יתרונותיה וחסרונותיה של התייחסות אקדמית (טור 554)

בס"ד

היום בבוקר שלחו לי דברים שאמר פרופ' יונתן ברויאר, מהמחלקה למתמטיקה באוניברסיטה העברית. מבחינתי כאן זו רק דוגמה לנושא, מעלותיה וחסרונותיה של ההסתכלות האקדמית, שבו הייתי רוצה לדון כאן. אז אתחיל מהם.

דבריו של ברויאר

בתחילת הרצאתו בקורס 'אנליזה פונקציונלית' הוא הקדים כמה מילים על המצב:

אני מביא את הדברים במלואם דווקא בגלל שאני מתרשם שהם כנים ומבטאים חשש אמתי (שאני לא שותף לו, לפחות לא במלואו) וניכר שהם יוצאים מלב חרד וכואב. אני גם מאמין לו שאין בכוונתו לשפוט סטודנטים לפי עמדותיהם, אם כי אני בספק עד כמה הוא יצליח בכך, שכן הרוח הנושבת במחוזותיו היא שמי שמחזיק בעמדות אחרות הוא רשע או טיפש. אני רואה עד כמה דברים שלי (שממש אינם תמיכה ברפורמה של לוין, אלא רק סיוג של החששות מפניה) זוכים אצל בני השיח שלי לאוזן קשבת ולהתייחסות עניינית, ולכן אני בספק עד כמה מרצה יוכל לתת יחס כזה לעמדות של סטודנט שנתפסות אצלו מופרכות ואפילו מרושעות, וכמובן גם מאיימות עליו. אפילו בתת מודע זה עלול ליצור אצלו הטיה (כולנו יודעים שכשבודקים מבחנים לפעמים יש ספק למה התכוון הסטודנט, ודעתך עליו ועל יכולותיו יכולה לשנות את פרשנותך לדבריו. אל תגלו לאף אחד, אבל יש בזה גם צדק והיגיון). טענות דומות על השופטים שהם מורמים מעם ולא מושפעים מהשיח הציבורי הן כמובן מופרכות, ואיני רואה מדוע מרצים באוניברסיטה ייצאו מהכלל הזה. דווקא בגלל האקוטיות של הדיון והאמוציות שמתלוות אליו (וגם הפחד הגדול, והאמתי להערכתי), בכל זאת הייתי נמנע מלשרבב אותו להרצאות בנושאים אחרים באוניברסיטה. לפני שאגיע לנושא שלי, עוד הערה.

האם באמת ראוי לערב דיונים כאלה בקורס במתמטיקה?

ההצדקה שברויאר הציע לדבריו בעייתית בעיניי. הוא אומר שכל דיון בכל נושא צריך להתבסס על טיעונים בנויים כהלכה, והרי זהו עניינה של המתמטיקה. אבל טיעון כזה יכול להצדיק עיסוק בכל נושא שהוא (הוא בעצמו אומר שכל התחומים דורשים טעינה עניינית ובנויה כהלכה) במסגרת קורס במתמטיקה. יתר על כן, גם אם הוא היה צודק, איני רואה מה יתרום דיון כזה ליכולתו המתמטית של הסטודנט ולהישגיו והבנתו באנליזה פונקציונלית. לכן, למרבה האירוניה, בעיניי ההצדקה הזאת בעצמה היא טיעון שאינו בנוי כהלכה.

אוסיף שאיני שולל באופן קטגורי את הלגיטימיות של העלאת נושא כזה בקורס למתמטיקה. הנושא בוער, ובהחלט יש עניין ומקום לדון בו בצורה עניינית גם באקדמיה. אבל עדיין יש לי שתי הערות: ראשית, כשיש נושא מסעיר אני מסכים שיש מקום לדון בו בפתיחות, ובלבד שתינתן אפשרות להעלות ולהציג  טיעונים ועמדות מכל הכיוונים, ושזה לא יפגע בסילבוס ובחומר שאותו צריך ללמד (כאמור, למעלה הערתי שאני בספק עד כמה זה ניתן ליישום מעשי). שנית, גם מסקנה נכונה זוקקת הנמקה נכונה. לדעתי הטיעון שהוא הציג אינו מחזיק מים.

עד כאן הדוגמה, וכעת לדיון העקרוני.

התזה: התמונה הזאת היא תוצאה של צורת התבוננות אקדמית

הבאתי את הדברים לא כדי לדון בלגיטימיות של עיסוק בנושאים כאלה במסגרת קורס אקדמי, אלא כדי לשאול מדוע באמת אנשי אקדמיה נוטים להתייחס לתהליכים שקורים היום בצורה כה קיצונית והיסטרית. מניין באים הפחדים שמבוטאים בצורה כה כנה וחזקה בדבריו של ברויאר, כמו גם בדברי אנשי אקדמיה רבים אחרים? ברצוני לטעון שהדבר נובע באופן מובנה מהתייחסות אקדמית לעולם ולמה שמתרחש בו. ניתן לראות זאת בהקשרים רבים ומגוונים, וכאן אעשה זאת ביחס לרפורמה. הדיון הזה יכול להאיר את יתרונותיהן ומגבלותיהן של החשיבה ושל ההתייחסות האקדמית בכלל. אפתח את הדיון בהגדרת ההתייחסות האקדמית, ואז אעבור להערות ביקורתיות על ראיון שנערך עם אסף שגיב, ולבסוף אגיע לתזה שלי לגבי הרפורמה המשפטית ובכלל.

מבט על 'מדעי' החברה והרוח

כשאני מדבר כאן על התייחסות אקדמית, כוונתי למתודה הנהוגה ב'מדעי' החברה (וחלק מ'מדעי' הרוח, כמו היסטוריה שמשום מה משויכת אליהם ולא למדעי החברה כפי שראוי היה). הגרשיים מסמנות את העובדה שלא מדובר כאן במדע במובנו המלא (עסקתי בכך לא פעם כאן באתר. ראו למשל בטורים 23–24, 60, 96, 107, 178–184, 403–405 ועוד), מה שמתבטא בכינוי הססגוני שהענקתי להם "מדעי החרטא". אין בכך כדי לומר שאין בהם ערך אלא שהם אינם מדעים במובן המקובל.

התרגלנו לכך שתחת הכותרת 'מדעים מדויקים' חוסים רק מדעי הטבע (מתמטיקה ומדעי המחשב אינם מדע אמפירי), ולא מדעי החברה והרוח (פילוסופיה גם היא אינה עניין כאן. זו המתמטיקה של מדעי הרוח. ראו בטורים 155–160)  אבל על פניו ענין זה אינו מובן, שהרי ההבדל בין מדעי הטבע לבין מדעי החברה והרוח הוא לכאורה רק הבדל שבתוכן. הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה עוסקות בטבע הדומם (וכמובן נבדלות זו מזו בחוקים, באופי ובתוכן), ואילו הפסיכולוגיה וההיסטוריה עוסקות בתופעות טבעיות ששייכות לאדם ולחברה. לכאורה זהו רק הבדל בתחומי העיסוק, אבל הדיוק לא אמור להיגזר בהכרח מהתוכן השונה. למה, אם כן, ביולוגיה ופיזיקה שייכות למדעים המדויקים והפסיכולוגיה וההיסטוריה לא? האם התוכן קובע את המתודה?

דומני שיסוד הדברים הוא בכך שהתופעות שבהן עוסקים תחומי החברה והרוח הן סבוכות יותר, מרובות גורמים ואולי גם פחות דטרמיניסטיות (תלוי בתפיסתכם את האדם ואת רצונו החופשי), ולכן פחות מצייתות לחוקים קשיחים.[1] ניתן לדון פילוסופית האם יש חוקים קשיחים גם בתחומים הללו ורק לא גילינו אותם, או שאין בהם בכלל חוקים כאלה. זה קשור בצורה כלשהי לשאלת ייחודו של האדם (האם יש לו רצון חופשי, או שהוא חלק מהדטרמיניזם ששורר במדעי הטבע), אבל לא אכנס לזה כאן. עובדתית ברור שאין בידינו מערכת חוקים כזאת, ולכן, לפחות דה-פקטו, בתחומים הללו לא מדברים בשפה של חוקי טבע קשיחים. כתבתי לא פעם שלמרות הכמות הגדולה של השטויות חסרות הערך שנוצרות בתחומים הללו, אין כוונתי לטעון שאין בהם ערך או שלא נעשות שם עבודות חשובות ומעניינות. טענתי היא שלא מדובר במדע. אמנם כיום מאד לא אופנתי לזלזל בהם, שכן מעבר לתקינות הפוליטית שעומדת בבסיס העניין יש גם הבדל בסוג התופעות ובצורת הטיפול בהן. ההבדלים לא מצביעים בהכרח על כשל במחקר ובמתודולוגיה אלא על אופיים של התחומים הללו.

אבל גם החוקרים בתחומים הללו רוצים ליהנות מההילה שזוכים לה אנשי מדעי הטבע המדויקים. פרופ' להיסטוריה לא רוצה לקבל יחס שונה מזה שזוכה לו עמיתו הפרופ' למתמטיקה או לפיזיקה. המדע מוכיח את עצמו בצורה מאד מרשימה, והתחומים הללו הרבה פחות כמובן. כבר הזכרתי כאן את האנקדוטה שסיפרה לי אחותי שלמדה קרימינולוגיה, שכמעט כל קורס שלהם נפתח בהגדרת מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה (וגם בהנדסה) אף אחד לא התייחס לשאלה הזאת (וחבל, לדעתי). הסיבה לכך ברורה כמובן. העיסוק בשאלות הללו הוא ביטוי לרצון לקבל לגיטימציה מדעית.

למה כל זה חשוב? מפני שישנו ניסיון של החוקרים בתחומים הללו להיצמד לטענות שניתנות להפרכה, וזאת כדי לזכות בכל זאת לחסות תחת האצטלה של 'מדע' (לכן הם מקפידים לכנות את עצמם "מדעי הרוח" או "מדעי החברה"). נגעתי בזה במאמרי "המחקר האקדמי ואיסור נגיעה" (ובעוד מקומות), ושם הסברתי שאמנם רבים מתכחשים לזה, אבל לדעתי הצדק דווקא עם אלו שעומדים על הדרישה הזאת (בעלי הגישה הפילולוגית-היסטורית בוויכוח שנדון שם). זה אכן תפקידה של האקדמיה, להבדיל מהיוצר או ההוגה (חשבו על פרופ' לספרות מול סופר או משורר, או על פרופ' לפילוסופיה מול פילוסוף, או על חוקר הלכה מול פוסק או פרשן וכדומה). האקדמיה אמורה לעסוק בחקר המרכיבים האובייקטיביים של התחומים הללו עד כמה שיש כאלה, ואת היצירה עצמה להותיר ליוצרים ולהוגים (שאת משנתם חוקרים באקדמיה).

קרל פופר הגדיר תיאוריה מדעית כתיאוריה שמנביעה ניבויים שניתן להעמיד אותם במבחני הפרכה אמפיריים. ישנם ויכוחים על הקריטריון שלו, ורבים רואים בו קריטריון דרקוני וקשוח מדיי. אבל בלי להיכנס לניואנסים אומר שדי מוסכם שהוא מהווה דרישת מינימום כלשהי למדעיות. לדוגמה, עיסוק בשדים, או באלוהים להבדיל, או אפילו עיסוק בערכים, אינם יכולים להיחשב מדעיים מפני שטענות בתחומים הללו לא ניתנות להפרכה אמפירית. אין זה אומר שהן לא נכונות (הטענה שאלוהים קיים היא בהחלט נכונה לדעתי. על קיומם של שדים ומלאכים לא הייתי שם את ראשי). הטענה היא שבין אם הן נכונות ובין אם לאו, הן בבירור אינן טענות מדעיות.

ולענייננו, חוקרי יהדות לא יכולים לכתוב מאמר בכתב עת אקדמי על חשיבות הפלורליזם, שכן טענה כזאת אינה אקדמית. הם יכולים כמובן להביע זאת כדעה אישית שלהם במאמר פובליציסטי, אבל לא כמאמר בכתב עת אקדמי (אני לא מדבר על התחומים שעברו הזנייה מוחלטת מעובדות לערכים, כמו מגדר ושאר ירקות, שבהם כבר לא נותר מהמדעיות כמעט מאומה וכמעט הכל אג'נדות. אלו בעיקרם מהווים במות הטפה ולא מסגרות של מחקר אקדמי). חוקרים אקדמיים יכולים לעסוק בהוכחות שהרמב"ם או הרשב"א היו או לא היו פלורליסטים (ואת המסקנות מותירים לקורא), שכן אלו טענות שכן נחשבות 'מדעיות'.

מה ההבדל בין שני סוגי הטענות הללו? טענה שמצדדת בפלורליזם עוסקת בערכים והשקפת עולם, וככזו היא אינה תחום עיסוקו של החוקר האקדמי. לעומת זאת, הטענה שהרמב"ם היה פלורליסט היא טענת עובדה (נכונה או לא) שעקרונית ניתנת לבחינה ולהפרכה. אי אפשר להתווכח באופן מדעי (על בסיס תצפיות ועובדות) בשאלות ערכיות, אבל בהחלט אפשר להתווכח מדעית על שאלות מהסוג השני. אפשר לבחון את המקורות ברמב"ם ולראות האם באמת ניתן לראות שם פלורליזם או לא. לכן הטענה שהרמב"ם היה פלורליסט היא טענה שניתנת להפרכה, וככזו היא מתקרבת להיות טענה מדעית (כמובן ההגדרות גמישות יותר, והראיות פחות חד משמעיות, אבל זה מנסה להתקרב לקריטריון הפופריאני למדע, של הינתנות להפרכה). אין פלא שמדעי החברה והרוח שואפים להתמקד בטענות מהסוג האובייקטיבי הזה, ומסתייגים מטענות סובייקטיביות יותר שרוויות בערכים (ראו גם את הוויכוח ביני לבין פרופ' יורם יובל על הפסיכיאטריה בטורים 25 – 26).

מהי 'התייחסות אקדמית'?

התוצאה של התהליך הזה היא שאנשי אקדמיה נוטים לבחון דברים דרך השוואות למצבים או למקרים מקבילים. הם עוסקים במיון של תופעות ומציאת מכנים משותפים אוניברסליים לכל קבוצת תופעות, והסבר כל תופעה דרך מאפייניה הכלליים. מאותה סיבה הם גם מנסים להעמיד את התופעות על אוסף קטן ככל האפשר של כללים וחוקים כלליים, ונוטים לפרשנות דטרמיניסטית של ההתרחשויות בעולם. אירוע אמור להיות תוצר של הנסיבות שבתוכן הוא מתחולל ושל 'חוקי הטבע' (הרכים יותר, מטבע הדברים, לעומת חוקי הטבע בפיזיקה, כימיה או ביולוגיה) השולטים בתחומים הללו.

זוהי הנחה מתודולוגית חשובה מאד. ההנחה שכל התופעות ניתנות להסבר על בסיס חוקים כלליים, ושהדרך להגיע לחוקים הללו היא מיון של התופעות לתת-קבוצות בעלות מאפיינים דומים, נותנת למומחים בתחומים הללו יתרון על פני ההדיוטות. הדיוט שרואה תופעה לא מכיר תופעות מקבילות ולא עורך השוואות כאלה, ולכן הוא עלול לפרש אותן לא נכון לפי נטיות ליבו. ההשוואות שמשתמשות בהכללות מהניסיון (אלו 'חוקי הטבע', הרכים יותר) ובהתבוננות על מקרים מקבילים, מכניסות בקרה אובייקטיבית כלשהי לפרשנות שמוצעת לתופעות. כך יכולות להימנע הטיות שונות שנובעות מהסתכלות מצומצמת וממאוויי ליבו, ערכיו והטיותיו האינהרנטיות של המתבונן, ובעיקר ממאפיינים ספציפיים של המקרה שבו הוא מתבונן. ההשוואה נותנת לנו מקרי בוחן לפרשנות שאנחנו מציעים, מנטרלת השלכות של מאפיינים ספציפיים ואפילו מציעה מסגרת לבחינות אמפירית של ההשערות שלנו.

אבל לאידך גיסא, מאותה סיבה עצמה, כלי הניתוח האקדמיים גם מוגבלים מאד ביכולתם לבחון תופעות יחידאיות, ובוודאי להכיר ביחידאיות של תופעות. כשהם רואים קווים מאפיינים בולטים של תופעה כלשהי הם נוטים לשייך אותה לקבוצה של תופעות דומות, ונוטים גם להתעלם מהבדלים בין התופעות, בפרט אם הם לא נכנסים לקטגוריות המקובלות בתחומם. אם יש מאפיינים ייחודיים למקרה שבפנינו, הם לעולם ינסו להסביר אותם במונחים אוניברסליים. לכן הם לא יקבלו טענות 'סובייקטיביות' על בסיס תחושה, שכן ההשוואה ה'מדעית' נראית להם משכנעת יותר. יכולה להיות גם אצלם תחושה סובייקטיבית שמשהו כאן לא נכון או לא אוניברסלי, אבל בגלל שאין אפשרות להצדיק זאת 'מדעית' וכמובן גם לא ניתן לפרסם זאת כמאמר אקדמי (שדורש ביסוס השוואתי 'מדעי') הם ייטו להתעלם מתחושות כאלה.

זוהי הסיבה לפריחתו של מה שמכונה כיום 'מחקר איכותני' בתחומים הללו. זוהי תוצאה של התחושה שהמתודה הפסאודו-מדעית הנהוגה בתחומים הללו לא תמיד מתאימה להם. זהו גם מרד ברצון להידמות למדעי הטבע ולהגיע לתיאורים אוניברסליים קשיחים. אנשי המחקר האיכותני טוענים שהתחומים של חברה ורוח אינם מדעיים וראוי שנכיר בכך ונשים זאת על השולחן. הסיבה העיקרית לכך היא היחידאיות של התופעות האנושיות, והקושי המובנה להכניסן למסגרת של חוקים נוקשים. המחקר האיכותני מנסה להתבונן במקרה בודד ולהתמקד בו ולא בהשוואות ובתכונות הכלליות שמתגלמות בו. חשוב להבין שכמחקר אקדמי גם המחקר האיכותני לא יכול להימנע מהשוואות למקרים אחרים, אחרת המקרה הבודד לא מלמד אותנו שום תובנה כללית ולכן הוא חסר ערך אקדמי. לכן גם מחקר איכותני לוקה במגרעות הקודמות, אם כי במידה פחותה. כמובן שגם היתרונות של המחקר הכמותני לא קיימים בו, ולכן לפעמים באמת מדובר בפארסה סובייקטיבית שהכנסתה לבמות אקדמיות היא בדיחה תפלה (לכן הרשיתי לעצמי לגחך כאן על התופעה הזאת לא פעם בעבר). זהו היתרון של המבט האקדמי ההשוואתי והאובייקטיבי.

אגב, גם בחקר הפילוסופיה קורים דברים דומים. רוב המאמרים האקדמיים של חוקרי פילוסופיה עוסקים בהשוואות בין טענות ומשנות פילוסופיות (זה יומיאני, וזה קאנטיאני או ויטגנשטייניאני, ויש הבדלים כאלה וכאלה וכדומה), זאת בניגוד לחיבורים של הגות פילוסופית, שעניינם הוא הטיעונים עצמם, ולכן מטבע הדברים הם פחות ניתנים לבחינה אובייקטיבית. מקובל לחשוב שאריסטו או קאנט לא יכלו להכניס שום מאמר לכתב עת אקדמי, למרות שמחקרים על משנתם ממלאים את כתבי העת הללו. אגב, זו אינה ביקורת. כך ראוי ונכון, שכן זהו תפקידם של אקדמיה ושל מחקר אקדמי.

אני נזכר שבפורום עצכ"ח (עצור כאן חושבים) שבו נטלתי חלק במשך כמה שנים, היה כלל שכל אחד אמור להציג הנמקות שלו בעד או נגד תזה כלשהי, אבל יש להימנע מהשוואות ואמירות על אופי הטיעון או הגישה הנדונים. לא מעניין אם זה קאנטיאני או פופריאני. מה שחשוב הוא האם זה נכון או לא, מה זה אומר, ומה הטיעונים לפה או לשם. זה גם לא משנה אם הטיעונים שהעלית כבר קיימים בספרות, כפי שמקובל לבחון בחיבור אקדמי (ואז אתה חייב להפנות לשם). מה שחשוב הוא האם הם נכונים ומשכנעים או לא. חיפשנו שם את האמת ולא את המקורות, ההשפעות וכו'. זו דוגמה נהדרת להסתייגות מההתייחסות האקדמית.

חשוב לציין שההשוואות האקדמיות אינן נטולות ערך. להיפך, יש בהן ערך רב. הן מסייעות לנו לחדד ולהבהיר את המושגים את האפשרויות השונות, ולכן גם את הטיעונים. זהו היתרון של ההתייחסות האקדמית. אבל צדו השני של המטבע הוא החיסרון של עקיפת הדיון מה נכון ומה לא, והתמקדות במיונים והשוואות.[2] זאת בנוסף להתעלמות מהפרטיקולרי והתמקדות באוניברסלי, שעליה עמדתי למעלה.

עד כאן הסברתי מהי, לענייננו כאן, 'התייחסות אקדמית' לתופעות ולעולם בכלל. כעת אעבור לראיון על אסף שגיב, אבל שוב אקדים רקע נחוץ.

אסף שגיב ו'המרכז האקדמי שלם'

לפני כמה שבועות שלחו לי ראיון עם אסף שגיב, ממקימי 'מכון שלם' והוגה שמרני-ימני מרכזי בישראל של ימינו, שמדבר על המצב (כלומר על הממשלה הנוכחית ועלילותיה). למרבה ההפתעה יש לו ביקורת קשה על "ממשלת הימין על מלא" שלה הוא עצמו ייחל. רק אזכיר כאן את מה שכתבתי לא פעם, שהממשלה הזאת היא הכל חוץ מ'ימין על מלא'. זוהי ממשלה שדוגלת בסוציאליזם קיצוני (תמיכה לא מבוקרת בחלשים, גם בכאלו שאשמים במצבם), שמנסה לחזק את כוחה של הממשלה ולהחליש את כוחו של בית המשפט מולה (כלומר להגביר את הצנטרליזם השלטוני במדינה), וכל זה הוא כמובן בדיוק מה שהיינו מצפים מממשלת 'שמאל על מלא'. אין פלא שאיש ימין אמתי כמו אסף שגיב יסתייג מהתנהלותה. ובכל זאת, דומני שדבריו וטיעוניו מהווים הדגמה מצוינת להשפעותיה של ההתייחסות האקדמית. אני טוען שהעובדה שהוגה שמרני כמותו מצטרף לחששות הקשים של אנשי המחאות (=ה"שמאלנים", וי"א: אנרכיסטים. אגב, אנרכיזם מהסוג הזה הוא גישה ימנית אופיינית, גם אם לא שמרנית. ראו למשל כאן), נובעת לפחות בחלקה מההתייחסות הזאת.

אקדים ואומר ש'מכון שלם' (שלא בכדי מכנה את עצמו "המרכז האקדמי 'שלם'") מעת שהוקם ניסה להתבסס כמכון אקדמי למהדרין. מעבר לכך שזה היה הרכב האישים שפועלים בו, הוא גם ניסה להתחרות על המגרש האקדמי-אינטלקטואלי שנשלט עד אותו זמן בידי גורמי שמאל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, ון ליר ושאר מכוני מחקר שעוסקים במדיניות, בכלכלה ובביטחון, כמעט כולם נשלטים בידי אנשי שמאל-מרכז. זה הכתיב את סוג הפרסומים והמאמרים של המכון, ואת צורת החשיבה ששלטה בו (להתרשמותי זה קצת משתנה בשנים האחרונות, מעת שמעמדו האקדמי התבסס).

חשוב להבין שהתחומים של מדע המדינה והגות דמוקרטית לכאורה עוסקים בעובדות ובמדע (המדינה), אבל מעצם טיבם מעורבים עד צוואר בהנחות ערכיות. אין פלא שהתחושה באותו זמן הייתה שיש חוסר ניכר במכונים שייתנו ביטוי אקדמי לדעות וערכים שמרניים-ימניים ויביאו חיבורים, טיעונים, אופציות והגות שמרנית לידיעת הקורא העברי והישראלי. מכון שלם מילא את החסר הזה בצורה מאד מרשימה, ולאסף שגיב יש תפקיד מרכזי בתהליך הזה (הוא היה העורך הראשי של הוצאת 'שלם' וכתב העת שלה תכלת). כיום יש למכון מעמד מבוסס היטב, והוא בהחלט מתחרה בכבוד על המגרש הזה. בעקבותיו הוקמו עוד מכונים כאלה (חלקם על ידי אנשים שפעלו במכון שלם), וגם קרן תקווה ופורום קהלת (שהוקם על ידי ידידי, פרופ' משה קופל, ושרבים רואים בו אחראי לרפורמה המשפטית נשוא הוויכוח כיום) הם חלק מהתופעה הזאת.

למה אני מאריך בכל זה? מפני שהפריעה לי מאד הנטייה האקדמית של מכון שלם כבר מתחילתו. הרגשתי שבגלל רצונו להתחרות על המגרש של מדעי החברה והרוח מול שאר המכונים האקדמיים, הוא מכפיף את עצמו למגרעותיהם ובזאת בעצם 'שופך את התינוק עם המים'. חלק מהבעייתיות של המכונים הללו הייתה האקדמיות שלהם, שהוליכה אותם לחלק גדול מנטיותיהם ומראיית המציאות שלהם, והדבר בא לידי ביטוי מובהק גם בריאיון הנ"ל.

הריאיון עם שגיב

הריאיון עם שגיב מרתק, ונראה שיש בו לא מעט תובנות עמוקות וחשובות. אני גם מזדהה עם רוב הדברים שהוא אומר, ותחושותיי דומות מאד לאלו שלו (בפרט ביחס לשאלה האם זו אכן ממשלה של 'ימין על מלא'). לא אכנס כאן לפרטים כי הם לא חשובים כשלעצמם לדיון שלי. אני אסתפק בתיאור ואפיון ביקורתי של דבריו. המעוניינים מוזמנים לקרוא אותם במקור (אני מאד ממליץ).

לאורך הקריאה מאד הפריעה לי ההתייחסות האקדמית שלו. הוא עוסק כל הזמן בהשוואות ואיתור תהליכים והקבלה לאירועים במקומות וזמנים אחרים. הוא עורך הבחנות בין שמרנות לפופוליזם ונתלה בהוגים שונים ובמשנות פילוסופיות ומדיניות כאלה ואחרות, קובע תיוגים כיצד אמור לפעול ימין או שמאל, שמרני או ליברלי וכדומה. הוא בוחן השפעות שונות ומשווה בין תהליכים, ובמובנים הללו הוא מאד אקדמי (כראוי למכון 'שלם'). אלא שלכל אורך הדרך חשתי שיש בדבריו מעט מאד הנמקות לגופו של עניין. מרוב השוואות היה די קשה למצוא טיעונים משכנעים שכל זה נכון, בפרט ביחס למצב המסוים שלנו.

יתר על כן, טענתו העיקרית היא שמדיניות הממשלה, ובעצם כל השמרנות הישראלית, אינה 'ימין על מלא' אלא דווקא חריגה משמעותית מהשמרנות האמתית (הערתי על כך למעלה). זהו פופוליזם שסוחף עמו את השמרנות והימין הקלסיים, אצלנו כמו בארה"ב. הוא ודאי צודק בזה, אבל טענה זו כשלעצמה לא בהכרח אומרת משהו לגופו של עניין. כדי לטעון שהמדיניות הזאת לא צודקת ו/או לא מוצלחת, או שהשמרנות בצורתה הישראלית אינה נכונה ושלא כדאי לפעול כך, לא די בתיאור היסטורי של התפתחותה והשוואות למתרחש בארה"ב תוך היתלות בהוגים כאלה או אחרים. עליך להסביר מה רע בזה. שימו לב שהסבר כזה כמובן לא יכול להיעשות במדיום אקדמי שכן הוא טוען טענות ערכיות. ההשוואות הן אינטלקטואליזם אקדמי, ולאור הקדמתי על מכון שלם דומני שאין כל פלא בכך ששגיב מתמקד בהן.

שגיב עורך השוואות למה שהתחולל באמריקה (הפיוז'ניזם), ולאחר מכן מציג תיאורים היסטוריים של השתלשלות השמרנות בישראל והקשר שלה לציונות-הדתית. יש לו הסברים על אכזבות ושברן (ימית, אוסלו, ההתנתקות והמשיחיות) שיצרו ניכור לשלטון ולמערכת המשפט, על הפופוליזם האמריקאי והישראלי, אבל כל אלו הם הסברים היסטוריציסטיים-סוציולוגיים. יש בדבריו מעט מאד טיעונים לגופו של עניין מדוע זה טוב או לא, ולמה.

כאנקדוטה ממחישה, אשתמש דווקא בקטע שלא עוסק במהות. אפילו כששגיב נזקק להסביר את היציאה שלו נגד המילייה הימני שאליו הוא משתייך, הוא מסביר זאת תוך שהוא משתמש בתיאורים הקשריים, תיוגיים ופסיכולוגיים וכמעט מתעלם מהמהות:

בשיחות איתו ברור שהוא לא נהנה מפוזיציית הימני התוקף ימנים. "זה קשה מאוד. זה מנוגד לדנ"א הפוליטי שהוטמע בי מילדות. ביקורת פנימית אינה טבעית לימין, ובעיקר לא לליכוד. הנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא לצופף שורות, להתלכד מול השמאל ולהתייצב מאחורי המנהיג הנבחר. אבל יותר משאני ימני, אני שמרן ופטריוט ישראלי, וכשאני מבחין בטירוף קולקטיבי הולך ומתפשט בתוך הבית, אני חייב להרים קול זעקה. ואם זה מביא לניתוק הקשר עם בסיס־האם, אם זה מביא אותי למסלול של התנגשות עם המיליה שבתוכו פעלתי לאורך שנים רבות, אז שיהיה".

זה אינו קטע מהותי, שכן הוא עוסק בשגיב עצמו ולא ברעיונות. אבל אפילו הדיון שלו בהתנגדות שלו עצמו לימין נערך במונחים של האם ביקורת עצמית מתאימה לימין או לא. למה זה מעניין? ואם ביקורת עצמית לא מאפיינת ימין, אז ימני לא אמור לבקר? למה התיוג והכותרת הם טיעונים רלוונטיים? תסביר שאתה מבקר כי כך ראוי לעשות. אגב, זה ממש לא בגלל ציונות ופטריוטיות, אלא פשוט מפני שהיעדר ביקורת זה מרשם לטמטום ולשגיאות. היעדר ביקורתיות אינו נכון ולא ראוי, בלי קשר למחויבותך לציונות ולהיותך איש ימין. גם אם עובדתית ביקורת עצמית אינה מאפיין של ימין, הכותרת 'ימין' לא מחייבת כל אדם שמסווג כימני לחשוב ולפעול באופן מסוים. ביקורתיות היא טובה או רעה בלי קשר לשאלה מה מאפיין את הימין. התיוג הוא דרך  התייחסות אקדמית (שעניינה השוואה), אבל הוא אינו מישור הדיון הרלוונטי. זוהי רק אנקדוטה, כאמור, אבל דווקא בגלל זה היא ממחישה היטב את טענתי לגבי החשיבה האקדמית.

השלכה לחששות ולפחד מפני הרפורמה

התחלתי את הטור בשאלה מדוע בחוגים האקדמיים נפוץ כל כך הפחד מפני הרפורמה, ומדוע החששות מפניה כה עמוקים והיסטריים? הדיבורים על אבדן הדמוקרטיה והחששות מפני דיקטטורה, נראים לי לגמרי כנים (לפחות במודע. ראו בטור 545 על השלווה שראיתי בהפגנות, ומה שהיא אומרת על האותנטיות של הפחדים הללו), אבל לגופו של עניין מאד מופרזים.

אני שותף להתנגדות לרפורמה של לוין ורוטמן, אבל לא שותף להיסטריה מפניה ולתחזיות האפוקליפטיות שמתלוות אליה. אני לא חושב שהדמוקרטיה שלנו בסכנה מוחשית ולא נראה לי שאנחנו צפויים להפוך לטורקיה, הונגריה, רוסיה, או פולין.[3] הסברתי זאת בטורים קודמים (בעיקר בטור 548). עיקר טענתי שם הייתה שהשאלה האם נהיה דמוקרטיה או דיקטטורה לא תלויה רק במערכת החוקים ובהסדרה החוקתית אלא גם באינטגריטי של נושאי התפקידים. ממשלות הימין האחרונות מינו שופטים שמרניים, ובכל פעם מחדש הוכו בתדהמה מפסיקותיהם האקטיביסטיות. מנדלבליט מונה על ידי ביבי והיה חברו הטוב ביותר ואיש ימין מובהק מרחם אמו, וכך גם רוני אלשיך. ובכל זאת, בפועל הם פעלו בצורה לעומתית (יש שיאמרו לעומתית מדיי) ועניינית וממש לא לטובת ממניהם.

המסקנה היא שקשה לטעון שמי שממונה על ידי הממשלה יהיה עושה דברה באופן אוטומטי. זו בטח אינה תוצאה הכרחית או מובנת מאליה. לכן גם אם תהיה לממשלה שליטה על מינוי השופטים והיועמ"שים, זה לא אומר שזה יעבוד כך בפועל. טוב, אז תאמרו שבטח מי שלא ימצא חן בעיניהם הם יפטרו אותו ויחליפו אותו באחר. אבל זהו תהליך לא פשוט שלוקח הרבה זמן. מעבר לזה, הממשלה יכולה להתחלף בינתיים (בטח אם הציבור יבין שהממשלה הזאת שואפת להשתלט עליו הוא יכול לזרוק אותה). המצב יכול להשתנות באחת אחורה. איני אומר שזה בהכרח מה שיקרה, אבל החששות והפחדים נראים לי מופרזים מאד, גם אם לא בלתי אפשריים.

בני משה העלה בפניי טיעון מעניין. אם מישהו היה מציע כיום לבחור יועמ"ש, מבקר מדינה, רמטכ"ל או מפכ"ל, על ידי הממשלה, זה היה נראה צעד דיקטטורי הזוי. אבל הרי זהו המצב כיום. אם זה לא היה המצב ומישהו היה מנסה לשנות זאת, היו קמות מחאות עזות, ממש כמו שאנחנו רואים בימינו אלה. אלא שלזה התרגלנו, ובכל זאת אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. בקיצור, יש מגמה בעייתית ברפורמה הזאת, אבל הפחד הנורא, והאותנטי לדעתי, שמתלווה אליה, נראה לי מופרז מאד.

להערכתי, בחוגים האקדמיים הפחד הזה קיים בעיקר בגלל ההשוואות שנעשות שם כל הזמן למה שקורה במקומות אחרים (טורקיה, הונגריה, פולין, רוסיה). החלק מסדרת הכתבות "דמוקרטיה. סוף" בערוץ 1, המשך בכתבות השוואתיות שונות בעיתונות (ראו למשל כאן וכאן וכאן) ועוד הרבה. יש השוואות שמצביעות על אותם תהליכים לפי אותם שלבים בדיוק, אחת לאחת, ולכן במבט אקדמי המסקנה מתבקשת לגמרי: אנחנו בדרך לשם. זו תוצאה כמעט הכרחית ממבט אקדמי על המציאות שכאמור יסודו בחשיבה השוואתית.

אלא שמהיכרות שלי עם החברה בישראל, לדעתי ההשוואה הזאת מאד בעייתית. אני לא רואה סיכוי ממשי שנהפוך למדינה כמו פולין או הונגריה, ובטח לא רוסיה. שאלת האינטגריטי, שעמדתי עליה ועל חשיבותה לא פעם (בעיקר בטור 548), היא עניין שקשה לכמת אותו. חשיבה השוואתית מטבע הדברים מתמקדת במערכות הכללים ששולטות על המצב ומסדירות אותו, ולכן המבט הוא באופיים של החוקים. קשה לטפל אקדמית במה שיעשו האנשים נושאי התפקידים במסגרת ההסדרה המדוברת, אבל כפי שהסברתי זה לא פחות חשוב בדיון הזה. זה עוד אספקט שמפחית את החששות שלי מתוצאות הרפורמה. אנשי אקדמיה מתמקדים בחוקים, במבנים ובהסדרה הפורמלית כמדד לדמוקרטיה או לדיקטטורה, וקשה להם לקבל שיש עניינים פרטיקולריים שמשפיעים על זה לא פחות. דברים כמו תרבות פוליטית, אופי של עם ואזרחים, נסיבות ביטחוניות ומצוקות שונות (תסמונות שואה), אופן הגיוס לצבא ולמשטרה, ההשפעה של הציבור על המוסדות הללו וכדומה. כל אלו מאפיינים פרטיקולריים של המצב אצלנו, שמעמידים בסימן שאלה גדול את ההשוואות שנעשות למקומות אחרים.

החברה שלנו ביסודה היא פתוחה וליברלית, עם כל הפגמים הידועים והמרגיזים שאני האחרון להתכחש להם. יש אצלנו אנשים דעתנים, ולהערכתי הפעלת כוח של ממש כלפי אזרחים (לא מכות באלות נגד מפגינים) אינה אופציה ממשית. הצבא כאן בא מכל שדרות הציבור, ואני ממש לא מצליח לראות שימוש בו נגד מתנגדי משטר (אפילו במשטרה ששם החשש גדול יותר, בעיניי הסיכוי לכך קטן מאד). יש משהו בתרבות הישראלית שלדעתי לא יאפשר את זה. הסכנות הביטחוניות שמסביב נותנות לאזרחים כוח (ראו את סרבנות הטייסים והלוחמים) ועוד. בקיצור, להערכתי, למרות ההשוואות האקדמיות המלומדות לפולין ולהונגריה, ולמרות שהכל נראה לכאורה אותו דבר בדיוק, לכל מקרה יש מאפיינים ייחודיים, וחשיבה אקדמית נוטה להתעלם מהם. לכן החשש שלי מהתוצאות שאמנם קים, אינו בעצימות שניתן לשמוע אצל אנשי האקדמיה ואצל אלו ההולכים בעקבותיהם.

אנשי התפיסה האקדמית כמובן יאמרו כנגדי שבכל מקום חשבו כך. גם אזרחי פולין והונגריה חשבו שאצלם זה לא יקרה. ואכן, להשוואות יש ערך מוסף, שכן הם יכולות למנוע הטיות ומאוויי לב שלי ולהעמיד אותי על קרקע מוצקה כביכול 'מדעית' ולא להיסחף אחרי המקרה הפרטיקולרי. עד כאן היתרונות שלהם, כפי שתיארתי אותם גם למעלה. לכן אני חושב שחשוב לקחת אותם בחשבון, ולא ללכת שבי אוטומטית אחרי נטיות לבי (ואולי הטיות לבי). אבל כאן רציתי להדגיש גם את החסרונות של ההשוואתיות האקדמית, שאינם אלא צדה השני של אותה מטבע. עלינו לזכור שמדובר כאן ב'מדעי' החברה והרוח, וכפי שהסברתי כבודן של ההשוואות שנערכות שם במקומו מונח, אבל לפעמים ניתוח איכותני ספציפי שמבוסס על היכרות בלתי אמצעית עם המקרה הנדון שבפנינו, יכול להראות לנו שההשוואות הללו, גם אם הן נכונות לגמרי במובן האקדמי (כלומר הדמיון בפרמטרים האובייקטיביים הקשיחים באמת מושלם), לא בהכרח יביאו אותנו בכל מקום לאותן תוצאות.

ועוד לא דיברתי על כך שההשוואות הללו עצמן, בפרט אלו שמופיעות בעיתונות הפופולרית, נעשות בדרך כלל באופן מוטה ומגמתי. גם במישורים האובייקטיביים האקדמיים יש הבדלים בין המקרים, ואנשים נוטים להתעלם מהם. אבל כאמור גם אם ההשוואות נעשות באופן אקדמי מושלם, יש חסרונות אינהרנטיים בגישות ההשוואתיות.

סיכום ומסקנות

איני מתכוון לקבוע כאן מסמרות. בהחלט ייתכן שאני נאיבי, ואולי אלו מאוויי לב, הדחקות והכחשות שלי. יש משקל להשוואה אקדמית ואסור לזלזל בה. אבל אני חושב שיש לה גם מגרעות וחשוב לקחת גם אותן בחשבון. כפי שכתבתי בטור 545, נראה לי שגם בקרב המוחים החששות הללו לא תמיד נראים מעשיים, ולא בטוח שכולם משוכנעים שהם יתממשו בסיכוי גבוה. אבל דווקא אצל אנשי אקדמיה אני חושב שהחששות והפחדים הם אמתיים ומוחשיים, והדוגמה שהבאתי למעלה מפרופ' יונתן ברויאר מדגימה זאת היטב. טענתי היא שאלו חששות שקשורים לחשיבה אקדמית, שכן אנשי אקדמיה רגילים לנטרל הטיות ונטיות לב ולהתמקד בהשוואות ובנתונים אובייקטיביים כמותיים ואחרים. ושוב, חשוב לקחת זאת בחשבון, כי זו דרך נכונה לבחון את הסיטואציות שלנו ולהימנע מהטיות. אבל בה במידה חשוב גם להיות מודעים למגבלותיהן של ההשוואות האקדמיות. יש להתחשב בהן לטוב ולמוטב. אולי אני טועה בגלל שאני מתעלם מההשוואות, אבל ההשוואות כשלעצמן אינן ערובה לתוצאה נכונה. צריך להתבונן על המצב בשני סוגי המשקפיים הללו: גם במשקפיים ההשוואתיות-אובייקטיביות אבל לא להתעלם מהמשקפיים הפרטיקולריות.

המסקנה היא שחשוב לפעול נגד הרפורמה בצורתה הנוכחית, שכן היא מביאה להסדרה רעה ומסוכנת. החשש מאבדן הדמוקרטיה אינו משולל יסוד, וההשוואות יוכיחו. אבל עדיין המשקפיים הפרטיקולריות אומרות לי שהחשש הזה עדיין נמוך למדיי. השמועות על מותה של הדמוקרטיה שלנו, גם אם הרפורמה תעבור בצורתה המלאה (והסיכוי לזה עדיין קלוש להערכתי), הן מוקדמות ומוגזמות. המבט הזה יכול אולי קצת להרגיע את השטח ולהנמיך את הלהבות, ולהפוך את הדיון לענייני יותר, ואני מקווה שבכל זאת הוא לא יוריד את המוטיבציה להיאבק ולהתווכח עם המצדדים בנוסח הקיצוני של הרפורמה. אינשאללה.

[1] עסקתי בזה מזווית אחרת במאמרי על האוקימתות.

[2] אגב, בפילוסופיה אנליטית המצב שונה. בחיבורים רבים ששייכים לז'אנר הזה ניתן לראות טיעונים פילוסופיים ולא רק סקירות ומיונים והשוואות. לכן לא מעט מאמרים בפילוסופיה אנליטית באמת אינם מחקר פילוסופי אלא הגות. לא כולם כמובן. לפעמים הכלים האנליטיים משמשים להבחנה בין תפיסות ולמיון הגויות, ואז מדובר בכלים שפועלים בשירות המחקר האקדמי של הפילוסופיה ולא ביצירה פילוסופית עצמאית. הגבול אינו חד כמובן.

[3] אגב, אני גם לא בטוח שהמצב במדינות ההן הוא כפי שנוהגים לתאר אותו. אני רואה איך מתארים את ה"אפרטהייד" ואת הרפורמה הנוכחית אצלנו, ומבין שהקשר בין התיאורים למצב כשלעצמו אינו מאד הדוק תמיד. העיר על כך מרדכי בטוקבק לטור 545, אם כי לדעתי הוא הפריז שם לצד השני.