ארבעת חוקי מיכי (טור 517)

בין המישור התיאורטי לפרקטי

בס”ד

בכמה שאלות בזמן האחרון נזקקתי להבדל בין שיקולים תיאורטיים לשיקולים פרקטיים, ולכשלים שנובעים מאי הבחנה ביניהם. חשבתי שמן הראוי לעשות זאת באופן שיטתי יותר. זה הזכיר לי פוסט שקיבלתי שבו הוגדרו שני חוקים שכונו שם ‘חוקי מיכי’, וכאן אוסיף עליהם עוד שניים. בסוף הטור אגע בהשלכות של ההבחנה  הזאת על החששות ההיסטריים ביחס לקואליציה המתהווה, ובצורך לבחון גם אותם בצורה מאוזנת.

שני חוקי מיכי הראשונים: הישר וההפוך

לפני כמה ימים שלחו לי פוסט חביב של יהודי בשם אלישב רבינוביץ (לא מכיר אותו), שניסח והציג חוק שהוא קרא על שמי: חוק מיכי. החוק קובע שבכל ויכוח אידאולוגי ברשת או מחוצה לה יציג כל צד את שיטתו בדרך האידאית האופטימלית בעוד שאת הצד השני הוא ישפוט לאור הביצועים בשטח. הבסיס לעניין הוא שהתיאוריה הא בדרך כלל מושלמת (לפחות בעיני המנסח) בעוד שהפרקטיקה תמיד נכשלת בגלל אילוצי המציאות, ומימושה סובל מכשלים. לכן אם אני חפץ ביקרו של צד מסוים אני אציג את התיאוריה המושלמת שלו, ואם אני רוצה להצביע על פגמים אצל היריב אין לי אלא להציג את דרך התנהלותו בפועל. זהו חוק מיכי הישר, אבל אלישב הוסיף שם גם את חוק מיכי ההפוך.

כשרוצים להפחיד, עלינו להציג את הצד השני דרך התיאוריה שלו, ולהתעלם מההתמתנות שמתרחשת בדרך כלל במישור המעשי. לעומת זאת, בצד שלנו לעולם נצביע על כך שגם אם התיאוריה מעט קיצונית (אף פעם לא מאד כמובן), הפרקטיקה תמיד ממותנת ומאוזנת יותר. בקיצור, כשהביקורת היא על התיאוריה נתעלם ממנה ונתמקד בפרקטיקה, וכשהביקורת היא על הפרקטיקה תמיד נציג את התיאוריה.

אז מה עלינו לעשות? החוק השלישי של מיכי

הדרך הנכונה היא כמובן להשוות בין תיאוריה לתיאוריה ובין יישום מעשי ליישום מעשי, כל אחד לחוד. לפעמים הנושא שלנו הוא התיאוריה עצמה, ואז בהחלט נכון להתמקד בהשוואות התיאורטיות. לפעמים הנושא שלנו הוא הפרקטיקה ואז נכון להתמקד בה. אבל ציות לשני חוקי מיכי הללו עוסק רק ביושר האינטלקטואלי של הדיון, מה שאיני מזלזל בו כלל ועיקר. כדי לוודא שאנחנו מגבשים עמדה שגויה בשורה התחתונה, יש חוק שלישי (שניתן להבחין גם בו אצל אלישב): עלינו להקפיד תמיד לקחת בחשבון רק את המישור הבעייתי (בצד שנגדנו) או רק בצד הנכון (בצד שלנו), כלומר לא להתחשב בשני המישורים. החוק הזה בעצם אומר לנו ששיפוט וגיבוש עמדה שמתמקד במישור אחד הוא שגוי (בפרט לא להתמקד בתיאוריה, ואולי גם לא רק בפרקטיקה). אם נתחשב בשני המישורים כנראה נפחד פחות ונדון בצורה מאוזנת ושקולה, ואולי גם נגיע למסקנות סבירות יותר.

כך למשל ניתן לשפוט את ההלכה דרך ההוראה להרוג מחללי שבת, או להרוג את העמלקים כולל נשים וילדים, וזו ביקורת לגיטימית לגמרי. אבל תמיד אפשר לומר שבפועל לא באמת יישמו זאת, ובפוסקים גם נתנו לנו כלים כיצד להתחמק (כדי להרוג צריך לקיים תנאים בלתי אפשריים כמעט, ואין פלא שסנהדרין שהייתה הורגת אדם בשבעים שנה הייתה נקראת חובלנית. גם לגבי עמלקים כבר יש לא מעט הגבלות). אף אחד מהמישורים לא עומד לבדו, והשיפוט המלא צריך להיזקק לשניהם.

שלושת חוקי מיכי הללו מנוסחים באופן ציני. הם מורים לנו כיצד להתנהג אם רצוננו לפעול לא נכון. אפשר לקיים את אחד מהם ולהגיע לתוצאה המגמתית הרצויה. המהדרין (כלומר כמעט כל מי שפוצה את פיו) מקפידים לקיים את שלושתם. החוקים הללו אינם רק הוראות לדמגוג המתחיל, אלא הם מציגים בפנינו תיאור אמין ואותנטי של מה שקורה בפועל בשטח, שבו כל הצדדים מקפידים להתנהל לא נכון מכל הכיוונים ולציית לשלושת חוקי הדמגוגיה.

לצורך ההמשך אנסח כעת את שלושת חוקי מיכי בניסוח האמתי (לא בציניות), כלומר את ההוראות להתנהלות הראויה (ולא זו הדמגוגית):

  1. יש להשוות תיאוריה מול תיאוריה (ולא מול פרקטיקה).
  2. יש להשוות פרקטיקה מול פרקטיקה (ולא מול תיאוריה).[1]
  3. כדי לגבש עמדה בשורה התחתונה כלפי רעיון או קבוצה, יש להתחשב בהשוואות בשני המישורים.

וכעת למישור נוסף של היחס בין תיאוריה לפרקטיקה, וזהו חוק מיכי הרביעי.

החוק הרביעי: על ההיצמדות לתיאוריה

כבר עמדתי לא פעם (ראו למשל בטור 507) על כך שהתנהלות אידאולוגית שנצמדת לתיאוריה אולי ראויה להערכה (שכן אלו אנשים שלא מתפשרים ודבקים בערכיהם), אבל היא ילדותית ומסוכנת. התנהלות כזאת מאפיינת ילדים בתנועת נוער, את נוער הגבעות, את נשות השאלים, או את החשיבה הכיתתית ובפרט זו שמכונה ‘הקו’. אנשים מבוגרים ומאוזנים מבינים שגם אם התיאוריה שלהם מושלמת (מה שבעצמו לא נכון בדרך כלל, פרט לתיאוריה שלי), הפרקטיקה מורכבת יותר, ולכן אסור ליישם לגביה את התיאוריה באופן פשטני ובדרך כלל גם לא נכון ליישמה באופן מלא. לא רק כי צריך להתגמש מול אילוצי המציאות, אלא גם מפני שהתיאוריה כשלעצמה אינה מדויקת. השכל הישר והפרקטיקה צריכים ליטול חלק מהותי בקביעת ההתנהגות הנכונה (ראו על כך בסוף טור 62). חוקים תיאורטיים הם הפשטות, ובמישור המעשי כמעט תמיד צריך לסטות מהם, וכאמור לפעמים זו אפילו לא פשרה אלא זו הדרך לכתחילה. הסיבה לכך היא שאי אפשר להכניס את דרך ההתנהלות הראויה לתוך מערכת חוקים מנוסחים, ולכן בהגדרה חוקים כאלה הם קירוב. אגב, בטור הנ”ל הערתי שבניגוד לתדמית הרווחת דווקא החרדים מתנהלים בדרך כלל בצורה מאד לא אידאולוגית, ומתגמשים לא מעט בעת הצורך.

אם כן, זהו חוק מיכי הרביעי:

  1. בבואך לקבוע דרך התנהלות, עיין תחילה בתיאוריה, אבל אל תרוץ ליישם אותה כפי שהיא. לפעמים חשוב להסתכל על הפרקטיקה ורק אז להחליט בשכל הישר כיצד להתנהל.

קל לראות שהחוק הזה קשור בטבורו לשלושת החוקים הראשונים, שכן אי אפשר לנתק בין דרך השיפוט הראויה לבין ההתנהלות הנכונה. אלא שהם עוסקים בשיפוט התנהלות ועמדות של האחר וזה עוסק בקביעת ההתנהלות והעמדות שלי.

לפני שאמשיך, ברצוני לעסוק קצת ב’משמעות דורשין’ (כלומר לא בחוקים עצמם, אלא במקור בכתבי הקודש שממנו הם נלמדים).

מקורותיהם של חוקי מיכי בכתבי הקודש דידי

מקור הדברים בכמה מקומות באתרא קדישא הדין. החוק הראשון (הישר) מוצג בצורה הכי טובה בטור 356 שלי שעוסק בדבריו של הרב רצון ערוסי (המחלה הזאת היא כרונית אצלו. ראו גם בטורים 84 ו-219). הצבעתי שם על מדיניותו השיטתית, שלפיה הוא מוכיח את עליונותה של התורה וההלכה על התפיסות הדמוקרטיות ובפרט במדינת ישראל, כאשר הוא מקפיד תמיד להשוות בין החוק התורני התיאורטי (שמעולם לא יושם, וכשייושם כמובן יסבול מבעיות קשות כמו בכל יישום מעשי של תיאוריה) לבין כשלים בתפיסות המודרניות שנובעים מאילוצים מעשיים שמלווים את יישומן בשטח. כך למשל הוא מתעלם מהמשמעות של הצורך ההלכתי בהתראה ודיני הראיות הדרקוניים לפני ענישה שמרוקנים את האפקטיביות של ההרתעה במערכת ההלכתית. ההלכה כמובן מתקנת את זה במישור הפרקטי, כי תיאוריות כידוע לא נועדו ליישום פשוט, וזאת על ידי משפט המלך וענישה שלא מן הדין. אבל אלו תיקונים פרקטיים (החוק ההפוך) והתיאוריה ההלכתית בהחלט בעייתית. אבל הרב ערוסי מקפיד לבחון את ההתנהלות המעשית של האחר מול התיאוריה שלו עצמו. כך למשל מאד קל ומפתה להסביר שתורתנו עליונה על פני כל שיטה אחרת, שהרי היא אוסרת לרצוח ולגנוב ומחייבת לאהוב, לקבל ולכבד את הגר ועוד ועוד ערכים נפלאים. זאת לעומת כל רשעי העולם שרוצחים, גונבים ולא מכבדים זרים. שיטות עלובות שכמותן! כך תמיד נצא טוב כמובן.

הערתי שם עוד לגבי החוק השלישי גם הערה עובדתית. בדקו את אותם מקומות שבהם ניתן למצוא יישום של התיאוריה המושלמת שלנו (התורה וההלכה) בשטח הריאלי, כמו למשל ברבנות הראשית, עיריות בני ברק, ביתר עילית ומודיעין עלית ועוד. כידוע דרכי התנהלותם של המוסדות הללו הן מושלמות, וכמובן אין שום מקום להשוות בינן לבין התנהלות של מוסדות ועיריות אחרות שמתנהלות לפי השיטה המודרנית רח”ל. אבל את הרב ערוסי כל זה לא מטריד, שכן התיאוריה שלו היא מושלמת ואל תבלבלו אותו עם עובדות ויישומים בשטח. מש”ל.

את המקור לחוקים השני (ההופכי) והשלישי תוכלו למצוא בטור 507 (על ההתמתנות של בן גביר ורע”מ), ובפרט ראו בטוקבקים את התגובות (שהיו לגמרי צפויות) שמתעקשות לקיים את החוקים בניסוחם הציני, כלומר לשפוט את האחר לפי התיאוריה ולהתעלם מהפרקטיקה שלו. בהמשך אגע במסע ההפחדות שמתרחש ממש בימים טרופים אלו נגד הממשלה המתרקמת, שמבוסס רובו ככולו על התיאוריה ומתעלם מהפרקטיקה. כמה נוח! אין צורך לומר שזה קורה גם לאידך גיסא. ראו את מסע ההפחדות של הביביסטים שהתנהל נגד הצירוף של רע”מ לקואליציה הקודמת, שנסמך על כתבי הקודש של האחים המוסלמים תוך התעלמות מרהיבה ומוחלטת אך אופיינית מההתנהלות שלו בשטח. אגב, בטורי הנ”ל עשיתי ניתוח דומה לבן גביר, לחרדים ולמנסור עבאס, ללמדכם שיש דרך להתגבר על הטיות משני הצדדים ולהקפיד על החוקים בניסוחם האמתי (לא זה הציני).

עד כאן ראינו את המקורות לשלושת חוקי מיכי הראשונים, ותיתי לאלישב דנן על ניסוחם והצגתם. זכות הרבים תלוי בו, וזכותו תגן עלינו ועכ”י שנינצל מכל מרעין בישין דתיאורייתא באמצעות מילי דפרקטיקתא. כאמור, בטור הזה ברצוני לעסוק במתח בין התיאוריה לפרקטיקה מזוויות נוספות שעולות מהאקטואליה של הימים הללו ממש, וכפי שנראה זה קשור בעיקר לחוק הרביעי. כעת ניתן יהיה למצוא גם לו מקור באתרא הדין, לבל ידח ממנו נידח.

בחלק הנותר של הטור אעבור על כמה דוגמאות שעלו בזמן האחרון באתר, ודרכן אדגים את החוק הרביעי (ובמשתמע גם את שאר החוקים). הדוגמה הראשונה עוסקת בהסכם עם לבנון והאחרות שייכות כולן לאיומים של הקואליציה המתגבשת על מערכת המשפט. אני אקנח את הטור בציפיות ההיסטריות מהקואליציה המתגבשת, שכאמור גם הן מיישמות באופן מושלם את חוקי מיכי שלית אתר פנוי מנהון. לפני כן, אקדים הערה על מינוח.

הערת אזהרה על מינוח

הדיון מכאן והלאה יעסוק בוויכוח על מערכת המשפט, כאשר הקואליציה המתגבשת דוגלת בקיצוץ כנפיה והגבלת סמכויותיה, וגוש ה’שינוי’ מתנגד לזה (לא ממש מדויק, אבל לצורך הדיון אסתפק בזה).

בדיון הזה אני אשתמש במינוח גוש הביבי, או: הביביסטים, לאו דווקא במשמעותו ככינוי גנאי (למרות שבעיניי הוא בהחלט כזה) והגוש הנגדי (אנטי ביבי). אני בכוונה לא משתמש כאן בימין ושמאל, כמו שמנסים להציג זאת בשיח הציבורי, כשאומרים שהימין ניצח בבחירות. אלו כמובן שטויות, מפני שהימין ניצח עוד הרבה קודם להן. הבחירות לא התנהלו על ימין ושמאל. השימוש במונחים של ימין-שמאל כדי לתאר את המחלוקת הפוליטית אינו אלא כניעה להטעיה דמגוגית מהצד הביביסטי. אז מהי האמת?

יש בין אנשי הגוש הביביסטי גם אנשי ימין, אבל הגוש בכללותו בהחלט אינו ימין. כך למשל כולם שם דוגלים בסוציאליזם בוטה של תמיכה בחרדים שאינם עובדים ולא נותנים לילדיהם כלים להתפרנס בשוק המודרני ולתרום לו, ובכך פוגעים קשות בתל”ג. בנוסף, רובם דוגלים בכפייה דתית, מעשה מאד לא ליברלי. חלקם דוגלים בשלילת זכויות מאוכלוסיות שונות (ערבים, להט”בים), גם לא פסגת הליברליזם הימני. חלקם אינם ימין במישור המדיני (החרדים). אז מה מלכד את הערב רב הזה? זו לא השקפה ימנית, אלא התמיכה בביבי (או ההתנגדות למתנגדיו).

לעומתם, גוש האנטי ביבי גם הוא מורכב, ובחלקו ישנם בו אנשים בעלי תפיסה כלכלית ומדינית ימנית מאד (הרבה יותר מזו של הליכוד). רובם מתנגדים לכפייה ומחזיקים בעמדות ליברליות (כלומר ימין). הביטויים ימין ושמאל בהקשר זה הם כניעה לדמגוגיה ביביסטית מכוונת ומטעה שלפיה כל מי שלא רוצה את ביבי הוא שמאל (משום מה הביטוי הזה נשמע לאנשים מאיים). אז מה בכל זאת מלכד אותם? ההתנגדות לביבי כמובן.

המסקנה היא שהפוליטיקה כיום לא מתרחשת סביב הקו של ימין ושמאל שכבר מזמן איננו כאן (אין חילוקי דעות ממשיים בציבור וגם לא בין המפלגות, בשאלות המדיניות), אלא סביב הקו של פרו או אנטי ביבי. זה ואין בלתו. לכן המינוח שלי בוויכוח על מערכת המשפט שאדון בו כעת יהיה גוש הביבי והגוש הנגדי (המכונה גוש ‘השינוי’. כלומר שינוי האכלוס של כס ראש הממשלה).

א. ההסכם עם לבנון

ההסכם עם לבנון נערך ונחתם בתקופת ממשלת המעבר בראשות יאיר לפיד, ועלתה השאלה האם ראוי לעשות זאת והאם צריך להעבירו לאישור גם בכנסת ולא רק בממשלה. לפיד טען שהאופוזיציה נוהגת בחוסר אחריות ולכן הוא החליט לא להעביר את ההסכם לאישור הכנסת (אלא רק להניחו לפניה לעיון, כהנחיית היועצת המשפטית). החלטה זו עוררה תרעומת גדולה, שהרי הוויכוח על התנהלותה של האופוזיציה תלוי בעמדות השונות כמובן, ולא סביר שהממשלה, שמטבע הדברים מתנגדת להתנהלותה של האופוזיציה, תאמץ בגלל עמדתה זו דרך התנהלות לא ראויה על פי כללי הדמוקרטיה. הכנסת נבחרה על ידי הציבור והציבור הוא שצריך לאשר את ההסכם, בפרט כשלממשלה המכהנת כעת אין רוב בכנסת (וכנראה גם בעם, אם נתחשב בתוצאות הבחירות שנערכו מאז). באתר נשאלתי לגבי טענתו של לפיד, האם לדעתי ראוי לנהוג כך.

אקדים ואומר שההסכם הזה מעלה ריח בעייתי מאד גם באפי (למרות שזו טענת גוש הביבי, שנאמר: גם שעון עומד…). אמנם ההשלכות של ההסכם אינן נראות לי דרמטיות בשום מישור (לא הכלכלי ולא הביטחוני), ולכן לא הייתה דחיפות לחתום עליו בממשלת מעבר, אבל מאותה סיבה עצמה גם ההתנגדות ההיסטרית אליו של הביביסטים היא דמגוגית, כדרכו. אני לא נוטה לתת אמון רב בהצהרות של פוליטיקאים, יועמ”שים (בפרט בהרב מיארה שנראית מוטה מאד לטובת הממשלה שמינתה אותה) ואנשי צבא, שמסבירים לי שהדבר חיוני לביטחון המדינה. בסך הכל אין לי מידע כמובן, ואולי הם צודקים, אבל אין לי אמון בהם. אבל את כל זה הקדמתי כדי לומר שהדיון שלי כאן עוסק במוסריות של המעשה והנוהל שמלווה אותו, ואותו יש לנהל בנפרד מהדיון המהותי על טיבו של ההסכם עצמו (ראו למשל את הדוגמה על החזרת הגולן שהובאה בטור 41 ועוד על קורלציות מדומות).

בתשובתי שם הזכרתי את דברי אסא כשר שצידד בדברי לפיד, והבאתי את תגובתו של אשר כהן שפירט את הטענות נגד לפיד והסביר שדברי אסא כשר והתנהלותו של לפיד מקוממים ופוגעים בעקרונות הדמוקרטיה. לגבי הוויכוח ביניהם כתבתי שלכאורה אשר כהן והביביסטים צודקים. הכנסת היא הריבון ועמדתו של אחד הצדדים לא יכולה להתיר לו לא להתחשב בכנסת. הרי על זה גופא הוויכוח, האם הקואליציה או האופוזיציה ראויות לנהל את העניינים. מבחינת ההגות הדמוקרטית אין ספק שאשר כהן ויושבי הביבים צודקים.

אלא שלפחות במישור הפרקטי זה לא כל כך פשוט. יש לזכור את העובדה שלפי החוק מותר לממשלה לאשר את ההסכם בלי הכנסת (כך לפחות קבעה היועצת המשפטית). אם כן, השיקול האם להביא זאת לכנסת הוא של הממשלה. במצב כזה זכותה לחשוב שהאופוזיציה לא עניינית ולא להביא את ההסכם לכנסת. סביר שאסור להשתמש בהנחה/עמדה זו כדי לדלג על חוק ונוהל תקין, אבל כאן החוק עצמו מותיר את ההחלטה הזאת לממשלה, ולכן זכותה להתחשב בעמדתה שלה לגבי האופוזיציה. אין צורך לומר שהיא כמובן גם מאד צודקת בזה. האופוזיציה כבר הוכיחה בעליל התנהלות לא עניינית, בכך שהצביעה נגד חוקים שהיא עצמה דוגלת בהם רק כדי להתנגד לממשלה. כזכור, ביבנו אנו לא טרח לעשות חפיפה ראויה עם בנט והציג אותו כראש ממשלה לא לגיטימי, ועוד שאר התנהלויות מחפירות, כדרכו מקדם. אם כן, הם הוכיחו בצורה מאד חד משמעית שטובת המדינה מעניינת אותם כקליפת השום. זוהי טענת עובדה פשוטה ולא עמדה או הערכה פוליטית גרידא. אז למה להפקיד בידי היצורים הללו את גורלו של ההסכם החשוב (לשיטת לפיד) הזה, בפרט אם הדבר מותר על פי החוק?!

קורא יקר, הנח לצורך הדיון שאתה ראש הממשלה ולדעתך בכנות האופוזיציה לא עניינית ומושחתת. כלומר לצורך הדיון אני מניח שזו באמת עמדתך, ולא מדובר באמירה פוליטית גרידא. על הפרק עומד הסכם שנראה לך חשוב מאד כלכלית וביטחונית והעיתוי קריטי. תחת ההנחות הללו, האם זה לא מה שתעשה?! אין צורך לציין שבמקרה ההפוך ביבי היה נוהג בדיוק אותו דבר, גם במצב שבו לא הייתה לכך שום הצדקה, וחסידיו היו כמובן מוחאים לו כפיים במקהלה יוונית. אם אתה רק משתמש בטיעון שהם לא ענייניים כדי להימנע מהעברת ההסכם לכנסת זה לא ראוי, אבל אם אתה באמת מאמין שהם לא פועלים עניינית, קשה לי לראות למה להתחשב בהם כשאיני חייב לעשות זאת.

השאלה החשובה באמת היא לגמרי אחרת: האם ממשלה יכולה לבצע צעד שרוב הציבור או רוב נציגיו (וזה כמובן לא אותו דבר) מתנגד לו? בניגוד לשאלות הטקסיות לגבי הבאת ההסכם לכנסת, שבהן כולם עסקו ודנו, זו באמת שאלה קשה. לדעתי, התשובה העקרונית לשאלה הזאת היא שלילית. הממשלה והכנסת פועלות מכוחו של העם, ולכן לא לגיטימי לעשות פעולה שרוב העם מתנגד לה.[2] אמנם אם מדובר במצב שיש נתונים רלוונטיים שלא חשופים לציבור, ואם באמת להערכתי כשהיה חשוף להם היה מסכים (ודוקו: לא בהנחה שרוב הציבור טועה אלא בהנחה שהציבור לא רואה את התמונה המלאה ואם היה רואה היה מסכים), או אז נראה לי שראוי לקבל החלטה גם נגד עמדתו של רוב הציבור.

בכל אופן, זוהי דוגמה להבחנה בין דיון תיאורטי לדיון מעשי. בתיאוריה ודאי שראוי להביא כל הסכם לכנסת שכן היא הריבון, תהא אשר תהא דעתך עליה ועל עמדותיה. אבל בפרקטיקה יש מצבים שבהם לא נכון ואף מזיק ליישם את התיאוריה. כעת ניתן ליישם את חוקי מיכי: מי שרוצה לתקוף את הממשלה מתמקד בתיאוריה, ומצהיר בצדקנות שהכנסת היא הריבון (מה שלא היה מעניין אותו בשום צורה אם הוא היה בשלטון), וכמובן מתעלם בגסות מהפרקטיקה (שיש לנו אופוזיציה שמתנהלת בצורה שערורייתית). מי שרוצה להגן על ההתנהלות הזאת, מתמקד כמובן בפרקטיקה ומתעלם מהתיאוריה. להיפך, הוא מסביר באותו ובמופתים שהתיאוריה גם היא לצדו. אבל חוקי מיכי לימדו אותנו שהדרך הנכונה לשפוט וגם להתנהל היא לקחת בחשבון את שני המישורים, וכך להגיע למסקנה שאולי תיאורטית זה ראוי, אבל פרקטית יש מקום לשקול זאת שוב.

שאלת האיזון אינה פשוטה שכן השיקול התיאורטי גם הוא חשוב (ראו להלן את הדיון על ‘מסך הבערות’). לכן אם הנזק של ההבאה לאופוזיציה אינו גדול אזי הנזק להליך הדמוקרטי שייגרם מההתעלמות ממנה יגבר וצריך לפעול לפי הכללים והנורמות הראויות. שימו לב שלפי צורת החשיבה הזאת, באופן עקרוני ניתן היה לומר שהממשלה תתעלם גם מחוק מחייב, ולא רק מנוהל שאינו מחייב כמו במקרה הזה. אם מדובר בפיקוח נפש, ואם התחשבות בכללי הדמוקרטיה ובאופוזיציה תביא לנזק בלתי הפיך, זה יכול לדחות גם חוקים. לכן אין כאן תשובה בינארית, והכל תלוי בשאלת האיזון. לגביה לא אתייחס כאן, כי זה מסובך ולא מענייננו כאן. מטרתי היא רק להציג את שני הצדדים ואת המורכבות של הדיון. אף צד כאן לא צודק או טועה באופן פשוט.

ב. הביקורת על מערכת המשפט ופסקת ההתגברות: הקדמה

הנושא הכי חם בימים האחרונים הוא המאבק על דמותה של מערכת המשפט. הדיונים כאן כוללים קיצוץ כנפיים של בג”ץ, ביקורת על הפרקליטות, מינוי יועצים משפטיים כמשרות אמון, מעורבות פוליטית מוגברת במינוי שופטים ובימים האחרונים מדובר בפרט ב’פסקת ההתגברות’. אני אתמקד בה, אבל זהו בניין אב לכל הדיון על מערכת המשפט. כפי שנראה, גם כאן יש ליישם את חוקי מיכי.

הקואליציה המתגבשת (גוש הביבי) עוסקת בכך רבות כחלק מתכניתה האופרטיבית לטפל במערכת המשפט. האופוזיציה (גוש האנטי ביבי) ומערכת המשפט עצמה מפחידות אותנו השכם והערב באפוקליפסה שצפויה לנו באם תחוקק פסקה כזאת ואם יתקבלו השינויים שעליהם הביביסטים מדברים (אגב, לא ביבי עצמו). גוש האנטי ביבי (לא כולו. יש מבקרים של המערכת גם בגוש ההוא: ליברמן, אלקין, סער) טוען שקיצוץ כנפיה של מערכת המשפט הוא מסוכן, שכן לא יהיה כוח שיאזן את שרירות השלטון. כולנו נהיה מסורים בידי רוב מזדמן בכנסת, ולא תהיה שום אפשרות בקרה על החלטותיו וחוקיו. כנגדם טוענים התומכים (הביביסטים) שכרגע דווקא מערכת המשפט היא שצריכה כוח מאזן, אחרי שלקחה לעצמה זכות לפסול חוקים שחוקקה הכנסת ואף עשתה בה שימוש מעל עשרים פעם עד היום. יתר על כן, בדיון על מועמדותו של נאשם בפלילים (ביבי כמובן. הכל פרסונלי), בג”ץ הניח במשתמע שיש לו סמכות לבטל אפילו חוק יסוד (!). צריך להבין שזו ממש שערורייה מבחינת ההגות המשפטית. חוק רגיל מבוטל מכוח העובדה שהוא סותר חוק יסוד. אבל ביטול של חוק יסוד נראה מעשה שרירותי לגמרי. הבג”ץ הופך להיות המחוקק העליון בלי שהחוק והכנסת הסמיכו אותו לכך ובלי שהוא נבחר על ידי הציבור. זוהי ביקורת הגיונית ומוצדקת מאד של גוש הביבי על מערכת המשפט. קולותיו של הגוש השני לא נשמעים (לפחות לא בשיח הציבורי) מול העמדה ההזויה הזאת.

המבקרים (גוש האנטי ביבי) טוענים שהכנסת תמיד יכולה לחוקק חוק יסוד אחר ולמנוע ביטול חוקים אחרים מכוחו, היא יכולה גם לחוקק חוק ספציפי שיחזור ויכונן את החוק שבג”ץ ביטל (אין חולק שזה אפשרי במצב כיום, אם כי כשיש לבג”ץ סמכות לבטל חוק יסוד איני רואה מה לא ניתן לביטול על ידיו). נכון שעובדתית הכנסת כמעט לא עושה זאת, ולכן נוצרת תחושה של כנסת חלשה. אבל זו טעות. הכנסת לא עושה זאת מפני אין בה רוב לעשות זאת. הכנסת החליטה להיות חלשה, למרות שבהחלט יש לה אפשרויות פעולה. אם כן, לא נכון שבג”ץ שולט בכנסת. היא החליטה להגביל את עצמה, ולכאורה זו זכותה ואם זו טעות אז זוהי בעיה שלה. שימו לב שלעקיפת בג”ץ בצורה כזאת דרוש רק רוב רגיל, כלומר די ברוב בתוך הקואליציה בלבד, ומתברר שאפילו את זה בדרך כלל לא מצליחים לגבש. ברוב המקרים יש בקואליציה איזה כחלון או גנץ (ובעצם גם ביבי עשה זאת לא פעם), שמונעים פגיעה בסמכויות בג”ץ ובמערכת המשפט. אמנם לאור זה החשש מהקואליציה המתגבשת כעת מובן יותר, שכן שם לא צפוי להיות גורם ממלכתי כזה (למעט ביבי, שהרקורד שלו  הוא לגמרי כזה). משמעות הדבר היא שעקרונית יש איזון לכוחה של הכנסת, והוא מתבצע בין המפלגות והאישים שבתוך הכנסת, ולכן אין צורך להשאיר זאת לבג”ץ.

טענה נוספת היא שעריצותו של בג”ץ (אגב, גם בית משפט נמוך יותר יכול לבטל חוק) באה לידי ביטוי רק בביטול חוקים והשבת המקל לכנסת. בג”ץ לא יכול לחוקק, ובמובן הזה ברור שהסכנה מעריצותו שלו נמוכה בהרבה מעריצות הרוב בכנסת שיכול לחוקק כל מה שעולה בדעתו. מעבר לזה, לבג”ץ אין אינטרסים פוליטיים וכלכליים ישירים. לחברים בו יש כמובן השקפות עולם והן בהחלט באות לידי ביטוי בהחלטותיו, אבל זה עדיין רחוק מאד מהסכנה שיש בעריצות מצד הכנסת שפועלת למען אינטרסים ישירים.

אוסיף שיש כמובן כמה וכמה נוסחים של פסקאות התגברות ברחבי העולם (ראו סקירונת כאן), חלקם דרקוניים יותר וחלקם פחות. השיח על פסקת התגברות בלי להגדיר במה מדובר הוא די עמום ומועד לדמגוגיה. יכולה להיות פסקת התגברות ששוללת קטגורית מבג”ץ אפשרות לבטל חוקים. יכולה להיות פסקה שנוספת לחוק יסוד ספציפי ולא לכלל החוקים. יכולה להיות פסקה שדורשת רוב מיוחס כדי לעקוף את בג”ץ, וגם לגבי עוצמתו של הרוב הזה ישנן כמה הצעות: 70, 65, או 61 ח”כים. ככל הידוע לי, אין כיום הצעה רצינית שמסתפקת ברוב מקרי (כלומר של פחות מ-61), כולל הגורמים הכי מיליטנטיים בקואליציה המתגבשת. ולאידך גיסא, גם אבירי בג”ץ הגדולים ביותר מקבלים כלגיטימית פסקת התגברות ברוב של 70 ח”כים. אז הוויכוח בסך הכל די מצומצם, והרושם כאילו יש כאן עימות בין תפיסות מקוטבות הוא במידה רבה מדומה. זה עימות בין שני סנטימנטים יותר מאשר שתי השקפות מעשיות. כעת ניכנס להיבט שלנו בדיון הזה.

פסקת התגברות: המישור התיאורטי

כאן ברצוני להתמקד בשני טענות שמעלים המצדדים בפסקת התגברות, שתיהן עוסקות במישור העקרוני (התיאורטי):

  1. בג”ץ אינו גוף נבחר, ולכן עריצות שלו היא בעייתית יותר. הכנסת עומדת לבחירה של העם, ולכן עריצותה לגיטימית יותר. יתר על כן, העם בסוף יכול גם לבקר את החלטותיה (בבחירות הבאות), מה שאי אפשר לעשות ביחס לבג”ץ.
  2. עובדתית יש פסקאות כאלה במקומות רבים בעולם ואף אחד מהם לא התמוטט בינתיים. השמועות על חורבן הדמוקרטיה או מותה הן לגמרי מוגזמות.

במבט ראשוני שתי הטענות הללו נכונות ומשכנעות מאד. דומני שמבחינת החשיבה הדמוקרטית הצד הביביסטי לגמרי צודק, ואילו טענות הגוש המנוגד נשמעות היסטריות ומנותקות. המבנה הדמוקרטי בהחלט מאפשר פסקאות כאלה והן אולי אפילו מתבקשות ממנו. ניתן אפילו לשאול מה הם היו אומרים על בג”ץ שמבטל חוקים ליברליים? כל מהלך שהכנסת רוצה ליזום ולקדם, יכול להיתקע בבג”ץ רק בגלל השקפתם של השופטים שיושבים בו. לכאורה הם לא נבחרים על פי השקפתם ותפקידם אינו לקדם השקפה, אבל לפחות עד לפני כמה שנים לכולם היה ברור מהן ההשקפות השולטות שם (זה קצת השתנה בשנים האחרונות).

נתבונן לרגע על הדיון הזה מזווית אחרת. הצורך בהפסקת התגברות קשור בטבורו להרכב של בג”ץ ולהשקפותיהם של היושבים בו. לכן כחלק מהשינוי שהקואליציה המתגבשת תובעת לערוך במערכת המשפט היא רוצה יתר מעורבות של הכנסת בבחירת השופטים. תביעה זו נתקלת גם היא בזעקות שבר של גוש האנטי ביבי על חורבן הדמוקרטיה. אבל הביביסטים טוענים בצדק שאם בג”ץ מעורב בחקיקה הוא בהכרח מערב השקפות וערכים, ולכן אך מתבקש שחבריו ייבחרו על בסיס השקפותיהם ולא רק על בסיס יכולותיהם המשפטיות (שזו לכאורה עמדתו המוצהרת של גוש האנטי ביבי, עאלק). אותם זועקים מתעקשים לתת לבג”ץ כוח פוליטי אבל לא לתת לפוליטיקה להיות מעורבת מדיי בבחירת השופטים שמכהנים בו. גוף שלא משקף את עמדות הציבור הוא שיקבע את הערכים שעל פיהם הוא מתנהל. בדיון הזה עולה לא פעם הטענה שבמקומות שונים בעולם מאד מקובל ששופטים נבחרים על ידי גורמים פוליטיים (בשיטה הנוהגת בארה”ב זה אישיו פוליטי לגמרי). אם כן, גם כאן התיאוריה בהחלט תומכת בעמדת גוש הביבי.

טענות דומות עולות ביחס למינוי יועצים משפטיים כמשרת אמון. גם הטענה הזאת של גוש הביבי נשמעת סבירה מאד. במקור, יועץ משפטי הוא יועץ ולא מחליט. אם הוא או מעסיקיו חרגו מהחוק, בשביל זה יש בתי משפט. כיום ליועצים המשפטיים יש כוח מופרז ורבים טוענים בצדק נגד המצב הזה. יש לזכור שהעצמת כוחם של יועצים משפטיים נעשתה אף היא על ידי בג”ץ בלי שום בסיס חוקי. זה מחטף נוסף שלהם.

לכאורה מתבקשת המסקנה שטענות גוש הביבי ביחס למערכת המשפט והרפורמות שהם מתכננים לגביה מוצדקות לגמרי. גוש האנטי ביבי לכאורה מנסים להיבנות מסיסמאות ריקות ומהיסטריה חסרת בסיס. רבים טוענים, ובמידה רבה של צדק, שהחששות לדמוקרטיה אינם אלא חששות מאבדן הכוח שנותר להם במערכת המשפט (כשכוחם הפוליטי הולך ומתפוגג). אבל אני רוצה לטעון שבכל זאת מדובר במסקנה קצת פזיזה. כדי להבין זאת עלינו לשים לב לכך שהדיון עד כאן התמקד במישור התיאורטי. כעת, לפי חוקי מיכי, עלינו לעבור ולבחון גם את המישור המעשי, ומתברר שהעוקץ נמצא דווקא שם.

פסקת התגברות: המישור הפרקטי

בתשובתי לשאלה בנושא זה כתבתי את הדברים הבאים:

הדיון בשאלה הזאת יכול להתנהל בשני מישורים שונים: 1. מה ראוי לעשות מבחינת ההגות הדמוקרטית, התיאוריה. 2. האם זה נכון בישראל של ימינו. אלו שאלות שונות ולא תמיד התשובה תהיה אותה תשובה. המערכת הפוליטית שלנו רקובה לגמרי, ולמסור לה כוח זה דבר מאד מסוכן. אין שם טיפת אחריות ושיקול ענייני, ואם מוסרים להם כוח חקיקתי לא מוגבל זה מרשם בדוק לצרות צרורות. הם משנים חוקים כל רגע לפי הרוח הנוחה להם, וגם חוקי יסוד בכללם. זו לא התנהלות נורמלית של מערכת אחראית, ובעצם זהו הרס של מערכת החוק במדינה. אזרחים אבדו אמון בחוקים ובתוקפם כי הם רואים שהמחוקק אינו כפוף לחוק אלא מעקם אותו כרצונו ולפי נוחיותו. למה שאזרח יציית לחוק הזה? החוק מאבד את משמעותו אם הפוליטיקאי יכול לעבור עליו כל אימת שירצה דרך שינוי שלו ברוב מזדמן כזה או אחר ולפי אינטרסים כאלה או אחרים. לכן הייתי מאד משתדל למנוע מהם כוח חקיקתי ככל שאוכל, אם כי זה כמובן לא בידיי. אני בהחלט לא מתלהב מזה שהכוח יימסר לביהמ”ש שלא נבחר על ידי הציבור, אבל זהו קושי עקרוני ותיאורטי, ומולו ניצבים קשיים במישור הפרקטי.

אם כן, גם כאן המצב דומה למה שראינו בדוגמה הקודמת לגבי ההסכם עם לבנון. אם מתחשבים במצבנו המעשי, בנורמות המקובלות כאן ובדרך התנהלותה בפועל של המערכת הפוליטית ושל הכנסת, צריך מאד להיזהר בהשוואות שעושים למקומות אחרים. נכון שמבחינת ההגות הדמוקרטית אין מניעה עקרונית לפסקת התגברות ולמינוי פוליטי של שופטים, אבל במצב שלנו כיום זה עלול להביא אותנו למצב לא פשוט. לכנסות האחרונות לא היה חשש משימוש מופרז בכוחן, לשנות חוקים כולל חוקי יסוד לפי אינטרס מזדמן, מה שמשתנה כל קדנציה לכיוון אחר (ראו דיון על כך בהמשך השרשור על פסקת ההתגברות וגם בטור 300). הכנסת לא מהססת לעשות שימוש שרירותי ברוב מזדמן. היועצת המשפטית שמונתה לממשלה האחרונה נראית ממש  חסרת שיניים ומקבלת החלטות בעייתיות בעליל. ולכן הצורך באיזונים ובלמים במצב שלנו אינו רק תוצאה של שיקול תיאורטי אלא של שיקול שמתחשב במצבנו בפועל כאן ועכשיו. גם אם תיאורטית אין מניעה לחוקק פסקה כזאת ואין מניעה למינוי פוליטי של שופטים, אבל לא בטוח שהיישום במצב שלנו לא יביא לתוצאות מאד בעייתיות. ההשוואה עקרונות תיאורטיים ולמקומות אחרים בעולם מתמקדת בשאלה התיאורטית, האם דמוקרטיה מאפשרת או לא מאפשרת צעדים כאלה, אבל יש הבדלים בנסיבות ובנורמות שבתוכן אנחנו רוצים ליישם אותם.

ההיסטריה השמאלנית מוצגת כאילו צעדים כאלה סותרים את המבנה הדמוקרטי מעצם היותו כזה. זו שטות כמובן. אבל בנסיבות שלנו כיום בהחלט ניתן להבין את החששות הללו. מי יעצור את הכנסת אם היא תחוקק שיש חובה לעבוד ביום א או ו (ערבים או נוצרים)? או שתחייב לעבוד שבעה ימים? אם החוקים הללו יכולים להתקבל ברוב מקרי ומזדמן, הרי שבקואליציה המתגבשת זה כבר לא מופרך כל כך. אני לא צופה שזה באמת יקרה, ולגמרי לא שותף להיסטריה האנטי ביביסטית בעניינים הללו, אבל צעדים בעלי משמעות פחות דרמטית בהחלט כן יכולים להתרחש. חשבו על פגיעה בלהט”בים או בנשים, על פגיעה בחרדים פתוחים (רפורמת הסלולר. יש כאן פגיעה מהותית בזכויות אדם), פגיעה במתגיירים ובארגוני כשרות (התנהלות שרירותית של הרבנות הראשית), פגיעה בחרדים לשעבר (שלא מקבלים מימון להשלמת לימודים, שלא כמו חרדים רגילים), פגיעה בערבים במישורים שונים, מימון לא שוויוני ולא ראוי לחרדים ועוד ועוד. שום דבר מכל אלו אינו אסון קרדינלי, אבל אלו צעדים מאד בעייתיים. מי יגן עלינו מעריצותו של רוב מזדמן בכנסת (שלא בהכרח מייצג רוב בציבור. בטח לא בכל החלטה שלו) בעולם שבו יש פסקת התגברות בגרסה דרקונית מדיי?! האם החשש מעריצות הרוב במובנים המתונים הללו מופרך כל כך בעיניכם? לכן לתת לכנופיה הזאת כוח בלתי מרוסן זה עניין די מפחיד, ואם אותי שאני מכיר אותם זה מפחיד, אז אלו שלא מכירים אותם וניזונים ממושגים מאיימים כמו מדינת הלכה, רעלות לנשים ואיראן זה כאן, ודאי חוששים מאד.

הערה על אופי הוויכוח

קורה כאן משהו מאד מוזר. ברוב ככל הוויכוחים הללו לדעתי צודק לגמרי גוש הביביסטים. הגוש המנוגד מעלה כביכול טיעונים תיאורטיים מלומדים שמבוססים על הגות דמוקרטית, אבל הם לא באמת מחזיקים מים. בדרך כלל מדובר בשטויות. וככל שהטיעונים לא מחזיקים מים עוצמת ההיסטריה עולה. אני חושב שזה לא מקרה. ההיסטריה השמאלנית שמצהירה על חורבן היקום והדמוקרטיה עם כל שטות, נובעת בדיוק מכך שאין להם טיעונים לגופו של עניין. במישור התיאורטי הביביסטים צודקים, ולכן אין טענות שניתן להעלות נגדם למעט זעקות שבר היסטריות. אבל טענתי כאן היא שהחששות הם כן אמיתיים, והצורך באיזונים ודאי קיים במישור הפרקטי, גם אם מבחינת התיאוריה הדמוקרטית אין הצדקה לטענותיהם. טוב היה אם האנטי ביביסטים היו אומרים את האמת ומביעים חששות ולא נסמכים על עקרונות הדמוקרטיה שנהזו במוחם הקודח.

על מי האשמה בכל הפלונטר הזה? כנראה על שני הצדדים. אין להכחיש שישנה תחושה שבג”ץ לפעמים הולך רחוק מדיי (בדרך כלל תחושתי הפוכה: שהוא לא פועל במקום שהיה עליו לפעול, כמו נגד הרבנות הראשית), שלא לדבר על הפרקליטות, המשטרה והייעוץ המשפטי. לכן האשמה במצב הנפיץ שנוצר היא גם על המערכת הפוליטית וגם על בג”ץ, מערכת אכיפת החוק וגוש האנטי ביבי. כל אלו הרוויחו ביושר את הביקורות עליהם. ועדיין מדובר בהשגת איזון עדין מאד שמטרתו למנוע הצטברות כוח אבסולוטי באחת מרשויות השלטון (אגב, בטור 300 הסברתי שבישראל יש רק שתי רשויות: המבצעת והשופטת. אין לנו באמת רשות מחוקקת שתפקח על שתי הרשויות האחרות. זה כמובן מסבך מאד את המצב ומגביר את הצורך באיזונים שדרושים לגביו). במצב כזה, חשוב מאד להקשיב לחששות הפרקטיים גם כשהתיאוריה אמרה את דברה וגם כשפועלים בהתאם לכללי התיאוריה הדמוקרטית. הפעלת כוח, גם אם הוא מוצדק תיאורטית, מכל אחד מהצדדים היא מסוכנת מאד. בסוף החבל יכול להיקרע ונאבד את הלכידות המינימלית והכבוד המינימלי למוסדות השלטון שעדיין קיימים כאן.

אני חושב שלזה התכוון האידיוט הסדרתי ממפלגת מרצ, יאיר גולן, כשאמר לפני כמה ימים שהנאצים עלו לשלטון בדרך דמוקרטית. לא הייתה שם השוואה לנאצים כפי שהאשימו אותו הדמגוגים של ביבי, וזה שהוא אכן אידיוט מדופלם לא אומר שאין צדק בדבריו. הוא רק התכוון להצביע על כך שהכללים הדמוקרטיים לא תמיד מגינים עלינו והציות להם אינו ערובה להתנהלות ראויה. טענה לגמרי נכונה, ודומני שהיא היא שעומדת בבסיס כל הוויכוח הזה. ללמדכם שגם שעון עומד…

הערה: מה עם מסך הבערות?

עיקרון מוסרי יסודי הוא השוויון בפני החוק המוסרי. עיקרון מוסרי אמור להיות מיושם בצורה אחידה בכל המצבים וכלפי כל האישים והקבוצות. העיקרון הזה בא לידי ביטוי ב”מסך הבערות” של רולס (שלפיו יש לנהוג כלפי אדם באופן שמתעלם מזהותו ותפיסותיו), כמו גם בצו הקטגורי של קאנט (הדרך המוסרית אמורה להיות חוק כללי) ועוד הרבה. כך גם לגבי כללי הדמוקרטיה. במהותם מונח עיוורון כלפי השקפות ותפיסות ומצב מקומי, ועיקר משמעותם הוא ביישום שיטתי ומתמיד שלהם בלי תלות במצב ובלי התייחסות לתפיסות של הצדדים. מטרתם של הכללים הללו היא להסדיר את הדיון וההתנהלות, ולכן יש ליישמם באופן שמתעלם במופגן מהצדדים בדיון הזה. זוהי הגינות בסיסית.

מסיבה זו כעסתי בעבר על חברי השמאלן שלא רצה להצטרף למחאה נגד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה מפני שחשש שהתחליף יהיה ביבי, וכמו שהוא כעס עליי, ובצדק, כשלא תמכתי במחאות נגד אריק שרון במלחמת הלבנון הראשונה בגלל שהוא ייצג את הימין. כל הרעיון הוא שלא משנים את הכללים משיקולים מקומיים, אחרת זה מביא להרס המרקם הדמוקרטי כולו.

לאור זאת יש לבחון את הטענות של גוש האנטי ביבי. ראינו שגוש הביבי נסמך על כללי הדמוקרטיה, וברוב המקרים הוא באמת צודק. גוש האנטי ביבי רוצה ליישם כאן כללים שונים וחריגים, רק בגלל שהביביסטים עלו לשלטון. לכאורה מדובר בהתנהלות לא אחידה ושוויונית ולכן לא מוסרית. טענת גוש האנטי ביבי היא שיש לנהוג כאן אחרת מכללי הדמוקרטיה הרגילה בגלל המצב המסוים שנוצר כאן. האם ניתן להצדיק זאת מוסרית?

זו שאלה לא פשוטה, ועל פניו התשובה היא שלילית. ואכן, כשלעצמי איני בטוח שאני מסכים איתם בעניין זה. מטרתי כאן להסביר מדוע לא מדובר בשטות. כדי שנבין שהתמונה אינה כה חד משמעית, אזכיר את מה שכתבתי לא פעם בעבר (ראו למשל בטור 408, 420 ועוד בכמה שו”תים), שהצו הקטגורי (שמייצג את השוויון בפני החוק ואת החובה להתנהלות אחידה) הוא רק שחקן אחד בזירה המוסרית. לפעמים יש שיקולים שגוברים עליו. אני לא אלך להצביע בבחירות בגלל הצו הקטגורי (שהרי להצבעתי אין שום השפעה. ראו בטור 122 ועוד), אם הדבר יעלה בחיי אדם (למשל אם בגלל זה אני לא אטפל באדם במצב מסוכן). ובכלל, היצמדות קשיחה מדיי לחוקים היא ילדותית ולא ריאלית. ישנם מצבים שמחייבים התייחסות שחורגת מהכלל המוחלט והאחיד, וזאת כשההתעלמות מהייחודיות של המצב יכולה להביא לתוצאות קשות. לכן במקרה שבו נקלענו לחשש אמיתי מפני תוצאות השימוש בכללים הדמוקרטיים הרגילים, ניתן לשקול לחרוג מהם, כעין ‘עבירה לשמה’. כאמור, ההשלכות אלינו אינן חד משמעיות, ואין בכוונתי כאן להביע עמדה בעד או נגד, אלא רק להסביר על מה הוויכוח. חשוב להבין שיש כאן טיעון לא מופרך לכל אחד מהצדדים בדיון.

ג. תחזיות לעתיד הקרוב: שוב, בין תיאוריה לפרקטיקה

לסיום, איני יכול להימנע מכמה תחזיות לגבי הקואליציה המתהווה, וכפי שנראה גם כאן יש ליישם את חוקי מיכי. אקדים ואומר שהחששות ההיסטריים לגבי פגיעה במערכת המשפט ולגבי התנהלות ביטחונית ומדינית קיצונית הם בעיניי חסרי שחר. הגורם המתון בקואליציה המתהווה (כלומר בגוש הפרו ביבי) הוא כמובן ביבי עצמו. אין עוד מלבדו. להערכתי הוא ימשיך לפעול במתינות כמו שעשה בעבר, ולא ייתן יד לרפורמות קיצוניות מדיי ביחס למערכת המשפט[3] וגם לא במישור המדיני והביטחוני (הוא כמובן האבא של הכנועים, חסרי עמוד השדרה וחסרי המשילות במישורים הללו). כך היה בעבר ואני די משוכנע שכך גם ימשיך הלאה. גם החששות משינויי חקיקה שנוגעים למשפטו האישי הם היסטריים וחסרי שחר להערכתי (ולו רק מפני שאיני רואה שינוי מעשי כזה שיוכל לעזור לו). הוא הדין לגבי החששות מבן גביר וסמוטריץ במישור הביטחוני והציפיות להתנהלות גזענית, כל אלו בעיניי מגוחכים. ההתנהלות שלהם צפויה לדעתי להיות לגמרי סבירה. עמדותיהם של בן גביר וסמוטריץ אינן גזעניות באופן מובהק (לפחות לא אלו שהם מביעים בקול), וקווי המדיניות שלהם בתחום הביטחון בעיניי הגיוניים למדיי, ובוודאי לא בלתי מוסריים כפי שמאשימים אותם בגוש האנטי ביבי ההיסטרי. ייתכן שהצעותיהם לא תהיינה יעילות, וגם די ברור לי שהן לא ייושמו. אבל גם אם כן, ייתכן שדווקא יהיה בהן שיפור לעומת העבר הכושל של ביבי ושל מתנגדיו. בקיצור, המציאות ממתנת כל אחד (ראו בטור 507), וביבי כמבוגר האחראי בין כה וכה לא ייתן לאף אחד לעשות שום דבר משמעותי בתחומים הללו או בכל תחום אחר. לזה יש לו כבר רקורד מוכח.

לענייננו חשוב להבין שהחששות המופרזים הללו ניזונים בעיקר מהדיבורים והתיאוריות שמונחות בבסיס השקפתם של חברות הגוש הביביסטי. ניתן למצוא שם יסודות פונדמנטליסטיים ורמזים גזעניים, כמו גם אמירות של ימין קיצוני מיליטנטי מדיי, וזה כנראה מה שמתדלק את החששות. אבל כאשר מתייחסים למישור הפרקטי, כפי שראוי לעשות לפי חוקי מיכי, העניין מאבד הרבה מעוצמתו. אגב, את התחזיות הללו שלי נוכל לבחון בקרוב. הקואליציה הקרובה תהיה מבחן אמפירי לא רע לחוקי מיכי.

כפי שהסברתי, הבעיות שלי עם קואליציית הזוועה המתגבשת אינן במישור של קיצוניות ביטחונית ומדינית, ובטח לא בתחומי הגזענות ושאר השמצות שבאות מהעולם ומתודלקות מהשמאל כאן בישראל (השתלטות הימין הקיצוני וכו’). כאמור, ביבי הוא אחד הפוליטיקאים המתונים והאחראיים ביותר שיש כאן (לדעתי הוא מדיי מתון והססן). חששותיי מהם ממוקדים בעיקר ביישום מדיניות בעייתית בנושאי דת ומדינה ובשדרוג היחס לחרדים. בתחום הזה אין מי שימתן את ההשתוללות החרדית-חרד”לית הצפויה. וכמובן יש גם חשש מהשחיתות ותרבות השקר והפייק של ביבי עצמו. אני מניח שההתקדמות שראינו בשילוב החרדים (לימודים, שירות צבאי, חיבור לטלפון ולמדיה חופשי למעוניינים, טיפול בחרדים לשעבר) תיעצר ובטח לא תשתפר. הסחטנות שלהם צפויה להתגבר פלאים, ואנחנו כבר שומעים על כך. התקדמות בנושאי שוויון לנשים וגיור (התנהלות הרבנות ובתי הדין שלה), היחס ללהט”ב עד כמה שהיא תלויה בחקיקה ובכנסת, גם הם כנראה ייעצרו (אגב, בחלקים הרדיקליים של המצב הקיים, זה אפילו מבורך. הפרוגרסיביים מגזימים לא פעם, גם אם מבקריהם מגזימים לא פחות). סביר מאד שכסף רב ינזול וייעלם לנו לכיוונים לא ברורים ולמטרות שרק מסיגות אותנו לאחור וכדומה. אבל זה הכל. בקיצור, אכן מאד מדכא אותי שחלק ניכר מהציבור בוחר במודעות מלאה ביצורים המאוסים הללו, אבל תרגיעו: לא תהיה כאן שום שואה ושום דבר בלתי הפיך ונוראי. לפי חוקי מיכי, מדינת ישראל תשרוד גם את הקואליציה הקרובה, ובין אם אתם חפצים בכך ובין אם לאו – היא לא מאד תשתנה. הצרות שישנן ושצפויות מספיק קשות גם כך, הבו דלא לוסיף עלייהו.

[1] בגלל הסימטריה של יחס השוויון, כבר היו פרשנים שטענו ששני החוקים הראשונים אינם אלא שני ניסוחים של אותו עיקרון עצמו.

[2] יש לדון על הסכמים עם חרדים למשל, שבוודאות רוב העם מתנגד להם. אבל שם זה מו”מ של תן וקח, וההנחה היא שהתוצאה מקובלת על רוב הציבור כמחיר לקידום האינטרסים שבהם הוא מעוניין. גם לזה יש גבול לדעתי, אבל קשה מאד להגדיר אותו. הוא הדין לחקיקה שמקבלת רוב בכנסת אבל יש רוב ברור שבציבור שמתנגד לה. לדעתי זהו חוק לא לגיטימי.

[3] ראו למשל את דבריו כאן. הסתירה לכאורה שבעל הפוסט רואה לעומת התנהלותו של ביבי כיום היא הבל. אין סתירה בין רצון במערכת משפט עצמאית וחזקה לבין הצורך להגביל אותה כשהעוצמה  שלה מופרזת. מעבר לזה, כפי שכתבתי, פרקטית להערכתי הוא ישמור גם הלאה על מערכת המשפט.

26 תגובות

  1. החוק תקף גם להשוואת עידית וזיבורית, דתיים יחושו עליונות של רבניהם הטהורים על צופי הריאליטי וחילונים יחושו עליונות של טכנולוגיהם ויוצריהם על גרגרני הקיגל.

    1. אכן. זה כמעט אותו דבר, שכן העידית הם אלו שקרובים לתיאוריה (מיישמים אותה בחייהם) והזיבורית הם אלו שרחוקים ממנה אלא כלואים בפרקטיקה.

  2. הדיקטטורה השיפוטית
    השופט לנדוי הזהיר מראש שבית המשפט יאבד את מעמדו כתוצאה ממדיניותו השיפוטית של אהרון ברק.
    הוא טבע את המונח “דיקטטורה שיפוטית”.
    אמנם הרב מיכאל אברהם מתגולל על הליכוד ועל ביבי – אבל הראיון עם לנדוי ניתן בשנים
    שנתניהו נחשב “הערת שוליים בהיסטוריה של מדינת ישראל”.
    זה לא נשמע טוב – אבל “אהרון ברק התחיל” .
    בכלל אצל רבנו מיכאל אברהם אפשר היה לנחש שהסיכום יהיה “החרדים אשמים”.

  3. מעטים מכפי שאתה חושב בציבור הדתי-לאומי סופרים ו/או מעריכים את הרב טאו

    1. תשכח מזה אני גר ברמת גן ומתפלל אם הציבור, הזה אל תספר לי סיפורי בדים מעמדו כלא פחות אם לא יותר כהרב דרוקמן והרב דוב ליאור ואפילו יותר מהרב שמואל אליהו

  4. או כלך לדרך זו שאם אלו דברים שהיו בעבר הרחוק ולא חזרו על עצמם א”כ הרי הוא בגדר בעל תשובה כריש לקיש, ר”א בן דורדיא, ר’ יוסי נכדו של ר”ש בר יוחאי

  5. איזה מנטליות חרדית. לידיעתך הרב טאו אינו מזרחי אלא חרדל. הוא חרדי כמעט לכל דבר ועניין. אבי אבות החרדלים. לבלוגים שלו מתגייסים בדרכ ל 9 חודשים בגיל 28 בערך או ל6 חודשים ( הסדר מרכז) . הם בקושי לומדים לימודי חול בישיבה הקטנה אם בכלל (ישל”צ). כל ההתנהלות והמנטליות שלהם חרדית. מבחינת מזרוחניק מצוי המרחק בין הרב טאו לרב אלישיב הוא כמו המרחק בין הרבה מגור לרב אלישיב. אז בהחלט אתה צריך להצטער לא כמעט על עצמך אלא באמת על עצמך. בשבילנו אתה לא צריך להצטער אני בטוח שיש הרבה רבנים סרוגים שבסתר סתר סתר ליבם ישמחו לנפילתו של הרב טאו. אף שאני אישית לא מאמין עדיין בהאשמות המיוחסות לו.

  6. ה’גדולים’ שלכם הזהירו וסלדו מוולדר?
    אף אחד מה’גדולים’ הקטנים שלכם לא העז לצאת כנגדו ואם לא הרב אליהו הרי אתם ובניכם ונכדיכם כולם הייתם מסורים בידיו

    1. כנראה כוונתו לגדולים כמו שולזינגר בעל הלשון העסיסית וכל מיני מהעדה החרדית שסלדו מוולדר בגלל שלא היה תלמיד חכם ובגלל הדברים החיוביים שהכניס בענייני בריאות ויציבות הנפש.

  7. קטונתי מלהעריך את תרומתו של הרב מיכי לעולם המדע ולעולם התורה, אבל בלי קשר לאם תרומתו חשובה או לא נראה שאין לך מושג מה משמעותה של האקדמיה.

    כאשר פקדתי את ספסלי האוניברסיטה לימדו אותי תיאוריות של אלן טיורינג זיעא – תיאוריות שהיו מוכרות וידועות לפני שנולדתי.
    בזכות אותן תיאוריות ודומות להן אני ושכמותי מסוגלים היום לבנות מערכות תוכנה מורכבות שהמיסים שהן מייצרות מעשירות את אוצר המדינה.

    אשמח לשמוע מה אתה לעשות בשביל מדינה חוץ מלחיות על חשבון המיסים של בוגרי האוניברסיטה?

  8. תיקון קטן: מי שדיבר לאחרונה על הנאצים שנבחרו בצורה דמוקרטית היה רם בן ברק. הציטוט שהבאת בשם יאיר גולן הוא מלפני כמה שנים.

  9. יש חוק נוסף, או רכיב נוסף:
    של היחס בין המניע-התיאוריה-הפרקטיקה. לדוגמה: תיאורה שמתנגדת לנישואים חד מיניים מוצגת כאילו היא נובעת משנאה ותיגמר ברדיפה, לעומת האפשרות האחרת שהתיאוריה מונעת מתפיסת עולם של עובדות אלו ואחרות (לדוגמה: נישואים הם נישואים דתיים בלבד) והיא לא בהכרח תיגמר ברדיפה

  10. הטיעון שכתבת נגד חוק ההתגברות במישור הפרקטי, שבית המחוקקים נתון בכל עת לשיקולים של תועלתיות, אינטרסים וכו’ ולכן צריך לקחת בערבון מוגבל את חקיקותיו, הרי יהיה נכון גם באותם מקרים שבהם החוק אינו מתנגש עם פסיקת בית המשפט. אם אקח את הטיעון שלך לחיי היום יום, הרי שאינני צריך לציית לרמזור אדום המותקן בצומת, מפני שאינני יודע איזה שיקולים של תועלתיות, אינטרסים וכו’, עמדו בהחלטה לקבוע שם רמזור. אמנם אפשר לומר שההחלטה מבוצעת בידי גורמים מקצועיים חפים מכל אלו, אבל מנין לי שההחלטה שלהם אמנם מקצועית ולא תוצאה של לחצים וכו’.
    ובשולי הטענה הזו: הרי הרבה פחות מתקבל על הדעת, שגוף בן 120 חברים, שהמחלוקות – כמעט בכל ענין – בין משתתפיו הן רבות מספור, יחליט על ביטול יום המנוחה וכו’, מאשר שגוף כמעט הומוגני, המונה 15 חברים יחליט כך; טיעון פשוט שכמעט לא ניתן להפריך אותו בטענה אובייקטיבית, אלא אם כן הטיעון שמדובר בגוף איכותי יותר מהבחינה האינטלקטואלית הוא טיעון אובייקטיבי בעיניך.

    1. לא הבנתי את הטענות המוזרות הללו.

      א. וכי אמרתי שיושר מוחלט הוא תנאי לציות לחוק? האם קראתי לסרב בגלל אופן החקיקה? מנין הוצאת את השטות הזאת? כל מה שאמרתי הוא שיש לי חשד גדול יותר בכנסת מאשר בבית המשפט, ולכן זה טיעון נגד קיצוץ סמכויותיו של ביהמ”ש לטובת הכנסת, וגם את זה הבאתי רק כצד אחד מתוך שניים בלי להביע עמדה בשורה תחתונה. מה עוד שכעת ביהמ”ש הרי יכול לפסול חוקים, ולכן כל עוד הוא לא פסל יש פחות הצדקה לא לציית לחוק כי כנראה החוק סביר.

      ב. לגבי הטיעון שיש 120 חברים זו כבר ממש בדיחה. גם בהלכה לא הולכים אחרי רוב כאשר מדובר ברב ותלמידיו שסוברים כמותו. הם לא נספרים לחוד. וכך גם בכתבי יד שחולקים בגרסאות ועוד. ולענייננו, כידוע אין לנו באמת כנסת, שכן היא נשלטת באופן כמעט מוחלט על ידי הקואליציה, הממשלה ובמקרים מסוימים ראש הממשלה. לכן רוב בכנסת הוא במקרים מסוימים דעה של אדם יחיד או מספר קטן מאד של בני אדם. בפרט כשאותו אדם הוא זה שעומד להיות בקרוב ראש הממשלה. ממש לא ערובה להחלטות סבירות. לעומת זאת, בבית המשפט יש חילוקי דעות משמעותיים בהחלט בין השופטים, גם אם אני מסכים שהתפלגות הדעות אינה מושלמת וגם אם הציוות של השופטים מסור לנשיאה וזו לא תמיד עושה את הדבר באופן מאוזן.

      1. בשתי השורות האחרונות של סעיף ב’ אצלך, עיקרת מכל תוכן את כל הטיעון בשמונה השורות שלפניהן, ובעצם, חיזקת את כל מה שטענתי…
        אני לא בנוי לויכוחים ארוכים, בעיקר מסיבות של עצלות, אבל גם סעיף א’, צע”ג…
        העיקר, שיבוא לציון גואל בדרך זו או אחרת.

  11. מיכי במיטבו
    תשפוכת גידופים בלתי נשלטת על ביבי ובוחריו. שפע מלל חד ועוקצני, ובסוף המסקנא המבריקה שהויכוח בין המחנות הוא מי ישלוט אם העם באמצעות נציגיו, או האוליגרכיה באמצעות המימסדים שלהם.
    מיכי יקירי, כל נהג מונית הבין את הויכוח לפניך, ובניגוד אליך לא מושפע מהשיח של האליטות בגנות ביבי ובוחריו, וביתרון השופטים העליונים על נבחרי העם.
    בהצלחה מיכי הלאה

  12. נראה לי שהרב לא נתן ליבו שמדינות שאכן יש אי אלו פסקאות התגברות או בחירות שופטים לפי דעותיהם, יש מאזנים נוספים ואחרים לכח של המחוקק=הרוב.
    כמו בית עליון ובית תחתון נשיא [הזרוע הביצועית] שמכהן עצמאית ובלי קשר לרוב שכעת בבית הנבחרים, בחירות אמצע חלוקה של ההחלטות שמסורות לממשל הפדרלי והחלטות שממש לא ובעיק חוקה חזקה ברורה ויציבה. [וטמפרמנט שלא נושא גניטיקה של שנאת חינם וציניות בת 2000 שנה ויותר?]
    כשאין את זה זה ממש לתת לרוב לשלוט בהכל בכל מכל כל.
    זה מסוכן ובפרט שלפעמים יש לנו בשלטון לא רק אנשים ישרים…

    1. מה שקורה אצלנו זה שהמיעוט שולט בהכל בכל מכל כל… כלומר שהרוב לא שולט בכלל. הוא שולט לפי מה שהמיעוט ( השופטים שמייצגים את השמאל) מאפשר ומאשר לו. והשופטים אצלנו לא יותר ישרים מהפוליטקאים. הם מפרשים את החוק בצורה שתתאים לערכים שלהם ולא לפי מה שהמחוקק התכוון שזה לא רק חוסר יושר אינטלקטואלי ( שבמקרה שלהם זה פשוט חוסר יושר ממש. זו מעילה בתפקידם) אלא גם חוסר כבוד לחוק ( ומי יכבד אח”כ את החוק אם הם לא ) . וגם לא יותר חכמים מהם .. ברובם המוחלט הם אנשים חסרי חוש ביקורת ומודעות עצמית… לכן יוצאים מתחת ידיהם פסקי דין הזויים. בכלל משפטים זהו תחום שדורש אינטליגנציה בינונית . פחותה מזו הנדרשת למדעי הטבע וגם מזו הנחוצה להנדסה ( אני לא מדבר על פילוסופיה של המשפט או על אתיקה. השופטים ( ברובם) הם לא פילוסופים . הם משפטנים . עורכי דין ( אנשים שמתפקידם למכור לשופט סיפור או נרטיב שבו המיוצג על ידי עורך הדין הוא הצודק והזוכה במשפט))

    2. נתתי גם נתתי. אני מכיר היטב את הטענות ההשוואתיות הללו. הרי כתבתי שמעשית יש כאן סכנות. ועדיין טענות גוש הביבי צודקות תיאורטית. הכנסת אמורה לקבוע את החוק ולא ביהמ”ש. אם אתה רוצה להוסיף איזונים זו כמובן זכותך, אבל עליונות הכנסת אינה פונקציה של כמות האיזונים. מעשית אכן יש צדק בטענות הללו, כפי שכתבתי.

  13. מה פתאום התגברות? הרי בג”ץ צודק בכל, כמאמר חז”ל: ‘ילבש שחורים ויתעטף שחורים… ויעשה מה שליבו חפץ’!

    בברכה, גדיאל שפטיה אבו-שחאדע החופר

  14. קיבלתי כעת מאמר מאלף אך מדכא של מירב ארלוזורוב שמדגים את חששותיי בסוף הטור:

    החרדים רוצים לחיות על חשבון המדינה, אבל חסר להם רק מרכיב אחד: דיור מוזל
    במסגרת ההסכמים הקואליציוניים המתגבשים עושות המפלגות החרדיות מאמץ לבצר אוטונומיה חרדית דה פקטו, שכוללת מערכת חינוך בדלנית מתוקצבת היטב ■ שוק הדיור הוא האיום האחרון על האוטונומיה הזו, וכדי להשלים את החזון החרדים יצטרכו למצוא דרך שבה המדינה תממן להם גם דיור מוזל
    מירב ארלוזורוב
    מירב ארלוזורוב
    18 בנובמבר 2022
    עקוב
    בני ברק. משפחות של תשע נפשות ויותר יתקשו לממן אפילו את ה–700 אלף שקל שתעלה דירת שיכון ישנה בערד או בטבריה
    בני ברק. משפחות של תשע נפשות ויותר יתקשו לממן אפילו את ה–700 אלף שקל שתעלה דירת שיכון ישנה בערד או בטבריהצילום: תומר אפלבאום (למצולמים אין קשר לכתבה)
    זה נראה כמו תוכנית מתוכננת היטב: ביצורה של אוטונומיה חרדית, שתתקיים לעד על חשבון תקציבי מדינת הרווחה הישראלית. שלושה מתוך ארבעת נדבכי האוטונומיה מקודמים עתה במרץ במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של המפלגות החרדיות.

    הראשון, הבטחה של מערכת חינוך בדלנית, שאינה מלמדת ליבה והיא הבסיס להתבדלות החברתית החרדית. לשם כך, המפלגות החרדיות תובעות להשוות, או כמעט להשוות, את תקציבי בתי הספר החרדיים עם תקציב מערכת החינוך הממלכתית. זאת, על אף שבתי הספר החרדיים אינם מפוקחים, אינם מלמדים ליבה, אינם נבחנים ופועלים בניגוד לכללי משרד החינוך בפתיחת בתי ספר וכיתות לא תקניות.

    השני, הבטחת הפרנסה של המשפחה החרדית בתוך הקהילה, בלי צורך להתאמץ ולהתערות בשוק העבודה הכללי. לשם כך המפלגות החרדיות תובעות להשוות את שכר המורים במערכת החינוך החרדית להסכמי אופק חדש — בפועל להכפיל את השכר הממוצע ל–14 אלף שקל — אף שלמורים החרדים אין תואר ראשון, הם לא יוצאים להשתלמויות, וכמובן אינם מלמדים ליבה. מכיוון ש–21% מהגברים החרדים ו–47% מהנשים החרדיות מתפרנסים ממערכת החינוך החרדית — פועל יוצא של אותם ריבוי בתי ספר וכיתות לא תקניות, כלומר מערכת החינוך החרדית מפרה את כללי משרד החינוך ודואגת לספק משרה כמעט לכל דורש — הרי שהכפלת שכר המורים פותרת את מרבית בעיות הפרנסה בחברה החרדית. הבטחת הפרנסה כוללת גם את הכפלת קצבאות האברכים, ואפשר להניח שבקרוב נראה גם הרחבה דרמטית של מספר החרדים המקבלים הבטחת הכנסה.

    השלישי, נטרול בג”ץ כדי שחלילה לא יבלום את המהלכים הללו בטענה שמדובר באפליה לטובה אסורה של החרדים. בכלל, פסקת ההתגברות, יותר משהיא כלי לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, היא בעיקר כלי לשדידת הקופה הציבורית. אין דרך להבטיח שהחרדים יקבלו אינספור אפליות לטובה — פטור משירות צבאי, השוואת תקציב מערכת החינוך לזו הממלכתית, או הכפלת קצבאות ייעודיות רק לחרדים — בלי למנוע מבג”ץ לפסול את ההטבות הללו בטענה שהן אינן שוויוניות.

    צורך גובר
    “נשיב את הגזלה”: החרדים צפויים לקדם את התוכנית לרובע חרדי ליד קריית גת
    השכונות שבהן הדירות בקומות הגבוהות הן זולות יותר
    הערים המתחרדות דנות דור של תלמידים לעוני — והן ישלמו על כך מחיר כלכלי
    נתניהו רע לחרדים: מיליארדי שקלים עבור הרחבת הנחשלות
    נותר הנדבך הרביעי, שמונע מהחרדים לממש את הכוונות “להתקיים מחוץ לשוק העבודה, על חשבון המדינה”. זהו הנדבך שבו השוק החופשי משקף לחרדים את מחיר הבחירה שלהם: לא ללמוד, לא לעבוד וללדת המון ילדים — היכן יגורו המשפחות החרדיות הגדולות? משבר הדיור אינו פוסח על אף מגזר בחברה הישראלית. צנועות ככל שיהיו דרישות הדיור של החברה החרדית, משפחות של תשע נפשות ויותר, כאשר רק האם עובדת — וגם זה לרוב במשרות לא מאוד מכניסות — יתקשו לממן אפילו את ה–700 אלף שקל שתעלה דירת שיכון ישנה בערד או בטבריה. המתמטיקה פשוט לא נסגרת כאן.

    משבר הדיור הוא האיום הגדול על האוטונומיה החרדית המשגשגת. האילוץ הכלכלי של עלות הדיור יחייב שינוי באורח החיים החרדי — ללדת פחות או לצאת לעבוד — אלא אם החרדים יצליחו למצוא דרך שהמדינה תממן להם גם דיור מוזל. כלומר, להשלים את הנדבך הקריטי הרביעי.

    פסקת ההתגברות היא כלי לשדידת הקופה הציבורית. אין דרך להבטיח שהחרדים יקבלו אינספור אפליות לטובה בלי למנוע מבג”ץ לפסול את ההטבות הללו בטענה שאינן שוויוניות
    קריטריונים לא שוויוניים?

    אין מחלוקת שהמדינה חייבת לבנות דיור חרדי, והרבה. הערכות המועצה הלאומית לכלכלה הן שעד 2040 המדינה תצטרך לבנות כ–200 אלף דירות לחברה החרדית, שהריבוי הטבעי שלה — 6.6 ילדים לאישה — הוא הגבוה בעולם. בינתיים, ההערכות האלה כבר עודכנו כלפי מעלה, ותוכנית העבודה כיום היא תוספת של 300 אלף דירות. מדובר בבניית כ–10,000 דירות לחברה החרדית מדי שנה. לשם ההשוואה: בעיר החרדית אלעד יש 7,000 דירות. כלומר, המדינה צריכה לייצר מדי שנה אלעד וחצי כדי לעמוד בצורכי הדיור של החברה החרדית.

    העיר החרדית אלעד. כדי לעמוד בצורכי הדיור של החברה החרדית, המדינה צריכה לבנות כמות דירות ששקולה לאלעד וחצי
    העיר החרדית אלעד. כדי לעמוד בצורכי הדיור של החברה החרדית, המדינה צריכה לבנות כמות דירות ששקולה לאלעד וחציצילום: עופר וקנין
    מדובר לא רק בהיקפי בנייה עצומים, אלא גם בצורכי דיור ייעודיים לחברה החרדית: בניית שכונות או ערים ייעודיות, כי החרדים אינם גרים ביחידות אלא רק בקהילות שלמות, הרבה מבני ציבור ייחודיים (בתי כנסת, מקוואות, וכמובן גני ילדים וכיתות), סטנדרט בנייה נמוך יותר ובלי חניה (החרדים מסתמכים על תחבורה ציבורית), וגם בניינים נמוכים של עד שש קומות, כי החרדים אינם משתמשים במעלית בשבת.

    וכמובן, שאלת ההתבדלות: האם לבנות לחרדים ערים נבדלות, או רק שכונות נבדלות בתוך ערים מעורבות. ההמלצה המקצועית הגורפת היא ששכונות נבדלות בתוך ערים מעורבות הן הפתרון הטוב ביותר לערות את החרדים בחברה הכללית, ולקרב אותם למוקדי התעסוקה, אלא שכמעט כל הרשויות החילוניות מתנגדות לכך — מחשש שהחרדים ידרדרו את העיר כלכלית, ואפילו ישתלטו עליה, כפי שקרה לבית שמש.

    יהדות התורה בחירות 2022
    מטה יהדות התורה ביום הבחירותצילום: איתי רון
    רק שבעוד שהמדינה מחויבת לבנות עבור החרדים, והרבה, נותרת פתוחה שאלת המחיר. המדינה משווקת כיום דירות בעיקר דרך תוכנית מחיר למשתכן, שבה נמכרות דירות בהנחה של כ–20% ממחיר השוק, ובמסגרת הגרלות בלבד. זה לא עוזר לחרדים: הם גם צריכים לקנות דירות ביחד לקהילה כולה, וגם זקוקים להנחות גדולות יותר. יתרה מכך, הגרלות מחיר למשתכן פתוחות באופן שוויוני לכולם, מה שעלול להביא לכך שגם בערים שמתוכננות במיוחד עבור חרדים, מי שאינם חרדים יתחרו על הדירות.

    זה מה שקרה עם חריש, שבה מעמד ביניים חילוני רכש את מרבית הדירות בעיר. בחריש החרדים ניסו להבטיח את קניית הדירות באמצעות עמותות, אך הן נפסלו לאחר שהתברר שהיו מתואמות ביניהן. בענף הדיור יש מי שמעריכים כי המפלגות החרדיות עשויות לקדם חקיקה שתחדש את השתתפות העמותות במכרזים, וכך יאפשר לחרדים להגיש הצעות מתואמות וגדולות במחירי דיור נמוכים במיוחד.

    בענף הדיור יש מי שמעריכים כי המפלגות החרדיות עשויות לקדם חקיקה שתחדש את השתתפות העמותות במכרזים, וכך יאפשר לחרדים להגיש הצעות מתואמות וגדולות במחירי דיור נמוכים במיוחד
    עוד אפשרות שנשמעת היא שלצד מחיר למשתכן, או אולי במקומה, המדינה תחזור לשווק דירות במחיר מופחת — אבל רק למשפחות חלשות, מרובות ילדים, ושאינן עובדות. למשל, מתן עדיפות למשפחות עם “הכנסה נמוכה לנפש במשק בית” — ככל שבמשפחה יש פחות מפרנסים ויותר נפשות, היא תהיה בעלת זכאות גבוהה יותר לדירה במחיר מופחת. זה מאוד לא שוויוני, ולכן מהלכים כאלו שיזמו שרי השיכון מטעם ש”ס בעבר שונו או רוככו, ממורא בג”ץ.

    בעת הזאת, כאשר בג”ץ ינוטרל באמצעות פסקת ההתגברות, למפלגות החרדיות לא יהיה כל קושי לצאת במבצעי דיור מסובסד עם דרישות סף שתפורות למידותיה של החברה החרדית. נזכיר, כבר היום דרישת הסף לקבלת הנחות בארנונה היא זו של הכנסה לנפש במשק בית, ובהתאם — המשפחות החרדיות הן כמעט היחידות שמגיעות לשיעור ההנחה המקסימלי של 90%.

    קיימת אפשרות שלישית: שהחרדים ירחיבו את מחיר למשתכן עד בלי די, כך שכולם יוכלו לקנות דירות בהנחה, חרדים וחילונים גם יחד, בלי שתהיה העדפה לחרדים בלבד. זה יפתור את בעיית השוויון, אבל ייצור עלויות תקציביות בלתי־אפשריות.

    ד”ר חיים זיכרמן. תומך בהקמת שכונות וערים חרדיות קרוב ככל האפשר למרכזי תעסוקה
    ד”ר חיים זיכרמן. תומך בהקמת שכונות וערים חרדיות קרוב ככל האפשר למרכזי תעסוקהצילום: נעמי פלדהיים
    יש מי שסבורים כי המפלגות החרדיות לא יעזו להרחיק לכת עד כדי כך, ושגם לא בטוח שהן רוצות זאת. ד”ר חיים זיכרמן, חוקר החברה החרדית שכתב את תוכנית הדיור לחברה החרדית עבור משרד השיכון, אומר שעד היום החרדים לא הניבו לעצמם הטבות מפליגות בדיור, בעיקר בגלל חוסר הסכמה בין הקהילות החרדיות בנוגע לפתרונות הדיור המועדפים עליהן. זיכרמן הוא תומך נלהב בהקמת ערים חרדיות קרובות ככל האפשר למרכז, למשל סמוך לקריית גת, ובהקמת שכונות חרדיות בערים מעורבות — כדי למנוע גטאות חרדיים נבדלים ומרוחקים ממוקדי תעסוקה.

    זיכרמן צודק. יש חשיבות עצומה לבנות דירות עבור החרדים דווקא סמוך למוקדי תעסוקה ולאוכלוסייה חילונית, כלומר במרכז ובתוך ערים מעורבות, אבל דירות כאלה יהיו כמובן לא זולות. זהו השילוב של מחיר הדירות ומיקומן שיהיה תמריץ חשוב להתערות בשוק העבודה. זאת, בתנאי שהמפלגות החרדיות לא ירקחו פטנטים עוקפי בג”ץ, שיאפשרו לחרדים לקנות את אותן דירות בהנחה לא שוויונית והרסנית.

    1. כרגיל, מחרימים אחרים ובוכים.

      לפני זה כשההתיישבות העובדת וההסתדרות חלבו את המדינה הכל היה בסדר.

      מפריע לכם? תצטרפו לקואליציה כמשקל נגד לחרדים

      והסיבה שהם לא בקואליציה כבר הוסברה:

      כשאין מה למכור לציבור מול המפלגה השלטת (בתקופת המערך זו הייתה הסוגיה האם להמשיך את מדניות הפרוטקציניזם או לא ועל זה הרי לא ניתן ללכת לבחירות) – צריך לעסוק בהשמצת היריב והשנאתו על הציבור.
      כשאתה משמיץ את היריב ומציג אותו כשטן (ארדואן) אתה לא יכול להסביר לציבור למה אתה הולך עמו.
      3 כשאתה סוף סוף עולה לשלטון אתה צריך להציג קבלות לעם שטמטמת ויוצר מצבים גרועים (אוסלו, איתיפדה שניה, התחברות לאויב וויתור בלבנון).

      אז בגלל התנהלותם הם משלמים מחירים, ואז בוכים?

      השמאל בישראל הם אלו שמטפחית את הנצלנות של החרדים.

      נ.ב. שלא תבין לא נכון, גם להם יש אברכים וישיבות, רק שמקבלים הרבה יותר. קוראים לזה לימודי מח”ר, זה כולל סיבסוד לימודים, סיבסוד מוסדות וצרצים, תוספות שכר. אפשר רק להגיד שחלקם גם מזיקים למדינה יותר מהרבנים החרדים…

    2. אכן מפחיד. אבל כמו ששלמה אמר פה מה לעשות שלמרכז ולשמאל “רק לא ביבי” יותר חשוב. גם ביבי עצמו מתנגד לחוסר היצרנות החרדית. תבואו בטענות לעצמכם. ועוד רוצים לתקצב ערבים. תחשוב איזה תאבון הערבים יקבלו אם הם היו במקוןם החרדים. לערבים בכלל אין מצפון

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: