מבט אופטימי על המצב (טור 739)

בס"ד

הטור הזה הוא קודם כל שירות לקוראי "הארץ" שבינינו. כמה זוויות מבט שכנראה לא תפגשו בביטאון חמאס בעברית, ועוד פחות בתרגומיו לאנגלית. מכיוון שלתעמולון הזה יש השפעה מעבר לפרופורציה של קוראיו והוא גורר אחריו הרבה מכלי התקשורת האחרים (מה שמכונה במידה רבה של צדק ערוצי התבהלה/תרעלה), יש בנותן טעם להביא את הזוויות הללו גם לידיעת שאר הציבור. לקבל קצת טעם טוב לקראת אחד מראשי השנה הכי מדכאים שהיינו בהם. אדגיש שאין בכוונתי כאן לייפות את המצב ולטעון שמצבנו טוב, אבל אני כן רוצה להציג כמה זוויות אופטימיות שקל לכולנו לפספס.

מבט פסימי על מצבנו

שוב ושוב אנחנו שומעים על בידוד עולמי, על משיכת השקעות מישראל, על מצבנו הכלכלי הנורא ועל הסכנה הכלכלית שבהמשך המלחמה, על החרם הבינלאומי עלינו, על אבדן מעמדנו בעולם, על נידוי אקדמי. תיירותי, ספורטיבי ואמנותי, על עליית האנטישמיות ועוד כהנה וכהנה זוויות מאיימות. בכל אלו יש ממש כמובן (גם אני לא חי בסרט, אני מקווה). ועוד לא הזכרתי את הייאוש מהסיכוי לנצח, על מלחמת נצח משיחית, על כך שאי אפשר להכריע את חמאס, על כך שמצב החטופים אבוד אם לא ניכנע (וכמובן לא אבוד אם כן ניכנע), על ההרעבה ורצח העם המכוונים שכולנו אשמים בהם (שאלו את עינב צנגאוקר) ועוד. ובכל זאת, לכבוד ראש השנה הקרב ובא הרי לכם כמה נקודות מבט אחרות על אותו מצב עצמו, שמטבע הדברים לא תופסות מקום בערוצים הראשוניים (תרתי משמע), כלומר אלו ששמותיהם אינם מתחלקים ב-7. אני אתמקד כאן בהיבט הכלכלי ובמעמדנו הבינלאומי, ולו רק מפני שעל השאר כבר כתבתי לא פעם.

מבט אחר על המצב הכלכלי

קראתי אתמול שני טורים של שמואל סלבין, שהיה מנכ"ל משרד האוצר ועומד כיום בראש קרן סלע-קפיטל. בטור הראשון (מתאריך 20.8) הוא מתייחס למאמר של כרמית פלוג ויעקב פרנקל, שני נגידי בנק ישראל לשעבר, כלכלנים בכירים שמעמדם המקצועי אינו מוטל בספק. פלוג ופרנקל מסבירים לנו שמחיר המשך המלחמה בעזה יהיה איום ונורא. סלבין מראה שההיזקקות לחשבון כלכלי עולה משום מה רק כאשר האירועים לא מתאימים לאג'נדה שלך (העלויות הכלכליות של ההתנתקות לא נלקחו ממש בחשבון למשל). יש גם התעלמות גמורה מאספקטים הפוכים (התועלת הכלכלית הברורה של ניצחון בעזה והכנעת חמאס, חיזבאללה ואיראן). עוד תראו שם שמעט הנתונים הכלליים שהם כן מביאים מוגזמים ולא מדויקים. הוא מצביע על דיון כלכלי ללא נתונים ונימוקים, ובעצם על שימוש באצטלה מקצועית כמסווה לאמירה פוליטית. Tell me something new.

סלבין עצמו גם הוא לא מביא הרבה נתונים (יש כמה בסוף), אבל עניינו שם הוא בעיקר ביקורת על פלוג ופרנקל. אם תרצו נתונים שתומכים באופטימיות שלו, תוכלו למצוא כמה כאלה בטורו השני (מתאריך 19.9). אחרי הפתיחה שבה הוא עומד שוב על חוסר היושר בהערכות של כלכלנים נוספים לגבי מצבנו, הוא גם מביא כמה נתונים מעניינים. הנה ציטוט של חלק מדבריו:

יתרות מט"ח (הרזרבות בבנק ישראל) הן מעל 225 מיליארד דולר, הגבוהות ביותר מאז הקמת המדינה ובמקום השלישי בעולם מול תוצר. כותבים שאנו נהפכים ל"מדינה מצורעת" וזה גם מטפטף להייטק, אבל התחזיות המפחידות הללו החלו לפני הרפורמה המשפטית ולפני המלחמה – וההייטק מהווה כ-20% מהתוצר בישראל ותופס נתח של כ-53% מכלל היצוא, שהוא כ-150 מיליארד דולר לשנה, בין הגבוהים בעולם ביחס יצוא מול תוצר. בפועל, ב-2024 גיוסי ההשקעות להייטק היו גבוהים מאשר ב-2023, ו-2025 מצטיירת כגבוהה עוד יותר. נרשם גם שיא באקזיטים עם היקף של 13.4 מיליארד דולר, ובשנת 2025 היקף המיזוגים והרכישות הוא הגבוה ביותר אי פעם – כמו "וויז" שנמכרה בסכום של 32 מיליארד דולר ו"סייברארק" שנמכרה ב-25 מיליארד דולר. בנוסף, "אנבידיה" – חברה בשווי מעל 4 טריליון דולר – מעוניינת להקים קמפוס ענק בצפון הארץ, וזו הבעת אמון ענקית במדינת ישראל, בחוסנה, בתבונתה ובתעשיית ההייטק שלה. כמו כן, פרמיית הסיכון של ישראל (CDS) ירדה ונמצאת ברמות הנמוכות מאז תחילת המלחמה. רואי השחורות גם חזו עלייה דרמטית באבטלה על רקע המלחמה, אך לא רק שהיא לא קרתה – אלא שהיא ירדה לרמתה הנמוכה אי פעם ולמעשה אחת הנמוכות בעולם. בנוסף, הוצאות המלחמה אמנם חצו את רף ה-300 מיליארד שקל – הוצאה גדולה מאוד – אך ההערכה הסבירה היא שעלות המשכה לא תעבור את ה-50 מיליארד שקל – האם תוספת של 20% תמוטט את המשק? היכן למדו חוזי השחורות הללו חשבון אלמנטרי? שלא לדבר על כך שהמדינה הצליחה להעלות את ההכנסות ממסים ב-14% מתחילת המלחמה.

ישראל גם היא החזקה והעוצמתית ביותר בין המדינות המפותחות בדמוגרפיה – עם שלושה ילדים לאישה בממוצע, לעומת ממוצע של 1.6 במדינות ה-OECD. בנוגע ליחס חוב-תוצר, ממוצע ה-OECD עומד על 84%, ובשעה שבארה"ב הוא 120%, בצרפת מעל 120%, באיטליה 140% וביפן מעל 250% – בישראל, לאחר מלחמה קשה וארוכה וגירעון גדול, אנו מתקרבים ל-70%. אז מהיכן הפאניקה שמנסים לפזר "המומחים"?

המשק יצמח השנה בסביבות 3%, עם ציפייה לשנת צמיחה של כ-5% ב-2026. על כמה מצמיחת התוצר הייתם מוכנים לוותר כדי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית – 1%? 2%? מן הסתם הרבה יותר. וזו בדיוק הסוגיה המרכזית שגורמת לנו מצד אחד לפגיעה כלכלית כעת, ומצד שני ליתרונות אסטרטגיים אדירים בטווח ארוך. למעשה, האיומים הגאו-אסטרטגיים על ישראל ירדו בארבע רמות: איראן מובסת ומלקקת את פצעיה, חיזבאללה מובס והרוס, הציר השיעי בסוריה מחוסל וחמאס הצבאי הרוס. זהו "הדיבידנד הגאו-אסטרטגי" שמסביר מדוע בורסת ת"א עלתה בשיעור מדהים של 96% מאז 7 באוקטובר.

המשקיעים הזרים מתחרים בישראלים מי יקנה יותר. המוח הקולקטיבי הזה שם את מיטב כספו מתוך אמונה ואופטימיות בעתיד במשק הישראלי. גם הדולר, שמייצג את מדדי העצבנות או האופטימיות ביחס לעתיד המשק, ירד מרמת שיא של 4.06 שקל ל-3.34 שקל – משמע השקל התחזק ב-18%.

בכל הנוגע לתעשיות הביטחוניות, הקנצלר הגרמני מרץ העלה את ההוצאה הביטחונית של ארצו ל-5% תוצר, מתוכם 3.5% תוצר ילך לרכש ביטחוני – כשכל אחוז משמעו כ-45 מיליארד יורו, וחלק מזה יזרום לתעשיות הביטחוניות שלנו. האיחוד האירופי השיק תוכנית בסך 800 מיליארד יורו לצורכי התחמשות והשיק תוכנית להגדלה של ההוצאה הביטחונית של 3.5 טריליון יורו למשך עשור – וגם חלק מזה יזרום בוודאות לתעשיות הביטחוניות המצוינות והמתקדמות שלנו, לפי חלק מהתחזיות כחצי טריליון יורו למשך עשור. זה, כמובן, מחולל תעסוקה עצום למהנדסים ולטכנאים ומסייע להגדלת רזרבות המט"ח.

חלק מהתחזיות הללו כמובן בונות את עצמן. כשרואים מה אומרים מומחים ועיתונאים ישראליים על הכלכלה הישראלית או על צדקת המלחמה, קל מאד לכל העולם להצטרף למקהלה היוונית הזאת. ולמרות זאת, למציאות יש תכונות עקשניות ומעצבנות. לפעמים היא לא נכנעת לרצונות ולמאוויים שלנו, ויש לה התנהלות משל עצמה.

אין צורך לציין שאני לא כלכלן, ואיני יודע לקבוע מי צודק כאן. דבר אחד כן ברור לי: יש השפעה פוליטית על חוות הדעת הכלכליות, המוסריות והצבאיות, ואת חלקן לא תפגשו בבמות התקשורת העיקריות בישראל. אז כאן אני מנסה לתת קצת תיקון אופטימי.

וכעת למעמדנו הבינלאומי. שם לכאורה המצב על הג'אנטים לכל הדעות. ובכל זאת, אם מתבוננים שוב ניתן לראות גם שם זוויות אופטימיות ולא רק חושך.

מצבנו הבינלאומי

התחושה הכללית היא שהמצב בכי רע. התעוררות של אנטישמיות ברחבי העולם (מה שגם מציל אותנו, בגלל שזה שולל את האלטרנטיבה לכל רואי השחורות שמחפשים מקום אחר, טוב יותר), משיכת השקעות, חרם ובידוד בינלאומי, הכרה במדינה פלסטינאית, תמיכה בחמאס ובקמפיין ה'הרעבה' המגוחך שלו, אבדן היחסים עם מדינות ערב המתונות ועוד ועוד.

דווקא ביום שבו בריטניה הכירה במדינה פלסטינאית (אגב, בעיניי לא נורא בכלל, אם היה נעשה בצורה נכונה), ויום לפני שעצרת האו"ם עומדת להכיר במדינה פלסטינאית, אני קורא כמה נתונים שמשום מה נעלמו מעיניי, ואני חושד שגם מעיני רבים מכם. מתברר שבבריטניה וצרפת שמוליכות את המהלך להכרה במדינה פלסטינאית מדובר במהלך שלטוני שמנותק לגמרי מדעת הציבור. מדובר בראש ממשלה (בריטי) ונשיא (צרפתי) במצוקה קשה, שאיבדו את התמיכה של אזרחיהם, ומנסים לבצע צעדים פופוליסטיים, שעל פניו נראה שמסבכים אותם עוד יותר.

בבריטניה, מפלגה אזוטרית שקרויה Reform UK, בראשותו של נייג'ל פראג', מאיימת לכבוש את הפרלמנט הבריטי. היא נישאת על גל תמיכה חסר תקדים של אנשים שמתנגדים למדיניות ההגירה הבריטית ולאפשרות שלהם להשתלט על מדינות המערב, ולמרבה הפלא מתנגדים גם לתמיכתם במדינה פלסטינאית. בין היתר, פראג' תומך בישראל ובמלחמתה, מתנגד להכרה במדינה פלסטינאית ולחרם הנשק והכלכלה על ישראל. הוא, כמו רבים אחרים, רואה בישראל את חוד החנית של המאבק המערבי נגד ההשתלטות והטרור האסלמי.

בעבר פראג' כבר הפתיע את הבועה התקשורתית בבריטניה כשהעביר את הברקזיט נגד כל התחזיות (נראה שתחזיותיה של התקשורת שם תואמות באופן לא מפתיע את המילייה שלה, בערך כמו אצלנו. ע"ע "העם איתנו"). כעת צופים לו הצלחה דומה. המפלגה שלו שמחזיקה כעת ב-5 מושבים מתוך 650 (!), זוכה כעת בסקרים לכ-300 מושבים. משהו כמו 6000%. מכובד, לא? (אמנם חלק מזה הוא תוצאה של שיטת הבחירות. העלייה במספר הקולות אינה גדולה עד כדי כך, אבל מאותה סיבה גם המצב העכשווי שלו לא היה רע עד כדי כך.)

דיברנו על נתונים, אז הרי לכם כמה כאלה. במאמר בוויינט מדווחים על סקר של הטלגרף הבריטי, ובו נמצא כי כ-90% (!!!) מהבריטים מתנגדים להכרה במדינה פלסטינאית בזמן הזה (עד שחמאס ייכנע ויחזיר את החטופים). אז מהו הבסיס להחלטתו של סטרמר, ראש הממשלה, להכיר בהם? כנראה שילוב של אנטישמיות ומצוקה פוליטית (שתוארה למעלה). אלא שזה לא נראה צעד נבון במיוחד מבחינתו. לא עושה רושם שזה ישפר את הפופולריות שלו, אלא בקרב המהגרים המוסלמים:

לפי הסקר, כ-40% מהבריטים סבורים שהתנאי להכרה במדינה פלסטינית צריך להיות הסכמה של חמאס להפסקת אש ושחרור חטופים. 17% מהבריטים מתנגדים להכרה בכל הנסיבות, ו-52% מאמינים שההכרה המתוכננת "מתגמלת טרוריסטים" מאחר שהיא "נותנת להם מה שהם רוצים".

ג'יימס ג'ונסון, מייסד שותף ב-JL Partners, טוען כי הנתונים מצביעים על "ניתוק" בין הציבור לראש הממשלה. הוא הדגיש כי בקרב מצביעי לייבור שעברו לתמוך במפלגת Reform UK של נייג'ל פראג', שזוכה לפופולריות אדירה בסקרים בבריטניה, מספר התומכים בהכרה של סטרמר יורד ל-8%.

לדבריו, "הדעה החציונית של הציבור הבריטי היא שההכרה חייבת לבוא עם תנאים – כלומר, הפסקת אש מוסכמת הדדית, ושחרור החטופים".

אצל שותפתו של סטרמר למהלך הזה, צרפת, המצב אינו שונה מהותית. סקר שהתפרסם שם מראה שכ-71% (!!!) מאזרחי צרפת מתנגדים להכרה במדינה פלסטינאית, מאותן סיבות עצמן. אז למה מקרון  וסטרמר עושים את זה? המצוקה שלהם היא מן המפורסמות, ואולי זוהי הסיבה. אבל נראה שאצל שניהם הצעד הזה הולך להציל אותם. על פניו נראה שמדובר במהלך שרוב ציבור הבוחרים מתנגד לו. אמנם זהו רוב דומם שלא רואים אותו בכיכרות (בבריטניה כבר כן), אבל לקלפי יש תכונות מעצבנות משלה.

משמעות הדברים: מבט אופטימי

המסקנה היא שאנשים במערב לא כל כך מטומטמים כמו שמנסים להציג לנו אותם. ברבים מהם נותר השכל הישר ואינסטינקט השרידות הבריא שהטמיעה בנו האבולוציה שליט"א. בימים אלו מתברר שלמרות ההתנגדות של מוסדות שונים לישראל ולמדיניותה, מוסדות אקדמיים, תרבותיים, ספורטיביים, תיירותיים, כלכליים, מסחריים, התאגדויות עובדים וכדומה, חלק גדול מהציבור לא ממש שם. הרעש התקשורתי לא בהכרח מבטא את יחסי הכוחות האמיתיים. להיפך, במידה רבה, ישראל הולכת ותופסת מקום כמי שניצבת בחזית המערכה על הצלת המערב, תרבותו וערכיו. נראה שהתחושה של רבים במדינות המערב בכלל, רחוקה מאד מזו שמשתקפת בהתנהלות המוסדית של מדינות אלו. הם רואים בטרור האסלמי ובהגירה שנושאת אותו לתוכן איום משמעותי, ובקואליציה של אלו עם ה-WOKE וספת איום על ערכי המערב ואפילו על עצם קיומו. מתוך כך מבינים רבים שישראל היא שעומדת בפרץ. הממשלות והמוסדות שלהם נקנות בכסף קטארי, סיני ורוסי, ונכנעות בקלות לתעמולה צעקנית של פרו פלסטינים, אבל חלק גדול מהציבור עדיין לא שם.

זה לא אומר שאין סכנה ושמצבנו טוב. ממש לא. בעיקר בקרב הצעירים, הסטודנטים, אנשי אקדמיה ושאר אנשים שלא הגיעו לבשלות מחשבתית. אבל האדם ברחוב פחות הולך אחרי אופנות אליטיסטיות הזויות, ושם יש לנו עדיין תמיכה לא מבוטלת. ג'ורג' אורוול כבר הסביר לנו מזמן שיש שטויות כל כך הזויות שרק אנשי אקדמיה מסוגלים לחשוב ולהביע אותן. נכון שיש סכנה שבעתיד המצב יחמיר, שכן אותם צעירים יגיעו אז לעמדות מנהיגות, ואז מצבנו יהיה קשה יותר. מאידך, יש טוענים שלפחות חלק מהצעירים הללו יתבגרו (זה קורה מדי פעם, לפחות כל עוד אינך נשאר באקדמיה). במובן הזה, מצבנו הבינלאומי אינו כל כך רע כפי שמציירים לנו ב"הארץ" וגרורותיו. ישנה התדרדרות ביחס הממסדי אלינו ובאנטישמיות ברחוב, אבל הדציבלים לא בהכרח מבטאים את הכמות האמיתית.

במקביל להתדרדרות שעליה אנחנו מדווחים שוב ושוב, ישנו גם תהליך הפוך, ולפיו האהדה בציבור לישראל מתגברת, שכן היא נתפסת כמי שנלחם למען ערכי המערב, נגד האסלם הקיצוני ונגד תרבות ה-WOKE הפרוגרסיבית, הקואליציה שמאיימת על כולנו. גם אם אנחנו מאבדים את האהדה באליטות ובמנהיגות, אנחנו מרוויחים אהדה בציבור המתוסכל, שכל פעם מחדש מביע את חוסר האמון שלו בהנהגות המנותקות שלו.

אחרי שביידן הנשיא ה"ציוני" של ארה"ב התגלה במלוא קלונו, עלייתו של טראמפ נתפסה כנס שקרה לביבי (?). האהדה שלו לישראל לא נחשבת בעיני שוקן פינת קפלן, שכן הוא עוזר לביבי, ומבחינתם שישראל תיחרב כל עוד היא תיפול עם ביבי. כבר עמדו על כך שזה כנראה לא נס כל כך גדול. עלייתו משקפת את המחאה והתסכול של הציבור האמריקאי נגד הקואליציה הבלתי קדושה בין האסלם ל-WOKE, ולשמאל בכלל. כך גם קורה כעת בבריטניה ובצרפת, וגם במקומות רבים אחרים. אם נחזור אלינו, כבר כתבתי לא פעם, שלמרות הסקרים המאד נחרצים בישראל, להערכתי סיכוי לא רע שביבי יהיה ראש הממשלה הבא גם כאן (לצערי). גם העובדות שמוצגות לנו הן מוטות אג'נדה.

יש כאן מאבק בין הציבור הרחב שבחלקו הגדול נותרו תחושות שרידות טבעיות, לבין האליטות שמנסות להתגבר על התחושות הטבעיות הללו. אינטלקטואלים מאופיינים ביכולת להתנתק מהאינטואיציות ולבחון דברים בשכל. אבל כפי שאמר אורוול, לפעמים הם מתעלמים במסגרת זו גם מהשכל הישר. הם בעצם מתעלמים מכך שהאינטואיציה היא שכל ולא רגש, ואין כאן תחרות בין שני יריבים מנוגדים.

איני יודע לאן התהליך הגלובלי הזה מוביל, וברור שאיני רוצה לצייר מצב ורוד מדיי. אבל כן חשוב להבין שלמטבע של מצבנו יש שני צדדים, ושהתיאורים שאנחנו מקבלים מהתקשורת המרכזית הם מוטים וחד צדדיים. נוכחותן והד קולן הציבוריים של האליטות הללו לא בהכרח משקפים את כוחן האמתי. הזכרתי כבר שמושקעים כספי עתק כדי להזיז את דעת הקהל לכיוונים הללו, וזאת לא רק על ידי עשירים בעלי תפיסות עולם פרוגרסיביות אלא בעיקר על ידי מדינות וגופים שמנסים למוטט את המערב באמצעים שונים. קטאר, איראן, רוסיה וסין, הן הבולטות שבהן. אלו משקיעות סכומי עתק כדי לקנות אנשים, מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר, אמצעי תקשורת וכדו', כדי להשפיע על דעת הקהל ולערער את הלכידות והמרקם החברתי של מדינות מערביות (ראו כאן גיליון שלם שמוקדש לעניין זה. ולא, זה לא מופיע בערוץ שמתחלק ב-7). הדבר עולה בידן בחלקו, אבל מתברר שלהזיז את הציבור כולו זה תהליך יותר מורכב מאשר קניית אליטות. השאלה האם ההתפכחות תבוא לפני התכוננות המשבר, או שהיא תאחר את הרכבת.

התייחסות לדיווחים ולדעות

הדרך של השמאל המנותק והמתגונן היא להאשים את כל העולם בניתוק, בגזענות, בקיצוניות, ולעוות את העובדות לצרכיהם. הם מדברים על מכונת הרעל של ביבי (שבהחלט קיימת), אלא שזו מחווירה מול מכונת הרעל שלהם. בעולם שלהם (ובתקשורת שמגיעה לכולנו) מציירים כל מנהיג ימני כגזען, הומופוב, אנטישמי וכמובן קיצוני. זהו כלי של השמאל המתגונן. בהחלט יש תופעות גזעניות מימין, אבל אלו תגובות טבעיות (גם אם לא מבורכות) של ההיסחפות הפרוגרסיבית של השמאל לכיוון ההפוך. לצערי דווקא אלו הם תומכינו בעולם, אבל זוהי תגובת נגד טבעית לקואליציה בין השמאל הפרוגרסיבי לאסלם. זה מה שנשאר לנו, ובעיניי ביטויים גזעניים, עד כמה שאני מסתייג מהם, אינם בעלי משקל דומה לביטויים אנטישמיים משמאל שפועלים להכחדתה של ישראל. בין שתי האפשרויות הללו, ששתיהן קיצוניות, אני בוחר בראשונה.

כך למשל תוכלו לראות שמאשימים את צ'רלי קירק באנטישמיות, לא פחות (!). אני ממליץ מאד לראות סרטון שראיתי רק כעת ובו הוא מסביר מדוע הוא ואשתו הנוצרים שומרים שבת. ויש כמובן ביטויים אוהדים לאין מספר לגבי היהודים וישראל. אני מניח שמצאו איפושהו בעברו התבטאות בעייתית (או לא) כלשהי, והפכו אותה למוטו של חייו. כך גם מאשימים את פראג' בגזענות, קיצוניות, אסלמופוביה וכדומה, כצפוי. זאת למרות שפראג' דווקא מקפיד לצאת נגד הקריאות למלחמת דת נגד האסלם ונגד ביטויים גזעניים (כמו אלו שבאו לידי ביטוי בהפגנת הענק מלפני כמה שבועות בבריטניה נגד ההגירה האיסלמית וגם בעד ישראל). זה כמובן לא יעזור לו, בדיוק כמו אורבן (כידוע, הונגריה כבר מזמן הפכה לדיקטטורה אכזרית ללא זכויות אזרח), טראמפ (האנטישמי, שמשום מה תומך בנו בצורה מאד עקבית) ואחרים.

משום מה הימין בעולם, שהוא בדרך כלל פרו ישראלי, מואשם בגזענות (לפעמים בצדק, אבל תמיד מעבר לכל פרופורציה). אבל השמאל שהוא בדרך כלל אנטי ישראל, הוא גזעני ואנטישמי הרבה יותר. אם לוקחים בחשבון את הגזענות והאנטישמיות הבוטה של תנועות השמאל שתומכות בטרור ומתנגדות ליהודים ולזכות קיומה של מדינת ישראל, קשה לראות בפראג' או בטראמפ גזענים או אנטישמים. ל"שבחם" של האנטישמים משמאל ייאמר שאצלם זה במעשים ולא רק בדיבורים, וזה עקבי, שיטתי וקיצוני ולא ספורדי. זו לא רק אנטישמיות אלא תמיכה ברצח יהודים והכחדת מדינתם ובעיקר התנגדות לזכותם להגן על עצמם. משתמשים בחרמות, שקרים ומניפולציות, שניזונים מכסף ענק שמתמרן אותם. כך השמאל הפרוגרסיבי בעולם מתנהל כזרוע של האסלם האנטישמי, מה שלא מפריע לו להאשים שוב ושוב את הימין באנטישמיות. מכונת רעל, כבר אמרתי?!

אחד הכלים האופייניים במאבק הזה הוא עיוות שת תמונת המצב, דיווחים מגמתיים, ציור מצב קודר ללא אור בקצה המנהרה, זריעת ייאוש ותבוסתנות, ורכיבה על מצוקתם של משפחות החטופים (וגם על חיי החטופים) כדי לקדם את כל אלו. העיקר שהקיצוני/גזעני/אנטישמי התורן (ביבי, פראג', טראמפ, צ'רלי קירק וכו') ייפול. בשביל זה כל האמצעים כשרים. הדיסאינפורמציה וזריעת ריב ומדון וסכסוך של פלגי אוכלוסייה הם כלי לחימה לכל דבר, ושונאי המערב וישראל משתמשים בו באו]פן מאד עקבי ושיטתי.

חלק מהתיאורים הללו אינם פרי מזימה מכוונת. צריך להבין שאותם אנשים חיים בבועה, והבועה שלהם באמת נראית כפי שהם מתארים. בתוכה שוררים ייאוש, ערכים עקומים, רוחות תבוסתניות ותמונת עולם קודרת ומייאשת. באמת חושבים שם שהמשך המלחמה יביא עלינו אסון, ושחובה להיכנע לחמאס, ושביבי רוצה לשחוט את החטופים, וסמוטריץ רוצה להתיישב על הירח. מי שקורא את עיתון "הארץ" לא יכול שלא לחיות בתוך תמונה עקומה כזאת. הוא באמת ובתמים משוכנע בזה. יתר על כן, צריך לזכור שהאליטות הללו בדרך כלל נמצאות באינטראקציה מקיפה עם גורמים בחו"ל, ולכן מושפעות על ידם, רוצות למצוא חן בעיניהם, וגם תלויות בהם (בתקציבים ומעמד). שוב ושוב אנחנו קוראים על אמנים ואנשי הייטק שמתקוממים נגד מוסדות שמחרימים אותם ומנסים לשכנע אותם שהם ישראלים יפים, לא כמוני וכמו ביבי. גדי טאוב כבר כתב על ההבחנה הנכונה בין הניידים לבין הנייחים שעומדת ביסוד התופעה המכוערת הזאת.

גם הערכת המציאות שלהם ניזונה מאותם מקורות, וכך גם נכון להתייחס אליה. הנתונים שבידינו מגמתיים וחלקיים, אבל אנחנו מתעקשים לכפור בכל נתון שלא מתאים לאג'נדה שלנו (זו הרי "מכונת הרעל"). ראיתם כמה דוגמאות למעלה. אפילו לסקרים כבר די קשה להאמין, שכן ניסוח השאלות מכתיב את התשובה ואת פרשנותה (האם אתה בעד החזרת החטופים? כן, בטח. לכן בחדשות הערב: רוב הציבור תומך בהשבת החטופים. חידוש מרעיש!!!). כך גם ניתן לשמוע אמירות שנאמרות מתוך שכנוע עמוק בכך ש'העם איתנו', זאת רק בגלל שמסביבך היו כמה אלפי מפגינים שצעקו איתך את דף המסרים שקיבלתם מעיתון "הארץ", ובגלל שכמה כלי תקשורת מרכזיים החליטו שמדובר ב"המונים שמפגינים בכל רחבי הארץ". בעיניי ראיתי ב"יום הזעם" (ביטוי פלסטינאי רווח), איך אוסף זומבים סהרוריים תקעו אותי באיילון כחצי שעה. מדובר היה בכשלושים ארבעים מפגינים שצעדו ברוב חוצפתם על הכביש עם מגפונים ודגלים, כשבאותה שעה ברדיו אני שומע איך המונים מציפים את איילון ואת כל הצמתים בארץ. כשכל עשרה מפגינים מקבלים תיאור חדשותי בגל פתוח, אין פלא שהם משוכנעים שהעם איתם ושבבחירות הקרובות ביבי יתמוטט, שהרי כל מי שמסביבם לא תומך בו (אולי כן, אבל לא מעז לומר זאת).

כך משרדי עורכי דין, האוניברסיטאות, ההסתדרות ושאר מוסדות פרטיים וציבוריים לא מוצאים פגם בקריאות ובשביתות פוליטיות באצטלה של משבר קיומי, תוך שהם מתעלמים בגסות מהעובדה שלפחות חלק מעובדיהם לא מסכים לקריאות ולשביתות הללו. מי מתחשב בגזענים?! הרי אין להם ולו בדל של ביטוי ב"הארץ". אנחנו הנאורים הרי יודעים את האמת המוחלטת. כשאתה בצד של הצדק המוחלט, האחר אינו קיים. אבל זוהי תחושה מנותקת. הם עצמם נופלים על הפרצוף בכל בחירות מחדש, שכן החיים בשקר מתנקמים קודם כל באלו שחיים בתוכם. זה מועיל לטווח הקצר אבל מזיק מאד לטווח הארוך. כבר אמרו רבותינו ששקרא לא קאי.

ברור שהתמונה מורכבת, וגם אני יודע שיש בעיות קשות הן בכלכלה והן במעמדנו המדיני, וכמובן גם במלחמה ובניהולה. אבל אני די משוכנע שיש גם צד שני למטבע. התמונה אינה שחור-לבן, וכאן רציתי לתאר קצת מזה. כך, למשל, אני רחוק מלהיות משוכנע בכך שביבי לא ייבחר (שוב, לצערי), ושמעמדנו הבינלאומי קורס, ושמצב הכלכלה שלנו בלתי הפיך.

אחת הדוגמאות הנלעגות ביותר לתופעה הבועתית הזאת היא אותן אמירות תמימות שלפיהן אנחנו לא נתאושש מאי החזרת החטופים. שוב ושוב אומרים לי אנשים שמבינים שדת החטופים היא הזייה מנותקת ושאין שום היגיון ללכת לעסקה, שהשבר החברתי לא יוכל להתאחות אם לא נשיב את כולם. בדיוק כמו שלעולם לא נתאושש כלכלית מהמלחמה, לא נוכל להחזיר את מעמדנו הבינלאומי וכדומה. כנגד כל אלו אצטט את מה שבני יוסף שליט"א נוהג לומר: התאוששנו מגזירות פרעה, מחורבן בית ראשון ושני, מגלות של אלפי שנים, מגירוש ספרד, מטבח של מיליוני יהודים בשואה ובכלל, אז די סביר שנתאושש גם מאובדן של עשרים חטופים, אם כל הצער על כך שזה יקרה. וזאת גם בהנחה המופרכת שבאמת מדיניות הממשלה מרחיקה את השבת החטופים, וההנחה המופרכת לא פחות שיש על הפרק אפשרות לעסקה שתשיב אותם. זה יהיה אובדן מאד מצער, אבל אין לי ספק שנתאושש גם ממנו. יתר על כן, ברור לי שגם אם כולם ישובו היום זה לא ישנה כלום ביחסם של שוקן פינת קפלן לביבי ולליכוד ולעיתונות שמתחלקת ב-7. המשבר יהיה בדיוק אותו. ההבדל הוא רק בצערן של עשרים משפחות ומקורביהן. ממש איני מזלזל בזה, אבל עברנו אסונות גדולים יותר (אני מזכיר שנטבחו לנו 1200 איש לפני שנתיים). אני מציע להתעלם מההצהרות הפתטיות הללו ולנסות לשם שינוי לחשוב בהיגיון.

מתברר שהכל תלוי ב"עובדות" שמוצגות בפניך, בפרשנויות שמוחבאות בתוכן, ולא פחות מכך במילייה שלך. מי שאתה רואה סביבך הוא תמונת העולם שלך. אם אתה רואה בטלוויזיה גל של החרמות וביטולים, הכרה במדינה פלסטינאית, היטפלויות אלימות ליהודים, גינויים לישראל ועוד, אתה משוכנע שזהו אכן המצב. וזה אכן פן אחד חשוב שלו. אבל פעמים רבות אתה לא טורח להסתכל מסביב ולתהות האם זו אכן כל התמונה. אז כשירות לציבור אני מגיש את הטור הזה.

הערה לסיום

המצב עד כדי כך קשה, שאני מוצא עצמי מודה במקצת לחברי כת ה"קו", במלחמתם ההיסטרית נגד הפרוגרסיביות. הם היטיבו להבין את עומק הבעיה, למרות שלדעתי מאד הגזימו עם השלכותיה והיקפה. לא כל דבר שלא מוצא חן בעיניך הוא מזימה של זקני הפרוגרס, ולא כל דבר שתואם לתפיסות פרוגרסיביות הוא אוטומטית שלילי. ועדיין, בהחלט נראה שיש כאן מהלך עומק שהשלכותיו יסודיות גם לטווחים רחוקים. אפילו הקישור בין פרוגרס לאנטישמיות (הרי כידוע הכל סובב סביב היחס אלינו, כמי שנושא על גבו את היקום) כבר אינו נראה מופרך בימים אלו. אז הנה, אפילו יצאתי ידי חובת תשובה בימים אלו.

עד כאן המניפסט המאחד שלי לכבוד ראש השנה. כוחנו באחדותנו. שנה טובה.