות לכיוונים חיוביים אז הם מכשירים טובים וראויים. אני חולק על כך. ברגע שמשתמשים בכל אלו כמנוע לאימוץ ערכים וכיווני פעולה, חיוביים או שליליים, זו עצמה התנהלות בעייתית, גם אם מדובר בכיווני פעולה וערכים טובים וראויים. אנשים שמונעים לעשות טוב רק מפני שיש אדם כריזמטי שממריץ אותם לעשות זאת או בגלל רצון להשתייכות – הם עדר שלא ראוי להערכה. מעת שהקולקטיביזם וההערצה הופכים ממכשיר לערך או למכתיבי דרך, ההתנהלות היא בהמית.

נפש בהמית ואלוהית

הגבול הוא דק. לפעמים אדם יכול להשתמש ברגשות כמנוע לפעולה. כל עוד הוא מודע לכך שמדובר במנוע ובעצם פעולתו מבוססת על שיקול דעת, הדבר סביר ואולי גם בלתי נמנע, השכל הוא מנוע די חלש לפעילות. התגבור הרגשי יניע אותנו טוב ומהר יותר למטרותינו. לכן סביר לרתום את הממד הרגשי כדי שיניע אותנו באופן חזק יותר למטרותינו וערכינו. אבל אם הרגש הוא לא רק המנוע אלא גם ההגה, זהו אבדן דרך.

בעל התניא בתחילת ספרו מבחין בין מה שהוא מכנה “נפש אלוהית” ל”נפש בהמית”. בספרי אנוש כחציר באינטרמצו הראשון (עמ’ 205) הסברתי את ההבחנה הזאת, ואחזור על כך כאן בקצרה. בניגוד להבחנה המקובלת בין טוב לרע כמאבק היסודי של האדם, בעל התניא טוען שהמאבק הבסיסי הוא בין הנעה קוגניטיבית-שכלית להנעה אמוציונלית-יצרית. אדם שפועל מתוך נפש אלוהית עושה את מעשיו, לטוב או לרע, מתוך שיקול דעת. הרגש משמש עזר כנגד, מנוע שמסייע לו לנוע למטרות שהציב השכל. לעומת זאת, אדם שפועל מתוך נפש בהמית הוא אדם שהרגש והיצרים מניעים אותו. אצלו השכל הוא מכשיר שמשמש אותו לעשות רציונליזציה ליצריו ורגשותיו הספונטניים. אבל אלו הם שבוחרים את הדרך ומנווטים אותו. לא בכדי ההתנהלות השנייה קרויה “נפש בהמית”. אדם יכול לעשות טוב כל חייו, ועדיין להתנהל כבהמה (אינטליגנטית).

סביר שההערצה נובעת ממקור אבולוציוני חיובי. זהו ביטוי לרצון של כל אחד מאיתנו ליטול חלק בגדולה. ניתן לומר שיש לה ערך אבולוציוני לקדם את האנשים להישגים. זוהי קנאת סופרים שמרבה חכמה. אבל הקנאה גם מוציאה את האדם מן העולם. אדם צריך להקפיד להשתמש בכלים הללו כמכשירים ולא כמנוע היסודי (או ההגה).

לפני שנים, בעת שהקמנו בישיבת ירוחם את כתב העת (מישרים) הובאה לידיעתי תופעה מפתיעה. אנשים לא רצו לכתוב מאמרים כדי שלא יתגבר אצלם יצר הגאווה. כששמעתי את זה כעסתי מאד ונתתי שיחה קצרה בבית המדרש. אמרתי לאנשים שבצורה כזאת הם שופכים את התינוק עם המים. יצר הוא משורש יצירה, ובלי יצר אין יצירה. השאיפה לגדלות, גם אם היא נובעת מיצר הגאווה, היא המנוע שמוביל להישגים וליצירה. הגמרא מספרת שכשאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה לא מצאו ביצת תרנגולת בכל ארץ ישראל. בלי יצר לא נוצר מאומה. אנשים שעובדים על מידת הגאווה באופן כזה מסרסים את עצמם.[9] הם לא יגיעו להישגים. בדרך כלל הם יישארו צדיקים עמי ארצות וחסרי קשר לתורה. קשר לתורה נוצר מתוך יצירה וחיבור. אבל בנקודה אחת יש צדק בדבריהם. חשוב לא לעבור את הגבול הדק בין שימוש ביצר כמנוע שיוליך אותנו לכיוונים חיוביים שבהם בחרנו לבין פעולה מתוך יצר ולמען היצר. לא בכדי דורשים חז”ל: “‘בכל מאדך’ – בשני יצריך”. וכך גם במדרש בראשית רבה (פרשה ט, ז):[10]

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר הנה טוב מאד זה יצר טוב והנה טוב מאד זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר (קהלת ד) כי היא קנאת איש מרעהו.

הערצה היא מצב שבו בדרך כלל הרגש הוא שמניע אותנו. זה לא שימוש ברגש כדי לנוע למטרות שהשכל הציב בפנינו. לטעמי, אדם נדרש להתגבר על הפסיכולוגיה והרגשות שלו. אידיאולוגיה צריכה לבוא מהראש ולא מההתלהבות שברגש. השכל הוא שצריך להנהיג את האדם ולא הרגש. הרגש הוא לכל היותר מכשיר הכרחי. יש לאדם נפש אלוהית והוא אמור להתנהל לפיה ולא לנהוג כבהמה.

דוגמאות

לא חסרות לנו דוגמאות לסכנות שבהערצה: החל ממוטי אלון ושמואל טל (ראה למשל טור 224), המשך ברבי מגור, ויז’ניץ, ביבי ושאר סלבריטאים. כל אלו יוצרים עדרים או אפילו אנשים פרטיים שמתנהלים בצורה בעייתית ומאמינים בהבלים רק בגלל ההערצה למנהיג. טענתי היא שסדנא דארעא חד, ולכן לא משנה האם מדובר בפעולות למטרות חיוביות או שליליות, שכן עצם המצב הזה הוא בעייתי. ההליכה אחרי מנהיג מוליכה לאבדן הבקרה ההגיונית, וזה מטבע הדברים מוביל להתנהלות בעייתית. לכן אני מתנגד נמרצות להערצה גם כלפי דמויות מופת, מחז”ל דרך כל גדולי הדורות ואנשי הרוח בעולם. כדאי לעורר קנאת סופרים, ואולי להשתמש ביצר כדי להניע את עצמנו להתקדם לשם. ברגע שמאבדים את הביקורת ההגיונית אנחנו כבר לא עצמנו אלא בהמה שמולכת על ידי כוחות חיצוניים.

על הערצה ופונדמנטליזם

נקודת המוצא של כל הדיון כאן היא ששום דבר עלי אדמות לא אמור להיות חסין מביקורת הגיונית. לא התורה, לא חז”ל, ואפילו לא הקב”ה. בסוף בסוף, האדם צריך לקבל את החלטותיו ולקבוע את דרכו. הטרילוגיה שלי מנסה להציג אמונה שכפופה לביקורת הגיונית, ובכך לצאת כנגד הפונדמנטליזם הדתי. נהוג לחנך נוער דתי לדבקות לא ביקורתית באמונה. לפי קירקגור חוסר הבקרה ההגיונית הוא מהות האמונה (החיים בפרדוקס, היכולת לעקוד את ההיגיון והמוסר בפני האמונה, מאפיינים מבחינתו את “אביר האמונה”). זה מה שאני מגדיר כפונדמנטליזם. מקובל לחשוב שפונדמנטליזם פירושו פעולות קיצוניות ואלימות, אבל במבט פילוסופי זוהי רק תוצאה של הפונדמנטליזם. במובנו הפילוסופי, פונדמנטליזם הוא העמדת האמונה, או כל עיקרון/ערך אחר, מעל הביקורת ההגיונית.[11] הקנאות והקיצוניות הן תוצאות של הפונדמנטליזם הפילוסופי (ראו על כך בהקדמת ספרי אמת ולא יציב).

לפונדמנטליזם, גם אם הוא דתי, אין הצדקה. פעולה מכוח ערכים דתיים אינה הצדקה למעשים שנעשים בשמה. היכולת לבוא בטענות לאנשי דעא”ש מבוססת על הדרישה מאדם לבקר גם את אמונותיו הדתיות. מי שחושב שאמונות דתיות חסינות מביקורת אל יתמה על תופעות של קנאות פנאטית נוסח דעא”ש. האחריות לעולותיך לא מוטלת על אלוהים אלא עליך. לפני כשנה היה כנס אנשי דת בתיכון אורט רמלה (בי”ס ערבי לידינו). היו שם אימאמים, כמרים, רבנים, מנהיגי דת דרוזים ועוד. בשיחתי, אמרתי לתלמידים שם שבעיניי שורש הרע הוא הפונדמנטליזם במובנו הפילוסופי. הבעיה שלי אינה בקיצוניות ובקנאות, כי אלו רק סימפטומים לבעיה. מכאן הבעתי גם התנגדות לכך שהאימאמים יאמרו לתלמידים שקיצוניות היא רעה (זה בדרך כלל מה שהיה שם). שורש הרע הוא בעצם ההישמעות למנהיגים ולא בתוכן דבריהם. החובה היסודית שלנו היא לחנך אנשים לא להישמע אוטומטית לאנשים אחרים, כריזמטיים וצדיקים ככל שיהיו. האחריות היא לעולם על האדם עצמו, והוא לא יכול להיתלות ולחפש הצדקה בהוראות שקיבל ממנהיג דתי.[12] בניגוד לתפיסה הרווחת, שלפיה מנהיגות (דתית או אחרת) היא בעלת אפקט ממתן, לדעתי אם כל אחד מאיתנו יחוש אחריות אישית ויקבל את החלטותיו בעצמו – העולם ייראה טוב ומתון יותר.

בעצם זהו אפקט מתמטי. תופעות קיצוניות בנויות מחיבור של הרבה קיצונויות אינדיבידואליות שפועלות ביחד באותו כיוון. איך כולם מסתנכרנים ויוצרים את התופעה בסקלה הגדולה? זו תופעת העדר שהולך אחר המנהיג. לעומת זאת, כאשר כל אדם פועל באופן עצמאי קיים קיזוז בין פעולות מכיוונים שונים, ולכן מאד לא סביר שתיווצר תופעה קיצונית.[13] שוב הגענו מהבעייתיות בתופעה עצמה להשלכות הבעייתיות שלה.

הערה לסיום: “נוער הנרות”

אני לא יכול להימנע מדיון קצר בתופעת “נוער הנרות”. אחרי רצח רבין היו נערים ונערות רבים שהדליקו נרות בכיכר רבין,[14] כשעיניהם שטופות דמעות וליבם קרוע מצער. הם נראו שבורים לגמרי, כאילו איבדו רק כעת את סבתם האהובה. מורה דרכם הלך לבלי שוב והם נותרו יתומים בלא אב ובלא רב. הבנתי מדוע אנשים התנגדו לרצח וחשבו שהוא בעייתי (אם כי גם זה יצא  מפרופורציה). אבל היה קשה לי להבין את עוצמת הרגשות שהובעה שם. להבנתי ולהערכתי, הם לא בכו על הרצח או התופעה החברתית שהוא ייצג (שגם על זה ניתן לדון), אלא על רבין האיש. הם ביכו את מות האל או האב הקולקטיבי שלהם. זה היה ביטוי להערצה (שאמנם נוצרה בעיקר אחרי הרצח ושטיפת המוח שבאה בעקבותיו).

כשראיתי את התופעה המכמירה (וגם קצת מזוויעה) הזאת, לא ידעתי האם לצחוק או לבכות. התרבות החילונית ניסתה לפתח אדם חופשי ואוטונומי שמשוחרר מכבלי האוטוריטה של המנהיגות הדתית. מה שהיא הצליחה ליצור הוא עדר עם ואקום תרבותי שממלמל סיסמאות באופן שמעמיד בצל את גדולי הפנאטים הדתיים, עם חוסר עמוק בדמויות אב ובמנהיגים, שמתמלא על ידי דמויות שלית להו מגרמייהו כלום. שטיפת המוח שהאומללים הללו עברו ממש עוררה בי רחמים. לא על האבל ותחושת החיסרון שלהם, אלא על הרמה האנושית הירודה שהם הגיעו אליה. חשתי זעזוע מהתופעה העדרית ושטיפת המוח הזאת, שלא לגמרי חלפה עד ימינו. פולחן רבין בכלל הוא דוגמה להערצה (שכאמור נוצרה בעיקר אחרי הרצח) שמובילה להתנהלות ופעילות שאינה עוברת במסננת ההגיונית. רבין הפך לדת, ורצח רבין הפך למיתוס שמוליד יחסים מעוותים כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, כמו גם עקרונות שהפכו על לא עוול בכפם להיות מקודשים. הדת הזאת יצרה טאבואים של מה מותר ומה אסור לומר, וכיצד יש להתייחס לאישים ותופעות. רק חשבו בכל ההקשרים הללו על צירוף המילים המקודש השגור בפי כל איש תקשורת ופוליטיקאי ש”מילים יכולות להרוג”, היחס של אלו להסתה ולדמוקרטיה, הדיבורים על “רצח הדמוקרטיה”, או “רצח תהליך השלום”, והשימושים המגוונים שעושים מאז בביטויים הללו.

בעיניי זו הייתה, והינה עדיין, אינדיקציה לוואקום מדאיג. כשיש ואקום ערכי ותרבותי נכנסות לתוכו דמויות ומקבלות מעמד מיתי על לא עוול בכפן. רבין הפסיק להיות הג’ינג’י בשר ודם כפי שהיה, והפך לאדמו”ר, או למיתוס. הוא מקבל מעמד של דמות אב שמילה שלו מחייבת כאילו יצאה ישירות מפי הגבורה. אנשים בוכים על היעדרו וחשים שעולמם חרב בלעדיו, למרות שכמעט מעולם לא שמעו ממנו משהו אינטליגנטי ומועיל (אבל בהחלט יכלו לשמוע ממנו לא מעט שטויות מרושעות). הוא הפך לקדוש, לאיש של שלום ומתינות, לסמל לנטילת אחריות, כשהיו לא מעט נקודות בחייו שהוא פעל בדיוק באופן הפוך לכל הערכים הללו (אבל אסור לומר זאת כמובן). ועוד לא דיברתי על הישגיו הצבאיים המופלאים, שכבר עמד עליהם אורי מילשטיין בספרו תיק רבין – איך תפח המיתוס (ובכך הפך למוקצה, רוצח אב, אפיקורוס ובוגד).

כאמור, אני לא מצדד ביחס כזה גם כלפי עמוס עוז או אנשי רוח אחרים (אני נגד הערצה באשר היא), אבל שם ההערצה אולי עוד הייתה נסבלת בעיניי. זוהי הערצה במישור הערכי-רוחני-אידיאולוגי. אבל כשתופעה כזו מתגלה ביחס לאדם בינוני ונטול מטען כמו רבין זה כבר שייך לפסיכופתולוגיה, ולכן מכמיר לב ומעורר רחמים. בעצם, לו היה לי אמון במה שמכונה משום מה “אנשי מקצוע”,[15] הייתי אומר שזה דורש טיפול.

[1] בימים אלו הדברים כבר עולים קצת יותר. בעיקר באתרים פמיניסטיים, אבל לא רק. גם העיתונאית הנ”ל כבר הוחזרה לעבודתה. אולי יש תקווה גם ליגאל עמיר ולריסה טרימבובלר זוגתו שתחי’.

[2] המצב היחיד שנראה לי יותר גרוע מזה הוא ממשלה בראשות ביבי.

[3] וכן, אני מניח שיש לאדם שליטה כלשהי על רגשותיו ותחושותיו, או לפחות על דרכי הביטוי שלהם.

[4] לגבי אישים כמו צ’רצ’יל, מבחינתי הקטגוריה הרלוונטית אינה פוליטיקאי אלא איש רוח. שם בהחלט יש הצדקה להערכה רבה. כשאני מדבר כאן על פוליטיקאי כוונתי לאדם שמכהן בתפקיד פוליטי וזוכה להערצה או הערכה רק בגלל זה, בלי קשר להישגים כלשהם (הערצה של סלבס). פסיכופתולוגיה של ההמון, כבר אמרנו?

[5] אל חשש, אני לא מאוהדיו ובטח לא ממעריציו. אבל איני רואה בו צורר, אלא סתם אדם אנמי וחיוור. הוא אפילו נראה לי איש חיובי ביסודו, שכנראה אין לו הרבה מה למכור והוא  מונע על ידי אנשי יח”צ וכדומה. סתם האיש הלא נכון שנקלע בעל כורחו ובלי להתכוון למקום הנכון.

[6] ברקע הדברים אציין כי אלו האנשים שמשפיעים על עיצוב המנהיגות והמדיניות שלנו. אוסף העסקנים והמצביעים, חברי המנגנונים ומרכזי המפלגות הם שקובעים מי יכהן באיזה תפקיד ומה תהיה המדיניות. אבל, כאמור, ענייני כאן אינו בהשפעה של הדבר עלינו אלא בעצם התופעה המרתקת הזאת.

[7] ראו גם בטור 269 על החברות.

[8] אם כי, ראו דבריי בטור 22 שם טענתי שגם האהבה צריכה לעבור את כור המבחן ההגיוני. בכל אופן, גם מי שמסכים איתי בכך צריך להסכים שגם אם היא לא עוברת בקרה הגיונית אין בכך גנאי מהותי כמו במקרה של ההערצה.

[9] זה מזכיר לי ראיון ששמעתי פעם עם מנהל בית ספר בתל אביב שהודיע בגאווה שביטל את לימודי המחשב בבית הספר בגלל שבנות מצליחות בהם פחות מבנים. מעשה שהיה!

[10] מובא בסוף דף הפתיחה לכל אחד מספרי הקוורטט שלי. כדאי לראות במדרש שם את כל הדרשות על הפסוק הזה.

[11] ניתן לשאול מדוע להיגיון יש מעמד מיוחד. לכאורה גם אותו אין להעמיד מעל למבחן הביקורתי, וגם דבקות בלתי מתפשרת בו היא פונדמנטליסטית. אך זוהי טעות, שכן כפי שהסברתי כאן כבר כמה פעמים בעבר חוקי הלוגיקה אינם חוקים באותו מובן כמו חוקי הפיזיקה או חוקי המדינה (לכן גם אלוהים “כפוף” להם). ההיגיון הוא אמת המידה שלפיו יש לבקר עמדות ותפיסות. הוא עצמו אינו תפיסה (הוא מבנה “ריק”). כמובן שאם מעלים בפניי טיעונים או נימוקים נגד ה”היגיון” שלי עליי להתחשב בהם, אבל זה לא בגלל שההיגיון גם הוא כפוף למשהו שמעליו, אלא מפני שאולי זה לא מה שאומר ההיגיון (לא ההיגיון הנכון).

[12] אגב, הופתעתי עד כמה דבריי עוררו התנגדות אצל מנהיגי דת מוסלמים ואחרים (רובם מתונים ומטיפים למתינות). “דעת תורה” הוא כנראה רעיון אוניברסלי.

[13] זהו בעצם הבסיס לכך שתופעות קוונטיות לא מופיעות בסקלה של חיי היומיום שלנו. בתורת הקוונטים, כשיש גוף או מערכת שמורכבים מהרבה חלקיקים שלכל אחד יש אופי קוונטי, המערכת השלימה מתנהגת באופן קלסי (כגוף דטרמיניסטי ממוצע של כולם). זה מה שמכונה “מריחת” התופעות הקוונטיות בסקלות הגדולות (decoherence).

[14] “כיכר מלכי ישראל” בשמה אז. אבל זה בערך אותו דבר. לא שמה של הכיכר הוא שהשתנה אלא המלך שעל שמו היא קרויה.

[15] חשבתם פעם למה דווקא פסיכולוגים מכונים “אנשי מקצוע”? למה לא אינסטלטורים, או פיזיקאים? זה כנראה קשור לתופעה שהזכרתי כאן פעם בשם אחותי שלמדה קרימינולוגיה. היא סיפרה שבכל תחילת קורס אצלם המרצה הקדיש זמן לבירור השאלה מהו מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה משום מה אף פעם לא עשו את זה (וחבל).

70 מחשבות על “מבט על ההערצה – אחרי מיטתו של מוהר”י בראיינט זצ”ל (טור 273)”

  1. אחד המאמרים היותר מעניינים! והנה התחזית: תוך יום-יומיים, ומאות תגובות יגדשו את הפוסט. ראה הוזהרת.

    שאלת אגב, האם הדפסת היכן שהוא את השיחה שהעברת אודות הגאווה והיצרים? נשמע מעניין.

  2. ההשוואה בין ביבי לבראיינה ממש לא במקום לדעתי. לגבי בראיינט, כמי שבאמת ראה NBA (ולא מעט לצערי), אני יכול להגיד שהוא באמת ריגש והביא מליארדי אנשים (כנראה לא לפחות) לאורך כ 20 שנה, לחוויות רגשיות ברמות גבוהות למדי.

    ביבי זה משהו אחר, הוא מגיל מאד צעיר משקיע חלק גדול מחייו למען כלל ישראל ועם ישראל. פה מדובר על הערצה שבאה ממקום שכלי, ולא ממקום של חוויות רגשיות שחווינו ממנו.

    1. אכן. האינדיאנים הצווחים על ביבי הקיסר כנראה הגיעו לזה בעקבות עיון מעמיק במגמותיו של עם ישראל לאור האפיסטמולוגיה הקאנטיאנית והגותו של בובר .

    2. יש לרב בחירה חופשית אם לכתוב בסגנון כ”כ מתנשא. צריך לקחת בחשבון את ההשלכות של זה.
      מניח שיש פה אנשים חילוניים שקוראים את דברי הרב.

      אגב, אני לא בטוח שלאדם חכם (ואפילו מאד חכם) יש יתרון מוחלט על אדם עשיר, חזק, מושך ומעורר רגש כמו קובי בראיינט.
      ג’ורדן יותר מפורסם מאינשטיין כנראה כי הוא גם אדם כולל יותר.
      ב”ה שאנחנו לא גוש שכל מהלך וזהו.

  3. ממש מבאס אותי לקרוא את הבוז וההתנשאות שממש רואים איך הם מפריעים לך באמת.לברר את הנושא עליו אתה מדבר. למיטב הבנתי, גם כשיש הרבה עדריות, בבסיס אותה הערכה שהופכת להערצה, יש רעיונות ושיפוט שכלי. כן, המקום שבו אדם במודע מתעלם מחסרונות של מישהו רק בגלל כשרונותיו בתחום מסויים, הוא מקום בעייתי מבחינת אותו אדם, אבל גם פה יש רציונליזציה.

    1. כי די ברור שהבוז פה מקלקל את השורה. הניתוח שלך מתחיל מנקודת מוצא של בוז אדיר, ואתה מקדיש לו כה הרבה מילים, שעל פניו לא נראה שיש ניתוח קר ומדוייק של הבעיה. אתה מציג מקרים ממש סבירים והגיוניים כהשעיה מוחלטת של השיפוט, זוהי הצגה שקרית ומעוותת שמוליכה למסקנות נחרצות ולא נכונות. אני מוצא את זה גם ביחס לקובי וגם ביחס לנתניהו, בניתוח שלך. בגלל השיפוט הפרטי שלך, שמערב מלא ניואנסים של טעם אישי, מהסוג של על טעם וריח אין להתווכח, אתה מסיק שמי שלמרות כל מה שאתה חש כלפי הדמות, בכל זאת מתנהג בצורה מעריצה, חוטא במלא חטאים שכרוכים בהערצה עיוורת (ואכן יש בה מלא חטאים), בעוד אני חושב שניתן להגיד באופן גורף, שהרוב העצום של מה שאתה קורא מעריצים, לא נמצאים בדרגה של הערצה עיוורת ובעייתית כמו שאתה מתאר, אלא הרבה יותר קרוב לתנועה הנפשים שחיותה מתארת, שהיא גם מאוד רציונלית וגם מאוד טריוויאלית. האנשים שלגמרי מאבדים את עצמם בדברים הללו הם מתי מעט. משהו זניח.
      ועוד, נניח שהמאמר שלך יש בו יכולת להאיר עיניים, ולהעיר מודעות אצל אנשים שנסחפו קצת יותר מידי בהערצה – הבוז שנוטף מכה הרבה מילים במאמר, גורם לאיבוד קשב שלהם. מה השגת בזה. יש פה לגמרי הרגשה של שנאה שמקלקלת את השורה.

  4. אני חושבת שאם מתבוננים על הערצה כתנועה נפשית שביסודה מונחת בקשת גְדוּלה, כפי שאכן כתבת, אז אפשר לחוש כלפיה קצת יותר סלחנות, ופחות לעג. האדם אף פעם לא מעריץ באמת את הזמרת או הכדורסלן, אלא תולה בהם איזו פסגה אנושית שהוא כמה אליה. בגלל שלרובם אין היכולות הללו, כל שנותר לו הוא לראות במושא ההערצה את התגלמות הגדולה הזו, שאליה הוא שואף. באמת אפשר לדון את זה לכף זכות: האדם נברא שואף לגדולות. אני מניחה שיהיה מי שיזהה בכך אפילו שאיפה לדבקות בגדול מכל גדול. אלוהים. אדם משליך על מושא הערצתו את הגעגוע שלו למשהו הגדול הזה, שיתעלה מעל שגרת ימיו האפרורית. אז בצורותיה הנמוכות זה יופיע בהערצת סלבריטאים טפשים לסוגיהם (האדם מבלבל בין עצם הפרסום לבין האיכות שמובילה לפרסום הזה) ובצורותיה הגבוהות הוא יופיע בהתרגשות שהיתה יכולה להיות גם מנת חלקך, לו היית מוזמן לפגישה עם הרמב”ם, או עם קאנט. מופע של התפעמות מול גדולה אנושית-שכלית אמיתית. וע”ע איין ראנד וכו’.

    1. מדויק מאוד חיותה. והרב מיכי במין בוז ולעג פשוט לא מסוגל לראות את הרציונלזיציה התכלס די מיידית, כפי שהיטב הצגת אותה כאן. ממש רואים בעיניים איך הרגש פה מפריע ללוגוס להגיע לניתוח הנכון של התופעה.

    2. הרב מיכי לא זקוק להגנתי, כמובן, אבל הוא כתב משהו די דומה בפוסט, אני רק חידדתי את זה. יש בית הלל ויש בית שמאי, יש שתפקידם בעולם להצביע על הבעיות, במידת הדין ובלי טיוחים ויש שתפקידם לדון לכף זכות ולסלוח. העולם צריך כנראה את אלה ואת אלה.

    3. לטעמי לא. הוא טרח להדגיש בשצף קצף כזה את הבוז שלו לתופעה ולאנשים שלא נשאר לו אפילו לו טיפת מקום לנתח את הרציונל שלהם. כן נשאר לו מקום לעשות רציונל לבוז שלו…סבבה.

    4. חיותה מברדיטשוב. גם אם את צודקת (ולדעתי את ממש לא) הרי את מדברת על המוטיבציה להעריץ אבל מתעלמת מהבעייתיות של ההערצה שהיא עיקר טענתי. הבעיה שלי אינה עצם ההערצה כתופעה נפשית-פיזיולוגית (הגברת קצב הלב).

    5. רון,
      לא הבנתי ממה התרגזת ומה הרגיע אותך. מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר.
      אם התרגזת על כך שאני חושב דברים כה בעייתיים, מדוע זה שחיותה חושבת אחרת מרגיע אותך? הרי אני עדיין חושב כך.
      אם התרגזת מעצם הרעיונות (בלי קשר אליי), מה הוסיפה חיותה? הרי מעיקרא הבנת שאני טועה.
      מה שנשאר הוא שהתרגזת מזה שמישהו אומר את האמת בפרצוף, ונרגעת מזה שיש עוד כאלה שמטייחים אותה ומלמדים עליה זכות. טוב, נרגעתי…

    6. הרב מיכי,

      הייתי מבולבל..

      מכיוון שהדברים של הרב מתיישבים על דעתי. אבל לי קשה לקשר באופן מוחלט בין הערצה ל בהמיות-אובדן התבונה. חיותה הציעה אפשרות שתיתכן הערצה ללא בעייתיות חוץ מהגברת קצב פעימות הלב.

      הייתי מרוגז..
      מכיוון שראיתי שגם הרב שונא את ביבי. ניכר מהפוסט שהרב מתעב אותו תיעוב מוחלט .. ואולי יש מקום לשאול מה בין הערצה למנהיג לשנאה ותיעוב מוחלט של המנהיג (= מנכ”ל המדינה)?
      האם שנאה עזה ומרה לא באה ממניע רגשי כלשהוא?

    7. אשריי שנתפסתי על דברי חסידות.
      למעשה מבחינתי זה פחות ברדיטשב ויותר הרב קוק שצמחו על גבי הגישה החסידית מדגישת המוטיבציות.
      במרחב הליטווקי המעוקר המוצע כאן זה לא באמת משנה. נכון?

    8. לרב

      קודם כל אני יודע שהתגובות האחרונות שלי בנושאי ביבי היו חריפות (אם כי לטעמי עדיין מכבדות).אבל טובה תוכחה גלויה מאהבה מסותרת (מה שהיא לא תהיה) ומכיוון שגם לרב יש עדר אותו הוא מנהיג פה באתר אני גם רואה צורך לערער על הבטחון שבדברי הרב.ולכן אבקש מהרב סליחתו גם על החריפות הקלה (אוליי עד אפסית) הפעם שתהיה בדבריי :

      קודם כל לשם האיזון גם השמאל הישראלי בכללותו הוא עדר נלהב (כפי שגם הרב כבר ציין בנוער הנרות) והוא מעריץ אידאולוגיות מאידאולוגיות שונות בעיניים עיוורות. אבל היום יש גם אדם חדש אותו מעריץ השמאל ואני חושש שגם הרב מעריץ אותו כדברי צביקה (אולם יש לדון כי הרב אמר שיש בו רק בוז ונדון על כך בהמשך).הלא הוא ה”רק לא ביבי” (להלן “הרל”ב”). זהו המנהיג החדש של השמאל או שמא נקרא לו האנטי ביבי (להלן ה”אנט”ב”.הוא כמו האנטיכרייסט). זהו מנהיג חדש שאין לו גוף ודמות הגוף והוא רק צורה וצריך גוף אדם להתלבש בו ועל כן נלחמים לאייש אותו חדלי אישים (גנץ לפיד).אמנם הרב אמר שהוא רק בז לביבי אולם העיסוק הקצת אובססיבי בו דווקא מרמז לענ”ד על הערצה לאנט”ב. בכל מקרה אנני מבין מדוע הרב בז לו באופן מיוחד יותר מאשר לשאר חברי הכנסת. שאר הליכוד הם חבורה של ננסים ובצדק הימין ירצה את ביבי לראשו ולא אחד מהם. אמנם ביבי הוא לא בגין שמיר או שרון אבל הוא עוד קצת יותר קרוב אליהם מאשר שאר האישם : (מי הם בכלל ) ארדן אדלשטיין כץ סער (איך הבן אדם חושב שהוא בכלל מתאים להיות רוה”מ נשגב מבינתי) וכו’ שהם עסקנים בכלל ולא מדינאים .ביבי הוא מדינאי ואולי הרב לא חושב שהוא מדינאי כ”כ טוב בגלל שנראה שיש לו חוסר המדיניות באופן כללי בשלל נושאים (עזה,גיוס חרדים וכו’) ורק כסא ראש הממשלה חשוב לו. אז קודם כל לכל בני האדם שהיו מגיעים לתפקיד כזה הדבר הראשון שהיה חשוב להם הוא הכסא. הרב נאיבי ולא מבין את טבע האדם אבל אפילו בגמרא מוזכר מקרה של שתי תנאים שאמרו שלא רצו לקבל שררה וברגע שקיבלו אותה אמרו שינסו לפגוע בכל מי שינסה לקחת אותה מהם. ורק תחשוב שזה אומר שהוא לפחות אוהב את העבודה שלו כי היה יכול לעשות כסף הרבה יותר מחוץ לכנסת. חוץ מזה יש לביבי מדיניות מתי שמתאפשר לו ליישם אותה .הוא הרי היה השר אוצר ב 2003 ויישם מדיניות כלכלית שהיתה שלו. המציאות הדמוקרטית (שלכל מפלגה דרישות משלה) לא מאפשרת בכלל יישום מדיניות מעבר לתחום הצר שלו כראש ממשלה. כמו כן יש גם מציאות חיצונית ואילוצים חיצוניים שלפעמים לא מאפשרים יישום מדיניות כמו בעניין עזה. הרב חי בסרט אם הוא חושב שמישהוא אחר הבמקום ביבי היה פועל אחרת ( גנץ שאמר שחיי אזרחים פלשתינים יותר חשובים מחיי חיילים יהודים ? אולי הוא ייסוג גם מיישובי עוטף עזה.נראה שהם עצמם רוצים זאת.הם שמאלנים שחיים בפארדוקס וכשיורים עליהם הם מבקשים שיטפלו בזה אבל רק ע”י הסדר) חוץ מזה הרב בעצמו ציין שהוא מוכשר במקצועו וכנראה הרבה מעבר לשאר חברי הכנסת הקיימים.

      ואם מפריע לרב שהוא עסוק בתרגילים פוליטיים כל היום אז ברוך הבא לדמוקרטיה, ועולם תקשורתי . מה לעשות שהעם טיפש ואם לא תיתן לו ססמאות ובשורות והבטחות לימים חדשים הוא לא יגיע לקלפי בכלל או ינהה אחרי מי שכן יעשה זאת. נראה לך שביבי יאמר בתשדיר בחירות או בכנס בחירות : “אני טוב במה שאני עושה ויודע לקבל החלטות טובות אבל יש לי אחריות ולכן לא יכול להבטיח לכם כלום” ? אחלה סלוגן. והרי הוא מגיע לציבור ע”י התקשורת שכל תפקידה לחולל דרמות ובלאגנים ואתה רוצה שהוא יצייר את עצמו כאפור ? וגם ביחס ליריביו הפוליטיים זה אותו דבר. אם הם היו טיפה יותר מוכשרים במשחק ובתקשורת היו עושים לו אותו דבר.הרב מחפש בגין אבל כאלו כבר אין בעולם כלל.אם הרב חושב שיש אנשים שבאמת רוצים בטובת המדינה יותר מבטובתם האישית הוא חיי בסרט ילדותי.לכלהיותר האינטרס הפרטי והציבורי יכולים להתלכד. אבל לא שהציבורי יגבור.ולא היה מעולם מנהיג ע”פ האדמה שנהג אחרת ( ואני מזמין את הרב להציג לי דוגמאות נגדיות ואפריך אותן).בקיצור לא שייך להפריד את הבוז לביבי מבוז לשאר חברי הכנסת.הם לא יותר טובים ממנו.

      ואם מפריעה לו הדקטטורה שלו כביכול והעובדה שהרבה אנשים לא הסתדרו איתו והעובדה שנראה שהוא חושב שהמדינה שלו .אז שוב אני מזמין את הרב למציאות. כל מי שמגיע לעמדה כשלהיא והוא יהיה מוכשר בכמה רמות מאלו שמסביב לו נוהג בדקטטוריות כלפיהם (לא מחשיב את דעתם.זה לא חייב להיות ככה ולא המעשה הנכון.אך מובן ביותר. האם לרב יש סבלנות לטפשים ? ). בצורה דומה הואשמה שלי יחימוביץ’ בדקטטוריות כלפי שאר חברי מפגתה כשנבחרה ליו”ר. וגם נהג לפיד עם אחת מחברות הכנסת שלו.וכך עכשיו הואשם גנף ע”י חבר כנסת מכחול לבן שלא קיבל מקום ברשימה לפי דעתו.נראה לי שכיום דיקטטור זה כל מי שמפעיל סמכות כלשהיא.בנוסף כל מי שנמצא בתפקיד הרבה זמן חושב במובן מסויים שהתפקיד שלו. גם אם זה לא נכון אבל זה מובן. על סמך זה נוצרו כל מיני חזקות לבעלי תקיעה וחזנים בעלי קריאה.אם שמשקיע בתפקיד שלו יותר קשר נפשי איתו.זה כמו ילד שלו. הרב היה מוותר על הילד שלו ? ואם מפריע לרב שהוא חושב שהמדינה שלו אז אומר לרב שכל מי שיגיע לתפקיד הזה מתי שהוא יחשוב כך. לא שייך לבוז לביבי בעניין זה באופן מיוחד. האם בתי המשפט והפרקליטות לא חושבים שהמדינה שלהם ? לא ראיתי שהרב בז להם.

      מכיוון שהרב מוכשר מספיק לחשוב על כל זה בעצמו יש להסיק שהוא הוסת ע”י העדר של השמאל המתכנה “אנחנו לא עדר” ,”אנחנו אנשים חושבים” אבל הם עדר ככל העדרים ( גם להגיד לא על כל דבר שהשני אומר זה סוג של חיקוי). 98 אחוז מהאנשים הם עדר אז הרב יצטרך לחשב מסלול מחדש בעניין. עכשיו הוא זאב טורף כבשים (גם אני כעת כזה) צריך להתקדם להיות רועה.לעולם זה לא יהיה אחרת. אף פעם לא תוכל לחנך את האנשים להיות אנשים ביקורתיים (באותה רמה של הביקורתיות של הרב.שאגב חסרה לו קצת ביחס לעצמו.הרבה פעמים נראה שהרב חסר מודעות עצמית,לפחות מנקודת המבט שלי) ,מעשני מקטרות,מנופחים מחשיבות עצמית ,יושבים מסביב לשולחן עגול, מפריחים עשן ודעות “נכונות” ושבעוד רגע יעלו לשמיים מרוב חשיבות עצמית. כל פעם שהעם יתקדם גם ה 2 אחוז הקודמים יתקדמו אך כך ש ה98 אחוז גם אז ייחשבו כעדר

    9. 'אמן' מול 'אומן'? - בין קובי לביבי

      בס”ד י”א בשבט תש”פ

      שחקן כדורסל הוא ‘אמן’. אמן שתפקידו להלהיב את הקהל בביצועיו המיוחדים כשחקן. ההערצה כלפיו היא בעצם ההתלהבות, החווייה שמקבל הצופה במשחקו. איש איננו מצפה מ’כוכב ספורט’ להיות ‘אבי אבי רכב ישראל ופרשיו’

      לעומתו ראש ממשלה צריך להיות ‘אומן’, בעל מלאכה שיכול לנהל את המדינה ולהביאה לרווחה כלכלית ולחיים של ביטחון יחסי, ובזה הוא נבחן. אם הבחירה היא בין אדם שאולי הוא ‘איש חמודות בעל מידות’, אבל לא הצליח לנהל אפילו עסק כ’המימד החמישי – האפשר לתת בידו לנהל מדינה שלימה?

      לניהול המדינה צריך אדם עם ‘קבלות’. אדם שמצליח לעמוד בלחצים אדירים, מבית ומחוץ, ולמרות הלחץ הכבד הוא מצליח למנוע הידרדרות מדינית שתעמיד אותנו מול מדינת טרור מסוכנת, ואדרבה מצליח להביא את המדינה לשגשוג כלכלי ומדיני – זהו ‘בעל מלאכה’ שיודע ‘לעשות את העבודה’..

      אם יש מקום לביקורת על נתניהו, הרי זה בכך שבניגוד ל’קובי’ שהבין שאין ‘תהילת נצח’ לאדם ועליו להכין דור צעיר של ממשיכים שיילכו בדרכו – ביבי לא הצליח להעמיד לו ממלאי מקום שיוכלו להמשיך בדרך ללא זעזועים גם אם יימנע ממנו להמשיך בפעולתו.

      בברכה, ש”צ

    10. ובקיצור: 'עורצים' יותר מאשר 'מעריצים'

      ובקיצור ניתן לומר:
      התמיכה בנתניהו לא באה ברוב המקרים מתוך הערצה כלפיו, אלא מה’ערץ’, הפחד מפני אחר שיבוא במקומו ולא יצליח ‘להיכנס לנעליו’ וסימנך ‘כתר יתנו’ ללא ‘געריצך’ 🙂

      בברכה, ש”צ

    11. בס”ד עש”ק ויהי ידיו אמונה תש”פ

      על כל פנים, הנחונו חז”ל: אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו’. נודה לה’ שלא שם אותנו במקומו של ראש המששלה, עם כל הלחצים מכל הכיוונים וההתלבטות התמידית איזו היא הדרך הנכונה ללכת בה. מנהיג של עם ישראל נתון בכל החלטותיו בכיתות מנוגדות, אלה אומרים נילחם ואלה נצווח, אלה מבקשים לסגת ואלה להתקדם, כך שכל החלטה שיקבל תעורר זעם והתמרמרות של חלק ניכר מהציבור, והלא כולם יהודים דעתנים הבטוחים בצדקתם.. לא בכדי מתפללים אנחנו לה’ שישלח אורו ואמיתו ‘לראשיה שריה ויועציה’ ויתקנם בעצה טובה מלפניו.

      בברכה, ש”צ

  5. התחלת בביקורת על ההערצה לקובי בראיינט (דווקא) וסיימת בחלוקה בין הערכה לבין הערצה כללית. עם האחרונה אפשר לחלוטין להסכים, אבל אם הבעיה היא פרטנית עם ענף הספורט לדוגמה, מה בינו לבין כל אומן אחר? אם מדובר בספורטאי על שמסוגל לשקלל ברגע קריטי, שתלויים בו מיליוני דולרים, את היכולת שלו, את יכולת הסבל, את הלחץ הנפשי וכו’ ולקלוע בצורה שיש בה אומנות, מה זה שונה מפיסול? זה עניין של טעם, אבל היכולת של אומן להביע רגש באמצעות פיסול והיכולת של כדורסלן על להביע את המקצועיות שלו ברמה אומנותית לא שונית מהותית. אני משתייך לראשונים, אבל אני לגמרי יכול להבין את ראיית מסי כסוג של אומנות. אני מניח שהבעיה שלך היא לא עם ספורט בדווקא. וגם בפוליטיקה, יש להעריך יכולות רטוריות, יכולת לסחוף אנשים (טיעון מעגלי משהו… ), יכולת קבלת החלטות וכו’. כשמישהו עושה את זה טוב, הוא טוב בתחומו. הערצה זה עניין אחר.

    1. משה, אתה בטוח שקראת את הטור? ואולי אתה מגיב לטור אחר שלי? אז כדאי למקם את התגובה בטור הרלוונטי.
      ביקרתי כל הערצה, כשקובי הוא דוגמה אחת מיני כמה. לא כתבתי מאומה נגד ספורט, ועוד פחות הבחנתי בין ספורט לאמנות (פיסול). היכן ראית ולו רמז לכל זה בדבריי? וכשבסוף אתה עושה בעצמך הבחנה בין הערצה להערכה בדיוק כמוני, שם הפסקתי לגמרי להבין מה אתה רוצה ממני.

    2. קראתי ואכן אני שמח שהבנתי נכון – כי אתה מחלק בין הערכה להערצה (וכתבתי בתחילת דבריי ובסופם כי אני מסכים לדבריך). חשבתי לפי הסופרלטיבים לכדורסל שיש כאן משהו ספציפי נגד ספורט.
      דומני שההבדל בין הערכה והערצה נתון ברצון ‘ליטול חלק’. כל זמן שהאדם מתייחס לאטריבוטים שבהם מעוטר נשוא הערכתו אך מסוגל להפריד ביניהם לבין נטילת החלק באישיות עצמה (הוא כן רוצה את החלקים של הספורטיביות והאומץ וכד’ בקובי בראינט אבל מבין שהדמות עצמה זה לא הוא, הן בגלל האונס, הן בגלל שהוא לא רוצה שהבנות שלו יסתובבו עם אדם מקועקע וכד’), אז הוא רק מעריך. האם מותר להעריץ את אלוקים? בוודאי (נעריצך וכו’). כיוון שהאדם בבסיסו נוטל חלק באלוקים והאישיות שלו מפרידה רק בצורה פסיכולוגית בינו לבין האלוקים כדי לאפשר לו חיים. ולכן פריצת ההפרדה וההערצה כלפי שמיא, מותרים. גם כשאדם עומד מול הרב ליכטנשטיין, לדוגמה, הוא עשוי להרגיש שהוא רוצה ליטול חלק בדמות עצמה ולהיטמע בה. זה אולי ההבדל בין הרמב”ם וגדולי תורה או מדע לבין דמות של אומן או ספורטאי, שפעמים רבות משולב בה דמות לא חפה מביקורת ולכן ההערצה כלפיה פסולה, כי אתה לא באמת צריך לרצות להתמזג באישיות שלה.

    3. כאשר אדם מחליט על הערצה מתוך רצון להידבק בערכים זה אכן סביר יותר. במצב כזה זה גם מונע שכלית ולא רגשית. כתבתי גם בטור שעיקר הבעיה בהערצה שהיא לא באה מערכים, וגם אם כן היא מתנתקת מהמקור שלה.

  6. יש במאמר נקודה משמעותית ביותר שלדעתי מפוספסת. למעשה, האנשים הזונחים את הפריית עולם הדמיון שלהם רק מחפשים אותו במקומות אחרים (כמו לצפות בכדורסל למשל). אמנם אני מזדהה עם תוכן הדברים, שמציגים את הצד הבעייתי בחיים נטולי חשיבה ביקורתית. אמנם, הצד השני מסוכן לא פחות. התרבות שחיזקה את החשיבה השכלית של הפרט, והשתיתה עליה הכל, היא שהמציאה את האיצטדיונים ואת ההערצה המטופשת. נכון שההתעסקות רק עם הדמיון בלי תשתית שכלית היא בעייתית, אבל לא פחות בעייתית החשיבה השכלית כשהיא נטולת עולם דמיוני ורגשית. הקריאה הזו לפיתוח עולם הדמיון לא פחות חשובה מעיני מהקריאה ההפוכה לעולם רגשי שיש בו תוכן.
    פרט לזה, איני מבין מהי הדרך לפיה צריך להתנהל אדם שאינו כ”כ חכם לשיטתך. שזה רוב העולם. הרי לא כולם מסוגלים להעמיק ולבקר ולכן תולים עצמם בחשיבה ביקורתית של אנשים אחרים החכמים וראויים בעיניהם.

    1. ערן,
      לא ירדתי לסוף דעתך. דיברת על נקודה מפוספסת במאמר. מהי? לא זה מה שרצית לומר כאן?
      כל מה שכתבת לא נוגע לטור שלי בשום צורה שאני מצליח להבחין בה. מי דיבר על פיתוח או אי פיתוח הדמיון? מהיכן שאבת את המסקנה שאי פיתוח הדמיון מביא אנשים לצפות בכדורסל? למה שזה לא יביא אותם לעמוד על רגל אחת בכל בוקר עם הזריחה? ומניין לקחת את זה שחיזוק השכל מביא להערצה ולאיצטדיונים.
      דבריך הם כתב חידה אמיתי עבורי. אבל אולי עליי לפתח יותר את הדמיון.
      הדבר היחיד שהבנתי בהודעה שלך הוא השאלה בסוף, ולכן אענה עליה. בלי שום קשר לחכמה, כל אדם אמור לגבש עמדות לפי שכלו וההיגיון שלו. כל אחד לפי יכולתו. ואם הוא רוצה להיעזרר תבוא עליו ברכה. זה נכון לחכמים יותר או פחות. אבל אם הוא רוצה למסור את ההכרעות שלו לאדם אחר – לזה אני מתנגד. אפילו הבחירה למי למסור את מחשבותיו היא בחירה שלו. ואם הוא כזה טיפש מי יימר ליה שבחר באדם הנכון? אדם לא יכול לברוח מהאחריות שלו להשקפותיו ופעולותיו.

    2. הנקודה המפוספסת לדעתי היא שישנם שני צדדים לבעיה המוצגת, והמאמר מתעסק רק בצד אחד. הצד המוצג הוא הבעיתיות באי חשיבה ביקורתית והליכה אחר עולם דמיוני ובעייתי. מן הצד השני, (וזו הנקודה המפוספת) גם חשיבה ביקורתית והליכה אחר השכל בלבד מבלי להפרות צדדים נוספים כמו רגש ודמיון, שלנפש יש כמיהה אליהם, יוצרת חלל וחיפוש אחרי הנ”ל במקומות מטופשים (לדוג’ צפייה והתרגשות מספורט וכדו’). מכיוון שאין פיתוח של עולם הרגש הזה, אנשים מחפשים אותו קל וזול. כך שגם אם נחשוב בצורה ביקורתית טהורה ונמנע מנהירה אחרי הבלים מסוג מסויים, כל עוד לא נפתח את כשרון הרגש והדמיון שלנו – הרי שניפול להבלים מסוג אחר, שהם גם כן חסרי תוכן ומשמעות.

  7. בס”ד י’ בשבט תש”פ

    לא כל הערצה מביאה לרע. כשמושא ההערצה הוא אלים ומרע לאחרים, אם במעשה ואם ביחס של שנאה ובוז – אז גדולה הסכנה שמעריציו יילכו בעקבותיו ואף ירחיקו לכת לעשות מעשים שליליים יותר. לעומת זאת, כאשר מעריצים אדם בשל מעשים חיוביים שלו – הרי זו הערצה בריאה המביאה את המעריץ לעמול כדי להגיע להישגיו הגדולים של ‘דמות המופת’, בבחינת ‘מתי יגיעו מעשיי למעשי…’..

    נראה שהתורה מנחה אותנו להוקיר תכונות נעלות של אחרים. גם על מלכי אומות העולם מברכים ‘שנתן מכבודו לבשר ודם’. וגם על חכמים מאומות העולם מברכים ‘שנתן מחכמתו לבשר ודם’. אף על מי שמצטיין ביופי נתקנה ברכה למי ‘שברא בעולמו בריות נאות’. יסוד קייתה של מידת ‘עין טובה’ היא היכולת להוקיר ולהתפעל מהישגיהם של בני אדם אחרים.

    ויש ערך להבחנה בתכונה טובה גם במקום שאין שאר הדברים האדם רחוק משלימות, וכפי שהביא בעל חובת הלבבות על חסיד שראה שתלמידיו מגנים נבילה ואומרים: ‘כמה סרוחה נבילה זו’, והגיב רבם: ‘ראו כמה שיניה צחורות’.

    במקרה של קובי ברייאנט ראויה להערכה ההשקעה וההתמסרות להגיע להישגים. הכישרון הטבעי היה רק חלק קטן מסיבות הצלחתו. עיקר ההצלחה נבעה מהתמדה אינסופית באימונים מפרכים, דבר יום ביומו.. אך יתירה מזו, גם כשהגיע ברייאנט לשיאים של הצלחה תהילה ועושר – נהג עין טובה ודאג להכשיר ולעודד צעירים להשתלם בענפי ספורט שונים, והרי הוא נספה בדרכו לאימון של ‘אקדמיית הממבה’ שייסד כדי להכשיר צעירים ללכת בעקבותיו.

    ולהבדיל בין החול לקודש, אף יעקב אבינו הצטיין יותר מאבותיו ביכולתו להנחיל את דרך האבות לדור הצעיר. בעוד שאברהם ויצחק הותירו רק בן אחד שימשיך את דרכם – הרי יעקב הותיר שנים עשר בנים, שבעים נכדים, ונינים לאין ספור הממשיכים את דרכו. ולכן מבשר הנביא ליעקב ‘אשר פדה את אברהם’ מצער גידול בנים: ‘לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו עשי ידי בקרבו יקדישו את שמי… (ישעיהו כט9.

    בברכה, ש”צ’

    1. הפסקה הראשונה חסרת משמעות לחלוטין, אין כזאת מציאות של ההערצת אדם בשל מעשיו, המושא הוא תמיד האדם עצמו.
      דוגמא לדבר: ההערצת “גדולי הדויר”, וכי יש מעריץ “גדוילים” שיבחין בין מעשיהם הרעים לבין מעשיהם הטובים ?
      תשובה: ודאי שלא, מבחינת המעריץ ה”גדוילים” הם הטוב בהתגלמותו ואפס זולתו.

    2. איך נהיים 'גדול הדור' (לבנימין)

      ולבנימין אמר –

      על התכונות המביאות תלמידים להעריץ רב – ראה במאמרו של הרב אבי רט, ‘עשה לך רב’ באתר ‘ערוץ 7).

      בברכה, ש”צ

    3. ובקיצור: הערצת הטוב אינה גוררת את הערצת הרע

      בס”ד י”א בשבט תש”פ

      ובקיצור: אין מקום לגזירתו של בעל הפוסט שמהערצת הטוב יגלוש אדם ב’מדרון החלקלק’ להערצת הרע. ההערצה היא מעין ‘מבחן רורשך לאישיותו של המעריץ. מי שנוטה אל הטוב יעריץ אנשים שזו תכונת נפשם’, בעוד מי שנוטה אל הרע יעריץ אנשים שזו תכונת נפשם, ולא קרב זה אל זה. מי שמעריץ את החפץ חיים – יתעב בכל מאודו את היטלר.

      בברכה, ש”צ

    4. שצ”ל, כעת אני לפחות מבין את הטענה. אבל כפי שהסברתי בטור איני מסכים לה. אם ההערצה הייתה ביטוי לערכיו של האדם (איש כפי מהללו) זו בד”כ הערכה ולא הערצה. הערצה במקרים רבים עובדת הפוך. גם עובדתית לדעתי אינך צודק. יש רבים שיכולים להעריץ דמויות טובות ורעות גם יחד. וכמובן ביקרתי גם את עצם ההערצה, בלי קשר למדרונות חלקלקים.

    5. אבל 'מידה טובה' צריכה להיות מרובה

      בס”ד עש”ק וימתקו המים תש”פ

      לרמד”א – שלום רב,

      האדם הוא לא רק ‘שכל נבדל’ יש לו גם עולם רגשי, ומותר ואף רצוי שיתלהב ויתרגש ממה שטוב בעולם ובאדם. בוודאי שצריכה להיות ביקורת ובדיקה עצמית קפדנית אם ראוי להתלהב מאדם פלוני, ברם לענ”ד צריכה להיות ‘מידה טובה’ מרובה, ואם אנחנו יודעים לסלוד ולהתקומם על מה שאינו ראוי – כל שכן שעלינו להתלהב מהטוב שבעולם ובאדם. ההתרגשות והשמחה על הטוב שבאדם, היא המפיחה בנו תקווה ונותנת לנו לעול גדולות וקטנות כדי שעולמנו יהיה יפה וטוב יותר.

      ומובן שגם בהתפעלות מהטוב צריכות להיות מדרגות. עם כל הכבוד למעלותיו של קובי בראיינט ומסירותו למען הספורט – הרי שפי כמה וכמה צריכה להיות התלהבותנו מאדם כד”ל לי וואנג ליאנג שמסר את נפשו להזהיר ולהתריע מפני מגיפת ה’קורונה’ ונפל חלל במאבקו זה. יהי זכרו ברוך!

      בברכת שבת שלום, ש”צ לי-וואנג-ער

  8. אני חושב שאולי חלק מהקרנבל סביב בראיינט באמת יותר עניין של עדר..
    אבל מעבר לזה אני יכול לתאר מה שאני חווה ומזה להקיש על הסביבה אולי.
    קובי בראיינט היה מהשנואים עליי בהתחלה, אגואיסט, ספק אנס , תחרותי להחליא ומה לא.
    מאידך נהניתי לראות אותו משחק מדי פעם ועושה דברים מרשימים. לא יותר מאשר רבים אחרים… ואפילו שמחתי מאוד שהפסידו לדטרויט בגמר.
    אבל כששמעתי על מיתתו בטרם עת הדבר היה לי קשה מאוד ,ממש כאב לי עליו ועדיין כואב. ואני חושב שזה לא נובע מההערכה הגדולה אליו כאדם אלא מהקשר מזה שפשוט “פוגשים” אותו על המרקע כמעט יום יום ( אני אישית לפחות ביוטיוב) ולומדים ומכירים את האישיות שלו .. זה משהו שהוא מעבר להערכה אלא קשר אנושי.
    אני לא מעריך הרבה אנשים וגם לא מעריץ אותם אבל אהיה מאוד עצוב אם חס וחלילה יקרה להם משהו.
    זו דעתי בכל אופן ונקודת המבט שלי על האירוע שקרה

  9. לדעתי הצד הפסיכולוגי – הנטייה הטבועה באדם להערצה – היא המרכיב הדומיננטי, והצד האידאולוגי משמש רק כתירוץ או כשלב להגעה למצב.

    בעיני העוון העיקרי של התופעה הוא אובדן האוטונומיה והאינדיווידואליות של היחיד. ממש אובדן ‘צלם אלוהים’ שבאדם.

    מאמר חשוב. תודה!

  10. כמו ביל ראסל, ג’רי ווסט, לארי בירד, מג’יק ג’ונסון, מייקל ג’ורדן, האקים אולאג’ואן, טים דאנקן; היה לקובי בריאנט נחישות, מוסר עבודה גבוה, כריזמה, ונאמנות לקבוצתו. קובי אפילו חיקה את צורת המשחק של מייקל ג’ורדן באופן מושלם, ובתחילת דרכו כשחקן מקצועני התגורר אצל ג’רי ווסט. אנשים לא מבכים רק את פטירתו המצערת של קובי בריאנט, אלא מבינים שהלך “המוהיקני האחרון”, זה שלאחר מייקל גו’רדן ייצג יותר מכולם איך לשחק כדורסל נכון,
    ולפיכך ההרגשה האותנטית של אוהדי כדורסל היא “כמוהו אין לנו ולא יהיה”. אם לשחק כדורסל נכון משקף מידות טובות של דרך ארץ, אזי זו יותר הערכה מאשר הערצה.

  11. אגב, הספר האהוב על קובי בריאנט היה “האלכימאי” מאת פאולו קואלו, הדומה למעשה באוצר תחת הגשר, שרבי שמחה בונים היה מספר, סיפור שיש לו מקבילים בקובץ המעשיות “אלף לילה ולילה” וקודם לכן בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ד, ו): ברנש בא לפני רבי יוסי וסיפר לו שבחלומו ראה שעליו ללכת לקפדוקיה כדי למצוא את מזלו של אביו, אמר לו: האם אביך הלך לקפדוקיה בימיו? אמר לו: לא. אמר לו: לך עשרה צעדים בביתך ותמצא את מזלו של אביך תחת קצה קורת הגג (קפא דקוריא). וכידוע הלכה כרבי יוסי שנימוקו עמו 🙂

  12. אני חושב שההבדל המרכזי בין הערצה לאהבה, שאהבה היא משהו שאדם זקוק לו, באיזשהו שלב יהיה לו קשה בלעדיה עד בלתי אפשרי ולכן אך טבעי שיתמסר לרגשנות הזו. מה שאין כן בהערצה שאינה תורמת מאום מלבד מספר תחושות אדרנלין רגעיות שאחריתן מר, כפי שצוין במאמר. ניתן להתגבר על הנטייה להעריץ ןלכן אף ראוי לעשות כן.

  13. זה שאלה קשה.. לברון קלעי באחוזים טובים ממנו ומייצר יותר נקודות למשחק במצובר.. שכן הןא נותן כמות אסיסטים וריבאונדים גבוהה יותר גם אם לא בהכרח קולע בעצמו את הנקודות. החסרון שהןא לא קלאצ’ כמו ג’ורדן שבמונחי כדורסל זה שווה המון

  14. סליחה על השאלה אבל תורה היא…
    בהתחלה הייתי בטוח שהרב כותב בציניות שהוא מבלה הרבה שעות בצפייה בnba. אבל בהמשך הפוסט הבנתי שזה נכתב ברצינות.
    אני מנסה להבין איזה עניין, ערך, תועלת, משמעות או תכלית יש לבזבוז זמן שכזה. איך אדם משכיל, בפרט רב בישראל, מבלה את זמנו על שטויות והבלים כאלו? באמת אין דברים חשובים יותר לעשות בחיים, רק לבהות בכמה אנשים שרצים מצד אחד של מגרש לצידו השני במרדף חסר תוחלת אחר חתיכת עור מנופח?
    אז אוקיי, למשחק כדורסל או כל משחק אחר יש תועלת בריאותית, נפשית ועוד. אבל להסתכל במשך שעות על אחרים שמשחקים? מה זה נותן??
    בילדותי ונערותי צפיתי בכמה משחקים, אבל מהר מאד הבנתי שזה לא מקדם אותי לשום מקום והפסקתי.
    יש דרכים אחרות ומועילות יותר להשתחרר, לשנות אווירה ולהתרענן. אבל אני לא רואה שום היגיון בבזבוז הזמן הזה שמלבד לפרנס תעשיית מליארדים של ערוצי ספורט ופרשנים וכתבים וקשקשנים לא יוצא מזה שום דבר.
    לעניות הבנתי תופעה זו עצמה היא הליכה סמוית עיניים אחרי המשכוכית העיוורת שבראש העדר.
    פלא עצום בעיני שהרב גם כן מכלה את זמנו לריק על הבלים כאלו. השכל בודאי איננו החלק בגוף האדם שמופעל בזמן צפייה בספורט, אז אם בתלונה על נהייה אחרי הערצה רגשית במקום בחינה שכלית עסקינן, מה לנו כי נלין אם אנו עצמנו משליכים את השכל לאחרינו ונלהבים כזאטוטים מכל שלשה או ריבאון על גבי המרקע.
    אני מקוה שטעיתי והרב לא באמת התכוון למה שיצא מדבריו…

    1. צר לי לאכזב, אני אכן רואה משחקים. מבחינתי זו אמנות ואין כל רע בצריכת אמנות. זה לא שונה מקריאת ספרות או הליכה למוזיאון. במחשבה שנייה זה דומה יותר למוזיאון מאשר לקריאה. בקריאת ספרות אתה גם לומד ומחדד תובנות. באמנות במוזיאון זה לא לימוד אלא הנאה לנפש והרחבתה (למי שזה אכן עושה זאת. לי בד”כ לא). ומעבר לכל, מותר גם סתם ליהנות.

    2. היה חסר לי בדבריך המשפט בן האלמוות על 22 משוגעים שרודפים אחרי כדור. שייתנו להם עוד 21 כדורים…
      בנעוריי היה שגור בפי רבנים, שלא ידעו שמקורו הוא ישעיהו השלישי (לייבוביץ)

    3. לתפור את החור שבסל

      על הכדורסל תמהו בעלי המוסר: אם כל יגיעתם של השחקנים היא להכניס את הכדור לתוך הסל – למה לא תופרים את החור שבסל כדי שהכדור יישאר ולא ייפול. הרי זו עבודה סיזיפית לקלוע אל סל נקוב 🙂

      דווקא חז”ל דרשו (בקהלת רבה): ‘דברי חכמים כדרבונות – ככדור של בנות שנמסר מיד ליד ואינו נופל לארץ’ וכך נמסרים דברי התורה מיד ליד ומדור לדור. ועל דרך זו יש לומר שנלמד מכדור הסל שאע”פ שאדם שוכח את מה שלמד – ינסה שוב ושוב, וגם בעצם היגיעה וההשתדלות יש ערך רב.

      בברכה, שמשון לב-רון

  15. לפני כמה שנים נער אמריקאי כתב: “יש עמי בבית הספר אלף תלמידים, ואני היחיד האוהב באך. איך אפשר לא לאהוב באך?”. כ-90 שנה קודם לכן הילד יהודי מנוחין בן השמונה ביצע מוסיקה קלאסית לפני קהל של 6,000 ילדים, וכעבור שנים ספורות ביצע מוסיקה מאת באך ומלחינים קלאסים אחרים בקונצרטים לפני קהל נלהב ברחבי ארה”ב.
    על אחד מאותם קונצרטים, בנוכחות כנרים, אמנים בשלים, ואנשים מפורסמים, כתב מבקר מוסיקה: “לא היה נראה אפשרי שמלודיה כה סמכותית תגיע מהאצבעות של ילד. כשניגן את הקונצ’רטו של מנדלסון, ההפתעה שחש הקהל העמיקה לתדהמה משתאה. הקונספציה של מה משמעות מוסיקה היתה כה בשלה, ואופן הביצוע כה אמנותי, כאילו הנגן לא קיים, והם מאזינים לאמן מוכח”.

    אז מה השתנה בין אז להיום? כדי לאהוב מוסיקה של באך, נדרשים כובד ראש, יכולת ריכוז, אינטלקט, רגשות נאצלים, הערכה ללמדנות, מאמץ להקשיב. אז היו לא מעט נערים מוכשרים להפליא שכבר בגיל מאד צעיר היו אנשים בוגרים בנפשם ששקדו על אמנותם. והיו הרבה אנשים מבוגרים, בין משכילים בין אנשים פשוטים, שהעריכו ועודדו זאת. כיום, הרבה יותר אנשים מבוגרים מתנהגים כנערים. וממילא תרבות ההמונים מעודדת צריכה, ולפעמים אפילו הערצה, של דברים בינוניים. לפחות עדיין מעריכים מאמץ.

    1. להחדיר לילדים את החשיבות

      בס”ד מוצש”ק אז ישיר משה ובני ישראל תש”פ

      למ80 – שלום רב,

      אם אין גדיים אין תיישים. והעידוד ל’גדיים’ נעשה בין השאר ע”י עידוד של המבוגרים. בילדותו של יהודי מנוחין היה מבקר מוסיקה נכבד להקשיב לנגינתו של ילד בפני אלפי ילדים – מקבלים הילדים מסר שהדבר חשוב. הבעיה של מערכת החינוך כיום ששמים במרכז את ה’הייטק’ המביא להצלחה כלכלית, וענייני תרבות ורוח נתפסים כדבר משני.

      ובקיצור: אולי כדאי להקים להקת ילדים ‘פרחי באך’ 🙂

      בברכת ‘שבוע טוב’, ש”צ

    2. ש”צ, שבוע טוב,

      שים-לב לדברים שאפשר ללמוד מבאך. האחד, הוא היה ממשפחה של מוזיקאים מזה דורות רבים והכשיר חמשה מבניו להיות מלחינים. שנית, למרות שבאך למד בבית ספר כללי טוב יחסית לחינוך שילדי מוזיקאים היו מקבלים באותה תקופה, הוא ראה את יעודו כמוזיקאי ומילדות הקדיש את רוב זמנו ללימוד מוזיקה וביצועה במוסדות מתאימים. שלישית, הוא אמר שנאלץ להיות שקדן, וכל מי שישקוד כמוהו יצליח היטב באותה מידה. כלומר, הוא לא הסתמך על מערכת החינוך הכללי שהיתה בזמנו, אלא בחר במסורת שהתאימה לכישוריו. ומאחר שנאלץ להיות שקדן, משמע שאביו ומוריו למוזיקה הורו לו את חשיבות המשמעת והשקדנות.

  16. יכולות להיות עוד סיבות להתאבל יותר על קובי ברייאנט מאשר על אלמוני כלשהו.
    אשתי תהתה בפני מדוע אני לוקח יותר קשה את המוות של קובי מאשר מוות של אלמוני בפיגוע. הסברתי לה, שלמרות ש”שנאתי” את קובי ברייאנט הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישיותית, הרגשתי שאני כבר מכיר אותו באופן אישי (למרות שלמיטב ידיעתי, אותי הוא לא הכיר). האבל היה על אדם שאני מכיר היטב, ושלא חפצתי במותו.

    הסיבה הזו היא לדעתי המרכזית באופן שבו מות סלבריטי נתפס בצורה אחרת אצל ההמון, ולא הערצה אליו . וזאת על אף שאני גם לא חובב הערצות ולכן שמחתי לקרוא את הפוסט בנושא.

  17. המעריצים הכי עלובים הם מעריצי מיכאל אברהם. איש מרושע מחפש תשומת לב חולה טורט מגעיל דוחה מתנשא וזחוח שחושב שהשמש זורחת מישבנו. כוחו בפיו כבלעם הרשע, להטוטן של מילים פילפולים ופילסופים, אך מסקנותיו תמיד טריויליות או שגויות. מנסה להיות ליבוביץ’ אך בפועל מזכיר לי יותר את דרדס-מוח. בז לאיש ומרחם עליהם.

  18. שלום רב.

    זמן רב לא בקרתי באתר, הצצתי לראות אם כבר יצאה הטרילוגיה המיוחלת ונפגעתי, אור חדש על ציון האיר, ואני מוצא הזדמנות זו לאחל לך מזל טוב כפול גם לרגל הוצאת הטרילוגיה וגם לרגל הגיעך למחצית ימיך (בהסתמך על הברכה הידועה ועל הבטחות המדענים להאריך ימינו בטוב, כידוע הם אינם מאכזבים).

    כפסיכולוג בגרוש ותיק, מרגלא בפומי שאין האדם מעריץ אלא את עצמו, שהרי אינו מעריץ אלא את מי שעושה את מה שהוא היה רוצה לעשות או שהוא עושה כבר וזולתו עושה זאת טוב ממנו, כלומר עומד הוא מול הראי של עצמו ומוחה לעצמו כף, הדברים מתחברים לדבריה של חיותה תחי’.

    אמנם הצהרתך על זאת שאתה צופה במשקי כדורסל (אם הבנתי נכון, ובעוונותי המועטים, אשר כמעט אינם, אין לי שמץ) לכאורה מהוה סתירה לדברי, אך שוב בינותי ונזכרתי שרבינו הנערץ הלא ארוך בדורו הוא (תרתי משמע) ובזאת נחה דעתי.

    בברכת יפוצו מעיינותיך חוצה, ואל דבריך נרוצה.

  19. הזכרת בדברך שההערצה כשלעצמה פסולה גם ללא התוצאות השליליות שהיא גורמת
    יש כאן יסוד עקבי שאתה מחזיק בו הרואה בשכל המופשט סתירה מהותית לכל ממשות מנטלית רגשית… במאמר זה הנך מקצין את המתח הזה בכך שאתה רואה ברגש כלי חיובי (בקיומו הטלאולוגי לא הפונקציונלי) או לפחות לגטימי כל עוד הוא מנותק מתכלית רציונלית.. תחת קטגוריה זו נכנסת האהבה האמנות בכלל וזו הספורטיבית כמשל.. היכולת להתמסר רגשית ולחוות את ההוד הקיומי השמור לצפייה במשחק nba (רק דוגמא) חיובית דווקא משום העדר משמעות רעיונית וערכית הנמצאת בבסיסם.
    השכל המופשט בעיני דומה לתפיסת חוקי הטבע, כפי שחקי הטבע אינם “יש” עצמאי אלא קיימים באופן שבו אנו תופסים את המערכת הטבעית הממשית לעצמה.. כך השכל מהדהד בשפתו המופשטת חויות מנטליות מוחלטות שקיומם העצמי מתבטא ברגשותינו ובצורה המוחשית שהדמיון מאפשר לנו לתפוס.. למה אני חושב כך? כי התבוננות עצמית בתוכן השכלי שלנו מעלה חרס, מעבר לאנליטי קיימת רק האינטואיציה הרגשית, כאשר אני מנסה להסביר ערכים כמו “למה” לא לרצוח אאלץ בסוף להסתפק בתשובה בסגנון ה”מה” שהמקור היחיד שלה הוא החוויה הסובייקטיבית.. השכל הקר יכול רק למצוא סתירות מיניה וביה ולחשב חישובים מתמטיים, אין בכוחו לבסס את תפיסת הערכים עצמם.. הרגש מאפשר לנו לחוות באופן בלתי אמצעי את הערך עצמו ולהתוודע אל התוכן הפנימי שלו, מכאן שקיומם האמיתי של הערכים הוא בחוויה המנטלית הנפשית.(רגש)

    1. לא בטוח שהבנתי את כוונתך, אבל אם הבנתי נכון אתה מכוון להבחנה בין רגש לאינטואיציה, שעליה עמדתי בכמה וכמה מקומות באריכות (שתי עגלות, אמת ולא יציב ועוד). במינוח שלך אינטואיציה היא רגש, ולא היא. אם היא הייתה כזו, לא היה לה שום מעמד הכרתי והבנתי. לכן גם ההנחה השנייה שלך שרק החלק הלוגי שלנו ראוי לכינוי ‘שכל’ אנה נכונה. הלוגיקה גוזרת מסקנות מהנחות, אבל ההנחות עצמן לא באות ממנה.
      בסופו של דבר זו כנראה רק מחלוקת סמנטית, אבל היא יוצרת בלבול.

השאר תגובה