בבא קמא מח.

המשנה בבבא קמא מז. אומרת: "הכניס פירותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב".
בהמשך (דף מז:-מח.), הגמרא קובעת שאם בעל הפירות הכניס אותם לחצר ברשות, ובא שורו של אדם אחר ואוכל את הפירות, בעל השור חייב מדין שן בחצר הניזק: "ת״ש דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן, פטור. ואם הכניס ברשות, חייב. מאן פטור ומאן חייב? לאו פטור בעל חצר וחייב בעל חצר? אמרי: לא! פטור בעל השור, וחייב בעל השור. ואי בעל השור, מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא? אמרי: ברשות הויא לה שן ברשות הניזק, ושן ברשות הניזק חייבת. שלא ברשות, הויא לה שן ברה״ר, ושן ברשות הרבים פטורה".
רש"י שם מפרש: "הויא שן בחצר הניזק – דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי, דוכתא אקני ליה בגוה, והויא ליה חצר הניזק. וחצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל, ה״מ משותף לחבריה דחצר של שניהם, אבל שור מעלמא דעל ואזיק לחד מינייהו, ובער בשדה אחר קרינן ביה".
רש"י כותב שכאשר בעל הפירות מכניס את פירותיו לחצר ברשות, החצר מוגדרת כחצר השותפים (שלו ושל בעל החצר). אם כך, אני לא מבין איך רש"י יסביר את דין המשנה: הרי המשנה קובעת בפירוש שאם הפירות הוכנסו ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל החצר, בעל החצר חייב. לפי דברי רש"י, היה לנו לפוטרו מדין שן בחצר השותפים, שכן כאן החצר שייכת לשניהם.