Bottom-up או top-down? (טור 49)

בטור זה אמשיך את הדיון בו התחלתי בטור הקודם. הצגתי שם את הטענה שבמקרים רבים פתרון פורמלי-תיאורטי שנראה מאד הגיוני לא יפתור בעיות מהחיים, ולפעמים הוא אפילו יזיק. לאור כמה הערות שעלו בטוקבקים, בטור הזה אבהיר ואשלים את התמונה, ולאחר מכן אראה כמה השלכות שלה. בטור הבא אמשיך בעוד כמה היבטים כלליים ותורניים.

השלמת התמונה: המסר הכפול לגבי היחס בין תיאוריה ולוגיקה לבין המציאות

כבר בטור הקודם כתבתי שלפעמים חוק כן מועיל וכן משיג את מטרתו. במקרים אחרים הוא אמנם מועיל אבל יש בצדו גם נזקים והמשך השיפור יביא אותנו לתוצאה הרצויה (או לפחות יקרב אותנו אליה). אמנם יש מקרים שבהם הוא מזיק או לפחות לא מועיל ולא פותר את הבעיה. טענתי שם עסקה בעיקר במישור העקרוני: לא תמיד הלוגיקה והתיאוריה הנכונות עובדות בחיים.

הסברתי שם שיש בעיות קלות שבהן גישה תיאורטית ולוגית כן עובדת, ולפעמים הבעיות הללו אינן “קלות” אלא טהורות, כלומר מדובר בבעיות קשות, אבל הקושי שלהן הוא תיאורטי ולא קושי שקשור לאופיים הסרבני והמסובך של החיים המעשיים, כלומר של המציאות. קשיים טהורים ניתן אולי לפתור בכלים תיאורטיים. אבל קשיים שנובעים ממורכבותה של המציאות מגלים סרבנות ראויה לציון לפתרונות תיאורטיים שנכפים עליהם מלמעלה (top-down). בבעיות כאלה בדרך כלל צריך לטפל מלמטה (bottom-up). התיאוריה יכולה לתת תובנות וכיוונים לבדיקה וניסוי, אבל טענתי שצריך מאד להיזהר מהמשיחיות התיאורטית שתולה את כל יהבה בתיאוריה ובלוגיקה.

עוד הקדמה נחוצה שאוסיף דווקא כחסיד של החשיבה הלוגית. הלוגיקה כשלעצמה תמיד נכונה. היא תנאי (אמנם הכרחי ולא מספיק) לנכונות של טענות וטיעונים גם על החיים. אין כוונתי כאן לטעון טענות תימהוניות שיש כמה לוגיקות ושיש דברים שמעל הלוגיקה. יש רק לוגיקה אחת ואין דברים שמעל הלוגיקה. הבעיה עליה אני מדבר היא שמודלים לוגיים (כמו מודלים מדעיים) הם בדרך כלל פשטניים. הם מתארים מציאות מופשטת ואידיאלית וכשבאים ליישם אותם למציאות נתקלים בקשיים בגלל רכיבים נוספים שלא לקחנו אותם בחשבון.[1] ברור שבאופן עקרוני אם נכניס את כל המרכיבים לתיאוריה שלנו הפתרון הלוגי יהיה נכון, אלא שזו אמירה תיאורטית. בדרך כלל אי אפשר להכניס את כל הפרמטרים הלוגיים כי איננו יודעים מהם. מעבר לזה, גם אם היינו לוקחים בחשבון את כל הפרמטרים הרלוונטיים בדרך כלל לא היה לבעיה פתרון לוגי.

פתרון לוגי בדרך כלל דורש מאתנו הפשטה (במובן של עשיית הדבר לפשוט, כלומר התעלמות מרכיבים שמסבכים את הבעיה). הפשטה כזאת היא מאד חשובה שכן בלעדיה לא ניתן להבין מאומה, אבל זו גם המגבלה שלה. מדובר במודל חלקי למציאות ולא בייצוג אמין שלה. טענתי היא שיש להיזהר ממשיחיות, כלומר מראיית המודל התיאורטי המופשט כמודל ריאלי. זה מודל שנותן לנו הבנה חלקית ותובנות מסוימות, וביישום לבעיה מהחיים ניתן ואף ראוי להתייחס אליהן אבל לא פחות חשוב לעשות זאת בזהירות רבה ולשמר את ההבחנה בין המודל לבין המציאות שהוא מתייחס אליה.

רפלקסיה

כעת איישם את התיאור שהובא כאן על הדברים שלי עצמי. הטענה שלי שלוגיקה ותיאוריה לא פותרות בעיות מהחיים גם היא תיאוריה, ולכן גם ממנה אין לצפות לתיאור מלא ומדויק של המציאות. לאור הסעיף הקודם, ברור שמטרתה של התיאוריה הזאת כמו כל תיאוריה אחרת היא לתת לנו תובנות וכיווני חשיבה אבל לא לתאר את המציאות עצמה במלואה. לכן הדוגמאות שהובאו בטור הקודם נבחרו באופן סלקטיבי כדי להמחיש את הנקודה ולתת לנו תובנות ולא כדי לייצג את כל המציאות. ברור שיש דוגמאות שבהן החוק והלוגיקה כן עובדים, ולכן הדוגמאות הנגדיות שהובאו בטוקבקים (ויובאו כאן בהמשך) לא באמת מפריעות (יש לי תיאוריה, אל תבלבלו אותי עם עובדות).

אכן לפעמים יש חוקים ופתרונות תיאורטיים שעובדים גם במציאות, או לפחות מועילים בדרך לפתרון המעשי. אלו דוגמאות נגדיות לתיאוריה שלי, ולכן אותן לא הבאתי כי הם לא יועילו לי לתזה שהצגתי (אל תבלבלו אותי עם עובדות). כך עושים בכל תהליך של חשיבה מדעית. מכלילים על בסיס דוגמאות שנבחרו באופן סלקטיבי, בונים תיאוריה שמסבירה אותן ונותנת לנו תובנות, וכעת חוזרים ובודקים את הדוגמאות שבהן זה לא עובד. זה מה שאעשה כאן לגבי טענתי שלי עצמה.

סיכום ביניים: כבדהו וחשדהו

אחד היתרונות של תיאוריה וחשיבה תיאורטית הוא שמשעה שהן נוסחו הן מאפשרות לנו ביקורת וחשיבה נוספת. כשיש לנו תיאוריה הגיונית אזי כל חריגה של המציאות ממנה מאפשרת לנו לחשוב ולבחון מדוע נוצרת חריגה כזאת ולנסות לשכלל את התיאוריה ובאמצעותה גם את הבנת המציאות. הרי הלוגיקה היא נכונה ולכן היא אמורה לעבוד, אז אם היא לא עובדת משמעות הדבר שכנראה המודל שלנו הזניח רכיב רלוונטי של המציאות, וכעת ניתן לחפש אותו לשפר את התיאוריה. ללא מודל לוגי תיאורטי אי אפשר לחשוב על בעיה מציאותית ולא ניתן להתקדם לקראת פתרון שלה.[2]

המסר העולה מהטור הזה ביחד עם קודמו לגבי היחס בין הלוגיקה לחיים הוא כפול: כבדהו וחשדהו. מחד, זה מאפשר לנו לחשוב ולהתקדם, ומאידך, חשוב להשאיר ספקנות בריאה ולא לתלות בתיאוריה תקוות משיחיות. ההתקדמות נעשית גם היא על ידי חשיבה תיאורטית. לאור החריגות מהתיאוריה נוכל לשכלל אותה וכך לנסות ולהבין טוב יותר גם את המציאות. כך שאני לא נגד תיאוריה וחשיבה לוגית, אלא מצביע על הזהירות הראויה בשימוש בהן. אם בטור הקודם הצבעתי על הבעייתיות בחשיבה top-down, כאן אני מוסיף שיש הכרח בחשיבה כזאת כדי להבין את המציאות. אלא שיש להוסיף לה גם חשיבה של bottom-up, כלומר לבדוק את התיאוריה לאור המציאות ולהתקדם.

אפתח את הטור הזה בשתי דוגמאות שבהן קבלת חוק כן עבדה. כל מקרה כזה הוא חריגה מהתיאוריה שלי (התיאוריה שלוגיקה top-down לא עובדת), ולכן יש לנסות ולחשוב מדוע זה קרה וכך לנסות ושכלל את התיאוריה ולהבין טוב  יותר את המציאות.

שתי דוגמאות

דומני שאחת הדוגמאות המובהקות ביותר לחוק שעבד במציאות היא החוק להגנה על פרחי הבר  שנחקק בשנת 1963 (לתיאור של התהליך המרתק הזה ראה למשל כאן). פרחי הבר עמדו בסכנת הכחדה בגלל שאנשים שיצאו לטבע נהגו לקטוף פרחים ולהביאם הביתה. החוק בליווי קמפיין אינטנסיבי בסיוע חובבי טבע (כמעט בלי תקציב) שינה את המציאות באופן דרמטי. אנשים נמנעו לחלוטין מקטיפת פרחי בר מוגנים. לא בכדי זה נחשב לאחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בתולדות מדינת ישראל שנעשה בשילוב חקיקה.

כמה שנים אחר כך, בשנות ה-70, נעמי שמר כתבה את שירה המפורסם ולס להגנת הצומח (“אסור לקטוף את פרחי הבר”) שנכתב בהשראת הקמפיין הנ”ל. לא רבים יודעים שהשיר לא מדבר על פרחי הבר אלא להיפך. הוא נכתב על רקע ההטרדות המיניות שרווחו בצבא בשנות ה-70, ונעמי שמר כותבת שיש להגן על הבנות שלנו לא פחות מאשר על פרחי הבר (“רק עליי אין החוק משגיח רק עליי איש אינו שומר. לו היו לי עלי גביע אז היה מצבי אחר”). בהשראת ההצלחה של קמפיין ההגנה על פרחי הבר נעמי שמר קוראת לנו לעשות קמפיין דומה להגנה על החיילות שלנו. צא וראה כמה מוצלח היה הקמפיין ההוא.

דוגמה נוספת היא ממש מימים אלה, עת נכנס לתוקף “חוק השקיות” שאוסר לחלק שקיות ניילון במרכולים. החוק הזה טרי למדיי בישראל, אבל הבנתי שבארצות אחרות הוא מביא להצלחה יפה מאד בהפחתת השימוש בשקיות ניילון. חוק השקיות כנראה עובד.

ניתוח: מה מייחד את הדוגמאות הללו?

ראשית, דומני שבשני המקרים הללו מדובר במצב פשוט יחסית. כפי שכתבתי בטור הקודם, מצבים טהורים (כמו השגת תוצאה שוויונית בחלוקת עוגה בין שני ילדים) אכן יכולים להיפתר גם בשיטת top-down. חוק יכול לשפר את המצב כי אין לו השלכות צדדיות רבות ובלתי צפויות, שכן אין בסיטואציה העובדתית מורכבות מיוחדת. לכן הדוגמאות הללו לא מאתגרות במיוחד את התיאוריה שלי (ברוך השם). ובכל זאת, דומה שזה לא ההסבר המלא.

רבים תהו ועדיין תוהים על ההיגיון שבחוק השקיות. הרי עלות של 10 אגורות לשקית לא באמת יכולה למנוע שימוש בהן. הנחה של שקל אחד במוצר כלשהו יכולה לקזז עלות של עשר שקיות שזהו המספר שנחוץ לקנייה גדולה למדיי. אז איך ומדוע החוק הזה באמת עובד? מה סוד הצלחתו? למעשה, יכולתי להעלות בדעתי כמה רעיונות איך לעקוף את חוק ההגנה על פרחי הבר (בנוסח ההיטבול מהטור הקודם). אפשר לאתגר את הגדרת המונח “בר”, או הגדרת המינים שבהם מדובר או הגדרת המושג “לקטוף”. לדוגמה, יכולתי לקחת את העפר שמתחת לפרח (בטענה שאני צריך קצת חול בבית) ולהשאיר אותו בשטח, ואז פשוט לאסוף אותו (בשינוי) שהרי כעת אין כאן קטיפה (זה מזכיר למישהו הערמות הלכתיות? ראו למשל שבת קיז ע”ב ועוד). אמנם הסיטואציה בשני המקרים הללו נראית פשוטה אבל המציאות לעולם אינה פשוטה ולא תאפשר לנו להתגונן בפני ראש מספיק יצירתי. לכן דומני שבבסיס ההצלחה של החוקים הללו עומד עוד משהו מעבר לפשטותה של הסיטואציה. או במינוח שלי כאן, הטיעונים המאד הגיוניים מדוע החוק הזה לא אמור לעבוד גם הם לא עובדים. למרות המגרעות החוק כן עובד.

דומני שבשני המקרים הללו (השקיות ופרחי הבר) מדובר ברעיון שהתבסס על הזדהות של הציבור. בעצם היא כנראה היתה שם עוד לפני שחוקקו את החוק, והוא רק קידם אותה ועזר לנו לממש את מה שהבנו לבד שראוי לעשות. חוק השקיות עובד מפני שבעקבותיו אנשים נמנעים מקניית שקיות. אבל דומני שהסיבה לכך אינה העלות הנמוכה להפליא של השקיות (שהרי זה ממש זניח. הקמצנות של אנשים על כמה עשרות אגורות נראית לי הסבר דחוק להפליא). למיטב הבנתי מה שמסייע לחוק הזה הוא העובדה שכולנו מבינים שכך נעשה את העולם שלנו טוב יותר. העלות הסמלית של השקית היא רק תזכורת שעוזרת לנו ליישם משהו שכולנו מאמינים בו. היא מאלצת אותנו לעמוד חזיתית מול העובדה שאנחנו מבקשים מהקופאי שקיות ניילון, ולא מאפשרת לנו לקחת אותן מבלי משים כמו שנהגנו לעשות עד כה. דומני שזו הסיבה האמתית לכך שהחוק הזה מצליח. אני חושב שכך היה הדבר גם ביחס לפרחי הבר.

יתר על כן, על אף היצירתיות המשעשעת של ההיטבול (ראה בטור הקודם) גם חוק נורות הלהט מצליח מאד. רוב מוחלט של האנשים לא קונים נורות להט, אפילו לא כתנורי חימום יעילים ונצילים (ותוכיח העובדה שרובכם לא שמעתם על ההיטבול עד עתה). הסיבה לכך היא לא רק קשיי השיווק של ההיטבול אלא ההזדהות הבסיסית שיש לאנשים עם החוק ומטרותיו. גם כאן החוק רק מסייע לנו לבצע את מה שאנחנו עצמנו מאמינים בו.

לעומת זאת, החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה כנראה לא יכול היה לפעול. הסיבה לכך היא שהוא פונה כלפי אינטרסנטים ישירים (פוליטיקאים) ולא כלפי כלל הציבור. הוא לא יכול להתבסס על הזדהות, שכן המפלגות בכנסת הן אינטרסנטיות ואין סיבה לחשוב שבגלל החוק הן תפעלנה בהתאם למוסר האוניברסלי (בפרט שזה נגד האינטרס הישיר של הקבוצות שבחרו בהן). כך גם לגבי עמלות הבנקים שמנסה לכפות על גופים אינטרסנטיים, חזקים ומקצועיים, דרך התנהלות שמנוגדת לאינטרס שלהם. אם היה לנו אינטרס ברור בנורות להט, אז למרות החוק כולנו היינו קונים היטבול, או שקיות ניילון. ומה לגבי חוק הספרים? זה היה סתם חוק מטומטם. הוא לא פעל כי לא היתה שום סיבה בעולם שהוא יפעל. ניתוח שלו לא שייך לכאן מפני שכאן אנחנו עוסקים בחוקים הגיוניים שלא עובדים ולא בחוקים חסרי כל היגיון שלא עובדים. להיפך, אם חוק הספרים מוכיח משהו, דומני שזה דווקא את הטענה שהלוגיקה כן עובדת.

אם נשוב לענייננו, המסקנה שלי היא שבעצם בכל המקרים שבהם החוק מצליח זו לא באמת פעילות טהורה של top-down. גם במקרים אלו אנחנו מצליחים לא בגלל כפייה מלמעלה של החוק על המציאות. ההצלחה נובעת מזה שבעצם מדובר בתהליך שביסודו הוא דווקא bottom-up, שכן הוא מתחיל מהזדהות או חינוך של הציבור, ורק אז יכול לבוא מלמעלה חוק שיתבסס על ההזדהות הזאת ויעזור לה להתממש. באופן מפתיע, מסקנתי היא שהדוגמאות הלכאורה חריגות הללו מלמדות שהתיאוריה שהצגתי בטור הקודם דווקא עובדת. אכן top-down לא עובד, והדוגמאות החריגות (לכאורה) דווקא מחזקות את התיאוריה. הפעמים שבהן המתודה הזאת עבדה נעוצות בכך שלא באמת היה מדובר ב-top-down.

מסקנות

משמעות הדברים היא שחוקים לא משנים מציאות. גם כאשר החוקים פועלים זה קורה כשהם באים על מצע חברתי ואנושי פורה, כלומר מסייעים למשהו שהציבור כבר מזדהה אתו עוד לפני התקבלות החוק. הדרך לשינוי חברתי היא שכנוע וחינוך ולא חקיקה. אולי אפשר לומר שההיגיון לא פועל בעולם אלא לכל היותר מתאר אותו (אם בכלל).

על מסורתיות ושמרנות

באופן אירוני, הפנייה לחוק ולתהליכי top-down מאפיינת דווקא חברות לא מסורתיות. בחברות דתיות או מסורתיות יש נוהג וכללים חברתיים קשיחים ומחייבים. שם ברור מה  מותר ומה אסור, והחוק לא תמיד נצרך כל כך. אבל בחברות לא מסורתיות, ובוודאי בחברות שסועות ומפולגות שאין בין חבריהם הסכמה על המותר והאסור, ובעיקר כשיש אינטרסים מנוגדים, שם נדרש חוק. מדינה שבה חושבים שהחוק יפתור את כל הבעיות היא מדינה לא מסורתית. בבריטניה השמרנית והמלוכנית, לא רק שומרים על המלכה ומדי השומרים שלה, ועל הטקסים ותארי האצולה המצחיקים והמגוחכים שלהם. בבריטניה השמרנית והמסורתית, גם החוק הוא רזה למדיי. הנוהג לא פחות חשוב שם מהחוק ואולי יותר. אנשים ופוליטיקאים לא יפעלו נגד הנוהג, גם אם החוק לא אוסר זאת. דומני שזו הסיבה לכך שגם תפיסת המשפט שלהם היא תקדימית (קזואיסטית). החוק בנוי בעיקר על תקדימים ומקרים שהוכרעו בבתי משפט ולא על חוק כללי (בלשון בני דודנו המשפטנים: החוק החרות). לעומת זאת, מדינת ישראל היא חברה מאד לא מסורתית ולא קונצנזואלית. התקבצנו כאן מארבע כנפות תבל, כל אחד ואמונותיו. אנחנו מדינה צעירה שלא גיבשה לעצמה מנהגים ותרבות מחייבת. להיפך, כל פלג או סיעה מנסים להכתיב את מנהגיהם לכלל, ומתפלאים כשהם נתקלים בסרבנות. אין פלא שבישראל תמיד פונים לחוק ולבית המשפט (כולל חברי כנסת שלא מצליחים לקדם את ענייניהם. דומני שזה קורה כאן הרבה יותר מאשר במדינות אחרות).

אומרים שמה שמבדיל בין בריטניה לארה”ב הוא בעיקר אוקיינוס ושפה. אבל יש משהו דומה לשתיהן, הכבוד לנוהג והשמרנות. הנשיא היוצא של ארה”ב, ברק אובמה, שם על ראש שמחתו את חוק הבריאות (המכונה אובמה קייר). אני זוכר שנדהמתי לשמוע בחדשות שלמרות שהיה לו רוב קטן בסנאט הוא לא העלה שם את החוק להצבעה, מפני שהנוהג האמריקאי הוא שחוקים כה יסודיים צריכים להתקבל ברוב של 60%. זה לא היה  חוק אלא נוהג, ובכל זאת הוא חיכה עם בבת עינו עד שיגיע מצב בו יש לו רוב שיתאים גם לנוהג ולא רק לחוק. חשבתי לעצמי מה היה קורה בישראל במצב כזה? סביר להניח שהיו מבטיחים לפלוני מיצובישי כדי שייעדר מהמליאה ומצביעים ביד שמאל (בשינוי) כשאחד הח”כים חולה כדי לגרד רוב של 50% + אפסילון, ושהנוהג ילך לעזאזל (אם בכלל יש נוהג). אין פלא שבמקום כזה החוק מקבל מעמד על, והוא נחשב כפותר הבעיות האולטימטיבי. לכן קשה ליצור אצלנו תהליכים של bottom-up, ואנחנו מתזזים שוב ושוב בכיוון של top-down שנכשל שוב ושוב. אי אפשר להנדס את המציאות, גם אם התיאוריה שלנו היא מופלאה באמתותה ויעילותה. עד שלא יתחולל שינוי בציבור שום חוק לא יעזור. החוק בא אחרי רוח החוק, ולא שרוח החוק נוצרת מהחוק.

על שמאל וימין: צנטרליזם וביזור

אחת התגובות שקיבלתי על הטור הקודם היתה שזה היה משב רוח ליברלי מרענן. ניתן אולי לתהות מה היה ליברלי בטור ההוא? לא דיברתי על תפיסות עולם אלא על מכניזמים לשינוי המציאות. אבל המגיב הבין היטב את רוח הדברים. אכן התפיסה שנשבה בין השורות היתה ליברלית. אנסה להסביר כאן מדוע.

התפיסה של שמאל חברתי ופוליטי היא תפיסה מובהקת של top-down. השמאל דוגל בהנדסה חברתית, ובשינויים מהירים, מתוכננים ומכוונים, שנאכפים מלמעלה (על ידי מועצת חכמי התורה: עמוס עוז, א”ב יהושע, ערוץ 2, מרים נאור וזהבה גלאון). הסכמי שלום ישנו את המציאות הסרבנית, גם אם אף אחד לא באמת מוכן להם ואין להם על מה להתבסס. הרי השלום טוב לכולם ולכן כולם רוצים אותו. רק נהנדס אותם, למשל על ידי הסכמים מדיניים שנחתמים בלי השלטון במחשכים ובמחתרת (ע”ע אוסלו), וכולם מיד ייווכחו בצדקתנו האולטימטיבית ויצטרפו למהלך המשיחי שלנו. זהו אמון משיחי בלוגיקה ובתיאוריה.

לפי אותה תפיסה שמאלית, התערבות ממשלתית רק מייעלת את המשק, שהרי ההיגיון אומר שאם השלטון המרכזי יחלק את המשימות באופן מושכל בין האזרחים והגופים השונים אז לא תהיינה כפילויות וכל המשימות תתבצענה על הצד הטוב ביותר. אם כל חקלאי יגדל מה שהוא רוצה יכול לצאת מצב שיהיו המון מגדלי עגבניות ולא יהיו מלפפונים. מה ההיגיון בזה? בשביל זה יש שלטון שיתערב וינהל הכל. החוק והממשלה ינהלו הכל לטובת כולנו וכולם ירוויחו. הרי זה מאד הגיוני ולוגי ולכן חייב לעבוד. גם הקומוניסטים והקיבוצניקים חשבו שנורא הגיוני ומוסרי לחלק בשווה את אמצעי הייצור בין האנשים לפי צרכים ולא כתמורה לכישרון או מאמץ. הקולקטיב המתואם יגיע לתוצאות הרבה יותר טובות ויעילות עבור כל חבריו, הרבה יותר מאוסף אינדיבידואליסטים אינטרסנטיים שכל אחד מהם פועל לבדו כמו שהוא מבין ולפי האינטרסים האגואיסטיים שלו. הכל מאד הגיוני ואמור להביא אותנו למצב מושלם. יש רק חיסרון אחד: זה לא עובד.

הליברליזם הימני (כלכלי-חברתי, וגם פוליטי) חוזר ומאשים את השמאל שוב ושוב בניתוק מהמציאות. השמאל נצמד לתיאוריות מושלמות שלא עובדות, ושוב ושוב נדהם לגלות עד כמה המציאות סרבנית ולא הגיונית. חשבו רגע: מי חוזר שוב ושוב על האמירות (הכל כך נכונות): “העם אידיוט”, או “יש להחליף את העם”? זה תמיד בא משמאל. אמירות כאלה תמיד באות אחרי כישלון של השמאל בבחירות, כאשר הבועה שלו שוב מתנפצת אל מול המציאות הסרבנית. הוא היה בטוח שכולם אתו והוא כובש את השלטון בסערה ומוליך אותנו ישירות לארץ המובטחת, ופתאום הוא מוצא עצמו שוב מול המציאות האכזרית והסרבנית. הקורא הנבון יוכל כעת להבין בנקל מדוע רוב האינטלקטואלים ואנשי האקדמיה הם אנשי שמאל. התיאוריות שלהם הן הגיוניות ומושלמות ברמה הלוגית. אבל התיאוריות הללו נכשלות שוב ושוב בגלל שהמציאות חזקה מהן.

מסיבה זו הליברליזם נוסח אדם סמית, מילטון פרידמן ואחרים, מאמין ב”יד הנעלמה”. אם לא תתערב ולא תכפה את התיאוריות המושלמות שלך על המציאות – זה יעבוד טוב יותר. זה מתסכל. זה לא הגיוני. אבל זה מה שעובד. השמאל תמיד בא בשם מה שנכון, ואילו הימין בא בשם מה שעובד. לשמאל אכן יש חזון, ובניגוד למה שמקובל לחשוב דווקא הימין הוא פרגמטי. אבל חזון הוא דבר מסוכן (כבר כתב יהושפט הרכבי: חזון, לא פנטזיה). עולם ישן עד היסוד נחריבה הוא אמירה אנטי מסורתית שמטרתה תיקון עולם מהיר ומתוכנן לאור התיאוריה החובקת כל שלנו. ההשלכות ההרסניות של גישה זו ידועות כיום היטב.

הציבור תמיד מאשים את השמאל בהתנשאות ובאי קבלת הכללים הדמוקרטיים. זו טעות. ההתנשאות שלהם היא לגמרי נכונה. העם באמת אידיוט, ואולי באמת היה כדאי להחליף אותו. אבל כל עוד אי אפשר להחליף אותו כדאי להיצמד למציאות ולא למשיחיות התיאורטית. כדאי להם להפנים שהתיאוריה היחידה שבאמת עובדת היא התיאוריה שלי: שתיאוריות לא עובדות.

כאשר אנשי שמאל מגיעים למצב שבו התיאוריות לא עובדות, והרי ברור שהן מאד הגיוניות, אזי מעבר לתסכול המתבקש, צצה לה המסקנה שאם רק נפעיל מעט יותר כוח וניתן פחות ביטוי לקולות אחרים זה יעבוד. הקומוניזם היה ביטוי בוטה לתפיסה הזאת. זוהי המשיחיות המודרניסטית בהתגלמותה. הקומוניזם היה משיחיות שמאמינה אמון עיוור בתיאוריה המושלמת שלה. המרקסיזם מסביר הכל ולכן הוא חייב לעבוד. ואם זה לא קורה, אזי פועלים כמו שנוהגים לומר בחיל השריון: מה שלא עובד בכוח עובד בעוד יותר כוח. האמון הזה בלוגיקה ובתיאוריה חובקת הכל, כמו כל משיחיות טובה, דורס את כל העומד בפניו. הוא לא מוכן לתת ביטוי לשום דבר אחר פרט לאמת המוחלטת שלו. דווקא הליברליזם השמרני דוגל בצניעות מול העובדות והמציאות. התיאוריה שלנו אולי מושלמת ברמה הלוגית, הוא חוזר וטוען, אבל כדאי לבדוק אותה מול המציאות. יש לה דינמיקה משלה וכדאי לנו לכבד אותה.

הפתעה לסיום

משפטים אלו מזכירים לי דברים שאני אומר לא פעם לאנשים דתיים. גם שם יש פונדמנטליזם, כלומר אמון מלא בתיאוריה הכל יודעת והנכונה באופן מוחלט. האמון המשיחי הזה מביא לחוסר מוכנות לבדוק את התיאוריה ולעמת אותה מול המציאות. במובן הזה הדתיות היא סוג של שמאל מודרניסטי. בספרי שתי עגלות כבר עמדתי על כך שיש הרבה משותף בין המודרניזם לדת. אבל זו רק נקודה למחשבה ולא אכנס אליה כאן.

טוב, אני רואה שהארכתי אז אעצור כאן. נראה לי שיהיה עוד טור בנושא הזה.

[1] לתיאור של העניין זה בהקשר המדעי והתלמודי, ראה מאמרי על האוקימתות.

[2] דומני שהמינוח הפסיכואנליטי של פרויד אין לו קשר רב למציאות. מדובר באוסף ספקולציות חסרות בסיס, והקשר בינן לבין מדע לא ראוי אפילו לתואר קלוש. ובכל זאת המצאת המינוח הפסיכואנליטי היתה תרומה גאונית אדירה לפסיכולוגיה. בלי מערכת מושגים אין דרך לנהל דיון ולהתקדם במחקר. גם כדי לגלות  שטענה כלשהי היא כושלת עלינו לנסח אותה במסגרת מערכת מושגית כלשהי.

הדבר נכון גם למדעים מדויקים כמובן. לפני גליליאו וניוטון, המחקר המתמטי והאמפירי במכניקה לא היה אפשרי. כל עוד לא החליטו שהנושא של המדע הזה הוא מיקום, זמן, מהירות, תאוצה, כוח ומסה, אי אפשר היה לנסח טענות ובוודאי לא לבחון אותן אמפירית ומתמטית.

16 מחשבות על “Bottom-up או top-down? (טור 49)”

  1. כמה הערות:

    א. זאת שאלה כללית על שני הטורים: למה לא פשוט להגדיר שתאוריה שאינה מתחשבת במשתני המציאות היא תאוריה שגויה. הרי, אם ניקח למשל את התפיסה הקומוניסטית, יבוא ליברל ויטען שזאת תאוריה שגויה מאחר והיא מתעלמת ממרכיבים בסיסיים בטבע האדם כגון תמריצים, יצרנות ועוד. הרי פרידמן וכו’ לא רק אמרו “חזינן שזה עובד,ונאמץ את זה בלי להבין” אלא הם גם ניסחו והסבירו למה זה עובד.

    ב. טענתך היא שחוק + הזדהות = תוצאה, ואני הקטן שואל אם ישנה הזדהות חוק למה לי, מספיק קמפיין ושיח ציבורי בנושא כדי לשנות את המציאות. לדעתך, מהי תרומתו של החוק.
    ובכלל, אני חושב שחוק שמטרתו העיקרית היא לחנך את החברה או להנחיל לה ערכים (אקולוגיה, דת) מניח בחובו שהאזרחים בלי מנגנוני הכפייה אינם יכולים להגיע למטרה הרצויה בעצמם. איני מצליח להבין איך חוק והזדהות יכולים לדור בכפיפה אחת.
    באנלוגיה לסיפור של חלוקת העוגה, החקיקה מעודדת את התפיסה שהמצפון המוסרי נמצא בחור ולא באדם עצמו. יכול להיות שבשורה תחתונה חוק השקיות יביא להפחתת בשימוש בניילון (ולא ברור למה זה כל כך חשוב, עיין כתבה במידה של השבועות האחרונים) אבל יש לזה מחיר והוא: שהחברה כולה מתרגלת לכך שמי שמטפל בסביבה, זאת המדינה ולא האזרח. גם את זה יש להכניס בתאוריה לע”ד.

    ג. אם כבר פתחת בענייני סוציאליזם – ליברלזים. רציתי להמליץ על הספר המרתק “Explaining postmodernism” מאת stephen hicks. הספר הוא סקירה מאלפת של דרכה הארוכה של השמאל ששורשיה נטועים אצל קאנט ורוסו, דרך מרקס עד הפוסטמודרניזם עם תחנת ביניים עם אסכולת פרנקפורט. בין היתר המחבר עוסק בשאלה שמוצגת כאן בטור, איך השמאל, במהלך העשרים, התמודד עם התנפצותה של המרקסיזם. הוא טוען שבסוף האימוץ הפילוסופי של הפוסטמודרניזם בקרב השמאל ושלילת האמת מאפשר להם לדבוק באמונתם חרף העובדה שהיא אל מתאימה למציאות.

    1. יחסי לשמרנות לא חיובי. אבל גם למהפכנות. הסיבה לכך היא ששתי הגישות הללו שופטות טענות לפי אופיין, כלומר היותן שמרניות או מהפכניות. בעיניי יש לבחון טענות לגופן, ולקבל אותן בלי קשר להיותן שמרניות או מהפכניות. לדעתי מהפכנות ושמרנות אינן גישות אלא תיאורים של אנשים או קבוצות. אדם אמור לקבל החלטות לפי מה שנראה לו בלי להתייחס לשאלה האם זה שמרני או לא. חוקר מהצד יכול לאפיין את מחשבתו ולומר האם הוא מהפכן או שמרן.

    2. ליוסף,

      א. כך בדיוק הגדרתי. אלא שהוספתי שתיאוריה לא יכולה להתחשב בכל הפרמטרים, וגם אם היא מתחשבת בכולם היא בד”כ לא פתירה. לכן פרקטית תיאוריה לא יכולה לפתור בעיות מציאותיות. למיטב הבנתי אדם סמית ומילטון פרידמן לא הסבירו כלום. אף אחד לא מסביר מדוע היד הנעלמה עובדת. פשוט עובדתית זה כך.

      ב. הסברתי מדוע דרוש החוק, למשל בחוק השקיות. גם אם אינך מבין את זה עובדה היא שזה כך. ההבנה שאליה אתה חותר היא תיאוריה, אבל אין תיאוריה.
      את האנלוגיה בין השקיות לעוגה אני לגמרי מקבל. אבל אני לא בטוח שיש אופציה אחרת. כשמדובר בשני ילדים אפשר לנסות ולחנך אותם.

      ג. חן חן.

    3. לפעמים צריך חוק גם אם יש הזדהות.זה כמו מבחנים בבית ספר או בכלל הליכה למוסד השכלה כלשהוא (או כפיית גט או כפייה בהלכה בכלל).מבחנים עוזרים ללמוד למי שרוצה ללמוד בלי שום קשר לקיומם אבל הוא מתעצל.הם כמו תמריץ חיצוני (הסיפוק שבלקבל 100 – הסיפוק שעשית עבודה טובה,הכבוד והיוקרה וכו’,ואפילו העובדה שיש כלי עזר חיצוני – אובייקטיבי בשביל הלומד לראות שבאמת הבין את החומר (וזו למעשה המטרה הראשית של מבחן)) בשביל לגרום לו להוציא את הרצון מהכח אל הפועל.למעשה כל תחרות ובטח כאלו כזאת שנושאת פרסים נועדה למי שאוהב את הספורט ללא כל קשר אליה. מי שלא רוצה בספורט ויקלע לתחרות בעל כרחו יפסיד רק מהלחץ שאליו היא תכניס אותו (גם למבחנים יש אפקט כזה ואז הם מפריעים ללמידה – וזה קורה אצל 90 התלמידי בית הספר ).הטענה של הרב היא שלחוקים כאלו יש מטרה דומה.אם מוסיפים עונש להתעצלות אז זה המכה בפטיש שהיה חסר לרצון של העם בחוק הזה. גם בכפייה בהלכה הטענה שעצם ההצטרפות לציבור שומר מצוות היא בבחירה חופשית שרוצה בהתנהגות שציבור זה בוחר בה ומובנה בה גם קבלת סנקציות עתידיות אם יתנהג בתוך הציבור שלא כציבור וזה על קצה הקצה של המזלג.

  2. לרב

    1. ביחס לשאלה של יוסף אומר שלתיאוריה מדעית יש ערך במובן שהיא עוזרת לנו להבין את המציאות גם אם היא לא עובדת (ובזה גם יש לה ערך אמנותי ואסטטי).היא גורמת לנו להבין מה המציאות היא לא ושהמציאות מורכבת יותר.וזה יעלה את השאלה (גם בזמן שאנחנו לא עדיין יודעים מה המציאות היא כן, כלומר מה התיאוריה הכן נכונה) מדוע המציאות היא לא כמו שחשבנו.זאת שאלת למה שהיא במדרגה יותר גבוהה משאלת מה.אפילו ללא כל נפקא מינה מעשית עדיין ההבנה של המציאות כשלעצמה היא בעלת ערך עליון יותר מאשר המסקנות המעשיות הנזרות ממנה.

    2.אני לא הייתי אומר שהחלוקה בין ימין ושמאל היא בין מה שנכון למה שעובד.אם משהוא לא עובד אז הוא לא נכון.במדע כשתאוריה לא עובדת אז היא לא נכונה ומחפשים אחת שכן תעבוד (לעבוד = שהפרדיקציות הנגזרות ממנה מתאימות למציאות ובין היתר שניתן לגזור ממנה מסקנות מעשיות שיעבדו בפועל = טכנולוגיה).החלוקה היא האמיתית היא בין מה שעובד לבין מה שהיינו רוצים שיהיה נכון (או נכון במבט השטחי לעין). כלומר בין מה שעובד למה שיפה.זה ויכוח על אסתטיקה.הימין פשוט לא שם לב לכיעור של מה שעובד, ולכן אין לו בעיה איתו, והשמאל לא רוצה באמת כזאת (רוצה שהאמת תהיה אחרת)

    אבל למען האמת זה קורה כל הזמן במדע,כאשר אחד הקריטריונים לבניית תיאוריה היא האסתטיקה שלה וזה נובע מתחושה אמיתית שהאמת הסופית צריכה להיות לא רק אמיתית (עובדת ) אלא גם יפה.הרבה פעמים במדע ההתעקשות על אסתיקה של תיאוריות גורמת לעצירת התקדמותו (כמעט באותה מידה שהיא זו שחוללה את ההתקדמות הזו מלכתחילה – אני מדבר כמובן על השאיפה לסדר).הדוגמה שעליה אני מדבר היא מלחמתו המפורסמת של אלברט איינשטיין במכניקת הקוונטים ובמצוד שלו אחר תורת השדה המאוחד (בזמנו רק איחוד של אלקרומגנטיות וגרביטציה – את הגיאומטריה (יחסות כללית) ראה בתור שיש ואת מכניקת הקונטים בתור עץ.ראה סיפרו של מיצ’ו קאקו.אני לא זוכר איזה).אבל האמת שאם הוא היה מוכן באופן זמני לבלוע את הכיעור של מכניקת הקוונטים,הוא היה זוכה לאמת היותר גבוהה והיותר יפה של תורת השדה המאוחד של סוף שנות השבעים
    (שאיחדו את 4 כוחות (אינטראקציות) הטבע ששניים מתוכם היו שייכים במובהק לעולם של מכניקת הקוונטים), וליופי הבאמת עוצר נשימה של עוצמת האיחוד של תורת העל מיתרים.יש עוד כמה דוגמאות כאלו: הפרשנות של דיראק למשואה שלו שהייתה לא נכונה אבל הייתה פוריה. דוגמה אחרת לטובה היא הויתור של שרידנגר על משוואת הגלים הראשונה שפיתח שכללה בתוכה לקיחה בחשבון של יחסות פרטית (שהיא נקראת היום משוואת קליין גורדון),והיו איתה בעיות ,לטובת נסיגה אחורה בדרך לפיתוח משוואת הגלים המפורסמת שלו.בזכותה הצליח להסביר (לגזור) את כל הכללים והתבניות האד הוק שהיו עד אז לחיזוי רמות האנרגיה הנצפות של אטום המימן.זו גם דוגמה לרעה שאם היה מפרש נכון את המשוואה הראשונית שפיתח (שהבעיות שהיו בה המריצו את דיראק לפתח את המשוואה שלו – משוואה שלוקחת אפקטים יחסותיים בחשבון) היה מגלה את תורת השדות הקוונטים לפני דיראק.וכמובן איך לא “הטעות הגדולה ביותר” של איינשטיין – הקבוע הקוסמולוגי.(שם דווקא הדביקה באסטטי הייתה הנכונה למרות שבסופו של דבר היא לא נכונה)

    כלומר יש אמונה (וזאת כנראה החוכמה והאמת שנמצאים בבסיס היד הנעלמה) שהאמת הסופית אמורה גם לעבוד וגם להיות יפה ויותר יפה מהיופי השטחי של השמאל.והיא שייכת לקו האמצעי (ויסלח לי הרב על המרכזניקיות).אני קורא לה אמצע משום שלא ניתן להגיע אליה מבלי להיות בשמאל ( כלומר מבלי שאיפה ליופי) תחילה ולעבור את ההתנפצות אל מול המציאות (כלומר מבלי לוותר על השאיפה לאמת) אח”כ.

    לפי זה העם לעולם לא באמת אידיוט וגם א”א להחליף אותו פר הגדרה. משום שאפילו אם תקום מדינת כל השמאלנים שבכל מדינות עולם שיפרשו מכל שאר המדינות ע”מ להקים לעצמם מדינת אינטלקטואלים, חלומם לא יתממש.משום שמה שיקרה ש 80 אחוז מהאוכלוסייה הפחות חכמים ומוכשרים מ ה 20 אחוז שבטופ,יהפכו לימין של המדינה הזו ולעם, וה 20 אחוז הנותרים הם יהפכו לשמאל, ואז גם הם יריבו עם הימין והעם ויגידו שהוא אדיוט וצריך להחליף אותו (וגם יהיו צודקים).ולתהליך הזה אין סוף.

    1. אילון, דומני שזה מה שכתבתי.
      1. התיאוריה נותנת תובנות שמאפשרות לנו לבחון טענות שונות ולשכלל את התיאוריה. יצאתי נגד המשיחיות שרואה את התיאוריה כנכונה. ברוב המקרים היא לא.
      2. כתבת ש-80% הפחות מוכשרים יהיו הימין. ועל כך אמרתי שהעם אידיוט וכדאי היה להחליף אותו. אבל הוספתי שאי אפשר, כפי שהסברת היטב.

  3. כמו שכתבת – כל תיאוריה לא יכולה באמת להתמודד עם כל המצבים ובכל הפרמטרים, וגם התיאוריה הזאת לגבי הסיכוי להצלחת חוק לא מתמודדת עם כל המצבים, אך אני מסכים שיש בה עקרונות נכונים, אך לא כל העקרונות הרלבנטים.
    למשל, פרמטר נוסף שעולה לי לראש, בא לידי ביטוי בחוקים כגון איסור על נסיעה במהירות מופרזת, אשר יש נהגים רבים שלא מזדהים איתו בכלל, ובכל זאת זהו חוק יעיל. הסיבה לכך היא קלות האכיפה, והאינטרס החזק מאד של הגוף האוכף לאכוף את החוק.
    נראה לי שאחוז לא זניח של החוקים הוא מהסוג הזה – חוק שבעצם קל לאכיפה ותלוי ברצונם של אוכפי החוק. אולי זה נכנס לאותה קטגוריה של הזדהות עם החוק, רק שהפעם במקום מצד העם מדובר בצד של הגופים הציבוריים האמונים על יישום החוק.

    1. אכן. אני מניח שיש עוד פרמטרים שנשמטו ממני.
      אבל כדאי לשים לב שגם במקרים אלו אכיפת החוק לא לגמרי עובדת כפי שניתן היה לחשוב. ברגע שהחוק נאכף בכוח, זה גורם לאנשים לעבור עליו כשהם חושבים שהוא לא ייאכף (בלילה כשאין שוטר ואין מצלמה). בזאת המצב כאן דומה לחלוקת עוגה (שהאופי של הילדים לא משתנה). לעומת זאת, בקטיפת פרחי בר מוגנים החוק עובד טוב יותר, ושם אנשים לא קוטפים גם כשאין פקחים. וכן בחוק השקיות הצלחתו היא שאנשים לא משתמשים בשקיות למרות עלות נמוכה שלהן. הסיבה היא ההזדהות.

  4. מיכאל, אברהם ו-bottom-up, והצורך ב-top-down להשלים

    בס”ד כ’ בטבת ע”ז

    לרמד”א – שלום רב,

    אכן, שמא גרים. מיכאל המבקש רחמים על עמו ואברהם שהכיר מאליו את בוראו וקיים את מצוותיו עוד בטרם נצטוה – מבטאים את רוח השאיפה לטוב הבאה ב’אתערותא דלתתא’ (בלע”ז: בוטום אפ’).

    אך העולם זקוק גם ל’אתערותא דלעילא’, לעשיית הטוב הבאה מכח חוק אלקי, שאותו מקבל האדם מתוך יראה וקבלת עול. את הצורך בקבלת תורה מלמעלה ביאר משה למלאכי השרת, שבהיות האדם גשמי ובעל יצרים, לא די תמיד בהתעוררות הטבעית מלמטה, ויש צורך גם ב’פחד יצחק’ המשלים את אהבת אברהם.

    ההבחנה שהביא מר בין תיאוריות ה’ימין’ המדיני והכלכלי המתאימות יותר למציאות האנושית הטבעית, לבין תיאוריות ה’שמאל’, הבאות לא מהצורך הטבעי אנושית, אלא מצורך אידיאלי של אידיאלים עליונים כגון שוויון ואחווה, שהם פחות טבעיים לאנושות במצבה הטבעי, ויותר שייכים להלכתא למשיחא’.

    התורה בהדרכתה שילבה התחשבות בטבע האנושי עם רמזים לעתיד יותר אידיאלי. כך הותר בשר תאוה, אך בהסתייגויות והגבלות רבות; כך הותרה כלכלה חופשית, תוך הסתייגויות רבות כמצוות הצדקה, השבת, השמיטה והיובל, בהן מוטמעים באדם אט אט ערכי השוויון והאחווה, עד שתצמח קרן לדוד, שיאחד את האתערותא דלעילא ולתתא.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. מאמר מעניין ומחכים כתמיד.

    יש ככל הנראה טעות עובדתית לגבי החוק והנוהג בהעברות חוקים בארה”ב. בעצם הסיפור האמיתי קצת סותר את הטענה על חשיבות המסורת בארה”ב. לפי החוק היבש, דרוש רוב רגיל כדי להעביר חוק, אבל אפשר להגיש הסתיגויות אינסופיות וכך לקבור את החוק על ידי פיליבסטר, אלא אם כן יש רוב של 60% שחוסם את האפשרות של פיליבסטר. בדיוק היום התפרסם ראיון בכלכליסט עם פרופ’ למדעי המדינה מארה”ב, שבו הוא מסביר כי עד לא מזמן זה היה נחשב “לא תקין” למנוע העברת חוק על ידי יצירת פיליבסטר. בעשרות השנים האחרונות, המסורת הזו השתנתה כך שכיום החקיקה משותקת, למרות שמבחינה חוקית יש רוב ברור לחוק כלשהו, לא ניתן להעביר אותו.

    http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3706035,00.html

  6. שלומות ושתי הערות:
    א. התעשיה הקיבוצית (ולמיטב ידיעתי גם החקלאות הקיבוצית) היתה ועודנה יעילה יותר מהממוצע הכללי בתעשיה.
    ב. לגבי “היד הנעלמה” של אדם סמית’ – ראוי לציין שזו מטפורה שולית למדי בהגות שלו, שמופיע *פעם אחת בלבד* בפסקה לא חשובה במיוחד של עושר העמים, ולא זוכה לשום פיתוח נוסף של הרעיון. סמית למשל בהחלט האמין ברגולציה ממשלתית על פעילויות עסקיות מסויימות כדי להגן על האינטרס החברתי, ודימה את הרגולציות האלה לתקנות למניעת שריפות. בכל מקרה, לגוגל יש כלי נחמד שמאפשר לחפש אזכורים של מושג בהמון ספרים. כשמריצים אותו עם המושג “Invisible hand”, מקבלים את התוצאה הבאה: המונח מופיע לא מעט סביב שנת ההוצאה של “עושר העמים” (בדקתי את התוצאות, וכל מה שמצאתי לא עוסק בכלכלה אלא בענייני דת וספיריטואליזם), נמחק משימוש למשך כ-60 השנים הבאות, בא והולך באופן נדיר מאוד במשך 100 שנים נוספות עד שנות ה-30 של המאה ה-20, ורק אז הוא מתחיל להופיע ולטפס שוב בשיח הכלכלי (כנראה כחלק מהויכוח נגד הקיינסיאניזם), ומזנק לשחקים עם פיתוח התיאוריות הניאו-ליברליות שחגגו עליו כאילו היה אבן השתיה של התיאוריה הכלכלית משנות ה-70.
    https://books.google.com/ngrams/graph?content=Invisible+hand&year_start=1700&year_end=2000&corpus=15&smoothing=3&share=&direct_url=t1%3B%2CInvisible%20hand%3B%2Cc0#t1%3B%2CInvisible%20hand%3B%2Cc1

השאר תגובה