קול מראה וריח בטבעונות

תודה אני אמנם מרגיש שזאת שאלה קטנונית שהיא כמו איך לעשר את המלח אבל ממשיך ברשותך לברר בכל זאת כי נכון הסברת אבל אני כנראה צריך שיחזרו לי עוד פעם זה עדיין קצת מחליק לי בין האצבעות.
מבחינת המעשה, שהוא הנאה מתוצרי הגידול בעוולה, לכאורה אין הבדל בין ריח לאכילה.
לכן אני מסיק שלדעתך (וגם אני חושב ככה) כל הבעייתיות היא מבחינת התוצאה העתידית, ושופטים לפי המצב שזה חוק כללי. ומכאן שאם פתאום ייעלמו כל הבע"ח החיים מהעולם אז אין בעיה לאכול את הבשר שכבר נשחט.
אבל עדיין נראה ברור שאם היו מוכרים דקות עמידה והרחה ליד הדוכן אז זה היה כמו אכילה והיה "אסור". אגב פעולת ההרחה אמנם לא מכלה אבל הריח עצמו דועך עם הזמן, וגם עיקר הריח נודף בהכנה ולא מהתוצר (צליית בשר > עוף מבושל) ולכן כדי להפיק את הריח צריכים לגדל עוד ועוד.
כלומר הסיבה שריח הוא לא הנאת כילוי היא בגלל שכיום לא מגדלים ומוכרים לשם ריח אלא לשם אכילה ומוצרים אחרים.
אבל הרי גם באכילה אפשר למצוא פינות שלא גורמות להחסרה (למשל אילו הייתי לוקח קצת מהמנה של מישהו אחר בחתונה שבה מנה אחת לאיש) ומובן שההיגיון פשוט מכליל את זה תחת הקטגוריה הכללית של אכילה וגמרנו ולא בודקים כל תת מקרה לגופו.
אז איך זה שהקטגוריה הכללית היא "אכילה" (וזה כולל גם מעשים מקריים שבהם האכילה לא משפיעה על התוצאה גם אילו הייתה חוק כללי) ולא "הנאה" (שתכלול גם את הריח בימינו שלא משפיע על התוצאה). אם הייתה מילה מיוחדת בשפה לאכילה-במקרה-שהתוצאה-מושפעת-במקרה-כללי אז היא הייתה הקטגוריה? אבל המילים והמונחים שלנו נבחרים (או קיימים) לפי מה שנוח לשימוש (או מזוהה) באופן כללי בעולם בלי קשר דווקא לטבעונות אז מה ההיגיון להשתמש דווקא בהכללות המושגיות של השפה הנוכחית שלנו.

עוד אגב קטן, לעניין היתר "הנאה הבאה בעוולה" מבחינת המעשה כשאין הבדל בתוצאה, לכאורה תמיד אפשר להרחיב את ההסתכלות להנאות אחרות מעוולות אחרות ואז לאסור באופן כללי כל הנאה הבאה מעוולה גם אם במקרה המסוים שלפנינו אין הבדל בתוצאה כי במקרה של חוק כללי הייתי רוצה לאסור הנאות שבאות מעוולות כי לזה יש כבר תוצאות.

אכן, אלו שאלות לגבי עישור המלח. כפי שכתבתי, מה שנאסר הוא הנאה שתביא לתוצאות בעייתיות. אם גם בריח יש מצב כזה אז גם שם יש לאסור. ואם באכילה יש מצבים שזה לא כך אז אין לאסור. אין לי מה להוסיף.