רצון כמוס בגט

תודה. ולדעתך הרמ"א כתב כן רק לגבי מומר מחמת יצר? לא נראה מדבריו. האם יש בידך איזה ביאור לדבריו. בכל-זאת הוא, המרדכי וההגהות מימוניות אינם סתם אחרונים זניחים

עכ"פ אודה לך ותוכל לנמק ולהביא דוגמאות ליסוד החשוב שההלכה לא מכירה ברצונות חבויים (בפשטות זה להיפך ממחשבת הציונית דתית – ואין בכך פסול, כמובן). חג שמח, וסליחה על ההטרדה. הנושא חשוב ומעניין אותי מאוד. שוב, תודה

כאמור, אני לא מסכים לסברא זאת למרות שתשמע אותה רבות גם מפוסקים ות"ח בזמננו. הם מתייחסים לרצון מיסטי כלשהו ובעיניי זה חסר משמעות.
כתבתי להדיא כבר כמה פעמים שזה מנוגד לצורת החשיבה של הציונות-הדתית שרואה במתיישבים החלוצים מקיימי מצוות יישוב וכיבוש הארץ במתעסק.
זו סברא פשוטה בעיניי ואין שום צורך למקורות. אם די היה ברצון חבוי מדוע יש להכות עד שיאמר רוצה אני. שיתנו גט בשמו או שיכריחו אותו לתת פיזית גם בלי שיאמר רוצה אני, שהרי הוא רוצה וזהו.

עלה אצלי מחשבה שייתכן והרמ"א החולק על המהרי"ק (שגט כן תופס במומר), פשוט מעיקרא לא סבור כדעת הרמב"ם בטעם הכפייה שזה משום רצון. ייתכן וסבר שלא צריך כלל רצון בגט? או 'תליוהו וזבין' וכיוצא בזה? נשמע לך סביר?

מאד לא סביר. גט מעושה פסול כי צריך רצון. גם בתליוהו יש רצון

אז מה הפשט ברמ"א בהגהות מימוניות ושאר מפרשים שכתבו שמועלת הכפיה במומר??

וכעת ראיתי בעונג יו"ט שכתב שדבר שהוא חובה על פי דין לא שייך אונס (כלומר "מצוה לשמוע לדברי חכמים" אינה הבנה פסיכולוגית שיש לאדם רצון לגרש אלא זה דין תורה)