מהי אינטואיציה? הכרה, חשיבה ורגש (טור 653)

בס"ד

בטור הקודם נזקקתי לאפיון כללי של הכושר שמכונה אצלנו אינטואיציה. חיפשתי באתר והופתעתי שאמנם יש המון מקומות שבהם דנתי בזה, אבל אין טור מסודר שעושה זאת באופן שיטתי. אז החלטתי להשלים כאן את החסר.

אינטואיציה אינה רגש

ראשית, אשלול את הקישור הרווח בין אינטואיציה לרגש. רגשות אינן טענות. כשאני אומר שאני אוהב מישהו ומישהו אחר אומר שאינו אוהב אותו אין בינינו ויכוח. על טעם וריח אין להתווכח. שימו לב, זה לא בגלל שאי אפשר להכריע את הוויכוח אלא בגלל שאין בכלל מה להכריע (אין כאן ויכוח). יש כאן שני דיווחים על מצב נפשי, בתוכי ובתוכו, ולא טענה על משהו בעולם. זה שאני במצב נפשי א אינו סותר את הטענה שפלוני במצב נפשי ב. כל אחד ומבנהו הנפשי. אפילו אם נתבונן בטענה אחת, למשל זו שלי, אין לשפוט אותה במונחי אמת או שקר. אני לא טוען מאומה על העולם אלא מדווח על מצב בתוכי פנימה. מכאן שגם אין לי ויכוח עם מי שמרגיש אחרת. בה במידה, כשאני אומר שאני מפחד ומישהו אחר אומר שאינו מפחד – אין כאן ויכוח. שוב, מדובר על דיווח על מצבים נפשיים בתוך בני אדם שונים. כמובן שאם מישהו יטען שאני לא מפחד (כלומר טענתו היא עליי ולא עליו) אז יש לנו ויכוח, אבל לא על כך אני מדבר כאן.

כעת חשבו על ראובן שמשקיע מאמצים גדולים לאורך שנים בפתרון בעיה מדעית או מתמטית קשה מאד. סוף סוף, הוא מגיע לתשובה, X, ועורך מסיבת הודיה לחברים באותה קהילה מדעית. במסיבה ראובן מציג את הבעיה לעמיתיו, ופתאום אחד מהם, שמעון, עוצר אותו ואומר: אה, ברור, הפתרון לזה הוא X. ראובן נדהם, שכן הוא טרח על הבעיה הזאת לאורך שנים במיטב כישרונותיו ומרצו, ושמעון זורק את התשובה כלאחר יד רגע אחרי ששמע על הבעיה. ראובן שואל את שמעון בדחילו ורחימו כיצד הוא הצליח לפתור את הבעיה כל כך מהר, והלה עונה לו: כשראיתי את הבעיה היה לי רגש חזק שזהו הפתרון.

האם המונח 'רגש' מתאים כאן? לדעתי לא. ראינו למעלה שרגש מציין דיווח על מצב נפשי, ולכן אין טעם להתווכח עליו. האם מה ששמעון הציע הוא רגש במובן הזה? הרי הפתרון שלו הוא טענה על הבעיה שבפנינו, וככזה הוא יכול להיות נכון או שגוי. חשבו כעת על מישהו אחר, נאמר לוי, שאומר "הפתרון הוא Y" (בגלל שיש לו רגש כזה, ולא רגשX  כמו אצל שמעון). ברור שיש ללוי מחלוקת עם ראובן ועם שמעון (שסוברים שהפתרון הוא X). כלומר הטענה שהפתרון לבעיה הוא X או Y היא טענה, ומי שלא מסכים לה נמצא אתנו בוויכוח. במובן הזה לא מדובר כאן ברגש.

אז מדוע אנחנו נוטים להתייחס גם לזה כרגש? מפני שהתשובה כאן אינה מנומקת. טענתו של ראובן אינה נחשבת אצלנו רגש אלא תוצאה של חשיבה. אבל שמעון הגיע לאותה תוצאה בלי החישוב אלא רק על סמך 'רגש', ולכן אצלו זה נראה לנו כמו רגש ולא כמו חשיבה. הוא הדין ללוי שהגיע לתוצאה אחרת. אלא שהמינוח 'רגש' בהקשר הזה אינו מוצלח. הם אמנם לא מציגים חישוב, אבל אם נבדוק את הפתרונות שלהם נוכל להכריע מי מהם צדק ומי טעה. כלומר מדובר בטענה ולא בדיווח על מצב נפשי. במצבים נפשיים אמוציונליים, הרגש הוא רק דיווח על המצב הנפשי הזה ותו לא. אבל בפתרונות של בעיות מדעיות או מתמטיות, המצב הנפשי יצר תובנה והתובנה הזאת היא טענה שעומדת למבחן של אמת או שקר.

אם כן, אף אחד משלושת החברים שלנו אינו עוסק ברגשות. הם כולם טוענים טענות. ההבדל בין ראובן ושמעון לבין לוי הוא מחלוקת לגבי טענה, בעצם זו מחלוקת עובדתית (האם X נכון או Y). ההבדל בין ראובן לשמעון כלל אינו מחלוקת, שכן שניהם טוענים את אותה טענה (X). כאן ההבדל הוא רק בדרך בה הם מגיעים לטענה. ראובן הגיע אליה עם חשיבה רקורסיבית, מודעת ושכלית, ושמעון הגיע אליה באינטואיציה. האינטואיציה אינה רגש אלא כושר שכלי-הכרתי. כאמור, שימוש במונח 'רגש' בהקששר כזה מאד מבלבל. עדיף להבדיל ביניהם, ולקרוא לאמוציות 'רגשות' ואילו להכרות ישירות (לא על בסיס חשיבה) אני מציע לקרוא 'אינטואיציות'. בהסתכלות הזאת, ניתן לומר שראובן ושמעון עורכים מרוץ של אכילס והצב. ראובן הוא הצב, שפותר את הבעיה שלב אחרי שלב בצורה שיטתית ובחישוב מפורש ומפורט. שמעון, לעומתו, הוא אכילס. גומא את המרחק במהירות ומגיע ישר לתוצאה הסופית בלי לעבור דרך כל השלבים בדרך. בהחלט אפשרי שבמוחו של שמעון נעשו כל שלבי החישוב של ראובן, אבל הם נעשו מהר ובלי מודעות (להלן אזכיר בהקשר זה את מערכת 1 של דניאל כהנמן).

דוגמה נוספת ניתן למצוא באתר שלי, בטור 471, שבו עסקתי בהיתר שהתלמוד נותן לזמרי להרוג את פנחס מדין רודף. זה מאד לא אינטואיטיבי, שהרי זמרי היה עבריין ופנחס רצה למנוע את העבריינות ואף קיבל את ברכתו של הקב"ה על מה שעשה. ובכל זאת, התלמוד אומר שמבחינת זמרי פנחס הוא רודף וזכותו להרוג אותו כדי להתגונן מפניו. בטוקבק שם העלה אבי חילוק של הרא"ש על אתר, שכותב שההיתר הזה נאמר רק לזמרי עצמו ולא לשום אדם אחר:

אבל אינש אחרינא נהרג עליו דלאו רודף גמור הוא כיון דברשות קעביד. ולזמרי דוקא ניתן להציל עצמו בנפשו של פינחס אבל לא לאיניש דעלמא. דלכל איניש איתיהיב רשותא להרוג את זמרי הלכך לית ליה רשות להצילו בנפשו של פינחס.

ההנמקה לחילוקו של הרא"ש אינה כה פשוטה (ראו שם בקצרה בתגובתי), אבל האינטואיציה שלי אומרת בבירור שחילוקו נכון. אחרי כן ניתן גם לנסות ולנסח הנמקה שיטתית וסדורה, אבל האינטואיציה נתנה לנו את התשובה באופן מידי. זה שלאחר מכן מצאנו גם הנמקה רק אומר שהאינטואיציה הזאת אינה סתם רגש סובייקטיבי שמנותק מאמת ומהנמקות. זוהי חשיבה לא מודעת שמגיעה למסקנה 'נכונה', כלומר לטענה ולא לרגש, למרות שהיא מדלגת על ההליכים הרקורסיביים של החשיבה הרגילה שלנו.

היחס בין רגשות לעובדות

המסקנה היא שהאינטואיציה שלנו היא כושר שכלי או הכרתי, ולא רק מבנה נפשי נתון. אין שום סיבה להתייחס ברצינות למסקנות שנוצרות מהמבנה הנפשי שלי. כמו שאמר מרק טוויין, "העולם לא חייב לך כלום הוא היה כאן לפניך". זה שאתה בנוי באופן מסוים לא אומר מאומה על העולם, ולכן מה שנגזר ממבנה נפשי שלך אינו יכול להיות טענת עובדה על העולם. מבנה נפשי מייצר רגשות (כמו אהבה, או פחד), אבל אינטואיציה היא חלק מהשכל שלנו שתופס את העולם.

אמנם כאשר אני אוהב את רחל, הדבר קשור כמובן למאפיינים שונים שלה שמעוררים אצלי את רגש האהבה. אבל מישהו אחר יחוש אהבה כלפי לאה ולא כלפי רחל, כי המבנה הנפשי שלו מתעורר ממאפיינים אחרים מאלו שמעוררים אותי. לכן אמנם יש קשר בין רגשות לבין עובדות, אבל קיומו של הרגש כשלעצמו אינו מנביע שום טענת עובדה ואינו אומר מאומה על העולם.

הדוגמה של פחד היא עדינה ומורכבת יותר. פחד יכול לנבוע מעובדות. למשל, כשאני פוגש חיית טרף מתעורר אצלי פחד. הפחד הזה הוא תוצאה של המידע שמפגש כזה עלול להיגמר רע עבורי. אבל זו אינה מסקנה מקיומו של רגש הפחד כשלעצמו, אלא מהמידע שמעורר את הפחד. אם אגיע למסקנה שרגש הפחד מבטא תובנה עובדתית (שנצברה מהניסיון או ממקור אחר), שלפיה חיית טרף היא עניין שראוי להיזהר ממנו, או אז הפחד יכול להיתפס כמקור לטענות עובדה. אבל שוב, קיומו של הפחד כשלעצמו לא אומר את זה. מה שחשוב הוא המידע שהפחד הזה משקף. אם נחשוב על אדם שמוחו פגוע והוא לא חש פחד, הוא עדיין יכול להבין שאריה הוא עניין מסוכן ולהסיק את המסקנות ולברוח ממנו. אצלו המידע הזה לא מתבטא בפחד, אבל מה שחשוב ברמה העובדתית הוא המידע ולא צורת הביטוי הנפשית שלו. כאמור, מה שמתחולל בתוכי פנימה בגלל מבנה נפשי שלי, לא יכול להוות בסיס לטענת עובדה על העולם.

במילים אחרות, כשאני פוגש אריה יש לי אינטואיציה שיש כאן סכנה רצינית לשלומי. המבנה הנפשי שלי הוא כזה שהמידע שהאינטואיציה מעבירה אליי מחולל בתוכי פנימה מצב נפשי של פחד, ואז אני בורח. אבל הפחד הוא רק מתווך ולא המקור למידע הזה. בדיוק כמו שתחושת כאב אינה אומרת מאומה. באדם נורמלי אם הוא חש כאב כנראה יש לזה מקור פיזיולוגי, ולכן כדאי לו לבדוק את המצב ולטפל. אבל הכאב הוא רק סמן שמתווך את הפגיעה הפיזיולוגית לנפש שלי. אני לא הולך להיבדק בגלל הכאב אלא בגלל המידע שהכאב הזה מבטא. גם אדם שאין לו תחושות כאב, אם וכאשר הוא יגלה את אותה בעיה רפואית אמור ללכת לרופא.

מבחינתי, גם כאשר אני מגיב למידע שמועבר אליי בתיווך של רגשות, זו אינה תגובה לרגשות והיא לא מבוססת על הרגשות. זה מבוסס על ההנחה שרגש מסוג כזה משקף מצב עובדתי מסוים, והמצב הזה, ולא הרגש, הוא המניע שלי לפעולה ולהחלטה. כתבתי פעם שתחושת אהבה לאישה אינה סיבה לשאת אותה. זה אחד הנתונים שיש לשקלל בבואנו לגבש החלטה האם להינשא או לא. ההחלטה הזאת צריכה להיעשות בשכל ולא ברגש.

מהי אינטואיציה: מאפיינים ומקורות

בוויקיפדיה ע' 'אינטואיציה', מובאת ההגדרה הבאה:

אִינְטוּאִיצְיָה היא הסקת מסקנות מהירה על סמך מיעוט נתונים באמצעות ניסיון והיסקי עבר.

היכולת לקבל ולפענח מסרים תוך-אישיים (להשיג ידע) ללא חשיבה רצונית. מה שמאפיין את הידיעה האינטואיטיבית זו העובדה, שהיא נוצרת במהירות רבה (בן-רגע), ושהיא מופיעה בפתאומיות (בהשראה או בהברקה). למרות זאת, הפתרון האינטואיטיבי אינו נוצר תמיד באופן מיידי.

אדם האוחז בתובנה אינטואיטיבית, אינו יכול להסביר בשלמות מדוע הוא נוקט בעמדה זו. בכך אינטואיציה שונה מדעה, נהפוך הוא, פעמים רבות הידיעה האינטואיטיבית נוגדת את ההיגיון השגרתי של האדם ומאתגרת אותו לפענח אותה. בכך היא נבדלת גם מאינסטינקט שהוא נטייה פנימית מולדת, המבוססת על חוויות קודמות ומטרתה היא הישרדותית.

יש כאן שתי נקודות: הגדרת האינטואיציה ומקורותיה. באשר להגדרתה, אינטואיציה פועלת בצורה לא מודעת ולא על בסיס טיעונים וחשיבה שיטתית. זה ממש מה שראינו למעלה לגבי פתרון הבעיה על ידי שמעון.

הפסיכולוג הישראלי, דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, הסביר בספרו לחשוב מהר לחשוב לאט, שיש בתוכנו שתי מערכות חשיבה: מערכת 1 היא מהירה, אינסטינקטיבית ורגשית, ומערכת 2 היא מודעת, שכלית ואיטית יותר. ברוב התפקודים שלנו מערכת 1 פועלת טוב ויעיל יותר, אם כי בבעיות מסובכות, ובפרט כשיש לנו הטיות חשיבה בסוגיה הנדונה, נצטרך את מערכת 2. ישנם אנשים שמערכת 1 שלהם מפותחת יותר, והם יכולים להשתמש בה גם לפתרון בעיות מדעיות ומתמטיות (כמו שמעון לעיל). בתחום המוסר גם ניתן לראות שימוש רחב במערכת זו. במקרים רבים עמדתנו המוסרית למצב נתון אינה תוצאה של חשיבה מנומקת אלא תחושה. מה שאנחנו מכנים 'מצפון'. גם כאן, טענתי היא שזה אינו רגש אלא אינטואיציה. אם זה היה רגש, לא היה שום תוקף להכרעה ולעמדה האתית הזאת (כמו שראינו לגבי רגשות בכלל). ניתן לקשור את מערכת 1 של כהנמן לאינטואיציה ואת מערכת 2 לחשיבה המודעת. בהמשך אטען שהקשר הזה אינו מדויק ולא מלא.

עד כאן לגבי טיבה של האינטואיציה. אך, כאמור, בקטע הזה בוויקיפדיה ישנה עוד טענה, לגבי מקורה של האינטואיציה. הם טוענים שהיכולת הזאת היא תוצר של ניסיון והיסקי עבר (או חוויות קודמות). גם בהמשך הערך מובאת דעתו של הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר קרל יונג שטען דבר דומה:

האינטואיציה היא גישה בלתי-אמצעית לניסיון של התת-מודע הפנימי של כל אדם. לפיו, פעולה שמונעת על ידי אינטואיציה או תחושת בטן, מתבטאת למעשה בפתיחת הראש אל הרגשות והמחשבות הפנימיים, תוך איזון אל מול המידע שנתפס בחושי האדם.

דומני שהתזה הזאת מייצגת את התפיסה המקובלת שלפיה אינטואיציה אינה אלא ניסיון מצטבר שנאגר אצלנו לאורך השנים בתת מודע, ומצליח לפרוץ החוצה מדי פעם ולהנחות אותנו בהחלטות ובפרשנויות לסיטואציות שונות. ניתן לדמות זאת לאימון של רשת נוירונים (מוח מלאכותי), שבמסגרתו מכניסים לתוכה נתונים שכל אחד מהם מארגן מחדש את הרשת, ובדרך זו היא מטמיעה כל נתון כזה לתוכה. לאחר זמן, הרשת יודעת לפתור בעיות חדשות לאור ה'ניסיון' המצטבר שלה. משמעות הדבר היא שהאינטואיציה אינה אלא תוצר של אוסף הכרות שפועלות על המוח שלנו ומעצבות אותו בהתאם למה שעולה מהן. ההכרות הללו מגיעות לפעמים גם לחשיבה המודעת שלנו, אבל הן נכנסות גם לתת המודע שלנו ונצברות שם. הן גם יוצאות משם בדרך לא מבוקרת, ובעצם התוצרים של הניסיון הזה פורצים החוצה בעת הצורך ומסייעים לנו לפתור בעיות חדשות על בסיס הניסיון המצטבר והלא מודע הזה. זוהי מערכת 1 של כהנמן, ולפי טענה זו מקורה הוא הניסיון.

רוב האנשים ששוחחתי איתם לא מעלים בדעתם שיכולה להיות גם אפשרות אחרת להבין את האינטואיציה. מבחינתם ברור שמדובר בצבירת ניסיון דרך כלי ההכרה שלנו. לשיטתם, ההבדל היחיד בינה לבין החשיבה הרגילה הוא היעדר המודעות. כעת ארצה לטעון שהניסיון לא יכול להיות מקורה היחיד של האינטואיציה. בהכרח יש שם עוד משהו מעבר לזה.

אינטואיציה לא יכולה להיות רק ניסיון מצטבר

בטור 426 עסקתי בתער של אוקאם, שלפחות כיום הוא משמש כשם כולל להעדפת ההסבר הפשוט על פני הפחות פשוט. אם יש שתי תיאוריות ששתיהן מסבירות את כל העובדות, אנחנו בוחרים בפשוטה יותר. אבל זה שהיא פשוטה לא אומר שהיא הנכונה, בפרט שפשטות היא עניין שניתן להתווכח עליו (מה שפשוט בעיניי לא בהכרח יהיה פשוט בעיניך, ובטח לא בעיני יצור שבנוי אחרת לגמרי מבני אדם). לכן העיקרון הזה מתפרש על ידי רבים כעניין מתודולוגי פסיכולוגי, אבל לא ככלי להגעה לאמת. אם יש שתי תיאוריות שמסבירות את כל העובדות ואחת פשוטה יותר, למה שלא נשתמש בה? הבחירה בה היא עיקרון מתודולוגי, ולא מפני שהיא אמתית יותר.

באותו טור הצגתי טיעון שמראה שעקרון התער הוא כלי לחשיפת האמת ולא רק עיקרון מתודולוגי. הטיעון התבסס על כך שכל אוסף תוצאות שקיבלנו בניסוי יכול להתאים לאינספור הכללות. כך, למשל, בגרף שבציור כאן למטה מוצגות תוצאות של כמה מדידות לגבי היחס בין הכוח שפועל על גוף לבין התאוצה שהוא מפתח (החוק השני במכניקה של ניוטון):

אנחנו מקבלים בניסויים חמש תוצאות (הנקודות שמסומנות בעיגולים החלולים). איש מדע ינסה להעביר קו בין התוצאות הללו כדי לקבל את החוק הכללי (החוק שנכון לכל כוח ותאוצה). פילוסוף המדע קרל המפל, כינה את התהליך הזה "סכימה דדוקטיבית נומולוגית". הוא הראה שהסבר של תופעות שמדדנו באמצעות תיאוריה הוא בעצם חיפוש חוק כללי שהמקרים שמדדנו הם מקרים פרטיים שלו (ניתן לגזור אותם ממנו בדדוקציה). במקרה שתיארתי שם, הקו המתבקש הוא הקו הישר (הקו הרציף שמצויר). אבל כפי שתוכלו לראות יש עוד הרבה מאד צורות נוספות להעביר קו בין חמש הנקודות שהתקבלו במדידה (אחת מהן מסומנת בציור בקו המקווקוו), ולכן מתוך חמש המדידות הללו ניתן להגיע לאינספור הכללות, כלומר אינספור חוקים כלליים. הקו הישר הוא אמנם הפשוט ביותר, אך כאמור זה לא אומר בהכרח שהוא גם הנכון ביותר. בה במידה בכל גיבוש של תיאוריה מדעית מתוך ממצאים אמפיריים, ניתן להגיע לאינספור תיאוריות כלליות שהמקרים שמדדנו ייגזרו מהן בדדוקציה (יהיו מקרים פרטיים שלהן).

לפי גישה זו (שכיניתי שם, בעקבות זאב בכלר, 'אקטואליזם'), המסקנה שהחוק הכללי הוא קו ישר (F = m*a), או שהתיאוריה הפשוטה ביותר היא ה'נכונה', מתפרשת כמסקנה טנטטיבית. כל עוד לא מצאנו סתירה לכך שזהו הקו הנכון (או התיאוריה הנכונה) אנחנו נשתמש בו שכן הוא הפשוט ביותר, אבל איננו טוענים שזהו באמת הקו הנכון. שימו לב, האקטואליסט אינו טוען רק שלא יכולה להיות לנו ודאות לגבי הקו הזה. על כך אין חולק. תיאוריה מדעית תמיד מעמידה את ניבוייה למבחני הפרכה. טענתו של האקטואליסט היא שאין בכלל סיבה להניח שזהו הקו הנכון, או למשל שהוא יותר נכון מהקו המקווקוו. לשיטתו, אנחנו בוחרים בקו הזה מפני שהוא פשוט יותר. זוהי החלטה שלנו משיקולי נוחיות, ולא טענה כלשהי על העולם. הא ותו לא. לפי גישה זו, התחושה האינטואיטיבית שיש לנו שהקו הישר הוא הקו הנכון (או בעצם שבאופן כללי התיאוריה הפשוטה יותר היא גם נכונה יותר) אינה אלא תוצר של האופן שבו השכל הסובייקטיבי שלנו עובד, אבל אין לכך ולא כלום עם מה שקורה בעולם עצמו. זהו ביטוי לתפיסה שאינטואיציה היא רגש. במובן הזה, ניתן לומר שהתיאוריה אינה אלא דיווח על מצב נפשי (בנפשו של המדען) ולא טענה על העולם.

אלא שכפי שהראיתי שם, גישה זו אינה עומדת במבחן העובדות וההיגיון. ראינו שמבחינת האקטואליסט, התיאוריה היא רק צורה נוחה שלנו לסדר את העובדות הידועות, ולא טענה על העולם. לפי גישה זו, הסיכוי שלנו לקבל בניסוי הבא (למשל כשנמדוד את נקודה 6 או 7 בגרף) את התוצאה שנמצאת על הקו הישר הוא אפס (שהרי כל קו ייתן תוצאה אחרת, והאקטואליסט מניח שמבחינת העולם עצמו כל הקווים הם שווי מעמד). האם זה באמת מה שקורה לנו בניסויים מדעיים? האם תמיד כשאנחנו בוחנים תיאוריה מדעית שנוצרה מהכללות של מקרים שאותם מדדנו, הניבויים שלה נכשלים בניסוי הבא? זה מה שהיה אמור לצאת אם האקטואליסט היה צודק. לשיטתו כל תיאוריה היא סתם ירייה באפלה, בחירה שרירותית בין אינספור אפשרויות, שאין לה שום קשר לאמת העובדתית בעולם עצמו.

אלא שאם האקטואליסט היה באמת צודק, כי אז היינו עומדים כיום במצב הידע המדעי של אדם הראשון. כל ניסוי היה נכשל והיה מאלץ אותנו להחליף תיאוריה. כך היינו מחליפים תיאוריה בתיאוריה אחרת אחרי כל ניסוי, ורודפים אחרי הזנב של עצמנו לכל אורך ההיסטוריה של המחקר המדעי. לא הייתה שום התקדמות בהבנתנו את העולם. אבל זה לא מה שקורה בפועל. עובדתית, לא מעט ניסויים כן מצליחים (יש כמובן כאלה שנכשלים, אבל לא כולם נכשלים, ולצרכינו כאן די בכך). משמעות הדבר היא שהאינטואיציה שלנו, כלומר היכולת שלנו "לנחש" את הקו הנכון, או מה שאנחנו רואים כ"פשוט" ביותר, אינה סתם רגש, אלא כלי הכרתי כלשהו. הכלי הזה מביא אותנו לתוצאות שטוענות טענה על העולם, ולכן הן אינן רגש סובייקטיבי (שכפי שראינו לא טוען מאומה על העולם). הכלי הזה מביא אותנו להתקדם בהבנה המדעית של העולם, כלומר זהו מכשיר להגיע לתיאוריות נכונות (במקרים רבים) לגבי העולם עצמו.

המסקנה עד כאן היא שהאינטואיציה אינה רגש אלא כלי שחושף את האמת העובדתית. יתר על כן, ברור שאינטואיציה אינה חשיבה טהורה. אם היה מדובר בחשיבה גרידא, אזי הדרך מהנתונים שמדדנו לתיאוריה לא יכלה להוביל אותנו למסקנה הנכונה. הנתונים עצמם יכולים להיות מוכללים בהמון צורות, וחשיבה ללא תצפית לא יכולה לברור את ההכללה הנכונה. החשיבה יכולה לומר איזו הכללה היא הפשוטה ביותר (בעיני המדען), אבל ההחלטה שהפשוט הוא גם נכון היא סתם השערה חסרת בסיס (בעצם רגש סובייקטיבי). לכן ברור שבבסיס ההכללות המדעיות חייב להיות גם אלמנט של הכרה מעבר לחשיבה. מצפייה בחמש התוצאות שמדדנו, אנחנו "רואים" שהקו הישר הוא הקו הנכון.

פירטתי זאת יותר בסדרת הטורים על אופטימיזם ופסימיזם אינטלקטואלי (494496). שם הסברתי שהדרך להגיע לטענות סינתטיות-אפריורי חייבת להכיל מרכיב הכרתי ולא רק תהליכי חשיבה. בעיית הסינתטי-אפריורי של קאנט נוצרת רק בגלל ההנחה הסמויה שיש הבחנה חדה בין חשיבה להכרה (ולכן קאנט, שלא ויתר על ההנחה הזאת, לא הצליח לפתור אותה), ופתרונה כרוך בהכרח בוויתור על הדיכוטומיה הזאת. הבעיה של קאנט מאלצת אותנו להגיע למסקנה שיש לנו חשיבה מכירה או הכרה חושבת (ראו על כך גם בטור הקודם). הדרך להגיע מהמדידות אל החוקים הכלליים (ההכללה) אינה הליך מחשבתי טהור. יש בו מרכיב תצפיתי-הכרתי, גם אם זה לא נעשה באמצעות החושים. יש לנו חוש שישי, כלומר אגף בשכל שעוסק בצפייה שכלית בעולם (מה שמכונה אצל הוסרל 'ראייה אידיתית', וברמב"ם 'עיני השכל' ואצל הרב הנזיר 'היגיון-שמעי'. כל אלו הם ביטויים שמשלבים אלמנט של חשיבה עם אלמנט של הכרה, ומשמעותם שיש בשכל שלנו פונקציה או כושר שמשלבים את שני אלו). הוסרל מתאר זאת כאילו הנתונים הספציפיים הם 'שקופים', ואנחנו 'רואים' דרכם (באמצעות עיני השכל, ראיה אידיתית) את החוק הכללי.

אם כן, האינטואיציה אינה רגש וגם לא חשיבה, אלא כלי הכרתי. עדיין ניתן לשאול האם הכלי הזה הוא תוצר של ניסיון מצטבר בלבד, או שיש בו משהו מעבר לזה. אם תחשבו עוד רגע תיווכחו שמאותו טיעון שהצגתי כאן (מהגרף) ניתן גם לראות שלא מדובר רק בניסיון מצטבר. כדי להבין זאת עלינו לשים לב לכך שהניסיון המצטבר עצמו אינו אלא הכללה על בסיס מקרים ספציפיים שבהם צפינו. צריך להבין שלימוד מהניסיון לעולם כרוך בהכללה. המקרה הבא שבו אתקל לעולם לא יהיה אותו מקרה שבו כבר צפיתי. אפילו אם היה מדובר באותו מצב עצמו, עדיין אני נזקק להנחה שהוא יתנהג באותה צורה כמו בעבר (כלומר גם ההנחה שיש חוק קבוע היא הנחה שלנו ולא תוצר שעולה מתצפיות). אבל כפי שראינו כל אוסף של מקרים יכול להתפרש, כלומר להיות מוכלל לחוק כללי, באינספור צורות שונות. כיצד, אם כן, ניתן בכלל ללמוד מהניסיון? כיצד ניתן לבחור את ההכללה הנכונה על בסיס העובדות שבהן צפינו?

המסקנה המתבקשת היא שהאינטואיציה אינה יכולה להיות הליך חשיבתי בלבד. יש בה ממד הכרתי. אינטואיציה מבוססת גם על הכרה ישירה. הדרך שלי להיווכח בכך שהקו הישר הוא החוק הכללי הנכון אינה רגש סובייקטיבי וגם לא תוצאה של ניסיון מצטבר גרידא. ה"פשטות" של הקו הישר היא ביטוי לכך שאני 'רואה' (בעיני השכל) שזהו הקו הנכון יותר. יש לנו יכולת לצפות במדידות שאותן עשינו, ולראות "דרכן" את החוק הכללי, ולהבין שזהו דווקא הקו הישר ולא שום קו אחר שחורז את כל התצפיות הללו (כמו הקו המקווקוו בציור). זוהי הדרך היחידה להסביר כיצד הבחירות שאנחנו עושים (מה שנראה לנו האופן הפשוט ביותר) אינן שרירותיות ובמקרים רבים הניבויים שלהן תואמים לתצפיות העתידיות שנעשה.

סיכום ביניים: ארבע תפיסות שונות של האינטואיציה

שללנו את האפשרות שאינטואיציה היא רגש. לאחר מכן ראינו שהיא גם לא יכולה להיות חשיבה טהורה (כלומר עיבוד שכלי של הנתונים הספציפיים), אלא חייב להיות בה מרכיב תצפיתי. אבל גם זה לא סוף הדרך. ראינו שהאינטואיציה אינה רק תוצר של תצפיות קודמות (ניסיון מצטבר), אלא יש בה מרכיב שהוא תצפית ישירה (ב'עיני השכל'). כביכול התבוננות על הנתונים מעבירה אותנו ישירות לחוק הכללי שמסביר אותם (הם מקרים פרטיים שלו).

יישומים לבינה מלאכותית

אלא שכאן מתעוררת שאלה קשה. אם אכן זה מבוסס על כושר מולד (סוג של צפייה שכלית) ולא רק על ניסיון מצטבר, היינו מצפים שמערכת של בינה מלאכותית לא תוכל ללמוד מהניסיון. אבל עובדתית מערכות כאלה לומדות מהניסיון ממש כמונו (ולפעמים טוב מאתנו). הזכרתי למעלה, שהדרך המקובלת 'לאמן' רשת נוירונים היא להלעיט אותה בנתונים שהיא מטמיעה בתוכה ומעצבת את עצמה בהתאם להם, ואחרי מספיק ניסיון היא יכולה כבר לפתור בעיות חדשות על בסיס הניסיון הזה.

האם גם למחשבים יש כושר של צפייה אידיתית? זה כבר נשמע מיסטי לגמרי. המחשבים עושים חישובים מכניים, ואם הלימוד מהניסיון שהוא אוסף של הכללות על בסיס הנתונים שפגשנו, אינו יכול להיות הליך של חשיבה בלבד, כלומר אם חייב להיות בו גם מרכיב של הכרה ישירה של החוק הכללי דרך הנתונים, זה לא אמור להתקיים במערכת מלאכותית מכנית. זו רק מעבדת את הנתונים ויוצרת מהם את ההכללה שלה. אם מערכת מלאכותית מצליחה ללמוד מהניסיון, לכאורה זוהי ראיה לכך שמדובר בעיבוד של הנתונים, כלומר בהליך של חשיבה גרידא ללא מרכיב תצפיתי נוסף (מעבר לאיסוף הנתונים עצמם).

ניתן לחדד יותר את האנלוגיה לחשיבה מלאכותית, דרך העובדה שהאופן שבו מערכת בינה  מלאכותית מקבלת החלטות דומה מאד למה שתיארתי למעלה לגבי הגרף. מדובר באוסף שיטות שמכונות רגרסיה, שמשמשות לגזירת קשר בין משתנה בלתי תלוי למשתנה תלוי לפי נתונים ספציפיים שבידינו (ממדידה או ממקור אחר). בשיעור ראשון טיפוסי בקורס על למידת מכונה לומדים את טכניקת הרגרסיה (הלא סטטיסטית) שמוכרת לכל מדען כשיטת "הריבועים המינימליים".

הנה התמונה מתוך ויקיפדיה שמתארת את המדידות לגבי קשר בין גיל לגובה בין ילדים:

איך מעבירים את הקו הרציף שחורז את הנקודות הללו? אתם יכולים לראות שהמצב פחות ברור מאשר בגרף שהבאתי למעלה, כלומר לא בטוח שמדובר כאן בקו ישר, אם כי זה נראה סביר. אבל גם בהנחה שהקו הוא ישר, לא ברור מהו השיפוע שלו (יש קצת משחק). בנוסף, אם תרצו לנחש כיצד זה ממשיך בגילאים הבאים, יהיה מסוכן מאד להשתמש בגרף הזה לחיזוי. הוא מתאר את תקופת הגדילה, אבל בשלב כלשהו הילד מפסיק לגדול והגרף מתאזן (אסימפטוטית לגובה הסופי, ואולי אף יורד בגילאים מתקדמים יותר). יתר על כן, גם בתקופת הגדילה אין סיבה להניח שקצב הגידול הוא קבוע (כלומר שהגרף הוא לינארי).

מה שעושים במצב כזה מניחים, בגלל ההתרשמות הכללית, שמדובר בקו ישר, לפחות עד הגיל הרלוונטי, ואז מחפשים את הקו הכי מתאים לתוצאות (כלומר מה ערכי שני הפרמטרים של הקו הישר הזה). הקריטריון הרווח ל"הכי מתאים" מכונה "ריבועים מינימליים", כלומר מחפשים את הקו שאוסף המרחקים של הנקודות ממנו יהיה המינימלי, ומניחים שזהו הקו הנכון. כאמור, ייתכן שהקו הנכון אינו קו ישר בכלל. ייתכן שיש קו מופרע לגמרי שחורז את הנקודות בצורה לגמרי שונה (כמו הקו המקווקוו בגרף למעלה). אבל החוקר מניח צורה מסוימת של קו (לפי טביעת עין על התוצאות), ואז אומר לתוכנת הבינה המלאכותית לחפש קו ישר שהכי יתאים לתוצאות הללו. בדיוק כמו שעושה מדען בדוגמת החוק השני של ניוטון.

כלומר תוכנת הבינה המלאכותית מניחה מראש את צורת הקו הנכון, ורק אז היא יכולה לחפש מהו הקו המדויק שהכי יתאים לתוצאות. גם הקריטריון שלפיו קובעים את ההתאמה אינו חד משמעי. "ריבועים מינימליים" הוא רק אפשרות אחת מתוך כמה. אם נניח קו מטיפוס אחר (לא ישר), עדיין כשנניח קריטריון התאמה כלשהו נוכל למצוא את הקו הכי מתאים. אם יש כמה אפשרויות אנחנו בוחרים בקו הפשוט ביותר (כשהקו הישר הוא בעינינו הכי פשוט כמובן).

ניתן להרחיב את היריעה ולדבר על תוצאות מסובכות יותר, ששם ממש לא ברור מה צורתו של הקו הנכון, ושם החוקר צריך להחליט על צורת קו כלשהי ורק אז לחפש התאמה (פרמטרים של הקו הכי מתאים). ישנן גם נקודות שחורגות מאד מהקו הכללי ואפשר להניח שמדובר בטעות ולסלק אותן (לא להתחשב בהן). אבל כל אלו הן החלטות אינטואיטיביות של החוקר, והן מוכתבות כנתונים לתוכנת הבינה המלאכותית. אעיר כי אמנם כיום יש כבר תוכנות שיכולות להציע בעצמן את צורת הקו המתאימה, אבל גם הן מוזנות מעקרונות שמוכתבים להן על ידי המתכנת/החוקר האנושי.

בטור 592 עסקתי בחשיבה מכירה ככושר אנושי, ותהיתי האם הוא קיים גם בבינה מלאכותית או לא. למיטב הבנתי הוא קיים במתכנת ולא בתוכנה, ולכן טעות לראות אותה כתחליף לחשיבה אנושית. אדם בנה כלי שמבוסס על התובנות שלו ואין פלא שהכלי הזה מצליח היטב במשימות האנושיות. זה לא אומר שיצור שהוא דף חלק שמתבסס רק על ניסיון היה מצליח בכך. המחשב אינו דף חלק והוא לא מתבסס רק על ניסיון (כלומר רק על המקרים ש'מאמנים' אותו). מוטמעות בו תובנות שמקורן אצלנו, בדיוק כמו שהן מוטמעות בנו.

אינטואיציה מהזווית המדעית-אמפירית

המסקנה היא שאין באמת לימוד טהור מהניסיון ללא הנחות יסוד ומסגרת מחשבתית. גם מה שנדמה לנו כניסיון צרוף, מה שהאמפיריציסט המצוי היה סומך עליו את ידיו, מכיל בתוכו עקרונות אפריוריים ששאובים מהאינטואיציה שלנו, בין אם אנחנו מודעים להם ובין אם לאו. כך הוא גם לגבי אופיו האמפירי של המדע המודרני. לא פעם עמדתי על כך שאנשים רבים חיים באשליה שהמדע מבוסס על תצפיות בלבד, ולא מניח הנחות נוספות מעבר למה שמבוסס על תצפית ישירה. זהו חוסר הבנה. יש בבסיס המדע אינספור הנחות שאין להן מקור אמפירי (עקרון הסיבתיות, האינדוקציה, שלילת פעולה ממרחק ועוד ועוד). כלומר גם אדם שלומד וגם בינה מלאכותית ש'לומדת' אינם ניזונים רק מעובדות ספציפיות. הם לא באים למחקר כדף חלק, אלא עמוסים בהנחות וצורות חשיבה, שבלעדיהן אין אפשרות ללמוד  ולהתקדם. זה מה שראינו גם בדוגמת הגרף למעלה.

זה כמובן מעורר את השאלה מהי ההצדקה לאמון שאנחנו נותנים באותן הנחות? שימו לב, השאלה אינה האם הן ודאיות בעינינו. הן לא. השאלה היא מדוע בכלל להתייחס אליהן ברצינות? האם אלו לא סתם הנחות שיסודן במבנה החשיבה שלנו והעולם לא חייב להן מאומה? האפשרות לתת בהן אמון נובעת מהנחה שיש לנו כושר כלשהו שמסוגל ליצור ולהעניק לנו תובנות כאלה, ולא מתוך תצפיות חושיות. הכושר הזה קודם להן ומהווה בסיס ליכולת שלנו להשתמש בהן. אבל זה אינו  רגש ולא סתם עניין סובייקטיבי, שכן המידע שמתבסס עליו נחשב על ידינו כמידע אמין ואנחנו מתבססים עליו ללא היסוס. לכן נראה שלפחות מבחינתנו ברור שזהו כושר הכרתי שיש לו יכולת לומר דברים על העולם עוד לפני התצפית ובעצם לבסס את האפשרות שלנו ללמוד מתצפיות.

אינטואיציה מהזווית הפילוסופית

בבסיס החשיבה וצבירת המידע שלנו על העולם מונחים שני ארגזי כלים יסודיים: המדעי-אמפירי והלוגי-פילוסופי. הראשון יסודו בתצפית, והשני יסודו בחשיבה. עד כאן ראינו שבבסיס היכולת שלנו ללמוד מהניסיון ומתצפיות מונח כושר אפריורי, שאותו כיניתי אינטואיציה. ראינו שהיא מתווה את המסגרת שבתוכה אנחנו לומדים מהניסיון ומפרשים עובדות תצפיתיות, כלומר בבסיס המדע.

אבל גם בבסיס ארגז הכלים השני, הלוגי-פילוסופי, מונחת האינטואיציה. כל טיעון לוגי ופילוסופי מבוסס על הנחות יסוד. הנחות אלו עצמן יכולות אולי להיגזר מהנחות יסודיות יותר, אבל בסוף הדרך יש אוסף הנחות יסוד שלא נגזרות מהנחות קודמות. אלו הן האקסיומות, או מושכלות היסוד שלנו. מניין אנחנו שואבים אותן? הניסיון אינו יכול לתת לנו את כל הנחות היסוד שלנו, מכמה סיבות: ראשית, ראינו שגם הניסיון עצמו מבוסס על הנחות יסוד אפריוריות. שנית, הניסיון מניב עובדות פרטיקולריות (עצם מסוים נפל לכדור הארץ, אדם מסוים אמר לי שעה נכונה ביום וכדומה). מזה לא ניתן לגזור באופן לוגי שום תובנה כללית על העולם, ובפרט לא את חוקי הטבע. כדי לעבור מהתצפיות הבודדות לחוקי הטבע דרושה הכללה, וזו מבוססת על חשיבה והנחות אפריוריות (למעלה ראינו שהן עצמן לא יכולות להיות תוצאה של ניסיון מצטבר בלבד). אם כן, גם בבסיס ההנחות של הטיעונים הלוגיים מונחת האינטואיציה. עליה מונח כל המבנה הפילוסופי שלנו, שכן אם לא ניתן אמון בהנחות היסוד מה ערך יש בכל המבנה שאנחנו בונים על גבן?! האינטואיציה היא מרכיב הכרתי שמייבא אלינו מידע על העולם ועל דרכי הטיפול בו והחשיבה עליו. בסדרת טוריי על פילוסופיה (155160) הראיתי שכל התחום המכונה 'פילוסופיה' אינו אלא איסוף שיטתי של התובנות/ההכרות הללו וניתוח של משמעותן.

בנוסף, ראינו למעלה שלפעמים האינטואיציה מקצרת דרך של מהלכי חשיבה רקורסיביים (סביר שזהו המצב בדוגמה של פתרון הבעיה של ראובן ושמעון שהובאה למעלה). במקרים כאלה ניתן לומר שהיא אינה מכילה מרכיב הכרתי אלא רק עושה את החישוב/חשיבה באופן לא מודע. ניתן עקרונית לעשות את החישוב הזה באופן מודע ואיטי, שלב אחרי שלב (כמו ראובן), אבל אדם מוכשר (כמו שמעון) יכול לעשות אותו במהירות בלי מודעות. זה אותו חישוב עצמו שעושה ראובן אבל הוא נעשה בתוך שמעון פנימה.

בחזרה לכהנמן

מערכת 1 של כהנמן, עוסקת בהליכי חשיבה שלא כרוכים בניסוח מפורש של הטיעון והחישוב אלא מגיעים ישירות למסקנה (כמו בדוגמת ראובן ושמעון). את זה עצמו ניתן לפרש בשתי צורות: 1. שמעון צופה במשוואה או בבעיה ו'רואה' בעיני השכל את הפתרון. כאן ישנו אלמנט של הכרה (לא מודעת). אם זהו ההליך אין אפשרות לנסח מקבילה מודעת ואיטית שלו. 2. שמעון עושה את כל הליכי החישוב אבל באופן לא מודע. בתיאור הזה אין מרכיב הכרתי, אבל עקרונית ניתן לנסח מקבילה מפורשת ואיטית שלו. פשוט לתאר את תהליך החישוב שלב אחרי שלב (זה בדיוק מה שעשה ראובן, וההנחה היא ששמעון והוא עברו בדיוק את אותה דרך, שמעון במהירות ובלי מודעות וראובן באופן מודע ואיטי). כך או כך, במונחיו של כהנמן ניתן לומר שלשמעון יש מערכת 1 מפותחת מאד ואילו ראובן משתמש כאן במערכת 2 שלו.

כאשר האינטואיציה מניבה לנו את הנחות היסוד שלנו או את המסגרת המתודולוגית שבתוכה מתנהל המדע, שם ברור שלא מדובר על קיצור של הליכי חשיבה. הגעה להנחות היסוד או למסגרת של החשיבה המדעית, הם מהלכים שאין להם מקבילה מודעת (רקורסיבית או לא). זוהי אינטואיציה שמהווה תהליך של הכרה ולא קיצור של החשיבה בדרך לא מודעת. לכן כתבתי למעלה שהזיהוי של מערכת 1 של כהנמן עם האינטואיציה אינו מדויק. כהנמן במערכת 1 שלו מתייחס לאינטואיציה כחישוב לא מודע, אבל עקרונית יש לו מקבילה מודעת. אם נפעל לאט ובמודע, כמו צב, נוכל לנסח את החישוב ולעשות אותו שלב אחרי שלב ולהגיע לתוצאה של שמעון (כמו שעשה ראובן). אבל הדרך להנחות היסוד אינה חשיבה לא מודעת אלא תצפית לא חושית על העולם. כפי שהסברתי לזה אין ולא יכולה להיות מקבילה מודעת או חושית. מי שאין לו את זה לא יגיע לזה לעולם. כאן רק אכילס (שמעון) יצליח לפתור את הבעיה. לצב (ראובן) אין את הכלים לעשות זאת.

אינטואיציה ואמונה

זה מביא אותי לקשר בין אמונה לאינטואיציה. ראינו שהבסיס להנחות היסוד ולמסגרת המחשבה שלנו נבנה על ידי האינטואיציה. זוהי תצפית לא חושית על העולם שמניבה לנו טענות לגביו (בלי שימוש בחושים או בהוכחות פילוסופיות). אם כן, המדע (תצפיות חושיות ולימוד מהן) והפילוסופיה בנויות על האינטואיציה ולא להיפך. לכן התהייה מה תוקפה של האינטואיציה מבטאת חוסר הבנה. יש כאן ציפייה להסבר שייתן לאינטואיציה תוקף מכוח טיעון לוגי או על בסיס תצפית או ממצא מדעי. אבל הסדר הלוגי הוא הפוך: הם בנויים על האינטואיציה ולא היא עליהם, בבחינת "ערבך ערבא צריך". על פניו זה נראה כמו כלי לא רציונלי ולא הגיוני להסתמך עליו. אבל כשמבינים את מה שתיארתי כאן רואים שהתמונה ממש הפוכה. זהו הבסיס לכל חשיבה רציונלית ומדעית. הם נסמכים עליה ולא היא עליהם. זהו הבסיס הכי יסודי של הרציונליות, ולכן אין להטיל ספק ברציונליות שלו עצמו.

במובן הזה ניתן לומר שאינטואיציה היא מילה נרדפת לאמונה. אמונה היא טענה שאנחנו מקבלים בלי שיש לנו בסיס תצפיתי לגביה. וגם אם יש לנו טיעון לוגי-פילוסופי, הטיעון עצמו מבוסס על הנחות יסוד שלהן עצמן אין בסיס כזה. לכן אנשים רגילים לומר שאמונה היא טענה לא רציונלית, ואולי רגש. המהדרין מוסיפים שבמקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה. מדובר על תובנות שאנחנו מגיעים אליהן בלי תצפית וללא בסיס. אבל לאור מה שתיארתי עד כאן נראה שהאמת היא הפוכה. אמונה  אינה רגש, שאם לא כן המאמין לא היה שונה  מהאתיאיסט אלא במבנהו הנפשי. אין להם ויכוח של ממש. אבל אמונה גם לא מבוססת על תצפית או פילוסופיה, אלא מהווה את הבסיס להן עצמן. לכאורה זה לא מבוסס ולא רציונלי, אבל האמת היא שזוהי תמצית הרציונליות שכל כולה מבוססת על אינטואיציה כלומר על אמונה. אי קבלה עקרונית של האינטואיציה היא ויתור על הרציונליות כולה (וכמובן גם המדע בכללה).

בהסתכלות הזאת, בבסיס כל ידע מדעי או אחר מונחות אמונות, כלומר תובנות שמבוססות על אינטואיציה. האמונה היא הבסיס לרציונליות ולהיגיון ולא תחליף להם. אני מדבר כאן על אמונה ככושר (כלומר על הכלי שכיניתי כאן 'אינטואיציה'), ולא על אמונות ספציפיות, באלוהים או בכל דבר אחר. יש לי אמון בכלי הזה ובתובנות שאני מפיק באמצעותו על העולם, על המוסר, או בכל תחום אחר. אמונה באלוהים היא רק מקרה פרטי של האמונות הללו. היא תוצר של האינטואיציות שלנו, והטיעונים הלוגיים שמובילים אליה רק חושפים שהיא נמצאת בהנחות היסוד שעליהן הטיעונים הללו בנויים (ראו על כך במאמרי כאן).

זה מביא אותי לשאלה שהעלה יהונתן בשו"ת לפני כמה ימים:

מה אתה חושב על האמירה הבאה (של הרב קוק):

"האמונה היא לא שכל ולא רגש אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה שצריך להדריך אותה בתכונתה."

על כך עניתי בעדינותי האופיינית:

הלוואי שהייתי מבין מה זה אומר. יש לי חשד שגם אף אחד אחר (כולל האומר) לא באמת מבין זאת. בטור הבא אחדד נקודה שאולי קשורה למימרא הזאת.

אז הנה הטור, וכאן תשובתי לזעזוע שהביע יהונתן שם מהזלזול שלי ברב קוק. איני מזלזל בו, אבל למיטב שיפוטי כתביו מלאים באמירות עמומות עם מושגים לא מוגדרים, ולכן מלאים גם בטענות שנשמעות עמוקות רק בגלל שלא טרחנו להגדיר את המושגים. כשמגדירים אותם מגלים לפעמים שמדובר באמירות לא מדויקות, אם בכלל יש להן משמעות. כתבתי לא פעם שאין שום דבר שמחוץ לחשיבה ולשכל שלנו. אלו הכלים שיש לנו, וכל מה שמעבר להם הוא נונסנס, או לפחות לא טוען מאומה. לכן גם אמונה לא יכולה להיות מעבר לשכל (וכאמור, בוודאי שאינה רגש). לכן כתבתי שם שכשאומרים דבר כזה יש להגדיר קודם מהו שכל ומהו רגש, ואז ניתן לטעון משהו על יחסם של שני אלו לאמונה. כפי שראינו כאן, אמונה היא תוצר של הכושר שמכונה אינטואיציה, והכושר הזה עומד בבסיס כל חשיבה הגיונית ומדעית, ולכן אי אפשר לומר שהוא עניין שונה מהם.

מבחינתי, במקום שנגמרת האינטואיציה (האמונה) מתחילים הפילוסופיה והמדע, ולא להיפך. מי שרוצה לטעון אחרת, ייכבד ויסביר לי מניין מגיעות תובנות אינטואיטיביות שלנו, שאינן רגש ולא תצפית (גם לא תצפיות עבר שנצברות באופן לא  מודע). האם יש כאן כושר אחר ממה שמכונה אמונה? במה הם שונים? למה בכלל להניח שהם שונים? זה נשמע ונראה אותו דבר, אז מה הבסיס ומה הרווח מהטענה שמדובר בשני כשרים שונים? תחושתי היא שהמוטיבציה לאמירות התימהוניות הללו היא רצון להאדיר את האמונה. אבל כפי שכותב הרמב"ם על אלו שסבורים שאי מתן טעם למצוות מגדיל את הקב"ה, זה בדיוק הפוך: לומר שאמונה היא מעל השכל זה לומר שמדובר בנונסנס. כלומר אותו אדם מעיד על עצמו שאינו באמת מאמין באלוהים ובקיומו, אלא חווה חוויות כאלה או אחרות. אם זה לא שכל אז זה רגש, שכן אין אפשרות שלישית. רגשות או מה שמעל השכל, אין להם ולאמונה ולא כלום (יש לא מעט אתאיסטים שחוו וחווים חוויות כאלה).

אין בכוונתי לטעון שהרב קוק או אחרים שאומרים אמירות כאלה אינם מאמינים. ברור לי שהוא היה מאמין גדול. טענתי היא שהם לפעמים משתמשים במושגים לא מוגדרים ומבולבלים. בעצם הם מאמינים באלוהים מפני ששכלם (והאינטואיציה שלהם) אומר להם שיש אלוהים, אבל הם לא  מבינים זאת (כי מדובר באמירות לא מנומקות, והסתמכות עליהן דורשת הצדקה), ולכן מתארים את זה כמשהו שהוא רגש או מה שמעל השכל וכדומה. כאמור, אלו אמירות מיותרות ולא נכונות, והן גם לא מאדירות את אלוהים ואת האמונה בו בשום מובן שהוא. ההיפך הוא הנכון.

16 תגובות

  1. לבינתיים קראתי רק את הפרק "יישומים לבינה מלאכותית".
    "התוכנות מוזנות מעקרונות שמוכתבים להן על ידי המתכנת/החוקר האנושי". מה העקרונות הללו והיכן פורטו?
    א. ידוע שרשת נוירונים היא מקרב אוניברסלי, כלומר שעבור כל פונקציה רציפה קיימת רשת שמקרבת אותה כרצוננו (גם אם לא נכון שקיימת ארכיטקטורה אחת שבכוחה לקרב כל פונקציה רציפה). אם חוקר לוקח נתוני תצפית, מחלק אותם לקבוצת אימון וקבוצת מבחן, מגריל לעצמו ארכיטקטורה, מאמן אותה ומצליח לשפר את השגיאה על קבוצת המבחן, היכן כאן העיקרון המוכתב? שהפונקציה בטבע קרובה לרציפה? אם להגריל ארכיטקטורה קל-הרבה-יותר מאשר להגריל את הפונקציה הרציפה עצמה (וככל שאני יודע זה אכן כך) אז לכאורה זאת אומרת שלארכיקטורה עם האימון יש כח משל עצמה ללא הכתבה.
    ב. מדוע פונקציית השגיאה מהותית לעניין. נקודת המינימום הגלובלית של כל פונקציות השגיאה השונות היא אותה נקודת מינימום, כי כולן אמורות לתת ערך מינימלי על התוצאה הנכונה (ורק עליה). למשל אם חוזים ערך מספרי לא משנה אם ניקח את ההפרש בערך מוחלט או את ההפרש בריבוע או את לוגריתם הערך המוחלט של המנה וכדומה. נראה שההבדלים בין פונקציות השגיאה השונות הן רק בשאלה איך עדיף לפזר את הטעויות (למשל האם עדיף שתי שגיאות בגודל 2 או שגיאה אחת בגודל 5), אז אם המדידות מדויקות לגמרי וניתן למצוא פונקציית-קירוב מדויקת אז אימון עם כל אחת מפונקציות השגיאה הגזירות אמור בעיקרון להביא אותנו אל אותה פונקציית קירוב. אם זה נכון אז לכאורה זה אומר שגם בפונקציית השגיאה לא משוקעת שום תובנה אנושית מצד הרכיב המהותי של התחזית, אלא רק תובנה אנושית איך להתגבר על טעויות המדידה, ואולי גם איזו פונקציית שגיאה תיצור מרחב חיפוש חלק יותר וקל להתכנסות.
    ג. גם אם אכן משוקעות תובנות אנושיות, הרי שהתובנות הללו אינן ספציפיות לבעיה המאד מסוימת אלא תובנות כלליות. בא מישהו וחוזה את קצב גדילת הפירות כתלות בעוצמת השמש (למה דווקא כתלות בשמש – אינטואיציה) הוא יכול להיות חוקר פשוט שלוקח הרבה נתונים לוקח איזה ארכיקטורה בסיסית ומנסה עם כל מיני היפר פרמטרים (לא יותר מידי) בלי שהוא ראה את השמש מעודו. גם בניסיון ראשוני כזה האימון ישפר במידה משמעותית כלשהי את השגיאה על קבוצת המבחן. אז התובנות הן רק מאד כלליות, כמו "חפש פונקציה פשוטה" או "חפש פונקציה גזירה" וכדומה, ולא שום דבר שכרוך בתצפית על הבעיה הספציפית של קצב גדילת הפירות. האם כך אכן אתה חושב, שהאינטואיציה גילתה לנו את העיקרון שבטבע כדאי לחפש את הפונקציות הפשוטות ביותר והגדירה לנו בכלליות מהי פשטות ומאז עזבה האינטואיציה את הארץ?

    1. קשה לי להיכנס לכל הפרטים (שבחלקם גם איני מתמצא). אבל ככל שאני מבין אין בדבריך שום ערעור על טענותיי.
      ככלל, טענתי היא שרשת נוירונים שיכולה לקחת את כל הנתונים ביקום ולבנות מהם את חוקי הטבע, כלומר לבצע הכללה יחידה ונכונה רק על בסיס הנתונים בלי שום עזרה מבחוץ, חייבת להיות בנויה בצורה מסוימת. הצורה הזאת מבוצעת על ידי המתכנת, ובעצם דרכה הוא מכניס עקרונות נוספים לחישוב (מידע אפריורי משלו). למידה של מערכת מקרית מהניסיון בלבד לא מביאה אותנו לשום דבר, ובטח לא לחוקי הטבע.
      כמובן שבאימון מבוקר (supervised) אתה המתכנת מכניס אינפורמציה ולא רק נתונים (אתה מסביר למכונה מה נכון ומה לא. את הפידבק הזה אין לאדם שלומד מהניסיון). אבל גם בלימוד לא מבוקר, האלגוריתם הוא של המתכנת. כמו הכנסת ההנחה שמדובר בקו ישר בלימוד פשוט כפי שתיארתי.
      גם אם מהנתונים העירומים לבדם אפשר להתקדם קצת (ולדעתי בכלל לא), מה שאמרתי הוא שכדי להתקדם משמעותית אתה חייב משהו מעבר לנתונים העירומים. לכן התקדמות כלשהי של מערכת ריקה ממידע של המתכנת לא מעידה על כלום. המידע הנוסף הזה מוטמע במבנה של המערכת הלומדת.
      פונקציות השגיאה שאתה מדבר עליהן הן עצמם כבר הגדרה של המתכנת. כל פונקציה שנראית לו הגיונית אולי תיתן מינימום בתוצאה הנכונה (לדעתי זה ממש לא הכרחי, אם הבנתי נכון את כוונתך). אבל איני רואה כיצד ניתן לטעון שכל פונקציה תעשה את זה. וכי כל אלגוריתם מוביל לתוצאה נכונה?
      אקח דוגמה קיצונית. נניח שאני רוצה לבנות מכונה, שתקבל את כל נתוני היקום ותוציא את כל חוקי הטבע הנכונים. האם לדעתך אפשר סתם לייצר אוסף ברגים שיעשה את זה? אתה מבין שזה צריך להיות מבנה מאד מסוים, או אחד מכמה מבנים מאד מסוימים. מי שבונה מבנה כזה בעצם מכניס מידע משלו (אפריורי) למכונה. כך גם אצלנו. מבנה המוח שלנו מכיל מידע שאינו תוצר של ניסיון בלבד. לכן גם אם המוח שלנו יכול כעת לעשות את ההכללות הנכונות, עדיין זה בזכות המידע האפריורי שיש בתוכו (המבנה שלו).
      לא כתבתי בשום מקום שהמידע הזה צריך להיות ספציפי לבעיה שבפנינו. להיפך, לגבי בני אדם הבאתי דוגמאות להנחות כלליות של המדע שאותן אנחנו מביאים מהבית (עקרון הסיבתיות, האינדוקציה, שלילת פעולה ממרחק וכדומה). אלו ממש לא הנחות ספציפיות אלא כלליות. ועדיין זה מידע שבלעדיו איננו יכולים לפעול וללמוד.

      1. אני רק מנסה לזהות אילו עקרונות מוטמעים והיכן. ואני רואה רק עיקרון אחד: קיימת פונקציה גזירה שקושרת בין הנתונים לתחזית. אם ברמה העקרונית זה כל מה שמביאים מהבית, חוץ מבחירת סט הנתונים הרלוונטי, עבור כל הבעיות כולן, אז זאת אומרת שזה כל מה שהאינטואיציה הייתה צריכה להכיר ויותר מזה היא לא מעורבת בהכללות מדעיות ספציפיות. האם זה נכון?

        1. אין לי מושג אם זה נכון, אבל גם אם זה נכון זה לא משנה. הפונקציה הזאת עצמה היא המידע שעליו אני מדבר. פונקציה אחרת לא הייתה עושה את העבודה. מעבר לזה, אני מדבר על איסוף כל נתוני היקום. כשאתה בוחר נתונים רלוונטיים לבעיה זה עצמו מידע. וכשאתה מכניס את הפידבק (של סופרווייזד לרנינג) גם זה מידע.
          אחזור שוב. עקרון הסיבתיות הוא הנחה חשובה בצבירת הידע המדעי וקביעת החוקים המדעיים שלנו. מניין הוא עצמו נלמד? זה חלק מהפונקציה שמובנית בתוכנו, אבל זה עצמו מידע, והוא זה שמאפשר לנו ללמוד מהניסיון. המתכנת שלנו או היכולת לצפות בעולם בעיני השכל, הם שאחראים ל"מידע" הזה.

  2. לא הבנתי מה פשר ההתקפה על הרב קוק. סביר מאד שכוונתו הייתה בדיוק מה שהסברת: האמונה היא לא רגש וגם לא שכל במובן המקובל (הלוגי), אלא הכרה אינטואיטיבית. כעת, האם הדבר ברור שכל העצמים וכל המציאויות צריכות להיות פרושות וגלויות לפני האינטואיציה של כל אדם? בפשטות לא, וגם ברור שלא, שהרי ישנם (גם בשטח האינטואיטיבי) גאונים, חכמים רגילים וכן טיפשים, והאחרונים מסוגלים להכיר (אינטואיטיבית) רק במעט מהאמיתות שהראשונים מסוגלים להכיר בהן.
    בעצם אפשר לקחת את הדוגמא שלך: שמעון טפס את הפתרון אינטואיטיבית, ראובן לא. מכאן שכח האינטואיציה אינו שווה בכל אדם ובכל זמן.
    כעת, בהנחה (המקויימת על ידי האמונה) שה' ברא את האדם ואת יכולותיו, כולל האינטואיציה שלו, והוא האחראי למידות הכשרון השונות וכן על השאלה אלו אמיתות תהיינה נודעות לאדם ואלו לא, מסתבר בהחלט שאת היכולת להכיר בה' עצמו, שזוהי האמונה שעליה כותב הרב קוק כאן, ניתנה לאדם באופן מכוון ביותר, משום שהיא הבסיס להוויה הדתית בחייו.
    כעת נשאר לנו להניח רק הנחה אחת נוספת: שההוויה הדתית, קרי: עבודת ה', היא הדבר המשמעותי ביותר שיכול אדם להפיק מעצמו, וכבר הגענו לדברי הרב קוק: "גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה".

    1. אינטואיציה לא מביאה להיכר ישיר
      אלא רק לכלי או לשיטה להבנה
      ולכן לא ייתכן שאמונה באלוהים היא אינטואיציה
      אחרי שעל ידי האינטואציה החלטנו על לוגיקה מסוימת, אפשר להוכיח בעזרת השכל את אלוהים

      (האינטואציה של ראובן ושמעון בנויה מניסיון ולא מהכרה)

      1. למה אתה חושב שאינטואיציה לא מביאה להכרה ישירה?
        כשם שיש אינטואיציה להנחות היסוד (כגון, שהראיה שלנו מעידה על מה שבאמת יקיים בעולם. וכן אינדוקציה וכו'), כך יכולה להיות אינטואיציה להכרה בעובדה שיש אלוהים, עוד לפני ההוכחות הלוגיות, שיכולות כמובן להיות נכונות.

  3. אולי זה יכול לתרום לדיון:
    אמרתי פעם לאתאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס במהלך שיחת רדיו, "ריצ'רד, הדת היא מוזיקה, ואתה חסר שמיעה מוזיקלית". הוא ענה "זה נכון, אני חסר שמיעה מוזיקלית, אבל אין מוזיקה". (הרב זקס)

  4. הרב כתב בעבר לגבי הזוהר שיש אינטואיציה רוחנית לאנשים לגביו ולכן זאת סיבה לקבל אותו אע"פ שהוא אינו קדום והקשר אליו מאוד מטושטש…
    אך פה הרב כתב שזה לא רלוונטי לעניין עובדות, והזוהר הרי קובע עובדות. ויותר מכך, למה אם לאנשים יש אינטואיציה זה מחייב אותי? או יותר מזה, למה זה נותן לי אפשרות לקבל אותו בגלל זה?
    אשמח להתייחסות תודה!

    1. לא מבין את השאלה. מישהו אחר שיש חובה לקבל אותו, או שיש לו סמכות. אני מתרשם שיש שם אינטואיציות רוחניות נכונות ולכן אני קובע יחס אוהד לגביו. אחרים שחושבים אחרת ינהגו אחרת. הכל בסדר.

  5. אני באמת לא מבין את הזלזול. הרב קוק לא קורא למה שאתה קורא לו "עיני השכל" ולכן לתצפיותיהן – שכל. גם אני מאז ומעולם לא קראתי לזה שכל. שכל אצלי זו מכונה שמסיקה מסקנות מאקסיומות למשפטים (וממשפטים למשפטים אחרים וכו') לא הדבר שמנביע את האקסיומות עצמן. כמו כן קראתי שכל גם ליכולת להבדיל בין דברים שנראים אותו דבר אבל בעצם הם שונים. כלומר להפריד בין דומים (בניגוד לדמיון שמדמה בין שונים). ובאופן יותר כללי לחוש הביקורת שלנו. ביקורת מפרידה בין תצפיות עיני השכל. הוא קורא אמונה למה שאתה קורא לו "עיני השכל" היות והם בעצם תצפית יסודית של הנשמה (האישיות). השכל אצלו זה בעצם איזמל שחותכים בו או מפסלת (שמכים בה בפטיש) שעובד על התצפיות של הנשמה (האמונות)

    1. אמונה בהקשר הזה = אמונה באלוהים ואולי אםילו אמונה ביהדות

      אין שום בעיה באינטואציה שמלמדת עיקרון, יש בעיה עם אינטואציה שמלמדת מסקנה

      1. לא ברור. אבל זה לא משנה. אמונה באלוהים = ראייה שלו (סוג של). ומכאן כל אמונה במשהוא אחר

  6. יש בלבול בשורה: "בהחלט אפשרי שבמוחו של ראובן נעשו כל שלבי החישוב של שמעון". צריך להפוך את ראובן עם שמעון

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button