תורת המשחקים של הפרדת הרשויות (טור 548)

ממשחק השפן לדילמת האסיר

בס"ד

התחושה בימים אלו היא שהמחלוקת החברתית-פוליטית-משפטית הולכת לקראת פיצוץ. שאריות השיח שהיו קיימות כאן נעלמו, ועברנו להתגוששות כוחנית שהאופק שלה נראה רע מאד עבור כולנו. אבל במקביל לכך אני מתרשם שבימים האחרונים יש דווקא תוצאות חיוביות למהלך של הרפורמה. סוף סוף כן מתחילים שיח וחשיבה כלשהם, לא בסקלות הגדולות ולא בין פוליטיקאים, אבל כן בין המחנות. אני מתרשם שמתחילים להופיע קולות מצד שמאל וממערכת המשפט (וגם מהאקדמיה) שמכירים בכך שיש בעיות ושהן דורשות רפורמה כלשהי, אלא שכעת מבקשים להידבר ולהתפשר כדי להגיע למודל פחות קיצוני. כל הסקרים מראים שגם אצל מצביעי הימין והקואליציה הנוכחית נוצר רוב עקבי ומוצק שתומך בהאטה במהלך ובהתפשרות על פרטיו.

אבל גם כאשר עולים טיעונים עדיין נראה שזהו שיח של חירשים. הוויכוח נוקב לשיתין, שכן אפילו בין הדיוטות ניכר מהר מאד שיסוד המחלקת הוא בעצם השאלה מהי דמוקרטיה. עולים בו מושגים כמו שלטון הרוב, זכויות אדם ואזרח, דמוקרטיה רזה ושמנה, הפרדת רשויות, סמכותה של כל רשות וכו', ולכן נראה שקשה מאד להגיע להסכמה. בטור הזה אנסה לשרטט את המפה, ואראה שבעצם ניתן להבין אותה טוב יותר דרך מושגים מתורת המשחקים, שיראו גם את מגבלותיו של הניתוח התיאורטי. לכן אני אכנס כאן גם להקדמות מאד יסודיות, ואחריהן אציע מסגרת להבנת מה שקורה כאן. לא אביע כאן דעה לגבי פרטי הרפורמה, שכן עשיתי זאת, אמנם בקווים מאד כלליים, בטור 534 ו-544. כללית, אני יכול לומר שדעתי קרובה מאד למה שכתבה נטע ברק קורן בנייר העמדה המצוין והמאוזן שלה (שלונקק כאן). אבל בטור הזה ענייני הוא בתהליכים ובשיתין ולא בפרטים. אלו נדונים גם הם אצלה, אבל מזווית שונה ולדעתי היא לא נכנסת מספיק לבסיס כדי להבהיר עד הסוף את התמונה. הטור הזה הוא סוג של הקדמה עיונית, כמעט פילוסופית, להצעות כמו שלה שעוסקות במישור הפרקטי.

עיקר ענייני כאן הוא לנסות ולאבחן שני מישורים שבהם נבחנת דמוקרטיה, התיאוריה והפרקטיקה, ותוכלו לראות שההבנה הזאת שופכת אור על כל מה שקורה כאן ובפרט על הוויכוחים, העמדות והטיעונים, על התסכול וחוסר היכולת להכריע או להסכים, וגם על התוצאות הצפויות לנו אם לא נתעשת. אבל אני חושב שניתן כאן גם להבין מדוע התחזיות האפוקליפטיות ששני הצדדים מחזיקים בהן בוודאות דטרמיניסטית, לא בהכרח יקרו.

אין צורך לציין שאינני משפטן ולא איש מדע המדינה, ואפילו לא איש תורת המשחקים. ייתכן שרוב הדברים שיייכתבו כאן לא יחדשו לקורא הרבה, בוודאי למי שמעורה בתחומים הללו.  ייתכן שאני מציג כאן את התמונה בצורה לא מקצועית ולא מקובלת, ואף נותן פרשנויות משלי לעקרונות יסוד (בלי לציין מקורות, מחלוקות ועמדות שונות). אני עושה זאת מפני שלמרות כל ההסתייגויות הללו להערכתי התמונה הכללית שאשרטט חשובה מאד להבנת המצב ובה דווקא יש הרבה חידוש ופוטנציאל הסבר והנהרה. גם אם היא לא נותנת מענה ופתרון ברור לבעיות עצמן, הבנת המצב יכולה לפחות לאפשר לנו להתנהל בתוך המשחק הזה בצורה קצת יותר הגיונית ומודעת, ובסופו של דבר אולי גם לתרום משהו לפתרון.

על השיח ומגבלותיו

צריך להבין ששיח על הרפורמה לא יכול להתנהל כיום בין פוליטיקאים, לא רק בגלל ענייני נימוס, קשב ותרבות פוליטית, אלא פשוט מפני שלפחות מצד אחד הם לא בני הכי. אין עם מי לדבר. יריב לוין ושמחה רוטמן השקיעו ברפורמה הזאת שנים של תסכול וחשיבה שיטתית. הם נעזרים בניירות עמדה ובעבודות של פורום קהלת ועוד, וניכר שיש להם משנה סדורה ומנומקת. לצערי, מתוך מוטיבציות נכונות וראויות ואני מאמין שגם מכוונות טובות ועל בסיס השקפה באמת ליברלית, הם הגיעו למתווה קיצוני ובעייתי מאד לטעמי. יחד איתם נמצא ביבי שהוא לכל הדעות איש חכם מאד (וגם ליברל) ואני מניח שהוא מבין לאשורו את המצב ואת משמעות הפתרונות השונים. אגב, אני בטוח שהוא עצמו לא רוצה בניסוחים הקיצוניים, אבל כפי שאומרים כולם (כולל חבריו לקואליציה) נראה שהוא איבד שליטה על המהלך. כעת חשבו, מי עומד לעומתם? בעיקר יאיר לפיד ובני גנץ, שניכר בעליל שאין להם מושג על מה בכלל מדובר כאן. מעולם לא שמעתי מהם מה באמת לדעתם צריך להיות כאן? מה הבעיות, באם ישנן? למה מתוך הפתרונות הם מסכימים ולמה לא? מה לדעתם צריך להיעשות לגבי היחס בין הרשויות? לגבי חוקי היסוד? לגבי ביקורת של בג"ץ על חוקי יסוד ובכלל? איזה מהחוקים המוצעים מקובל עליהם ובאיזה ניסוח? ניתן לשמוע מכיוונם בעיקר יללות כלליות על קץ הדמוקרטיה ושנילחם ולא ניתן וכו' וכו'. עושה רושם שלשניהם אין אינטליגנציה ורצינות מספיקה, לפחות ברור שהם לא השקיעו בזה גרם של מחשבה ולא עשו שיעורי בית. לכן זה פשוט 'לא כוחות'. הקואליציה מונחת בחומר, מנומקת ומוכשרת פי עשר ממתנגדיה מעוררי הרחמים. גם אם צודק הרושם שהקואליציה היא שמנסה להימנע מהידברות (אני בכלל לא בטוח בזה), אין ספק שיש לכך סיבה טובה. פשוט אין להם עם מי לדבר.

מה שניתן לשמוע מנציגיו חסרי החוליות של הצד השני הוא בעיקר זעקות שבר והצהרות על חורבן הדמוקרטיה, כמו גם סיסמאות על כך שאין טעם לדבר ולהתפשר. חברים אחרים מהאופוזיציה רוקדים על השולחנות בכנסת, צועקים "בושה בושה" ועושים שם הצגות שונות (לא מאד יצירתיות) כדי לצבור רייטינג. אפילו המוכנות המופלאה והידועה של השמאלנים לדון ולהתפשר ("שלום עושים עם אויבים", זוכרים? ואולי רק עם אויבים?…), נעלמה כאן. יצא לכם לתהות מדוע? הנה התשובה: אם לא נניח שהמצב הנוכחי הוא מושלם ושאין שום צורך בתיקונים, המסקנה המתבקשת היא שלכל הנציגים של האופוזיציה אין מושג ירוק מה הם עצמם היו רוצים או חושבים. הרי לשיטתם שלהם מדינת ישראל עוברת את המשבר הקיומי הגדול בתולדותיה, ובכל זאת אף אחד מהם לא עושה שיעורי בית ולא מציג משנה סדורה משלו. הלוא דבר הוא?!

אבל למרבה האבסורד מאחורי הנציגות העלובה הזאת עומדים לא מעט אנשים חכמים ומשכילים, בעצם רוב מוחלט של המומחים השונים מתחומי המשפט, הכלכלה וההיי טק, שלפחות בחלקם התחילו סוף סוף להכיר בכך שיש בעיות ואף להשקיע עבודה ומחשבה במודל הרצוי לשיטתם.[1] השיח שלא יכול להתנהל מול האופוזיציה מהסיבות שמניתי, צריך להתנהל מול מומחים ואנשי אקדמיה ומול אנשי שטח בכלכלה ובעסקים. צריך פשוט לדלג מעל האופוזיציה מפני שהיא לא באמת קיימת. רוטמן עקרונית צודק בכך שמקומו של שיח כזה הוא בוועדת החוקה בכנסת, אבל בפועל אין שם באמת עם מי לדבר (למעט אנשים מהחוץ שמופיעים בפניהם שחלקם אומרים גם דברי טעם). לא התפלאתי לקרוא בימים האחרונים (אמנם בין השיטין, כי התקשורת מתמקדת בהיסטריה ובתחזיות האפוקליפטיות), שמתחיל להיווצר שיח בין לוין ורוטמן לבין אנשי אקדמיה שונים, וזו תוצאה משמחת וחיובית של הרפורמה שללא ספק לא הייתה מתרחשת בלעדיה.

אם מטרת כל המהלך הזה הייתה להכניס עז ולהוציא אותה כדי להוריד את המערכת המשפטית והאקדמיה מהעץ של האטימות והיהירות שגרמו להם לדחות על הצעה וכל תלונה כקץ הדמוקרטיה ולהתחיל שיח ענייני בכדי להגיע למודל סביר, נראה שהוא כבר הצליח בזה. אני רק מקווה שהדינמיקה של המהלך הזה, וחדלון האישים המוחלט של האופוזיציה ומנהיגי המאבק ההיסטרי שמתנהל כיום לא יובילו את הקואליציה להתבצר בעמדתה ההזויה ובכל זאת להגיע עד הסוף ולא להוציא את העז מהחדר. כמו בכל מצב נפיץ, לתרגילים טקטיים יכולה להיות משמעות אסטרטגית, וכשנפתח קרב לא ברור איך הוא מסתיים.

משחק השפן

למרות הסימנים המעודדים שמבצבצים לפעמים בין הסערות, על פני השטח נדמה שמהלך הדברים הנוכחי מוביל לקראת התנגשות חזיתית בין הממשלה לבין בית המשפט, והשאלה מי ימצמץ ראשון. זה מזכיר את משחק השפן שעסקתי בו בטור 287, ובאותו הקשר בדיוק. משחק השפן מוגדר בתורת המשחקים כמשחק שבו שני יריבים נוסעים זה מול זה במכוניותיהם על כביש חד מסלולי, ומי שסוטה ראשון מהכביש הפסיד. השאלה היא מי משניהם ימצמץ ראשון. ההבדל בין המשחק הזה למשחקי סכום אפס הוא שמעבר לאפשרות שא' ינצח או שב' ינצח ישנה גם אפשרות ששניהם יתרסקו זה מול זה. גם בטור הנ"ל דובר בהתנגשות חזיתית בין בית המשפט לכנסת ולקואליציה, אלא שכיום ההתנגשות הזאת נראית כמעט בלתי נמנעת.

עליי לחדד שאם השיח שהזכרתי למעלה לא יבשיל התוצאות לא יהיו חורבן הדמוקרטיה. כתבתי לא פעם שלדעתי גם אם תעבור הרפורמה במלואה, אנחנו עדיין ניוותר דמוקרטיה. ההיסטריה בשיח אודותיה היא מופרזת. אני מדבר על סכנה לתוצאה עגומה של משחק השפן, כלומר לפיצוץ בין רשויות השלטון וגם בין חלקי החברה. דמוקרטיה אולי תהיה כאן, אבל מדינה ממש לא בטוח. מעבר למבוכה ולאי הוודאות לגבי הלגיטימיות של הרשות המבצעת והשופטת במצב כזה, גם התוצאות הכלכליות והמדיניות של הרפורמה הזאת עלולות להיות חמורות ביותר. כך למשל הוצאת הכספים, מניעת השקעות ומעבר עסקים לחו"ל, עלולים להביא אותנו לעברי פי פחת. אני לגמרי מסכים שמדובר בצעדים שהם בעיקר פוליטיים ולא ענייניים (וזה לגמרי לגיטימי. אני לא שותף לביקורות על כך), אבל גם אם זה נעשה מסיבות פוליטיות, עדיין ההשלכות של תהליכים אלו יכולות להיות הרות אסון ולא ממש הפיכות. אם המצב הכלכלי יידרדר, יהיה די קשה להחזירו למצב תקין. באופן כללי יותר, מה שעלול להיות מסוכן ברפורמה אינו הדמוקרטיה. איני חושב שמישהו מאיתנו נמצא בסכנה קיומית. מה שצפוי הוא בעיקר חוסר היכולת להתמודד עם צעדים לא צודקים אבל מתונים יחסית של הממשלה (כמו הפריווילגיות לחרדים, יחסי דת ומדינה, מינויים מושחתים ו/או לא ראויים לממשלה ולשאר תפקידים וכדומה).

מכאן והלאה אציע הסבר מדוע אנחנו נקלעים כמעט על כורחנו למשחק השפן הזה ואעמוד על משמעויותיו.

מושגי יסוד: סמכות הרוב ועריצות הרוב

אפתח בהבהרה חשובה. כפי שכבר כתבתי לא פעם, הדיון בהגדרת המושג 'דמוקרטיה' הוא מיותר ובעצם ריק מתוכן. הטענות שאין לעשות X כי זה לא דמוקרטי, מחביאות מאחוריהן את הטענה העניינית שלא כדאי לעשות זאת כי זה לא טוב (שכן מה שטוב בעיניי זה מה שאגדיר כדמוקרטיה). לכן עדיף לדבר על מה שטוב וראוי ומה שלא ולנמק זאת עניינית, במקום לדון במשמעות מושג עמום כמו 'דמוקרטיה', שמניח את המבוקש ולכן לא יכול להכריע שום דיון. בכל זאת, אני כן אשתמש בו כאן, אבל רק כדי לתאר את מה שראוי בעיניי. אני מצפה שלא ניגרר לדיונים מושגיים וסמנטיים, אלא נתמקד בטיעונים ענייניים, מה טוב וראוי ומה לא.

שורשן של כל הבעיות הוא בתפיסת הדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות הנהוגה בה. במסגרת הוויכוחים העכשוויים רבים עומדים על כך שהדמוקרטיה שבה מדובר אינה רק שלטון הרוב. זה אמנם פשוט אבל נראה שלא לגמרי מוסכם ולכן אתעכב על כך מעט גם כאן. מקובל לדרוש מדמוקרטיה גם דאגה למיעוט, כלומר לשלול מהרוב את היכולת להתעלל במיעוט או מהשלטון להתעלל באזרח.[2] בניגוד למה שחושבים רבים, זו לא רק דרישה מוסרית שמתווספת לדרישה הדמוקרטית להכרעת הרוב, אלא תוצאה של הלוגיקה שמונחת בבסיס הדמוקרטיה וסמכותו ומעמדו של הרוב בעצמם. לרוב אין שום סמכות על המיעוט אלא אם המיעוט קיבל על עצמו את כללי המשחק, כלומר רק כאשר הרוב והמיעוט יחד מהווים חברה משותפת שמקבלת החלטות יחד בהסכמה. אם לא מדובר בציבור שמוכן לשחק יחד משחק משותף על פי כללים שנקבעו על דעת כולם, אין דרך להצדיק את ההליכה אחר הרוב.

כך למשל מדינה א לא יכולה לטעון נגד מדינה ב שמכיוון שהיא גדולה יותר ואזרחיה הם הרוב לכן על מדינה ב לקבל את החלטות מדינה א לגביה. גם בהלכה אין ביטול ברוב כשהרוב והמיעוט לא שייכים לאותה תערובת. בהרכבים של בית הדין, הגמרא אומרת שנקיי הדעת בירושלים היו בודקים מי יושב עמם לסעודה. כלומר דיין שמתיישב בהרכב כלשהו, צריך לוודא לפני הצטרפותו להרכב שהוא מוכן לחתום על פסק הדין גם אם יהיה במיעוט מול שני חבריו. אם אתה לא מעריך אותם ולא מסכים להצטרף לקביעת הרוב, אל תצטרף להרכב. אם לא מדובר בהרכב של שלושה שמוסכם על כולם אין הצדקה להליכה אחר הרוב ואין משמעות לרוב. בטורים 66 ו-79 הסברתי שהטיעון הזה נכון הרבה יותר לרוב דמוקרטי מאשר לרוב בבית דין. הבאתי שם את דעת ר"ת שמרחיק לכת עוד יותר וסובר שבהחלטות בקהילה (להבדיל מבי"ד) אין מעמד לרוב ולא נאמר על כך "אחרי רבים להטות". לדעתו החלטות פוליטיות צריכות להתקבל פה אחד (הראיתי שם ששאר הראשונים גם הם מסכימים אתו עקרונית, אלא שפרקטית זה לא יכול לעבוד כי זה נותן זכות וטו למיעוט).

משמעות דבריי היא שמניעת עריצות הרוב אינה חסד שהרוב עושה עם המיעוט. בלי שמסכימים על הכלל הזה אין לנו חברה אחת משותפת, ואז אין הצדקה לכל המשחק הדמוקרטי. ממילא אין לרוב סמכות לכפות את דעתו על המיעוט.[3] אלו לא שני עקרונות שונים, אלא שני צדדים של אותה מטבע. כשישנה עריצות של הרוב, השיח לא מבוסס על צדק ומנדט אמתי שיש לרוב וחובה אמתית של המיעוט לקבל זאת, אלא על כוחניות. אבל אז אי אפשר לבוא בטענות למיעוט שמפעיל כוח נגדי ולא מוכן לקבל את דעת הרוב.

מושגי יסוד: חוקי יסוד והפרדת רשויות

למרות שמניעת עריצות הרוב היא צדה השני של סמכותו של הרוב במישור של ההצדקה הפילוסופית, במישור המעשי קשה מאד להגיע אליה במסגרת דמוקרטית. בעצם התנהלותו של משטר דמוקרטי אפילו קצת סותרת באופן פרקטי את העיקרון הזה. כלל היסוד בדמוקרטיה הוא שהרוב קובע (אחרי ההסכמה של המיעוט לכללי המשחק). לכן גם הכללים המשפטיים שדואגים למיעוט תלויים בהסכמת הרוב. הרוב הוא שמחוקק אותם והוא שיכול גם לשנות את החקיקה הזאת. כיצד אם כן ניתן בכל זאת לעגן ולהגן על זכויות האזרח והמיעוטים בפני עריצות השלטון ו/או הרוב באופן מעשי? כיצד זה יבוא לידי ביטוי מעשי בצורת המשטר עצמה? המיעוט תלוי ברצונו של הטוב של הרוב, למרות שאין לזה שום הצדקה אתית ומהותית (למעט הכוח). מכאן בדיוק בא הצורך בחוקה. החוקה היא מרכיב "כבד" יותר בספר החוקים, כזה שלא ניתן לשינוי מידי בקונסטלציה פוליטית נתונה, ולכן יכול לעכב התעללויות כאלה. הוא לא תלוי ברוב העכשווי המזדמן אלא מייצג נורמות יציבות ורחבות יותר שמהוות מסגרת לדיונים הספציפיים שנערכים בין רוב למיעוט.

אבל גם לחוקה אין הרבה משמעות אם אין גורם שאמון על אכיפתה, כלומר מערכת משפטית. זו אמונה על קיום החוק, הן על ידי האזרחים והן על ידי הרשויות. בתי המשפט בוחנים האם אזרח או רשות שלטונית כלשהי פועלים לפי החוק או עברו על החוק, ולכן סביר מאד לתת להם יכולת לבקר אפילו את החקיקה, לפחות על בסיס התאמה לחוקי היסוד ולחוקה (אחרת אין משמעות לחוקה). חוקה בלי מערכת משפטית או מערכת משפטית ללא חוקה לא שוות הרבה. חוקה שלא נותנת למערכת המשפטית כלים לבקר את המערכות האחרות אינה עושה את תפקידה.

מכאן באה הדוקטרינה של הפרדת הרשויות. במקום שליט יחיד, כמו שמוצאים במונרכיה טוטליטרית, המודל המקובל של שלטון דמוקרטי מורכב משלוש רשויות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, שאמורות לאזן זו את זו ולדאוג לכך שלא יימצא כוח רב מדיי בידי אף אחת מהן. צורות הבחירה של כל אחת מהן שונות ממדינה למדינה, אבל דומני שבכל הדמוקרטיות המוכרות לי קיימות שלוש רשויות כאלה ובכולן יש ניסיונות לדאוג לכך ששלושתן תהיינה בעלות כוח, מופרדות ועצמאיות, כלומר ככל האפשר לא תלויות זו בזו.

כדי להבין זאת טוב יותר, אציג כאן גם את 'עקרון החוקיות'. לפי העיקרון היסודי הזה, אזרח יכול לעשות הכל למעט מה שהחוק אוסר עליו, ואילו רשות שלטונית לא יכולה לעשות כלום למעט מה שהחוק מתיר לה. צריך להבין שאם הרשות השלטונית היא כל יכולה, כלומר היא שקובעת את החוקים (וזה אומר שאין חוקה יציבה, כזאת שקשה ומסורבל לשנות) ובפרט אם הרשות השופטת אינה יכולה לבקר באופן אפקטיבי את החלטותיהן של שאר הרשויות, אזי עקרון החוקיות מאבד את משמעותו. הרשות המבצעת יכולה לעשות כל מה שיעלה בדעתה ולהתעלל ככל שתרצה באזרחים או בקבוצות שונות. אנחנו חוזרים לעריצות השלטון והרוב.

שני חולאים מרכזיים אצלנו

כבר כתבתי לא פעם שבמבנה המשטרי של מדינת ישראל יש שני חולאים קשים: 1. אין כמעט מעמד או כוח לרשות המחוקקת, שכן הרשות המבצעת שולטת בה ללא מצרים. 2. החוק נעשה פלסתר בידי הרשות המבצעת. בגלל שאין לנו חוקה יציבה, חוקי היסוד משתנים אצלנו במהירות ובלי קושי מיוחד לפי צורך קוניוקטורלי של כאן ועכשיו. כך החוקים עצמם מהווים עוד כלי בידי הרשות המבצעת. יתר על כן, הרשות המבצעת יכולה להגדיר כל חוק שהיא מחליטה עליו כחוק יסוד, להעביר אותו בכל רוב שלא יהיה, וכעת היא דורשת מהרשות השופטת חסינות כלפי החוק הזה (וביחד עם זה, גם לא להשתמש בו כדי לפסול חוקים אחרים). מצב כזה מרוקן מתוכן את הפרדת הרשויות ועצמאותן.

שימו לב, יש היגיון רב בטענה שאי אפשר לבקר משפטית חוקי יסוד, שהרי הביקורת השיפוטית צריכה להיעשות על בסיס חוקי היסוד (ולא על בסיס השקפתם האישית של השופטים. אחרת הם הופכים להיות רשות מחוקקת בלי שנבחרו לכך). אבל בלי להגדיר מהם חוקי יסוד ובלי להפוך אותם ליציבים ושונים מהותית מחוקים רגילים (למשל על ידי דרישה לרוב מיוחס ותהליך מורכב לקבלתם ופרוצדורה קשה ומסורבלת לשינויים)[4], הדרישה הזאת מרוקנת מתוכן את האיזון בין הרשויות ואת ההגנה עלינו מפני עריצותו של השלטון. תיאורטית הכל מצוין, אבל הפרקטיקה לא מסתדרת. אין פלא שכל מומחי המשפט (כפי שבא לידי ביטוי גם בהצעתו של הנשיא הרצוג) מבינים שהצעד הראשון לקראת כינון רפורמה שפויה ומאוזנת הוא חוק יסוד: החקיקה, שצריך לכלול הגדרה יציבה ואובייקטיבית של חוקי יסוד ומכשולים בפני שינוי מהיר וקל מדיי שלהם. רק לאחר מכן ניתן לדבר על איזון בין הרשויות והגבלת הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד ועל חוקים בכלל.

מהי דמוקרטיה: תיאוריה או פרקטיקה?

אני חושב שאחת הנקודות החשובות שלרוב חומקת מהשיח היא השאלה האם דמוקרטיה (במובן שהגדרתי למעלה, כלומר הדרך הנכונה להתנהל) מוגדרת לפי אוסף של כללים, כלומר חוקים וצורת שלטון, או לפי דרך ההתנהלות בפועל. הדיון בימים אלו מתמקד בכללים, והוויכוח ניטש בשאלה איזו מערכת כללים כדאי וראוי לאמץ. לכן כולם מדברים באופן הסמנטי הריק ודנים בשאלה הריקה והטאוטולוגית מהי דמוקרטיה. אכן הדמוקרטיה מוגדרת כאוסף (או אוספים שונים) של כללים מטיפוס מסוים. אבל השאלה היותר יסודית היא האם בכלל נכון להגדיר התנהלות ראויה של מדינה דרך מערכת הכללים שנוהגת בה? האם דמוקרטיה היא אכן שם נרדף או ערובה מספיקה להתנהלות ראויה?

כניסוי מחשבתי, דמיינו מדינה שבה אין הפרדת רשויות ויש לשלטון את מלוא הכוח לעשות מה שהוא רוצה, אבל הוא לא עושה בזה שימוש לרעה. השליט הנאור ברוב טובו נותן לאזרחים את מלוא הזכויות ודואג לרווחתם (משהו מעין זה קיים בסינגפור. לא לגמרי כמובן). איני יודע אם נכון לקרוא לזה דמוקרטיה, אבל בעיניי זוהי מדינה שמתנהלת בצורה טובה וראויה. בכל אופן, היא הרבה יותר טובה ממדינה שבה הכללים הם מושלמים רק לא ממש מיושמים. חשוב לציין שבדיון כרגע איני מדבר על חששות עתידיים ממצב שהשלטון הנאור שלנו יפסיק להתחשב בנו (לכן ברור שצריך גם כללים ראויים). זה כמובן נכון , שהרי אין לנו ערובה לכך שהשלטון ימשיך לנהוג כך, אבל לצורך הדיון בואו נסתכל על מצב כזה כשלעצמו, ומיד אסביר מדוע זה חשוב.

כתבתי לא פעם שמערכת כללים לא יכולה באמת לפתור בעיות מהותיות, לפחות אם המצב אינו לגמרי פשוט (ראו על כך בטורים 4849 ו-119). הסיבה לכך היא שאין אפשרות ליצור מערכת כללים שלטונית ללא חורים. בין היתר הבאתי שם את ההצעה לחלוקה הוגנת של עוגה בין שני ילדים (ראו גם בטורים 119 ו-122), שהאחד יחלק והשני יבחר ראשון. זוהי מתודה מושלמת מבחינת תורת המשחקים, אבל הראיתי שם שהיא לא יכולה לעבוד בפרקטיקה (שם היא יוצרת בעיות ולא פותרת אותן). בטור 160 הזכרתי את הסיפור הידוע על הלוגיקן קורט גדל שבבואו להיבחן ברשויות ההגירה האמריקאיות על החוקה האמריקאית הוא תכנן להודיע להם חגיגית שמצא פירצה/סתירה לוגית בחוקה. ידידיו שליוו אותו בתהליך, איינשטיין ומורגנשטרן (הוא זכה לחברה טובה), הצליחו לעצור אותו ברגע האחרון ובכך ניצלה אזרחותו האמריקאית. נוכחנו בכך גם בארצנו הקטנטונת אחרי העברת החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה. יוזמיו ראו בו גאולה רבתי שתפתור את כל בעיותינו המשטריות, ותוך שנה או שנתיים התברר שזה רק הרע את המצב. פתרונות של Top-Down לבעיות מהחיים (להבדיל מבעיות מתמטיות) בדרך כלל לא עובדים. שינוי הכללים לא פותר כמעט שום בעיה מהותית במצבים עם מורכבות כלשהי. לכן בחיים עדיף לעבוד בצורה של Bottom-Up.

אם נשוב לדיון שלנו, חשבו על מצב שבו קיימת בישראל חוקה יציבה. החוקה דואגת לזכויותינו ומוסכמת על הרוב, ויציבותה מושגת דרך כללים מייצבים. למשל, שחקיקה או שינוי בחוקה יצריכו הסכמה של שתי כנסות שונות. אפשר גם לדרוש שכל חקיקה או שינוי יהיו תלויים ועומדים לזמן קצוב וידרשו אשרור נוסף וכדומה. אבל הכללים הללו בעצמם יכולים להשתנות בהצבעה פשוטה בכנסת אחת. יהיה רוב של 2 נגד 1 שיקבעו שלא צריך שתי כנסות כדי לשנות את החוקה, ומיד אחר כך הם ישנו אותה מיד באותו רוב של 2 נגד 1. גם אם נקבע ששינוי הכלל שצריך שתי כנסות בעצמו צריך הסכמה של 15 כנסות, הרי גם את החוק הזה תוכל הכנסת לשנות ברוב של 2 נגד 1 ולבטל את החוקה במחי יד אחת. בקיצור, אין דרך לסגור את כל הפרצות דרך מערכת כללים קשיחה (בטור הקודם עמדתי על כך שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו לא הצליח ולא מצליח בזה). אם כן, חוק יסוד יכול להשתנות בדיוק כמו שהוא חוקק, וכל מנגנון שימנע זאת יכול גם הוא להשתנות בכנסת בקלות רבה כל עוד יש רוב מזדמן. אין מערכת חוקים הרמטית שפותרת את הבעיות. עריצות הרוב מובנית וכמעט מתבקשת במערכת הדמוקרטית.

האינטגריטי של השחקנים

משמעות התמונה שתיארתי היא שגם אם תתעקשו שדמוקרטיה היא מערכת של כללים, התנהלות ראויה של מדינה לא יכולה להתבסס אך ורק על מערכת הכללים הדמוקרטית, טובה ככל שתהיה. בגלל שאין מערכת כללים מושלמת וכל מערכת יכולה להיפרץ בידי קואליציה נחושה שיודעת מה היא רוצה, אזי חלק בלתי נפרד, ואולי החלק החשוב יותר במשטר דמוקרטי, הוא האינטגריטי (היושרה) של האנשים והתרבות הדמוקרטית שבמסגרתה משתמשים בכללים הללו. אם האנשים לא יפעלו מתוך מחויבות לשמירת המסגרת הדמוקרטית ולהפרדת הרשויות, שום מערכת כללים לא תצליח לעצור אותם. הרשויות יכולות להשתמש בסמכויותיהן כדי לשנות את כללי המשחק עצמם, שכן לכללים אין מעמד משל עצמם אלא מכוח המשחק הדמוקרטי הלא כתוב (התרבות הדמוקרטית). מי שעוצר את הלולאה ההרסנית הזאת וסותם את פרצותיה היא אך ורק התרבות הדמוקרטית ולא הכללים עצמם.

אם כן, גם הפרדת הרשויות לא באמת פותרת את הבעיות ולא יכולה לפתור אותן. תמיד הכנסת יכולה לחוקק חוקה או לבטל חוקים ובכך לנטרל את יכולותיה וסמכויותיה של מערכת המשפט. בהמשך אעמוד על כך שיש אסימטריה מובנית בכוחן של הרשויות השונות. הכנסת כמחוקקת תמיד נמצאת בעדיפות, וכשהיא נשלטת בידי הממשלה המצב גרוע עוד יותר. הדרך היחידה להשאיר את האיזון בין הרשויות הוא לדרוש מהשחקנים אינטגריטי מעבר לכללים, כלומר לא לעשות שימוש לא ראוי בכוח החוקי שאכן מסור בידם (בכללים).

מצד שני, אם אכן מה שחשוב הוא רק השחקנים ותרבותם הדמוקרטית, מדוע בכלל יש חשיבות למערכת הכללים? גדי טאוב ועמיתיו תומכי הרפורמה חוזרים וטוענים שוב ושוב שהטענות בדבר סכנות לדמוקרטיה לא מטרידות אותם, גם אם הן נכונות. הם טוענים שאם אנשים כאן לא ירצו דמוקרטיה היא לא תהיה. אי אפשר לכפות דמוקרטיה על הציבור ועל השלטון, ושום מערכת כללים לא יכולה לעשות זאת. ואם אנשים ירצו דמוקרטיה היא כן תהיה, בלי קשר למערכת הכללים. הם כמובן צודקים בכך לגמרי. אבל למרות זאת, מדובר בטענה מגוחכת בקיצוניותה. ראשית, בלי כללי החוק על מה בדיוק נשמור באינטגריטי? הכללים קובעים את המסגרת והאינטגריטי היא הדרך שלנו לשמר אותה. בלי מערכת הכללים לא ברור מה נדרש משחקן עם אינטגריטי. במשחק כדורסל צריך להגדיר מהי עבירה, ורק אז ניתן לדרוש מהשחקנים לא לבצע עבירות ולבחון את הספורטיביות שלהם. שנית, מה קורה אם הציבור רוצה דמוקרטיה אבל השלטון לא רוצה ופועל נגד רצון משלחיו? (כבר הזכרתי שזהו בדיוק המצב כיום, למרות הסיסמאות הנבובות על רצון הציבור כפי שהובע בבחירות.)

ברור שכללים נכונים יכולים לסייע ליציבות ולאיזונים, גם אם לא להחליף את הצורך באינטגריטי. מערכת החוק וכללי ההתנהלות לא מיועדות לפתור את הבעיות, אבל הם הבסיס שבלעדיו אין דרך לעשות זאת. הטענה שלכללים הדמוקרטיים אין חשיבות ויש להשאיר הכל לרצונם הטוב של השחקנים במגרש היא ממש ילדותית. שימו לב שגם התומכים ברפורמה פועלים לשינוי החוק ולא אומרים שאין לו חשיבות. כלומר כשזה נוח להם גם הם מסכימים שיש חשיבות רבה למערכת הכללים ועוסקים בה לא מעט. כשזה לא נוח להם הם מסבירים שהכללים לא באמת חשובים.

היחס בין הכללים לאינטגריטי מקביל למה שכתבתי עליו כבר לא פעם בעבר לגבי התיאוריה מול הפרקטיקה. ההליכה אחרי הכללים נכונה בתיאוריה, ובאמת גם הבעיות שהובילו לרפורמה וגם הפתרונות שהיא מציעה מוצדקות היטב לפי הכללים הפורמליים והתיאורטיים. הבעיות מתעוררות בעיקר בפרקטיקה. ניתן לראות תיאור מבריק של תופעה דומה אצל מייקל אוקשוט, במאמרו "הרציונליזם בפוליטיקה".[5] הוא מבחין שם בין שתי מיומנויות פוליטיות (כמו גם מדעיות ועוד): הידע התיאורטי והמיומנות המעשית של היישום. בהמשך אשוב לנקודה הזאת.

השיח הדטרמיניסטי

לתמונה שתיארתי כאן יש השלכות חשובות להבנת השיח העכשווי. טענתי כלפי נטע ברק קורן (ראו בהערה 1 למעלה) שבדבריה היא מצטרפת לעתים (בדרך כלל דבריה מאוזנים ומתונים מאד) לשיח הדטרמיניסטי. הדיון שמתנהל כיום מבוסס בעיקר על דוגמאות להחלטות ממשלה שלא יוכלו להימנע בלי רשות שופטת אפקטיבית. אנשים מדברים על החלטת ממשלה לרצוח את הג'ינג'ים, לשלול זכויות של נשים או ערבים, להעלות מס באופן שרירותי כדי לממן לחברי הממשלה טיסות לנופש בבהאמה כל שבוע, לפטור מתנחלים ממיסים ומתשלום באוטובוס (יש שמעלים בדעתם אפילו מינוי שר שהורשע בעבירות כלכליות לתפקיד שר האוצר, אבל זה כבר באמת מדע בדיוני) וכדומה. כל אלו החלטות שאם הרפורמה תעבור לא יוכלו להימנע בשום דרך חוקית. זה כמובן לגמרי נכון, אבל זה נכון גם היום (בלי הרפורמה). גם היום הממשלה יכולה לקבל החלטות כאלה (אפילו למנות אדם מושחת לשר האוצר), לקבוע שאלו חוקי יסוד ולהכניס לתוכם פסקת הגבלה שמעמידה אותם מעל לביקורת בית המשפט מכוח חוקי היסוד הקיימים, ובזאת סידרנו את הכל. אז למה זה כמעט לא קורה? מפני שלכנסת ולממשלה יש אינטגריטי מסוים (ואולי גם חשש כלשהו מביקורות קשות ומהבחירות הבאות). מתברר שעדיין לא איבדנו את זה לגמרי.

השיח הדטרמיניסטי סביב הרפורמה מניח את חוק מרפי: שכל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. אם לא תהיה לבג"ץ אפשרות לפסול חוקים, ואפילו חוקי יסוד, אזי בהכרח ייווצר כאן שלטון תיאוקרטי שישלול זכויות למיעוטים ולאזרחים והממשלה תפעל בצורה טוטליטרית. כך בדיוק מגיעים להזיות האפוקליפטיות על קץ מידי של הדמוקרטיה (פולין והונגריה זה כאן).

אבל זה כמובן לא נכון. גם אם מערכת הכללים תאפשר עריצות של הממשלה, זה לא בהכרח יקרה (לדעתי די בוודאות זה לא יקרה באופן קיצוני). עובדה היא שגם עד היום היה לממשלה ולקואליציה כוח לשנות חוקים ולהכניס פסקאות הגבלה בכל חוק שיחפצו בכך, והם לא עשו זאת. למרות האינטגריטי הירוד למדיי של נבחרינו, עובדה היא שהם בדרך כלל לא חורגים באופן קיצוני מדיי מהגבולות (אם כי אלו מתרחבים כל הזמן), זאת על אף שחוקית זה לגמרי בסמכותם ובכוחם גם עכשיו. שימו לב שהעברת הרפורמה היא עצמה מהלך שמצוי בסמכותם, והמבקרים בעצמם טוענים שדרך זה הממשלה תוכל לשנות הכל. אבל העובדה היא שזה לא נעשה עד עכשיו ולכן כולם מופתעים וזועקים מהמהלך הזה. דוגמה נוספת היא השופטים שמונו לבית המשפט העליון על תקן של 'שמרנים'. אלו חוזרים שוב ושוב ומפתיעים את ממניהם ואת כולנו בפסקי דין לא שמרניים, ולהיפך. בניגוד למיתוס השקרי שמופץ על ידי הקואליציה, גם השמאלנים של בית המשפט העליון כמעט לא מתערבים בשאלות של דת ומדינה כמו גם פוליטיקה ומדיניות (יש לכך עשרות ומאות דוגמאות). אבל זה לא מפריע למבקרי הרפורמה להכריז ששינוי שיטת מינוי השופטים תבטל את האפקטיביות של הרשות השופטת. הדטרמיניזם הזה מוגזם מאד. כשאדם מכהן בתפקיד יש לו בדרך כלל אינטגריטי מינימלי. כל זה אמנם יכול לקרות עקרונית, אבל בפועל ברוב המקרים זה לא באמת קורה. מרפי טועה: לא כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש. לכן גם לא תמיד נכון להניח זאת כהנחת עבודה ודרך פעולה.

נבואות הזעם הללו של מבקרי הרפורמה (כמו גם של תומכיה) מבוססות על ההנחה שהכל תלוי בכללים, ואם הכללים מאפשרים פרצה או השתלטות אלימה אז בהכרח זה יקרה. אבל זו הנחה שגויה של שני הצדדים. מעשים לא ראויים נעשים כאן כל הזמן, עם מערכת הכללים העכשווית וזה יקרה גם בכל מערכת עתידית אחרת. אבל עדיין אנחנו דמוקרטיה לגמרי (שמתנהלת לפעמים בצורות מחפירות. כולנו בני אדם), ובעתיד הנראה לעין נראה שכך גם נישאר. יהיו עיוותים (כמו מינוי מושחתים ומשחק מניפולטיבי עם חוקי היסוד), אבל אני לא באמת חושש לעצם הדמוקרטיה שלנו.

מתן המשקל המוחלט לכללים ולתיאוריה, והגדרת דמוקרטיה באופן בלעדי לפי הכללים, הם שמביאים להיסטריה ולתחזיות הלא ריאליות הללו, ולכן מאד מקשות על מציאת פתרון. האינטגריטי שקובע את ההתנהלות בפועל ואת השימוש בחוקים ובכללים, הוא לא פחות חשוב לדיון ויש להתחשב גם בו (ובוודאי לא להתייאש ממנו. אם הוא לא יהיה קיים, לא  תעזור לנו שום מערכת כללים).

אז מהו תפקידה של מערכת הכללים?

אבל אם באמת העניין קם ונופל על התנהלותם של אנשים, מה חשיבותה של מערכת הכללים? במה טועה גדי טאוב? למה בכלל לנהל מאבק כה חריף על מערכת הכללים עצמה? לכאורה טועים בזה גם תומכי הרפורמה וגם מתנגדיה.

מערכת הכללים מיועדת לסייע לנו לצמצם את התלות באינטגריטי של האנשים ולמזער את הסיכוי לחריגות, אפילו חריגות קטנות (שקורות גם היום) ובוודאי חריגות קיצוניות. אם תהיה חוקה יציבה היא תיתן לבית המשפט בסיס לבקר את המערכת השלטונית. אמנם הכנסת יכולה תמיד לשנות את החוקה ואת הכללים עצמם, וכפי שראינו זה יישאר נכון גם אם נכניס אותם לסד של כללים שמקשים על כך, אבל זה לפחות ייתן לציבור איתות ואזהרה מוקדמת שיאפשרו לו לנהל מאבק לפני הצעד הבא (כמו שקורה היום). כאשר הכנסת תשנה את החוק שמצריך שתי כנסות לשינוי חוק יסוד, האנשים יוכלו לצאת לרחוב לפני הצעד הבא שבו הממשלה תשנה את חוקי היסוד עצמם. הכללים גורמים לכך שתהליכי השינוי וההשחתה לא יהיו כל כך קלים, קצרים ומידיים, וכמובן שכשיש כללים אז יותר ברור לכולנו מי מתנהל בסדר ומי לא. כפי שהסברתי, הכללים קובעים כיצד מתנהל אדם או גוף עם אינטגריטי. הוא שומר על הכללים ולא משתמש בהם לרעה. בהיעדר כללים אין משמעות רבה לאינטגריטי.

לכן, למרות החשיבות הקריטית של האינטגריטי של השחקנים, יש חשיבות רבה גם לקביעת מערכת כללים ראויה. גם אם היא אינה תנאי בלעדי לעצם הדמוקרטיות שלנו, היא חשובה לייצובה. בלי אינטגריטי שום מערכת כללים לא תציל אותנו. וכשיש במערכת רמות נמוכות של אינטגריטי, הכללים נחוצים עוד יותר בכדי להגן עלינו.

תובנה זו יכולה להוריד את מפלס הלהבות והלחצים שמלווים את השיח, ולהחזיר אותו לשפיות. לא עומד כאן על הפרק אובדן הדמוקרטיה, אבל בהחלט יש חשיבות לשאלה אילו איזונים יתקיימו בין הרשויות ועד כמה הם יגנו עלינו מפני עריצות השלטון. רק אתמול שלחו לי דברים כדורבנות שכתב רב חרדי בשם דוד לייבל באתר "המקום" (ומשום מה כעת איני מוצא אותם. אולי נמחק מאימת הצנזורה?), שם הוא מדבר על חשיבות ההגנה על זכויות המיעוט והאזרח גם לציבור החרדי. הוא מבכה שם בצדק את קוצר הראות של החרדים שנלחמים בבג"ץ ומתעלמים מהאפשרויות שתעלה כאן ממשלה שלא נוחה להם ותאיים על ערכיהם (פטור מצבא, מיסוי על שתייה ושאר עיקרי אמונה חרדיים). אחרי הרפורמה שהם כל כך רצו וקידמו, לא יהיה מי שיגן עליהם עצמם מעריצות השלטון.

אסימטריה מובנית בין הממשלה לרשות השופטת

ההנחה החשובה הבאה שאנשים מפספסים היא שקיימת אסימטריה מובנית בין הרשות המחוקקת/מבצעת (שכאמור אצלנו היא רשות אחת) לבין הרשות השופטת. אלו קובעות את סמכויותיה של זו. הן קובעות את כללי המשחק שמחייבים את שלושת הרשויות (את החוקים). בניסוח אחר, בית המשפט צריך לפעול במסגרת החוק ואין לו דרך חוקית לחרוג ממנו, בעוד הממשלה והכנסת יכולות פשוט לשנות אותו וזהו. לכן לפחות דה-יורה, אין מסגרת כללים שמחייבת את הכנסת והממשלה.

יתר על כן, הממשלה מקבלת אלפי החלטות מעשיות, ואילו בית המשפט יכול לכל היותר לבטל החלטה כזו או אחרת שלה, וגם זה רק אם היא באה בפניו ואם היא סותרת חוק יסוד. לפחות תיאורטית, חוק יסוד הוא לא יכול לבטל בכלל. מכאן נגזרות כמה השלכות מאד חשובות.

ראשית, הרבה יותר חשוב להגביל את כוחה של הממשלה מאשר את כוחו של בית המשפט. בית המשפט יכול רק לבטל החלטה כזו או אחרת. ההשפעה שלו עלינו מוגבלת למדיי. השפעתה של הממשלה על חיינו היא דרמטית, ואם היא תרשה לעצמה לחוקק ולפעול כרצונה וללא מגבלות ובקרות, החשש לפגיעה בזכויותינו גדול לאין ערוך מהחששות מפני כוחניות של הרשות השופטת.

שנית, אי אפשר לסמוך על בית המשפט כבקר יחיד על החלטות הממשלה. כדי להמחיש זאת אביא כאן מניסיוני האישי. כשהיינו בירוחם היה שם ראש מועצה מושחת שקיבל עשרות החלטות מנוגדות חזיתית לחוק בכל יום. היו לנו ראיות מוחצות וחד משמעיות, ומעליו הייתה ממשלה (שר הפנים ומשרדו), ובכל זאת לא ניתן היה לעשות נגד זה כלום. הסיבה לכך היא שאזרחים כמונו צריכים לאסוף חומר על כל פעולותיו (שאת רובן לא הכרנו ולא ידענו עליהן. בין היתר הוא לא קיים את חוק חופש המידע ולא סיפק מידע שדרשנו. לך תתלונן גם על זה), ואז לארגן את החומר ולבנות עתירה מסודרת לבג"ץ, לשלם לעו"ד להשתתף בכל הישיבות הרלוונטיות, להניע את המשטרה לפעול ואת בי תהמשפט שיש בזה עניין ציבורי ושהופרה חזקת תקינותה של הפעולה המינהלית, ואת כל הסיבוך הזה יש לעשות על כל אחת ממאות ואלפי החלטות שלו בכל יום. אתם מבינים שזה לא מעשי בעליל. אין פלא שהלה התנהל באופן לגמרי חופשי כאילו הוא פועל לבדו בוואקום, בלי רגולציות ובקרות. כעת צאו וחשבו מה יכול לקרות לבקרות על ממשלה שמקבלת הרבה יותר החלטות, שרובן הרבה יותר קריטיות לכולנו, ומעליה אין שום סמכות אחרת (פרט לאו"ם). איך אפשר לבקר באופן אפקטיבי החלטות של ממשלה, גם אם יש לנו בית משפט נגיש מאד עם זכות עמידה רחבה? ברור שלממשלה יש אינטרס לקבוע את הכללים כך שלא ניתן יהיה להגביל ולבקר אותה, ואכן הכוח החוקי הוא רק בידה. זוהי שוב האסימטריה הנ"ל.

זוהי בדיוק הסיבה לכך שהתקבלה הנורמה, המוזרה על פניה, שחוות דעתו של יועץ משפטי של משרד או רשות ממשלתית היא במעמד מחייב. ההיגיון התיאורטי אומר שזו רק עצה, ולכן בהחלט יכול השר או מנהל המשרד להעדיף עצה אחרת. לכל היותר יגיעו לבית המשפט שיכריע בדבר. אלא שכפי שראינו למעלה אם חוות דעת של יועץ משפטי הייתה רק עצה לא מחייבת, הבקרה על החלטות הממשלה הייתה הופכת בלתי אפשרית. אין שום דרך להגיע לבית משפט על כל החלטה מנהלית. לכן למרות ההיגיון התיאורטי שבטענת מצדדי הרפורמה שלפיו יועצים משפטיים צריכים לתת עצות ולא הוראות, עובדתית אין פתרון מעשי אחר. זוהי שוב התנגשות בין התיאוריה לפרקטיקה, או בין מערכות הכללים ההגיוניות לבין היישום שלהן בשטח (האינטגריטי). במתח הזה עסקתי לא פעם, ובהקשר שלנו ראו על כך למשל בטורים 517 ו-534.

בה במידה, ישנה טענה מאד מוצדקת שנשמעת מצד מצדדי הרפורמה, שלפיה בית המשפט לא נבחר על ידי הציבור (וגם לא מייצג אותו, מה שפחות נכון בשנים האחרונות), ולכן סביר יותר לתת את הכוח לכנסת ולממשלה ולא לבית המשפט. זוהי טענה מאד נכונה לפחות תיאורטית, ומכאן בדיוק נגזרת האסימטריה בינו לבין הממשלה. לכן בית המשפט לא יכול לחוקק אלא רק לפעול במסגרת החוק. רק הכנסת יכולה לחוקק והממשלה לפעול, ובית המשפט לא. לכן לבית המשפט יש השפעה זניחה על חיינו בעוד שלממשלה יש השפעה אדירה עליהם. אבל זה נכון בתיאוריה, ורק כל עוד נשמרת האינטגריטי של כל השחקנים על המגרש, כלומר כשהממשלה והכנסת פועלות בתרבות דמוקרטית הולמת. זכרו שהאינטגריטי שלהן הוא תנאי הכרחי כדי שלמרות האסימטריה המובנית בין הרשויות ייווצר בכל זאת איזון סביר בין הממשלה לבין בית המשפט ותימנע עריצות הרוב. בלי האינטגריטי, ההבדלים בכוחה של הממשלה וזה של בית המשפט, והתלות המובנית של בית המשפט בממשלה ובכנסת מרוקנים את האיזון ביניהם ממשמעות, ולכן גם את הדמוקרטיה שלנו מתוכן. זוהי נקודה קריטית להבנת המהלך כולו.

מאותה סיבה לא נכונה הטענה הנפוצה בקרב תומכי הרפורמה שלפיה לא פחות חשוב להגביל את כוחה של הרשות השופטת מאשר את כוחה של הרשות המבצעת. וכשמדברים על הגבלת כוחה של הרשות המבצעת אסור לשכוח שיש להגביל גם את כוחה של הרשות השופטת. זה ממש לא נכון. הגבלת כוחה של הרשות המבצעת חשובה לאין ערוך, למרות שהיא רשות נבחרת (ובעצם בגלל זה).

[בסוגריים רק אעיר שביהמ"ש באופן טבעי יקבל החלטות בעייתיות בעיקר בכיוון 'שמאל', וזאת מפני שהשלטון כבר לא מעט שנים נמצא בימין. בגלל עקרון החוקיות תפקיד בית המשפט הוא להגביל את החלטות הממשלה, ולכן כשבית המשפט מבטל החלטות או חוקים של הממשלה מטבע הדברים אלו פסיקות שנוטות שמאלה. חשוב להבין שברוב מוחלט של המקרים בית המשפט לא מבטל כלום אלא מקבל את ההחלטות הממשלתיות כקבילות, אבל הביטולים, כאשר הם נעשים, הם תמיד 'שמאלה'. זו משמעותו של האיזון בין הרשויות. המצב הזה הוא בלתי נמנע ובהחלט לא מצביע על עיוות. צריך להבין שגם הרכב ימני למהדרין של בית המשפט לא ישנה את העובדה הזאת. לתשומת לב אלו שתולים תקוות בשינוי הרכבו של בית המשפט. שינוי הרכבו של בית המשפט לכל היותר יפחית מעט את כמות הביטולים שלו, אבל עדיין הביטולים תמיד יציירו אותו כשמאלני לעומת הממשלה. זה כמובן מחדד עוד יותר את המתח בין הרשויות, ומשרת את התעמולה השקרית של הקואליציה שלפיה בית המשפט הוא שמאלני וכולו מורכב מאנשי שכונת 'רחביה' (זה כבר מזמן לא המצב). האמת היא שזהו פועל יוצא של איזון בריא בין הרשויות.]

כאן כמעט הגענו ללב העניין: לאור מה שראינו עד כאן, אתם כבר יכולים להבין שמשחק השפן הוא תוצאה הכרחית של אבדן האינטגריטי. אבל לפני כן עוד דיון קצר על רעיונותיו של מלומד והוגה משפטי יהודי אמריקאי בשם רונלד דבורקין.

העקרונות של דבורקין

בקליפת אגוז, דבורקין טוען שבית המשפט אמור להתחשב לא רק בחוק החקוק אלא גם בעקרונות וערכי יסוד של התרבות ומערכת המשפט שבתוכה הוא פועל. הכי קל להדגים זאת על הנאצים כמובן. במשפטי נירנברג תבעו אנשים על כך שצייתו לחוק. על פניו זהו צעד משפטי הזוי. איך אפשר להביא אדם לבית המשפט על כך שציית לחוק? ההנחה הייתה שיש חוקים שקיימים גם בלי שמישהו חוקק אותם. חוקי המוסר היסודיים, למשל שלא רוצחים סתם אנשים, אינם דורשים חקיקה. החידוש הוא שזה נכון גם בספירה משפטית. בית המשפט יכול להסתמך עליהם ולשפוט אנשים שעברו עליהם ולא תעמוד להם ההגנה שהם צייתו להוראה חוקית. מכאן ניתן גם להוציא את העיקרון של פקודה בלתי חוקית בעליל וכדומה.

דבורקין מרחיב את היריעה עוד יותר. לטענתו בית המשפט אמור לקחת בחשבון גם עקרונות שייחודיים לחברה המסוימת הזאת, ולא רק עקרונות מוסר אוניברסליים, ולהסתמך עליהם בבואו לשפוט אדם או רשות (דומני שה"יהודית" בנוסף ל"דמוקרטית" היא דוגמה מצוינת לזה). להבנתי, המוטיבציה לדוקטרינה הזאת היא אותה אסימטריה שתיארתי למעלה. שימו לב שאחרי התיקון של דבורקין, ישנם עקרונות שהמחוקק לא יכול לעקוף בשום דרך פורמלית של חקיקה. מחוקק לא יכול לקבוע בחוק יסוד לרצוח את כל הג'ינג'ים או להעדיף קבוצה זו על אחרת, גם אם החוק אינו אוסר זאת (הרי החוק בידיו. המחוקק קובע מהו החוק). זה מכניס יתר שוויוניות בין הרשות המחוקקת/מבצעת לרשות השופטת, ומקטין את התלות המוחלטת של האחרונה בראשונות.

זוהי כמובן דוקטרינה מאד לא טריוויאלית, שכן לא ברור מי יקבע את העקרונות הללו: האדם הסביר? ומי יקבע מיהו אדם סביר? האם ללכת אחרי הרוב? האם לעשות משאל בכל שאלה שעולה על הפרק? התוצאות כמובן תהיינה תלויות בניסוח השאלה, ויש עוד בעיות רבות בשיטת המשאלים (לדוגמה, במשאלים שנערכים בימים אלו עולה רוב ברור למען פשרה ברפורמה, אפילו מבין מצביעי הימין לבדם. הממשלה  לא ממש מתחשבת בזה). הדוקטרינה הזאת מוסרת כוח חקיקתי דה פקטו בידי בית המשפט, וכמובן גורמת לתלות של ההחלטות בערכיו של השופט (שאמנם אמור להעריך מהם ערכיה של החברה, אבל זה ענין עמום מאד), שהוא גורם לא נבחר.

רציונל דומה עומד גם בבסיס הוויכוח על עילת הסבירות. גם כאן מדובר על החלטות ערכיות של בית המשפט שמקבלות מעמד חוקי בלי שהכנסת חוקקה אותן. שימוש בעילת הסבירות גם הוא מקטין את התלות של הרשות השופטת ברשות המחוקקת/מבצעת, שכן תעלולי חקיקה של הממשלה והכנסת לא יוכלו תמיד לכפות תוצאה רצויה על בית המשפט. הוא תמיד יכול לומר שזה לא סביר ולפסול חוק או החלטה. שימו לב, שעילת הסבירות וערכי יסוד (העקרונות של דבורקין) מאפשרות באופן עקרוני לפסול גם חוקי יסוד, שכן פסילה כזאת כבר לא מבוססת אך ורק על סתירה מול חוק יסוד אלא על סתירה לעקרונות רחבים יותר שכלל לא חוקקו.

לצורך בשיקולים כאלה ניתן להביא דוגמאות, ולא צריך להגיע לנאצים. ראו שתיים כמעט בנאליות. חשבו על מועצה מקומית שמחליטה לכנס את כל הזבל ליד פתח ביתו של ראובן (ראיתי זאת אצל חן מענית). נניח לצורך הדיון שאין שום חוק שאוסר זאת. הרוב כמובן יצביע בעד הפעולה הזאת, שהרי ראובן הוא רק אחד וכל האחרים מרוויחים ממנה. האם לא סביר למסור בידי בית המשפט סמכות לקבוע שזוהי החלטה לא סבירה ולפסול אותה גם בהיעדר חוק עירוני או ארצי חקוק?! זה מעשי לצפות שהאזרח יעתור לכנסת יפעיל את קשריו שם כדי שישנו את החוק כך שיאסור זאת?! דוגמה נוספת היא מקרה אמתי שהיה במושב בית אלעזרי, שם בית המשפט כפה על המועצה החילונית נגד רצונה הקמת מקווה לתושבים הדתיים ולכל אלו שמעוניינים בכך רק על בסיס סבירות. אין חובה חוקית להקים מקווה, אבל ההחלטה לא להקימו נראתה לשופט (החילוני) בלתי סבירה. זוהי דוגמה מצוינת לשימוש בעילת הסבירות לטובת ה'דוסים' (אני מניח שלא תקראו על זה ב'יתד נאמן'), ויש כמובן עוד כמה וכמה כאלה.

ראינו למעלה שהחוק עצמו לא יכול לכסות את כל המקרים ולמנוע כליל פרצות. לכן אין מנוס ממינוי גוף שיוכל לבקר החלטות על בסיס סבירות. איני נכנס כאן לשאלה מי הגוף הזה, כיצד ראוי לבחור אותו, והאם יש להפריד אותו מבית המשפט העליון ואולי גם מבג"ץ (להקים בית משפט לחוקה) וכדומה. מטרתי כאן היא רק להצביע על ההיגיון שבקיומו של גוף כזה ועילות כאלה. זוהי דרך חיונית בכדי למנוע את עריצות הרוב.

אמנם גם עילת הסבירות וגם העקרונות של דבורקין שנויים במחלוקת בין משפטנים, וההיקף של יישומם הוא נושא עוד יותר שנוי במחלוקת (לדוגמה, האם ראוי להשתמש בהם רק ביחס לביטול החלטות מנהליות או גם בהליך של ביטול חוקים. בישראל משתמשים בעילת הסבירות רק לביטול החלטות מנהליות). אין ספק שמדובר בדוקטרינות מרחיקות לכת וההצדקה התיאורטית שלהן מאד בעייתית. מאידך, הפרקטיקה לפעמים מחייבת את השימוש בהן, וזה מחזיר אותנו לשאלת התיאוריה מול הפרקטיקה. כאן לא באתי לצדד בהן או להתנגד להן, אלא רק להראות את ההיגיון שלהן על בסיס האסימטריה המובנית בין הרשויות והצורך למנוע את עריצות הרוב. אתם יכולים להבין שככל שהאינטגריטי של הרשות המבצעת נמוך יותר הצורך בדוקטרינות הבעייתיות הללו גובר.

מה קורה כאשר התרבות השלטונית מתדרדרת? כשהאינטגריטי הולך ונעלם, אנחנו נותרים בעצם רק עם מרכיב הכללים של הדמוקרטיה. אבל הוא מלא פרצות שלא ניתנות לסתימה באמצעות כללים בלבד. הפרדת הרשויות נעלמת ואנחנו נותרים עם דומיננטיות מוחלטת של הרשות המבצעת. עליי להקדים שהתהליך הזה קורה גם מצד הרשות המבצעת והמחוקקת, וגם מצד הרשות השופטת. שני הצדדים אשמים במצב, וזה מוביל אותנו בהכרח למשחק השפן ביניהם. נראה זאת בשני הסעיפים הבאים, הראשון עוסק בממשלה והשני ברשות השופטת.

משחק השפן: הידרדרות האינטגריטי של הממשלה

הכנסת שלנו מחוקקת חוקי יסוד ברוב מזדמן ולא טורחת להגדיר היטב את מעמדם, כיצד משתמשים בהם ומי מוסמך לוודא את קיומם. מה קורה אם במצב העמום הזה הממשלה והכנסת נוקטות בצעדים שנראים מאד בעייתיים, ומנוגדים לחוקי היסוד? מה קורה אם הכנסת והממשלה יוזמות חוקי יסוד פרסונליים שמיועדים למנות שר שהורשע בעבירות כלכליות כשר אוצר? זו פריצה קיצונית של האינטגריטי, למרות שההליך כשלעצמו חוקי לגמרי (זהו ביטוי נוסף לאסימטריה בין הרשות המבצעת/מחוקקת שקובעת את החוקים לרשות השופטת שפועלת במסגרתם).

למרות שתיאורטית יש לנו גם רשות מחוקקת ומבקרת, הכנסת, מעשית היא לא יכולה לעשות מאומה במצבים כאלה, שכן היא נמצאת תחת שליטה מוחלטת של הממשלה. יותר מכך, זכרו שהכנסת היא שמחוקקת את החוקים שמאפשרים לממשלה לעשות מה שתרצה. אז מי יעמוד בפרץ? נותר לנו רק בית המשפט. אבל אם אין לו סמכות מוגדרת בחוק לפסול חוקים או החלטות של הממשלה, אנחנו נשארים תחת עריצות שלטונית לא מוגבלת (אם כי כפי שהסברתי זה לא אומר בהכרח שכבר התמוטטנו).

אבדן התרבות השלטונית של הממשלה (והכנסת) מובילים בהכרח לצעדים דרסטיים של בית המשפט שלוקח לעצמו את הסמכות לאזן ולבקר את הרשות (האחת) שמולו, שכן אין אף גורם אחר שיעשה זאת. אם הממשלה מחוקקת חוק יסוד (!) פרסונלי בעליל שמאפשר למנות שר מושחת שהורשע כמה פעמים בעבירות כלכליות להיות שר האוצר שאחראי על כספי המדינה ואין פוצה פה ומצפצף, בית המשפט מוצא את עצמו נאלץ לעמוד בפרץ. כעת טוענים נגדו שאין לו סמכות לפסול חוק יסוד, והוא  חורג בזה מסמכותו. זה כמובן מצדיק את הרפורמה. לכאורה טענה נכונה מאד, אבל רק לכאורה.

זוהי טענה נכונה מבחינת התיאוריה הדמוקרטית. לא סביר שערכיו של הרכב שופטים לא נבחר יקבעו מה סביר ומה לא, ויעמדו נגד החלטת ממשלה נבחרת שמייצגת את רוב הציבור. אבל הממשלה גם היא חורגת מהכללים, גם אם לא באופן פורמלי (שהרי היא פועלת באופן חוקי). היא חורגת מהאינטגריטי ומהתרבות הדמוקרטית שמהוות בסיס לשותפות ולמוכנותו של המיעוט לקבל את כללי המשחק. נפרץ הסכר שעוצר את עריצות הרוב, וזה מאיים על קיומה של החברה וכמובן גם של החוק בכלל.

אין פלא שבמצב כזה מתחילים לדבר על מרי אזרחי, שהוא כלי לגיטימי במצבים קיצוניים שבהם החברה מאבדת את הלכידות שלה. עריצות הרוב מובילה לחוסר לגיטימיות שלו ולכך שהמיעוט כבר לא מחויב לקבל את החלטותיו. ניתן לראות שכאן התהליך הזה מורחב למרי של בית המשפט (!), שמוצא עצמו נכנס לוואקום הזה בדלית ברירה. הוא חורג מסמכויותיו מפני שהסמכויות עצמן והכללים שמגדירים אותם נפרצו ואינם מחייבים. בהיעדר אינטגריטי אין תוקף לחוק, ולכן החוק כבר אינו מסגרת מוסכמת לדיון. ראינו שמה שמגן עלינו מפני עריצות ודיקטטורה אינו רק החוקים אלא גם האינטגריטי. אם הממשלה חורגת מכללי היסוד שמאיימים על הדמוקרטיה ומגלה חוסר אינטגריטי, בית המשפט רואה חובה לעצמו לחרוג מהכללים, ובמקרה שלו זו בהכרח חריגה מהחוק. הכנסת יכולה לשנות את החוק בקלות ולכן אינה צריכה לחרוג ממנו ויכולה רק לפעול בחוסר אינטגריטי כדי להשיג כל מה שתרצה. אבל בית המשפט כפוף גם לחוק, ולכן כשהוא מחליט להשתמש בכוח בהכרח מדובר בפעולה שחורגת מהחוק. זוהי האסימטריה בין הרשויות שתיארתי למעלה. בניסוח אחר, כאן מתבקש להשתמש בעקרונות של דבורקין ובעילת הסבירות, שהם כליו של בית המשפט לחרוג מהחוק החקוק, בכדי להוות איזון ראוי לכוחניות של הממשלה. זוהי הדרך העדינה ביותר לקדם מרי אזרחי בלי לשבור לגמרי את הכלים והכללים. הביקורת התיאורטית על בית המשפט מוצדקת, אבל במישור הפרקטי אין לו כמעט ברירה.

משחק השפן: הידרדרות האינטגריטי של המערכת המשפטית

דווקא בגלל הביקורת העקבית שלי על הממשלה ועל הקואליציה הנוכחית, חשוב מאד להוסיף כאן את צדה השני של המטבע. המתנגדים לרפורמה נוהגים לצייר את המצב כאילו הייתה כאן אשמה בלעדית של צד אחד שמתנהל באופן לא ראוי: הממשלה והכנסת. אבל זה ממש לא נכון. בית המשפט התפרע בשימושו בעילת סבירות, בעקרונות של דבורקין ובחריגות ממה שמאפשר ומכתיב לו החוק, גם כשלא הייתה לכך הצדקה של ממש. הוא השתמש בכלים הללו גם במצבים שבהם הממשלות פעלו ברמת אינטגריטי סבירה ולכן לא הייתה הצדקה לאקטיביזם השיפוטי שהתפתח בשנים האחרונות, ובכך הרשות השופטת הביאה על עצמה ועל כולנו את הרפורמה הזאת.

ניתן לראות תיאור מאלף (גם אם קיצוני ומגמתי מדיי לטעמי) של התהליך הזה בסקירתו של דניאל פרידמן. בית המשפט נהג בחוסר אינטגריטי קיצוני וניצל כוח שלא נמסר בידיו. הוא חרג מהחוקים ובעצם הרשה לעצמו לקבוע אותם. הוא עסק בחקיקה שיפוטית של חוקים ושל כללים שלטוניים בלי סמכות מוסכמת ובלא דיון של ממש. בכך הפרה הרשות השופטת את האסימטריה המובנית בין הרשויות וניסתה לאזן את סמכויותיהן שלא בצדק (האסימטריה נובעת ממבנה המשטר שלנו, ולכן היא חייבת להתקיים במצב נורמלי). זה כמובן הביא לחוסר אינטגריטי של הממשלה שניסתה להתגבר על האימפריאליזם של בית המשפט וחוזר חלילה.

זוהי אסקלציה שנובעת כמעט בהכרח מאובדן האינטגריטי משני הצדדים. במצב כזה הממשלה משנה את החוק (כולל חוקי יסוד) בצורה פרועה וחסרת אחריות ועושה מהחוק כלי שרת לצרכיה. כנגד התנהלות כזאת אין דרך אחרת להשיג איזון, אלא באמצעות חריגה של בית המשפט ממה שמאפשר לו החוק. הפרקטיקה מחייבת זאת. בימים אלו הדבר היחיד שקדוש ומוסכם במאבק ובמשחק הדמוקרטי הוא החוק, שכן לאף צד אין אמון בתרבות הדמוקרטית ובאינטגריטי של האחר (ושניהם צודקים בכך), וכך שני הצדדים ביחד מביאים אותנו למשחק השפן. כעת ההתנגשות נראית כמעט בלתי נמנעת.

מזה שנים רבות, מערכת המשפט לא מוכנה שמישהו יזיז להם את הגבינה ולו במילימטר. והימין, על אף שהכוח הפוליטי בידו ועל אף שהוא חש (לא תמיד בצדק) עוינות ואנטגוניזם ממערכת המשפט, ממשיך לקטר ולהתלונן, אבל שומר על איפוק שבעיניי מרשים מאד (אגב, דומני שזה בעיקר בזכות נתניהו ששמר על מערכת המשפט לאורך השנים בצורה מאד עקבית ונחושה). זוהי בהחלט התנהגות עם אינטגריטי, לא כמו שראינו בחלק ניכר מהתנהלותה של מערכת המשפט.

בקדנציה הנוכחית ישנה תחושה שנמאס לימין מהמצב הזה וניתן לחוש בייאוש מאפשרות הדיאלוג והשיח ומהשגת שיתוף פעולה עם מערכת המשפט. לכן הם החליטו להתחיל לפעול בכיוונים מעשיים. בימים אלו הקטר דוהר במלא העוצמה קדימה, שכן מרוב תסכול הם נטשו לגמרי את שיקולי האינטגריטי. מעכשיו החוק, הכוח והכללים מדברים. בדיון הזה לא מדברים כבר על דרישות ושיקולי יושרה.

חשוב להבין שמה שמכונה אצלנו משום מה 'ימין' (למרות שימין בדרך כלל דוגל בממשלה חלשה ובתי משפט חזקים, והשמאל דוגל בממשלה חזקה וצנטרליסטית), נהג בסבלנות מרשימה לאורך השנים האחרונות. מזה שנים הוא חש פגוע מיחסה של מערכת המשפט ומהסמכויות שהיא נטלה לעצמה, וכתוצאה מכך עולה שוב ושוב הצורך ברפורמות (כל פעם על נקודה אחרת), אבל למרות כל זאת אף אחד לא באמת עשה משהו מעשי בנדון. כל פעם יש מכשול אחר, אבל להערכתי הייתה כאן גם הכרה בחשיבותה של מערכת המשפט ובעצמאותה, ומחויבות גדולה לא לשבור את הכלים. יש לזכור שלכל אורך הדרך כל הצעה שרק עלתה בכיוונים שבהם מדובר כיום, זכתה מיד לקיתונות של ביקורת מצד שמאל וממערכת המשפט, שהייתה מאופיינת באטימות וביהירות מתסכלות ובחוסר קשב מוחלט. רבים בימין (ולא רק בו) כבר נקעה נפשם מ"חורבנות הדמוקרטיה" שהיו צפויים לנו מכל הצעה, סבירה יותר או פחות, שעולה בתחומים אלו.

מבט מאוזן על האסקלציה

כתבתי כבר בעבר שלדעתי כמעט כל הבעיות שמהוות מוטיבציה לרפורמה הן מוצדקות, וגם לרוב הפתרונות שמציעה הרפורמה יש צידוק. אלא שההצדקות הן תיאורטיות ואילו הבעיות נוצרות במישור הפרקטי. הבעיות הפרקטיות נוצרות בעיקר בגלל המכלול שמוצע ברפורמה (למרות שכמעט כל הפרטים אולי ניתנים להצדקה), שמוביל לעיוותים קשים במישור הפרקטי (זו גם הביקורת העיקרית שלי על סקירתו הנ"ל של פרידמן, שכל כולה תיאוריה משפטית תוך התעלמות בוטה מהפרקטיקה הקשה שהפורמליזם הזה יוצר). סוף דבר, שני הצדדים אשמים במדרון החלקלק שבו שני השפנים האמיצים והטיפשים שלנו גולשים כעת היישר אל התנפצותם.

תומכי הרפורמה טוענים בצדק לאסימטריה בין הממשלה לבין הרשות השופטת, בסמכויות ובדרך ההתנהלות. הם טוענים שהממשלה פועלת לפי החוק ובית המשפט חורג ממנו. מה שהם לא מבינים הוא שהמרכיב השני, האינטגריטי, הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק. בהיעדרו אין שום קדושה בחוק. אם צד אחד של עקרון החוקיות מופר (הממשלה עושה מה שהיא רוצה גם בלי רשות), אזי בהכרח יופר גם צדו השני (האזרחים ובתי המשפט יעשו גם הם מה שהם רוצים). יתר על כן, אם הם יתקנו את החוק ויעבירו את הרפורמה, בית המשפט ימשיך ויפר אותו עוד יותר. על כך נאמר "כמים הפנים לפנים". אין לדבר הזה פתרון מבני, שכן כללים לא ממלאים את מקומה של האינטגריטי.

משחק השפן ושברו: ההתנפצות הגדולה

במצב הנוכחי הממשלה מתפרעת ומחוקקת לה להנאתה כל מה שתחפוץ. ראינו שזוהי תוצאה של תסכול מוצדק מבית משפט אטום ויהיר שנטל לעצמו סמכויות כשלא הייתה לכך הצדקה ממשית. כפי שציינתי, יש רוב מוצק בציבור נגד הניסוחים הקיצוניים של הרפורמה, אבל הממשלה פועלת נגד הציבור, ואפילו נגד מצביעיה, בטענה שהיא נבחרה כדין. זה כמובן נכון. תיאורטית, על פי כללי המשחק (=החוק)  מותר לממשלה לפעול כפי שהיא מבינה, גם אם אין רוב בציבור לפעולותיה. אבל ברור שאין לזה הצדקה אתית ומעשית (אלא אולי במקרים ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן". זה לא המצב בוויכוח העכשווי) וזה בהחלט לא אופן פעולה שמשקף אינטגריטי.

שימו לב שהכללים הם הדבר היחיד שנחשב כמחייב ואפילו קדוש בימים אלו. ההנמקה של מצדדי הרפורמה היא שזה מתאים לחוק וזו זכותם, ודי להם בכך. הם גם טוענים שמערכת המשפט חורגת מסמכויותיה שנקבעו בחוק, וגם בזה הם כנראה צודקים במישור התיאורטי. מעבר לזה, גם הוויכוח הכללי כעת הוא מי עובר על החוק (מי מסית, מי קורא למרי אזרחי וכדומה). אבל אלו לא השאלות החשובות. ראינו שהמשבר אינו בגלל החוק, ולכן שינוי של החוק לא יפתור אותו. המשבר הוא בגלל אבדן האינטגריטי משני הצדדים. השאלה החשובה באמת אינה מי עובר על החוק ופועל לפי מה שהחוק מאפשר ומי לא, אלא מי נוהג כראוי ומי לא.

בגלל זה, נוצרת ציפייה מאד מסוכנת אבל לטעמי לגמרי מוצדקת של הציבור, שגם אם הרפורמה תעבור, או אם יעברו חוקי דרעי 1-2-3-קי"ט, חוק הנבצרות של ראש הממשלה, או כל התפרעות אחרת של קואליציית הזוועה הזאת, בית המשפט יפסול את החוקים הללו בעילה כזו או אחרת. אבל על בסיס מה? הרי מדובר בחוקי יסוד! באופן פורמלי נראה שזה ממש לא בסמכותו, שכן זה נגד הכללים. זה יכול להיות מוצדק אולי על בסיס העקרונות של דבורקין ו/או הסבירות. אבל אלו אינם כללים חוקיים אלא הגות פילוסופית, וככזו רבים לא יקבלו זאת כפסיקה לגיטימית אלא כחקיקה שיפוטית. במקום שבו אבדה לגמרי האינטגריטי והתרבות הדמוקרטית, מה שמשחק הוא רק הכללים הפורמליים (החוק), אלא שבמצב כזה אין שום איזון מול הרשות המבצעת. במצב כזה בית המשפט משותק ונוצר פתח לעריצות הרוב. אלא שבמצב כזה גם ההצדקה לשלטון הרוב כבר אינה קיימת, שהרי מניעת עריצות הרוב היא תנאי להסכמתו של המיעוט להשתתף במשחק. הכללים נשברים, ולכן אין פלא שהציבור שמתנגד לרפורמה מצפה מבית המשפט לחרוג מהכללים ולצאת חזיתית נגד הממשלה והכנסת.

מה יקרה כאשר בית המשפט יפסול את חוקי היסוד הללו (סצנריו לחלוטין אפשרי להערכתי), והממשלה תכריז שבית משפט חרג מסמכותו ואין לפסיקתו תוקף (מה שלגמרי נכון תיאורטית)? השרים ואולי גם ראש הממשלה יוכרזו בבית המשפט כבלתי חוקיים והוראותיהם אינן תקפות, והללו יכריזו אותו דבר על בית המשפט. אנחנו נימצא במשבר חוקתי נורא. יהיה כאן פיצוץ שעלול לפרק אותנו סופית. חשבו מה אמור לעשות חייל או שוטר שמקבל פקודה ממפקד או משר שמוכרז על ידי בית המשפט כלא חוקי, ואילו הממשלה מכריזה שבית המשפט פועל מחוץ לחוק ולכן הוראותיו לא מחייבות. השוטר יבוא לעצור את ראש הממשלה בפקודת בית המשפט, בעוד חברו השוטר האחר בא לעצור את השופט בפקודת הממשלה. תיערך כאן מלחמת אזרחים בין חיילי הממשלה לחיילי בית המשפט. נדמה לי שכיום הסיכוי לתוצאה כזאת אינו אפסי. ראו, למשל, כאן דברים של רוני אלשיך שצופה היווצרות מצבים כאלה. הוא אמנם סבור שהשוטרים יישמעו דווקא לבית המשפט, אבל אני בכלל לא בטוח בזה, וגם לא בטוח שזה הפתרון הנכון. במצב כזה אין חובה מהותית להישמע לאף אחד (וכמובן גם לא לרוב), כי התפרקנו סופית וכל דאלים גבר. עברנו משיח של צדק, הצדקה ואתיקה, לשיח כוחני טהור.

ממשחק השפן לדילמת האסיר

כפי שכתבתי בהתחלה, להבנתי התיאור הזה מנהיר את המצב ומה שגרם וגורם לו, אבל לא בהכרח מציע לו פתרון. אם אמשיך בהתבוננות של תורת המשחקים, ניתן אולי לנסח את המסקנה מכל האמור באופן שבכל זאת רומז לפתרון כלשהו: כדי למנוע התפרקות עלינו לעבור ממשחק השפן לדילמת האסיר. בדילמת האסיר (ראו עליה בטור 122) שורר מצב שבו אם כל אחד מהצדדים יבחר אסטרטגיה אופטימלית מבחינתו (כזו שמביאה לו ערך מקסימלי) אזי בהכרח שניהם יימצאו במצב פחות טוב מאשר אם יחליטו לשתף פעולה. אסטרטגיה של קואליציה מביאה לרווח מקסימלי של כל אחד משני השחקנים. שימו לב שזהו הסבר תועלתני ולא מוסרי. שחקנים רציונליים אמורים לבחור באסטרטגיה הזאת לא בגלל שהם צדיקים אלא כי היא ממקסמת את התועלת של כל אחד מהצדדים.

ישנם הבדלים מסוימים בין שני המשחקים הללו (למשל בעוצמת המחיר, ולא רק בזה), אבל אם בכל זאת אנסה לתרגם את התובנה הזאת בחזרה למסגרת של משחק השפן שבתוכו אנחנו נמצאים כעת, משמעות הדבר היא ששני הצדדים צריכים להסכים ביניהם לבטל את התחרות ולהטיל מטבע, או לחלוק ביניהם את סכום הזכייה וכדומה. צריך להגיע לפשרה מוסכמת, אחרת יש סיכוי לא רע שלא רק שאף אחד לא ינצח אלא ששני הצדדים (וכולנו) יתרסקו.

כמה פעמים בעבר לגלגתי על הצעות נאיביות לפתרון הקונפליקט בינינו לבין הפלסטינאים. אמירות כמו: נו, זה כל כך פשוט. ששני הצדדים יתנהגו בצורה הגיונית ויוותרו על שאיפותיהם המקסימליסטיות ויתפשרו ואז הכל יהיה  מצוין. זוהי כמובן הצעה נהדרת, אבל לטנגו צריך שניים. אם שני הצדדים מסכימים ליצור קואליציה זה עובד, אבל אם צד אחד בוחר לוותר בלי להשיג מראש הסכמה עם השני הוא מתרסק. יתר על כן, לעצם המוכנות לוותר יש מחיר (כי הצד השני מתחזק בביטחון שלו לגבי אפשרות הניצחון ולגבי החולשה שלנו, ומבין שהתעקשותו ואלימותו מניבות לו פירות). מעבר לזה, בקונפליקט שם, הצעה כזאת היא נאיבית כי אין את האמון ושיתוף הגורל שיכולים להביא את שני הצדדים ליצור ביניהם קואליציה לטובת שניהם. לעומת זאת, אצלנו בישראל נראה לי שבין שני הצדדים הניצים המצב עדיין הפיך, ולכן עדיין יש סיכוי כלשהו ליצור קואליציה (כלומר להגיע לפשרה מוסכמת). אם כבר הפכנו לאויבים גמורים והמצב בינינו הוא כמו מול הפלסטינאים, אזי אנחנו כבר מפורקים בין כה וכה ואין טעם בכל הדיון. אני לא חושב שזהו המצב, אבל צריך לעצור בכל מחיר את התהליך שמביא אותנו לשם. חשוב להבין שזו הצעה תועלתנית ולא רק אתית.

בנספח אגע מזווית מעט שונה בשאלה של אתיקה מול תועלת, או השלום מול האמת, בוויכוח העכשווי.

נספח: על השלום והאמת

למען האמת, כבר מזמן הפוליטיקה שלנו אינה במה לדיון אלא להתגוששות כוחנית. אבל בימים שבהם אין שיח, אזי במובן מסוים ההתגוששות הכוחנית היא צורת השיח הפוליטי והחברתי, ולמעשה זה אפילו לגיטימי. מאבק כוחות ברחובות ובעיתונות, הוצאת כספים מהמדינה ושימוש בכוח כלכלי כדי למחות ולהשפיע, הם לגמרי לגיטימיים. זהו סוג של הפגנה (במה זה שונה מחסימת כבישים, אי מתן שירותים וכדו'?). אין שום סיבה נראית לעין שאדם שלא מסכים עם התנהלותה של הממשלה ימשיך להזרים את כספיו כדי לממן אותה. יותר מכך, בהעדר שיח ענייני, ההתגוששות היא התחליף הכי פחות גרוע. ניתן לומר שזוהי הצורה שבה אנחנו משוחחים בימים אלו זה עם זה. כבר הזכרתי שבשולי המאבקים הכוחניים הללו, וללא ספק גם בזכותם, מתנהל בימים אלו גם שיח ענייני.

בימים האחרונים החל שיח חדש בתוך הצד הימני של המפה (בעיקר סביב יועז הנדל), שמדבר על כך שאמנם הרפורמה חשובה וחיובית, אבל עדיין צריך להתפשר בגלל שאסור לאפשר שסע בין שני חלקי הציבור. החשש מההתרסקות שתיארתי עומד ברקע הדברים. הקו הזה התגבש והתבטא באופן חד במוצ"ש שעברה בהפגנה שארגן יועז הנדל בגן הפעמון. כך, למשל, הרב מידן אמר שם שהוא חולם כבר שלושים שנה על הרפורמה הזאת, אבל הוא חש מחויב לוותר ולהתפשר כדי לא ליצור קרע בעם ולא לאבד את המדינה שלנו. יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר, לעומתו, דיבר בהפגנה על מגרעותיה וסכנותיה של הרפורמה עצמה, וזכה לתגובות כעוסות מהקהל. ניכר שרובם נמצאים שם כדי להשיג שלום ולא כדי לבקר את הרפורמה. בעקבות ההפגנה כתבתי לחבר טוב שלי (פעיל שמאל אקטיבי מאד) שהיא דווקא המחישה לי את עומק הפער בין המחנות. הימין כמעט כולו מצדד ברפורמה (למרות שכאמור היא בעלת מאפייני שמאל מובהקים), ואפילו החלק המתון בימין אינו שותף לחששותיו של ה'שמאל' והיה מאד רוצה שהרפורמה תתממש במלואה, אלא שהמתונים מעדיפים לוותר בגלל ובשביל השלום.

אם כן, השיח הדומיננטי בימין המתון, בהפגנה ובכלל, הוא על הצורך בפשרה בגלל השלום, ולא על מגרעותיה של הרפורמה ועל היותה קיצונית מדיי. באותה הפגנה חשתי תסכול רב, שכן הרפורמה הזאת בעייתית מאד בעיניי מצד עצמה. אני באתי לשם כדי לדרוש מיתון של הרפורמה (ושל הממשלה הזאת בכלל) מפני שהיא גרועה בעיניי ולא רק בגלל שאני צריך להתחשב באנשי שמאל, או לשמור על אחדות העם ושאר סיסמאות שמאלציות שכל כך חביבות על אנשי הציונות-הדתית. אלו טיעוני מהות (אמת, או תועלת) לעומת טיעוני השלום (האתיקה). אבל במחשבה שנייה ולאור כל מה שתיארתי כאן, קשה לזלזל גם בטיעונים שמדברים על מניעת השסע ועל חשיבות השלום. כאמור, אנחנו עלולים להיקלע להתנגשות חזיתית שתפרק את כולנו. לכן הצורך בפשרה סבירה מעוגן להערכתי קודם כל בטיעונים ענייניים (הרפורמה המוצעת היא קיצונית וגרועה). אבל חשוב למתן אותה גם מישהו מסכים לה במלואה, בגלל שגם הוא צריך להתחשב באלו שלא מסכימים לה ופוחדים מתוצאותיה. כאמור, התוצאות תהיינה רעות לשני הצדדים, ושיתוף הפעולה אינו רק צו אתי אלא יש בו גם מיקסום התועלת לכל אחד משניהם ולשניהם יחד.

ישנן טענות נכונות מאד על כך שהשמאל לא נוהג להתחשב בימין כשהעניינים היו בידיו, ופתאום עכשיו כשהוא בעמדת חולשה הוא דורש התחשבות ושיח. אמנם לא היו לא הזדמנויות רבות להתנהל כך, כי השלטון בידי הימין כבר שנים רבות, אבל כדאי להיזכר בממשלת אהוד ברק, בהתנתקות, אוסלו ושאר החלטות שהתקבלו באופן כוחני ולא שקוף, תוך שימוש דורסני בכללים ובסמכויות שנותן החוק בלי שום שיח והתחשבות בדעות אחרות. שלא לדבר על החלטות לא מעטות של בית המשפט העליון, היועמ"שים, הפרקליטות ועוד, שהתקבלו בלי סמכות ובאופן כוחני. המהפכות המשטריות והמשפטיות הדרמטיות שהם ערכו, כפי שכתב דניאל פרידמן בסקירתו הנ"ל, נעשו בצורה של חקיקה שיפוטית, שהיא חקיקה ללא שום דיון ושיח, בלי הצעת חוק מנוסחת, בלי בחירות ובלי שום הסכמה חברתית וציבורית, וכל זה נעשה לעתים בניגוד חזיתי לדברי המחוקק. היה שם הרבה פחות שיח מאשר מה שמתנהל בכנסת היום. משום מה, כעת כשהחרב מונפת לכיוונם, כל ה'צדיקים' הללו נזכרים כמה השיח נחוץ וחיוני כשמקדמים מהפכות חקיקתיות וצעדים דרסטיים. אין פלא שהתסכול בימין גדול מאד ושיש שם התמרמרות כלפי הדרישה הזאת. אבל כאמור, אם נמשיך במשחק השפן נתרסק. לכן צריך להתעלות על התסכולים הללו, כי הצדק והאמת לא שווים התרסקות. זה מתסכל ולא פייר, אבל אין לנו באמת ברירה. על כך נאמר: בכביש (החד מסלולי של משחק השפן) אל תהיה צודק, היה חכם.

[1] בעיקר באקדמיה. ראו למשל את נייר העמדה הנ"ל של נטע ברק קורן,  שמכיל ניתוח שיטתי ומאוזן של הבעיות מציג גם את התשתית העיונית שביסודן ואפילו מכיל הצעות לפתרון מאוזן יותר. בהמשך אפנה גם לנייר העמדה של דניאל פרידמן, שעקרונית מאד אוהד לרפורמה אבל ממליץ על תיקונים בפרטים. אגב, בימים האחרונים קראתי שברק קורן ועוד קבוצת משפטנים יחסית שמרניים מכמה מוסדות אקדמיים (בעיקר בר אילן והאוני' העברית) נמצאים בשיח עם יריב לוין על מודל מאוזן ושפוי יותר. בעקבות קריאת הנייר שלה גם אני תכתבתי לה כמה מהערותיי ונראה היה שיש בינינו הסכמה כמעט מלאה, אבל בגלל שהיא עוד עובדת על תיקונים היא ביקשה שהדברים לא יתפרסמו בינתיים.

[2] עריצות הרוב ועריצות השלטון זה לא בדיוק אותו דבר. עריצות הרוב היא כאשר החוק והרשות המבצעת פועלים לפי ערכי הרוב ולטובת הרוב נגד מיעוט כלשהו. עריצות השלטון לא קשורה בהכרח לערכים ולחוקים אלא גם ליחס שמקבל אזרח בודד מהשלטון. ישנן ביקורות שונות על בג"ץ שמתמקד באחד יותר מהשני או להיפך.

[3] הדברים מתחזקים עוד יותר אם מבינים שמדובר ברוב ומיעוט שונים ביחס לכל החלטה. בכל החלטה שמתקבלת במדינה (כמו גם בעיר, או בקהילה) הדעות מחולקות בין אנשים שונים. לכן בהחלטה א יש רוב מסוים נגד מיעוט מסוים אבל בהחלטה ב יש רוב של אנשים אחרים מול מיעוט של אנשים אחרים. לכן ברור שבלי הסכמה של כלל הציבור לכל ה'משחק' הזה אין כאן ציבור  אחד ואין לרוב מנדט לקבל החלטות עבור המיעוט.

[4] צאו וראו עד כמה קשה לשנות את חוקי הנשק בארה"ב, על אף התוצאות הנוראיות שלהם. הם מעוגנים בחוקה, וככאלה התהליך לשינויים דורש דרישות שלא מצליחים לעמוד בהן. כעת אפשר להבין מדוע יש בטירוף הזה גם היגיון משטרי מסוים.

[5] בתוך ספרו, שיצא בהוצאת שלם, השמרנית כמובן, שקרוי בשם הזה. שימו לב שההבחנה הזאת מאפיינת הגות שמרנית, בניגוד למצב השורר אצלנו שהאגף השמרני דווקא מתמקד בכללים ובתיאוריה ומתעלם מהמעשה. ראו על כך עוד להלן.

90 תגובות

  1. " מה קורה אם הציבור רוצה דמוקרטיה אבל השלטון לא רוצה ופועל נגד רצון משלחיו? (כבר הזכרתי שזהו בדיוק המצב כיום, למרות הסיסמאות הנבובות על רצון הציבור כפי שהובע בבחירות.)"

    איפה הזכרת זאת? אשמח לקרוא ולהשכיל

    "גדי טאוב ועמיתיו תומכי הרפורמה חוזרים וטוענים…אם אנשים ירצו דמוקרטיה היא כן תהיה, בלי קשר למערכת הכללים."

    אני מאזין רבות לטאוב, לא יודע על מי עוד אתה מדבר, אבל את טאוב לא שמעתי אומר שאם אנשים ירצו דמוקרטיה היא תהיה בלי קשר למערכת הכללים. כל הטיעון שלך בהמשך נשען על הטענה הזו והיא מגוחכת בעיניי. הם רוצים לשנות את הכללים כי הם חושבים שהדמוקרטיה תתחזק כך, לא תוחלש – והם לצד זה טוענים כנגד השמאל שהדמוקרטיה נשארת רק בזכות שהעם רוצה שתישאר ולא נגד רצונו (כך שאם ההגדרה של השמאל לדמוקרטיה היא היחידה שנכונה גם ככה אי אפשר לכפות אותה על הימין שהוא הרוב).

    "זוהי בדיוק הסיבה לכך שהתקבלה הנורמה, המוזרה על פניה, שחוות דעתו של יועץ משפטי של משרד או רשות ממשלתית היא במעמד מחייב.. "

    זה רעיון יפה אבל רק אם היועץ המשפטי נבחר על ידי הציבור, אחרת אין הגיון בכך שהוא מבטל את ההחלטות של נבחרי הציבור.

    "מאותה סיבה לא נכונה הטענה הנפוצה בקרב תומכי הרפורמה שלפיה לא פחות חשוב להגביל את כוחה של הרשות השופטת מאשר את כוחה של הרשות המבצעת."

    אני לא יודע לגבי האם לא פחות חשוב, אבל בטוח חשוב להגביל את כוחה של הרשות השופטת איכשהו ונכון לכרגע אין לה שום מגבלות. לי באופן אישי נדמה שהרפורמה היא צעד חיובי כי היא מגבילה ולו במידה מסוימת את הרשות היחידה שכרגע אין לה בלמים ואיזונים.

    "לדוגמה, במשאלים שנערכים בימים אלו עולה רוב ברור למען פשרה ברפורמה, אפילו מבין מצביעי הימין לבדם. הממשלה לא ממש מתחשבת בזה"

    זה שגוי להפליא, הממשלה כל הזמן מכוונת לפשרה ומוכנה לדבר – אבל במסגרות הראויות. לא צריך לעצור תהליך חקיקה כדי להגיע לפשרה בחוק שהוצע.

    "אין חובה חוקית להקים מקווה, אבל ההחלטה לא להקימו נראתה לשופט (החילוני) בלתי סבירה. "

    בתור אדם שחי בכפר ורדים ומאמין בתורה, גם כאן הקימו מקווה בזכות בית משפט נגד רצון המועצה – אני חושב שזו בושה שבית המשפט בכלל התערב. אם המועצה לא מעוניינת אין שום צורך לכפות עליה דבר כזה. הדוגמה עם הזבל היא מקרה קצת יותר "סביר" מה שנקרא.

    "למרות שתיאורטית יש לנו גם רשות מחוקקת ומבקרת, הכנסת, מעשית היא לא יכולה לעשות מאומה במצבים כאלה, שכן היא נמצאת תחת שליטה מוחלטת של הממשלה. "

    לא מובן לי על מה אתה ואחרים מסתמכים כשאתם אומרים שהכנסת בשליטת הממשלה. הכנסת יכולה לפרק את הממשלה…

    " נותר לנו רק בית המשפט. אבל אם אין לו סמכות מוגדרת בחוק לפסול חוקים או החלטות של הממשלה, אנחנו נשארים תחת עריצות שלטונית לא מוגבלת"

    הרפורמה, כמובן, כוללת סמכות מוגדרת בחוק לפסילת חוקים (ולא נוגעת בפסילת החלטות של הממשלה ככל שזכור לי).

    "אם הממשלה מחוקקת חוק יסוד (!) פרסונלי בעליל שמאפשר למנות שר מושחת שהורשע כמה פעמים בעבירות כלכליות להיות שר האוצר שאחראי על כספי המדינה ואין פוצה פה ומצפצף, בית המשפט מוצא את עצמו נאלץ לעמוד בפרץ."

    זו דמגוגיה מטעה, הממשלה החלה בתהליך החקיקה רק לאחר שדרעי נפסל. היות ודרעי גם ככה יכו על פי חוק לכהן כשר אין שום סיבה לבית המשפט לפסול אותו. בית המשפט החליט למצוא תירוץ לכך שאסור לו. אומר זאת כאדם שלא רוצה את דרעי כשר ובטח לא כשר אוצר, אבל יש לו מאות אלפי תומכים שהצביעו ורצו אותו כאחד.

    "בהיעדר אינטגריטי אין תוקף לחוק, ולכן החוק כבר אינו מסגרת מוסכמת לדיון."

    פה אתה טועה להערכתי, לחוק יש תוקף כל עוד העם יכול להחליף את המחוקק. חוק שלא מוצא חן בעיני העם יתוגמל בבחירות הבאות ויוחלף אם צריך. האינטגריטי של המחוקק לא חיוני כמו האינטגריטי של בית המשפט כל עוד בית המשפט לא נבחר על ידי העם בצורה ישירה או עקיפה.

    "הוא השתמש בכלים הללו גם במצבים שבהם הממשלות פעלו ברמת אינטגריטי סבירה"

    מי קבע שרמת האינטגריטי של הממשלה סבירה? הרי בית המשפט קבע שהיא לא סבירה…תראה איזה פרדוקס בחרת לעצמך בניסוח הזה.

    "כפי שציינתי, יש רוב מוצק בציבור נגד הניסוחים הקיצוניים של הרפורמה, אבל הממשלה פועלת נגד הציבור, ואפילו נגד מצביעיה, בטענה שהיא נבחרה כדין."

    איפה ציינת את זה ועל מה אתה מבסס את זה?

    "או כל התפרעות אחרת של קואליציית הזוועה הזאת"

    קואליציית זוועה במאמר שמתיימר לא לתפוס עמדה…?

    בסופו של דבר אם השמאל ירצה להתפשר אז נוכל להגיע להסכמות רחבות, אבל אם לא הוא ייאלץ לאכול את התבשיל שהוא עצמו בישל. לא ייתכן שהימין יתקפל פה כי אז באמת אין טעם בבחירות בכלל, הממשלה הזו מבצעת את רצון בוחריה גם אם נדמה לך שהיא הלכה רחוק מדי.

    1. אני מקווה שתוכל להתבונן בסוגיות באופן ישר ולא מגמתי, אחרת הדיון מיותר.
      1. הזכרתי זאת למעלה כאן בטור, כשדיברת יעל הסקרים שמראים שרוב בוחרי הליכוד גם מתנגדים לקצב ולהיקף של הרפורמה. בוודאי רוב הציבור הכללי בארץ. לכן הישענות על רצון הרוב בבחירות היא תירוץ עלוב.
      2. שמעתי אותו אתמול אומר זאת. הדמוקרטיה לא תתחזק כך אלא שלטון הרוב. הסברתי שכאן הטעות שלהם: שלטון הרוב כשלעצמו אינו דמוקרטיה.
      3. יש היגיון שהיעץ יבטל החלטות. השאלה מיהו וכיצד הוא נבחר היא שאלה טובה שלא עסקתי בה. רק אזכיר את מה שכתבתי בטור 534 על הרפורמה, שהשילוב של משרות אמון עם ההנחייה שחווה"ד לא מחייבת הוא מופרך ומיותר.
      4. בהחלט יש מגבלות על הרשות השופטת, ומעבר לזה אין בדל ספק שהיא מגבילה את עצמה בצורה מאד חזקה. צריך רק להסתכל על העובדות ולא על התעמולה.
      5. ראה 1. כבר הסברתי בטור שהשיח לא יכול להתנהל עם האופוזיציה. לכן המוכנות לשיח לא יכולה להיות רק הצהרה.
      6. הדוגמאות הללו באו לחדד את הנקודה. אם לדעתך פסה"ד על המקווה שגוי זה לא רלוונטי.
      7. הטיעון על עצמאותה של הכנסת הוא היתממות מופרכת. כבר עמדו על כך רבים. כשיש משמעת קואליציונית וכל המינויים של ח"כים לתפקידים (גם בכנסת עצמה, כמו בוועדות) באים מהממשלה וראשה יש תלות מוחלטת. הכנסת כמובן יכולה לפזר את הממשלה, זה כמו לומר שהממשלה יכולה להתפטר לכ היא לא כל יכולה.
      8. יש לנו ויכוח על תוקפו של החוק בלי אינטגריטי. אתה אומר שכל עוד העם יכול להחליף את המחוקק יש לו סמכות. אבל זו הטעות שעליה אני מדבר. אתה מניח ששלטון הרוב הוא דמוקרטיה, ולכן היכולת של הרוב להחליף את השלטון היא ערובה מספיקה לתקפותו של החוק. על כך גופא טענתי שזה לא נכון. טעות לוגית.
      9. רמת האינטגריטי לא נקבעת על ידי מישהו. היא עובדה. עצם העובדה שאתה מגדיר אינטגריטי דרך הכללים מספספת את כל הנקודה. טענתי היא שהאינטגריטי הוא מעבר לכללים. זה כמו לומר שמרי אזרחי מוצדק רק כשהממשלה או הכנסת יקבעו שיש לו הצדקה. אחרת מי יקבע שיש הצדקה למרי אזרחי?! טעות לוגית.
      10. המאמר לגמרי תופס עמדה. נראה שלא הבנת את מה שכתבתי. מדובר בקואליציית זוועה, וזאת גם בלי קשר לרפורמה ולדעתי עליה. זה כבר הוסבר בטורים אחרים.
      11. השמאל לא יאכל את התבשיל שהוא בישל (וזה אכן נכון, כפי שכתבתי). כולנו נאכל אותו. המדינה הסכנת התפרקות גמורה, וכבר היום יש תהליכים לא הפיכים כלכלית וחברתית. מי שלא רואה זאת הוא עיוור או מסומם.

      1. "רוב בוחרי הליכוד גם מתנגדים לקצב ולהיקף של הרפורמה"

        אבל הוא עדיין רוצה רפורמה, לכן הנקודה שלך ממש לא נכונה. הרפורמה נדרשה על ידי בוחרי הממשלה הזו והיא מבצעת, אם היא מבצעת שונה ממה שחלק מהמצביעים רוצים זה רק מפני שאין דרך לקלוע בול לכל המצביעים. יש מצביעים ליכוד שרוצים רפורמה חזקה יותר, יש מצביעי סמוטריץ' שרוצים רפורמה חזקה יותר וכן הלאה.

        "בהחלט יש מגבלות על הרשות השופטת"

        מה המגבלות, אנא ספר לי על אחת.

        "הטיעון על עצמאותה של הכנסת"

        לא טענתי שהכנסת עצמאית, רק טענתי שהשליטה היא הדדית. הממשלה והכנסת שולטות זו בזו, אין לאחת עדיפות על השנייה. משמעת קואליציונית עובדת רק עד גבול מסוים כמו כל דבר אחר בקואליציה.

        "רמת האינטגריטי לא נקבעת על ידי מישהו. היא עובדה."

        תצביע לי על העובדה הזו או משהו שמוכיח אותה כי אני לא מוצא אינטגריטי כדבר עובדתי. אני מבין שזה מעבר לכללים, אבל אתה מדבר בצורה עמומה בהקשר הזה, אם זה עמום אז זה נתון לפרשנות אבל אין ספק שייתכן ופספסתי משהו.

        1. נראה לי שאין טעם להמשיך. אתה סתם מתעקש. אז הרי הערותיי, ואסיים בזה.

          גם אני רוצה רפורמה. אז מה? הליכוד פועל נגד דעת בוחריו שרוצים הידברות והאטה. בהחלט אפשר לקלוע לדעתם. בקלות רבה.

          המגבלות על הרשות השופטת הן החוק והמגבלות שהטילה על עצמה. הרבה יותר מגבלות מאשר על הממשלה ש'ובעת לעצמה את החוק. כך למשל הרשות השופטת לא משתמשת בעילת הסבירות לבטל חוקים אלא רק החלטות מנהליות.

          הכנסת משועבדת לממשלה. כך למשל ראש הממשלה קובע את כל האיושים של תפקידים גם בכנסת. כמובן שפורמלית ראש הממשלה וחברי הממשלה הם חברי כנסת אז אתה יכול לשחק במילים כמה שתרצה.

          זהו. סיימתי.

          1. תודה על התשובות המפורטות ובהצלחה לכולנו בתקופה הקשה הזו.

            1. ביבי רוצה להימלט מבית האסורים ולכן מנסה לפרק את מדינת ישראל.
              כל ההפיכה המשטרית היא כלי לשחרר אותו מהדין.
              אני חושב שאסור להתפשר איתו כלום
              מרמה שוחד והפרת אמונים לא מתאים לאומה שתפקידה להיות (מתישהו) אור לגויים

              1. וזה כל כך ברור. יכול להיות שיש כאלו שבאמת תומכים ברפורמה (לוין, רוטמן), אבל בברור ביבי רק רוצה דבר אחד.

          2. אני משוכנע שבוחרי הליכוד תומכים ברפורמה. זו דרכם של עורכי הסקרים לשאול את השאלות כך שהסקר ישיג את התוצאה הרצויה ( גם את זה קראתי אצל נדב שנרב). מישהוא הזמין את הסקר הזה . הם לא עובדים בחינם. אין שום הגיון לבחור ממשלה שלא תוכל לקבל שום החלטה משמעותית כי בג"ץ יסנדל אותה .

            יכול להיות שגם חלק מהנסקרים שטענו שהם מתנגדים לרפורמה משקרים ביחס למי הם בחרו בו בשביל להנדס תודעה ( ככה עשו בוחרי הליכוד למדגם הטלוויזיה של הבחירות ב 2019 עד כדי כך שמינה צמח ,כך נדמה לי,הודיעה שהיא תתפטר). בינתיים אני רואה שלאנשי השמאל אין שום מעצורים והם מאיימים לשרוף את המועדון. זה כסף קטן לעומת זה.

            חוץ מזה ממתי רצון הבוחרים עניין את השמאל ? אני זוכר את המשאל של שרון בקרב מתפקדי הליכוד ( שמן הסתם שיקף היטב את רצון בוחרי הליכוד). הוא צפצף עליו לקול תשואות ההשמאל על מנהיגות ובלה בלה בלה….

            ובכלל אני לא רואה איך אפשר להיכנע לבריונות ולאלימות של המוחים הללו שבעצם חשפו שהם לא מוכנים לתת אמון בשלטון שנבחר בבחירות הוגנות. אם הימין היה הוגן וכיבד את הפסיקות של בג"ץ ( למרות שבברור אין לו אמון בו) והיה מוכן לחכות לקלפי כדי לשנות את המצב אז לשמאל מותר לא לתת אמון ? מה שייך להיכנע פה בכלל ? שלושת הרכיבים של : 1. הרכב הוועדה לבחירת שופטים ( שאין מה לשופטים לחפש שם בכלל) 2. פסקת התגברות ברוב 61 , ו – 3. ביטול מעמד היועצים המשפטיים שנלקח בכח ע"י בג"ץ הם חיוניים . חבל שנתקעת בירוחם עם ראש עיר מושחת. פשוט היית צריך לעזוב אם לא הצליחו הדרכים הרגילות ( ובלי איומים וצעקות. בשקט) . אסור להיות בחברת אנשים שבוחרים מישהוא כזה.

            מה שקורה פה זה פשוט יותר מדיי חוסר אמון בנבחרי ציבור. שזה פשוט חוסר אמון בציבור כולו. מי שלא מאמין שיעזוב ובלי איומים והפחדות. יופי שאתה חושב שזו קואליציית זוועה ( אבל את הערבים הישרים החרוצים היעילים מכניסי המיסים וממלאי שורות צה"ל אתה מחבב. נו שוין). זה נראה לך הגיוני לשלוט בה בכוח הזרוע והאיומים ? אתה צריך ללכת למקום אחר ( קנדה יהיה טוב לך ) אם אתה ככה חושב באמת. ובכל מקרה אם זה המצב שהשמאל לא נותן אמון בימין וחושב שהוא רק מחכה לפגוע בו , אז מסתבר שהוא רימה כל הזמן הזה מקום המדינה את הימין ,בכך שנתן לו לחשוב שגם לו יש סיכוי לקחת חלק בהנהגת המדינה. ולמעשה הוא שיעבד אותו. אז באיזה הגיון יש פה מקום לאיזשהוא וויתור ? גם לי כואב מאוד לראות את שער הדולר עולה אבל איזו אופציה יש פה ? איך מישהוא יכול לספר לי סיפורים שאנחנו אחים כשהאנשים הללו בכלל לא רואים אותנו ? זו התנהגות של זרים ( די בדומה למנדט הבריטי אם חושבים על כך. במיוחד בענייני הגנה על המתנחלים . לא מגינים עליהם כמו שצריך אבל מופיעים כשהם באים להגן על עצמם בכוחות עצמם)

            תגיד לי באמת מה חושב שצריך לעשות . ככה אתה היית מתנהג עם מישהוא שמרמה אותך ועושה לך מניפולציות בכל מילה שהוא מוציא מהפה ? ככל הידוע לי עם אטימות ניתן להתמודד בשתי דרכים : או באטימות נגדית ( כלומר מאבק כוחני) או בהתעלמות והתנתקות – שזה מה שהחרדים בחרו לעשות ל]פני שנות דור. כנראה שהמנהיגים שלהם כבר קלטו אז מה המשמעות של המנטליות הקומוניסטית וזה הסיבה למה הם היום משקרים בכל מילה שלהם כשהם באים במגע עם מישהוא מבחוץ ( נכנסים ל מוד הדברור של הציבור החרדי). עם אטימות ( מניפולציות) א"א להתמודד אלא רק באטימות ( מניפולציות נגדיות) במקרה שלא ניתן להתנתק. הם ( החרדים תושבי הארץ) האמינו שהחופשיים הם אנשים הגונים ( ככה אמר אחד מאדמורי גור נדמה לי ) ולכן הם אז כן שיתפו פעולה עם הציונים ( במלחמת העצמאות למשל) . אבל אח"כ התברר שלא ( גילוח הפיאות שאחרי קום המדינה) . אז יופי שיש כבר כמה שבצד השני שמתעוררים מהאטימות אבל לא נראה לי כרגע שהם מייצגים את הציבור שלהם בעוד שבימין כולם מוכנים להידבר ולא בשביל פשרה אלא בשביל להגיע לאמת . נתפשר על חצי אמון ?

            הרי באמת אף אחד לא מנסה לפגוע בזכויות של מישהוא ( ולא. כפיית חשיפת ילדים בבית הספר למיניות הומוסקסאולית כשהוריהם אינם מעוניינים בכך זו לא זכות נשמגיעה להומואים) . רוצים בעיקר למנוע את הכפייה הפרוגרסיבית שהייתה עד עכשיו ולשמור על הסטטוס קוו בענייני דת . והיחידים שזכויות שלו ייפגעו אלה הערבים שלא מגיעות להם שום זכויות היות ואין להם שום חובות וחוץ מזה שלנו הם לא היו נותנים שום זכויות מהסוג הזה אם אנחנו היינו תחת שלטונם ( אני מדבר כמובן על שלילת אזרחות מהציבור הערבי והסרת הריבונות הישראלית מהכפרים שלהם) וחוץ מזה הם סוג של גיס חמישי בפוטנציאל ( כפי שראינו בפרעות תשפ"א) , או "זכויות הפלשתינאים" שהם עם אויב ועוין מוצהר שמשלם לחייליו ההורגים ביהודים ( ומשום מה רובם איכשהוא תמיד "חפים מפשע").

            אלה הנושאים הבוערים שעומדים על הפרק. איך ממשלה תוכל לקבל החלטה ערכית ומבצעית ( כמו למשל הקמת יחידה מסוג 101 שתבצע פעולות נקם בכפרים ערביים על פיגעים אצלנו). אני יכול הבין את מי שמתנגד להשתתף בפעולות כאלו מטעמי מוסר ( ולא אכפה זאת עליו) אבל גם להחלטה כזו יש הגיום מוסרי . מותר לי לחשוב אחרת שיש פה מלחמה בין קולקטיבים ושאין פה חפים מפשע. ומותר לי ליישם את ההחלטה הזו. באיזו קונסטלציה של פשרה אתה רואהאת בג"ץ מאפשר כזה דבר באטמוספירה האקדמאית והמשפטנית הקיימת ( אפילו אם כולם יהיו מהר עציון) ?

            1. האם ייתכן שלפעמים כשמערכת קיימת הושחתה ונתעוותה ללא הכר, הפיתרון הכי טוב זה דווקא להפסיק את המשחק, ולהתחיל מדף חלק ונקי – דף דמוקרטי אמיתי של שלטון הרוב שיכול באמת לעשות את מה שהוא רוצה?
              ואז בתור הרוב ובעל הסמכות הלגיטימי, הרוב יכול לכונן חוקי משחק חדשים שהוא בחר בהם,מתוך דיאלוג עם המיעוט ובלי פחד משחקן חזק מדי שלא יוותר ויגנוב לו (הרי בסוף הם צמאים ללגיטימציה ולהסכמה רחבה).
              יש יותר מאינדיקציה שלפחות רוטמן רוצה חוקה שתהיה דומה לארה"ב מבחינת זכויות הפרט והקניין. כשיש לך בימ"ש פוליטי כ"כ אין לזה ערך, הפרשנות שלהם תהיה הפוכה לגמרי (למשל הזכויות ה'קניין' הן של הלקוח נגד בעל העסק למשל, נושא שרוטמן עסק בו ישירות)
              הגיוני בעיניי שככה כוננו חוקה במדינות/רפובליקות חדשות, לא השאירו את השלטון הדיקטטורי הישן ורק הגבילו את סמכויותיו, כי הבינו שזה לא יוכל לעבוד, התחילו חדש ומתוך הפתרון הזה הגיעו בסוף להסכמה די רחבה גם עם האצולה הישנה

              1. מבחינת זכויות הפרט והקנין אולי. כי משום מה, יש זיהוי בין דתיים לאומיים וקפיטליזם נוסח ארה"ב שאינני בטוח מאין הגיע.
                מבחינת שוויון בין בני אדם, פחות.

  2. באמת עיקר הבעיה היא הפרוגרסיביות ( חוסר האמת . חוסר באינטגריטי. פרשנות תכליתית של החוק) של העולם המשפטי והאקדמי. במצב הנוכחי זה רק הולך ונהיה גרוע יותר ללא קשר להתננהגות איזהשהיא ממשלה.
    אני מביא פה ציטוט של נדב שנרב מאתר הפייסבוק שלו ( שאני די מסכים לכל דבר שהוא כותב שם) :

    "שאלני Nir Shvalb "האם אתה תומך ברפורמה (המשפטית) במלואה?". חשבתי לנצל שאלה זו כדי להעלות כמה נקודות שהתחדדו אצלי בשבועות האחרונים.
    1. אינני מכיר את פרטי הרפורמה "במלואה" ואפילו לו הייתי מכיר, אני חסר את הנסיון וההבנה שיאפשרו לי לשפוט את פרטיה. גם מי שתומך ביציאה למלחמה מסוימת, אפילו אחד מן הפוליטיקאים שהחליטו על היציאה למלחמה, לא בהכרח מעניק בכך את תמיכתו לתמרון של חטיבה X במסגרת מבצע Y. כמו רוב האנשים שיש להם דעה בנושא, אני יכול להתייחס בעיקר לעקרונות.
    2. העיקרון הראשי: ריבונות היא אחת, והיא חייבת להישאר בידי העם באמצעות נציגיו הנבחרים. דוגמה שנתתי בכמה וויכוחים: נניח שמציעים מחר הסכם שלום עם עיראק תמורת שריפת כל היערות בישראל. הממשלה מעוניינת בהסכם, בג"ץ פוסל אותו בגלל פגיעה בזכות השכבות החלשות לנופש או בגלל פליטת פחמן דו חמצני או מה שלא תרצו. מנסים להגיע לפשרה במנגנונים שונים ולא מצליחים. בידי מי המלה האחרונה? למוסד הזה, זה שבידו המלה האחרונה, קוראים ריבון.
    בעיני, מי שסבור שהמלה האחרונה בוויכוח כזה אמורה להיות אצל 15 אנשים שנבחרו על ידי ועדה (שבקושי רב, רק לאחרונה, השיגו נבחרי הציבור חלק משמעותי בה), אנשים שאי אפשר לפטר ושאינם חייבים לתת דין וחשבון לציבור, הוא תומך דיקטטורה חסר עכבות, וכל האבחנות של האדונים חודק ורז מתאימות לו אחד לאחד. בסופו של יום, לאחר כל מנגנוני האיזונים והבלמים שהם באמת ראויים וחשובים, אי אפשר להתחמק משאלות כאלו, ואם הדוגמה שנתתי לא מוצלחת תוכלו בקלות להמציא עשר כמוה בעצמכם. לדעתי, רסטורציה של שיטת ממשל סבירה, לאחר ההפיכה הזוחלת של ברק, חייבת להבטיח את הנקודה הפשוטה הזו.
    3. מהירות השינוי היא אכן בעיה. גם שינויים חשובים ומבורכים עדיף לעשותם במקסימום הסכמה ובשלבים. לכל צעד במערכת מורכבת יש תמיד השלכות בלתי צפויות, ועדיף לתת למערכת להתמודד עם שינויים קמעוניים, לא סיטונאיים.
    בנסיבות הנוכחיות, בהן הצד מתנגד הרפורמה נמצא באקסטזה מתלהמת, לא נראה שיש עם מי לדבר או על מה לדבר, אבל זוהי כמובן נקודת הראות שלי שהיא אולי שגויה או מוטה. לו הייתי פוליטיקאי, ולו הייתי חושב שיש איזה שהוא פרטנר לשיח, הייתי מציע שינוי בהדברות ולאורך זמן אבל על בסיס אחד: רסטורציה מיידית של המצב החוקתי במדינת ישראל לשנת 1992 או, השד יודע מתי – לתקופה שלפני תחילת ההפיכה של ברק, כולל ביטול (זמני לפחות) של חוקי היסוד או של מעמד היסוד שלהם. אתה לא עושה משא ומתן עם מי שגנב ממך כשהכסף עדיין בכיסו. ישראל 1992 היא דבר שכולנו מכירים, מי שחושב שבתקופה זו הייתה כאן דיקטטורה או מדינה סמכותנית נוסח פוטין הוא איש הזוי, זו יכולה להיות נקודת התחלה סבירה.
    4. בעיה גדולה נוספת – קשה הרבה יותר לפתרון – היא החרות הפרשנית שנטלו לעצמם השופטים. בחוגים המשפטיים, ובעולם המשפט האקדמי, התובנה לפיה לשופטים שמורה הזכות ל"פרשנות תכליתית", כלומר לפרשנות שקרית של מלות החוק על פי האינטרס החברתי כפי שהוא נראה בעיניהם, היא מושכל ראשון. במצב הזה אין בעצם משמעות לשום חוק, חוקה או הסדר חוקתי – כל אלו הם אוספי מלים שהשופטים לא יהססו להעניק להם פשר כוזב באופן שאינו מוגבל על ידי כללי השפה או הלוגיקה, בעיניהם זהו מיצויו העילאי של תפקיד השופט. מה עושים אינני יודע, אבל אי אפשר להתעלם מן הפיל שבחדר "

    באמת עיקר הבעיה היא הפרוגרסיביות ( חוסר האמת . חוסר באינטגריטי. פרשנות תכליתי) של העולם המשפטי והאקדמי

    1. מעבר לאובססיית הפרוגרסיביות שלך שכבר הופיעה כאן, אם אתה מביא את הדברים הללו כאן כנראה לא קראת את הטור. מציע שתקרא אותו לפני שאתה מגיב אליו. הטור כולו הוא מענה לטענות הללו (שאני מסכים לרובן).

      1. קראתי היטב כל מילה. הדגש הוא בסעיף 4 שלו. זאת הבעייה עם קיום של כללים ולכן אסור שתהיה כאן חוקה. לא משנה מה יהיה כתוב בה . הם יפרשו אותה לפי האג'נדה שלהם. יש לשים לב שזו בעייה של העולם המשפטי בכלל. בקיצור הטענה היא שלעולם המשפטי ככלל אין אינטגריטי בשפתך. מדוע הם כל כך מקדשים את הכללים והחוקים ? זה בגלל ריקנות. כלומר ברגע שגם מושגי הצדק נהייים רלטיביים וגם אין צדק אובייקטיבי ( כמו אמת אובייקטיבית) ממילא הדבר היחיד שקיים אלו החוקים והכללים הריקים. ממילא בעולם הזה אין מקום רק להתנגשויות כוחניות (לא פלא שהשמאל בכלל לא מוכנים להקשיב). צריך למנות שופטים מחוץ למערכת הזאת ( שילמדו דיני ראיות ואת ספר החוקים. אבל שישפטו לפי תחושת הצדק הטבעית. ושייבחרו ישירות ע"י העם ל4 שנים כמו הרשות המחוקקת)

        1. זה הטיעון המוכר והידוע, ואני מסכים לו חלקית. השאלה האם תהיה או לא תהיה חוקה והאם היא אפשרית אינה חשובה לדיון. טענתי היא שצריכים להיות כללים שמסדירים את היחס בין הרשויות אבל לא די בהם וצריך אינטגריטי. אגב, בהיעדר כללים כאלה ביהמ"ש ישתולל יותר. וגם עם חוקה צריך אינטגריטי.
          לכן עצם העובדה שאתה או הוא מתנגדים לחוקה אומרת שיש לך אמון בביהמ"ש שהוא פועל לפי החוקה ובלעדיה הוא לא יעשה כלום.

          1. אין לי שום אמון בבית המשפט היום ( בגלל היושבים בו) ואני יודע שהוא ימשיך לחוקק גם בלי חוקה. אם תהיה חוקה המצב פשוט יהיה עוד יותר גרוע (אם זה אפשרי בכלל) ויתן להם עוד יותר תעוזה ותנופה. למרות שאתה מן הסתם מסכים לדבריי ( לא יודע למה חלקית) אני מפנה פהלפוסט הזה של נדב שנרב שמתאר את זה יפה מאוד :

            "האם פוליטיזציה של מערכת המשפט היא דבר רע? כמו כל שאלה מן הסוג הזה, התשובה תלויה בשאלה אחרת: מהן האלטרנטיבות.
            חשבו על נגיד בנק ישראל. יציבות המטבע והשוק המוניטרי חשובה לממשלה, ומאידך, לפוליטיקאים יש תמיד תמריץ לפגוע ביציבות הזו ולהדפיס כסף בלי חשבון כדי להיענות ללחצים מקומיים. על מנת להשיג את טובת הכלל הפוליטיקאים (בכל העולם המערבי) עושים מעין תרגיל נגד עצמם. הם לוקחים אדם שניתן לסמוך עליו, ממנים אותו לנגיד הבנק, משלמים את משכורתו אבל מוותרים מרצונם על סמכויות הפיקוח עליו. יש לשיטה הזו המון יתרונות: היא משחררת את הפוליטיקאי מלחצי הציבור (הוא יכול להתלונן על הנגיד שהעלה את הריבית ולרחוץ בניקיון כפיו), היא משדרת לעולם, ולמשקיעי חוץ, שיש כאן אנשים רציניים שישמרו על ערך המטבע – נפלא.
            לא רק בנקים מרכזיים. בכל העולם נוצרו לאורך השנים המון "משרות אמון" כאלו: שופטים, אקדמאים, אמנים, מבקר המדינה – אנשים שמקבלים משכורת או מלגה כדי שימלאו משימה, אבל ניתן להם חופש גמור או כמעט גמור לבחור את האופן בו ימלאו את המשימה הזו בתוך הגדרה מאד רחבה של יעדים כלליים.
            אז מה נעשה אם נגיד בנק ישראל יתחיל לשחק עם הריבית לצרכיו האישיים, או לצרכי חבריו? מה נאמר אם הוא יודיע לממשלה שהריבית במשק עולה ל 20% אלא אם כן בונים גשר מצפת לטבריה? כאשר נותנים לנגיד את המפתחות, מניחים שהוא אדם מספיק נאמן, מספיק הגון, אחד שניתן לסמוך עליו. אם לא נמצא אדם כזה יהיה צורך, עם כל הצער והכאב והחסרונות שבדבר, להחזיר את החלטות הריבית לשר האוצר או לראש הממשלה. זה יהיה שינוי גדול לרעה ביחס למצב הקיים, אבל עדיין עדיף על הפקדת משרת אמון בידיו של איש לא נאמן.
            זהו, לדעתי, הכיוון שעולמנו הולך אליו. האליטות של העולם המערבי מפסיקות להיות נאמנות. הרעיון של משרת ציבור אשר, למרות שיש לו חופש פעולה, נצמד לתפקיד שהוגדר לו, הולך ומתאדה, הולך וגווע. לא מדובר על שחיתות במובנה הקלאסי, של פעולה למען אינטרס עצמי או לקיחת שוחד, אלא על הזניה פוליטית של המקצוע ופרשנות חפשית של ה"משימה" המקצועית, פרשנות שאינה מתחשבת בכוונת מי שיצר את המשרה ומממן את משכורתך.
            השופטים והפקולטות למשפטים נתנו את הטון בתהליך הזה. מאז שנות הששים הם הולכים ומתנערים מהתפקיד למענו משלמים להם – לשפוט בין אנשים על פי לשון החוק – ומדבר עוד יותר בסיסי: מהמחויבות לכללי הלשון ולפרשנות בתום לב. כל הדיבורים על "פרשנות תכליתית", "הגדרה מרחיבה" וכיוצא בהם, הפכו למלות קוד שמשמעותן: אנחנו נעשה במלות החוק כרצוננו, בלי להתחשב במשמעותן הפשוטה וללא תום לב, כדי להניע את החברה מנקודה א', בה היא מצויה היום, לנקודה ב', בה אנו מעוניינים שהיא תהיה. המערכות המשפטיות הופכות את עצמן למערכות שלטוניות העוסקות בהנדסה חברתית, והפקולטות למשפטים מריעות להם, שהרי מי הוא ומה הוא "סתם שופט", סתם אדם נאמן העושה את העבודה למענה משלמים לו?
            שימו לב לאחד הטיעונים המרכזיים בוויכוח שמתנהל כעת: "בישראל אין חוקה". צריך חוקה, כך מתברר. מעניין. מדוע איש אינו מדבר על השאלה מה יהיה כתוב בחוקה הזו? היום בן גביר וסמוטריץ' בשלטון, אתם לא חוששים? לא מפחיד אתכם שיכנסו לחוקה רעיונות תאולוגיים, לאומניים, יהודוצנטריים, שיכבלו את מדינת ישראל לדורי דורות? כמובן שלא. למשפטנים לא אכפת תכנה של החוקה, כל זמן שתישאר להם האפשרות לפרש את מילותיה כפי שמתחשק להם. לפוליטיקאים אין סיכוי: כמו שחקן שחמט גרוע שמשחק מול רב אמן, הצד השני יסתייע גם במהלכים שלהם בדרך לנצחון. המשפטנים זקוקים לעקרון שיתיר להם לפסול כל החלטה שלטונית על בסיס פרשנותם למסמך. לא אכפת להם בכלל מה יהיה כתוב בו, מפני שהם איבדו את מחויבותם לפרשנות של מלים בתום לב. הם יפרשו את המסמך כרצונם.
            המגמה הכללית נראית בעייתית מאד. ברבות הימים, אני חושש שכל הקונספט של משרות אמון יאבד מן העולם. זה עצוב, כי החברה מצליחה הרבה יותר עם נגיד בנק עצמאי, שופטים עצמאיים וכן הלאה, אבל רמת המוסר האישי הנדרשת מאדם בתפקיד כזה הולכת ונהיית יקרת המציאות, התקשורת והחלקים הרלוונטיים באקדמיה רוחשים לה כמעט רק בוז. בסופו של תהליך – מדובר בתהליך עולמי, לאו דווקא ישראלי, ואני מניח שהטרנד יגיע אלינו מבחוץ – לא יהיה מנוס מרציעת אזניהן של האליטות המשתחצות הללו אל מזוזת האמון הציבורי, מהעמדת שופטים ונגידים לבחירה או מפיקוח פוליטי צמוד עליהם. פוליטיזציה היא גרועה, רודנות או אנרכיה – גרועים ממנה."

  3. וביחס להתנגשויות הרשויות דווקא יש לו פתרון :

    "טוב, בואו נדבר על תרחיש יום הדין – התנגשות הרשויות.
    בגדול, זוהי סיטואציה בה הממשלה והכנסת מקבלות החלטה או חוק שלבג"ץ (לשיטתם, לפי החוקים האחרים שהם חוקקו) אין סמכות לחלוק עליה, ואילו בג"ץ מקבל החלטה הפוכה. כעת מגיעה השאלה האמיתית: למי יצייתו אלו שבידם כח הכפייה האלים, כלומר מפקדי הצבא והמשטרה.
    אני חושב שאין מה לפחד מרגע כזה. להיפך – צריך לשאוף אליו, ואם וכאשר הוא יגיע, ומפקדי כחות הביטחון יצייתו לבג"ץ, יש להכנע להם מייד. שום מלחמת אזרחים אינה דרושה ואינה נצרכת.
    למה? כי התוצאה תהיה קטלנית מבחינתם. סיטואציה כזו תחשוף את המצב לאשורו: לכל אחד יהיה ברור שמדינת ישראל היא דיקטטורה צבאית המנוהלת בידי אליטה לא נבחרת, וכי המשחק הפוליטי הוא פאסאדה המסתירה מאחוריה את השליטים האמתיים, המשפטנים. זה יעביר אליהם את האחריות הציבורית – מעתה כל פוליטיקאי שהוא, בכל מצב שהוא, נכון או לא נכון, יאשים את הבג"ץ בכל כשלון, והצבור יתחיל לבקש מהם, לא מהממשלה, תשובות. אנשים יבינו שהשאלה הפוליטית המרכזית בישראל איננה הרוב בכנסת אלא הרכבם של שופטי בג"ץ, וכל התעלולים הפוליטיים יפנו מעתה לשם. קשה לי להאמין שהמשפטנים יהיו מסוגלים לעמוד לאורך זמן בהשלכות של חשיפה כזו, יכול להיות שאפילו הם יבינו זאת ברגע האמת וייסוגו.
    הטריק בהפיכה החוקתית של ברק היה לתת לאזרחי ישראל את האשליה לפיה הם חיים במדינה בה מתקבלות החלטות על פי הצבעת רוב לפי כללים מסוימים, כאשר למען האמת סמכויות השלטון האמתיות נחמסות והולכות לטובת מערכת בלתי נבחרת של משפטנים. הטיעון הבסיסי היה כי בג"ץ אינו שולט, הוא רק מכריע בסתירות בין חוקים שונים שקיבלה הכנסת, ו"אם הם לא רוצים שישנו את החוק". ובכן – הגיע הזמן לגלות מה קורה כאשר הם באמת לא רוצים ובאמת משנים את החוק. במקרה הגרוע ביותר המצב העובדתי פשוט ייחשף לעין כל, הרבה יותר טוב מהסיטואציה הקודמת. אין לנו שום דבר להפסיד כאן. תנו לשמאלנים לנצח. פירוס מלך אפירוס ישמח להשכיר להם כמה פילים מיותרים."

    גם אני חשבתי על משהוא בכיוון. אני חשבתי שלא תהיה מלחמת אזרחים כי לימנים אין כוח להילחם בכל משוגע. הם מעדיפים לשמור את הכוחות למלחמה נגד הערבים ולא למלחמה על שלטון ריק מתוכן על קבוצה משוגעת שלא רוצה בו.

    1. שיהיה לכולנו בהצלחה. אם יש הרבה משוגעים כאלה מבין תומכי הרפורמה (ונראה שיש), אזי מצבנו באמת חמור עד אבוד.

      1. אולי זה לא ברור מהתגובה אבל זה שוב של נדב שנרב מהאתר שלו. אם הוא משוגע בעיניך אז מי לא.

        1. טקסט נפלא. נהניתי מאוד לקרוא. למדתי הרבה. אבל יש לי כמה הערות.
          ראשית, זה לא נכון להגיד שאפשר לשנות את הכללים לשינוי חוקה ברוב רגיל. זו הייתה ליבת הדיון בבג״ץ המזרחי. הכללים לשינוי יכולים להיות משוריינים כמו ששאר החוקה משוריין. אולי תמצא עניין במה שמישאל חשין הזכיר שם בהקשר לבעיה הדתית של ההגבלה העצמית: בריאת אבן שאלוהים לא יכול להרים.

          שנית, אתה מדבר בהתחלה על הקוגניציה של האופוזיציה.. הם לא מספיק חכמים להתעמק.. האמת שזו לא בעיה של חוכמה והעמקה, אלא בעיה של מוטיבציה. כנראה יאיר לפיד לא באמת חושש ממלחמת אזרחים שבה יילקח לצינוק, ולכן המוטיבציות שלו הן עדיין ברמה הגבוהה ביותר של פירמידת מאסלו. כלומר להיות ראש ממשלה. הוא רוצה שביבי ייכשל, שהממשלה תיפול, שיהיה כאוס.

          שלישית, אני מתעב את הרפורמה באופן קיצוני, אבל הייתי בסדר עם לקבל את פשרת שנרב ולחזור לתקופת ביניים ל-1992 ללא אפשרות לביטול חוקים למען זכויות אדם. מה שמפחיד אותי זה מינוי שופטים שמירי רגב, דרעי וגולדקנופף אוהבים וכמו המינוי של יוסי שלי לראש הלמ״ס. זו תהיה השתלטות של החרדים ומרכז הליכוד על מערכת המשפט בישראל. הייתי חי בסדר עם מערכת משפט שכל השופטים שלה בוגרי ישיבת הר עציון אבל לא עם שופטים חרדיים, שופטים תלמידי הרב טל (כמו שמחה רוטמן) או שופטים שהומלצו על ידי מרכז הליכוד.

          1. לא הבנתי את הטענה. הרי הסברתי שגם את חוקי השריון אפשר לשנות. כל מצב משפטי ניתן לשינוי ברוב של 2 נגד 1, ואין שום דרך פורמלית לעצור זאת למעט אקטיביזם של בג"ץ (שספק אם יעבוד. משחק השפן).

            אני מתרשם שהם לא מאורות גדולים, ובטח לא בליגה של מתנגדיהם. אבל זה לא העיקר. בשביל זה יש יועצים, שעומדים לרשותם באלפים (כל אלו שמתנגדים לרפורמה, וגם עושים עבודה על כך). הבעיה העיקרית היא שהם לא עושים שיעורי בית והם לא רציניים. אין עם מי לדבר באופוזיציה. הם יודעים רק לרקוד על השולחנות ולזעוק חמס.

            אני חש כמוך. הבעיה היא שהם חלק מהציבור, ולכן הדרישה שלהם להיות מעורבים במינוי השופטים לא יכולה להידחות על הסף. הדרישה לקבוע שם הכל – בהחלט כן.

  4. טור מעניין.
    הערה לגבי "התרבות הדמוקרטית" מסכים לחלוטין שהיא חיונית ביותר רק הרבה פחות אופטימי באשר לקיום תרבות כזו אצלנו.
    יש פה אוכלוסיות שלמות שלדעתי חסרות תרבות וערכים דמוקרטיים באופן מובהק(ע"ע חרדים, משיחיים וכו'), וגם ככה אסור לשכוח שיש פה גירעון דמוקרטי בכל מה שקשור ליחסי דת ומדינה ולרבנות הראשית.
    לכן אני פחות אופטימי באשר לעתידנו הדמוקרטי בכל מה שקשור לתרבות הדמוקרטית.

  5. השנקל שלי בקשר ל "רפורמה":
    א. לא ייתכן שרפורמה כזו תבוצע על ידי אדם שמשפטו מתנהל כרגע, אדם שיש לו מה להרוויח מהרפורמה (למשל הוא שולט בבחירת נשיא העליון, למשל הוא שולט בקידום השופטים בתיק שלו(!)).
    ב. נראה שלנבחרי הציבור שלנו, הרפורמה היא כדי שיוכלו להעביר חוקים פרסונליים שייטיבו עם עצמם, חוקי דרעי וסמוטריץ', וכו'. קשה להניח שלא ינצלו את הרפורמה, אחרי שתיושם, כדי למנות עוד ועוד מקורבים לתפקידים לא מתאימים (ויש דוגמאות).
    ג. בהמשך ל ב, יש סכנה אדירה (באמת!), לא שישראל תהפוך לדיקטטורה (מה שפחות סביר בעיני כרגע, אבל אפשרי, בטח כשאני שומע על התודעה הדמוקרטית של חלק מהקואליציה), אלא שישראל תהפוך למדינה מושחתת, שבה אנשים בינוניים אחראים על ניהול המדינה, ובה כל אחד יודע למי צריך לשלם ולמי צריך להתחנף כדי להתקדם. מדינה שבה אין יותר משמעות למצוינות אלא רק לקרבה לשלטון.
    ד. ומכאן שתהיה בעיה רצינית לחברות יצרניות לפרוח כאן, וזו בהחלט סכנה לכלכלה.
    ה. באופן כללי יותר, הקואליציה הזו, בגדול, לא מייצגת את המגזר היצרני בישראל בכלל, ומנסה לכפות עליו רפורמה שעליה הוא לא שמע (אמנם היו דיבורים על רפורמה כזו, אבל הם מעולם לא היו במיינסטרים, ובטח שלא היו הדבר המרכזי באף מערכת בחירות; רובם לא חשבו שיש בכלל בעיה במערכת המשפט), ושהוא מבין באופן אינסטינקטיבי את הסכנות ממנה (כפי שתיארתי קודם). בעצם הממשלה מכריזה מלחמה על המגזר היצרני במדינה, זה מטורף. ברור שאנשים שוקלים עזיבה ומגנים על כספם.
    ו. הקואליציה מנוהלת באופן חובבני בצורה מדהימה (מאשרים תקציב בכאילו למשל, מצהירים בוועדת הכספים שאין בעיה בכלכלה) ולכן לא פלא שהם לא ראו את הסכנה מהצעת רפורמה גורפת כזו והעברתה במהירות שיא. עכשיו כל הנזק שנגרם ויגרם הוא בכלל קוצר הרואי שלהם, שמעורב עם טיפשות, יהירות ורוע (היהירות והרוע השתלבו די יפה בראיון של רוטמן ב "הארץ", אם כי לא טיפשות שמיוצגת על ידי חברים אחרים בקואליציה בצורה די מכובדת).
    ז. הדיבורים על "הדברות" הם מיותרים לגמרי. הם כבר העבירו את החלק הראשון בקריאה ראשונה ועוד מעט יעבירו את השאר. אם היו מוכנים לפשרה מראש, למה הם העבירו את החוק כמו שהוא? למה לא להעביר חוק יותר סביר שגם היה מונע את כל הטירוף הזה? מה הלחץ להעביר את זה כל כך מהר?
    ח. אם היו באמת רוצים בשינויים, היו יכולים להתחיל בדיונים ולהגיד שאחרי שנה מתחילים בחקיקה – זה היה שם איזה דד-ליין לדיונים שהיו יכולים להיות מאוד אפקטיביים ובזמן הזה הציבור היה מתרגל\מבין את הצורך (עד כמה שהוא קיים) בחקיקה.
    ט. מתוך כל הדיונים שהיו לי עם תומכי הרפורמה, הבנתי שהמניע שנמצא בבסיס לכל זה נקמה. נקמה על אוסלו וההתנתקות, ועל העוול שנעשה ליהודי ספרד. נקמה זו לא דרך לנהל מדינה של 9 מיליון איש.

    1. האם אתה עדיין מחזיק בעמדה שכתבת בטור לגבי הבחירות האחרונות לפיה אין הבדלים בין המפלגות השונות כי כולן מקדמות אותה מדיניות (לאור ניסיון החקיקה הנוכחי כמובן)?

      1. שאלה מעניינת שבאמת עוררה אותי למחשבה. דומני שכתבתי לא פעם שיהיו הבדלים בתחום הפנים ישראלי, יחסי דת ומדינה, חרדים, נשים וכדומה. מה כתבתי הוא שלא יהיו הבדלים בתחום הביטחון והמדיניות (התנחלויות ובנייה), ודומני שכתבתי גם על הכלכלה (כי הסוציאליזם ייפסק כשהאנשים שמטיפים אליו יישאו באחריות השלטונית ויבינו שזה לא באמת אפשרי). והרי אלו הנושאים שמעניינים את המצביעים.
        מה שקורה כיום הוא שבאמת אין הבדלים. הקפאת ההתנחלויות כבר הוכרזה (הבטחה של ביבי לאמריקאים), הביטחון לא ממש השתפר (האנדרסטייטמנט של השנה) וכו'. נכון שכן נוצרו הבדלים בתחומים הפנימיים הללו (שהם בהחלט היו צפויים, אם כי לא בעוצמה הזאת), משפט, יחסי דת ומדינה וכדומה, אלא שבגלל שהם החליטו ללכת על זה בכוח לא צפוי (בעיניי), יש לזה השלכות קריטיות על הכלכלה והביטחון. לדעתי יש היום סכנה מוחשית לקיומה של המדינה. הסיכוי לכך שנתפרק כלכלית וביטחונית וחברתית כבר אינו אפסי.

        1. הרב לא חושב שיש פערים כלכליים גדולים בין האפשרויות?
          נניח אביגדור ליברמן היה שר אוצר מצטיין וקידם לא מעט צעדים של שוק חופשי.
          אני מסכים שאף אחד פה לא יפרק את הסוציאליזם מחר בבוקר אבל אני חושב שיש מספיק פערים כלכליים נניח בין ממשלת השינוי לממשלת הזוועות הנוכחית. בין היתר גם סוגית הטפיל החרדי היא כלכלית באופן מובהק.

          1. גם ביבי היה שר אוצר טוב מאד בזמנו. זהו הבדל בין אישים ולא בין מפלגות ומצעים. לגבי השפעות כלכליות של היחס לחרדים ברור שזה קיים.

        2. לדעתי השינויים במערכת המשפט ובתחומי דת ומדינה היו מרכיב מרכזי במערכת הבחירות האחרונה. לגבי הבטחון אתה צודק שבינתיים אין שינוי גדול, אם כי כנראה שבוחריו של בן גביר מרוצים מהרעת התנאים של האסירים הביטחוניים והריסת הבתים במזרח ירושלים. קיומה של הבטחה על הקפאת בנייה שנויי במחלוקת, לא ברור לי למה אתה נוקט באופן פשוט בגרסה של צד אחד. בסופו של דבר, נדמה שהטענה שהצבעה לרע"מ תקדם טוב יותר את האינטרסים של הבוחר הישראלי נראית שגויה להחריד (איזו השפעה הייתה לרע"מ בכנסת הנוכחית עד כה?) במבט שלאחר מעשה (וגם לפניו למען האמת).

        3. משיהוא במפורש שאל בתגובות על התחום המשפטי והאקטיביזם השיפוטי וכתבת במפורש שלא יהיה שום הבדל. הנה:https://mikyab.net/posts/78280

          זה בשרשור התגובות שמתחיל מתגובה של אבי בשעה 20:39
          או בשרשור שמתחיל בתגובה של עמנואל בשעה 15:47
          או בשרשור שמתחיל בתגובה של אביב בשעה 15:50

  6. הרעיון בממשלה דמוקרטית-ליברלית שהיא מייצרת מבנה שגם הצד שהפסיד בבחירות מרגיש בטוח ומוגן.
    ברגע שנוצרה ממשלה שאומרת שהרוב שקיבלה מתיר לה להתעלל במיעוט (לרמוס/לדרוס בלשונו הזהב של דודי אמסלם) אזי המיעוט לא מקבל את הממשלה כמייצגת שלו ולכן מבחינתו אין לה שום לגיטימציה לדרוש ממנו לשרת בצבא או לשלם מיסים.

    אלו תיזות שנפוצות מאוד אצל המיעוט הערבי והחרדי בישראל ואנחנו באמת לא רואים אותם תורמים במיוחד למדינה.

    למיעוט בממשלה של עריצות הרוב יש כמה דרכים להתמודד:
    הראשונה -מלחמת אזרחים שתוביל להרס וחורבן.

    השניה – מעבר למדינות נפרדות בסגנון סודן, וסודן הדרומית (או אצלנו מודיעין ומודיעין עילית). במקרה הזה תהיה מדינה עשירה ומצליחה ולידה שכנה עניה ומושחתת (ע"ע מודיעין ומודיעין עילית)

    השלישית – יאוש ועזיבה של המיעוט כמו הנוצרים בלבנון שנטשו את המדינה המשגשגת שלהם ועכשיו הרוב השיעי שולט במדינה ונהנה מאינפלציה של מאות אחוזים והתמוטטות כלכלית.

    מה שמשותף לכל האפשרויות שבכולן הרוב מנצח בבחירות, רומס את המיעוט ומגיע לחורבן כלכלי (איך אומרים ניצחון פירוס באידיש? )

    לעניות דעתי האופציה הריאלית היחידה היא להמשיך ולתחזק משטר דמוקרטי-ליברלי שבו שני הצדדים יכולים להמשיך לחיות בלי להרגיש שהם בדרך לשואה.

  7. מה שאתה אומר היה נכון אלמלא בית המשפט היה תופס לעצמו את תפקיד המחוקק ומייסד החוקה. אדגים זאת באמצעות 4 דוגמאות:

    בית משפט מחוקק:
    1) בית משפט נטל לעצמו את הסמכות לפסול חוקים. פה ברשותך לא אביא דוגמה מאחר שאני מניח שניתן להסכים על כך.
    2) בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לחוקק חוקים. לדוגמה, בית המשפט ברא יש מאין (=חוקק) חוק האומר כי חובה על הרשות המבצעת למגן את היישובים בעוטף עזה. זו שאלה של מדיניות הנובעת ממצב בו בית המשפט ראה שהרשות המבצעת לא מבצעת נושא מסוים, ונחליט להכריח אותה כן לבצע למרות שאין אף חוק שמורה לה לעשות כן. (וזו גם מעין טענת נגד על היכולת של בית המשפט רק להגיב על מעשי הרשות המבצעת ולא ליזום מהלכים בעצמו – את המשך טענת הנגד אפרט מאוחר יותר).

    בית משפט מכונןן חוקה:
    1) בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות. לפסול חוקי יסוד. אני לא מדבר על חוק דרעי המטורלל, אלא על העתירה כנגד חוק יסוד: הלאום. נכון, בית המשפט לא פסל את חוק היסוד הזה, אבל אמר במפורש ששמורה לו הסמכות לעשות כן אם יתחשק לו.
    2) בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לכונן חוקה. כדוגמה רק אומר את המשפט הבא – היכן בחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו כתובה המילה "שוויון?"

    ניתן לראות אם כן כי בית המשפט לקח לעצמו את כלל תפקידי הרשות המחוקקת/מכוננת, בניגוד מוחלט לטענתם.

    עוד אמירה קטנה לסיום – לגבי טענתך כי קשה מאוד לעתור כנגד רשות ממשלתית כי הדבר דורש כסף ואמצעים וכו'. אתה מבלבל (אולי מתוך חוסר ידע) בין משפט מנהלי למשפט חוקתי. אף אחד לא דורש מבית המשפט להניח לסמכות שניתנה לו במשפט המנהלי לשפוט רשויות שלטון (אף שכל כללי המשפט המנהלי יסודם בפסיקה ולא בחיקו למעט אחד).
    במשפט חוקתי, דהיינו עתירות כנגד חוקי המדינה ו/או חוקי היסוד שלה, חרף העובדה שקשה ויקרא לעשות כן ניתן לראות כיצד על חלק גדול מהחומרים שהכנסת מחוקקת בכל זאת מתקיימות עתירות אל מול בית המשפט. כלומר קשה, אבל לא בלתי-אפשרי ובלתי-מושג כמו שאתה מתאר זאת.

    1. לא יודע למי הגבת. אם אליי, הדוגמאות הללו לא אומרות הרבה. איני חולק על כך שבג"ץ השתולל. כתבתי זאת והבאתי את דבריו של דניאל פרידמן שכתב זאת טוב ממני. השאלה שהעליתי בטור היא מה נכון לעשות עם זה. לא את מה שנעשה עכשיו.

      1. באשר להערתך, בהחלט דורשים ממנו לא להשתמש בסבירות. מעבר לזה, אני טוען בדיקו הפוך: גם אם תשאיר בידי ביהמ"ש את הסמכות הזאת לא פתרת את הבעיה. שטף ההחלטות שמתקבלות ברשות המבצעת לא יכול להיות מבוקר אפקטיבית על ידי בתי משפט. חייבים יועמ"ש מחייב או מכניזם דומה.
        ובסוף דבריך עשית את אותו היפוך שטענת (לא בצדק) שאני עושה. לא דיברתי על עתירות נגד חקיקה אלא נגד החלטות מנהליות. כאלה יש אלפים ומעט מאד מהן מותקפות בביהמ"ש.

    1. כמה נקודות:
      1. כמובן שהלגיטימיות של הכרעת הרוב תלויה בהסכמה של המיעוט שלא לשבור את הכלים, אולם המיעוט לא יכול להטיל וטו על כל מהלך משמעותי שהרוב מבצע. אם יעשה זאת, לא יהיה מנוס מהיפרדות. הרפורמה הנוכחית בהחלט אינה דריסה של המיעוט, שמצדיקה התנהלות כזאת מצד המתנגדים.
      2. לגבי טענתך לכך שהאזרחים מתנגדים לרפורמה ולכן היא לא לגיטימית – התמונה מורכבת יותר וקצת מפליא שאתה בונה תיאוריה שלמה על סקר אחד שהבאת בטור הקודם. בסיכום הסקרים הזה של גלובס (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001437161) נראה שהמצב מורכב יותר. בכל מקרה, ברור שאין שום תוקף חוקי לסקרים, במיוחד כשאינם חד משמעיים, בשביל זה יש בחירות.
      3. חוסר האינטגריטי לא מתחיל מהמערכת הפוליטית. בית המשפט התחיל להתערב בנושאים פוליטיים מזמן, הרבה לפני שמי מחברי הכנסת חשב להגביל את כוחו. הציטוט הבא נאמר על ידי משנה נשיא העליון בשנת 2007: "בית המשפט העליון הוא ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".
      4. כל עוד אין חוקה שמגדירה במפורש איזה חוק הוא חוקתי ואיזה אינו, לא שייך לאפשר לקבוצה קטנה שאינה נבחרת לפסול חוקים, בטח כאשר "המשפחה" בוחרת את עצמה. דוגמה לכך ניתן לראות בהרחבה שבג"ץ עשה לחוק יסוד כבוד האדם באופן כזה שגם השיוויון יכלל בו. לא נראה שיש היתכנות להסכמה על חוקה בקרוב. צריך לזכור שלמרות פסקת ההתגברות פסילה של חוק היא אירוע שמזמין תשומת לב ציבורית, כך שבמידה שהציבור רוכש אמון לבית המשפט הוא ייחס לה חשיבות והכנסת תתקשה להתגבר עליה.
      5. לא נכון להשוות הוצאת כספים שמהווה פגיעה כלכלית במדינה, לחסימת כבישים שנועדה רק לייצר תהודה ולהשפיע על דעת הקהל, כשהשפעתה על הכלכלה קטנה.

        1. מי דיבר על ווטו על כל החלטה? כשיש דברים מהותיים שהם בנפשו של המיעוט יש לכך משמעות חשובה שאין להתעלם ממנה.
        2. ממש לא סקר אחד. היו כמה וכמה כאלה. דבר אחד יוצא בצורה שאין בה בדל ספק: בציבור כולו ודאי יש רוב נגד המהלכים הללו (לפחות בעד פשרה והאטת הקצב). אין כאן שום דבר מורכב למי שלא מתכחש לעובדות.
        3. הציטוט של חשין כבר מעלה אבק, והוא ממש לא ישן כל כך. אבל אתה בטוח שקראת את דבריי? נראה לי שלא. אתה חוזר על מה שכתבתי, ומשום מה הטון הוא של מחלוקת או שאלה.
        4. המשפחה כבר מזמן לא בוחרת את עצמה. צא מהשטויות והתעמולה הזאת. המצב כיום בבחירת השופטים (אחרי סער ושקד) הוא טוב מאד וכשלעצמי איני רואה צורך לתקן אותו. באשר לשאלה מי וכיצד ירכיב את ביהמ"ש לחוקה, כתבתי בפירוש שאיני עוסק בה. אני דן בשאלה האם צריך להיות בימ"ש כזה, שבהגדרה הוא לא פוליטי ולא נבחר ובכל זאת מבקר את החלטות הדרג הנבחר (אם כי גם ממשלה לא ממש נבחרת).
        5. בהחלט אי אפשר להשוות. חסימת כבישים הרבה יותר גרועה עקרונית. הוצאת כספים שלי היא זכותי המלאה, גם אם אני עושה זאת כדי להפגין או להפעיל כוח. חסימת כבישים היא פגיעה בזכויות של אחרים, ולכן הרבה יותר גרועה.
        1. הנה הפוסט הנוסף של נדב שנרב בענייני סקרים כאלו :

          "הנה תופעה מעניינת שנחשפתי אליה דרך דיון, בנושא קצת שונה, בבלוג של אנדרו גלמן.
          יש דבר שאנשים קוראים לו "אמון הציבור בתקשורת", ויש מכוני מחקר שמנסים למדוד את האמון הזה, הן ברמת המדינה הבודדת והן באופן השוואתי, במדינות רבות בעולם. אחד המכונים האלו מזוהה עם רויטרס, השני נקרא "ברומטר האמון של אדלמן". מה שעושים מכונים אלו הוא סקרי דעת קהל בהם נשאל הציבור על עמדותיו כלפי התקשורת.
          מתברר, למרבית ההפתעה, שאין שום קשר בין התוצאות שהגיעו אליהן שני המכונים. אין קורלציה משמעותית לא ברמת התוצאה (כמה אחוז נותן מכון א' לאמון הציבור בצ'ילה, נאמר, לעומת מכון ב') ולא ברמת הטרנדים (בכמה ירד או עלה אמון הציבור בצ'ילה בתקופת זמן נתונה).
          מה קורה כאן? אני מניח ששני מכונים מכובדים כאלו משתמשים בשיטות סקירה תקניות. יתר על כן – קשה לדמיין שיש להם איזשהו אינטרס פוליטי, מה אכפת לאיזה חוקר אמריקאי כמה פופולרית התקשורת באינדונזיה או בטורקיה? ובכן – איך קרה שיש כאלו הבדלים, שבעצם אין קשר בין התוצאות?
          הבנאדם שעלה על הנקודה הציע כי ההבדל נובע מניסוח השאלה. מכון אחד שאל "האם התקשורת עושה את הדבר הנכון" ואילו אחר שאל אנשים "האם הם מאמינים לרוב החדשות רוב הזמן". מעניין. אבל איך שלא יהיה, אתם רואים כאן עד כמה לא אמינים ולא עקביים הם סקרי דעת קהל מסוג זה, אפילו כשהם נערכים על ידי מקצוענים שאינם בעלי אינטרס.
          השוו זאת לתוצאות הבחירות: הנה כאן בישראל היו לנו חמש מערכות בחירות תוך תקופה של ארבע שנים, והתוצאות כמעט ולא השתנו. היה פחות או יותר אפס מעבר של קולות בין גושים, ופרט לסיפור עם בנט שהחליט (לטענתו – בעיניים פקוחות) לירוק בפומבי על הבייס שלו, אפילו המפלגות קיבלו פחות או יותר את אותם מספרי קולות. התוצאות השתנו מבחירות לבחירות רק בזכות "בגידות" של פוליטיקאים בגוש שלהם, או בגלל פלקטואציות זעירות שהוחרפו עקב אחוז החסימה הגבוה. אחרי כל התעמולה, הפרובוקציות, שומר חומות, הקורונה – שום דבר לא זז. אנשים מצביעים למען דברים שנראים חשובים בעיניהם, והמאורעות, או תהפוכות הויכוח הפוליטי, לא נראו להם חשובים מספיק.
          מסקנה: כאשר מספרים לכם על "אבדן אמון הציבור (בבג"ץ, בכנסת, במאמן נבחרת ישראל)" או על "עמדות בוחרי הליכוד/השמאל" – קחו את הסיפור עם גרגר מלח ענקי. יש להניח שאופן ניסוח השאלה בסקרים כאלו משפיע באופן דרמטי על התוצאה, וכאשר מדובר בגורמים בעלי אינטרס – חבל על הזמן. להתעלם. פשוט להתעלם."

        2. נראה שלא קראת עד הסוף. כתבתי שם שלא סביר לראות ברפורמה מהלך שמצדיק שבירת כלים (היא לא פוגעת בציבור מסוים, אם תעלה ממשלת שמאל היא תוכל להיענות ממנה באותה מידה).
          אם תסתכל בקישור שצירפתי, מופעים שם שני סקרים שמתנגשים חזיתית עם הטענה שלך ועוד אחד שמערער אותה מעט. כידוע תוצאות הסקרים יכולות להיות מושפעות מכמה דברים כמו ניסוח השאלה, כך שברור שהתוקף החוקי היחיד הוא הבחירות.
          אחד הדברים שהבנתי ממך הוא שלדעתך בג"ץ הוכרח להתערב בענייני הכנסת מכיוון שהיא לא פעלה בתום לב, בתגובה לכך העליתי את האפשרות שזה לא המניע להתערבות בג"ץ וגם שהתנהגות הכנסת בחלק מהמקרים היא תגובה להתנהלות הדורסנית (והלא חוקית) של בג"ץ.
          מאחר שבית המשפט עוסק בנושאים פוליטיים (גם אחרי הרפורמה), סביר יותר שהוא ייבחר על פי מפתח פוליטי (כמו שקורה בכל מדינה בה קיים בית משפט לחוקה) כלשהו, כדי שלא תיווצר הטייה חמורה לאחד הצדדים שתגרור בהכרח הטיות בפסקי הדין. במיוחד כשלא פעם רואים שנציגי השופטים (שמקיימים התייעצות מוקדמת להצבעה אחידה בניגוד לחוק, כפי שהראה דניאל פרידמן בספרו 'קץ התמימות – משפט ושלטון בישראל') ועורכי הדין עושים יד אחת בוועדה, שמא נאמר אצבע אחת.
          באמת הייתי רוצה לראות יותר חברי כנסת לעומת חברי ממשלה בוועדה, כדי שרצף שלטוני לא ייצור בית משפט מוטה. אם כי, כדי שהוועדה תייצג את הרוב הפוליטי של הקואליציה תדרש וועדה מנופחת שתיצור בעיות אחרות. מה גם שהמבנה הקואליציוני של הכנסת מקשה על רצף שלטוני.

          הקריאה שלך לפשרה הגיונית, אבל היא מחדדת את החשיבות של הניסוח הלא מתפשר הראשוני ולא רק מהסיבה שהזכרת. מסתבר שיש נטייה לשמאל לשבור את הכלים על שינויים נייטרלים פוליטית (בהתאם לרוב שייבחר). רק כדי להכניס לפרופורציות ולא בשביל לערוך תחרות, אשווה זאת לממלכתיות שהופגנה מהצד הימני באירועים דורסניים יותר מצד הרוב, כמו גירוש תושביו החוקיים של גוש קטיף וצפון השומרון. במונחי תורת המשחקים, דפוס הפעולה הזה מתמרץ את הימין לנסח את הצעותיו בקיצוניות על מנת לצאת עם משהו ביד לאחר הפשרה.

            1. זו בדיוק טענתי. המוחים מתנגדים לא רק בגלל שה פוגע בהם אלא מפני שבאמת יש לדעתם פגיעה אנושה במבנה הדמוקרטי. זאת לעומת החרדים, למשל, שרוצים את הרפורמה רק כדי לדאוג לאינטרסים שלהם, ומתעלמים מהאפשרות שהם עצמם יסבלו ממנה.
            2. ייתכן שיש סקרים שמתנגשים, אבל גם הם יכולים להיות מוטים. להתרשמותי יש רוב גם בין מצביעי הליכוד ובוודאי בכלל הציבור בעד האטה והידברות, וגם בעד מיתון סעיפים אלה או אחרים. זאת מעבר לנזקים הברורים שהרפורמה הזאת כבר גרמה. הם גדולים לאין שיעור מכל הנזקים שגרם האקטיביזם השיפוטי עד היום. וזה נכון להיום כשהרפורמה עוד לא עברה.
              אגב, כעת קראתי את הלינק שהבאת, וגם הם אומרים שברוב הסקרים זהו המצב וזה כנראה נכון. זו סתם התעקשות.
            3. השאלה מי אשם אינה רלוונטית. כתבתי ששני הצדדים אשמים, וגם אני נוטה לחשוב שבג"ץ התחיל. אז מה? זה בדיוק מה שכתבתי לך. אתה חוזר על דבריי ושם סימן שאלה בסוף.
            4. לא עסקתי בבחירת הרכב ביהמ"ש, אלא בעצם הצורך בביקורת שיפוטית. עלו הצעות שונות לגבי זה (למשל של פרופ' אביתר מאוני' תל אביב ועוד).
            5. השאלה האם יש כאן תרגיל עז לצורך מו"מ או לא, הועלתה גם על ידי. אני רק מסב את תשומת לבך לכך שהתרגיל הזה כשלעצמו כבר גבה מכולנו מחיר כבד ועוד יגבה. אני מקווה שבסוף יוציאו את העז, אבל גם אז נזקים קשים שחלקם לא הפיכים כבר קרו.
            1. הנזקים אינם מהרפורמה אלא מהתגובה הלא פרופורציונלית של מתנגדיה שדמויות בולטות ביניהם קראו לסרבנות בקשר לצבא, דהיינו חתירה תחת המכנה המשותף שמחזיק את המדינה מתפקדת. כניעה לזה היא בעצם כמו כניעה לסחטן בפרדוקס המפורסם. אתה לא יכול להאשים מי שבעיניו מתקן מערכת שהסתאבה ונגררה מחוץ למחוזות החוק, בהשלכות של התגובה ההיסטרית של המחנה השני.

              בקשר לסקרים לא טענתי שיש רוב לטובת הרפורמה, אלא שלא כל כך ברור שאין. מכיוון שכך ואולי אפילו אלמלא היה המצב כך, מאחר שההכרעה הדמוקרטית נתנה את הכוח בידי הכנסת בהרכבה הנוכחי, היא רשאית (חוקית ומוסרית) להשתמש בו ללא נקיפות מצפון. כל זאת מפני שהרפורמה גם אם לא בצורה מנוסחת לפרטיה עמדה ברקע מערכת הבחירות האחרונה בין שאר הנושאים הבולטים.

              1. רק בנוגע לנקודה שהעלית כאן: בהחלט אפשר להאשים, זה היה ברור מלכתחילה שזו תהיה התגובה, ונהיה יותר ויותר ברור עם הזמן. מי שמחזיק בכוח השלטון הוא זה שמחזיק באחריות. הם יכלו בכל רגע להפסיק או להאט. למשל תדמיין מה היה קורה לו לוין היה מכריז על התוכנית שלו, אבל לא אומר שיחוקק את זה מיד אלא יפתח בדיונים של שנה עם אקדמאים, משפטנים וכו' (ולא(!) רק בכנסת), עם דד-ליין של נגיד שנה, שבסופם יתחילו בחקיקה על מה שהוסכם. היו שמים דד-ליין וזה היה הופך את זה לממשי, וזה לא היה מתמסמס מצד אחד, ומצד שני לא היה גורם לפניקה ולתגובה כל כך קיצונית.
                וזו רק הצעה אחת, אבל האנשים שבשלטון אמורים בדיוק לחשוב על הדברים האלו. הם מנסים לעשות משהו שלא מקובל על מיעוט ענקי (ומיעוט עם המון המון כוח) במהירות הבזק, ולא חשבו בכלל על ההשלכות של זה. אז כן, זה לחלוטין אשמתם.

                באותו אופן, אתה יכול להגיד שצריך לספח את השטחים או להתחיל מלחמה גרעינית עם ארה"ב או כל דבר משוגע אחר (ואם לא תעשה את זה בגלל התגובה זה בגלל שאתה נכנע לסחטן). יש במציאות דברים שצריך להתחשב בהם ולחשוב עליהם לפני שעושים דברים, כל ילד יודע את זה, אבל משום מה הממשלה שלנו לא.

              2. אכן חלק מהנסקים הם מהתגובות, ועדיין כעובדה יש נזקים.
                סרבנות היא כלי לגמרי לגיטימי כשמדיעים לקווים אדומים, הן כלכלית והן צבאית.
                מי שלא רוצה להיכנע ומתעקש יישא בתוצאות של משחק השפן. הוא יהיה צודק מאד (לשיטתו), ויירד עם כולנו לתהום.

              3. כמדומני שמרכיב מרכזי בנושא זה הוא השאלה האם מבקרי הרפורמה כנים בחששם מפניה או שמדובר בקריאת 'זאב זאב'. אם התשובה הראשונה נכונה – פנינו למשחק השפן. אם השנייה – אנחנו בעיצומו של פרדוקס הסחטן. בטור שלך על הרשמים מההפגנה נשמע שלדעתך אז, אנחנו באפשרות השנייה, אם כי צריך להזהר מהסקת מסקנות על סמך חוויה אישית באחת מההפגנות.

        3. מה שבנפשו של המיעוט פה הוא שהרוב (הפרימטיבי בעיניו) לא יוכל לקבל החלטות משמעותיות ושהמיעוט יקבל אותן . גם כן דמוקרטיה.

          סער ושקד לא פתרו כלום. מה שחשוב הוא שופטים שמרנים מבחינה משפטית ולא אקטיביסטים עם כיפה. זו ממש דמגוגיה לומר אחרת

  8. דמוקרטיה זה אידאל, ומערכת הכללים של יישומו הפוליטי היא תולדה של האידאל. כשרוח האידאל מפעמת ברוב האזרחים, לא כל כך משנה היאך הוא יישומו הפוליטי. ולהבדיל, אם רוב האזרחים התרחקו מהאידאל, אזי אפילו אם מערכת הכללים של יישומו הפוליטי נכונה, הדמוקרטיה כגוף בלי נשמה.

    כיום, אנשי ימין בצדק רואים במערכת המשפט מוסד שאינו מייצג כראוי את כל חלקי העם אשר נטל לעצמו סמכות שלא ניתנה לו במפורש. ומאידך, אנשי שמאל חוששים בצדק מרפורמה שתומבים בה הרבה אנשים הרחוקים בתפיסת עולמם מהאידאל של דמוקרטיה, ועלולים לנצל אותה לצרכים אנוכיים על חשבון כלל הציבור.

    לדאבננו, כוחנות עריצית, בין מצד הרשות המחוקקת בין מצד הרשות המבצעת בין מצד הרשות השופטת, בין משמאל בין מימין, היא ביטוי להיעדר חזון, לשליחי ציבור שהתרחקו ממתינות ונעו לקצוות, ולחוסר הבנה של חשיבות מידת השלום.

    מעבר לכך, התויות "ימין" ו-"שמאל" כבר מזמן משמשות פוליטיקאים משני המחנות כדי לצבור כח, ואינן טיעון לנכונותם של דברים. הימין והשמאל האידאולוגים של פעם כבר כמעט לא קיימים. הליכוד של בגין תמך בעליונות מערכת המשפט, בחקיקת חוקי יסוד, והיה מתנגד בתוקף לרפורמה. מאפ"י היו תומכים ברפורמה. עולם הפוך 🙂

  9. הרפורמה של לוין ורוטמן לשנות את שיטת בחירת השופטים על מנת שיתמנו שופטים "מאנשי שלומה" של הקואליציה, ולא שופטים "מאנשי שלומה" של האליטה השיפוטית, שטחית. כי השיטה של "אנשי שלומנו" מובילה לבינוניות. ולא מתקנים בינוניות על ידי בינוניות גרועה יותר.

    באשר לסוגיית היועצים המשפטיים, עובדי מדינה בכירים אמורים להיות אנשי מקצוע מעולים האומרים את דעתם המקצועית גם אם אינה מסכמת עם הדרג הפוליטי. זכותם של ראש הממשלה ושריה לקבל או לא לקבל את דעתם, ובתנאי שהממשלה אינה מעל לחוק.

    יש הבדל מהותי בין פוליטיקאים לאנשי מקצוע, שפוליטיקאים נוטים להתבונן בדברים מתוך השקפה פוליטית, בעוד אנשי מקצוע מתוך השקפה מקצועית. שתי ההשקפות הללו אינן מושלמות. השקפה פוליטית פעמים רבות מייצגת רק חלק מהציבור, ונתונה לפניות אינטרסנטיות. אנשי מקצוע פעמים רבות רואים את הדברים רק מתוך ד' אמות של מקצועם, וחסר להם היבט כללי יותר. ממשל תקין הוא כזה המגיע לאיזון נכון בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי. וזה אפשר לעשות רק על ידי הקשבה וכבוד הדדי.

  10. יש נקודה נוספת לגבי סבירות שקרל פופר מדגיש ואינני יודע עד כמה זה נמצא אצלך שהקביעה האם ההחלטה של הממשלה היא סבירה או לא היא לב ליבה של הדמוקרטיה כמנגנון של היזון חוזר של הבוחרים על ההחלטות של הנבחרים. כאשר בית המשפט בוחן החלטות מדיניות של נבחרים לאור מבחן הסבירות הוא גוזל את המבחן הזה ממני כבוחר. וזאת מעבר לבעיה של ההנחה שאכן יש תשובה אחת נכונה לשאלה מה סביר ומה לא. כל אדם נורמלי בעולם יודע שלמרבית השאלות בעולם אין תשובה אחת נכונה וסופית. היומרה של בית המשפט לקבוע מה סביר או לא סביר חסרת כל היגיון. הנימוקים הקיימים היום בחוק כגון חוסר סמכות, איסור על אפליה ועוד מספקים מספיק כלים לבית המשפט לפסול החלטה בלי לפגוע בדמוקרטיה.

      1. הבוחר יכול להביע את דעתו על פעילות הממשלה לאורך ארבע שנותיה. זו מורכבת מאלפי פריטים – החלטות, פעולות וחקיקות. זה אינו בקר סביר על החלטות בודדות. השאלה כיצד תוודא שהחלטה בודדת שרירותית לא נעשית? בדיוק כמו שתיארתי מניסיוני לגבי ביקורת על ראש המועצה המושחת שהיה בירוחם.
      2. יש בדבריך סתירה. נניח שלא היה בחוק איסור על אפלייה וכדומה, היית מסכים לביקורת שיפוטית מכוח עילת הסבירות? כלומר גם אתה מקבל עקרונית את אפשרותה. בטור הבאתי לכך דוגמאות. כעת ניתן להתווכח האם כל המקרים הלא סבירים יכולים להיפסל מכוח החוק הקיים היום. זו טענה הפוכה לזו שטענת בתחילת דבריך. הטענה של ביהמ"ש (וגם שלי) היא שלא. אתה חושב שכן? זה כבר לא ויכוח עקרוני. זה צריך להיבדק מקרה מקרה. יתר על כן, כשיפסלו חוק או החלטה מנהלית בגלל חוסר סמכות או אפליה תעלה אותה טענה: אתם לא מחוקקים. השאירו זאת לבוחרים!
      1. אני בחרתי בנבחרי ציבור כי אני סומך על שיקול דעתם. אני לא בחרתי בשופט כי אני סומך על שיקול דעתו אלא כי המקצועיות שלו היא שמירה על החוק. הבעיה עם נבחר הציבור בירוחם ששיקול דעתו היה מוטה כי הוא היה מושחת וקיבל שוחד.

        האמת שלא. ההגבלה למקרים המנויים בחוק נצרכת כדי למנוע מהשופט להפוך לשליט עליון. מה שהחוק לא אוסר הוא מתיר. אם החוק לא אוסר אפליה אז זה מגעיל אבל לגיטימי. אנחנו כחברה מתנגדים לאפליה ולכן אוסרים אותה בחוק אבל פסיקות שיפוטיות הן דרך רעה מאד להגיע למטרות ציבוריות כפי שמגלים עכשיו תומכי בית המשפט העליון.

        ודרך אגב אם בית המשפט העליון היה נמנע מלהעניק זכות עמידה לאלו שמייצגים גורמי חוץ 90% מהרעש היה נעלם. רק עכשיו התפרסם שמדינות חוץ הקציבו תקציב ענק של מאות מיליוני שקלים לטובת עתירות לבית המשפט הישראלי. ההיענות לעתירות הללו באה על חשבון הזכות של האזרח הישראלי לצדק.

        1. כפי שהסברתי בטור, זה בדיוק הכשל של תומכי הרפורמה. הם נצמדים לטיעונים תיאורטיים נכונים, ויוצרים פרקטיקה איומה.

      2. נו , ואז מה? יש גבול כמה אי אפשר לתת אמון בנבחרי ציבור. אי אפשר לוודא שהחלטה ספציפית היא לא שרירותית בזמן אמת . זה שגעון. בשביל אלפי ההחלטות הללו יש מבקר המדינה ועיתונות ובחירות כל ארבע שנים. ומי אמר לך שההחלטה של היועץ היא לא שרירותית ? בינתיים דווקא המשפטנים למיניהם הוכיחו רפיון שכל בהחלטות שלהן ביחס למדינאים. ובכלל כמה מפקחים ומבקרים צריכים להיות ? זה שגעון קומוניסטי שמבקש לשלוט בכל דבר. ומי יבקר את המבקר ? ומי יבקר את המבקר של המבקר ? בסוף כל המדינה תהיה מפקחים ו 2 אחוזים עובדים ( ככה זה היה גם בקומוניזם)

        מה לעשות אם אחרי 5 שנים בירוחם עדיין הציבור בחר במושחת למרות כל האזהרות והעדויות (ובהנחה שכל המבקרים למיניהם בעצמם לא מושחתים) אז תושבי העיר הם מושחתים. אז מה ? תכפה עליהם בכוח הזרוע מנהיג שהם לא רוצים בו ?

        1. אין טעם בדיון. אתה מוטה לחלוטין וכותב דברי הבל (לא רק כאן). אתה אפילו לא יודע מה היה בירוחם אבל יש לך עמדה נחרצת. הוא הדין כנראה גם ביחס למישור הארצי. שיהיה לכולנו בהצלחה.

  11. דמוקרטיה במובן ליטרלי הכוונה לצורת ממשל בה העם בוחר את הממשלה.
    ליברליות הכוונה לתפיסת עולם הדוגלת בחירות הפרט, בזכויות הפרט, ובשוויון.
    בדמוקרטיה ליברלית, על מנת להגן על זכויות הפרט, נהוג להגביל את הממשלה באמצעות חוקה ושלטון החוק.

    יכולה להיות דמוקרטיה ליברלית, דמוקרטיה לא-ליברלית, דיקטטורה לא-ליברלית, ודיקטטורה ליברלית. לדוגמא, מדינות המערב הן דמוקרטיות ליברליות. חלק ממדינות מזרח-אירופה והעולם השלישי דמוקרטיות לא-ליברליות. רוב רובן של הדיקטטורות לא ליברליות, למעט לדוגמא המונרכיות החוקתיות באירופה של המאה ה-19 שהיו ליברליות.

    דמוקרטיה לא ליברלית עלולה להיות דיקטטורה של הרוב. ליברליות בלי דמוקרטיה עלולה להיות דיקטטורה של אליטות.

    למעשה, תומכי הרפורמה סוברים שמדינת ישראל ליברלית ולא דמוקרטית, בעוד מתנגדי הרפורמה סוברים שהרפורמה תהפוך אותה לדמוקרטיה לא ליברלית. שני הצדדים, במידה כלשהי, צודקים.

    קל לרשות המבצעת-מחוקקת לראות את החסרונות של הרשות השופטת, ולרשות השופטת לראות את החסרונות של הרשות המחוקקת-מבצעת. רפורמה שתתקן את הרשות השופטת ותחליש את עצמאותה, לא תעלים את החסרונות של הרשות המבצעת-מחוקקת ואף עלולה להחמיר אותם.

    בסופו של דבר, צריך להפסיק את השיח המתלהם, כאילו צד אחד צודק והשני טועה, או להיפך. כל מערכת שלטונית ראויה, ובפרט מדינה מודרנית, היא מערכת מורכבת, הנסמכת על תפיסות עולם שונות ועל נסיון של דורות קודמים, המתגבשים בהדרגה לאיזושהי פשרה המאפשרת לחברה ככלל להתקיים.

  12. האם ייתכן שלפעמים כשמערכת קיימת הושחתה ונתעוותה ללא הכר, הפיתרון הכי טוב זה דווקא להפסיק את המשחק, ולהתחיל מדף חלק ונקי – דף דמוקרטי אמיתי של שלטון הרוב שיכול באמת לעשות את מה שהוא רוצה?
    ואז בתור הרוב ובעל הסמכות הלגיטימי, הרוב יכול לכונן חוקי משחק חדשים שהוא בחר בהם,מתוך דיאלוג עם המיעוט ובלי פחד משחקן חזק מדי שלא יוותר ויגנוב לו (הרי בסוף הם צמאים ללגיטימציה ולהסכמה רחבה).
    יש יותר מאינדיקציה שלפחות רוטמן רוצה חוקה שתהיה דומה לארה"ב מבחינת זכויות הפרט והקניין. כשיש לך בימ"ש פוליטי כ"כ אין לזה ערך, הפרשנות שלהם תהיה הפוכה לגמרי (למשל הזכויות ה'קניין' הן של הלקוח נגד בעל העסק למשל, נושא שרוטמן עסק בו ישירות)
    הגיוני בעיניי שככה כוננו חוקה במדינות/רפובליקות חדשות, לא השאירו את השלטון הדיקטטורי הישן ורק הגבילו את סמכויותיו, כי הבינו שזה לא יוכל לעבוד, התחילו חדש ומתוך הפתרון הזה הגיעו בסוף להסכמה די רחבה גם עם האצולה הישנה

    1. המערכת לא הושחתה, בטח לא המערכת המשפטית. היא אכן חרגה לא מעט מסמכויותיה, ואכן זה מרגיז ומתסכל, אבל רחוק מלהיות מושחת. אם יש כאן משהו מושחת עד העצם זוהי הפוליטיקה. לכן כל דבריך הפוכים לאמת העובדתית.
      מעבר לזה, גם אם המערכת הושחתה, אתה מדבר על הליך כוחני שהרוב נוטל לידיו את המושכות בעריצות. אמנם אתה מציע עריצות נאורה, אבל כל הרעיון הדמוקרטי הוא שלא סומכים על הרוב שיהיה עריץ נאור. על כוח המיעוט יגיב בכוח נגדי, ובמשחק השפן שני הצדדים יתרסקו.
      כפי ששמעתי בדיוק כעת מגרשון הכהן, אנשים לא מבינים שהכוח הפוליטי לא מבוסס רק על זכייה בבחירות אלא יש מוקדי כוח נוספים, תרבותיים וכלכליים, ואם לא מתחשבים בהם מתרסקים. רוטמן ולוין וביבי חיים באשליה שהם יוכלו לנצח בכוח, אבל הם טועים בגדול. הם וכולנו יחד נפסיד. כבר כיום ישנם תהליכים לא הפיכים שהחברה והכלכלה שלנו עברו, ואת זה לא בטוח שאפשרי בכלל לתקן. אם הם ימשיכו הנזק יהיה עצום ובלתי הפיך. הרבה יותר מהנזק השולי לגמרי שגורמות מעורבויות אקטיביות מדיי של בג"ץ.

      1. אני מסתכל על מערכת שבה מפילים ראש ממשלה מכהן עם כתבי האישום שאנו רואים עכשיו כמערכת מושחתת מן היסוד. ובכלל העובדה ששופט יכול להפעיל את הפרקליטות והמשטרה נגד שרים (נאמן, ריבלין) שרוצים להציע שינוי במערכת זה מזעזע בעיניי.
        מוסדות שלטוניות חייבות להיות כפופות לממשלה ולכנסת. מה הטעם בבחירות אם בגץ יכול לפסול את המינויים שלך, או יור גרוע, לסרס אותךמבחינה ביצועית באמצעות הזרוע השנייה – היועמש ?
        יש הרבה רעות חולות במדינה. הפרקליטות והמשטרה מתנהלים כמו ארגון פשע ללא שום פיקוח. בתי המשפט מאשרים רמיסה של זכויות עצורים ללא הנד עפעף. הם חותמת גומי מצד אחד ונותנים למוסדות את הלגיטימציה ה"חוקית" מצד שני
        וכרגע המצב הוא שאם אתה רוצה לשנות (נניח, לראשונה מקום המדינה מישהו יפקח על פשעי הפרקליטות? הגיוני לא ?? )אתה לא יכול לגעת בשום דבר . כי יש עמדת היועץ. ופסילת חוקים אוטומטית או גרוע יותר הוצאת צווי ביניים בניגו לחוק ובלא התבסס אפילו על חוק כלשהו (כמו מזוז שהוציא צו ביניים נגד מינוי של שר המשפטים לפקרליט מדינה מטעמי "סבירות", כאשר לא ניתנה לו הסמכות לכך)
        יעד הרפורמה איננו בתי המשפט, אלא סילוק המכשול העיקרי בדרך למשילות בריאה על מוסדות חולים.
        ולא, אף אחד אחר לא ינקה את הפרקליטות והמשטרה אם הימין לא יעשה זאת. השמאל לא מעוניין לגעת במוסדות מושחתים כל עוד משרתים אותו מבחינה פוליטית.
        הטענה שבגץ יגן עלינו משחיתות היא נאיבית, כל עוד הוא יכול לעשות מה שבא לו הוא יגן עלינו ממי שבא לו ולא יגן עלינו ממי שלא בא לו, וזה בדיוק מה שהוא עושה. וזכויות אדם ? הצחקתם אותו. ישראל נמצאת במקום רע מאוד מהזווית הזאת: 95+% תיקים מסתיימים בהרשעה. הארכות מעצר ניתנות אוטומטית לשבועות ארוכים ("תראי מופתעת" מכיר את הציטוט הזה? ). בשנה האחרונה הפכנו למדינה היחידה בכל העולם המערבי שמרשיעה על סמך הודאה שחולצה באמצעות עינויים.
        זה הבעיות האמיתיות שלנו. דרעי ודיווחי המס שלו מעניינים אותי קדחת לעומת התופעות האלו

      2. במחשבה שנייה, לאור דבריך על משחק השפן, הגיבוי שאתה נותן לפגיעה כלכלית וצבאית (באמצעות סרבנות) במדינה, הוא לא פחות ממדהים לעומת הקיתונות שאתה שופך על מהלך הרפורמה שהוא חוקי לחלוטין, הובטח לבוחרים (גם אם לא במתכונתו המפורטת) ולא פוגע באיש בטווח הנראה לעין (חוץ מספקולציות על רצח הג'ינג'ים. אה, הוא גם פוגע קצת ב"משפחה"). אבסורד להשוות בין זה למהלך שנועד במכוון לפגוע במדינה בתקופה רגישה בשביל הישגים פוליטיים. לא תמיד החלש צודק.

        1. אני נוטה להסכים עם מסקנתך בדבר חוסר התוחלת של הדיון, אבל מסיבה שונה. לדעתי אנחנו רואים באור אחר את חומרת המהפכה של אחרון ברק. בוויכוחים רבים מסוג זה, השקפתנו בנושא עשויה להיות מושפעת מתכנים רבים שנחשפנו אליהם ואין באפשרותנו לדון בכולם כאן מפני קוצר היריעה. קראתי תכנים רבים בנושא זה משני הצדדים בראש פתוח ככל יכולתי (כולל אלה שהפנית אליהם כאן) והגעתי למסקנותיי הנוכחיות, באופן ישר לא פחות ממך לטעמי. איני מכיר את מידת הידע שלך בתחום, אך מאופן התייחסותך נראה שיש עובדות שאתה לא מכיר (בעיקר בהיסטוריה של בית המשפט העליון). דניאל פרידמן בספרו 'קץ התמימות -משפט ושלטון בישראל' סוקר היטב את היסטורית המשפט בישראל, באופן שלדעתי שופך אור על המציאות העכשווית בצורה די טובה (אין לי אינטרסים מסחריים בנושא). אם אתה מכיר תכנים בנושא הרקע שלדעתך עשויים לשכנע אותי או את שאר הגולשים באתר, בצדקת גישת המוצא שלך לדיון, אשמח אם תציג אותם.

      3. המערכת המשפטית יותר גרועה ממושחתת. בכלל אין לה מושגי אמת כפי שראינו כמה פעמים עם "פרשנות תכליתית" של חוקים . או שמא נאמר שאין שחיתות גדולה מזו. זה מסביר גם את האטימות ( והמנפולציות שבעקבותיה) וחוסר המודעות העצמית של האנשים מהתחום הזה- המשפטנים . שנראה שבכלל אין להם מושגי צדק . העם, מסתבר, הוא יותר שפוי וצדיק מאוסף הפסודואינטלקטואלים הללו

  13. אהבתי מאד. הנה כמה הערות

    אכן לפוליטיקאים מהצד שמתנגד לרפורמה "שאין להם מושג על מה בכלל מדובר כאן" לא צריך להיות חלק במשא ומתן. ראשי המחאה לא אומרים בפירוש: לפיד וגנץ לא מייצגים אותנו. גם ההצעה הראשונה של לפיד היתה להקים ועדה נשיאותית ללא פוליטיקאים כדי לנסח רפורמה.
    לגבי מעמדם של יועצים משפטיים: אני רוצה להקביל את זה למעמדו של מהנדס. אם אדם רוצה לבנות בנין, הוא חייב מהנדס, אבל בעצם יש לפחות שני מהנדסים בסיפור. האחד הוא שכיר של הבונה, ותפקידו להכין תוכנית בנייה שתהיה זולה, יציבה, מהירה ועונה על כל הדרישות. הבונה רשאי לשכור כל מהנדס שירצה כדי לתכנן את הבנין, ולפטר אותו אם התוכנית לא טובה בעיניו. לאחר מכן, התוכנית עוברת לרשויות, ושם מהנדס אחר בודק שהתוכנית עומדת בדרישות הרגולטוריות. המהנדס השני אינו שכיר, ולא ניתן לפטר אותו, אם כי ניתן לערער על החלטותיו.
    בדומה לכך, אולי כדאי לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לשניים: אחד הוא היועץ, שהיא משרת אמון של הרשות המבצעת, ושני הוא מבקר-שיפוטי, שליח של הרשות השופטת שאותו לא ניתן לפטר או להזיז, כמו ששופט לא ניתן להזיז.

    2א. הרשות המבצעת מורכבת בעצם משני סוגי אנשים: נבחרי ציבור ועוזריהם, ואנשי השירות הציבורי שאינם נבחרים. בנוסף ליועצים המשפטיים, אלה גם החשבים, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, מנכ"ל תאגיד השידור, ושאר תפקידים שמהות תפקידם צריכה למנוע מפוליטיקאים אפשרות להזיז אותם. לדעתי כל התפקידים האלה מהווים ביחד את "הרשות המבקרת", וצריך לתת להם את מקומם הראוי בקרב בין הרשויות: הם אלה שבסופו של דבר שומרים עלינו.

    "הדיון בהגדרת המושג 'דמוקרטיה' הוא מיותר". בנוסף, המילה עצמה טעונה בקונוטציה ספציפית (חיובית, במקרה הזה). ברגע שמשתמשים במילה הזו, כל צד בויכוח חייב להגיד שהוא הדמוקרט האמיתי. לכן הרבה פעמים אני דורש מבני שיחי לנסח מחדש טיעונים בלי להשתמש במילים טעונות שיש מחלוקת לגבי ההגדרה שלהן. רבים לא מסוגלים לעשות את הקפיצה המחשבתית הזאת. לאחרונה נתקלתי בתופעה בדיון על העינויים שעבר עמירם בן אוליאל. המילה "עינויים" היא טעונה, ורוב המשתתפים בדיון התווכחו על "מהם בדיוק עינויים" ולא על "האם תחת הלחץ, סביר שהוא הודה בפשע שלא ביצע".

    1. הפיצול לא יועיל כלום. אתה מציע להוסיף על היועמ"שים הנוכחיים עוד יועמ"ש. מה תרוויח? יעלו אותן טענות נגד היועמ"ש החדש שכופה את דעתו.

      לגבי ויכוחים סמנטיים, כתבתי שאני לגמרי מסכים.

      1. אפשר לשאול באותה מידה למה צריך גם סנגור וגם קטגור. הרי שניהם עורכי דין!

  14. ״המדינה הסכנת התפרקות גמורה, וכבר היום יש תהליכים לא הפיכים כלכלית וחברתית.״ אשמח אם תוכל להרחיב, נשמע מענין תודה:)

    1. אין לך אלא להקשיב למה שקורה ולהתעניין בחוגים שהקואליציה כנראה לא במגע איתם (הייטק, כלכלנים ואנשי עסקים). הסרבנות הצבאית והכלכלית, בריחת המוחות והעסקים והכספים, אבדם הלכידות ושאריות האמון. כל אלו נזקים עצומים. היקף התופעות הללו גדול מאד, ואנשים לא מקשיבים לעובדות (מה שמתפרסם הוא רק אפס קצהו). דיברתי עם אנשים מעולם ההשקעות וההייטק, ויש התעלמות מחפירה מהעובדות שהם מציגים. מדובר בשכבות שמחזיקות את המדינה כלכלית, ביטחונית וכו'. אנחנו נישאר כאן עם אברכי כולל שלא יהיה מניין לסבסד אותם. כמו סעודיה שמתפרנסת מגז אבל חסרת רמה טכנולוגית, ערכית ותרבותית.

  15. "(אגב, דומני שזה בעיקר בזכות נתניהו ששמר על מערכת המשפט לאורך השנים בצורה מאד עקבית ונחושה)"
    המשפט הזה בסוגריים הוא אחת הסיבות העיקריות למצב העגום הנוכחי. רבים מתומכי הרפורמה באופן עקרוני מעדיפים חקיקה איטית קמעה קמעה הדברות פשרות, אבל המציאות הוא ששנים רבות נתניהו קיבע מצב של 0 שינויים לכן חשוב קודם כל לעשות את כל השינויים ואחרי זה לבטל מה שלא צריך כי אם עכשו נפעל בדרך של דיונים והדברות וקצת קצת אי אפשר לסמוך על זה שנספיק לעשות איזה שינוי לפני שנתניהו יתהפך חזרה למדיניות של אפס שינויים.

    1. כלומר קודם כל להרוס, ואז (אולי) לתקן. והנזק שייווצר בינתיים וכנראה לטווח רחוק, שיהיה.

      1. איך אתה מוציא מהדברים שכתבתי שהעברת הרפורמה כמות שהיא היא הרס?

        1. לא טענתי שאמרת את זה, כך אני מפרש את דבריך. אתה אמרת שצריך קודם לעשות את השינויים ואז לבטל את מה שצריך. אבל יש הרבה אנשים, חלקם מאוד רציניים, שטוענים שהרפורמה הזו בהחלט תגרום להרס (ולכל הפחות לנזק מאוד רציני, שחלקים ממנו רואים כבר עכשיו, לפני שהיא עברה, וכן: אני כולל את התגובות לרפורמה בתור נזק של הרפורמה, משום שאלו העובדות – יש ציבור ענקי וחזק מאוד שמתנגד לרפורמה הזו בכל מאודו, ציבור שבמידה רבה מחזיק בכל הנטל הכלכלי של המדינה, וזה משהו שצריך לקחת בחשבון). אז אולי תעשה את השינויים, הנזק כבר יעשה, ויהיה קשה מאוד לתקן… (לצערי נראה שאת הנזק שכבר נעשה יהיה מאוד קשה לתקן)

          1. זכותך לחשוב שהרפורמה תגרום להרס זכותך כמובן גם להביע דעה זו אבל בשם עצמך. לפרש כך את דברי זה חוסר הגינות.

            1. למה חוסר הגינות? אני מודה שזו פרשנות שלי, ואני חושב שזה אמור להיות ברור לכל מי שקורא את דברי.

  16. לגבי מה שכתבת כאן:
    "לרוב אין שום סמכות על המיעוט אלא אם המיעוט קיבל על עצמו את כללי המשחק, כלומר רק כאשר הרוב והמיעוט יחד מהווים חברה משותפת שמקבלת החלטות יחד בהסכמה."
    זה לא נשמע הגיוני שכל קבוצת מיעוט תוכל להחליט שהיא פתאום לא מקבלת את כללי המשחק והרוב יצטרך לכבדה. הרי מחר תוכל לקום קבוצה שחוקי הקנביס לא לרוחה ותכריז על עצמאות מהרוב. נראה לי שמי שפורש צריך לקחת את הדברים שלו ולצאת מגבולות המדינה, או לקבל את הכרעת הרוב.

    1. ראשית, הצגתי טיעונים הגיוניים לטובת המסקנה הזאת. אתה רק מעלה שאלה של ישימות ולא של מהות.
      שנית, ברור שלא על כל דבר מפרקים את החבילה. אבל אם יש משהו שמאד חשוב למיעוט (וההחלטה היא אך ורק שלו) זה לגיטימי שיפרק את החבילה. בדיוק כמו סירוב פקודה או סירוב מצפוני לחוק.
      השאלה האם פירוק החבילה מחייב את המיעוט לעקור מכאן, אני בכלל לא בטוח. זכותם לשבת כאן כמו של הרוב. הייתה הסכמה על כללי משחק מוסכמים שמהווה בסיס למדינה. אם המדינה מתפרקת אזי לרוב אין מעמד יותר מהמיעוט. כולם יישארו כאן ולא תהיה מדינה.
      אגב, זו בעצם השאלה לגבי נטורי קרתא.

      1. נו, ומה התשובה שלך לגבי נטורי קרתא או קבוצות אחרות שמקימות מדינה בתוך מדינה (כמו מדינת אכזיב). האם הרוב צריך לכבדם?

        1. עקרונית צריך לכבד קבוצה שלא מוכנה אידאולוגית לשתף פעולה וליטול חלק, כל עוד הם לא לוקחים ולא מקבלים שירותים, כמו נטורי קרתא. אכזיב זו סתם שטות ילדותית.

      2. ועוד אני לא מבין למה אתה טוען שהמדינה מתפרקת במצב כזה. לכאורה המדינה נשארת בעינה, רק שיש קבוצת מיעוט שפורשת. עכשיו נשאלת השאלה אם הם יכולים לקחת חלק מהשטח של המדינה כשהם פורשים. אם הם מרוכזים במיקום גאוגרפי מסוים אז אולי כן. אבל במקרה שהם מפוזרים בתוך הרוב, אני לא רואה ברירה אחרת חוץ מזה שהם יעזבו את המדינה (או שיישארו ויקבלו את הכרעת הרוב).

        1. המדינה מתפרקת מהרבה בחינות. חברתית בגלל המחאות (שהן מצב לפני פירוק), כלכלית המצב קשה הרבה יותר ממה שחושבים, וכמובן השותפות עם החרדים יש לה אופק אסוני למדיי. המיעוט שעלול לנטוש הוא מיעוט שבמידה רבה נושא את המדינה על גבו. מה שיישאר אם החבר'ה הללו ינטשו הוא מדינה שלא הייתי רוצה לחיות בה.
          ובכלל, פירוק הוא עניין לא קל מעשית. כיצד בדיוק זה יקרה? איך יחלקו את המשאבים? מה יהיו היחסים בין החלקים? בגלל שזה כמעט בלתי אפשרי מעשית, המאבקים יימשכו באופן כוחני בפנים. אפילו פירוק מהפלסטינים איננו מצליחים להשיג, אז התפרקות מחלק מהיהודים? אין סיכוי שזה יקרה בצורה סדורה.

          1. המה היום התפרסמה קבוצה של 180 טייסים, שמצהירים שלא יתייצבו, אני רוצה לחדד קבל עם ועדה, את אחת מיתרונות, הבדלי השקפות , ביננו אני מניח שאתה לאור השקפתך, שאלוקים עזב את הארץ, בפנים הלב אתה קצת אם לא מעבר לכך בפחדים , ויש לפחדים אלו, השלכות, לשינה בריאה, וכללית לנפש, ואילו אני שנאמן להשקפתי, שהטובים לטייס והמצטיינים, לכוללים, והם הם ההגנה האמיתית, מעיד אני עלי שמים וארץ, שהנני מרגיש, אותו דבר כתמול שלשום, ורגוע לגמרי, ברור שאני לא מצפה ממך בגלל זה לשנות את השקפתך, באתי רק לציין, ותו לא, שיש מחיר לשתי צדדי המתרס,

            1. זה קשקוש. לא רק בגלל שאתה מדבר על פסיכולוגיה ואני מדבר על אמת (ואגב, גם אני ממש לא מפחד ברמה הרגשית-חווייתית), אלא מפני שכשהסכנה תהיה מוחשית אתה תעזוב את הכולל ותימלט ראשון מכולנו כמו עכבר לחוריו.
              הצהרות הביטחון וההשתדלות תמיד עולות כשאין בעיה אמיתית או כשיש בעיה קשה מדיי ואין לה פתרון מעשי. אני מניח שאתה נוטל תרופות והולך לרופא כשצריך, או קורא למשטרה כשקורה משהו שמאיים עליך. אתה לא מסתפק בהצהרות ביטחון ומגביר את לימודיך בכולל. אז אנא חסוך לי את הבולשיט הזה.
              מעבר לזה, פשוט התרגלת כחרדי שאין עליך שום אחריות. מישהו כבר יפתור לך את הבעיות ויעשה עבורך הכל. בסוף הרי הכל מסתדר. בשביל זה יש פראיירים בעולם (או בלשונך: הקב"ה עוזר).

              1. עשית סלט, לכן נמנענתי מלטועמו. א.אם הייתי בכולל, לא הייתי כאן ה' ירחם, ב. אם טייס F35 נקלע למקום סכנה, כשהוא לא בקוקפיט, הוא יברח לחורו, מדין השתדלות, האם זה סותר את תרומתו הצנועה לביטחון, תמהני "מוח קדוש אנליטי, איך יחשוב כדבר הזה"? ג. אני רגוע, משום שהפרזיטים החילונים, שמשתמטים, בנשיאה בנטל, של חלקם בעיקר ההגנה, על המדינה, שהוא בלימוד תורה, היות ויש פראייארים, שמתאמצים, תוך פרישה ממנעמי החיים, ולפעמים מתוך עניות, מנוולת, לא רק לשלוש שנים, אלא לכל החיים, למלא את חלקם של אלו, שלפי תנאי שהתנה הקב"ה אין להם זכות על הארץ, ואף הארץ אמורה לפלוט אותם בתור חוטאים, ולא רק את כספם, ומי יודע, אם הקב"ה לא מאריך אף, להם בגלל שאנו נושאים אותם על גבינו, בזכות תורתינו, היה מצביא גדול שכמעט חשבוהו, למשיח מרוב עוצמה וכוח שהיה לו ולסביבתו, וחשב כמוך שהניצחונות המפוארים שלו באים מחמת הצה"ל בזמנו שהיה תחתיו, ויום אחד נתן באיטה לאברך הצדיק, ר' 'אליעזר שהיה כל השנים מתפלל בשביל נצחונותיו, והרגו, בו ברגע הוסרה ההגנה, האמיתית ממנו ומשכמותו, ונפל הוא וכל האלפים שאיתו, ועל זה אני תמיד מזכיר לך את נבואת הנביא ישעיה ס"ו ה שיום יבוא והיא תתגשם לעיניך, שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ. תחליט אתה, לאיזו קבוצה תרצה אז להשתייך, למתביישים, או לשמחים

          1. זה כמו לאפשר לסקול הומואים במדינה אחרת. ברור שרצוי לא לתת להם, אבל האחריות שלך לזה פחותה.

      3. "שאלה של ישימות לא של מהות" היא בדיוק מה שאתה אומר על "אתיקה מול תועלת". ישימות היא חשובה, גם בעיניך.

  17. חוק יסוד: כבוד התורה וחירות לומדיה (השתמטות תשמ"ט)

    עקרונות יסוד
    (תיקון גדול מס' 1) 1. חשיבותה של התורה בישראל מושתתת על ההכרה בקדושתה של התורה המסורה לנו מסיני ובחירותם של לומדיה המחרפים נפשם על לימודה. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

    מטרה 2. חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד התורה וחירות לומדיה, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

    שמירה על החרות והחיים 3. אין פוגעים בחירותו של יהודי לומד תורה באשר הוא יהודי ואין עליו חובה פרט לחובת שמים וודאי שאין מסכנים את חייו ח"ו.

    שמירה על הקנין 4. רבנן לא בעי נטירותא ומשום כך יהיו תלמידי חכמים הלנים בעומקה של הלכה פטורים ממיסים בכל שנה בשיעור תקציב הביטחון מתקציב המדינה באותה שנה.

    זכויות משפחתיות 5. כל שאיריהם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה יהי זכאים לכל פטור מתשלומים ולכל תשלום מהם נהנים מי שיקיריהם מתו.

    חלות החוק 6. בני התורה שאת חרותם מבטיח חוק זה הם חרדים, היינו מי שלובשים בכל ימות השנה חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ו/או חובשים לראשם שטריימל בשבתות ובימים טובים.

    שמירת זכויות 7. אין בכל האמור בחוק זה לפגוע בזכויותיהם של לומדי התורה לכל הטבה השמורה למשרתים בצבא ובכוחות הבטחון.

    1. אתה שחכת רק פרט קטנטן, אתה דן במצב שיש לנו כביכול בית משפט ומערכות צדק, סבירות ומציג ויכוח ענייני כביכול בין שתי צדדים שווים, אבל אתה מנותק לגמרי מהלכי הרוח, של הציבור וכשמעלעם לפניך אפשרות בכיוון אתה מפטיר שהם הזויים, או משוגעים, זה לא מכבד אותך זה רק מראה שכשנגמרים הטענות, מתחילים ההתקפות, תהיה פתוח קצת ותבין שהרבה הרבה מן הציבור, אין לו אמון כלל במערכת המשפט ובעיקר לשחיתות של כנופיית הפרקליטות, תקצר היריעה רק מלהפנות אותך דברים החמורים שנעשים שם, זו הסיבה שהציבור לא קנה את ההסתה על חשדות ביבי, ובחרו בו שוב משום שהם בטוחים, שנתפרה פה תיקים, על ידי חייטים לא מקצועיים, ואם עשו כך לראש ממשלה, על אחת כמה וכמה שהמושחתים הללו, יתפרו תיקים לשנוא נפשם החרדי, אריה דרעי, אז מה אתה מתפלפל לי אדם שהורשע, כמה פעמים וכו' מבחינת הציבור הוא דרייפוס, גם ברוסיה ובאירן יש בתי משפט, לכן כל הפלפולים שלך נכונים, במצב שיש אמון לציבור במערכת, אבל כרגע אין שים אמון, בהם וודאי וודאי לא יותר מהפוליטיקאים, ככה שהכל כאן זה הלכתא למשיחא

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button