עת לטעת ועת לעקור נטוע: מבט על סרבנות ואי התנדבות (טור 581)

בס"ד

את רוב ככל הדברים שאביא כאן כבר כתבתי בעבר, אבל אי אפשר לא להציג שוב את התמונה נכון לימים אלו, כאשר סרבנות ואי התנדבות עומדות על הפרק. לפני כמה ימים שלחו לי הודעה שמסתובבת בוואטסאפ ובה התשובה שלי מלפני כשבוע באתר לגבי הלגיטימציה לפגוע באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של המדינה במצב הנוכחי. שאלו אותי אם התכוונתי ברצינות, ועניתי שבהחלט כן.

חשבתי שלאור המצב המסלים בימים אלו, מן הראוי למסד את העניין ולהציגו כאן בפומבי ובפירוט. אקדים שמוקד הדיון בשעה זו הוא הסרבנות או אי ההתנדבות של אנשי מילואים (בעיקר טייסים). למיטב שיפוטי זהו כנראה האיום הכי אפקטיבי, שכן הוא מאיים על הביטחון אבל לא פחות מכך על הלכידות החברתית. ואכן בסבב הקודם להערכתי בעיקר בעקבותיו הוקפאה הרפורמה, וגם כעת ראיתי את התיאור הזה והתרשמתי מהאפקטיביות של האיומים הללו.

אבל בטור הזה אני מדבר על כל פגיעה, גם במישור הכלכלי, כמו הוצאת כספים לחו"ל לצורך הפגנה (כלומר לא רק משיקולים כלכליים אמתיים) וגם פעילות למניעת השקעות במשק הישראלי (רבים משווים זאת, ובצדק, ל-BDS. ראו למשל כאן אצל קרויזר). השאלה היא האם צעדים כאלה הם לגיטימיים, והאם הם ראויים לעת הזאת ובכלל.

היחס להחרמות

אקדים שלדעתי היחס שלנו להחרמות הוא היסטרי מדיי, וכמובן רווי באג'נדה, משני הצדדים. מ'ימין', כשנוח לנו אנחנו תומכים באי מתן שירות באופן שנוגד את מצפוני (הדפסת מודעות ללהט"בים וכדומה), אבל כשלא נוח לנו – אנחנו מוחים נגד אמנים שלא מופיעים מעבר לקו הירוק (איני מדבר על גופים ממלכתיים) או גופים שלא מוכנים לקנות משם או למכור לשם. אין צורך לומר שלחרדים כמובן מותר להחרים את אנג'ל בגלל איזו שטות מגוחכת. טוב, הם לא כפופים לשום כלל. חשבו על היחס ל-BDS מחד, ומאידך קריאות להחרים את הפלסטינאים, את עזה את האנטישמים וכו'. אז החרמות הן לגיטימיות או לא? אבל זה לא ייחודי ל'ימין', אין כאן צדיקים. קחו את היפוך הדברים ותקבלו את אותו אבסורד מ'שמאל' כמובן.

המסקנה היא שבעיניי, כמו גם בעיני כולכם, חרם הוא צעד לגיטימי לגמרי. כדאי שתפנימו את זה. השאלה החשובה אינה עצם ההחרמה אלא ההצדקה שיש לה. אם הסיבה מוצדקת – יש לגיטימציה להחרים. ואם יש חילוקי דעות לגבי ההצדקה, אז כמובן יהיו גם חילוקי דעות על ההחרמה. אבל צריך לדבר על ההצדקות ולא לפלבל בעינינו על הלגיטימיות של חרם כשלעצמו. עליי לסייג ולומר שלא כל אי הסכמה היא סיבה מוצדקת לחרם. חשובה גם עוצמת אי ההסכמה, וכמובן גם מניעיו ודרך התנהלותו של הצד המוחרם וכו'. אם החרם משמש ככלי כלכלי כדי לכפות דעה זהו אקט בעייתי שמאיים על חופש הדיבור והבעת הדעה. אבל אם יש כאן מלחמה ברוע זה דיון אחר.

כך, למשל, לגבי ה-BDS, אין לי שום בעיה עם הלחצים שהם מפעילים כדי לקדם חרמות נגד מדינת ישראל. יש לי בעיה עם ההצדקה להחרמות הללו, שכן הם נתלים בסיסמאות חסרות שחר על אפרטהייד, טבח פלסטינים להנאתנו וכדו', טענות חסרות כל שחר. וכידוע הם גם אוכפים את עמדתם באופן בררני. הם הרי לא מחרימים את איראן, סין, רוסיה, סוריה, הפלסטינאים ושאר צדיקים, שכמובן לוקים בשלילת זכויות פי אלף מאשר אצלנו. ועוד יותר מכך מתעלמים מההצדקות שיש לצעדים שלנו (ככלל. תמיד יש חריגות, אבל המינונים מאד חשובים. ראו גם בטור 38, על חוק המספרים הקטנים ו'שוברים שתיקה'). האנטישמיות והדיסאינפורמציה שבבסיס ה-BDS הם הבעיה, ולא ההחרמה כשלעצמה.

כל זה מדבר על חרמות והחרמות שלנו את האחרים. אבל בנדון דידן מדובר על פעולות של אזרחי המדינה נגד המדינה שלהם, וזו החרמה ייחודית יותר. הרי גם הם נהנים מהמדינה ומפירותיה. האם יש לגיטימציה לפעול לפגיעה במדינה שלנו עצמנו? אכן שאלה סבוכה יותר, אבל גם התשובה אליה אינה חד משמעית. כאשר אדם מוחה נגד עוול או התנהלות בעייתית, המחאה צריכה להיות אפקטיבית. כפי שאמרה היועמ"שית, בצדק, כל מחאה אמורה לפגוע במדינה או במי מתושביה, אחרת אין לה שום אפקטיביות. צעקות על גבעה במדבר שלא משנות לאף אחד שום דבר לא יכולות להשפיע.

כדי להבין זאת עליי לפרוך טעות נפוצה. זכות המחאה אינה רק אפשרות לאדם להביע את מצוקותיו, כמו הזכות לבריאות, לחינוך, לביטחון וכדומה. כל אלו הן זכויות אישיות. אם חושפ המחאה היה רק חלק מהזכויות האישיות, היה עלינו לתת לו במה בהייד פארק ואפשרות להוציא עיתון ולכתוב בו מה שירצה. אבל זה רק חלק מהעניין. החלק החשוב יותר הוא הזכות לנסות ולהשפיע על ההחלטות הציבוריות. כן כן, גם אחרי שהצביע בבחירות והפסיד. חופש המחאה הוא הזכות להביע את המצוקה ואת אי ההסכמה, והוא אינו רק קתרזיס לאנשים סובלים. זה חלק מהותי מהדמוקרטיה. כך ציבור משוחח. כשיש חלק כלשהו מהציבור שרוצה להביע בצורה חדה אי הסכמה, או בגלל מחלוקת ערכית או בגלל הערכות שונות של המציאות ושל העתיד (ובמחלוקת העכשווית יש משני הדברים), הדרך להבהיר את עוצמת אי ההסכמה היא באמצעות עצימותה והיקפה של המחאה. לכן היחס למחאות השונות אמור להיגזר מהאותנטיות ומההיקף שלהן, כלומר מעוצמת המצוקה שהן מביעות ומגודל הציבור שמשתתף בהן. התחרויות המגוחכות על מספרי המפגינים בהפגנות השונות משקפות את העניין האמתי הזה.

מכאן ברור שגם הממשלה אמורה להתייחס להפגנות כאלה בהתאם. מחאות קשות ורחבות מביעות מצוקה ואי הסכמה אנושה, ועל הממשלה לקחת זאת בחשבון בבואה ליישם את מדיניותה. עקרונית הרוב קובע, אבל הגיוני מאד לשקלל את רצון הרוב בעוצמת המצוקה של המיעוט. אם הרוב יחשוב שאסור לעשות ברית מילה או לאכול בעלי חיים, אבל למיעוט שמעוניין בכך זה עיקרון יסודי ומקודש, על הרוב להתחשב בכך, אחרת זו עריצות הרוב. כאשר הרוב אינו מתחשב, זה מגביר מטבע הדברים את עוצמת המחאות וגם נותן לגיטימציה להגברה כזאת. זו משמעותו העמוקה יותר של חופש המחאה.

עד היכן?

השאלה היא כמובן עד היכן? יש מחאות שעלולות לפרק את החברה והמדינה. לעתים בגלל תוכנן (כמו סרבנות לוחמים או פגיעות קשות בכלכלה) ולעתים בגלל האימפקט החברתי שלהן (אם אתה מפרקים את המדינה על כל שטות גם אנחנו נעשה זאת בתורנו. בקיצור: "איפה הייתם בהתנתקות?"). התשובה לשאלה זו מורכבת גם היא.

לאור מה שהסברתי, ברור שהדבר תלוי בעוצמת וחומרת המצוקה. אם יש קבוצה שחשה שצעדי הממשלה מהווים איום ממשי על גורלה, מוסריותה, זכויותיה, או חייה, היא תנקוט בצעדים דרסטיים יותר. לפעמים היא תהיה מוכנה ליטול סיכון לפירוק החבילה (=המדינה) או לפחות לפגיעה אנושה בה. אנשים שחשים שהדמוקרטיה בסכנה (ואיני נכנס כעת לשאלה האם זה נכון), מוכנים לנקוט בצעדים דרמטיים שמסכנים את הכלכלה והביטחון של כולנו. הם יאמרו שאם קיומה של המדינה דורש מחירים מוסריים או פגיעות כה אנושות, הם לא מעוניינים בו. זו כוונתם של האנשים שאומרים שאינם מוכנים להילחם עבור מדינה לא דמוקרטית (ושוב, בלי להיכנס בינתיים עד כמה זהו באמת המצב).

יש צעדים שמאיימים על איכות החיים במדינה ולא על עצם קיומה. יש צעדים שמכניסים אותה לסיכון, אבל סיכון אינו הכחדה ודאית. לפעמים עוצמת המצוקה ואי ההסכמה יבואו לידי ביטוי בעוצמת המחאה ולפעמים בעוצמת הסיכון שהיא מהווה על המדינה והחברה. כגדול האיום כך גודל הסיכון שמוכנים ליטול.

לכן אין תוקף מוסרי (איני מדבר על תוקף חוקי, שכן הציות לחוק הוא הדיון שלנו כאן) אוטומטי לטענה שצעדי מחאה כלשהם פוגעים בסדר הציבורי. אפילו לא לטענה שהם מנוגדים לחוק, ובמקרים קיצוניים גם לא לטענה שהם מאיימים ברמות שונות על עתידה או קיומה של המדינה. זוהי שאלה של מידתיות, פרופורציה סבירה בין הסכנות הצפויות (להערכתם של המפגינים) לבין עוצמתן ומשמעותן של המחאות. כינויים כמו "שורפי אסמים", מחביאים בחובם הנחה שקיומה של המדינה הוא ערך שאינו מוטל בספק גם אם צודקים המוחים לגבי התוצאות הצפויות לנו. אלו שמשתמשים בביטוי "שורפי אסמים", דורשים מהמוחים לא לסכן את קיומה של המדינה גם אם לדעתם המצב קשה. אבל זו גופא הנחה שיכולה להיות נתונה במחלוקת. המוחים יכולים לטעון שקיומה של המדינה במצב כזה כבר אינו ערך שלא ניתן לחלוק עליו. ובטח אם מדובר בסיכון מחושב ולא בהכחדה וודאית. אוסיף כאן את מה שפירטתי בטור , שם עמדתי על כך שהחוק הוא תוצר של הסכמה בין חלקי הציבור. משפוקעת ההסכמה (ולא, זה לא קורה כל פעם שאני לא מרוצה) שוב אין תוקף לדרישה להתנהל לפי החוק.

ומעל הכל יש לזכור שליציאה מפלונטר כזה יש שתי אפשרויות: למתן את המחאות או למתן את הצעדים שגרמו להן. הדרישה אינה רק כלפי המיעוט אלא גם כלפי הרוב. גם הרוב צריך להבין שהוא שורף אסמים, שהרי האסמים יישרפו בגלל צעדיו שלו. כמו שאמרו רבותינו, לטנגו דרושים שניים. מנהיגות הגיונית צריכה להבין את גבולות ומגבלות הכוח וסמכות הרוב. גם אם יש לך אפשרות חוקית לממש את מדיניותך, כדאי שתשקול את המחאות והשלכותיהן. בסוף בסוף האחריות היא עליך.

כבר כתבתי כאן בעבר שזהו משחק צ'יקן (ראו בטור 548). שתי מכוניות נוסעות בשיא המהירות זו כלפי זו. אם כל אחד ימשיך לדרוש מהשני להתמתן ההתנגשות בלתי נמנעת. וגם אם מדובר במשאית (הרוב) מול מכונית (המיעוט), בהתנגשות כזאת יושמדו שתיהן. כל צד צריך לשקול את צעדיו, שכן כל אחד משני הצדדים תורם תרומה שווה לשריפת האסמים ולחורבן שצפוי בעקבותיה. למיעוט אין דרך אחרת להשפיע ולבטא את עמדותיו אלא דרך המחאות. אי אפשר לצפות ממנו לא להשתמש בדרך הזאת אלא לכתוב מאמרים מלומדים בעיתון שיתנו אולי קתרזיס ופורקן לתסכוליו אבל לא ישפיעו בשום צורה על המצב. אם הרוב ממשיך כרגיל במדיניות שנגדה יצאו המחאות הללו בגלל סמכות הרוב והדמוקרטיה, הוא מביא לחורבן הדמוקרטיה בדיוק כמו המיעוט המוחה. אבל לפחות אחרי החורבן שני הצדדים כמובן תמיד יוכלו לומר צדקנו.

השאלה הגדולה היא מי מתקפל ראשון. כל צד מעלה את טענת צ'יקן כנגד הצד השני. וכל צד חש שאם הוא מוותר בכך הוא מאפשר לצד השני לנצח. יש כאן תחושה של כל אחד מהצדדים שהצד השני מנצל את האיום בחורבן הבית לטובתו. כל צד רוצה להמשיך בדרכו, ולנסות להוריד את הצד השני באמצעות הטענה שהוא מביא לחורבן. כך בדיוק מגיעים לחורבן עצמו. כל אחד משני הצדדים צריך להבין לפי עוצמת המחאות והמצוקות את מניעיו של הצד השני ולוותר על דברים לא חיוניים.

טוב, אז הגענו שוב לשאלת ההצדקה. האם אכן במצב הנוכחי נשקף איום ממשי שאמור להטריד את המוחים? האם עוצמת המחאה מוצדקת? האם הסיכון לקיומו של הבית מוצדק? ולאידך גיסא, האם באמת הרפורמה המשפטית היא כל כך קריטית מבחינת הממשלה? האם היא שווה סיכון של חורבן הבית?

אופיו של הרגע: עילת הסבירות

כדאי להיזכר שהמחלוקת מגיעה כעת לפיצוץ בגלל צמצום עילת (אי) הסבירות. הניסוח הנוכחי (שעבר מיתון, בין היתר בגלל המחאות, וטוב שכך), אינו נורא בכלל. אני מאד מבין את תחושתם של תומכי הרפורמה שהמוחים מוציאים את הדברים מפרופורציה. מובאות דוגמאות מרחבי העולם לניסוחים כאלה, אבל גם בלעדיהן הוא נשמע לי לגמרי בתחום הסביר. אני בהחלט מסכים שלא באמת נשקפת כעת סכנה לדמוקרטיה. בעבר כתבתי לא פעם שגם אם הרפורמה הייתה עוברת במלואה לא הייתה סכנה ממשית לפגיעה כזאת (כבר כתבתי כבר שההשוואות לפולין ולהונגריה הן די דמגוגיות בעיניי). צמצום עילת הסבירות בוודאי רחוק מאד מלפגוע בדמוקרטיה שלנו. בית המשפט יכול עדיין לבקר פעולות של הממשלה בעילות אחרות, ספציפיות יותר, וברוב המקרים זה יספיק (אם כי להתרשמותי לא בכולם).

לפי זה נראה לכאורה שההצדקה למחאות כה קיצוניות במצב כזה לא ממש קיימת. אבל בכל זאת, כפי שכתבתי גם בתשובה הנ"ל, אני לגמרי תומך בצעדי מחאה שעלולים לפגוע בביטחון (אי התנדבות, ובהמשך אף סרבנות) ובכלכלה (הוצאת כספים ומניעת השקעות). ואני תומך בביצוען ברגע הזה ממש, לפני העברת התיקון לעילת הסבירות. לדעתי בהחלט מוצדק ונחוץ כעת לאיים באי התנדבות ובמניעת השקעות והוצאת כספים. כל אלו צעדים שעדיין בגבולות החוק (יש לפלפל בזה קצת), אבל פגיעתם הצפויה רעה מאד. ובכל זאת אני תומך בהם מפני שאלו הצעדים האפקטיביים ביותר, ולהערכתי הם היחידים שיוכלו לעצור את הרכבת (ראו לינק למעלה). אם זה לא יעזור, אני בהחלט חושב שיש מקום לשקול בשלב הבא גם צעדים לא חוקיים, כלומר מרי אזרחי.

מדוע הרגע הזה כל כך קריטי? מה האיום שנשקף מצעדי הממשלה, אם גם לדעתי אין כאן איום ממשי לדמוקרטיה ולזכויות אדם ואזרח? בפרט שכעת מדובר על צמצום לא נורא של עילת הסבירות. טוב, די ברור שזו לא בגלל עילת הסבירות. במינוח למדני אומר שעילת הסבירות היא רק סימן ולא סיבה.

תיאור המצב העכשווי וצפי לעתיד

בעיניי גם אם הדמוקרטיה והזכויות שלנו לא בסכנה משמעותית, המדינה עצמה בהחלט כן. היא הולכת לקראת אבדון כלכלי (שכבר התחיל), לערעור ביטחוני (שכבר בעיצומו מבפנים ומבחוץ), לאבדן משילות מדאיג, לשסע חברתי (שעליו אין צורך לדבר) ולבידוד מדיני מזהיר (שכבר מתחיל). כל אלו אינן תחזיות עתידיות מפוקפקות אלא תהליכים שכבר נמצאים בעיצומם, מה שלא ממש מפריע לכנופיית הזוועה שמוליכה אותם 'ועוזריהם' להמשיך בשלה. אם לא הייתה המחאה שמיתנה אותם עד עכשיו, אני חושב שמצבנו היה גרוע הרבה יותר כבר עתה. הבעיה אינה הרפורמה אלא הממשלה. הרפורמה היא רק עניין צדדי שמעצים את הבעיה.

כל המומחים, כלכלנים ומשפטנים, אנשי ביטחון ומודיעין, מכל קצווי הקשת, כולל אלו שהממשלה עצמה  מינתה אותם, מזהירים ומתריעים בשער. אבל התיאוריה של הקואליציה אינה ניתנת להפרכה: מי שמוחה הוא עם אג'נדה, ואילו אלו שמנהלים את המדיניות הזאת הם טהורי לב ונטולי אינטרסים. אין לי אמון בכל שומרי הסף והמומחים בתחומים הללו, אבל התעלמות מכזה קונצנזוס היא הפקרות שממשלה לא יכולה להרשות לעצמה. האם אתם כל כך בטוחים שכל אלו מונעים ממניעים פוליטיים פסולים? זה כל כך פשוט וברור לכם, עד שאתם מוכנים ליטול סיכונים נוראיים לעתיד שלנו על בסיס ההשערה הקונספירטיבית הזאת?!

עד כאן מדגם קטן של הנזקים. אבל מעבר לזה יש את ההתנהלות המופקרת, שגם לה יש מחירים נוראיים. מדובר בממשלה וקואליציה שעושות את החוק פלסתר. הם משנים חוקי יסוד כדי למקם מושחתים בתפקידים שונים וכדי לפטר את כל מי שמפריע להם, תוך מניעת האפשרות לבקר זאת. הם משנים חוקים באופן פרסונלי מובהק כדי לדאוג למקורביהם ולהעביר כספים לקבוצות אינטרס על חשבון כולנו, ובפרט ממשכנים כך את העתיד של כולנו. האיום האמתי לכלכלה של ישראל אינו צעדי מחאה עכשוויים, ואני ממש לא מזלזל בתוצאות שניכרות כבר כעת, אלא העתיד הדמוגרפי. מעבר לכלכלה, כאשר דרעי עוד לא החליט את מי למנות לרב ראשי ספרדי, האם את חברו הטוב (הרב דוד יוסף) או את אחיו (הרב יהודה דרעי), אז דוחים את הבחירות לרב ראשי בחצי שנה. משנים חוקי יסוד (כללי המשחק) כדי למנות אותו, מושחת מורשע, כשר. אם יש מקורב שמכהן בראש ועדה קרואה בטבריה ולא יכול לרוץ בבחירות לראשות העיר, אין בעיה: משנים את החוק. אם המושחת שניסינו לקדם לראשות לשכת עורכי הדין לא נבחר – אין בעיה, נסגור את הלשכה. אם צריך עוד ג'ובים לאנ"ש, נקבע בחוק שרבני שכונות ימונו על ידי דרעי. אם חוק הגיוס לא מתאים לנו, אז פשוט לא נקיים אותו (כיום המצב החוקי הוא שכולם חייבים בגיוס. בג"ץ כמובן השתפן לפני כמה ימים בעניין). יש עוד כהנה וכהנה דוגמאות להתנהלות קואליציונית שאפילו במחוזות הלבנטיניים שלנו מגיעה לשיאים בלתי נתפסים. כל זה רק הדגמה חלקית מאד ממה שכבר קורה, ולא כולל את כל מה שצפוי לקרות. לפחות דה פקטו, החוקים מיועד לאחרים, לא בשבילם. הם קובעים את החוק והאחרים צריכים לקיים אותו. והכל נעשה מהמקפצה. נעשים כאן צעדים שהכינוי 'רפובליקת בננות' מחמיא להם לאין שיעור. צריך להבין שלפי עקרון החוקיות מצבו של השלטון גרוע משל האזרח. לאזרח מותר כל מה שלא נאסר, ולשלטון אסור כל מה שלא הותר. אבל כיום המצב התהפך: לאזרח מותר כל מה שלא נאסר, ולשלטון מותר גם מה שנאסר (פשוט משנים את החוק או מצפצפים עליו – ע"ע גיוס).

הנזק לשלטון החוק שכל זה מביא עלינו הוא הרבה מעבר לכל מושחת כזה או אחר. מושחתים היו תמיד. אבל כעת השיטה היא שאין דין ואין דיין, שהחוק הוא מכשיר ציני ואינטרסנטי, ואין פלא שגם הציבור חש שאין דין ואין דיין, שאין משמעות לחוק, ומחליט לעשות דין לעצמו. אתם, חברי הקואליציה, בישלתם במו ידיכם את הדייסה שהביאה למצב שעליו אתם מתלוננים.

מה שמגביר את התסכול והחששות הוא שמדובר בממשלה שחלקים נרחבים בה משתמטים משירות בצבא ולא  נוטלים חלק בכלכלה, אבל זה לא מפריע להם להשתמש בביטחון ובכלכלה שאחרים יוצרים עבורם לטובתם. הם גם לא מתביישים לנזוף בסרבנים בשירות הצבאי או סרבנות כלכלית (אגב, הם יכולים פשוט להוסיף עוד סדר לימוד בישיבה, והכל יהיה בסדר). זהו חלק מהשימוש שעושה הקואליציה בחוק ובדמוקרטיה, או בסיכונים הביטחוניים והכלכליים, נגד המוחים. אין גבול לציניות. במצב כזה אין פלא שחלק מהמוחים חושבים שאין שום סיבה מוסרית להמשך ולשחק את המשחק החוקי.

עילת הסבירות, ואפילו הרפורמה, אינם החשש המהותי (לדעתי). אבל אם הם יעברו הם יאפשרו לכל התהליכים המדאיגים הללו להימשך באין מפריע. כבר כיום הם מתרחשים כמעט ללא הפרעה (למעט המחאות). אז כשבית המשפט יהיה עם פחות כוח ועם הרכב יותר מפרגן לקואליציה, כשהיועצים המשפטיים ירוקנו מכל סמכות, התהליכים הללו יימשכו ביתר שאת. לא הדמוקרטיה תיחרב, אלא המדינה.

אז מה הפלא שהמפגינים מדברים על חורבן?! מה שיביא לחורבן הזה הוא לא המחאה אלא המשך השתוללותה של הממשלה והקואליציה, שהצעדים שהובאו למעלה הם רק מדגם קטן מההצעות שנמצאות כעת בקנה. ממשלה עתידית, פרועה עוד יותר, כבר ממש יכולה להקים כאן דיקטטורה באין מפריע. צריך להבין שכאשר יש צד אחד שלא כפוף לחוקים ומשנה אותם כרצונו באופן שרירותי ואינטרסנטי, אין תוקף לדרישה מהאזרחים לציית לחוקים שהוא קובע. הייתם מוכנים לשחק כדורגל נגד קבוצה שהיא קובעת את החוקים, היא ממנה את השופט, ובמסגרת הכללים שהיא קבעה גם סמכות הקוונים לבקר את השופט לא קיימת?

אמנם אין לי חשש ממשי מיידי לזכויות האדם והאזרח בישראל, אבל לטווח הארוך המצב יכול להשתנות. בישראל כיום יש רק שתי רשויות: המבצעת והשופטת. הרשות המחוקקת לא באמת קיימת, וזה עצמו כבר מצב בעייתי מבחינת האיזון הדמוקרטי. ברגע שייפגע האיזון הקיים בין הרשות המבצעת לשופטת, אנחנו מתקרבים לשלטון שיש בו רק רשות אחת. לכן האיזון בין שתי הרשויות הקיימות צריך לנטות יותר מהראוי לצד הרשות השופטת. זאת עוד לפני שהתייחסתי לכך שטעויות של הרשות המבצעת והמחוקקת הרבה יותר מזיקות וחמורות מאלו של הרשות השופטת. איזו השפעה כבר יש לשופטים על חיינו? הממשלה וזרועותיה שולטות על כל הכספים, המשאבים והתפקידים, ולכן הכי חשוב זו הבקרה עליהם. עדיף כאן בקרת יתר מחסר. וכל זה נכון גם אם היינו עוסקים בממשלה סבירה ונורמלית, וכאן הגעתי לנקודה נוספת שקשורה לזו הראשונה. הממשלה שלנו אינה כזאת. מדובר בקואליציה וממשלה שמקבלות החלטות אינטרסנטיות, שרירותיות ופזיזות שפוגעות בכולנו (ראו דוגמאות למעלה). אם על זה לא תהיה ביקורת שיפוטית אפקטיבית מצב המדינה (גם אם לא הדמוקרטיה שלה) יהיה בכי רע עוד יותר. לקואליציה כזאת אסור לתת להתנהל לפי הבנתה. זה לא מימוש של תפיסות עולם שזכו לאמון הציבור אלא מימוש אינטרסים ציניים של קבוצות לחץ ואנשים מושחתים.

כתבתי לא פעם שבמצב נורמלי ההגינות מחייבת לקבוע את כללי המשחק לפי העיקרון של 'מסך הבערות', כלומר במנותק מזהות השחקנים על המגרש ומהשקפותיהם. לא נכון שמפלגה תפעל למען כללי משחק שיקדמו את האג'נדה שלה (זה כמו חקיקה פרסונלית). כללי המשחק הם המסגרת שבתוכה מתנהל המשחק הפוליטי בין ההשקפות. אבל במצבנו כעת זה כבר לא רלוונטי, משתי סיבות עיקריות: ראשית, הממשלה הזאת לא פועלת כך בעצמה (היא לא פועלת בהגינות במסגרת כללי המשחק, אלא קובעת ומשנה את הכללים כדי לקדם אנשים ואינטרסים שלה). שנית, האנשים והאינטרסים שאותם היא מקדמת הם בעייתיים. מדובר בממשלה כל כך זוועתית שכבר אי אפשר לדבוק במסך הבערות ולהתעלם מזהותה כשקובעים את הכללים.

עילת סבירות כמו זו שמקודמת כיום יכלה להתקבל במקום נורמלי, וכאמור היא לא הייתה נוראית. אבל לא כשמדובר בממשלת ביבי-דרעי-גולדקנופף-גפני-בן גביר-סמוטריץ-מעוז (כדאי לשבת לפני שאתם קוראים את רשימת מנהיגי הסיעות בקואליציה. אני מקבל התקפת לב רק מקריאת הרשימה הזאת). ההנחה האופטימית ביסוד העיקרון של 'מסך הבערות' היא שכללי משחק טובים ירסנו את הצעדים של כל ממשלה. אבל הנחה זו אינה עומדת במבחן כבר כיום, עוד לפני שעבר משהו מהרפורמה המשפטית. אם חפצי חיים אנחנו, אזי לקואליציה כמו זאת דרוש ריסון יתר. לכן גם טיעוני ההשוואה של עילות סבירות במדינות אחרות הם בלתי רלוונטיים.

כל מה שכתבתי עד עכשיו היה מנקודת מבט אזרחית בלבד. לא נכנסתי כאן לזוועה ולחילול השם שנוצר מכך שכל פלגי היהדות הדתית לגווניה שותפים, ובעצם ממש אחראים ישירות למהלכים הללו. רבני ישראל לגווניהם מלווים את אוסף המהרסים הללו ועושים יד אחת כדי להוביל את מדינת ישראל לעברי פי פחת, מוסרית, חברתית, ביטחונית וכלכלית. הם אלו שנותנים גיבוי למהלכי הפופוליזם שלוקחים אותנו להיות רפובליקת בננות מושחתת ונצלנית. לולא הייתי מחזיק בתיאולוגיה רזה שלפיה הקב"ה אינו מעורב במה שקורה כאן, הייתי נוטש עכשיו את מחויבותי הדתית. אם זה היה מה שהקב"ה באמת רוצה, אז מן הראוי לנתק את היחסים הדיפלומטיים אתו. חילול השם כזה לא היה מאז בריאת העולם.

אופיו של הרגע: על סלמי וחיות אחרות

כעת אני יכול לחזור לשאלה למה דווקא עכשיו. כל זה נכון כבר מעת כינון הממשלה. להיפך, בזמן האחרון דובריה קצת התמתנו וגם ההצעות שלהם מתונות יותר (בעקבות המחאה כמובן). ועדיין זהו הרגע הנכון לצאת לקרב.

צריך לזכור שצמצום עילת הסבירות זו רק הפרוסה הראשונה של הסלמי המשפטי. אומרים זאת בפה מלא דוברי הקואליציה עצמם (ראו כאן, מדקה 4:50), אז כדאי להאמין להם. אחרי עילת הסבירות, התכנית כולה עומדת לפתחנו. אם לא נעצור את זה עכשיו, רק מפני שמדובר בפרוסה אחת לא נוראית, תבואנה אחריה הפרוסה השנייה והשלישית. אז מתי נחליט ששוברים את הכלים ולא משחקים? באיזו פרוסה בדיוק זה כבר יהיה מוצדק? אחרי ההתנגשות במשחק הצ'יקן יהיה  כבר מאוחר. תהליך כזה צריך לעצור בעודו באיבו. מה שהכי אבסורדי הוא שדובי הקואליציה צועקים נגד המוחים שעילת הסבירות היא ממש לא פגיעה בדמוקרטיה ומראים שאין לה השלכות כל כך הרסניות. גם אם זה היה נכון, הרי הם עצמם מנחמים את תומכיהם בכך שמדובר רק בפרוסת הסלמי הראשונה, ועושים זאת בקול רם לעיני כל ישראל. אז הם מצפים שמוחים יתעלמו מכך?!

חשיבותו של הרגע הזה היא בכך שכעת עובר בפועל החלק הראשון של הרפורמה. נכון, ממותן וחלקי מאד, ועדיין ברור שהקואליציה רואה בזה רק פרוסת סלמי ראשונה. לכן זהו הרגע להילחם בכל עוז, גם אם עילת הסבירות כשלעצמה אינה כה מאיימת כפי שמתארים אותה. מכיוון שהסכנה לקיומה של המדינה היא מוחשית, כך גם צריכה להיות העצימות של הצעדים במחאה. מכאן אני מסיק שבשלה העת לצעדים על גבול החוק, כמו הפסקת התנדבות בצבא ובמשטרה, הוצאת כספים לחו"ל, מניעת השקעות בישראל ושאר צעדים שפוגעים בחוסנה של המדינה. גם אם יהיה לזה מחיר בטווח הקצר (הוא כבר ישנו), לטווח הארוך זה עשוי דווקא לחזק אותנו. אלו הצעדים האחרונים בגבולות החוק שיכולים אולי למנוע את ההרס שצפוי לבוא בעקבות התנהלותה של הקואליציה הזאת. וזהו הרגע שבו העניין מתחיל להתממש. לכן דווקא כעת חשוב מאד להעביר מסר ברור והתראה חד משמעית על גבולות שייחצו. אם זה לא יעזור, אז צריך יהיה לעבור לצעדי מחאה שמצויים כבר מעברו האחר של חוק.

זו החלטה לא פשוטה. לכאורה יש כאן כעין מרד צבאי שמנסה לכפות מדיניות באמצעות הצבא. אבל זה ניסוח מוגזם כמובן. בינתיים מדובר על אי התנדבות ומרי אזרחי שבעיקרו הוא בגבולות החוק. בגלל החששות שתיארתי, למרות הקיצוניות של ההמלצות הללו אני לגמרי בעדן. אני חושב שהנסיבות שלנו מסרו לקציני הצבא ולאישי כלכלה כוח והשפעה שעליהם לעשות בהם שימוש, מפני שרק זה יכול אולי להשפיע. "מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתם למלכות!". לכן גם חשוב לעשות זאת בהדרגה. בתחילה לאיים ולהודיע על הצעדים הצפויים, כדי שמקבלי ההחלטות יוכלו לקחת את ההשלכות בחשבון. לאחר מכן לעבור לצעדים במסגרת החוק, ולבסוף גם לחרוג ממנו. אני מתרשם שבינתיים הצעדים הללו באמת נעשים בזהירות ובהדרגה (אפילו מופרזות לדעתי), ואני חושב שבמצבנו הנוכחי יש להם את מלוא ההצדקה. כעת כבר הגענו למצב שצריך לגרד את החוק, אולי בינתיים רק מבפנים.

אין לי אלא לסיים בברכת עידוד לכל המוני הלוחמים ברחובות ובכל מקום שהוא. לאלו שמודיעים על הפסקת התנדבות ולאלו שנוקטים בצעדי מחאה כלכליים. שאפו על האומץ, על ההתמדה ועל המסירות! יישר כוחכם, אל תיראו ואל תיחתו! כולנו נישא במחירים הללו, והם בהחלט לא פשוטים. לכן אני מבין מאד את ההתלבטויות, ואני גם לא ממש מזדהה עם הסיסמאות ההיסטריות על אובדן הדמוקרטיה (כאמור, לא זה האישיו כעת). אבל המחירים הללו הם אולי הדבר היחיד שיוכל להבהיר לחבורת המופקרים שמנהלת אותנו כיום את משמעות מעשיהם ואת גבולות הכוח והשימוש הציני שהם עושים בחוק ובשיקולי ביטחון וכלכלה. הנזקים הללו הם מעט מזעיר לעומת מה שצפוי לנו אם ניתן לקואליציית הזוועה להמשיך בהתנהלותה המופקרת באין מפריע פרט למאמרים מלומדים, חוות דעת והצהרות חסרות כל השפעה.