הוויכוח על רפורמת המשפט של לוין (טור 534)

בס”ד

הוויכוח על רפורמת המשפט של לוין

בטור שלפני הקודם עסקתי בדיון על  הקואליציה החדשה ובחששות ההיסטריים מפניה ומפני מדיניותה. בימים אלו, בעקבות מסיבת העיתונאים של שר המשפטים יריב לוין (שנערכה בערב שלפני פרסום הטור ההוא), הוויכוח הולך ומתמקד ברפורמת המשפט שהציע השר לוין. אנחנו נמצאים כעת בין שתי הפגנות סוערות נגדה (מוצ”ש הקודם והבעל”ט). ברצוני כאן לגעת על קצה המזלג באספקטים יסודיים של הוויכוח הזה, בלי להיכנס לפרטיו.

הקדמות נחוצות

אקדים שבעיניי השר לוין הוא איש רציני וליברל אמתי, שלא כמו רוב עמיתיו לקואליציה ובפרט בליכוד. אני גם בטוח שאין לו שום עניין לפרק את מערכת המשפט ושהוא באמת דואג לדמוקרטיה ומנסה להחזירה לאיזון שלדעתו הופר (זה לדעתי נכון לרוב מרכיבי הקואליציה, לפחות אלו מהם שניתן לייחס להם דעה כלשהי). יתר על כן, אני גם די בטוח שהוא אינו משמש כאן כזרועו הארוכה של ביבי, בניגוד להאשמות כלפיו. להיפך, נראה שהרפורמה המוצעת היא הבייבי שלו (הוא מדבר על כך כבר שנים, אלא שבניגוד לאחרים הוא גם פועל בהתאם ובמלוא המרץ למימוש הדברים), וידוע שהוא התנה את מינויו כשר משפטים בכך שביבי יסייע לו בזה. ההצטרפות של הדתיים והחרדים ליוזמה נובעת מתחושות קיפוח שלהם, ולדעתי זה בהחלט אותנטי.

מהצד השני, הטענות של המתנגדים גם בנושא הזה (כמו בשאר הנושאים שתוארו בטור הנ”ל) הן היסטריות, וכדרכם של אנשים היסטריים הם עורמים בעיות ומעצימים אותן עם או בלי הצדקה. אבל עדיין חשוב להבין שבכל זאת יש ממש לפחות בחלקן. טענתי העיקרית היא שהבעייתיות לא נעוצה באף מרכיב מהתכנית של לוין כשלעצמו, אלא במכלול שנוצר על ידה.

כמה הערות מתודולוגיות

כבר כתבתי בטור ההוא ש(גם )הוויכוח הזה מתנהל באופן לא נכון. במקרים רבים מתנהל כאן ויכוח כיצד מוגדרת דמוקרטיה, והאם צעדיו של לוין ישאירו אותנו עדיין בגדר דמוקרטיה (הונגריה, פולין, תורכיה והמסתעף). לא משנה מה אתם חושבים על העניין עצמו, ברור שאין שום טעם להיכנס לפולמוסים הסמנטיים המתישים הללו. בין כה וכה כל אחד מכניס למושג העמום הזה מה שהוא רוצה. מי שחפץ בהפרדת רשויות מכניס את זה להגדרת ‘דמוקרטיה’, מי שרוצה רק את שלטון הרוב מכניס רק את זה להגדרה ומוציא את כל השאר. אמור לי מהי ‘דמוקרטיה’ לדעתך ואומר לך מי אתה. זהו ויכוח מיותר ומתנהל במישור הלא נכון מבחינה מתודולוגית. עלינו להתמקד בשאלה מה נכון וראוי לעשות ומה לא, וממש לא חשוב אם זה נקרא ‘דמוקרטיה’ או ‘פלוטוקרעכצען היפרבולי’.

שנית, בינתיים אין החלטות קונקרטיות בכל המישורים המדוברים. עולות הצעות שונות ויש הבדלים בין אישים ותפיסות במינונים ובעוד פרטים בתוכן של כל אחת מהן (פיסקת התגברות לגבי מה? באיזה רוב? האם מול כל הרכב של בג”ץ ובכל הרכב של הכנסת? האם לבטל את עילת הסבירות לגמרי, או רק לגבי ביטול חוקים? האם לאפשר שימוש בעילת סבירות ברוב מיוחס בבית המשפט? ועוד ועוד). ברור שעד שההצעות הללו יהפכו לחוק הן תעבורנה שינויים, לא רק בגלל הביקורות מבחוץ אלא גם בגלל חילוקי דעות בתוך הקואליציה עצמה (יש שם גם מרכיב ליברלי מתון כלשהו. אגב, מדובר בעיקר בביבי עצמו). לכן ההאשמות ההיסטריות בשלב זה הן ודאי מופרזות. מה שעושים המבקרים הוא לצרף את כל הנוסחים הכי קיצוניים של כל הסעיפים ולצייר תמונה אפוקליפטית שעולה מהמכלול הזה. צריך להבין שבשלב זה אנשים בסך הכל מניחים את הכלים על הלוח, אבל המשחק רק מתחיל. בהחלט ראוי להביע עמדה מה ראוי ומה לא, לבקר מינונים, להציע הצעות כאלה ואחרות, אבל אי אפשר ולא מועיל לצווח בהיסטריה על קץ הדמוקרטיה (משמאל) או לתקן הלל שלם על כינונה מחדש (מימין). אלו ואלו אינם דברי אלוהים חיים.

שלישית, במקרים רבים הוויכוח מתנהל על כל סעיף לחוד (פסקת ההתגברות, מעמד הייעוץ המשפטי, עילת הסבירות, אופן בחירת השופטים וכו’). עושים השוואות מול מדינות אחרות בעולם וכך מוכיחים, בטוב טעם ובלי שום טעם, מה כולל המושג ‘דמוקרטיה’. למיטב שיפוטי, כל סעיף וסעיף בתכנית של יריב לוין ניתן לראות לו הצדקה (חלקם ממש מתבקשים, על חלק אחר ניתן להתווכח במינונים ותיקונים שונים), ולכן טועים אלו שטוענים באופן גורף ואפריורי על כל אחד מהסעיפים שכשלעצמו אינו ראוי. ובכלל, כדאי לשים לב שכמו תמיד הוויכוח הוא גורף, כלומר מי שמתנגד ליוזמת לוין מתנגד לכל סעיפיה ומי שתומך בה רואה בכל סעיף חזון הגאולה. כמו תמיד, מעט מאד עמדות  מורכבות נשמעות בשיח הציבורי שלנו.

ורביעית, בגלל ההערה הקודמת, הבעיה העיקרית שעליה צריך להתווכח היא התמונה הכוללת שמתקבלת ממכלול הסעיפים הללו. גם אם כל סעיף לחוד הוא סביר בעיניך, חשוב לשים לב  לתמונה שעולה מהמכלול כולו. למיטב שיפוטי, מכלול השינויים (המוצדקים ברובם) הללו יוצר מצב בעייתי מאד מבחינת האיזון בין רשויות השלטון, וזו הבעיה.

רקע

הרקע לדברים הוא התחושה החזקה, לפחות מצד ימין, שהאיזון בין הרשויות מופר בשנים האחרונות, ונוטה יותר מדיי לכיוונה של הרשות השופטת. גם אם במקרים רבים היא נוהגת ברגישות ובזהירות, ואני לגמרי מסכים לזה לגבי רוב המקרים, הכוח שיש לה (בעיקרו מדובר בכוח שהיא נטלה לעצמה) והמבנה המשטרי שנוצר בעקבות כך הם בעייתיים. הוסיפו לכך את המניפולציות שהיא עושה נגד פוליטיקאים ואזרחים בכלל, את חוסר המוכנות שלה לקבל ביקורת באופנים שמזכירים לפעמים כנופיה קרימינלית שמגינה על עצמה בכל אמצעי, ובפרט שכל זאת נעשה תוך כדי הנפקת נאומים צדקניים ולא משכנעים של ראשי המערכת (נשיאי העליון, בכירי הפרקליטות, היועמ”ש, שופטים בדימוס) על תום ליבם וכוונותיהם הטהורות. כל אלו הביאו את רוב הציבור, לפחות זה שמצד ימין, לאבד אמון במערכת. למה זה קורה בעיקר מצד ימין (למעט צדיקים מעטים בסדום, חיים רמון, דניאל פרידמן, מני מאוטנר)?  מפני שלצד שמאל של המפה נוח מאד להיאחז במערכת המשפט כמוקד הכוח שנותר להם נגד ימין שזוכה שוב ושוב לרוב פוליטי שרק הולך ומתחזק.

תחושת חוסר האיזון והתסכול הזאת, יצרה את תגובת הנגד של הימין, שדורש להטות את הכף בחזרה לכיוונן של הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת. זו המוטיבציה היסודית של יריב לוין, וככלל אני מזדהה עמה לגמרי. גם ליברלים אמתיים חשים שמערכת המשפט הפריזה מאד ביהירותה ובשימוש המופרז שלה בכוח שלא נמסר לה.

כשאני שומע את דינה זילבר טוענת נגד חוסר האיזון שייווצר בעקבות הרפורמה אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אותה אישה שבאופן כוחני וללא שום בסיס משפטי נטלה לעצמה סמכויות וכוח לקדם את האג’נדה (הבעייתית לטעמי, אבל זה לא העניין) שלה נגד החלטות לגיטימיות לגמרי של רשויות השלטון, מבכה כעת את תגובת הנגד המתבקשת שלהן. הוא הדין לביקורותיו של אהרון ברק ושאר יקירי המערכת המשפטית, שמתעלמים בגסות ובלי בושה מחלקם בכל מה שנעשה כעת. הם גרמו לכל הסיפור בעשר אצבעותיהם, אבל כרגיל, הם מטילים את האשמה על כל היקום פרט להם עצמם. יפה כתב על כך בן דרור ימיני:

ברק בשלל הראיונות שהוא נותן לאורך השנים וגם בימים אלו, מדבר בתמימות מופלאה כאילו שאינו מבין מה לא מאוזן ומה יש לתקן. “למה שונאים אותי?” הוא שואל שוב ושוב. הוא מציג תמונה מגמתית להפליא, וקשה לי להאמין שהוא עד כדי כך תמים, אטום וחסר מודעות. יותר סביר בעיניי ובעיני רבים אחרים שהוא פשוט מניפולטור. זה מאפיין את השיח הצדקני של הממסד המשפטי על כל ענפיו ואישיו. כשנשיאת העליון חוזרת שוב ושוב על החשיבות של עצמאותה של מערכת המשפט בלי להוסיף מילה על טעויות שנעשו ובלי מוכנות לעשות ולו משהו כדי לטפל בטענות החזקות והנכונות כנגדה, זה ממש לא משכנע. קשה מאד להתייחס ברצינות לביקורת כל כך גורפת ולא רצינית, כל כך יהירה וצדקנית, וכל כך אטומה למציאות.

כל זה כמובן מביא את הקואליציה העכשווית ותומכיה להתעלם מהביקורת ולראות בה קנטור פוליטי וללכת במלוא העוצמה על הרפורמה בניסוחיה הקיצוניים ביותר. הם לגמרי צודקים בכך שהמצב טעון תיקון, אבל עדיין הביקורת כשלעצמה שווה דיון, שנאמר: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. לפני שאמשיך אביא כאן דוגמה מאלפת.

פס”ד המרכולים

בהזדמנות זו כדאי להיזכר בפס”ד המרכולים (שעסק בהחלטת שר הפנים דרעי לא לאפשר לעיריות להחליט על פתיחת בתי עסק בשבת). אזכיר שחמישה שופטים חילוניים היו בעד ושני דתיים נגד, ולכן העתירה נדחתה בבג”ץ ברוב קולות. ובמילותיו של פסק הדין:

הוחלט ברוב דעות (הנשיאה מ’ נאור והשופטים א’ חיות, י’ דנציגר, י’ עמית וד’ ברק ארז, כנגד דעתם החולקת של השופטים נ’ הנדל ונ’ סולברג) כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ’ נאור, לדחות את העתירה לדיון נוסף ולהותיר את פסק הדין מושא הדיון הנוסף על כנו.

מה מסקנותיכם לגבי פסק הדין ותלותו בהשקפות העולם של השופטים? טוב, אז לנשיאה דאז מרים נאור יש חידוש בשבילכם. התמונה החד משמעית הזאת ממש לא הפריעה לה לכתוב בסוף פסק הדין את המילים הבאות:

הכרעתי אינה מבקשת לבטא השקפה “חילונית” או “דתית”. פסק דיני זה משקף את מה שבעיני הוא פרשנותו הנכונה של החוק, והכל כפי שהסברתי בהרחבה.

גם בדברים שבעל פה היא  חזרה ואמרה שזה אינו עניין של תפיסת עולם אלא של פרשנות מקצועית של החוק. משום מה, אותה פרשנות מקצועית ונקייה מערכים ואג’נדות של החוק, הובילה חמישה (!) שופטים חילוניים למסקנה שבמקרה (!) מתאימה לתפיסה החילונית ושני הדתיים הגיעו למסקנה ה’מקצועית’ ההפוכה. בלי קשר לתפיסת עולמי שלי (אני אישית נוטה לחשוב שראוי להותיר לעיריות לקבוע את פתיחת בתי עסק בשבת, כדעת הרוב החילוני), ברור לכל בר דעת שיש כאן השפעה חזקה של ערכיו של שופט על ההכרעה. אז למה מרים נאור וחבריה האטומים מכחישים זאת? פשוט מפני שהמסקנה שתעלה מכאן היא שיש בעיה בבית משפט שהרכבו אינו מייצג נאמנה את הציבור, טענה שנגדה הם לוחמים בשצף קצף (בתרתי: הם טוענים שההרכב כן מייצג את הציבור וגם שאין צורך בייצוג כי הכל מקצועי ונטול אג’נדה).

אכן יש בישראל רוב חילוני (אם כי איני לגמרי בטוח בזה אם לוקחים בחשבון את המסורתיים), ולכן איני מצפה שבבית המשפט יהיה ייצוג שווה לחילונים ודתיים. אבל יש שתי נקודות חשובות שלהן אני כן מצפה. קודם כל, שיפסיקו לזרות לנו חול בעיניים בדיבורים האטומים על האובייקטיביות של השופטים ועל כך שאין בפסיקתם שיקוף של ערכיהם. בנוסף לכך הייתי גם מצפה שהנשיאה שקובעת את ההרכב בדיונים כאלה, תעשה זאת מתוך מודעות לכך שהנושא המסוים הזה כן תלוי בהשקפות עולם. בדרך כלל היא מודעת לכך היטב, וקובעת את ההרכבים בהתאם להשקפת עולמה, והדוגמאות לכך רבות מספור.

צריך להבין שבאמת ישנן לא מעט הכרעות של בית המשפט לטובת הצד הדתי (כלומר החלטה לאפשר לשלטון לפעול בכיוון הזה), ולכן הטענה שכל או רוב פסיקותיהם נוטות לכיוון השמאלי-חילוני ממש אינה נכונה לדעתי. אלא שזה קורה כאשר המסקנה המשפטית המתבקשת היא ברורה. במקרה כזה גם שופט דתי יפסוק לכיוון החילוני וגם שופט חילוני יפסוק לכיוון הדתי. הבעיה נוצרת באותם מקומות שבהם יש כמה אפשרויות פרשניות, ושם יש חילוקי דעות בין שופטים. במקרים הללו, למיטב הבנתי זה קורה כמעט בכל המקרים (יש לכך המון דוגמאות), הדעות מחולקות באופן ברור לפי תפיסות עולם, ומטבע הדברים שם כמעט תמיד הפסיקה היא לכיוון השמאלי-חילוני.

ניתן כמובן לטעון שזו משמעותו של רוב. הציבור הדתי הוא מיעוט ולכן ייצוגו בבית המשפט יהיה בהתאם, וההחלטות מקבלות על פי הרוב. אלא שיש כאן את מה שכיניתי בעבר ‘כשל דוד לוי’. דוד לוי טען שלמרות שיש לו כ-30% תומכים במרכז הליכוד אחוז התפקידים שמקבלים תומכיו הוא 0. ענו לו שהרוב קובע ויש הצבעה דמוקרטית ולכן זו התוצאה המתבקשת. על כך הוא ענה שבשיטה הדמוקרטית הזאת בכל הצבעה הרוב קובע, וכך 51% מהמרכז לוקח לעצמו 100% מהתפקידים. סביר יותר שימצאו מכניזם אחר שבו יינתנו כ-30% מהתפקידים לתומכיו. בבית המשפט זה ממש קל: מתוך כל המקרים שבהם צפויה התפלגות בין דתיים לחילוניים מי שקובע את ההרכב צריך לדאוג לכך שב-25% מהמקרים יהיה רוב דתי וב-75% מהם יהיה רוב חילוני. אגב, אם ההרכבים היו נקבעים בצורה אקראית לגמרי (כפי שראוי היה לעשות) התוצאה שמתקבלת הייתה לא רחוקה מזה. אלא שכמובן לא כך נקבעים שם ההרכבים, ועל דא קבכינא.

טוב, בחזרה לדיון שלנו. עד כאן תיארתי את המצוקה והתסכול שמביאים את הקואליציה העכשווית ליזום רפורמה במערכת המשפט. הם צודקים בכך שהמצב מעוות, וכל הסעיפים שנכללים ברפורמה, עד האחרון שבהם, לדעתי אכן דורשים תיקון. אבל, כאמור, לא הרי טיעונים לטובת תיקון של סעיף זה או אחר, שבכל אחד מהסעיפים יכולים להיות נכונים, כהרי התמונה שעולה מן המכלול. וזו תמונה מאד בעייתית.

חשיבותו של הדיון על המכלול: דוגמה

אתן רק דוגמה אחת כדי להבהיר את הטענה שחשוב להתייחס למכלול. חשבו על שני סעיפים ברפורמה המוצעת של יריב לוין: הרכב הוועדה למינוי השופטים ועילת הסבירות. המצב הקיים כעת (או בעצם עד לפני כמה שנים. היום זה כבר מעט שונה) היה שהשופטים הביאו את החבר’ה שלהם לכס השיפוט. לשלושת השופטים בוועדה הייתה זכות וטו על כל מינוי, וכך נוצר מצב של בית משפט עליון שנראה מאד מונוכרומטי. כעת הוסיפו למצב הזה את השימוש בעילת הסבירות (שגם הוא יוזמה של בית המשפט ללא בסיס ממשי בחוק הכנסת), שלפיה פוסלים חוקים או החלטות מנהליות בעילה שזה נראה לא סביר בעיני בית המשפט, גם אם אין לזה בסיס בחוק עצמו. ניתן להתווכח על כל אחד מהסעיפים הללו (לגבי עילת הסבירות, גם בעליון עצמו הדעות חלוקות, כולל בפס”ד המרכולים שהוזכר למעלה). הצירוף של שני אלו הוא אבסורד גמור, ואין פלא שיריב לוין ורבים אחרים מאד מוטרדים מהמצב הזה. קבוצה מסוימת מאד של אנשים שלא נבחרו ושצבעם האידאולוגי והחברתי די דומה, מקבלת החלטות ומבטלת החלטות של הכנסת והממשלה הנבחרים רק כי זה לא נראה להם. פירוש הדבר בעצם ליטול את המושכות מהממשלה והכנסת ולהעבירם לידי קבוצה הומוגנית קטנה של אנשים לא נבחרים. זהו מצב בלתי קביל בעליל, ולא פלא שהקואליציה העכשווית רוצה לשנות אותו.

בסוגריים אני חייב לומר שלדעתי במישור המעשי התחושה הזאת לא לגמרי מוצדקת, כי בית המשפט בדרך כלל נוהג איפוק וההתערבויות שלו אינן רבות. אבל יש התערבויות כאלה וכל אחת מהן מחדדת את העובדה שהמבנה השלטוני העקרוני כאן הוא מעוות. התחושה הייתה שלפחות עקרונית נוצר כאן שלטון של בג”ץ גם אם אינו עושה בו שימוש רב, ומה שחידד עוד יותר את התסכול היה העובדה שמדובר בשלטון שהוא נטל לעצמו.[1]

בגלל התחושה הזאת, יריב לוין ועמיתיו סוברים שיש לבטל את עילת הסבירות ולשנות את דרך בחירת השופטים (כך שבפועל לממשלה תהיה אפשרות למנות את מי שהיא חפצה בו. זהו בכל אופן המצב לפי ההצעה הנוכחית). כך האיוש של בית המשפט העליון יהיה מאוזן יותר, והוא לא ירשה לעצמו לבטל החלטות וחוקים רק בגלל טעמו הסובייקטיבי בלי בסיס בחוק עצמו.

אלא שזוהי תגובת יתר בעייתית. ראשית, לפי ההצעה של לוין הרוב של הקואליציה בוועדה יהיה מוחלט. כלומר כל שופט שיתמנה יהיה תואם לרוחה. זה לא מביא לאיזון וגיוון אלא לשכפול של הממשלה בבית המשפט. זו עצמה פגיעה קשה באיזון בין הרשויות. אבל מעבר לזה, שינוי שני הסעיפים הללו גם יחד ייצור חוסר איזון לכיוון ההפוך: נוצר כאן מצב שבו ממשלה יכולה לעשות מה שהיא רוצה ובית משפט שנאמן לדרכה ונטול אפשרות לביקורת משמעותית עליה לא יוכל להתערב. גם כשהדברים אינם סבירים לפי דעתו של בית המשפט הלויאלי לה, עדיין אין לו אפשרות לפעול.

מה שהיה מתבקש במצב הזה הוא לבטל את אחד הסעיפים ולהותיר את השני על כנו. למשל, ניתן להותיר את עילת הסבירות (בטח אם דורשים לשימוש בו הרכב מורחב ורוב מיוחס בבית המשפט) אבל לדאוג למבנה מאוזן יותר של בית המשפט, ואז גם אם תבוטל החלטה או חוק זה לא ייעשה בגלל קפריזה או אג’נדה של קבוצה מסוימת. זה מהווה איזון כלשהו לכוח מופרז שנמצא בידי הממשלה בלי לתת כוח מופרז לבית המשפט ובוודאי לקבוצה מסוימת ששולטת בו. לחילופין, ניתן היה גם לבטל את עילת הסבירות אבל להשאיר את מבנה בית משפט לא בשליטת הממשלה (ואולי לעשותו מאוזן יותר בדרכים אחרות).

התחושה המוצדקת של יריב לוין שיש עיוות בגלל שני הסעיפים הללו הביאה אותו להציע לשנות את שניהם. אבל רפורמה שמתכוונת לעשות את שני השינויים הללו, יוצרת חוסר איזון לכיוון ההפוך, ובדין מתעוררת הביקורת. צריך להבין שעקרונית גם שינוי של אחד מהסעיפים (או שינוי מתון של שניהם) היה מביא לתוצאה המיוחלת אבל באופן מאוזן יותר. הריאקציה ליתר כוח אצל בית המשפט מביאה אותנו לתת יתר כוח לממשלה. אבל שני הצדדים כאן אינם מאוזנים ולא נכונים. שימו לב שהבעיה כאן אינה באף אחד מהסעיפים הללו כשלעצמו, שהרי באמת כל אחד מהם בא לתקן מצב מעוות ובעייתי. הבעיה נוצרת בצירוף של שניהם ובמינון של כל אחד מהם. זוהי דוגמה שהיא בבחינת בניין אב לדיון כולו, שמלמדת שלא נכון לנהל אותו על כל סעיף בנפרד אלא יש לבחון את המכלול.

כמובן אם מצרפים לזה פסקת התגברות ברוב של 61, פירוש הדבר שכל קואליציה (שהרי אין קואליציה עם פחות מ-61) תוכל לעשות ככל העולה על רוחה. בית המשפט לא יכול לפעול כמעט בשום מצב, ובמצבים הבודדים שיוכל לפעול הקואליציה תוכל בקלות רבה לבטל זאת. זהו חוסר איזון קיצוני מאד, ולא מעניין אותי לשמוע אם בקנדה, פינלנד, או זימבבווה, זה עובד בצורה נפלאה. אצלנו זה לא יעבוד ולא יכול לעבוד. אני לא מצליח להבין כיצד אנשים נבונים וליברליים כמו יריב לוין תומכים בשינוי מטורף שכזה.

במצב שייווצר אם תתקבל הרפורמה המוצעת, הממשלה תוכל לקבל החלטה על מיסוי מיוחד לג’ינג’ים (יש כבר הצעה למיסוי מופרע על החזקת בעלי חיים), על חלוקת קרקעות חינם לתומכי עוצמה יהודית און לבעלי גובהה 1.80מ’, סגירת עיתון בעוון דעות לא מקובלות, אפליה כנגד להט”בים וכדומה, ולא תהיה שום דרך חוקית לעצור זאת. החלטות כאלה כבר התקבלו עד היום כך שלא מדובר במדע בדיוני. ההבדל הוא שמעתה והלאה לא יהיה מי שיעמוד בפרץ. אתם באמת מוכנים להפקיד את הסמכות המוחלטת לקבל החלטות כאלה בידי ממשלה או ראש ממשלה לבדו? ואני לא מדבר על ראש הממשלה והממשלה העכשווית, שזה בכלל מרשם לאסון, אלא עקרונית.

ניתן כמובן לחשוב על דוגמאות קיצוניות יותר: ביבי יכול להכריז על עצמו כקנצלר בעל סמכויות לא מוגבלות לשארית חייו, או משהו מתון יותר, רק להאריך את הקדנציה שלו לעשר שנים. הרי שינוי חוקי יסוד אצלנו הוא עניין של אינטרס, החלטה של רגע ורוב קואליציוני פשוט. אלו מעשים שבכל יום. מה ההבדל בין זה לבין חוק יסוד שמייצר לנו ראש ממשלה נוסף (חליפי) כך שניתן יהיה להושיב פושע מורשע על כס שר האוצר (אם בג”ץ יפסול אותו, התכנית היא למנותו לראש ממשלה חליפי)? או החלטה לשים סגן שר ללא שר מעליו במשרד הבריאות, רק כדי לתת לחרדים אפשרות לשאוב אותנו בלי אחריות?! ומה לגבי מתן הבטחות מפליגות לחברות הגז שכובלות את ידי הממשלות והכנסות העתידיות ולא מאפשרות להן לקבל החלטות מיסוי או החלטות אחרות לגביהן (כפי שנעשה בשנת 2015 ונפסל בבג”ץ)? כל אלו הן דוגמאות להחלטות שכבר התקבלו, וברובן בג”ץ התערב, לפעמים בעילת הסבירות. כל ההחלטות הללו ודומותיהן, וגם כאלה שקיצוניות הרבה יותר מהן, יכולות להתקבל אם דרעי יקום על צד שמאל או ששרה תאמר לביבי שהוא חייב לדאוג לה לעוד משהו, ולא יהיה אף אחד שיוכל לאזן את הטירוף הזה. זה נשמע למישהו מצב סביר ומאוזן?

הפרדת רשויות

טוב, ודאי תאמרו כעת שהכנסת יכולה גם היא לאזן את הממשלה. הכנסת היא לפחות מוסד נבחר שמייצג את הציבור, שלא כמו בית המשפט. זה היה נכון אילו באמת הייתה כאן כנסת. כאן המקום לחזור שוב על מה שכבר כתבתי לא פעם. בישראל אין שלוש רשויות שלטון. הממשלה (ובמקרים רבים ראש הממשלה לבדו) שולטת ללא מצרים בכנסת. בשיטת המשטר שלנו חברי הכנסת צריכים את הממשלה לקבלת תפקידים. ראש הממשלה קובע את ראשות והרכב הוועדות, מי יהיו השרים וסגניהם, וכל זה מגיע מתוך חברי הכנסת. כלומר כולם תלויים בו וצריכים אותו. במצב כזה, הכנסת אינה יכולה באמת להוות איזון לממשלה, ולכן עוד יותר מתבקש שיוענק כוח משמעותי לרשות השופטת. אחרי הרפורמה יש חשש שהכוח שנמצא בידי הרשות השופטת גם הוא יעבור ברובו לרשות המבצעת, ואז בעצם גם היא תיעלם ביחד עם הכנסת וניוותר עם רשות שלטונית אחת. השחקנים יקבעו מי יהיה השופט. ניתן לומר שהבעיה העיקרית בה אנחנו עוסקים אינה האיזון בין הרשויות אלא עצם קיומן. התוצאה היא שבמובנים רבים אדם בודד מקבל כל החלטה שירצה לגבי גורלנו וגורל המשאבים שלנו ואין אף אחד בעולם שיכול להתערב.

בשולי דבריי, רק הבוקר שמעתי על הצעתה של שרת התחבורה תליט”א, מרנא מירי רגב, לתת לשרים שהתפטרו מהכנסת אפשרות להחליט להיכנס אליה בחזרה ולזרוק את חברי הכנסת הנורבגיים שבאו במקומם, בלי שהם יידרשו לוותר על תפקיד השר. זה ייצור תלות עוד יותר גדולה של חברי הנסת בממשלה וינטרל כמעט לחלוטין את מעמדה וכוחה של הכנסת, שכבר כעת הם בשפל גדול. שוב, מדובר רק בהצעה ואני מניח שהיא לא תעבור, אבל ראו בידי מי מסור גורלנו וההחלטות החוקתיות והמעשיות לגביו, ותבינו מדוע מובעים כעת חששות כה גדולים ומדוע נדרש איזון חזק יותר.

רבים טוענים שגם אם נכון שדרוש איזון ושדרושה ביקורת, לא נכון שבית המשפט יעשה אותה. הסיבה לכך היא שביקורת כזאת מבוססת על ערכים ולא על חוק ומשפט, ובתחום הזה בית המשפט לא אמור להבין יותר מהציבור ובוודאי כשהרכבו לא מייצג את הדעות בציבור. לכאורה מדובר בטענה נכונה, אבל בהסתכלות שנייה זוהי טענה דמגוגית להפליא.

אכן גם לדעתי בבית המשפט לא בהכרח יושבים מאורי הדור, אפילו לא משפטית ובטח לא מוסרית וערכית. הוא גם לא מייצג את הרכבו וערכיו של כלל הציבור. אבל שימו לב שאין כיום גורם אחר שיעשה זאת. כאשר נוצר מצב שבו ניתן כוח לא מאוזן בידי הממשלה, כשראש הממשלה הוא כמעט שליט יחיד ובלעדי, אני מוכן לקחת את הסיכון ולמסור לבית המשפט סמכות לביקורת מכוח עילת הסבירות, גם אם זה ייעשה בהתאם לערכיהם של השופטים (בפרט שבימינו ההרכב שם כבר הרבה יותר מאוזן).

הוא הדין בוויכוח לגבי ביטול חוקים ואפילו חוקי יסוד. רבים טוענים שאין לבית המשפט סמכות לבטל חוקים בכלל, למרות שאני לא חושב שהם צודקים. אבל בוודאי כשמדובר בחוקי יסוד הבעיה קשה עוד יותר. ביטול חוק נעשה מכוח חוק יסוד, אבל ביטול של חוק יסוד נשמע כמו משהו מופרך ברמה התיאורטית. אז גם אם צודק יריב לוין שבמישור התיאורטי אין הצדקה שבית משפט יבטל חוקים, ובוודאי לא חוקי יסוד, עדיין מה האלטרנטיבה?! אי אפשר להשאיר כאן מנדט מוחלט לרשות המבצעת (או בעצם, לפחות דה פקטו, לראש הממשלה).

אם נתנה את הסמכות לביקורת שיפוטית בדרישה שלביטול חוק או מעשה מנהלי נדרש הרכב מלא של בית המשפט (15 שופטים) ורוב מיוחס מתוכו (נאמר 12 מתוך ה-15), אנחנו מגיעים לאיזון לא רע. זה בטח יותר טוב מביטול עילת הסבירות בלי להציע מוסד אחר שיוכל לבקר את הממשלה (כגון בית משפט לחוקה, מוסד רוחני עליון, מועצת זקנים וכדומה), כשבכך אנחנו משאירים את ראש הממשלה כשליט יחיד. חשבו על חקיקת חוקי יסוד מטורפים (חוק הקנצלר מלמעלה). האם סביר שלא יהיה אצלנו גוף כלשהו שיוכל לבקר אותם? מי שמצביע על כך שלבית משפט אין סמכות לבטל חוקים בלי שהוא מציע מי כן יוכל לעשות זאת, הוא דמגוג.[2]

גם אם לא היה מדובר בביבי, שרה ויאיר, ששולטים בחצר הביזנטית שלנו, אני לא רוצה שיהיה מישהו עלי אדמות, אפילו אם מדובר בנעים זמירות ישראל או באימא תרזה, שתהיה לו עליי סמכות בלעדית ללא איזון ראוי. כשמדובר באישים כמו ביבי או דרעי, להשאיר להם כוח בלעדי ומוחלט זה פשוט טירוף. כן, אני יודע, דבריי אמורים למרות שחלק גדול בציבור בחר בהם. אבל, כאמור, ביבי כאן הוא רק מקרה קצה. עצם האפשרות הזאת מצביעה על כך שהמצב הנורמטיבי שייווצר אצלנו בעייתי מצד עצמו.

אפשר כמובן תמיד לומר שממשלה שתעשה זאת לא תזכה לאמון הציבור ותיפול בבחירות הבאות. הציבור הוא הגורם המבקר שחסר כאן במשוואה. אבל שימו לב שאם מישהו ממנה את עצמו לקנצלר לכל ימי חייו לא יהיו בחירות הבאות. מעבר לזה, אפילו אם הממשלה תחזור ותזכה ברוב מצביעים בעוד מערכת בחירות, אני לא מוכן שהרוב יוכל להחליט על ביטול הדמוקרטיה. להבנתי אין לרוב סמכות כזאת. אני, בכל אופן, לא מוכן לקבל אותה. על דעת כן לא הסכמתי למשחק הדמוקרטי. לכן חייב להיות מוסד כלשהו, ויהא זה בג”ץ או כל מוסד אחר, שיוכל לתת פידבק לכוח הבלתי סביר שאנחנו עומדים להפקיד בידי הממשלה וראשה. מי שלא רוצה כאן את בג”ץ, זה בסדר גמור. שיציע גוף אחר או מכניזם אחר.

בחזרה לביקורת הפרטנית

עד כאן הצבעתי על הבעייתיות שנוצרת מהמכלול, למרות שהתבוננות על כל סעיף ברפורמה לחוד בהחלט מעלה שמתבקש שינוי. ראיתי הבוקר ביקורת פרטנית של אדם בשם אלון גולדברג כנגד טענות הביקורת של ברק ועמיתיו. אני חושב שבניגוד לרבים אחרים הוא כותב דברי טעם בכל אחד מהסעיפים, ויפה הוא עושה כשהוא מציג את עמדתו כהגנה על הדמוקרטיה ולא כפגיעה בה, אבל הפריעה לי ההתעלמות שלו מהמכלול. גם הוא מטפל בטענות סעיף סעיף, ומתעלם מהבעייתיות של המכלול שעומד  להיווצר כאן.

כנגד זה, אתמול ראיתי מאמר של גדי טאוב באתר מידה, שבו גם הוא מציג ביקורת פרטנית על המבקרים ומגן על סעיפי תכניתו של יריב לוין. לא בפעם הראשונה התאכזבתי לגלות מה עושה הביביזם לאדם נבון ומשכיל כמוהו. המגמתיות שלו ממש מתסכלת, והיא מביאה אותו לטעון טענות שטותיות (בנחרצות גדולה כמובן). למרות שיש הרבה מקום לבקר את הביקורות ולצדד ברפורמה של לוין, בטח אם עוסקים במישור הפרטני (סעיף סעיף), הוא הצליח להגיע להישג שבו לא רק שהוא מתעלם מהמכלול הבעייתי, אלא אפילו רוב ככל הטענות הפרטניות שהוא מציג לא מחזיקות מים.

הזלזול הבוטה שלו במחנה שלו, מביא אותו להבנה שעליו לצייד את האנשים בטענות נגד הביקורת, אחרת הם עלולים להתבלבל ולא להבין את האמת הצרופה. לא אתייחס בפירוט לטענותיו, יען כי רובן נענו כבר למעלה, אבל ההקדמה שלו חשובה לדיון והיא נקודה טובה לסיים בה את הטור.

אין כל דחיפות בשכנוע השמאל בצדקת הרפורמה במערכת המשפט אותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עכשיו העת לבצע ואין להתרשם מן הצווחות.

נדמה לי שרבים אכן חשים שהן הרבה פחות מרשימות, לאחר שקיבלנו הדגמה מהדהדת להבדל בין יחסם של אלה המכנים עצמם ‘שומרי סף’ לממשלת ימין לבין יחסם לממשלת שמאל. דומה שמאז נשק נסיך האופל נתניהו ללחיה של היפהפייה הייעוצית הנמה, היא התעוררה לחיים ונזכרה לחפש סף לשמור עליו. הפער הזה בין מה שמותר לשמאל ומה שמותר לימין הבהיר כמה התיאוריה העומדת מאחורי רעיון ‘שומרי הסף’ נטולת יושר.

לא לכל דבר שטות צריך להשיב ברצינות, אבל לטובת הפרוטוקול כדאי להבהיר את מה שהשמאל מטשטש, ואת הפגמים בטיעונים השטחיים שהופכים אחר כך לדפי מסרים וסיסמאות. לפיכך, הנה סקירה קצרה של אמירות דמגוגיות נפוצות בוויכוח הזה, תזכורת לגבי המציאות שהן מבקשות להסתיר, וכיצד להשיב להן.

האטימות והיהירות כאן היא תגובת נגד טיפוסית ליהירות והאטימות של הממסד המשפטי (והשמאל) כפי שתיארתי למעלה. הם ודאי לא חשבו להתייעץ או להגיע להסכמות במהפכות המשפטיות שהם עשו, ואין פלא שתגובת הנגד היא אטימות ויהירות מהצד הנגדי. יש כאן יותר מניחוח של נקמה מתוקה.

נראה שטאוב כמו גם רבים מתומכי הרפורמה לא באמת מעוניינים בתוצאה הנכונה, והם מעדיפים להגיע לניצחון מתוק ונקמה מוחצת ככל האפשר בשמאל ובממסד המשפטי. זה אמנם טבעי, אבל מאד לא מומלץ. סוף סוף, מדובר במדינה של כולנו, והחרב יכולה להתהפך על כולנו. מחר בבוקר הממשלה תרצה לגזור גזירות על חרדים, או ימניים, ובהיעדר איזון וביקורת שיפוטית היא תוכל לעשות זאת באין מפריע. אם רוצים להגיע לתוצאה ראויה ומאוזנת, לא נכון לנהוג ביהירות ואטימות ודווקא כדאי להקשיב היטב לביקורות, ולבסוף אפשר להחליט אם לקבל או לא לקבל אותן.

אגב, עצם האפשרות של הקואליציה לעשות מהפכות מכוח הרוב שיש לה בכנסת, בלי להקשיב לאף אחד, לא מהאופוזיציה ולא ממערכות שלטון אחרות (כמו בתי המשפט), בלי להתחשב בדעות אחרות ובלי להציע תשובות ולדון ברצינות בשינויים הדרמטיים הללו, כל זאת רק מתוך תחושת נקם (מוצדקת),[3] היא עצמה סימפטום לכוח העודף שמסור בידם ולחשיבותו של האיזון, משפטי או אחר. אמירות השחץ הללו בעצמן שומטות את הקרקע מתחת לטענות שנטענות בהן.

[1] אגב, גם התמונה הזאת לא מדויקת. הכנסת תמיד יכולה לחוקק פסקת התגברות ספציפית במסגרת חוק כלשהו, שתנטרל את האפשרות לפסול אותו. העובדה שהיא לא עשתה זאת אלא הסתפקה בתלונות על בג”ץ כשהוא מבטל את החוק המדובר, אומרת שהיא כנראה שמחה על כך שבג”ץ הוציא לה את הערמונים מהאש. אז שלא ייללו.

[2] אגב, ישנה כאן סתירה בטענות נגד בג”ץ. הרי ברגע שחוק כלשהו מוכרז כחוק יסוד, אך מתבקש הוא שחוק שסותר אותו יבוטל על ידי בית המשפט. טוענים נגדם שגם אם יש חוק שסותר חוק יסוד כלשהו, בגלל שחלק מחוקי היסוד התקבלו ברוב מזדמן ומקרי, אי אפשר להסתמך עליהם כדי לבטל חוק אחר. אבל היא הנותנת, אם הוא התקבל ברוב מזדמן איך נותנים לו מעמד של חוק יסוד? הרי זו השערורייה האמתית, והיא מעשה ידיה של הכנסת ולא של בית המשפט. בהתנהלו המקובלת אצלנו, אין שום משמעות לחוק יסוד. השינוי והחקיקה שלהם נעשים כלאחר יד לפי צורך מזדמן, וזה לא יכול להיות בסיס ראוי לחוקי יסוד.

[3] בטור שלפני הקודם כבר הזכרתי שהצעדים הראשונים של כל שר במשרדו היו ביטול ההחלטות של קודמיו, אפילו ברמה ההצהרתית (כמו החלפת הצבעים של משרד התחבורה תחת מירי רגב). התחושה היא שהממשלה הזאת מונעת על ידי רגשי נקם ודווקאיות, ולא מתוך שיקולים ענייניים. הם לא עושים זאת כי הם חושבים אחרת, שזה היה לגיטימי גם אם הייתי חולק עליהם, אלא רק מפני שרצונם להוכיח שהשלטון התחלף ושהכוח בידם ולקחת נקם מאויביהם השנואים. אני נזכר במערכון של ‘ארץ נהדרת’ שמציג את צעדי הממשלה כמדיניות שמבוססת על רציונל ה”דווקא”. יש בזה הרבה אמת. אני לא זוכר דוגמה כזאת בממשלות שהיו בעבר, מכל הכיוונים והגוונים.

96 תגובות

  1. למרות שאני מסכים עם רוב מה שכתבת אני רוצה להוסיף
    יש טעם נפגם שרוהמ שמתנהל נגדו הליך משפטי מוביל מהלך כזה -במיוחד שהוא כל השנים התנגד אליו.
    בנוסף:
    הקואליציה לא מפספת הזדמניות להוכיח את נחיצות בג”צ.
    ללא הידיעה שיצטרכו לעמוד בפני בגצ היו לנו כמה מנכלים ללא נסיון מתאים
    אין שום דיון רציני בימין על מינוי שר עבריין.
    אין דיון רציני על מינוי יועמשים כמינוי פוליטי- לפני כמה שנים הייתי גבאי ורציתי סבסוד עירוני לפעילות בית הכנסת. הזילות שבה משתמשים בכסף שלנו היא איומה. ואם שומרי הסף והשרים יהיו חברים טובים מידי השחיטות תחגוג.

    1. אין שום טעם לפגם היות וההליך מתנהל הליך שהשמאל מנהל ולא העם או נציגיו. ברוך ה’ שהאשימו אותו שסוף כל הסוף הוא נאלץ להפסיק להחניף או לפחד מהשמאל ( לפחות בעניין זה . אני מקווה. הוא עדיין לא נגמל מזה )
      גם השר העבריין( שאינני מסמפט כלל וכלל) הואשם עי השמאל.
      לפחות המנהלים שילמנו יבצעו את מדיניות השר וככה נדע מה המדיניות הנכונה ולא אוסף מנהלים שהם מקבלים את ההחלטות וקובעים המדיניות תחת מסווה של דמוקרטיה. דיקטטורת הפקידים. ירושת ההסתדרות.

      ובעצם זה שהזכרת “שומרי סף”( איזו בדיחה) כבר הסגרת את עצמך. סוג של דיקטטורים. גם לבגץ יש זילות עצומה כלפי הכסף הציבורי . עוד יותר מהפוליטיקאים.

      אתם עשויים משקר ? איך אפשר להיות כל כך אטום

    2. אלי,
      אני לגמרי מסכים. יותר מכך, במסגרת ניגודי העניינים יש הוראה לביבי לא לעסוק בשאלות של מערכת המשפט. בדיחה גרועה שרק מצביעה עד כמה המצב הנוכחי הוא אבסורד ועד כמה היה ראוי שבג”ץ יעיף אותו לכל הרוחות ולא יאשר את מועמדותו בגלל אי סבירות קיצונית.
      הרי מתוקף תפקידו החלאה הזה משלם שוחד לעדים במשפטו לנגד עיני כולנו, על ידי מינויים לתפקידים (שהרי ראש ממשלה אחראי על כל התפקידים אצלנו). כך למשל הוא ממנה את צחי הנגבי לראש מל”ל, מאריך את כהונתו של גלעד ארדן בוושינגטון, ושני אלו הם עדים במשפטו. הנשמע כדבר הזה? אה, עיקר שכחתי: יריב לוין שמונה לשר משפטים גם הוא עד במשפט. בנוסף, הוא מסלק את היועמ”ש של משרד ראש הממשלה מישיבות הממשלה, זו שעשתה לו את הצרות. בלי שום קשר לשאלה האם המשפט ראוי או לא ומה יהיו תוצאותיו, המצב הזה בלתי אפשרי בעליל.
      ביבי כמובן לא אמור לעסוק במערכת המשפט, אבל הוא ראש הממשלה וראש הקואליציה שמנהלת כעת מהפכה בתחום הזה. אז הוא לא מעורב? זהו מצב בלתי נסבל, שרק מכורי ביביזם כמו עמנואל, מרדכי וחבריהם כאן שהולכים אחרי ביבי כסומים בארובה לא מצליחים להבחין בו מבין ענני הערפל שבהם הם שטים.

  2. שלום מיכי,
    קראתי בנתיים רק את המבוא (בכל זאת יש לי באגים לתקן בעבודה) ואני מסכים שהמכלול הוא הבעיה- ומה ? לוין רוטמן לא מבינים את זה ?קריאות זאב זאב – הפעם כן מוצדקות. ותחושת ההיסטריה מוצדקת. רצב ראיון עם רוטמן https://www.google.com/amp/s/www.kan.org.il/Item/ampify.aspx%3fu=https://www.kan.org.il/item/default.aspx%3fitemid%253D142467

    תצפה ותאזין בעצמך ותגבש עמדה אם תום לב יש כאן וטובת העם אם לאו.

    1. ושאלה נוספת על הדרך – האם הוא עשה שימוש נכון בביטוי “הפה שאסר הפה שהתיר”

  3. לא ברור לי למה רבים מהמבקרים חושבים שבחירת שופט מקורב הופכת אותו ל’מכור/קנוי’ ע”י מי שמינו אותו.
    זה היה יכול להיות נכון לו יכלו לפטר אותו כאשר גילה עצמאות בשיפוט.
    ברם, לשופטים יש עצמאות והאפשרות לפטר אותם שקולה כנגד האפשרות להדיח את נשיא ארה”ב וכך מרגע שהתמנו, אין עליהם מורא הפוליטיקאים וודאי יש להם יוקרה מקצועית להגן עליה. גם בארץ וגם בחו”ל.

    לענין הדווקאיות שבמעשי הקואליציה, הרי שזאת ממש מתבקשת מן הטעם הכפול/משולש.
    1. בהחלט מגיע לאופוזיציה שהתנהלה כפיל בחנות חרסינה, לחטוף מנה אחת אפיים לפחות מן הטעם שאם יחזרו לשלטון,
    יפנימו שלא לעולם חוסן. כלומר, הנימוק הוא חינוכי. אל תחזרו על כך שוב.
    2. להמחיש לציבור הרחב שהקואליציה נוכחת ומושלת.
    3. נקמה זה אחלה! במיוחד כשלא יצאת מגדרך על מנת לממש אותה.

    מעבר לכל זאת, ישראל , לא חשוב אם מוגדרת כדמוקרטיה, היא מזמן חתיכת אנרכיה אחת גדולה שהולכת ודומה לסדום יותר ויותר מיום ליום.
    במצב הזה, עדיף להערכתי, לפחות לתקופה קצובה, דיקטטור שיביא אנשים להפסיק לזלזל אחד בשני ו לא פחות; יפסיקו לזלזל בחוק.

    נתניהו כנבחר ציבור נראה לי לא פחות טוב מאף אפשרות אחרת בשדה הפוליטי.

  4. לא ברור לי מה הטענה שהממשלה הופכת לזרוע השלטון היחיד ותוכל לחוקק חוקים לא סבירים בעליל בלי בקרה כלל, גם כיום הסמכות האמיתית מצוייה בידי הכנסת בעצם זה שביכולה באופן עקרוני להחליט על ביטול בגצ לחלוטין,כך שבעצם בגצ יונק את כוחו מהכנסת, ראש ממשלה קפריזי (ביבי) יכול להחליט להיות קנצלר לכל חייו,להעביר בשבוע אחד גם את החוק שמבטל כל יכולת להטל ויקום ויהיה הדבר.
    האיסון לזה הוא שכשיבוא משהו בלתי סביר הצפי הוא שיהיו מספיק אנשים שימרדו גם במנהיג ולא יסכימו להעביר את החוק או שהציבור יעשה מהפכה.
    ביום שהעם באמת ירצה במשטר אפל נהיה באמת בבעיה אבל האיזונים הקיימים לא יעזרו לזה.
    הדברים שככל הנראה כן יעברו יהיו דברים שכמות מספקת בציבור יסבור שהם סבירים.

  5. זה נכון שאי אפשר לאזן הרמטית. ועדיין אין חולק שדרושים איזונים. כשייעשה צעד מאד קיצוני אולי יהיה מרד, אבל יכולות להתקבל (וגם מתקבלות) החלטות בעייתיות שלא יביאו אנשים למרד. בדרך למרד צריך שיהיו שלבי ביניים.

  6. שתי הערות:

    א. לגבי כמות החוקים ששופטי בגץ פסלו. מטבע הדברים כאשר מדינה מתנהלת כתיקונה, אין המון הכרעות שאפשר לומר שהן קריטיות. לכן העובדה שבגץ פסל רק 20 חוקים (בערך, לא זוכר כמה), לא אומרת הרבה, כיוון שבכל מקום שהייתה הכרעה קריטית הם דחפו את האף שלהם. מה עוד, שאם תזכר יש לא מעט חוקים שמראש לא עלו לדיון בגלל שבגץ יפסול אותם. גם בפצצת אטום השתמשו רק פעמיים בהיסטוריה, ובכל זאת לא מעט מלחמות נמענו בגלל זה.

    ב. ומה יקרה לשיטתך אם מישהו יגיש עתירה נגד הכנסת, ושופטי בגץ יחליטו שאכן הכנסת לא חוקית וגדול הדור אהרון ברק הוא מעתה והלאה מנהל המדינה? בסופו של דבר תמיד יש חשש הכנסת תנצל את כוחה יותר מהראוי, בדיוק כמו שיש חשש ששופטי בגץ ינצלו את כוחם יותר מהראוי. בשאלה האם אני מעדיף לתת כוח לכנסת או לשופטים, אני אתן לכנסת, כיוון שהם עומדים לבחירה של העם, ובנוסף אילוצים קואלציונים והעובדה שצריך להרכיב ממשלה ממספר מפלגות מהווים בלמים לא רעים בכלל.

  7. בכל מקרה הכוח תמיד נמצא אצל נבחרי הציבור שהרי כמו שציינת בטור הם אלו שמעניקים את הכוח לבית משפט להיות עצמאי אז עקרונית ביבי הוא רודן גם ללא הצורך לחוקק את חוק ההתגברות שהרי אם הוא יקום מחר על רגל שמאל הוא יעשה ככל העולה על רוחו רז איני מבין על מה המהומה הציבורית

    1. כרגיל, טור מאוד מעניין של הרב(וגם מאוזן..:).
      אני גם חושב שלביץ המשפט יש סמכות לפסול חוקים, אבל הרב יוכל להרחיב את הסיבות לכך לדעתו? כמו כן, מה דעת הרב על שלילת חוקי יסוד לא בגלל תוכנם אלא בגלל הליך חקיקה פסול?(בהחלט תרחיש סביר במחוזותינו)

      1. זה מאמר שלם ואין כאן המקום לזה.
        אם הליך החקיקה היה מנוגד לחוק אז כמובן שהחוק בטל. מה השאלה?

    2. אכן, אם כל חטאת היא היכולת לשנות חוק יסוד ברוב רגיל, שנותנת לכל ראש ממשלה כוח שהוא מעל החוקה – כל זמן ששאר הקואליציה זורמת עם זה. עד לפני כמה שנים הכוח הזה היה מוגבל לפחות בשיירים של כבוד לשיטה וליציבות שלה מצד הפוליטיקאים והציבור. עד שהשיטה עצמה אכזבה ברצף מערכות בחירות ונתנה לגיטימציה לשינוי אד-הוק לחוק יסוד הממשלה – וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר

  8. הטענות של הרב מיכי לא נכונות :

    1.יש אמון בסיסי שיש לתת בממשלה שאם אין אותו אין טעם לחיות ביחד או להקים מדינה. זו עוד אחת מהמהויות שקודמות לצורה. כמו שצדק קודם לחוק. כך אמון קודם למוסדות. ברגע שזה מה שאתה חושב על נבחרי הציבור אז אתה צריך לברוח מהציבור הזה

    נובע מהסעיף הראשון – בכל מקרה ממשלה שתרצה לעשות ככל הרוחה תוכל לעשות זאת. היא פשוט תעביר את הרפומה של לוין שוב ואז תעשה את מה שיעלה על רוחה. אין מה לעשות תמיד לממשלה יש כוח מוחלט על פני בתי המשפט אם רוב הציבור ירצה זאת. אם הממשלה תרצה למנוע את הבחירות הבאות מה יוכל לעשות בית המשפט. הרי זרועות הממשל ( המשטרה והצבא ) יאוישו ע”י הרוב והם לא יתייחסו לבתי המשפט. בקיצור השמאל לא נותן אמון בימין וחושב שע”י יללות וחוקים הוא יכול למנוע זאת. אז הוא לא יכול ( מבלי להפעיל כוח בעצמו. ואת זה תמיד אפשר לעשות). אם אין אמון בעם אז תפרוץ מלחמה ולא יעזור שום עידון של הרפורמה. מכיוון שכל הסעיפים נכונים יש ליישמם.
    כמו שמישהוא העיר פה הממשלה לפטר שופטים. ואפשר לסמוך על האגו של הללו שירצו לנסות לחנך את הממשלה
    איך ומכוח מה יכול שופט לפסול חוק יסוד ( גם בהחלטת פה אחד) ? מכוח הצדק ? אם כך אני רוצה לבחור ישירות את השופט הזה ושגם הבחירה תהיה לארבע שנים כמו נבחרי הציבור.
    לשופטים אין אחריות ולכן לא מגיעה להם גם סמכות לכן לממשלה ולכנסת שנבחרים ואפשר לסלקם יש כוח רב עליהם . זה רק הגיוני. אם אין לך אמון בכנסת ובממשלה לא יעזור לך שום דבר. גם לכל הדיקטטורים בעולם יש גבולות שאותם הם לא יכולים להרשות לעצמם אחרת העם יסלק אותם בכוח.

    השמאל פשוט מיילל שלקחו ממנו את השלטון ולא מפריעה לו הדמוקרטיה בכלל. הוא אטום לחלוטין וחסר מודעות עצמית. אני לא חושב שברק הוא מניפולטור . אחרת הואר משחק את המשחק הזה כמעט 30 שנה ואפילו פעם אחת לא פלט מילה שתסגיר את זה שהוא מבין שמה שהוא עושה זה לא בסדר. הוא פשוט רפה שכל ואוטיסט. זה מתאים בכלל לשמאל שהעומד בראשם הוא ,סליחה, אדם חלול וריק כמו כל אנשי התקשורת. אכן מייצג היטב את הציבור שבחר בו. היכולת של השמאל להתעלם מפרדוכסים של העמדה שלו שצצים בכל וויכוח איתו היא מופלאה. אותה שניות שהרב הצביע עליה אצל החרדים ( רק עם חוסר מודעות )

    מי שבאמת רוצה איזון בין הרשויות צריך לבצע בירה לבתי המשפט כמו לכנסת. ככה שופט שיאכזב את העם יועבר מתפקידו. למי שאין אמון בעם אז שילך לגור במערות. וזה מה שהוא צריך לעשות בכל מקרה אם הוא צודק. צריך לפרוש מן הרשעים. כמו שהרמב”ם הזכיר על מי שגר בין רשעים שמכריחים אותו להתנהג כמוהם

  9. עילת הסבירות משמשת לבחינת חוקיותן של החלטות של רשויות מנהליות, ואינה עילה לפסילת חקיקה ראשית, ולמיטב ידיעתי בג”ץ מעולם לא פסל חוק של הכנסת בגלל שאינו סביר. העילה העיקרית בה בג”ץ בודק את חוקיותה של חקיקה ראשית היא המידתיות הקבועה בסעיף לחוק יסוד כבוד האדם חירותו.
    גם עילת הסבירות אינה בדיוק המצאה של בג”ץ של אהרן הברק, והשימוש בה לפסילת החלטות מנהליות נעשה הרבה לפני שהוא מונה לכס השיפוט, ומקורה במשפט המקובל שירשנו מהאנגלים.
    הכנסת עצמה הכירה בעילות בהן בג”צ בוחן החלטות מנהליות ובכללן עילת הסבירות, בחוקקה את חוק בתי לעניינים מנהליים, התש”ס – 2000, אשר קובע (סעיף 8): “בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי.”

  10. בס”ד כ’ בטבת פ”ג

    המצב שבו חבורה בלתי נבחרת המשבטת את עצמה יכולה לפסול כל חוק ואפילו ‘חוק יסוד’ ולבטל כל החלטת ממשלה בטיעון של ‘אי סבירות’ – הופכת את הרשויות הנבחרות למשוללות סמכות. לזה קוראים ‘אוליגארכיה’.

    הביקורת על החלטות הרשות המחוקקת והמבצעת, צריכה להיעשות על ידי רשות שאף היא נבחרת ואחראית בפני הציבור על החלטותיה. מה שאולי רצוי הוא ‘בית עליון’,שחבריו נבחרים ע”י הציבור לפרק זמן ממושך ומנועים לכהן בתפקיד ביצועי.ביקורת של גוף כזה יכולה לתת את המימד היציב והענייני, שאינו משתנה עקב צרכים פוליטיים קטנוניים.

    למשל יכול להיות ‘בית עליון’ שימנה ששים חברים, שיבחרו כל אחד לחמש עשרה שנים, כשכל חמש שנים מתחלף שליש מהחברים. כך יהיה הגוף המבקר בלתי תלוי בממשלה, ויוכל לבקר ולאזן כראוי את החלטותיה.

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    אחת הרעות החולות היא שאין חובת בחירות פנימיות בכל מפלגה. כך נוצר מצב של חברי כנסת התלויים לגמרי במנהיג המפלגה שהוא שליט יחיד כך הוא המצב ב’יש עתיד’, ב’מחנה הממלכתי’ וב’ישראל ביתנו’, כך ששלושה ארבעה מנהיגים שולטים ללא מצרים בעשרות חברי כנסת. דווקא נתניהו וסמוטריץ מקיימים במפלגותיהם הליך בחירה תקין, שבו חברי הסיעהנבחים בבחירות פנימיות

    1. לגבי ‘ביקורת הסבירות’ של החלטות ממשלתית – כאן צריכה להיות מקצועיות. מוזרה מציאות שבה 15 משפטנים רואים עצמם ב’מבינים’ בכל.ללא שום מקצועיות וניסיון – הם מתיימרים לקבוע מה ‘סביר’ בכל דבר. הם יודעים הכל, כלכלה וחברה חינוך ובריאות, צבא ומשטרה, תחבורה ותשתיות וכו’ וכו. חוששני שגם ‘גיבורי על’ יתקשו להיות מומחים בכל 🙂

      כדאי שב’בית העליון’ המבקר את הרשות המחוקקת והמבצעת, יתקיימו גם ועדות שיתמחו בכל תחום, שבהם יישבו יחד מומחים בעלי ניסיון לצד אנשי אתיקה ומשפט ונבחרי ציבור, וכל אחד יתרום מניסיונו מומחיותו וזויה הראיה הייחודית שלו. וכך יהיה תהליך קבלת ההחלטות ענייני יותר.

      בברכה, יפאו”ר

      1. המעורבות התדירה של שופטים בהחלטות הנמצאות בתחמם של אנשי המדיניותמביאה לפיחות ערכם של השופטים, שהציבור חדל להאמין בניטרליות ובאובייקטיביות שלהם.

        אולי מתאים יותר ששופטים בדימוס יצורפו ל’בית העליון’ שיעסוק בביקורת הרשות המחוקקת והמבצעת, אך לא כ’סמכות על’, אלא כשותפים לדיון התורמים גם הם מהידע והניסיון שלהם לא ‘מלמעלה’ אלא ‘בגובה העיניים’.

        בברכה, יפאו”ר

        1. הצורך בהפרדת המשפט מהפוליטיקה, מחייב לענ”ד להפריד בין בי”המש העליון שיעסוק בערעורים פליליים ואזרחיים על בתי המשפט המחוזיים, לבין ‘בית המשפט הגבוה לצדק’ שיעסוק בביקורת שיפוטית על רשויות המדינה,בשאלות של סמכות וקיום נוהל תקין (וכפי הצעתי לעיל, במקביל ל’בית העליון’ של בית המחוקקים שיוכל לבחון גם את סבירות ההחלטות.

          בברכה, יפאו”ר

          גם את הבקורת של ‘נציב הקבילות’ על השופטים – יש לחזק ע”י מינוי מספר ‘נציבים’, ומתן ‘שיניים’ להחלטותיהם

          1. בנידון דידן,החוק קובע את העילות לפסילת אדם לכהן כשר – מי שנידון למאסר ומי שהורשע בעבירה שיש בה קלון. ומכלל הן אתה שומע לאו: מי שלא נתקיימו בו תנאים אלה כשיר ע”פ החוק לכהן כשר. מה לא סביר בהישמעות לחוק ובמינוי שר העומד בדרישות החוק?

            בברכה, יפאו”ר

            אכן הנימוק השני של בג”ץ, שדרעי התחייב בעיסקת הטיעון לפרוש מהחיים פוליטיים – שווה בדיקה, ואולי יש בו ממש.

            1. גם אם היתה סמכות לשופטים לקיים ‘חקיקה שפוטית’ – הרי שאין מקום להחיל את הנורמה החדשה רטרואקטיבית. זה ‘עקרון החוקיות’, שאינו מאפשר להטיל על אדם חובות שאינן מעוגנות בהנחיה הגלויה וידועה לאזרחים.

              בברכה, יפאו”ר

              את הכשל של ‘חקיקה למפרע’ הכניס אהרן ברק גם לדיני החוזים, שגם אותם הכפיף לפרשנות משפטית עתידית, ויצר מצב ששום אדם אינו יודע מה זכויותיו וחובותיו ע”פ החוזה שחתם, שכן תמיד יש חשש שתבוא פסיקה עתידית שתכניס לחוזה למפרע פרשנות שאיש ממנסחי החוזה וחותמיו לא יכול היה לצפות מראש.

  11. נאלצתי לשמוע 2 הרצאות מדר’ טאוב (אני מקבל תשלום על כך) כמובן שהערתי לו כשדיבר בבוז על גדולים וטובים ממנו.
    בהפסקה בחוץ שאלתי אותו אם תבטל את הבג”ץ (והוא לא הכחיש שהיוזמות בסוף משמעותם ביטול הבג”ץ) מי יאמר לממשלה הגזמתם, זה לא ?
    חשב… חשב…
    במקום להודות שזה מסוכן מאוד, אמר לי תסתכל בספר של… רוטמן…
    שתקתי.
    הבין שהגזים שאל אותי זו הצעה מעליבה ?
    עניתי לו את האמת שזה אפי’ עוד לא מעליב פשוט רמה נמוכה כ”כ…
    בקיצור עושה רושם של הצעות מסוכנות ושגם מי שמדבר בעד בעצם אין לו תשובה לסכנות שהוא ממיט עלינו

    1. אתה מאוד עמוק . אין מה לומר. מי אותם גדולים וטובים ממנו ? חבורת המשפטנים רפי השכל ? האדמורים החלולים של השמאל ? מי אתם חושבים שאתם ?

      בכל אופן אענה לך. הציבור יאמר לממשלה שהיא עברה את הגבול. עכשיו בסדר ? נראה שזה מסיים את העניין.

      בינתיים ברפורמה רק מחזירה את המצב למה שהיה לפני ההפיכה של אהרן ברק. אני לא זוכר שהיה איזה בלגן במיוחד. האם הממשלות אז לא הגזימו מדי פעם ? ומה קרה מאז ? האם לא שרדנו ? בשביל זה יש בחירות. נניח שמחר יבטלו את הבחירות. אתה חושב שזה מה שיקרה ? אם כן אז מה מראה שזה באמת שהשמאל חושבים בליבם לעשות לאחרים. כמו הערבים שברחו מכאן בגלל שפחדו שנעשה להם את מה שחשבו לעשות לנו.

      1. אנחנו אמנם חכמים
        אבל לא ממש יכולים להמציא משהו שאין.
        שממשלה תעשה מה נראה לה ובלי קוצב גבול, ונסמוך על העם שיחליף בבחירות, לא קיים באף מדינה דמוקרטית.
        בהחלט קיים במדינות עולם שני שלישי ובדיקטטורות
        וזה אומר לאן נידרדר…

        זה לא המצב שהיה פעם בבג”ץ
        כבודו ממש לא מצוי בפרטים
        זה משהו שלא היה בארץ
        ולא קיים באף מקום שנקרא דמוקרטיה

        1. אל תבלבל במוח. למה לבגץ מותר לעשות מה שבא לו והוא בכלל לא עומד לבחירה של העם ? עם כל הכבוד זה פשוט רצון שלכם לשלוט על העם ולהגיד לו מה לחשוב ומה לעשות. אין לכם אמון בעם ? בעייה שלכם. אף אחד לא מחזיק אתכם כאן בכח. מה שקורה כרגע זה לא דמוקרטיה אלא דיקטטורה של השמאל.אם ככה אני מעדיף דיקטטורה של הימין. לא מעניין אותי מה קורה במדינות המערב כולן גם הן ככה. גם הן לא דמוקרטיות באמת.
          אף אחד לא צריך אתכם בשביל לשמור על זכויות הפרט. העם יידע להסתדר לבד בלעדיכם. בינתיים את שומרים רק זכויות הפרט של אויבי העם היהודי. במה שקשור ליהודים אין זכויות. אין חופש דיבור. על פיפס שמישהוא מוציא מהפה דורשים פתיחה בחקירה.
          חוצפנית אטומים וחסרי מודעות עצמית. חבורה של קומוניסטים במסווה.

  12. אחת הטענות שאתה מעלה בטור נגד הרפורמה היא שאין היום אלטרנטיבה לאיזון כוחה של הממשלה ולכן:

    “כשראש הממשלה הוא כמעט שליט יחיד ובלעדי, אני מוכן לקחת את הסיכון ולמסור לבית המשפט סמכות לביקורת מכוח עילת הסבירות, גם אם זה ייעשה בהתאם לערכיהם של השופטים (בפרט שבימינו ההרכב שם כבר הרבה יותר מאוזן).”

    אני לא מבין את ההגיון. הרי על פניו אם מקנים לבית המשפט את הכוח לבטל חוקים מכוח עילת הסבירות, אז הוא זה שהופך להיות מי שאומר את המילה האחרונה ואין מי שמאזן את הכוח שלו (גם אם בפועל הוא לא משתמש בסמכות הזו הרבה). מי בדיוק יציל אותי מבג”ץ כשבאמצעות ביטול החוקים הוא ירמוס את זכויות המיעוט שלא מיוצג בו?
    כחרדי אני יכול להעיד שכשקראתי את פסקי הדין של בג”ץ חשתי יותר מפעם אחת שערכי נרמסים. שום גוף נבחר או לא, לא היה שם כדי לאזן את הכוח השלטוני הזה, שיכול תיאורטית להחליט יום אחד שאין לי זכות לנשום. (זה אמנם נשמע הזוי, אבל זה וודאי לא יותר הזוי מהטענה המקבילה שנשמעת כל העת ושמניחה כאפשרות שהממשלה תחוקק שיש להוציא להורג את כל הג’ינג’ים).

    אני חושב שיש פתרונות לבעיית האיזון, אבל העובדה היא שכעת, בפועל, האלטרנטיבות שעומדות על השולחן הן: או לתת את המילה האחרונה לגוף נבחר שמבוקר על ידי הציבור או לתת אותה לקבוצת משפטנים שלא מייצגת את ערכי העם. במצב כזה, לעניות דעתי, כל מי שבוחר באפשרות השנייה אינו אלא עריץ. הוא למעשה חושב שהוא (או השופטים) מבין יותר טוב מהעם הקפריזי והפרימיטיבי מהם הערכים הנכונים והוא יכפה אותם עליהם בכוח הזרוע.

    באמת שלא אכפת לי אם הוא קורא לעריצות הזו “דמוקרטיה”. בשורה תחתונה זה לא מקובל עלי שמישהו יקבע עבורי מהם הערכים המחייבים. אני מוכן לקבל, (עד גבול מסויים) את הכרעת הרוב בנושאים ערכיים, כי אני מבין שאלו כללי משחק שבתוכם גם לי יש כוח, והוא פרופרוציונלי למספר האנשים שחושבים כמוני. זו עסקה שבמסגרתה לפעמים אני מתפשר ולפעמים אחרים, כדי שכולנו נוכל לחיות כאן יחסית בשלום. אבל להסכים שקבוצת אנשים הומוגנית ומנותקת תקבע עבורי מה מותר ומה אסור לחוקק? אני חושב שזה לא ראוי. עד כדי כך זה לא ראוי שאפילו אם הרוב בעם יהיה מעוניין לתת להם את הכוח הזה, אני לא אראה את עצמי מחוייב להחלטה הזו. בעיניי זה שקול להחלטה להוציא להורג את הג’ינג’ים.

    1. מה שלא מובן באמת איך הרב מיכי לא שם לאמיתות הפשוטות הללו. הרי מה שיריב לוין עושה זה פשוט להחזיר את המצב לתקופה שלפני אהרן ברק. מה קרה אז ? זה היה ככה 40 שנה או יותר ( בלי עילת סבירות ובלי פסיקת חקים ובלי התערבות פוליטית) ולא קרה כלום לאף אחד האם אז לרב מיכי היו בעיות עם המצב ? למה אז הוא לא פחד למישהוא היו בעיות עם המצב? הם פשוט לא הסכינו עם שלטון הימין והחליטו לפקח עליו . זה נחמד שהרב מיכי לא רוצה שלטו ןעליו שיש לו הרבה כוח. לכן יש כנסת עם 120 חברים ולא שלטון של בנאדם אחד ואם 61 יוצאים פה אחד נגד 59 שגם הם פה אחד כי העם מפולג ולכן יש פה פתאום מן שלטון יחיד ? ומה היה קורה אם כל ה120 היו מחליטים פה אחד ? הוא חושב שאיזו מערכת חיצונית הייתה אז פותרת את הבעיה ?
      ואיך הימין יוכל מתישהוא לבצע את המדיניות שלו בלי בג”ץ שיסנדל אותו ? איך בדיוק ?למה לשמאל מותר הכל ע”י בגץ ?(בדברים המשעותיים. לא כל הפיצ’יפקס האחרים. כמו התנתקות למשל. שם משום מה בג”ץ לא התערב בהעמדת שרון לדין כי ה”עם” רצה) . מערכת שלא נבחרה ע”י העם ולא תיבחר על ידיו בעתיד עם ערכים שלא תואמים את ערכי הרוב ( המוחלט) תחליט בסופו של דבר איזו מדיניות הממשלה תוכל לבצע ואיזו לא ? אין פה שום איזון ואף פעם לא יהיה רק אחת מהמערכות הללו תשלוט

      הפוסל במומו פוסל. איך הרב מיכי בגלל שינאת ביבי – אנטיביביזם – מפספס כאלה היבטים פשוטים וחוטא בחטא שהוא מאשים בו את גדי טאוב – שבמקרה הזה אין לו גם שום חטא כאמור ( כלומר שגם מן המכלול לא עולה בעייה שלא הייתה קיימת לפני כן. הממשלה תמיד יכולה להפוך לעריצה ואין שום מנגנון שיכול למנוע זאת חוץ ממרד ע”י העם)

    2. פיל,
      זו טענה רווחת אבל שגויה בעליל. לבית המשפט יש הרבה פחות כוח והשפעה על חיינו מאשר לממשלה. הוא יכול לכל היותר לבטל חוק כזה או אחר, וגם אז הכנסת תמיד יכולה לחוקק פסקת התגברות פרטית לחוק הזה. זה המצב הקיים כבר עכשיו. לעומת זאת, הממשלה יכולה לקבל המוני החלטות כל יום וגם עושה זאת, מה שיכול לשנות כל אספקט של חיינו. אין שום סימטריה. זו לא שאלה של האם לתת כוח לממשלה או בית המשפט. לממשלה יש כוח מובנה וזו נקודת המוצא של הדיון. מה שדרוש הוא איזונים מקומיים, וזה מה שבית המשפט (או גורם אחר כלשהו) אמור לעשות.
      באשר לטענותיך כחרדי, זו כבר ממש שיא החוצפה (אם כי אופיינית לחרדים). אתה שייך למיעוט פריווילגי שמקבל כאן זכויות יתר שערורייתיות ללא שום הפרעה, ואז מיילל על כך שבית המשפט לא מאפשר לכם להמשיך לשדוד את כולנו בנחת (כלומר לא מבטא את ערכי שוד הציבור וההתעללות בו שבהם אתם מאמינים). השלב הבא יהיה כנראה טענה של מפלגת האסירים והפושעים שטוענים שיש להגביל את בית המשפט כי הוא דופק אותם בכך שמכניס אותם לכלא. אופס, לא שמתי לב, בעצם כבר יש מפלגה וטענה כזאת.
      אתה כחרדי חש שערכיך נרמסים, אז מה יאמרו כל החילונים והלהט”ב שערכיהם נרמסים שוב ושוב על ידיך וידי חבריך בגיבוי בג”ץ? נדמה לי שקראת פסקי דין מאד סלקטיביים.
      אגב, אם קבוצת הפרזיטים הזאת הייתה משתלבת במשק ובלימודי משפטים למשל (מה שקורה בשנים האחרונות, אבל בד”כ בצורות עקומות), הם בהחלט יכלו להשתלב גם במערכת המשפט ולהשפיע עליה. אבל הם לא רוצים לשלם את המחיר אלא רק ליילל ולדרוש מאחרים לפור להם את הבעיה. ממש כמו הפלסטינים.

      עמנואל,
      אני מבטיח לך שגם לא תבין. אתה פשוט לא מסוגל. יריב לוין לא מחזיר את המצב לתקופה שלפני ברק. אתה פשוט לא יודע על מה אתה מדבר (כרגיל אצלך). לא ברק המציא את עילת הסבירות ולא היה הראשון שהשתמש בה. ואגב, בתקופה ההיא אכן נרמסו זכויות יסוד של אנשים (כמו חופש הביטוי, עבודה למי שאינו מפא”יניק או חבר הסתדרות), ובכלל בשנות המדינה הראשונות המערכת הייתה בהתהוות, והיא מתקדמת. אז לסגת לאחור לתקופה ה”מושלמת” ההיא זו בדיחה תפלה.
      ועוד לא דיברנו על הפוסל במומו. אבל מי ששייך לכת אי אפשר לדבר איתו בהיגיון.

      1. עדיין לא הבנתי. ואני באמת מנסה.
        אתה אומר שלבית משפט אין הרבה כוח כמו שנדמה לי. בסדר, אז אם כך לא כל כך נורא אם אשלול ממנו את הכוח הזה, נכון?
        אני מניח שאתה לא תרצה בכך משום שאתה טוען שצריך שמשהו יאזן את כוחה של הממשלה, ואני מסכים לגמרי. שאלתי היא רק מדוע שאסכים ש”האיזון” הזה יעשה על ידי קבוצת אנשים שלא מייצגת את הערכים שלי אלא שלך?

        לגבי טענותיך על היותי חרדי אני מוכרח לומר שההתייחסות שלך מצערת מאוד. אני מבין שלדעתך בגלל שאני משתייך למיעוט “פריווילגי שמקבל כאן זכויות יתר בלי הפרעה” אין לי יותר שום לגיטימציה להתקומם מול עוולות שנעשות לי. כנראה שלדעתך גם אם אגיע לתחנת המשטרה להתלונן שגנבו ממני משהו, תגובתו של החוקר צריכה להיות שהגנב הזה רק ניסה להפריע לכל החרדים לשדוד אותנו בנחת או משהו כזה.

        אתה שואל מה יאמרו הלהטב”ים שערכיהם נרמסים שוב ושוב על ידי חברי הכנסת. זו שאלו טובה, ההבדל הוא רק שהמנגנון שמקפח את הלהטבים הוא המנגנון שנותן משקל יתר לערכי הרוב. אלו כללי משחק שרחוקים להיות מושלמים אבל לפחות הם מקנים כוח מסויים גם למיעוט. לעומת זאת האנשים שרומסים את ערכי, לא מייצגים את הרוב, הם פשוט כופים אותי בשם הערכים שלהם כי הם יכולים. כמו כל דיקטטור (ואחר כך הם טוענים בחוצפה שהם דואגים ל”חופש”).

        1. סליחה על האיחור. שכחתי לענות. למרות שאיני רואה למה יש כאן לענות. הכל כבר נענה.

          בהחלט נורא לשלול ממנו את מעט הכוח, שהרי זו כל מהותו של איזון. שלכל צד אין כוח לא מוגבל ואם שוללים ממנו את מעט הכוח שיש לו נוצר מצב לא מאוזן. לא צריך יום לימודים ארוך או לימודי ליב”ה כדי להבין זאת.
          כפי שכתבתי, אפשר בהחלט להציע מנגנונים טובים יותר לאיזון (בימ”ש לחוקה, בית עליון), אבל כל עוד אין כאלה עדיף בעיניי איזון כזה מחוסר איזון והשארת הכוח כולו בידי הממשלה.

          לגבי היותך חרדי, לא התייחסותי אמורה לצער אותך אלא ההתנהלות החרדית שמביאה להתייחסות הזאת. זה כמו להצטער על כך שגנב נכנס לכלא במקום להצטער על כך שהוא גנב.
          אף אחד כאן לא פוגע בזכויותיך, וגם לא בג”ץ. אף אחד כאן לא אמר שמותר לפגוע בחרדים או לגנוב מהם ושלא מגיעה להם הגנה משפטית. בסה”כ למזלכם הציבור הנאור אינו חרדי והוא לא נוהג לעשות לכם את מה שאתם עושים לכולם והייתם עושים יותר אם היה לכם הכוח. זו יללנות חרדית קלסית, טקטיקה חרדית קבועה שמטרתה לעורר תחושות אמפתיה כאילו כל פעולה שלא מקובלת עליהם ולא נותנת להם את זכויות היתר שלהם היא אנטישמיות. לא להכניס אותם לקואליציה זו אנטישמיות (שהרי זכותם לשדוד את כולנו מוקנית להם בחוק). מס על חד פעמי או משקאות זו אנטישמיות. לא לסבסד מערכת חינוך מושחתת וטפילית שמנציחה את היותכם עול על הציבור זו אנטישמיות.
          מה שבג”ץ עושה, וממש לא מספיק, הוא ניסיון למתן מעט (וממש לא לבטל) את זכויות היתר של החרדים במדינה. למעט מקרים קיצוניים (כמו למשל איסור על אירועים נפרדים במתקנים ציבוריים) אף אחד לא פגע בחרדים בשום צורה, מה שממש אי אפשר לומר עליכם. היללנות שלך היא ביטוי נהדר לטקטיקה הזאת, שבד”כ מבוססת על אנלוגיות מופרכות שלמדנות של כיתה ג כבר נמצאת הרבה מעבר לזה. משום מה כל חריפות השכל הלמדנית שבה עוסקים כל היום מתאדה כשמתחיל הדיון על זכויות היתר של החרדים.
          אז אם אתה באמת מנסה להבין, כפי שכתבת, אני מצפה לקצת יותר מאמץ.

          1. תודה על ההתייחסות.
            אני חייב לומר שאני מעריך אותך מאוד ואפילו רואה אותך כרבי המובהק בנושאים שונים, אבל אני נאלץ להודות שבעניין הזה אני לא מבין את דבריך למרות שהתאמצתי כדבעי.

            הבנתי ממה שכתבת שאתה טוען שעדיף איזון לצד אחד מאשר שלא יהיה איזון בכלל על כוחה של הממשלה. ואני תמה האם היית אומר כך גם אם הגורם המאזן היה מועצת חכמי התורה של ש”ס? אני די משוכנע שבמקרה כזה היית מבחין באבסורד.

            ההתנפלות על החרדים אינה ממין העניין. גם אם כל הביקורת שלך על הלמדנות של כיתה ג’, שדידת התקציבים, בכיינות ועוד, נכונה, זה עדיין לא נוגע לדיון. אם יש ציבור שטועה ואתה כופה אותו מבחוץ זה אולי צעד חכם ואולי אפילו מוצדק מוסרית, אבל הוא וודאי לא צעד דמוקרטי. אני, שעליי מופעלת הכפייה הזו, חושב כמובן שאתה זה שטועה, ואני לא מבין למה עליי לכבד את דעתך במקרה הזה.

            1. אם האלטרנטיבה היחידה לאיזון הייתה מועצת חכמי התורה הייתי מעדיף את על ממשלה ללא איזון. בהחלט כן. אבל ההשוואה הזאת נואלת, כי הבג”ץ מגן על החרדים בהמון דברים ולכן הצגתו כמשהו חד צדדי שהולך תמיד נגד החרדים היא איוולת. מטבע הדברים, מה שמתפרסם הוא פסקי הדין שמעוררים מחלוקת וכעס. אגב, אני מבקר קשות כמה וכמה מפסקי בג”ץ, ובמובן הזה גם מבחינתי בג”ץ לא מאד שונה ממועצת חכמי התורה. ועדיין איני רוצה שלטון יחיד.

              הסברתי לך שבג”ץ מגן על החרדים כמו על כל אחד אחר, ובעצם עוד יותר. מה שהוא לפעמים (מאד) מפריע זה לשוד שהם מנסים לעשות. אם מניעת שוד היא אנטי דמוקרטית אז גם מפלגת העבריינים שתצא נגד בתי המשפט תהיה צודקת בשם הדמוקרטיה. כל מי שמנסה ליצור מצב לא שוויוני בחסות הדמוקרטיה יכול לטעון שהמנגנונים שמונעים זאת הם לא דמוקרטיים. לכן הטענות על שוד וכו’ מאד רלוונטיות. אתה משום מה מעדיף להגדיר דמוקרטיה כשלטון הרוב (ונעזוב כרגע את הס מנטיקה כמו שהסברתי בטור), אבל אני לא מסכים. מניעת עוול ועריצות הרוב או המיעוט גם היא חלק מהמשחק. אשמח לשמוע מה תאמר כשתהיה כאן ממשלה שתגזור מסי יתר על חרדים, וגיוס של חרדים לחמש שנים במקום שלוש, ורוב הציבור יתמוך בזה. האם הטענה שהתנגדות לזה אינה דמוקרטית ולא ראויה תהיה מקובלת עליך? הנה, חזרנו לשאלת הלמדנות והאנלוגיות.

              1. אם ממשלה תתמוך באפליית הציבור החרדי כפי שכתבת, מובן שאתנגד לזה בכל כוחי. אבל כל זמן שאלו יהיו החוקים אכבד אותם בדיוק כמו שאני מצפה מכל אזרח לעשות. (כמובן שעד גבול מסויים).
                אבל דבר אחד לא אעשה, אני לא אטען שצריך לאזן את הממשלה הזו באמצעות וועדה שמורכבת ממועצת גדולי התורה שתפסול החלטות שלא נראות לה.
                אני לא רואה דמוקרטיה כשלטון הרוב, כפי שכתבת. האלמנט החשוב לדעתי הוא שהריבון הוא העם, כולל המיעוט. לכן כשהמיעוט (או הרוב) כופה את דעתו מלמעלה באמצעות קבוצת אנשים לא נבחרים, זו ארסיטוקרטיה לכל דבר.
                וכמובן, גם אם כל פסקי הדין של בג”ץ היו רק לטובת החרדים זו עדיין הייתה אריסטוקרטיה בעיניי.

      2. הרב מיכי
        זו זריית חול בעיניים .אני כבר קראתי פה בתגובות שעילת הסבירות הייתה קיימת ( ככנראה ביחס לרשויות מקומיות ולעניינים מנהליים) .פשוט אז הממשלה ובג”ץ כמובן הלכו ביחד. ובאמת אין לי אלא מה שעיני רואות ואני רואה חבורה של דיקטטורים רפי שכל שלא יודעים את מקומם. בזמן שלפני ברק כן ידעו את מקומם. זה בדיוק מה שאני מדבר עליו. ואת מעללי מפא”י זכרתי גם זכרתי. משום אף אחד לא באמת חשב לתקן את בית המשפט אז. פשוט החליפו את השלטון ( אחרי שהגדיש את סאתו) ובא לציון גואל . אבל אותם חברה של מפא”עי עדיין לא שוקטים על שמריהם . זה ככה פשוט כל הדיון שמתעטף מאחורי היבטים פורמליים הוא פשוט אחיזת עיניים. השינאה שלך לימין מעוורת לך את העיניים. אני לא זוכר איזה פחדים היו לך בעבר ( מלפני ברק) מכוחה הבלתי מאוזן של הממשלה משום מה. לא יודע אם המערכת הייתה מושלמת, אבל משום מה היה אז אמון מלא בבתי המשפט. אז כנראה שהיא הייתה טובה פי כמה ממה שיש כעת.
        אגב, ביחס ל”כת” אליה אני משתייך. אני כבר אמרתי שיש בי תיעוב לשמאל. אבל בחרתי להשתייך אליה בדיוק בגלל הדברים הללו( בעצם לא בחרתי להשתייך אליה. זה קרה מאליו. אינני יודע מי הגורו שלה ). שום היבט פורמלי לא יכסה על זה. אפשר לדון על איזון בין מערכות השלטון אם כל העם הוא ימין ( כלומר מאמין בעם היהודי ומעדיף את יחבריו על פני זרים) במצב הנוכחי לא רוצה זרים בשום מוסד שלטוני. והשמאל הם זרים.

        ועל שייכות לכת. שוב הפוסל במומו פוסל.

  13. מספר נקודות שלדעתי לא מדוברים מספיק בשיח על הרפורמה-
    * אין אפשרות להתפשר על עילת סבירות מתונה, או על זכות עמידה חלקית, וכדו. הניסיון מלמד שכל דבר שלא קבוע במסמרות זוכה מהשופטים להתעלמות אלגנטית במקרה הטוב או ל”פרשנות תכליתית” שתהפוך אותו על פניו.
    *הימין פה סובל מנחיתות מובנית- סלע המחלוקת בבית המשפט הוא תמיד בין שופטים שמרנים שנוטים לא להתערב כלל, לבין שופטים ליברלים שלהוטים להתערב תמיד לטובת מחנה אחד. בניגוד להנחה הרווחת בית משפט חצי שמרני וחצי ליברלי הוא לא מאוזן, רק בית משפט שכולו שמרני או שחציו אקטיביסט לימין וחציו לשמאל.
    *מתנגדי הרפורמה יכולים להביא דוגמאות לחוקים רעים או החלטות לא רצויות שיוכלו לעבור אם לבגץ לא יהיה את המילה האחרונה בצורה מוחלטת, אבל גם אם בחלק מהמקרים הם צודקים צריך להכיר בכך שלדמוקרטיה יש מחירים. ההשוואה לא יכולה להיות אל מול עולם מושלם אלא אל מול המצב הנוכחי. יתרה מכך- כמו הרס יצירתי בכלכלה וכמו נפילות של פעוט שעושה את צעדיו הראשונים, יש רע שהוא הכרחי לטווח הארוך. תאר לעצמך שקומץ שופטים ימניים היו עוצרים את הסכמי אוסלו כי השיח עם אשף היה בניגוד לחוק, אז אמנם היו נחסכים אלפי הרוגים והייתה נחסכת האיוולת שלא הביאה אותנו לשום מקום, אבל הנושא הזה היה נשאר אתנו בשיח עד היום והפילוג היה הופך לבלתי נשלט.
    *כל ההקצנה והילדותיות של נבחרי הציבור מתאפשרת רק באקלים בו לחוסר האחריות שלהם אין השלכות. למעשה זה מעגל שמזין את עצמו- ככל שהפוליטיקאים מופשטים מסמכויותיהם, התמריץ שלהם להקצין גדל: 1. אין להם יכולת מספיק לשנות הם מעדיפים להתמקד בלעשות רעש 2. לחוסר אחריות והתלהמות אין מחיר כי ממילא מערכת המשפט בולמת אותם ממימוש. מה שגורם למחנה שמנגד להיחרד לנוכח ההתבהמות של הנבחרים ולמהר לספח אליו עוד ועוד סמכויות “להציל מן הארי והדוב” מה שמאפשר לנבחרים להקצין עוד וחוזר חלילה עד אין סוף. זה כבר הביא את כל האטמוספירה הציבורית לעברי פי פחת וזה רק יהפוך יותר גרוע אם זה לא יעצור.

    עד כאן דברינו לערב זה בתקווה שמישהו שרד עד הסוף

    1. שרדנו שרדנו.
      בית המשפט נוקט בדרך אימפריאליסטית, בגלל שהכנסת לא הגדירה לו את התחום. זו סיסמא ריקה. אני מבטיח לך שגם כשתבוטל עילת הסבירות בית המשפט יישם אותה בדרכו האימפריאליסטית (הוא פשוט יפרש חוקים באופן מרחיב), ובצדק. מישהו צריך כאן לאזן את הכנופיה שבשלטון.
      ההתערבות היא תמיד לכיוון אחד מסיבה מאד פשוטה: כי השלטון הוא בידי הימין ולכן ההחלטות הנדונות בבית המשפט מתקבלות על ידו. כשיהיה כאן שלטון שמאל (מה שכנראה לא יקרה בעתיד הקרוב) המעורבות תהיה לצד השני. לומר שהמעורבות היא תמיד שמאלה ולכן היא מוטה זה אותו כשל וקוצר ראות שמובילים לחלק מהטעויות בדיון הזה.
      את ההשוואה בין מה שיקרה ברפורמה לבין מה שקורה היום לא ניתן עוד לערוך. אם כי כל הסימנים מעידים שיהיה רק יותר גרוע. למעשה ניתן לראות זאת כבר היום, כשהקואליציה החדשה עושה את צרכיה על כולנו מהמקפצה בהיבריס מטורף שרק מוכיח עד כמה דרוש האיזון.

      1. ראינו מה קרה בגוש קטיף….
        ואילו לי מושג למה אתה רוצה לחיות במדינה שבה השלטון הוא נחשב כנופייה. אולי תציע את עצמך בתור דיקטטור נאור ( בעבר הייתי תומך בך)

      2. יסלח לי כבודו, אבל הטיעון שבגץ (והיועמשים ומשניהם ונציגיהם) מאזנים שמאלה בגלל שהשלטון הוא ימני ואם השלטון היה של השמאל הם היו מאזנים ימינה זו טענה שגויה עובדתית.
        (לכה”פ החלק הראשון, החלק השני זה אמירה היפותטית שאין דרך לסתור אמפירית אבל כן אפשר לסתור לוגית) והדוגמאות לכך הן כל כך רבות ומוכרות שאין טעם לחזור עליהן שוב.
        ניתן לחשוב שהמערכת המשפטית ממלאת פונקציה חשובה באיזון השלטון גם מבלי להיזקק לטיעונים שגובלים בגזלייטינג.
        המציאות היא שגם המערכת המשפטית נוהגת באופן כוחני ומגמתי ופעמים רבות גם כנגד החוק והצדק.
        ואגב, מכל הנקודות שציינתי, דווקא לזאת שהכי סיקרן אותי לשמוע מה דעתך עליה כלל לא התייחסת- אני באמת מאמין שהעברת הסמכות לנבחרי הציבור יגרום לכך שהם יהיו חייבים לקחת אחריות, להציג מדיניות ולהיבחן על פי תוצאות. יתרה מזאת- לדעתי זה יגרום לשינוי המפה הגושית-פוליטית בישראל מן היסוד: בניגוד למה שרבים חושבים, התמיכה בנתניהו היא לא למרות המשפט אלא בגללו. בעולם היפותטי שבו סער היה נאשם באותם תיקים ונתניהו היה מכריז כי “גדעון משעבד את המדינה כדי לבטל את המשפט” אז נתניהו היה מסיים עם 6 מנדטים וסער עם 30. המכנה משותף היחיד (או לפחות המרכזי) של גוש ביבי הוא הרצון ברפורמות הללו. יום לאחר שהחקיקה הזאת תעבור לא יהיה שום מניעה לקואליציה של הליכוד עם לפיד, סמוטריץ עם סער או החרדים עם גנץ. כמה שנוח לכולם להתעלם מזה זה בדיוק הנושא שמגדיר את המחנות הפוליטיים כיום, ודווקא הורדת העניין הזה מסדר היום, אפילו יותר מפרישה מוקדמת של ביבי, היא שתוכל להוציא את המערכת מהבוץ.

  14. קראתי חלק מהטור ולא את כולו, בקשר לפסקת ההתגברות אתה טוען שהממשלה תוכל לשלוט ללא ביקורת שיפוטית ולפגוע במיעוט, שמעתי תשובה על כך משמחה רוטמן שנשאל על כך בראיון עם שאול אמסטרדמסקי והשיב שיש כמה מנגנונים שישמרו על המיעוט, הרי ראינו בממשלה הקודמת את הכוח של המיעוט לסגור 61 חכים, בנוסף בחירות והצעות חוק בכנסת, האם לדעתך זה איזון מספיק כדי להעביר את פסקת ההתגברות?
    בנוסף גם אם המנגנונים הללו לא מספיקים מדובר בבעיה שיש לפתור אותה ולא סביר שנאמר שבגלל שלא מצליחים מסיבה כלשהי לפתור את הבעיה ניצור בעיה גדולה יותר שהיא היכולת לבטל חוקים ולפגוע בשלטון הרוב.
    עוד דבר, הטענה שלך שהשרה רגב נותנת יותר כח לממשלה בכך שרוצה לאפשר לשר להיות חבר כנסת היא מגוחכת הרי מדובר בבובות על חוטים שבכל מקרה יעשו כל מה שיגידו להם כדי לקבל את ההטבות של חבר כנסת אז לפחות היא חסכה למשלם המיסים את הצורך לממן אותם.
    מה הבעיה בזה?

    1. אלו דברי הבל. מה שראינו בקדנציה הקודמת הוא שהמיעוט בכנסת נדרש לאלימות (כלפי ח”כים מהקואליציה: מתן כהנא, סילמן, בנט) ולשוחד (ע”ע סילמן) כדי להפיל את הממשלה. זה לא כוחה של הכנסת ולא איזון. להיפך, מה שראינו שם מראה עד כמה אין איזון ולכן נדרשים להגיע לצעדים כאלה. אין בדל איזון מהכנסת, שכן במדינת ישראל פשוט אין כנסת.
      היכולת לבטל חוקים אינה בעיה כלל ועיקר. אגב, גם השמרנים לא טוענים זאת. מה שהם טוענים הוא שביה”מ עשה זאת בלא סמכות, אבל אין טענה שלא טוב שבימ”ש יבטל חוקים. אלו באמת טענות הבל.
      רגב, לא הציעה לבטל את הנורבגים. היא הציעה לשעבד אותם לגמרי לשרים. כך תהיה כנסת מנוטרלת לחלוטין עם יותר מקבלי משכורת (גם שרים וגם ח”כים). המצב כיום הוא שגם אם יש ח”כ נורבגי הוא לפחות עצמאי מול השרים כמו כל ח”כ אחר (עד כמה שהכנסת בכלל עצמאית). הבעיה בהצעתה של רגב האידיוטית היא שהנורבגים יהפכו לבובות על חוטים הרבה יותר משאר הח”כים שגם הם די כאלה. אפשר לבטל את תופעת הנורבגים, אבל אם כבר עושים ח”כים נורבגים, צריך לתת להם עצמאות ולא להשאיר אותם תחת איום שהשר יחזור לכנסת כשירצה ויעיף אותם. לחלופין. כדאי להשקיע עוד שתי שניות מחשבה לפני שאתה קובע בנחרצות שטענותיי מגוחכות כשאינך מבין על מה אתה מדבר בכלל.

  15. אילו לוין או רוטמן היו נדרשים להתיחס לפוסט שלך לגופו של עיניין ולטעונתיך, הם היו עונים לך בשתי מילים “אתה שמאלני”
    כמו שענה לחיות “הצטרפתם ללפיד גנץ”
    לדעתי הם מכשירים את הקרקע למהלכים דרמתיים סיפוח או משהו בסיגנון

    1. אילו חיות או ברק היו נדרשים להתייחס לפוסט שלך לגופו של עניין ולטענותיך הם היו עונים לך בארבע מילים. “האדם הסביר חושב אחרת”

      בעצם היו מוסיפים “דעתך לא חוקית בגלל סתירה לחוק כבוד האדם וחירותו ” בדיוק כמו שענו בגירוש אלפי יהודים , אה, רגע , בעצם לא..

  16. שוב לא אוכל לנתח כל פסקה בטור (שלרובו אני בעצם מסכים), אבל כמה הערות קצרות:
    1. לטענה שבית המשפט העליון “מרוסן” אין כל יסוד. ברק המתוחכם והערמומי אכן נהג לבשל את הצפרדע בהדרגה (כמשל הידוע), אבל יורשיו הפחות חכמים ושיכורי הכח איבדו כל רסן, ושיעור ההתערבויות של בג”צ בעניינים לא לו עלה בשנים האחרונות בקצב אקספוננציאלי.
    2. בהקשר זה ראוי לזכור שהשאלה אינה רק כמה חוקים והחלטות פסל בג”צ בפועל, אלא גם כמה חוקים או החלטות כלל לא עלו לדיון (או עלו וירדו מיד) כי היועצים המשפטיים הזהירו ש”זה לא יעבור בג”צ”. כלומר, אפקט ביזת הסמכויות של בג”צ רחב הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח.
    3. בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לישראל והודו), בחירת השופטים פוליטית לחלוטין ונתונה לפוליטיקאים בבית הנבחרים. הטענה שהדבר יוצר בית משפט מוטה פוליטית לצד אחד שגויה פעמיים. ראשית, כך צריך להיות (ועל כך ארחיב בהזדמנות אחרת). שנית, הטענה עצמה שגויה מציאותית ונובעת מראייה סטאטית. אם מביאים בחשבון את הדינמיקה הפוליטית, חילופי שלטון מביאים גם לשינויים בטיב השופטים שנבחרים ובטווח הארוך (למעשה, הבינוני) נשמר האיזון הייצוגי כפי שמלמד הניסיון בכל המדינות הדמוקרטיות (באמת) בעולם.
    4. עילת הסבירות פסולה בכל הרכב ובכל קונסטלציה, כיוון שלא ניתן לנסח קוד ברור שיגדיר אותה. לא ייתכן שבית משפט יפסול החלטה חוקית לחלוטין, בעילה שאין לה הגדרה (דומה לעבירת “הפרת אמונים” שירשנו מהמנדט הבריטי, שרק לאחר שהורשעת אתה בעצם יודע למה, ובכירי המשפטנים זה עשרות שנים תובעים למוחקה מספר החוקים). “סבירות” היא מילה מכובסת לאידיאולוגיה פוליטית, ולא “סביר” שבית משפט יפסול משפטית על בסיס האידיאולוגיה הפוליטית של השופטים. אם משהו “לא סביר”, סביר יותר להותיר את ההחלטה בעניין לבוחרים.
    5. מה שעובד בזיבבוווה ובקנדה, יעבוד גם אצלינו. אין לנו גנטיקה פוליטית שונה, ואת האגדה השקרית ש”הכנסת תוכל לעשות ככל העולה על רוחה” יש לנתץ פעם ולתמיד. (קשה להאמין שיש אנשים אינטליגנטיים שמאמינים בה, נראה יותר כטענה שמועלית מתוך אמונה שהציבור מטומטם). מה שמגן עלינו מפני עריצות השלטון אינו בשום פנים פיסת נייר הקרויה “חוקה” או “פסק דין של בג”צ”. מקסימיליאן רובספייר העביר ב-1789 (כמדומני) חוקה ליברלית להפליא, אך לא היה מרוצה והעביר ב-1792 ו-1793 (שוב, לפי זכרוני) עוד שתי חוקות ליברליות יותר ויותר – תאווה לעיניים. חודשים ספורים אחרי שהעביר את האחרונה השעה אותה והחל במשטר הטרור הידוע והשאר היסטוריה. ממליץ לכולם לקרא גם את החוקה הסובייטית (שנוסחה ע”י לנין וסטאלין) ואת החוקה העיראקית של סדאם חוסיין. בהשוואה אליהן החוקה האמריקאית המהוללת נראית כמסמך מיושן וריאקציונרי להחריד. אז מה?
    6. אכן, אז מה מגן עלינו? לא החוקה, ולא בתי המשפט. מה שמגן על האזרח במדינתו הוא מה שמגן על המדינה בעולמה – מאזן האימה והכח (ודלא כהובס ואכמ”ל). לא אמנת האו”מ ולא שום “חוק בינלאומי” אחראים לכך שמדינת ישראל עדיין קיימת, אלא צה”ל שסיכל כמה וכמה נסיונות להשליכה לים. על זה הדרך, למה לא טובחים בג’נג’ים? לזה יש שתי תשובות אפשריות: (א) בינתיים הם לא עצבנו מספיק כדי שמישהו ירצה לטבוח בהם (לא סביר). (ב) מאזן הכוחות בחברה מרתיע את צוררי הג’נג’ים מלנסות ולבצע את זממם. אם יקום איזה דמגוג צורר ג’נג’ים שיצבור מספיק כח פוליטי וצבאי – שום חוקה או בית משפט לא יעצרו בעדו.
    7. לא למותר להזכיר בהקשר זה שכאשר ממשלות דמוקרטיות (!!!) חשו בטוחות דיין, הם פשוט “צפצפו” על בתי המשפט. כך למשל “צפצפו” הנשיאים ג’קסון, לינקולן והובר על פסקי דין מפורשים של ביהמ”ש העליון האמריקאי, והתופעה נצפתה לא פעם גם ביפן ובמדינות מערביות נוספות (אפילו ב”ייקהלאנד” המערב גרמנית). בישראל, המשנה ליועמ”ש יהודית קרפ חיברה דוח על כעשרה (לפי זכרוני) פסקי דין של בג”צ שממשלות ישראל “צפצפו” עליהם. (המפורסם שבהם הוא פסה”ד שהורה לממשלה להשיב את עקורי איקרית וברעם למקומם. הם עדיין ממתינים).
    8. ההנחה שיש להגן עלינו מפני הפוליטיקאים ורק בג”צ יעשה זאת, מביכה בטפשותה הנאיבית. בג”צ, שנטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים “כדי להגן על מיעוטים” קיבל בחדווה את אוסף השקרים הבוטים של הפרקליטות כדי להכשיר את הטיהור האתני של צפון הנגב וצפון השומרון (“התנתקות” בלע”ז) שלא בא לעולם אלא כדי להציל את שרון מתא הכלא (על פי עדות חשין ואברמוביץ’). אבל הוא פסל את החוק שנועד להכשיר את “ערוץ 7” בטענות מביכות בעליבותן, וכנ”ל את החוקים שנועדו להילחם בשטפון המסתננים מאפריקה (שקשוחים מהם נחקקו במדינות דמוקרטיות למהדרין כגון אוסטרליה, יפן ועוד).
    9. ובכלל, מי יגן על הג’נג’ים אם בג”צ יקבל את עתירת התנועה לאיכות השער השחור ויורה להשמידם? על מה מבוססת ההנחה שזה לא יכול להיות? הלא רק לאחרונה הכשיר ביהמ”ש הודאה ברצח שנגבתה בעינויים שנלקחו היישר מספרי ההדרכה של האינקוויזיציה, הגסטאפו והקג”ב, והרשיע על פיה אדם ברצח למרות שפרט להודאה זו אין ולו בדל ראיה אובייקטיבית נגדו (קראתי את פסה”ד. בושה ועלבון לאינטליגנציה).
    10. יש עוד רבות להעיר על הטעויות הרבות בטור (“אין בישראל שלוש רשויות”, “ראש הממשלה קובע הכל” ועוד – הפגנה מרהיבה של חוסר הבנה ברמה בסיסית), אבל אין לי זמן כעת.

    (עצה חברית: למרות שאתה נוהג ללהג רבות בטוריך על עניינים שאין לך שמץ הבנה בהם, שים לעצמך גבול שלא תהיה ללעג ולקלס. לשיטתך היית אמור להשכיח את בג”צ מתווה הגז שבו התעלה בג”צ על עצמו בדברי הבל מטופשים. זה אותו בג”צ שאישר לממשלת מעבר לא נבחרת למסור שטח כלכלי וטריטוריאלי עצום למדינת אויב הנשלטת ע”י ארגון טרור ימים ספורים לפני הבחירות מבלי שהדבר אפילו הובא לדיון בכנסת ולמנות רמטכ”ל, אבל אסר על ממשלת מעבר מהצד הפוליטי השני למנות מפכ”ל משטרה. בייניש בזמנו טענה שלממשלת מעבר אין סמכות למנות שופטים, ושכחה שהיא עצמה מונתה ע”י ממשלת מעבר, והדוגמאות לצביעות ושחיתות בביהמ”ש העליון רבות מספור. עי’ טוריו החשובים של קלמן ליבסקינד).

    1. רק מזכיר שלפי סעיף 9א לפי חוק יסוד הכנסת על מנת להאריך את כהונת הכנסת מעבר לקדנציה רגילה נדרש רוב של 80 חברי כנסת, מה שלא מונע ממיכי המשפטן הדגול להצהיר על בגץ כמגן עלינו מפני ביבי הקנצלר.

      אגב ,בצד השני אין מניעה מבגץ להחליט שנשיא בית המשפט צריך לכהן בתפקיד זה עד סוף ימיו כי החוק הקובע אחרת הוא פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולכן האדם הסביר מבין שהגבלת כהונת נשיא בית המשפט העליון אינה חוקית.

      1. אבי שליט”א,
        אין לי אלא להזכיר לך שחוק יסוד הממשלה גם קובע שיש ראש ממשלה אחד, קובע מספר שרים ועוד כל מיני דברים שמשתנים כעת בהינף קפריזה. אין שום מניעה עקרונית שהכנופיה העכשווית או אחרת בעתיד תשנה גם את החוק הזה לצורך אינטרס מקומי. בשביל להבין את זה לא צריך להיות משפטן דגול כמוך אלא רק לא להיות תחת סמים.
        ולאידך גיסא, האפשרות של בג”ץ לקבוע הארכת כהונה לנשיא היא בדיחה משפטית שלא יכולה לקרות ולא תקרה. זה בערך כמו לטעון שבג”ץ יקבע שכבוד האדם וחירותו דורשים שנשיא העליון יהיה בגובה 1.73 מ’. ההבדל בין ביהמ”ש לכנסת הוא שביה”מ אמור לפרש את החוק, גם אם לפעמים הוא נוטל לעצמו חירות בפרשנות הזתא. אבל הכנסת מחוקקת חוקים, ושם אין אפילו מגבלה תיאורטית לחוקק משהו נגד ג’ינג’ים. זוהי עוד דוגמה להשוואות שמתאימות למסוממים.
        להזכירך, רק כעת דנים בשינוי שיטת הסניוריטי, ולכולם ברור שבית המשפט יכול לכל היותר למחות אבל ההחלטה בידי הכנסת (כלומר הממשלה).

        1. ולטעמיך – איך בג”צ ימנע זאת? הלא הכנסת יכולה פשוט למחוק את פרק הבג”צ מחוק יסוד השפיטה. מדוע היא לא עושה זאת?

        2. “כעת דנים בשינוי שיטת הסניוריטי, ולכולם ברור שבית המשפט יכול לכל היותר למחות אבל ההחלטה בידי הכנסת”
          הצחקת את סבתא שלי, ואת אסתר חיות, כמו שלכולם היה ברור לפני כמה שנים שבגץ לא אמור לפסול חוקים ,וכמו שהיה ברור לפני שנה שבגץ לא פוסל חוקי יסוד. מה ברור לך לא ברור לאסתר חיות. לפי האמירות של עמית סגל ויונית אני מבין שהודלף להם שבגץ לא ככ מבין את מה שאתה מבין

        3. “ההבדל בין ביהמ”ש לכנסת הוא שביה”מ אמור לפרש את החוק, גם אם לפעמים הוא נוטל לעצמו חירות בפרשנות הזתא. אבל הכנסת מחוקקת חוקים, ושם אין אפילו מגבלה תיאורטית לחוקק משהו נגד ג’ינג’ים. זוהי עוד דוגמה להשוואות שמתאימות למסוממים”

          יריב לוין היה חותם על כל מילה, אהרן ברק פחות.

          סתם שאלה ללא מסוממים, אם תפקיד בית המשפט הוא רק לפרש את החוק , מה מקור הסמכות -בחוק- של בית המשפט לבטל חוק כלשהו?

        4. ברגע בגץ הרחיב את זכות העמידה +פרשנות משפטית מרחיבה הוא הפך לרשות מחוקקת דה פקטו.

          רוצה עונש מוות לגינגים? למה צריך חוק חדש?! יש כבר חוק מוות על בגידה
          + קריצה לעתירה של אליעד שרגא שחור השיער
          + פרשנות מרחיבה על מהות הבגידה על ידי שיער הגינגי (מסנוור את לוחמי צהל למשל) והנה לך חוק מוות לגינגים דה פקטו.
          =מוות לגינגים

          רוצה פטור מעמ לתושבי רחביה?
          יש חוק מעמ 0 באילת.
          + פרשנות שהפטור ניתן בגלל מיקום בעדיפות עליונה למדינה
          = פטור מעמ רחביה

          רוצה רכב חדש כל 3 שנים לסודנים?
          יש הטבה כזו לעובדי מדינה
          + פרשנות שההטבה ניתנה בגלל תרומה לקיום חיים מסודרים במדינה
          + זכות עמידה לסודנים
          = רכב לכל סודנים

          מדוע המגבלה התיאורטית שלא קיימת לכנסת קיימת לבית המשפט העליון בשבתו כמחוקק?

      2. בצעירותי האמנתי לסיסמאות הנבובות שהלעיטוני על בג”צ בשיעורי האזרחות, אבל אחרי שצברתי שעות בג”צ רבות (יותר משעות הכדורסל שצבר מיכי בחייו, כנראה), נוכחתי לדעת שמוסד מרושע, רקוב ומושחת זה אינו אלא היכל השקר, משכן הכזב ומקדש הרשע. רפורמת לווין היא פשרה מינימליסטית. (אני הייתי מעדיף את ה-D9).

        אילו נדרשתי לכל עוולות בג”צ המרושע, יכלו הפקסלים והמה לא יכלו. בכל זאת, דוגמית בודדת שמלעיגה את כל הטוענים שבג”צ הוא מבצרם של החלכאים והנדכאים. נניח שאתה טוען שביתי בנוי על אדמתך, מה תעשה? ובכן, במדינה מתוקנת תפנה לבית המשפט המחוזי, תציג מסמכים, עדויות וראיות אחרות וכך גם אני, יתקיים הליך דיוני עם חקירות ודרישות כדבעי, ובסופו של דבר יוציא ביהמ”ש פסק דין שעליו ניתן לערער. בתחילה פנו ארגוני השמאל והערבים לאפיק זה ונחש מה – הפסידו פעם אחר פעם!
        ואז הבריק במוחו השטני של אחד מפרקליטי השטן הרעיון הגאוני שהליך משפטי מסודר הוא עניין לחלשים ויהודים בלבד. אבל אם הוקמה התנחלות יהודית מעבר לקו הירוק, כל שדרוש הוא שעמותה עתירת ממון זר המייצגת “עותר לא ידוע” תעתור לבג”צ בטענה שהיישוב בנוי על “אדמה פרטית”. אל חשש, בג”צ לא יזרוק את העותרים המתעברים על ריב לא להם מכל המדרגות, אלא את המתיישבים האומללים שבמקרה הטוב – “לפנים משורת הדין” – יורשו להגיש תצהיר מוגבל עמודים (כיון שאינם צד לעתירה!!!!). על חריגה של חצי מטר (שלא הוכחה אלה “הוצהרה” בתצהירי העותרים ולא נבחנה בחקירות ודרישות כמקובל בערכאות דיוניות) הורה בג”צ למחוק שכונה שלימה שהוקמה כחוק (“נתיב האבות”) עם כל האישורים הנדרשים! הצעת התושבים להרוס את החריגה (שוב – 50 סנטימטרים!!!) ולהותיר את שאר הבתים על תלם – נדחתה בבוז, בנזיפה ובהשתת הוצאות. תשעה בתים נהרסו על כלום ועשרות משפחות אבדו את עולמם בגלל עתירה של עמותה הממומנת בכסף גרמני ומייצגת “עותר לא ידוע” לערכאה שכלל לא מוסמכת לדון בסכסוך מקרקעין ומבלי שניתן לתושבים יומם בבית המשפט!!!

        זה לא היה מקרה בודד. זה הקו השולט בעתירות ארגוני השמאל לבג”צ. מדובר במזימה מתוכננת ששופטי בג”צ התמסרו לה בחדווה – שהרי “אינם פוליטיים” ר”ל מהאי דעתא.

        מי יגן עלינו מהמגינים עלינו? ומי יכול להיות כה אוויל משריש עד כדי להאמין שמוסד זה אכן מגן עלינו “בלא מורא ובלא משוא פנים”?

        1. אני גם הייתי הולך על הD9. הלוואי שהשופטים היו רשעים .הבעייה שהם לא מודעים לעצמם שזה עוד יותר גרוע .רק זה יכו ל להסביר את האטימות המדהימה שלהם. הם הדוגמה המקראית לכסילים. אעבור בשבת שוב על ספרי משלי ונראה אם כל שמתקיים בכסילים גם מתקיים בהם.

    2. מרדכי, קשה לי לקבל עצות כאלה ממישהו שנוהג ללהג רוב עובדות וטענות כביכול מלומדות שניכר כי אינו יודע מה בדיוק הן אומרות ומה משמעותן.
      אומר רק דבר אחד, שכן כדרכך לא קראת את הטור או לא הבנת (אני אף פעם לא מצליח להחליט איזו משתי האפשרויות נכונה לגביך). יש לי לא מעט ביקורת על בג”ץ, וגם כתבתי זאת. אני גם יודע שממשלות לא תמיד מצייתות לחוק ולכן חוקה אינה הפתרון (אגב, גם את זה כתבתי). תופתע, אבל אני גם מבין ששום מערכת של איזונים לא תמנע כל תוצאה בעייתית. תודה, שדי נדהמת מכל ההבנות המעמיקות הללו שלי. בטח לא חשבת שאני מבין את כל זה.
      אבל בדיוק בגלל זה כל הדוגמאות שהבאת כאן (שלחלקן אני מסכים ולחלקן ממש לא) אינן נוגעות לעניין. השאלה אינה האם בג”ץ מאוזן, וגם לא אם הממשלה צדקת יסוד עולם. הדיון גם לא מחפש איזון שיפתור את כל הבעיות ויגן עלינו הרמטית. איני עוסק בשאלות הללו אלא בשאלה מהו האיזון הנכון בין רשויות השלטון בישראל (ולא בזימבבווה). אם היית מצליח להבין את נושא הדיון לפני שאתה ניגש לשפוך עלינו את כל תסכוליך יכולת לחסוך לעצמך ולנו הרבה זמן. אז הנה עצה אחת ממני: להבא, גם אם אתה מאד כועס, עצור רגע, קח אוויר, תחשוב שנייה על מה הדיון (זה לא כל כך קשה, אני בטוח שאם תתאמץ תצליח), ורק אז תכתוב לנו את הגיגיך המרתקים.

      1. תתפלא, אבל גם אני ממש לא בטוח שאתה באמת מבין את כל מה שאתה כותב. גם כשאתה מפזר פה ושם ססמאות נבובות כמו “בג”צ אכן לא מושלם” וכו’, אני מתקשה להחליט אם זה דקלום טקסי ולא מודע או שאתה משתף פעולה ביודעין עם דף המסרים של אסתי חיות בבחינת “כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו” (רש”י בעקבות חז”ל, במדבר י”ג כ”ז). שהרי אלו באמת היית מבין את שאתה ואני כתבנו לעיל, לא היית שב ופולט את כל הפרופגנדה הרגילה כחסיד שוטה המדקלם דא”ח מחוברות הגורו שלו. אבל שבת מתקרבת, אשתי שתח’ קוראת לי ואני נאלץ לכבות את המחשב. דבריי ודבריך מונחים בפני הגולשים והבוחר יבחר.

      2. לי דווקא אין על בג”ץ ביקורת היות והוא מתחת לכל ביקורת. לכן צריך D9.

  17. תבוטל עילת הסבירות ,חוקי בייס, משפט פיתגורס, קל וחומר, חוק סנל , התו רה, המילים כן לא שחור לבן.
    שבת שלום.

      1. ביטול הרה ימחק שלושה קונצרטים נפלאים לכינור (בטהובן, ברהמס וסיבליוס). עילה מוצדקת מאין כמותה למלחמת עולם שלישית.

  18. מעניין מה היה עושה בגץ אילו הממשלה היתה עוצרת 688 (!!!!) קטינים מתנגדי משטר בהם קטינות בנות 14 עד תום ההליכים, בשל הפגנה נגד מדיניות הממשלה.

    https://m.ynet.co.il/Articles/3124997

    או במילים אחרות אם הממשלה תוציא להורג את הגינגים לא הייתי כגינגי סומך על בגץ (גם מהסוג האפקטיבי של ברק) שיציל אותי . (אאכ אני אליעד שרגא)

  19. קראתי בעניין רב את המאמר ואני מסכים מאוד עם רוח הדברים. שאלה אחת עדיין מציקה לי, מה היה כאן עד מרץ 1992 שבו נחקקו שני חוקי היסוד שהיוו את את המסד למהפכה החוקתית, שהאופן שבו הם נחקקו הוא שערורייתי בפני עצמו, האם הרגו פה את כל הבלונדיניות? חטפו פה אנשים באמצע הלילה לתוך מכוניות שחורות עם חלונות כהים? האם ראשי הממשלה הכריזו על עצמם כקיסרים? אין בדברי אלה בכדי לטעון שאין שום הגיון במהפכה החוקתית אלא רק בכדי לדחות את צרחות קץ הדמוקרטיה.
    נב. שמעתי השבוע את רוני בר און לא ביביסט מושבע שסיפר שאהרן ברק היה מזמין עותרים לעתור עתירות ספציפיות בכדי לבשל את המהפכה החוקתית בדיוק בשלבים ובמינון שרצה.
    ב. קראתי בכמה וכמה מקומות שאהרן ברק (ניצול שואה שהוברח בגיל 4 מגטו קובנה בתוך שק תפוחי אדמה) אמר שאם לגרמנים שהביאו לעולם את גתה רילקה קאנט ובטהובן קרה מה שקרה אז ודאי ליהודים חסרי המסורת הדמוקרטית זה יכול לקרות ובית המשפט העליון הוא המחסום, נעזוב לרגע את הגיחוך שבטענה הזו שהיא נושא למאמר בפני עצמו ( אין בדברי אלה לטעון שיהודים לא יכולים להשתגע ולעשות שטויות) אלא שוב מדובר במלך פילוסוף בעיני עצמו שיחנך את הנאצים הקטנים בפוטנציה וימנע מהם לעשות שטויות. עריצות נאורה מהסוג הזה מפחידה לא פחות מכל רוב בכנסת.

    1. קודם כל בהחלט היו דברים, ועדיין יש דברים. בינתיים אכן לא היה שום אסון, לא לפני החוקים הללו וגם לא אחריהם, לא בלי בג”ץ ולא איתו. אני גם משער שלא צפוי אסון של ממש. אבל אם נחכה שיקרה הגרוע מכל יהיה כבר מאוחר. כל הרעיון בעיצוב שיטת משטר הוא לנסות ולמנוע את מה שעלול לקרות. מקרי הקיצון באים לחדד את הבעיה, והבעיה היא בהחלטות בעייתיות גם אם אינן קיצוניות. הביקורת שלי אינה מבוססת על חשש שיחליטו כאן לירות בכל הג’ינג’ים. דוגמת הג’ינג’ים באה להדגים את הכוח הלא סביר שאנחנו מותירים בידי הממשלה.
      איני יודע עד כמה רוני בראון אמין ויודע במה מדובר (יש בעברו בעיות שמעוררות ספק באשר לאמינותו. כוונתי לבראון-חברון כמובן). ובכלל, לא באתי כאן להגן על אהרון ברק. הרי כתבתי בעצמי בטור כאן שלדעתי הוא מניפולטור ואטום. אז מה? כיצד זה נוגע לדיון העקרוני?

      כעת הערה כללית שלא נוגעת רק לטוקבק הזה. רבות מהתגובות כאן נראות לי ממש פבלוביות. כאילו אנשים לא קוראים את מה שאני כותב, רואים מילה שלא מופנית כלפי האויב האולטימטיבי אלא כלפי האליל שלהם, ומיד יורים כדי להגן על הממשלה ולתקוף את בג”ץ. הרי ביקרתי בטור כאן, ולא בפעם הראשונה, קשות את בג”ץ ואת התבטאויותיו והתנהלותו, ובפרט את אהרון ברק. אז מה הרלוונטיות לטענות שלך על כך שברק מתנהל לא כראוי? די מדהים שגם אם אני כותב טור מאוזן לגמרי (להערכתי), כל צד נפגע כאילו יריתי באימא שלו. נראה שאי אפשר לנהל כאן דיון ענייני.
      אני מאד מקווה שהמדגם של המגיבים כאן אינו מייצג, אחרת מצבנו עגום למדיי. אני משער (ומתנחם בכך) שהרוב השפוי מבין אלו שקוראים את הטור פשוט לא מגיבים, כי הם מבינים שמדובר בדברים מאוזנים והגיוניים שקשה לחלוק עליהם (כמובן בפרטים יש לדון), ולכן רוב הטוקבקים כאן נראים ברמה כה ירודה שמעליבה את האינטליגנציה. נראה שהמקהלה היוונית של האופוזיציה של בג”ץ וחובבי ביבי התעוררו מהמחילות שלהם, מישהו הזיז להם את הגבינה, ואז הם ויורים ישר בלי לחשוב לכל עבר, טענות רלוונטיות ובעיקר בלתי רלוונטיות, שהקשר שלהם לדבריי בטור מוגבל למדיי (במקרים רבים חוזרים על דבריי עם סימן שאלה בסוף כאילו העלו כאן טיעון נגד). נראה שהפכנו לרגע ל-YNET, וחבל.

      1. אז ככה :
        1. אתה הצבעת דה פקטו בכל מערכות הבחירות האחרונות בעד בג”ץ ומערכת המשפט דה פקטו ( זה לא היה לך חשוב כל כך למול המחיר של ממשלה עם חרדים ( וגם חרדל”ים אולי ?)) אז אני לא יודע לומר אם הטור מאוזן. מה גם שלא צריך תמיד להיות מאוזן צריך להיות צודק. למי אכפת שביקרת את אהרן ברק כשאתה לא מוכן לנקוף אצבע בשביל לשנות אתה המערכת ? בינתיים זה נראה שאתה פשוט מנסה להחליש מבחינת התודעה את אלו שמייצגים את העם היהודי כרגע. הרי טענת שאין סיבה להצביע למפלגות הימין בגלל שלא ישנו כלום במערכת המשפט. הרי ברור שכל המחאות זה בגלל איבוד שלטון השמאל ולא בגלל שהתעורר פחד פתאום מדיקטטורה.

        לכל המגיבים שכמוני יש תחושה ( כמו לטאוב) שמנגנון פיקוח על השלטון קיים משום מה רק כשהשלטון הוא מימין. כשהשלטון הוא משמאל אז משום מה בג”ץ לא מוצא מקום להתערב בנעשה ו”אין זה מסמכותו ” . הבעייה היא שהשופטים הכאילו שמרנים שנכנסים לשם מנסים ,כך לתחושתי למצוא חן בעיני עמיתיהם אז באמת בקצב הזה בית המשפט יהיה פשוט מעוז השמאל לנצח. יקח שנים בצורה הרגילה להחליףהאת כל השופטים הללו ועד אז שום מדיניות ימנית אמיתית שתעדיף אתטובת העם היהודי על פני זרים ( מתי שזה צודק כמובן) לא תוכל להתבצע .אנא הסבר כיצד ניתן לסלק את תלמידי אהרן ברק וכל השופטים האקטיביסטים משם למנות שופטים שמרניים מבחינה משפטית ואח”כ נדבר על ביקורת שיפוטית על השלטון . אני מאמין שברגע שבבית המשפט יהיה שלטון ימני מוחלט אז תוכל להיות ביקורת שיפוטית הודנת. היחידים שזכויותיהם עלולות בשל כך להיפגע הם הערבים שלא מגיעות להם שום זכויות מעצם זה שהם אויבי העם היהודי. בקיצור אין שום בעייה כרגע עם המכלול. בהמשך כשנבצע טיהור לתלמיגדי אהרן ברק ( ” ונהפוך הוא אשר ישלטו היהוידם המה בשונאיהם”) והארץ תיראה ותירא , אז נחוקק מחדש מה שצריך . לפני כן אין על מה לדבר.

      2. אה , ודרך אגב אני מציע לרדת מהפוזה של ה”שפיות”. זו תכונה של אנשים ריקים. ואם כבר אז הרי השמאל כולו לא שפוי. ובאמת תודה רבה שיש לך “ביקורת על בג”ץ “. איזה מזל. אם באמת הדוגמא שמרדכי הביא הסיפור ההוא עם ההתנחלות נכונה אזי מדובר פה באמת ברשע וכזה בית משפט מוטה לא ייתכן בשום פנים ויש לעשות הכל כדי להפילו. יש לי תחושה שה”איזון “הגיון ” פה הם רק כדי כמו שהוזכר למעלה : “כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו”. לפי הסיפור הזה להגיד שבג”ץ לא מושלם זה פשוט סימוי עיניים .

        1. לא היית צריך לכתוב זאת. כמעט כל הודעותיך באתר הזה אינן אלא הצעה לרדת מעניין השפיות והסבירות.

  20. איני יכול לעצור בעצמי מלשוב ולהודות לך עוד ועוד על דבריך המחכימים. עלה וצלח

  21. הרב טוען שההיסטריה מצד שמאל מוגזמת ושזה לא קץ הדמוקרטיה ובתוכן הטור הרב מסביר כמה מסוכן להעביר את כל הסמכויות לרשות המבצעת ועל חוק הקנצלר המפורסם, זו לא סתירה?

    1. זו לא סתירה כי להערכתי החלטות כאלה לא צפויות להתקבל, אבל זה שהן אפשריות מצביע על מבנה בעייתי. מעבר לזה, הרפורמה עוד לא התגבשה ופרטיה עוד יעוצבו, ולכן קשה לקבוע עמדה קונקרטית. אני די בטוח שברוב הסעיפים תהיה התמתנות של חלק מההצעות.
      אם אתה חושש מחוק הקנצלר, הרי גם במצב כיום הוא אפשרי. פשוט צריך להעביר רפורמה ואז להעביר את החוק. בהסתכלות הזאת כל הדמוקרטיה היא סיכון אחד גדול. אין דרך לנעול הרמטית באמצעים אדמיניסטרטיביים כל פרצה אפשרית. מדובר בדיון על האיזונים הראויים.

      1. א. כלומר אם אני מבין אותך נכון, במידה והרפורמה תחוקק בדיוק כמו שהיא מוצעת כיום אז זה קץ הדמוקרטיה או קרוב לשם.
        ב. אני חושב שהציבור נותן אשראי לרפורמות כל עוד זה נכנס אצלו בקריטריונים של דמוקרטיה אבל אם הוא יבין שהרפורמות שנעשות יהפכו את המדינה מדמוקרטית לדיקטטורית הוא לא יתמוך בממשלה (חוץ מהביביסטים שתמיד יתמכו במה שהוא יעשה) ולכן יש הבדל בין אם עושים רפורמה תמימה שהציבור לא רואה אותה כקץ הדמוקרטיה לבין אם עושים רפורמה לצורך חוק הקנצלר שהביקורת הציבורית תהיה הרבה יותר גדולה

        1. לא. אינך מבין אותי נכון. אני לא יודע מה מוצע כיום, ואיני בטוח שאתה יודע. יש ניסוחים שונים לסעיפים השונים, והכל עוד יעבור עידון במהלך החקיקה. אם לוקחים את הניסוחים הכי קיצוניים של כל הסעיפים זה ייצור מצב בעייתי.

  22. היית יכול להוסיף בנוגע ל״הפרדה״ בין הממשלה לכנסת כי בניגוד למה שקורה במדינות אחרות, כמעט ולא יכולה להיות הצבעה של ח״כ נגד הצעות מפלגתו…

  23. שלום הרב,
    הסכמתי כמעט עם הכל,למעט העובדה שציינת שאולי עדיף להשאר במצב שיש בג”ץ מוטה ובלבד שירסן את הממשלה.הטייה כזו היא מקוממת וחא באמת מאפשרת ניהול תקין.

    למה לא נגיד שעדיף לשחרר את הכנסת? כלומר קואליציה ואופוזיציה לא יהיו מחוייבים להצביע לפי המחנה שלהם ותנתן זכות הצבעה לפי מצפון?

    ברור לי שגם אתה תעדיף את זה ואני חושב שעדיף לדחוף לכיוון הזה באופן כללי,ללא קשר לשינוי או לא שינוי במערכת המשפט.

    1. יש הרבה אלטנרטיבות שאפשר לשקול, וגם כתבתי שאם רוצים לקבוע מוסד אחר שיעשה את האיזון (בימ”ש לחוקה, בית עליון וכדומה) זו ודאי אופציה אפשרית וכנראה טובה יותר מהקיימת. ועדיין במצב הקיים אין מוסד כזה והיעדר איזון הוא יותר בעייתי מאשר האיזון שיש היום.
      נוש המשמעת המפלגתית והקואליציונית הוא אכן בעייתי, אבל אלו שהיו שם טוענים שאין ברירה וקשה לנהל עניינים בלי זה. צריך לזכור שאף ח”כ לא נבחר לכנסת בעצמו שמית. הבחירות הן בין מפלגות, ולכן יש היגיון שמלגה תקבע מדיניות ולא תיתן חופש הצבעה לחבריה בנושאים מסוימים.

      1. הערה לגבי עילת הסבירות:
        אני חשוב שאי אפשר ללא עילה כזו בכלל, ועל אחת כמה וכמה במדינה מושחתת כמו שלנו.
        פרופ’ יצחק זמיר כתב על העילה:
        “עילת הסבירות אינה ייחודית לישראל, ואף אין שחר לטענה שאינה מתיישבת עם עקרונות הדמוקרטיה או פוגעת בהפרדת הרשויות. עילת הסבירות קיימת ומופעלת גם כיום באנגליה, קנדה והודו. יש אף מדינות שבהן המחוקק עצמו קבע את עילת הסבירות בחוק, למשל אוסטרליה, ויש מדינות שקבעו בחוק עילה גורפת יותר, הכוללת גם חוסר סבירות. כך, לדוגמה, ארה”ב, שבה נקבע שבית המשפט מוסמך לפסול כל החלטה שלטונית אם היא שרירותית או יש בה עיוות של שיקול הדעת המוקנה לשלטון. גרמניה הרחיקה לכת, ולא זו בלבד שהחוק מאפשר לביהמ”ש לפסול החלטה שלטונית אם היא בלתי סבירה, אלא הוא מסמיך אותו לפסול החלטה שלטונית אם היא פוגעת במוסר. ובעצם, נראה שאין מדינה דמוקרטית בעולם שבה ביהמ”ש אינו יכול לפסול החלטות שלטוניות בלתי סבירות, אם לא תחת הכותרת של סבירות אז תחת כותרת אחרת, כמו מידתיות. ונראה שאין מדינה בעולם שבה קיים חוק המבטל את עילת הסבירות. אז מדוע דווקא בישראל?’
        ואני מוסיף, שאם במדינות מתוקנות בהן בוריס ג’ונסון מתפטר בכלל שהפר הנחיית קורונה, תן לי אלף עילות סבירות במדינה מטורפת כשלנו כשבהנהגה חלאות כביבי ודרעי.

        1. טוב. אתה לא משוחד בכלל. למה אתה חושב שהשופטים יהיו בעלי כוח סברה יותר מאשר הפוליטיקאים ? אני הייתי סומך על הסברה של ביבי ( שהוא דווקא אדם חלש) מאה מונים מאשר של חיות או ברק או של שאר האקטיבסטים רפי השכל . ועד עתה דווקא בגתץ הראה חוסר דעת וחוסר צדק יותר מכל הממשלות שהיו פה. אם בגרמניה החליטו הפוליטיקאים שהשופטים יותר חכמים ויותר בעלי שיקול דעת שיערב להם. אין לך שום כוח בעולם שיכול להגן נגד שרירותיות חוץ מהעם עצמו. תעשה בחירות פעם בשנתיים אם אתה רוצה.

          1. עמנואל, אני כל פעם מתלבט אם לענות לך כאיוולתך, כי ברור שלדבר איתך זה לדבר עם הקיר. אתה כותב שטויות באופן נחרץ להפליא ולא מוכן לקבל שום תיקון והערה, לא מתייחס למה שכותבים לך וחוזר ושוב ושוב על השטויות שלך כאילו היו דברי אלוהים חיים. אז הנה בכל זאת התייחסות רק כדי לסייע לך להסתכל במראה.
            לא כתבתי בשום מקום שלשופטים יש כוח סברה יותר מאשר הפוליטיקאים, אז אל תשים מילים בפי. לא כתבתי זאת כי איני מאמין בזה, אבל מעבר לזה, זו גם לא הטענה בה אנחנו עוסקים. וזאת משתי סיבות:
            א. ההבדל שבו אנו עוסקים כאן אינו בשאלת כוח הסברה של מי עדיף, אלא בשאלה של האינטרסים וההטיות של שני הצדדים הללו.
            אבל זה ההבדל הקטן. הבעיה הלוגית היסודית שלך היא בסעיף הבא:
            ב. אני לא טוען לטובת מתן כוח מוחלט לשופטים וגם לא לפוליטיקאים. כל הרעיון של איזון (ואני יודע שזה גדול עליך) הוא שיש שני כוחות בדיוק כי ההנחה היא שאף אחד מהם לא יותר מוסמך, חכם, חזק או מוטה, מהשני באופן מוחלט ולכן ראוי שיהיה איזון כלשהו שאחד יגביל את השני. כשמדברים על איזון לא מתכוונים לומר שעדיף לתת כוח לשופטים מאשר לפוליטיקאים אלא שעדיף לחלק את הכוח בין שני גורמים שאף אחד מהם לא מושלם.
            אני מצפה כעת בהכנעה למקבץ החרפות הבא, ואני גם די משוכנע שגם הוא לא יהיה קשור לדיון. וכן, אני סמולני ארור, אידיוט שחי בסרט ולא מבין שהשמאל ובית המשפט הם כופרים ארורים באלוהותם של ביבי ודרעי.

            1. זאת לא הייתה תגובה לך אלא לאנונימי. אולי התפספס מקום התגובה

  24. רציתי לשאול לגבי המשפט הזה:
    ״כמובן אם מצרפים לזה פסקת התגברות ברוב של 61, פירוש הדבר שכל קואליציה (שהרי אין קואליציה עם פחות מ-61) תוכל לעשות ככל העולה על רוחה.״

    זכור לי שהתבטאת בעבר נגד הגבלות על גודל הרוב שנדרש כדי להעביר חוקים בטענה שזה יוצר מצב שהמיעוט שולט על הרוב. כלומר אם אני מבין נכון, אתה בעד שהרוב הדרוש לפסקת התגברות יהיה רוב רגיל של 61 ולא רוב מיוחס כלשהו. בנוסף זכור לי שהתבטאת בעבר נגד שיטת מינוי השופטים בישראל ואמרת שהציבור הוא זה שצריך למנות את השופטים, ולא שהם ימנו את עצמם. אז השאלה שלי, אם אתה היית מציע רפורמה למערכת המשפט, במה היא הייתה שונה מהרפורמה של לוין?

    1. מה שטענתי הוא שחוקה או חוק שדורש רוב מיוחס, זהו מכניזם בעייתי כי הוא מגביל את הדורות הבאים ונותן כוח למיעוט להטיל וטו על הרוב. זה אמנם בעייתי, אבל איני בטוח שהוא לא לגיטימי, כי ייתכן שיציבות של חברה דורשת מסגרת שלא ניתנת לשינוי בקלות (עינינו הרואות זאת דרך שינוי פזיז של חוקי יסוד בימינו).
      אבל כאן הדיון אינו על העתיד אלא על ההווה. השאלה אינה כבילת ידי הציבור בעתיד אלא איזון בין הממשלה לבין בית המשפט בהווה. לכן במקרה זה איני רואה כל מניעה לדרוש רוב מיוחס, למשל של 70. בוא נניח לצורך הדיון שנוצר רוב של 61 בכנסת לביטול החלטת בג”ץ, ושחוק ההתגברות דורש רוב של 70 ח”כים. במצב כזה הכנסת לא תוכל לבטל את הביטול של בג”ץ והוא ייוותר על כנו. עדיין לא קרה כאן עוול, שהרי אין כאן כפייה של מיעוט על הרוב. שים לב שבנוסף למיעוט בכנסת יש גם את בית המשפט שמצטרף למיעוט נגד הרוב בכנסת. לכן זה לגמרי סביר ולגיטימי. על כך נאמר בהלכה: סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא (חזקה מצטרפת למיעוט ומאזנת את הרוב).
      איני מכיר את פרטי הרפורמה של לוין, ואני חושב שהם עוד יעברו עידונים שונים במהלך החקיקה, כפי שקורה תמיד. הצעה של רפורמה מקיפה דורשת לשבת על המדוכה וללבן את הפרטים, מה שלא עשיתי, ולכן איני יכול לתת לך כאן הצעה מפורטת. אבל הקווים די ברורים וממש לא רחוקים מאלו של לוין.
      לדעתי, מינוי יועצים משפטיים צריך להיעשות על ידי היועמ”ש ולא על ידי השרים, אבל עצתם לא אמורה לחייב אלא רק לייעץ. לחלופין, שימונו על ידי השרים אבל אז שיצטרכו אישור בימ”ש או חוות דעת משפטית של גורם מוסמך כלשהו, כדי לסטות מעצתם.
      צריך להבין שאמנם תמיד יש אפשרות לביקורת שיפוטית, כפי שטוענים המצדדים ברפורמה, ולכן די ביועצים שייעצו ולא שיחליטו. אבל זה קצת מנותק מהמציאות. ראשית, לפי זה בכלל לא צריך יועצים משפטיים (שר שרוצה שייקח לו אחד). שנית, הממשלה מקבלת מאות החלטות כל יום, ולא מעשי לפנות בכל החלטה כזאת לבג”ץ. בדידי הוה עובדא בירוחם, שראש המועצה עשה מה בראש, כולל פעולות שהן פליליות ונגד החוק בעליל והיו בידינו ראיות מוצקות וחד משמעיות, ועדיין לא הייתה שום דרך מעשית לעצור זאת. אין לנו משאבים ויכולת לפנות לבג”ץ עשר פעמים ביום. וזה על מועצה מקומית קטנה אחת. מה תאמר על ממשלה שמקבלת מאות החלטות כל יום. לא מעשי לפנות לערכאה משפטית על כל החלטה כזאת, שרובן בכלל לא ידועות כמעט לאף אחד. לכן אין ברירה אלא לשים יועץ משפטי שיבחן את הדברים בזמן אמיתי ושיהיו לו שיניים כלשהן.
      פסקת התגברות צריכה להיות ברוב משמעותי, למשל של 70 ח”כים, אבל החלטת ביהמ”ש שמנסה לשנות חוק או החלטה מינהלית צריכה להתקבל על ידי רוב מיוחס והרכב מורחב. ביטול חוק צריך להיעשות בהרכב מלא של העליון וברוב מיוחס (נאמר 12 מתוך 15), ואז יידרשו 70 ח”כים כדי לבטל אותו. זה מייצב את המערכת משני צידיה. גם הממשלה לא יכולה לעשות בקלות מה בראש וגם ביהמ”ש. היום חשבתי שאולי טוב היה לדרוש להתגברות רוב בכנסת שכולל גם חברי אופוזיציה. למשל, 65 ח”כים, אבל בכללם לפחות חמישה חברי אופוזיציה. לחלופין תמיד 3 מעבר לקואליציה. לחלופי חלופין, די יהיה ברוב של 61 אבל בכללם חייבים להיות לפחות 5 מהאופוזיציה. יש לשים לב שזו המשמעות לכך שבאיזון בין הרשויות מדובר בכנסת מול ביהמ”ש ולא בממשלה מולו. הרי חוק הוא עניינה של הכנסת ולא של הממשלה, ולכן מי שמתמודד מול בית המשפט על ביטול חוק צריך להיות הכנסת ולא הממשלה. זאת לעומת ביטול החלטה מינהלית, ששם זהו עימות מול הממשלה, אבל שם לדעתי לא נכון בכלל ליצור מכניזם של התגברות אלא דרך חקיקה.
      לגבי עילת הסבירות, הייתי מוסר את זה ואולי בכלל את העימותים והאיזונים מול הרשויות האחרות, לבית משפט לחוקה או בית עליון שנבחר לכל חייו (ואפשר להתווסף אליו כמו בבית הלורדים) ולא חייב כלום לאף אחד.
      אבל כאמור כל זה דורש ליבון וזה לא רציני להניח ממש הצעה מפורטת בלי ליבון כזה. אני גם לא רואה קואליציה שתגבש רפורמה שתיתן כוח לאופוזיציה. אנחנו בכל זאת חיים כאן במדינה הקטנה והמגמתית שלנו.

    1. לדעתי המצב העכשווי לא רע. לאף צד אין רוב אוטומטי. אבל יש היגיון להחליף את נציגי לשכת עוה”ד בנציגי הציבור. אם היה מוסד חוקתי כמו שהצעתי אולי היה עדיף שהוא ימנה שופטים, בפרט עליונים.

  25. אגב, שמעתי ברדיו לפני כמה ימים אמירה מאד חכמה ומעודדת מיובל אלבשן: המצב עכשיו של התנגשות בין הרשויות הוא תמצית הדמוקרטיה, וטוב מאד שזה קורה. כל צד מנסה למשוך לכיוון שלו וכך אולי ייווצר איזון טוב יותר. כשאין מלחמות ואין שיח נוצרים תסכולים וחוסר איזון. האוטופיה שזה ייעשה בדיון סדור ובטיעונים, אבל זה חלום באספמיא. אז התנגשות כוחנית זו האלטרנטיבה הדמוקרטית.

  26. בישראל, להבדיל מהרבה מדינות דמוקרטיות, אין חוקה, ואין הפרדה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וממילא מאז ומעולם לממשלה, בין בהנהגת מפא”י בין בהנהגת הליכוד, היה כוח מוגזם, מה עוד שממשלות ישראל עושות שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום, כך שישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. עד שנת 1977, היתה צבא (פלמ”ח-מפא”י) שיש לו מדינה, ומאז, פחות או יותר, מפלגה (הליכוד) שיש לה מדינה ותאבה לעוד ועוד כוח.

    האם נכון שבמדינה דמוקרטית כהונת ראש הממשלה לא תהיה מוגבלת בזמן? האם שרים צריכים להתמנות בעיקר לפי שיקולים מקצועיים או רק לפי שיקולים פוליטים? האם שופטים צריכים להתמנות לפי אג’דנות פוליטיות? האם ראוי שמי שמעולם לא עמל לפרנסתו יהיה שר אוצר או שמי שמעולם לא שירת באמת בצבא יהיה שר בטחון או שמי שמעולם לא היה מורה יהיה שר חינוך? האם כל דבר שנבחרי הציבור או שההמון רוצים כשר? מי אמור להגן על זכויות המיעוטים? האם דמוקרטיה לא עלולה להפוך חלילה לדיקטטורה? האם אין איזה תנאי סף של מידות טובות, השכלה ואחריות ודאגה לכלל הציבור הדרושים על מנת להיות שליחי ציבור, על מנת לכהן בתפקידים ממלכתיים?

    1. אני מתחיל להתרגל לשיטה החביבה הזאת. לפתוח בהצהרה מלומדת ונחרצת, אם כי חסרת כיסוי, על כך שישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה, ואז מיד לעבור לסדרת שאלות נוקבות, אם כי קצת פתטיות, על זמננו, שגם הן ברובן נטולות ולו בדל של קשר למצב העכשווי.
      כדאי להעלות את ההודעה ההיסטרית הזאת על שלט במוצ”ש הבא. אולי יקבל מקום של כבוד ב”הארץ”.

      1. לא כתבתי שישראל לא היתה דמוקרטיה, אלא שלא היתה דמוקרטיה אמיתית, כלומר דמוקרטיה מלאה, ויתכן שגם רוב הדמוקרטיות המודרניות אינן דמוקרטיות אמיתיות. מכל מקום, ההתלהמות שלך לא במקום, לא רק לך שמורה הזכות לכתוב באופן חריף. מכל מקום, דרך הישר אינה שמאל ואינה ימין. דברי חכמים בנחת נשמעים.

  27. כל מי שמדבר על להחזיר את המערכת המשפטית למצב של לפני 40 שנה, כדאי שיזכור שלפני 40 שנה, כל שכן קודם לכן, רוב חברי כנסת, בין מימין בין משמאל, היו אנשים צנועים וישרים, ובכל זאת מאז קום המדינה מנחם בגין סבר שיש לחזק את המערכת המשפטית ולפיכך הגן על כבודה ועצמאותה. כך מנחם בגין כתב: “למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן, חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו, את זאת אפשר להשיג רק בדרך “עליונות המשפט”, לומר, קביעת החירויות האזרחיות כ’חוק יסוד’ או חוק עליון’, ומתן סמכות לחבר השופטים לבטל את תוקפו של החוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות… ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט… כל עוד קיימת ‘אווירה ציבורית’ לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט – ידעו השופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות, או פקודתם הנסתרת; ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא ‘נשאו פנים’, לא הונעו על ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק”.

    1. אני מסכים לגמרי.
      א. המערכת הייתה בהתהוות, ואני לא חושב שהדיון על מהי דמוקרטיה הוא סמנטי גרידא, מי שהאזין טוב לחיות הבין שלדיון הזה השלכה רצינית ביותר: האם הרפורמה הקיצונית של לוין עומדת בסתירה לשיטה הבסיסית של המשטר ולכן תבוטל על ידי בג”ץ.

      פרופ’ ברק מדינה מהאוניברסיטה העברית מעריך שאם הכנסת אמנם תאשר את החקיקה, או אף את רובה, בג”ץ יקבע שמדובר בתיקונים לא חוקתיים ויפסול אותם. “כאן מדובר בהסדרים שהמשמעות שלהם היא ביטול הפרדת הרשויות והפיקוח השיפוטי, ולכן הם חורגים מסמכותה של הכנסת וצפויים להיות מוכרזים כבטלים”.

      והערה כללית, לא נראה לי מופרך בכלל לטעון שדמוקרטיה היא בראש והבראשונה שיטת משטר בעלת סט ערכים מסויים ולא רק שלטון הרוב. יתרה מכך, הערכים קודמים לרוב, הרי עצם השיטה של שלטון הרוב ומנגנון ההצבעה הדמוקרטי, מושתת על הערכים של שוויון וכבוד האדם. משטר שאין בו כבוד לערכים אלו, הוא לא דמוקרטי, מנגנון הבחירות הדמוקרטי הוא רק פועל יוצא של אותם ערכים שעומדים בבסיס השיטה(לכן הומופובים כמו סמוטריץ מנצלים את השיטה הדמוקרטית לרעה בלי לקבל את הערכים שמצדיקים אותה).

      ובג”ץ הוא מנגנון שאמור לודא שהערכים שבבסיס השיטה מקיימים(אגב, בגץ התערב פה כשהפרו שוויון הרבה לפני מהפכת ברק למרות ששוויון לא עוגן כערך בחוק, כי ברור שאם אנחנו פועלים בשיטה דמוקרטית, אז שוויון זה ערך מחייב).

      1. לכן אני חושב, שפעולות להגבלת להט”ב או אג’נדה לא שוויונית בעליל ל”טובת” החרדים(כמו פטור מגיוס ללא כל הצדקה בטחונית), הם צעדים לא דמוקרטיים, וככאלה בהחלט ראוי שיפסלו בבגץ גם אם ערך השוויון לא מעוגן בחקיקה. הלכנו לבחירות בהם יש קול שווה לביביסט וחרדי ולשמאלן שמסבסד אותם. אחרת, אין בהכרח הצדקה למנגנון הבחירות הדמוקרטי.

      2. אין חשיבות לדמוקרטיה. יש חשיבות לצדק ( ולחוכמה). ולכן אין שום חשיבות לדון מהי דמוקרטיה מה היא כוללת ומה היא לא.

    2. השופטים היום יהירים ובטח לא ישרים. וגם אינפנטילים…… אםבחינתי הם לא יחליטו מה כבוד האדם ומהם זכויותיו ? ארין סמכות בלי אחריות. שיעשו בחירות ישירות פעם בארבע שנים. שופט שלא ירצה את הציבור ( ישפט שלא בצדק) ילך הבייתה. מה אתה אומר ?

  28. כדאי להבדיל בין שני דברים: בין הטענה שבית המשפט העליון לא מייצג באופן הגון את כלל הדעות של הציבור ולפיכך חלק מהציבור מרגיש ניכור כלפיו, לבין הטענה שבג”ץ צריך להיות כפוף לרצון רוב הציבור כפי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. הטענה הראשונה היא טענה הגונה ודמוקרטית. הטענה השנייה היא דרישה עריצית אנטי-דמוקרטית.

    לענ”ד, על מנת לתקן את המצב, הועדה למינוי שופטים צריכה להיות בהרכב הבא: שליש דיינים, שליש פרופסורים למשפטים – מכל האוניברסיטאות, ושליש נציגי ציבור – חברי עיריות ומועצות מקומיות, וכולם יבחרו בהגרלה אחת לכמה שנים. הועדה תציע לבג”ץ ארבעה מינויים חדשים, מתוכם בג”ץ יבחר שלושה, כך תינתן לו זכות וטו מצומצמת לתקן עיווותים. סה”כ כך תובטח עצמאותה של הרשות השופטת, ישופר הרכב בג”ץ ואיכותו, וממילא יתחזק אימון הציבור בו.

  29. קצת רקע היסטורי:

    בית המשפט העליון הוקם בשנת 1948, ונבחרו לו חמישה שופטים שהוצעו על ידי שר המשפטים והממשלה הזמנית: משה זמורה – עילוי משפטי ויו”ר בית הדין של הסוכנות היהודית, יצחק אולשן – עורך-דין מצליח שעסק בענייני ציבור, מנחם דונקלבלום – נשיא הסתדרות עורכי הדין היהודיים בארץ-ישראל, שלמה זלמן חשין – שופט מחוזי, והרב שמחה אסף – תלמיד חכם, מרצה לספרות הגאונים ולספרות הרבנית, ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית.

    לדברי פרופסור דניאל פרידמן, המשפט היה נושא צדדי בעבור בני העליה השניה, ורוב הפוליטיקאים זלזלו בשופטים ובמעמדם, אולם תוך שנים ספורות, הודות לאישיותם של השופטים שנבחרו לבית המשפט העליון, הודות לדרך שבה הם נהגו ולפסקי הדין השקולים והמאוזנים שלהם, התבסס מאד מעמדו של בית המשפט העליון.

    בשנת 1952, ד”ר דב יוסף, שר המשפטים דאז, מתח ביקורת על פסקי דין קלים מדי לשיטתו, והציע להגביל את שיקול דעת השופטים, באומרו: “האם הם קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם”. בעיתון חרות, של תנועת חרות, נכתב אז: “יוסף הגדיר בבהירות את אשר הוגה צמרת מפא”י מזמן: כיצד להשתלט על הרשות השופטת ולהופכה למכשיר צייתני בידי המשטר”. בתגובה לדברי יוסף, משה זמורה, נשיא בית המשפט העליון, שלח מכתב מחאה אל יו”ר הכנסת בו כתב: “הוא (השר) התרחק לגמרי ממהשקפה היהודית המסורתית על תפקידו של השופט, השקפה אשר מצאה את ביטויה בהרבה מאמרים ידועים של חז”ל, ולא עוד אלא בנאום השר היה משום זילותא דבית דינא… שופטי ישראל ימלאו את תפקידם באמונה לפי מיטב הכרתם ומצפונם אך ורק במרותו של החוק”. חברי כנסת וחברי ממשלה רבים תקפו את מכתבו של זמורה, אולם דב יוסף ביקר ביקור נימוסין בלשכת הנשיא זמורה ויושרו ההדורים ביניהם.

    ב-1953 חוקק חוק השופטים המשמש בסיס לעצמאות בתי המשפט. הנהגת מפא”י בראשות בן-גוריון, בשנות שלטונה, למרות תביעתם של עורכי-דין חברי מפלגתם להגדיל את מספרם המצומצם של חברי מפא”י בין השופטים והמשפטנים בשירות המדינה, לא פעלו להגדילו. משיקולים ממלכתיים, ברוב השנים משרד המשפטים ניתן למפלגות אחרות. בן-גוריון לא התערב במערכת המשפט ותמך במאמציו של יעקב שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה הראשון, לביצור מעמדו העצמאי והחזק ולהטמעת ההכרה הפוליטית והציבורית בתפקידו כתפקיד בעל חשיבות ממלכתית מן המעלה העליונה.

    בשנת 1962, דב יוסף היה שוב שר משפטים, והפעם התעמת עם היועץ המשפטי גדעון האוזנר, יוסף התייחס אל היועץ המשפטי כפקיד הכפוף למרות השר, בעוד האוזנר טען שליועץ המשפטי יש שיקול דעת עצמאי החופשי מכל לחץ ציבורי או לחץ ממשלתי. כתוצאה מהמחלוקת קמה ועדת אגרנט בראשות השופט שמעון אגרנט, שקבעה כי הסמכויות הכללית בדבר העמדה לדין, פסיקות בעררים ועיכוב הליכים נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה, אשר שיקול דעתו בנושאים אלה חייב להיות עצמאי ולא בכפיפות להוראות שר המשפטים. אף על פי שהוועדה פסקה נגד דעת דב יוסף, מנאמניו של בן-גוריון, בן-גוריון וממשלתו אימצו ברוב קולות את החלטותיה.

    בן-גוריון כתב: “חירות היחיד וחירות העם אינן תלויות בהכרזה על חירויות, וגם לא בחוקה – אפילו החוקה הטובה ביותר בעולם – אלא בדבר אחד עקרוני: בשלטון החוק. רק במדינה שבה כל אחד – אזרח, חייל, פקיד, שר, מחוקק, שופט ושוטר – כפוף לחוק ופועל לפי החוק; רק במדינה שאים בה שרירות, לא של שרים ומושלים, לא של נציגי־עם ופקידי־מדינה, גם לא של יחידים ומנהיגים פוליטיים – רק במדינה כזו מובטחת החירות ליחיד ולרבים, לאדם ולעם. במדינה שאין בה עליונות של החוק – אין בה חירות, אפילו אם בחוקתה משולבת מגילת החירות הנמרצת והמתקדמת ביותר בעולם.”

    וכתב: “האם חירות פירושה – כל הישר בעיניו יעשה? לדעתי זו אינה חירות אלא אנרכיה. במשטר אמיתי של חירות יש ויש לכבד זכויות הכלל, זכויות העם והמדינה, בטחונה, משטרה, מעמדה, צרכיה, ורק החוק יכול לקבוע הגבול שבין חירות – לא זו שקבוצה מסוימת עושה מונופולין לעצמה, אלא חירותו של כל אזרח – ובין זכויות הזולת; בלי שלטון־חק אין חירות. והחוק צריך לחול על כל אחד בלי יוצא מן הכלל. נשיא המדינה, ראש־הממשלה וכל אחד מהשרים רשאי לעשות בתוקף תפקידו אך ורק מה שהחוק מרשה לו לעשות”.

    וכתב: “במדינה שהחוק שליט בה – מתן החוק הוא בידי העם; הפיקוח והשמירה על החוק – בידי השופט. אין להגביל העם במתן חוקים. מובן, גם העם יכול לעשות משגה, אבל עם חפשי, שאינו כבול – יתקן המשגה. לעומת זאת השמירה על החוק, פירושו של החוק, בדיקת תחולתו של החוק למקרה המסויים בחיים – אלה הם בידי השופט, שאינו תלוי בשום איש ושלטון, אלא במצפונו ובהבנתו בלבד”.

    וכתב: “ולא יתכן שלטון החוק בלי שלטון הדמוקרטיה. העם מכבד את החוקים ומקבל על עצמו עוּלם באהבה – אם החוקים נעשים על דעתו, נובעים מצרכיו ומרותקים לרצונו. בארץ שאין העם חפשי לעשות חוקיו על־ידי נציגיו הנבחרים מתוך חופש־בחירה – אין בה שלטון־חוק אלא משטר עריצים ושרירוּת. אם אין השליט העושה החוקים תלוי בעם – אין החוק יצורם של אנשים בני־חורין, ובמקום שאין חירות אין שלטון של חוק. סימנה המובהק של דמוקרטיה הוא לא שלטון למען העם, אלא שלטון על־ידי העם”.

    וכתב: “מדינת־ישראל לא תתקיים בלי שלטון החוק ובלי שלטון הדמוקרטיה. שני אלה כרוכים זה בזה. זוהי הבעיה המשפטית היסודית של המדינה, ולא בעיית חוקה או חוקים… כל משטר טוטליטרי הוא סם־מוות ליהודים ולעם היהודי, אם מבחינה גופנית ואם מבחינה רוחנית. משטרים אלה גוזרים על קיום היהודים או על קיום היהדות, או על שניהם כאחת. גם מדינת־ישראל לא יהיה לה קיום במשטר כזה, ולוּ רק מפני כך שינותק הקשר בינה ובין העם היהודי שבגולה”.

    וכתב: “היהודים כיהודים יכולים להתקיים רק בארץ שיש בה חופש המיעוט, חופש הבחירות, חופש המחשבה, חופש התנועה, חופש ההתנגדות לממשלה בגדר החוק – כלומר, במשטר דמוקרטי… במשטר דמוקרטי מכריע הרוב, ורצונו של הרוב הוא חוק המדינה ומחייב את המיעוט, אולם זכותו של המיעוט להביע דעתו, לחשוב כרצונו, להצביע לפי ראות עיניו אינה מקופחת. במשטר דמוקרטי אין הרוב מכריע בעניני אמונה, מחשבה, אמנות ומדע. מחשבת האדם בדמוקרטיה אינה כפופה לחוק ולשלטון. אפילו אם על העם כולו מקובלת דעה מסוימת – מותר ליחיד לחשוב אחרת ולהילחם על דעתו, אפילו אם אין אף איש אחד תומך בדעתו זו. במשטר דמוקרטי אין איסור על ביקורת ועל ויכוח, וכל אזרח במדינה יש לו החופש המלא לבחור בנציגיו כרצונו”.

    זו המורשת של בן-גוריון ומקימי המדינה.

    1. המשך:

      לעומת בן-גוריון, מנחם בגין מלכתחלה דרש לחוקק חוקה, ושאף לתת למערכת המשפט עצמאות וסמכות כנגד הרשות המבצעת.

      בגין אמר: “משום שאין לנו חוקה, ומשום שנמנע מאתנו להביא לפני הכנסת מסמך משפטי שלם – אנו היום, אחרי שנים רבות של דיונים ודיונים-מחדש, של הסתייגויות, השגות והחלטות – קיבלנו חוק מקוטע, גזור מן השלמות המשפטית בחוקי מדינה, מלא פרטים שאינם חשובים, אינו מכיל פרטים שחשיבות להם”.

      ואמר: “אם האסיפה המכוננת תחוקק חוקה לא תוכל הממשלה לעשות ככל העולה על דעתה. היום הממשלה עומדת מעל לחוק. הן הרוב שישנו בבית אינו שולט בממשלה או מדריך אותה, אלא להיפך: הממשלה מטילה רצונה על הרוב. אם הממשלה רוצה, החוק מתקבל, ואם היא רוצה בביטול החוק הוא מתבטל… יש כאן כת שלטת העומדת מעל לחוק, משום שאין חוקה שתגביל אותה.”

      ואמר: “טעות היא לחשוב ששלטון-עם, או בלעז – “דמוקראטיה”, – מתבטא רק בזה שיש רוב ומיעוט. ודאי שהרוב מכריע והמיעוט מקבל את דעתו גם אם הוא מוחה, אך הוא פונה אל העם, ובאחד הימים המיעוט נהפך לרוב והרוב למיעוט וחוזר חלילה. זהו הצד הפורמאלי בשלטון-עם. אבל שלטון-עם חייב להיות מתמיד; פירוש הדבר שאין הוא בלתי-מוגבל. גם אם הוא נבחר, איננו יכול להיות שלטון בלתי-מוגבל, והוא מודיע שלא יהיה בלתי-מוגבל. הוא מרצונו החפשי מגביל את עצמו.”.

      ואמר: “מבחינה זו השמיע אזהרה אחד מגדולי הוגי-הדעות, המילטון, שאמר: ריכוז כל הסמכויות – התחיקתית, המבצעת והמשפטית – באותן הידיים, בין שהן ידיו של איש אחד, בין שהן ידיים של מעטים ובין שהן ידיים של רבים, בין שהוא בא בירושה ובין כתוצאה של מינוי עצמי, ובין בעקבות בחירות – בכל המקרים האלה ריכוז כזה אפשר לציינו בצדק כעצם ההגדרה של עריצות”.

      ואמר: “כדי למנוע זאת, היינו מציעים שהבית, בחוק הנוגע לו, יגביל מרצונו החופשי את סמכויותיו ויאמר שהכנסת לא תחוקק שום חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב או בעל פה, או הגבלת ההתאגדות ועוד זכויות יסודיות של האזרח והאדם שאת פירוטן נביא לפני ועדת החוקה, חוק ומשפט.”

      וכתב: “אם העם קבע לעצמו על ידי נבחריו חוק יסוד המגדיר את מעמדו ואת יחסיהן ההדדיים של הרשות המחוקקת, המבצעת, והשופטת; המגדיר לא רק את זכויותיהם וסמכויותיהם אלא גם את חובותיהם של נציגי השלטון; המגדיר לא רק את חובותיו אלא גם את זכויותיו של האזרח ואת חירויותיו המדיניות, הנפשיות והכלכליות; לאחר שהעם קבע לעצמו חוקת יסוד כזאת, הרי כל שאר החוקים, ולא רק פקודות השלטון המבצע; חייבים להיות מתאימים ומותאמים לחוקי היסוד, ואין הם יכולים לסתור אותו”.

      וכתב: “עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם את הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, אם החוקים המתקבלים על ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. הגשת הקובלנה ביחס ל’חוקים’ יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר משפט יקום”.

      ואמר: “אסור שהקונסטיטוציה שלנו תהא אוסף של סעיפים ונוסחות הקובעים צורת ממשל דמוקרטית בלבד; היא חייבת להבטיח לעם תוכן חיים דמוקרטי. לפיכך נדרוש ערובות תחוקתיות להפרדת רשויות המדינה. רכוז הסמכויות ביד אחת, או אפילו בידי רשות אחת, מהווה סכנה חמורה ביותר לחופש האזרח. חוק הוא, חוק בל יעבור, כי אין ראש ממשלה, או חבר ממשלה יכול להיות גם מחוקק וגם שופט. האמתלא של ”מצב חרום“ אינה מצדיקה רכוז טוטליטרי של השליטה המשולשת במדינה, ריכוז, המעמיד למעשה את בעלי השלטון מעל לחוק בעוד שבמדינה חפשית חייב החוק להיות השליט העליון ולו כפופים כל האזרחים בלא יוצא מן הכלל, ותהא עמדתם במדינה כאשר תהיה”.

      ואמר: “משפט והשופט חייבים להיות בלתי-תלויים בשליט, אפילו הוא נבחר על יד העם; כי השליחים ונציגיהם אינם רשאים להתערב במהלך המשפט ולהשפיע על מידת הדין וכי המוסדות השלטוניים למיניהם אינם זכאים ליטול לידיהם שום סמכות מסמכויות השיפוט, שום סמכות של עשיית דין. אלה הם הכללים של ”ייחוד המשפט ועצמאותו“.

      ואמר: “צדק, גבירותי ורבותי, הוא מושג שמיימי וארצי, א-לוהי ואנושי. יש צדק במופשטתו ויש צדק בפשטותו… צדק במופשטותו דומה לכוכב השמיים, להשיג אותו לא תוכל, לשאוף אליו אתה חייב.. מבחינה זאת אין המושג סובל שום שם תואר. האנגלים רגילים לומר “צדק בריטי”, בדרך-כלל לחיוב, ולעתים לשלילה. הקומוניסטים נוטים לדבר על “צדק סוציאלי”. אך צדק זה, במופשטותו, אינו סובל לא תואר לאומי ולא תואר מעמדי. מבחינה זו הוא דומה לחרות, שאף היא אינה סובלת לצדה שום שם תואר… החרות אנושית היא, ואינה ניתנת להבדלה לאומית או ארצית. וכך הוא הצדק. או שהוא ישנו, או שהוא איננו או שהוא מתגלה או שהוא נדכא”.

  30. ראשית אפתח בכבוד אכסניה שהטור מופתי ומיטיב להגדיר את כל שחקני המגרש ולרדת לפרטים בנימוק משובח. אז המסקנה המובאת ממאמרך היא שעל אף שהרפורמה בכל סעיף בנפרד ראויה (ואף מתבקשת), מכל מקום הצירוף שלהן מציג בעייתיות באיזון הרשויות.
    אז כמה הערות יש לי (שאולי נכתבו בטור, אך דעתי שהן ראויות ליותר עיון). ולדעתי יש אופן שאכן מבצעים את הרפורמה בשלושת סעיפיה, ועדיין יישאר איזון מסוים.

    1) ראשית, אתה מניח פה כאקסיומה מובלעת שכשראש ממשלה שולט כמעט לבדו – זו מונרכיה. ודעתי שונה; שהרי כל ארבע שנים מתקיים חג הדמוקרטיה שהם הבחירות, שביום זה העם אומר את דברו מי חפצו שישב על כס המלוכה ומי ישב באופוזציה. כאשר יש רוב מובהק (ובוודאי בציבור היהודי) של 64 מנדטים – שבוחרים ראש ממשלה על סמך אג’נדה שהוא מתחייב לפיה טרם הבחירות, לפחות ברעיונותיה הכלליים (אם זאת בכלכלה, בטחון או מבנה חברתי), ועל גבה נבחר למשול – זוהי דמוקרטיה במיטבה.

    2) לגבי הטענה שאין איזון ברשויות, למעשה מה שיפה במכניזם הבחירות הנ”ל: הוא שכל ארבע שנים העם אומר את דברו פעם נוספת, ובהנחה שהממשל הקיים הוכיח עצמו בקדנציה שלו והעם יחפוץ לתתו מנדט לקדנציית משילות נוספת – כך יהיה. ואם העם מאוכזב וחושב שהממשל הנוכחי לא ראוי למשול – אז הלה ייזרק לספסלי האופוזיציה (עיין ערך – “ממשלת השינוי”). כך שמובן אפוא שמשקל יום הבוחר כשלעצמו – הוא תנאי שאמור לאזן הפוליטיקאים שלא יכולים לעשות למחרתו ככל העולה על רוחם (למשל איילת שקד נמחקה כליל בבחירות הנוכחיות; וברור כשמש שגם בנט אילו התמודד – היה שקול לה. כי הסיבה שלא עברה הריהי בגדר “הצד השווה” בינו לבינה), וזהו היופי בלבוא בדין וחשבון עם הציבור, זה מכפיף את הפוליטיקאים לרצון הבוחר; לאפוקי כל זממה שרירותית שיכולה לעלות על ליבם.
    דומני שזה לבדו מצמצם את האוטונומיה של הפוליטיקאים, לפחות ברובד הפסיכולוגי.

    3) וגם את”ל שלמרות הטיעון שהבאתי לעיל, כן יקומו להם כל מיני פוליטיקאים פרעושים שיציעו הצעות קיצוניות, השכל מורה שאם ההצעה תרגיש כלא מאוזנת – אז היא לא תעבור גם ב-61, כי בכל זאת יש הרבה גיוון בכל קואלציה באשר היא. ההומוגניות היא רק בעקרונות הגדולים, אבל ברוך השם שבעקרונות האלמנטריים יש גם ישנן מחלוקות בין כל מפלגה למפלגה (והרבה פעמים גם בתוך כל מפלגה בעצמה איכא פלוגתות טובא).

    4) ואחר כל זאת, גם על הצד שבאמת יהיה קונצנזוס לחוקק חוק קיצוני (נניח שמפלא ג’ינג’ים לרעה); את”ל בלא להתייחס לדעת ציבור שתחזור כבומרנג בקלפי הבא, ואת”ל שתיהיה הסכמה של 61 מוחות שונים מאוד באותו חיקוק קיצוני;
    לפחות למיטב ידיעתי בתזה המתגבשת כיום ברפורמה המשפטית של לוין מובא – שבהסכמת פה אחד של כל השופטים בבג”ץ, החוק עדיין יבוטל מחמת אי-סבירות קיצוני (ואין פסקת התגברות נגד פה אחד).
    ו”עילת הסבירות” לא נצרכת כלל, כי כבר היו היה מענה שיחסום קיצוניות, וזהו הסעיף של “חוסר סבירות קיצוני” שקיים ומועיל לריסון ואיזון הרשות המחוקקת. תפקיד הרשות השופטת מעולם היה לאזן המחוקקת, ולא למשול חלילה (אין לה מנדט מהציבור לכך).
    ואני סומך על בית משפט של בעלי שכל ישר, שתשכון בו הסכמה קולקטיבית במקום של חוסר מתינות קיצוני, וזה אצלי מן ההכרח.
    נמצא שעילת הסבירות לא מחדשת מאומה במגן לקיצוניות, לזה כבר יש מענה חוקתי טרם אהרון ברק ולאחריו.
    אולם מאידך גיסא; יש טעם גדול מאוד כן למחוק את “עילת הסבירות”, כי זה כבר יכול להגיע לברקסים שאינם לגיטימיים. הרי כל סבירות באשר היא יושבת על הנחות יסוד אתיות, וזה מעבר לתפקיד השופט (כאמירתו של ר’ עקיבא ש”אין מרחמין בדין”. שופטים הם לא פילוסופים לאתיקה, כי אם מומחיותם בים המשפטי גרידא). וכפי שכתבת בעצמך שכשמנתחים את עילת הסבירות בנפרד.

    5) נותרו שתי שאלות והן מה תיהיה שיטת “מינוי השופטים”, ומה לגבי “פסקת ההתגברות”. לדעתי שני הסעיפים הללו הם בהחלט בעיתיים יותר מצד איזון הרשויות.
    לכן הסברא נותנת שפסקת ההתגברות צריכה לעבור ב65 ח”כים, ולא פחות מכל הטעמים שכתבת בטוב טעם. שבכל זאת בכל קואליציה צרה יש 61, ופה גם יש מקום גדול לסחטנות משאר הח”כים (כמפורסם במחוזות הפוליטיקה של ארצנו). ונדמה שטוב היה אם אפשר לשאוב לפחות אצבע אחת, שתיים או שלושה מהאופוזיציה שיצטרפו להתגברות. לכן התגברות ב-65 נשמעת סבירה להפליא.
    אז בשני סעיפים כתבתי – ראשית, מחיקת עילת הסבירות כליל. שנית, פסקת התגברות ב-65.
    ושוב, אין התגברות במקום של הסכמת פה-אחד מחמת “חוסר סבירות קיצוני”, כדלעיל (והאיזון עומד על תילו).

    6) ומה לגבי השלישי של “מינוי השופטים”?
    זו כבר סוגיה שלדעתי הרבה יותר מסובכת כי כל הטענות של כל צד נכונות. מצד אחד אם הקואליציה תבחר שופטים מטעמה, אז חיישינן להטיה פוליטית בלב השופט (ואולי רק משום זאת לא יתנגד לפסול חוק נטול סבירות קיצונית). מאידך גיסא גם המצב הקיים ששופטים ממנים שופטים, נראה קצת כמו משחק מכור וחסר שקיפות (כי 15 אהרון ברקים יכולים לעשות קנוניה ביניהם בכל חוק, ולפוסלו מ”חוסר סבירות קיצוני” לדעתם).

    לי אישית אין מסקנה בנידון אך יש לי הצעה במינוי השופטים [!], מציע לעשות “משאל-עם” (בחירות משפטיות) רק אצל אנשים שיש להם תואר במשפטים. פה כבר זו נראית לי הצעה דמוקרטית והוגנת מצד אחד, אבל גם שאינה מוטה פוליטית.

  31. זהו טור ארוך ועוד לא סיימתי לקרוא את כולו, אבל אעיר הערה על שינוי הצבעים של מירי רגב.
    כשמרב מיכאלי שינתה את צבעי משרד התחבורה, היא שינתה אותם לצבע הסגול שמשמש את מפלגת העבודה בקמפיינים שלה. כשמירי רגב נכנסה לתפקיד היא החזירה את הצבע הכחול המקורי (שדומה מאוד לצבע המשמש את הליכוד בקמפיינים שלו.*). כלומר ממש לא מדובר פה בהחלטה דווקאית, אלא בהחלטה רציונלית והגיונית, גם אם מושחתת.

    *לטענת חבריי שהעירו את תשומת לבי לשינויי הצבעים לא מדובר באותו הצבע – קשה לי להכריע בנושא.

השאר תגובה

Back to top button