יש משהו מיוחד לטור 700?

נער הייתי גם זקנתי באתר, ומעולם לא ראיתי שמיכי כותב טורים מיוחדים בגלל מספרים עגולים, אל תצפה. מה שכן יש סיכוי לא מבוטל שהטור יעסוק בביקורת חרדים, וזה בהחלט מגיע להם

אדם ומכונה תושיע ה': ז. אנושוצנטריות – הנטיה האנושית לטעון שאדם נעלה ממכונה (טור 700)

אלי, שר השכחה היכה בך.

דהא מצינו שהחגיגות הוזכרו במספרים עגולים (ובכל מאה ומאה לא נפקד זכרו). הגדיל לעשות בעל הרב (ה)מד"א ולעיתים אף הקדיש טור חגיגי או כעין חגיגי (עי' טור מאה וארבע מאות). אלא, שאחרי ככלות הכל, הרי מדובר בליטוואק ('אין אדם מושלם'), ומה לך תזעק ותצפה?! והא אפילו להתבשם ביין עולה לו בדמים רבים, ואין דרכו בטיפה המרה כמנהג החסידים (וכפי שהודה במקצת אך לפני כמה ימים תוך כדי דיבור). וזול מיניה ואוקי באתריה. ומחוורתא ומסתברא דמילתא שכוונת השואל היא לשאול בהא גופא: האם עתה רק יוזכרו החגיגות באמירה אגב אורחא (לצאת ידי חובה בלבד כמשנה בתרא), או שעביד מעשה של שינוי וחגיגות בתכון הדברים עצמם (דהא משנה ראשונה לא זזה ממקומה)?

ולא אכחד, ואגיד בקיצור ליודעי ח"ן את אשר על ליבי אף כי עמוק הוא ונסתר מכם (כדרשינן 'כי לא דבר רק הוא מכם'), דהא בעי: האי אידיאה ד'חגיגה' – דהיא תוצאה דהצטרפות הקהל, מי אמרינן דהמצווה היא בגופו ועל היחיד, והקהל אינו אלא מצטרף בלבד כמכשיר למצווה, או דאיהי גופא מהווה מהות אחת עם הקהל, וכדרך שנאמר 'כל ישראל ערבים זה בזה', דמשמע דאין פרט לחוד וקהילה לחוד, אלא הקהל הוא הקונסטלציה [יש גרסינן בלע"ז: קואענסלעציאה] היסודית דחגיגה?

והיינו דקאמר משה בתורה (אף שהס מלהזכיר שלא למדינן מקרא דבר, והווי רק רגלים לדבר) 'בנערנו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאנונו ובבקרנו נלך כי חג', והיינו החג הווי סיבת הטעם דהצטרפות של הקהל, דאין חגיגה ללא הצטרפות. והדא הוא דכתיב 'אין חגיגה בלי העוגה', ואין הדיוק על העוגה רח"ל, אלא שיש צורך בהצטרפות של דבר נוסף לעצם המושג (היינו דעצם המושג דחגיגה הוא הצטרפות).

ותדע דלאו סימנטיקה בדבר איכא ביניהם, דהא אם תימצי לומר דחגיגה תליא בעצם החיבור, היכי נימא דאיכא אידיאה דחגיגה ביחיד, וכגון יחיד שהוא במדבר או שאין לו קהילה להסתפח אליה – האם שייך לומר שחגיגתו הווי חגיגה או דילמא אינו אלא כהדיוט קופץ (ולאו דחזינן ליהורא יש בו, אלא לא עשה ולא כלום, וכאכילה בגשם בסוכה דהווי כפרגולה כידוע מדברי הריטב"א 'דמאי חלות')? עוד יש להסתפק במאי דאמרת דחגיגה מצווה ברבים היא, והא חזינן דשייך עניין דחגיגה גם ביחיד (ראה למשל בדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פ"ו ה"כ), דמשמע דחגיגה לאו דוקא בהתאספות, אלא שאם יש קהל, הרי זה מעלה יתירה. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא – האם הקהל גופא מהווה חלק מהגדרת החגיגה או אינו אלא תנאי משביח? [וי"א יתר על כך שהא דנקטינן 'חוכמת ההמונים' היא דטועים ההומנים הם (כל עוד לא הוכח אחרת)! ולפי זה, עוד יש לומר דחגיגה בהצטרפות הוא באיכות המצטרפים והמצרף ויבואר במק"א בעניין של איכות וכמות האם מושגים ומדגרים הם ומדידת זמן בשבת ורוב ראש או רגלים והדברים עתיקים]

ותדע, דאם נאמר דבעינן צירוף הקהל מעיקרא, א"כ תיפוק ליה דאפילו 'שמחת תורה' דהיא שמחת יחיד עם התורה, לא תיקרא חגיגה אלא בהצטרפות הציבור! ואמנם יש מקום לומר דשם ליכא גדר חגיגה כלל אלא שמחה, ומ"מ קשיא מאי שנא (דהא סימנטיקה לא גרסינן). אלא יש לומר, דחגיגה דידה שונה מחובת שמחה (והוא פלגותא בגדר ולא בטעם חלילה), דהכא בעינן מעשה שהוא מהותית ציבורית, כענין ד'הקהל' (דברים לא, י), דמשם ילפינן דלכאורה לולא הציבור אין שייכות לחגיגה כלל. ואף על פי שמצינו 'חג לה' (שמות ה, א) בסתמא, מ"מ בפשטות הוי לשון ציבורי ולא יחידי. ודבר זה מתקשר לדיון של אחרונים לגבי 'פרו ורבו' אם מצוותו חלה ביחיד או שמהווה מהלך כללי דתיקון העולם (עי' מנ"ח מצווה א). וה"נ איכא למימר דחגיגה לאו דוקא חיובא פרטית אלא הוי אידיאה חברתית, ובזה תליא אם שייך לחוג ביחיד.

והנפק"מ לכל זה, לגבי מי שנמצא במקום שאין קהילה – האם חייב להשתדל ליצור קהילה כדי שיוכל לחוג, או די לו במה שיש לו לעצמו? וכן לענין אדם שלבו גס רק עם מצומצמים – האם אפשר לו לחגוג עם חבורה קטנה או דבעי רב עם? ומעתה יש לבאר את הלשון 'חג' ו'חגיגה' – דמצינו 'חג' בלשון ריקוד והקפה, ומשמע דהווי דבר מעגלי-ציבורי, והיינו שעניינו הוא היקף של אנשים יחד. וכן מצינו דחג הסוכות קרי ליה 'חג האסיף' (שמות כג, טז), ודייקת שפיר דהווי עניין איסוף הציבור ולא רק איסוף הפירות, ולכך 'ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת'.

ועתה נבאר כוונת השואל האם יהיה טור בגוון חגיגי או רק כאזכרה בלבד. והיינו, האם המושג והאידאה של החגיגה היא לפי האדם ומה לו לחגוג בטורים בפרהסיא? דהא חגיגה ליטאית היא ודי לו בפת חרובים ובצמצום וברשות היחיד מתקיימת היא, או י"ל שהחגיגה מעיקרא היא במהות הקהל, והרי 'ברוב עם הדרת מלך', וחגיגה מצווה ברבים היא. ויש לקשר עם פרדוקס הערימה. דאם נאמר שחגיגה בנויה על ריבוי אנשים, מאי נפקא מינה בין מספרים שונים של משתתפים? ומתי נהפך אוסף אנשים מצירוף של יחידים לקהילה שהיא עצם מהות החגיגה? ועומק הדברים דורש אריכות. וסיימינן בהכי: וצריך עיון למעשה, ואם קבלת – מוטב, ואם לאו – באשכחנא לרבנן ונדון בהדיא.

להאי גברא רבה אשר כל רז לא אניס ליה, אשר שלח ידו החזקה בכל רחבי אתרא הדין, ובעצם ימי הפורים הללו קיים ונהפוך הוא, אשר לא הותיר אבן שלא הפכה בכל רחבי אתרא קדישא הדין. ובעוצם בקיאותו הנפרזה בכל מכמני האי אתרא, עייל פילא בקופא דמחטא, ועשה כל בחכמה בעצה ובמזימה. והכל בחדא מחתא, ועליו נאמר כל מברכתא ליה חביטא (ראה כתובות י ע"א). אף שהוא כמובן רק לשון מליצה (רח"ל), בטרם מאדי היין תהיה יקיצה. ובא לציון גואל, וספו ותמו כל שואל, ומלאה הארץ דעה, לא בשמיא אלא כגיורא בארעא.

ועוד יש לומר לעולם חגיגה דבר המצטרף ואפילו ביחיד ישנה חגיגה כיון שמצטרף חג זה לשאר החגים בחינת ציבור של חגים. ויש לעיין האם חג דרבנן מצטרף לחג דאורייתא או שני ציבורים הם כראשי בני המלך. ולענ״ד נראה דחג כקודשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב וכמבואר אי שם משום שעבודה קדמה לתורה וא״כ הוא הדין חג קדם לתורה ובזה משתתפים חג דרבנן וחג דאורייתא וחג שבודה אדם מליבו ציבור אחד הם ודו״ק.

אמנם כבר הארכתי שפורים חג דרבנן וככל דיני דרבנן הוא בגברא ולא בחפצא, ובהך יתבאר מש"כ מרן בשולחנו הטהור דנושאין נשים בפורים אף דלא נושאין במועד דהא השמחות המתערבבות הן בגברא ובחפצא ואין כאן תערובת כלל. ומכאן יתד ופינה לכל תערובות החגים מין בשאינו מינו שאפילו באלף לא בטל, ומכאן יסדו רבותינו דפורים ומגילה אינם בטלים. וקיצרתי, דתן לחכם ויחכם עוד ודפח"ח.