נט בר נט

שו"תנט בר נט
אייל שאל לפני חודש 1

שלום לרב
אינני מצליח להבין את המתירים נט בר נט באוכלין 
הרי היתר נט בר נט מבוסס על כך שהטעם הבשרי נקלש כשיוצא מהסיר הבשרי  לציפס,אך כשאוכלים ציפס שטוגן בשמן בשרי{גם אם צלול} אוכלים את ה"נט"הראשון -השמן!!! ומאד רוצים את השמן.הגם ששו"ע פסק ביו"ד פט' סעיף ג' שתבשיל בשרי מותר לאחריו גבינה אך כל הספרדים נהגו לאיסור כרמ"א.תודה לרב

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני חודש 1

ראשית, אותה שאלה יכולת לשאול לא באוכלין, כששמן בושל בסיר בשרי ואז עשה בו צ'יפס. לכן לא נראה לי קשור לנ"ט בר נ"ט באוכלין.
לעצם השאלה, אני חושב שבטיגון הפוסקים תופסים שאינך אוכל את השמן עצמו. השמן נתן טעם בתבשיל אבל לא נמצא בו בממשו.

אייל הגיב לפני חודש 1

שם הטעם היוצא מן הסיר נחלש{נ בר נט},אך במקרה של טיגון בשמן בשרי אני ממש אוכל את הטעם הראשון-השמן

מיכי צוות הגיב לפני חודש 1

נראה לי שלא קראת מה שכתבתי.

אייל הגיב לפני חודש 1

קראתי ולא הבנתי כיצד זה עונה

מיכי צוות הגיב לפני חודש 1

גם טעם הבשר נחלש כשהוא בושל/טוגן בשמן וגם טעם הבשר הבלוע בקדרה שבתוכה בושל השמן. מכאן והלאה השמן עצמו עם הטעם שבתוכו נכנס לצ'יפס, ולדעת המתירים זה נ"ט בר נ"ט שמותר.
אם הטענה שלך היא שהשמן אינו טעם אלא ממשות, זה אמור לאסור בשני המקרים. הסברתי שהפוסקים הללו כנראה מבינים שהטעם בשמן שנכנס לצ'יפס זו לא ממשות אלא טעם, ולכן הם מתירים.

אייל הגיב לפני 4 שבועות

אם הטעם שבשמן היה ניכנס לציפס-החרשתי ,זה היה דומה לגמרי.אלא שכאן השמן עצמו עם הטעם הראשון נמצא בעין על הציפס.

אייל הגיב לפני 4 שבועות

פרי מגדים אורח חיים סדר הנהגות הנשאל עם השואל סדר שני
ונ"ט בר נ"ט בעינן דווקא טעם א' הוקלש בכלי וב' אוכל, הא כמה אוכלין, ואף תחלה באוכל ואח"כ בכלי, לא הוה אלא טעם א'.

חוות דעת באורים סימן צה ס"ק א סעיף א
(א) דהוי נותן טעם בר נותן טעם. עיין שערי דורא סימן ס' דדוקא כשטעם ראשון בכלי וטעם שני באוכל הוי נ"ט בר נ"ט, אבל באוכלין אפילו אלף טעמים חשובים כחד

שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן סז
אף לשיטת המחבר /יו"ד/ (סי' צ"ה ס"ג) דקער' חולבת ביורה של בשר מקרי נ"ט בנ"ט דהיתירא, מ"מ הכא אסור, דמבצלים למים לא מקרי נ"ט בנ"ט, כמ"ש השערי דורא דאם אינו בלוע בכלי לא מקרי נ"ט בנ"ט דלא נקלש.

ערוך השולחן יורה דעה סימן צה סעיף ג
ודע דגם בנותן טעם בר נותן טעם דהתירא לא אמרינן רק כשטעם הראשון היה בכלי והשני בהמאכל כמו בדגים שעלו בקערה שכתבנו אבל כשגם טעם הראשון היה במאכל לא שרינן נותן טעם בר נותן טעם כגון אם איזה מאכל רותח היה מונח על בשר ורתח ואח"כ הניחו הדגים רותחים על זה המאכל הרותח אסור לאכול הדגים בכותח דכן פסקו הראשונים בעל ספר התרומות ובעל השערים סי' ס' [הובא בפמ"ג במ"ז סק"א ובח"ד] דדווקא כשהטעם הראשון בכלי והשני באוכל הוקלש הטעם אבל כשהראשון באוכל הוה כממש [שם] ויש מי שרוצה לחלוק על זה [עי' פ"ת] ואין טעם בדבריו דבודאי כן הוא ומטעם היסוד שכתבנו בסעיף הקודם דאין אנו אומרים שהטעם אינו מתפשט אלא מפני קלישותו וזה שייך כשהטעם הראשון הוא מכלי ולא מאוכל:

הרב רימון… אולם הרב עובדיה יוסף (הליכות עולם ז’ עמוד עט) נוקט באופן עקרוני כשיטות המקלות, וכן הש”ך הקל (כפי שראינו לעיל) בדין המתנה גם אם יש מעט שאריות בשריות (למרות שאינן בטלות בשישים), ואם כך אולי יש להקל גם במקרה שלנו למרות שיש מעט טעם בשרי בצ’יפס. אך שמעתי בשם הרב עובדיה יוסף שלא הקל בנדון שלנו למעשה, כיוון שהשמן ניכר על הצ’יפס, ודין השמן כדין תבשיל של בשר, ולכן אין לאכול חלב לאחר אכילת הצ’יפס.

השאר תגובה

Back to top button