על פסיקה לנשים ודיני כתמים (רורשך) (טור 446)

בס"ד

אתמול (יום ג) שלחו לי קטע משעשע של קומיקאית אמריקאית שכנראה משתתפת כל יום בשיעור דף יומי, ולאחר מכן מעבירה הערות על הדף יומי בטיקטוק. למרות הלשון הבוטה והגסה, חשבתי שיש כאן כמה נקודות שבהחלט שוות מחשבה.

מהלך הסוגיא

הגמרא במו"ק ט ע"ב מביאה מחלוקת אמוראים לגבי איפור של נשים בחול המועד:

ועושה אשה תכשיטיה. תנו רבנן אלו הן תכשיטי נשים כוחלת ופוקסת ומעבירה סרק על פניה ואיכא דאמרי מעברת סרק על פניה של מטה.

דביתהו דרב חסדא מקשטא באנפי כלתה. יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר לא שנו אלא ילדה אבל זקנה לא. אמר ליה: האלהים אפילו אמך ואפילו אימא דאימך ואפילו עומדת על קברה דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא:

אשתו של רב חסדא הייתה כבר מבוגרת (הייתה לה כלה שנשואה לבנה), והאמוראים נחלקים האם ההיתר להתאפר נאמר רק לגבי נשים צעירות ולא לשכמותה (רב הונא בר חיננא), או שגם למבוגרות התירו (רב חסדא). להלכה נפסק כרב חסדא שההיתר נאמר גם למבוגרות. הנימוק שלו שהוא שהאיפור חשוב לבנות שישים כמו בנות שש. המשל לכך הוא בנות שישים שרצות לבית משתה ושמחות למשמע קול הזוג בדיוק כמו בנות שש. אגב, הפמ"ג מביא שההיתר ניתן גם לזקנה פנויה (שלא צריכה להתנאות בפני בעלה) ואפילו אין בדעתה להינשא שוב. הוא לוקח את ההיתר הזה עד הסוף.

כעת אני מציע שתשמעו את התיאור המאלף של הסוגיא מאותה מרים, בלשונה הססגונית (והבוטה). היא כמובן נוזפת ברב הונא בר חיננא על שהוא מנסה לומר לה ולחברותיה האם להתאפר והאם האיפור חשוב עבורן או לא. בקיצור, היא ממפלגתו של רב חסדא (ואפילו גאה בו ובעמדותיו).

הביקורת על פסיקה גברית

יש כאן דוגמה לביקורת מאד נפוצה בשנים האחרונות, על כך שההלכה גובשה ונקבעה על ידי גברים, כולל ההלכות שרלוונטיות לנשים. הטענה היא שהגברים לא מבינים את הראש הנשי, מה חשוב לאישה ומה לא, ולכן אינם יכולים לפסוק הלכה בנושאים כאלה.

בדרך כלל אני מתנגד לאמירות הללו. אני אמנם מתנגד להדרת הנשים מפסיקת ההלכה בכלל (ראו בסוף הטור הקודם), אבל איני רואה בעיה מיוחדת בפסיקה גברית בנושאים הללו. ניתן כמובן להעלות טיעונים ונימוקים ולדון בכל פסיקה ובכל פוסק, אבל כטענה גורפת שמדירה את הגברים מהתחומים הללו זה ממש לא מקובל עליי (להבדיל מהטענה כלפיהם על שהדירו את הנשים, שזה כמובן לגמרי נכון). אבל דברים אלו אמורים ברוב פסיקות ההלכה ביחס לנשים, שכן הפסיקות הללו והוויכוחים סביבם לא תלויים בתחושות הנשיות ובהבנת הטבע הנשי. לפעמים אוסרים על נשים משהו כי הוא אסור, וגם אם תחושותיהן ביחס אליו קשות, עדיין יש בזה איסור. במצב כזה אין מקום לביקורת הנ"ל ואין בעיה עקרונית בכך שההכרעה התקבלה על ידי גברים.

בחזרה לסוגיא במו"ק

אבל המקרה בסוגיא הזאת הוא שונה. כאן הדיון נסוב בדיוק על השאלה מה נשים מעדיפות. האיסור או ההיתר לעשות זאת בחול המועד תלוי בשאלה עד כמה זה חשוב לאישה. רב הונא בר חיננא שקובע שלנשים מבוגרות זה לא חשוב, אוסר זאת עליהן. רב חסדא נשבע לו שזה חשוב לכולן ולכן מתיר (מרים מתארת זאת כנזיפה ברב הונא. איני בטוח בכך). כפי שראינו, הפמ"ג לוקח זאת ממש עד הסוף, והוא כנראה מניח שזה עשוי להיות חשוב לכל אישה בכל מצב.

צריך להבין שבסוג השאלות הללו לא די בתיאור מילולי שיינתן על ידי אישה כלשהי לרב הפוסק. גם אם היא תסביר לו שזה מאד חשוב לה ולנשים בכלל, הוא יכול לחשוב שאולי זה חשוב רק לה, או שאולי מה שהיא רואה כחשוב אינו באמת כה חשוב (סתם בא לה. אז שתתמודד). הוא לא מכיר את התחושה שאישה חשה ביחס לדברים הללו, ותיאור מילולי של התחושות לא בהכרח משקף אותן לאמיתן, ולכן קשה מאד לפסוק הלכה על סמך תיאור מילולי בלי לחוות את החוויה שביסודו.

הבאתי לא פעם בעבר את הדוגמה של החדר של מרי. מרי היא פיזיקאית גאונית שמתמחה באופטיקה (תורת האור). היא יודעת את התיאוריה והיישומים ישר והפוך, ואין לה מה ללמוד יותר בנושא הזה. המשוואות נהירות לה כשבילי נהרדעא, והתנהגותם של כל אורכי הגל בכל מצב ברורים לה כשמלה. אלא שכל חייה מרי חיה ופועלת בחדר שחור לבן. הספרים שהיא קראה בנושא, הניסויים שהיא ערכה וכל העיסוק והמחקר שלה היה בעולם שחור-לבן. חשבו על רגע שבו היא יוצאת מהחדר ופוגשת את פרח הפרג. אומרים לה שהצבע שלו הוא אדום (היא לא ראתה מעולם צבע אדום). האם היא למדה משהו חדש? ברור שכן. הצבע האדום היה מוכר לה כגל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים, והיא ידעה הכל על התנהלותו בעולם. אבל היא מעודה לא ראתה צבע אדום, ולא היה לה מושג מה הוא וכיצד הוא נראה וכיצד הוא משפיע על הנפש. בעודה בחדר, אפשר היה אולי לנסות ולתאר לה אותו ואת התחושות שהוא מעורר (אם כי זה מאד קשה כמובן), ועדיין שום דבר מכל זה לא היה מביא אותה להבין מהו צבע אדום. זהו משל מצוין להבדל בין לחוות את התחושות של נשים ביחס למשהו לבין לשמוע תיאורים מילוליים של התחושות הללו.

כעת אטען שאם מרי הייתה צריכה להכריע בשאלה ההלכתית האם מותר לאישה ללבוש בגדים בצבע אדום (ראו כאן), אין לה שום כלי לדון בכך. החוויה הבלתי אמצעית היא בסיס הכרחי להחלטות מהסוג הזה. זוהי דוגמה טובה גם להבחנה שעשיתי למעלה בין שני סוגי פסיקה. אם האיסור על צבע אדום נובע מכך שאלו חוקות הגוי, אזי היכרות בלתי אמצעית עם הצבע עצמו, עם השפעתו על הלובש וסביבתו, עם תחושות הנשים אם מתירים או אוסרים להן ללבוש אדום, כל אלו אינן חשובות. כל עוד אלו חוקות הגוי זה אסור (כיום זה כבר לא מיוחד לגוים, ולכן לפי כמה פוסקים זה מותר. אבל גם זה לא קשור בשום צורה להיכרות בלתי אמצעית עם החוויות שתיארתי). אבל אם אוסרים צבע אדום בגלל שהוא לא צנוע או בגלל התחושות שהוא מעורר בגברים או בנשים, אזי חשוב מאד שתהיה לפוסק היכרות בלתי אמצעית עם התחושות הללו, ולא בהכרח יספיקו תיאורים מילוליים שלהן. מי שלא ראה מעודו צבע אדום לא יוכל לפסוק באמת בשאלה הזאת.

במאמרי על פסיקת הלכה בשואה עמדתי על הטענה הזאת באופן רחב יותר. דיברתי שם על פוסק שמכריע בשאלות שקשורות לסביבה שאינה מוכרת לו, ושהאווירה ששורה בה היא קריטית להכרעת ההלכה. דוגמה לדבר היא דיני ממונות בגטו, שכדי לקבוע את גדריהם (והאם בכלל הם קיימים שם), יש יתרון אדיר למי שחווה את חוויית הגטו באופן בלתי אמצעי. אמרתי שבמצבים כאלה אסור לפוסק המרוחק להיכנס ולהכריע. הוא יכול לכל היותר לייעץ ולכוון, אבל ההכרעה צריכה להתקבל על ידי רב שמעורה באופן בלתי אמצעי בהוויה המדוברת.

זה נוגע לחלק מהשאלות שעולות ביחס למנייני נשים ומניינים שוויוניים למשל. פוסקים חרדים מבוגרים שלא מבינים את הראש של קהילה ליברלית צעירה לא יכולים לפסוק הלכה בשאלות כאלה. ההוויה המדוברת לא מוכרת להם, ואין להם מושג מה משמעותה של כל פסיקה. ושוב, איני מדבר על שאלות של שחור-לבן (יש מעט מאד כאלה בהקשר של בית כנסת), אלא על שאלות שההיכרות והחוויה חשובה להן מאד. דוגמה נוספת שאותה הבאתי היא הכרעה לגבי שמיעת זמר של אישה בהופעה של זמרת. פוסק חרדי או חרד"לי שמעודו לא שמע אישה מזמרת ואינו מכיר את היחס העכשווי למוזיקה, להופעות ולזמרים/ות (גם גברים), לא יכול לקבוע שהדבר אסור. פוסק כזה אינו מודע לכך שאנשים הולכים להופעה של זמרת כי הם נהנים מהשירה שלה, ולא במטרה לעורר הרהורים וגירויים אסורים. הוא פשוט לא מכיר את החוויה הזאת, ולדעתי במקרים רבים גם כשיספרו לו שזוהי התחושה הוא ילגלג על זה ויסביר שאלו תחבולות היצר, אבל בעצם המוטיבציה העמוקה היא יצר העריות. כל זה פשוט מפני שהסבר מילולי לא יכול להעביר לו את התחושה והחוויה עצמה. כמובן שגם כאן, אם פוסק כלשהו סבור שאיסור שמיעת זמר אישה הוא מהותי וקבוע, כלומר לא ניתן לשינוי ולא תלוי בשאלות של הרהורים או מטרות של השומעים, אז הוא כמובן יכול לאסור גם בלי להבין.

ועוד לא נכנסתי לפסיקות על טלפונים סלולריים ומחשבים ואינטרנט, שמתקבלות במקרים רבים על ידי פוסקים שאין להם מושג ירוק מהם הדברים הללו ומה משמעותם. במקרה הטוב הם ניזונים מתיאור מילולי, אבל זה לא יכול להעביר להם את ההוויה עצמה. בעבר כתבתי כאן על מניין בזום, ואמרתי שלמי שחווה את ההוויה הווירטואלית מאד קל לקבל את הסברה שלי (ראו בטור 350 ובהפניות שם), שלפיה ניתן לקיים מניין בזום, גם אם חלק מהאנשים באוסטרליה ואחרים בדרום אמריקה, או בישראל. בית הכנסת והחלל המשותף שבו כולם מכונסים הוא ה'אתר' באינטרנט (חדר או דף הזום). אפשר כמובן להתווכח איתי על הסברה, אבל נסו להסביר את הטענה הזאת לפוסק שמעודו לא השתתף בפגישת זום ואינו יודע ומכיר אינטרנט מהו. אפשר כמובן להעביר לו תיאורים מילוליים של החוויה וההוויה, אבל זה לא יכול להביא אותו להבנה מלאה שלהן. לכן הוא לא בר הכי לקבל את הסברה הזאת או לחלוק עליה. לא הוא האיש לשאול אותו שאלה כזאת (אפשר כמובן להתייעץ ולקבל ממנו הכוונה).

בחזרה למחלוקת מרים ורב הונא בר חיננא

אם נשוב לפסיקת הלכה לנשים, טענתי היא שספציפית לגבי הסוגיא הזאת צודקת מרים בביקורתה על רב הונא בר חיננא. מכיוון שהדבר תלוי בתחושות של נשים לגבי איפור ובמשמעות שלו לגביהן, אין לגבר כלים להבין את זה באופן בלתי אמצעי. אני יודע על עצמי שכל העסק הזה נראה לי הזוי. להצטבע בכל מיני צבעים על מקומות שונים בגוף, בעיניי זה מתאים אולי לאינדיאנים שיוצאים למלחמה או לאמני אוונגרד. ללכת על עקבים בעובי סיכה ובגובה של מגדל אייפל זה סוג של ספורט אתגרי, וממש לא ברור לי מדוע מישהי עושה ספורט כל כך לא מועיל בריאותית לאורך שעות ארוכות במקומות שממש לא מיועדים לכך. פעם חשבתי שכל זה נעשה בשביל להרשים גברים (לא שהבנתי את מי זה מרשים ולמה), אבל אז הסבירו לי שבמקרים רבים זה לא קשור בכלל לגברים אלא לתחושות הפנימיות של האישה עם עצמה. אם אומר לכם שבזה נחה דעתי, אהיה שקרן. בקיצור, מבחינתי האישה היא כתב חידה. אבל בדיוק בגלל זה איני רואה כיצד אני, השוכן לבטח במאדים, יכול לפסוק הלכה בנושאי איפור ועקבים עבור יצורים מוזרים היושבים בנגה.

עד כאן באשר לביקורתה של מרים דנן, שעלולה להישמע בוטה וגסה, במידה רבה של צדק, אבל זה לא פוטר אותנו מלחשוב על הדברים ולגלות שאולי יש בהם ממש. בשולי דבריי איני יכול להימנע מלהעיר על נקודה נוספת שעולה בסוגיא הזאת.

כיצד רבותינו מתייחסים לאישה?

התייחסותם של התלמוד וההלכה לנשים היא נושא נדוש ועמוס אמוציות, ושוב במידה רבה של צדק. אוסף גברים מגבש בעצמו את ההלכה, מדיר נשים, ואז מציג אותן כבני אדם נחותים ומשונים שאין לתת להם משקל רב. בהקשר זה אני תמיד נזכר בדברי הרמב"ם בתחילת פ"י מהלכות תשובה, כשהוא מדבר על חשיבותה של עבודת ה' לשמה, הוא מקדים תיאור של עבודה לשם שכר, ואומר:

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

כל פעם שלמדתי את הרמב"ם הזה עם נשים הייתה חוויה די מביכה. עמי הארץ, הנשים והקטנים מוזכרים בחדא מחתא, והוא כותב שיש לחנך את כל היצורים הלא מפותחים הללו עד שתרבה דעתם (איך בדיוק תרבה דעתן של הנשים אם אסור להן ללמוד ולהוסיף דעת?! לרמב"ם פתרונים. ואולי "מחנכין אותן" קאי רק על הקטנים שמוזכרים בסוף הרשימה…).

אני בטוח שכעת נשמע על "בינה יתירה" שניתנה באישה, ועל "מכבדה יותר מגופו" וכדומה. אנא חיסכו לי את כל זה. מה שאני כן מקבל הוא שבאמת נשים פעם היו יצורים לא מפותחים (באשמת כולם), וב"ה העניין השתנה בימינו. ירידת הדורות, כבר אמרנו?…

כתם רורשך

גם בסוגיא במו"ק שצוטטה למעלה הנשים מתוארות כיצורים שאצים רצים למשמע הזוג לכל שמחה ומשתה ואי אפשר לעצור אותן. בנות שישים כבנות שש (מה הפלא? הרי מגיל שש הן כבר לא אמורות ללמוד כלום). חיותה דויטש כתבה לי שהיא בוחרת לקרוא את הגמרא הזאת כשבח לנשים, שהן בעלות חיות ושמחת חיים ואינן מאבדות זאת עם הגיל (והפנתה את תשומת לבי בהקשר זה לשירו של יורם טהרלב ז"ל, נשים רוקדות). טוב, אשרי המאמינה. לי זה נראה יותר כמו התייחסות לנשים כאילו היו ילדות מגודלות שפועלות לפי רפלקסים מותנים. ובאמת בעל הטורים (במדבר ל, יד) כתב להוכיח מכאן שאשה שנדרה שלא לשמוע כלי שיר, נחשב נדר זה כדברים שיש בהם עינוי נפש ויכול בעלה להפר לה את נדרה. כך גם נפסק בשו"ע יו"ד סי' רלד סס"ב (ובב"י סס"ב הביא מקור לזה מסוגייתנו). בפשטות זה לא נובע משמחת החיים שלה אלא מהסתכלות כאילו האישה היא כמו ילדה שאינה מורגלת בדחיית סיפוקים ולכן אינה יכולה להתאפק מללכת לבית משתה ולשמחות. עדיף להתיר לה שלא תיכשל באיסורי נדרים.

בכל אופן, זוהי דוגמה נוספת למה שטענתי כמה וכמה פעמים לגבי האגדה והמקרא, שניתן לפרש אותם בכל דרך שרוצים, ומאוויי הלב נוטלים חלק גדול בפרשנות האגדות, ובסופו של דבר לא באמת לומדים מהם שום דבר. כל אחד משתמש בהם כדי לחזק את מה שהוא בין כה וכה חושב, ולכן איני רואה טעם ללמוד אותם. בספר השני בטרילוגיה עסקתי בזה וגם הסברתי את ההבדלים מפרשנות ההלכה (שגם בה כמובן יש משקל לנטיות הלב ויש אפשרויות פרשניות רבות). שם תיארתי את הז'אנרים הללו ככתם רורשך, שכל אחד מפרש אותו לפי מאוויי ליבו ונטיותיו. לפני כמה שבועות ראיתי בספרו של הרב אלעאי עופרן, תורה של הנפש (בהחלט מומלץ), שכולו עוסק בפרשנות פסיכולוגית לתורה, בסופו הוא מקדיש פרק לתורה ככתם רורשך. בעיניי, הפרק הזה הוא ירייה שיורה הסופר ברגל של ספרו, שכן ברגע שמבינים שזה אכן טיבה של התורה מה טעם ללמוד אותה. עברו על כל הספר ותראו שלא תלמדו מהתורה מאומה. לכל היותר תראו בה רעיונות והתרחשויות שמתארת הפסיכולוגיה. זה תמיד מתאים כמובן, שכן אנחנו מסתכלים על התורה במשקפיים הללו. כאמור, בעיניי גם האגדה היא כתם רורשך.