על חרדים וסירוב מצפוני (טור 761)

בס"ד

בטור הזה ברצוני להשיב על טענה שעלתה כנגדי בעקבות הטור הקודם, ולאחר מכן להיכנס לסוגיית הסירוב המצפוני (הקשר בין שתי הנקודות הללו יתבהר בהמשך).

הטענה נגדי

בטור הקודם עמדתי על חשיבותה של כניסה לנעלי בר הפלוגתא שלי, וזאת כדי לנסות ולהשיג כמה תועלות זו למעלה זו: 1. לבחון אולי אני טועה ולהחליף עמדה. 2. גם אם אני נותר בעמדתי, אפשר לשפר ולאזן את עמדתי לאור טיעוני הנגד שלא לקחת אותי בחשבון. 3. גם אם איני משנה מאומה בעמדתי, לדון את האחר לכף זכות (אם אני הייתי במקומו גם אני הייתי חושב כך). 4. וגם אם לא קורה שום דבר מכל הקודמים, אפשר להבין את טעותו של האחר (להכיר את נימוקיו) הוא לא בהכרח טיפש או רשע (שמחזיק בעמדה מטופשת או מרושעת ללא נימוקים).

לא היה לי בדל ספק שבעקבות הטור תעלה מיד הטענה שעליי לעשות אותו דבר כלפי החרדים בשאלת הגיוס ובכלל. ואכן, באופן לגמרי לא מפתיע, זה עלה בכמה טוקבקים (למשל כאן). לפחות במשתמע טענו שאני נאה דורש ולא נאה מקיים. ההנחה היא שאני לא נוהג כך כלפי החרדים. כעת אומר על כך כמה דברים.

התייחסותי

ראשית, הייתי שם. הטענות הללו היו לחם חוקי במשך שנים, ולכן קשה לטעון שאני לא מכיר אותן או שאיני מתחשב בהן כשאני מגבש את עמדתי. הטענות שלי כלפי החרדים אינן שאין להם טיעונים. יש שם אפילו כמה טיעונים נכונים (חשש הקלקול, הרצון להתעלות בתורה וכו'), בנוסף להרבה טיעונים שבאמת מהווים עלבון לאינטליגנציה. טענתי היא שלמרות הטיעונים הנכונים הללו ברור שהשקלול הכללי ההגיוני וההגון מוביל למסקנה ההפוכה. להערכתי, השקלול כל כך מובן מאליו שגם לגביו אפשר לטעון כלפיהם טענות קשות. מעבר לזה, יש בנותן טעם להזכיר שגם אני מחויב לאותה מערכת ולאותם מקורות (ההלכה), ולכן כמי שדן איתם בתוך המערכת הזאת איני מקבל את הפרשנויות המוזרות שהם מציעים לה. בדיונים שונים באתר בנושא החרדים אני מטפל בטענותיהם לגופן בפירוט רב, ולכן לא נכון לטעון שאיני לוקח אותן בחשבון כשאני מגבש עמדה בסוגיות הללו.

המסקנה היא שלפחות מבחינת תועלות 1-2, אני חושב שהן נלקחו על ידי בחשבון. לגבי תועלת 3, אני באמת דן אותם במידה מסוימת לכף זכות. אם הייתי במקומם בהחלט ייתכן שגם אני הייתי מחזיק בעמדה המטופשת הזאת (כבר כתבתי שבעבר הייתי קרוב לזה במידה מסוימת). וכך גם לגבי תועלת 4. טענתי העקבית היא שהעמדה שלהם מטופשת ומרושעת, אבל לא בהכרח הם עצמם. הציבור החרדי ברובו הוא בעיניי אוסף תינוקות שנשבו לתוך חברה ומערכת עמדות מרושעות ומטופשות. אפילו המנהיגות שלהם לא לגמרי אשמה. היא נקלעה למצב בלתי אפשרי (שהמנהיגויות החרדיות לאורך הדורות הן בעיקר אשמות בו) וגדלה לתוכו, וכיום קשה להם מאד לשנות את דרכם בלי לוותר על אתוסים אוויליים שהפכו אצלם לעיקרי אמונה. ושוב, טענתי היא שהחברה והאידאולוגיה שלהם מטופשת ומרושעת, אבל לא בהכרח האנשים שמרכיבים אותה. כתבתי כבר בעבר שהם תינוקות ששבו את עצמם.

אבל כל אלו הן נקודות צדדיות. יש בטענות כנגדי כמה אי הבנות יסודיות ביחס לטור הקודם ובכלל:

ראשית, חלק ניכר מהטענות הצפויות הללו נגדי עלו מפני שהטוענים מפספסים נקודה חשובה שעלתה בנספח שבסוף הטור הקודם. דבריי שם לא עסקו בנימוסים והליכות או בהיעדר יחס אנושי מכבד במחלוקות בינינו. זה לא ממש מעניין אותי, ובטח לא נמצא במוקד הבעיה. אני דיברתי על הצורך בהתייחסות עניינית לשיקולים. כתבתי שם להדיא שאם מתנגדיי שוקלים את טיעוניי אז השגתי את מה שרציתי. מבחינתי, אחרי זה שיקללו אותי ואת אימי, אם הם עדיין חושבים זאת לנכון. לכן העובדה שאני מדבר בחריפות כלפי החרדים אינה אומרת שלא שקלתי את טיעוניהם לגופם. להיפך, בהחלט שקלתי, ודווקא בגלל זה אני נוקט בדיבור כה חריף כלפיהם. זו לא ביקורת וגינוי אפריוריים, אלא טענות שעלו בעקבות אותה בדיקה עניינית שעשיתי לטענותיהם ושדרשתי מכל אחד לעשות לטיעוני זולתו.

שנית, בטור 372 שבו עסקתי בלדון את האחר לשיטתו, הסברתי שניתן לבוא לאדם או קבוצה בטענות ביקורתיות גם לשיטתם, אם הם לא הפעילו חשיבה מספיקה כדי להבין את הבעייתיות שבה. לכן יש לי בהחלט טענות לחברה הזאת, גם אחרי שנכנסתי לנעליהם ובדקתי את טיעוניהם. כאמור, הטענות הן בגלל (ולא: למרות) שבדקתי את טיעוניהם.

ושלישית, צריך להבין שההמלצה שלי להיכנס לנעליו של הזולת לא אומרת שבעקבות זאת הוא בהכרח ייצא צדיק ולא טיפש או רשע. זהו ניסיון שצריך לעשות בתקווה שנגלה שזהו המצב, אבל המסקנה מהניסיון הזה יכולה גם להיות שהוא אכן טיפש ו/או רשע כמו שחשבנו (ראו למשל תשובותיי כאן ועוד). איני טוען שאין בעולם עמדות או אנשים שהם רשעים או טיפשים. מה שאני טוען הוא שלא כולם כאלה, ולכן חשוב לבחון את הטיעונים לפני השיפוט.

בשורה התחתונה, אוסיף עוד משהו במישור ההשוואתי. ארגון רופאים ללא גבולות והצלב האדום, עם כל הכעס עליהם, וגם אם מישהו יחליט שהם אכן אנטישמים, בוודאי לא מקדישים את חייהם לאנטישמיות. הם מקדישים את חייהם, מרצם וממונם להצלת הזולת. בנוסף, הם גם לא טפילים על סביבתם ודורשים ממנה להחזיק אותם, לא מתעללים באנשיהם כשאינם צועדים בתלם שהם מכתיבים, והם גם לא פרימיטיביים במחשבתם. את כל זה לא ניתן לומר על החרדים. לכן, גם אם הייתי יכול להבין את טיעוניהם של החרדים, אני מצפה מהם שאם הם בוחרים בדרך כה בעייתית שיבדקו בקפידה רבה אותה ואת ההנחות שמובילות אותם אליה. את זה הם לא עושים. להיפך, הם גוזרים על עצמם איסור לשמוע טיעונים ביקורתיים וסוגרים את עצמם בתוך כת שלא מאפשרת ביקורת וראיית הזולת. לכן יש כאן מידה לא מבוטלת של טיפשות ו/או רשעות, גם אחרי שאני מכיר ואולי גם מבין את האילוצים שלהם.

ובכל זאת, חשבתי לנצל את ההזדמנות ולדון בטענה החרדית לגבי הגיוס מזווית אחרת שטרם נדונה כאן. יהיה בכך גם יישום (נוסף) של המלצתי מהטור הקודם להיכנס לנעליו של הזולת ולבחון ברצינות את טענותיו.

העתירה

הטריגר לטור הזה הוא כתבה של אור בסוק שקראתי לפני כמה ימים (באתר "שיחה מקומית", שמקדם תפיסות שמאליות), ובה מתוארת עתירה שהגישו שני חסידי סאטמאר נגד צו הגיוס שקיבלו. הם טענו כלפי הצבא שהם רוצים פטור דתי מטעמי מצפון, ודרשו להופיע בפני ועדת המצפון. הצבא סירב (כנראה בטענה שזה אינו פטור מצפוני), והם עתרו לבג"ץ. בג"ץ דחה את עתירתם ואשרר את החלטת הצבא. הכותב שם מתקומם כנגד הפסיקה הזאת, וטוען שבג"ץ למעשה קבע שלחרדים אין זכות למצפון.

מה שעומד בבסיס העניין הוא שאנשים שונים מקבלים פטור מטעמי מצפון. הדוגמה הכי מובהקת לעניין היא פטור שניתן לפציפיסטים. במה שונה המקרה של פציפיסט מהמקרה של חרדי שלא מוכן להתגייס מטעמי מצפון? שימו לב שהטענה של העותרים לא הייתה שהתורה מגנא ומצלא (כלומר שהלומד גם הוא חייל), או שיש ערך גדול בלימוד תורה שמצדיק לפטור אותם מהצבא (כלומר שלומד תורה לא שונה מספורטאי או אמן מצטיין שמקבל פטור). שתי אלו אינן טענות לפטור מצפוני. פטור מצפוני הוא דרישה לפטור מישהו בלי שהוא תורם באופן אלטרנטיבי, וגם בלי שיש לכך ערך אחר עבור המדינה או החברה או עבורו עצמו. העתירה הזאת העלתה טענה אחרת מהמקובלות, ולכן היא שווה דיון נפרד: הטענה היא שמצפונם אוסר עליהם להתגייס לצבא, ולכן יש לפטרו אותם, ממש כמו פציפיסטים. על פניו זו טענה חזקה, ולכאורה צודק הכותב שהתקומם כנגד החלטת הצבא ובג"ץ.

אקדים שככל שבדקתי מי שמקבל פטור מצפוני אינו מחויב לעשות גם שירות לאומי, אחרת הדיון די מתייתר (שכן החרדים לא מוכנים גם לעשות שירות לאומי). באמת לא ברור לי מדוע זהו המצב. גם אם מישהו לא יכול לשרת בצבא כי הוא מתנגד לאלימות, למה שלא יתרום בבתי חולים או בבתי ספר?

פטור מטעמי מצפון, אנטי מיליטריזם ופציפיזם

מצאתי אתר שמתאר את הפטור המצפוני כך (לשון נקבה אינה בדווקא):

החוק בישראל מאפשר קבלת פטור משירות צבאי מטעמי מצפון עבור גברים ונשים שהוכרו בידי הצבא כפציפיסטים. הפטור ניתן למועמדות לשירות, וגם לחיילות ולמילואימניקיות, שפנו לוועדת המצפון של הצבא בבקשה שתכיר בהן כפציפיסטיות – והוועדה התרשמה שהן באמת כאלה. לפי הגדרת הוועדה, פציפיסט הוא מי שמתנגד לכל סוג של אלימות ונמנע משימוש באלימות, כולל למטרות הגנה עצמית. הוועדה לא תיתן פטור בגלל דעה פוליטית שמתנגדת לכיבוש, תפיסה אנרכיסטית או תפיסה מצפונית כלשהי, אם הן לא מלוות בתפיסה פציפיסטית. בגדול, אלו שני הדברים העיקריים שהוועדה בוחנת: האם תפיסת העולם שלך באמת פציפיסטית ולא מקבלת אלימות, והאם את מקפידה לפעול תמיד על-פי תפיסת העולם שלך, כך שאין סתירה בין המעשים שלך למצפון שלך.

כלומר התנגדות לכיבוש, אנרכיזם (חוסר הכרה במדינה ובמחויבות אליה) או עילות מצפוניות אחרות אינן נחשבות כעילות שמצדיקות פטור. רק התנגדות גורפת לאלימות באשר היא. ראיתי באתר של הארגון "פרופיל חדש", שמלווה את החבר'ה הללו שהם גם נשאלים בוועדה שאלות כמו: האם לא היית נוקט בפעולות אלימות גם אם מישהו היה מאיים על חייך? או: למה שאחרים ימותו עבורך? האתר ההוא מדריך את ה"פציפיסטים" כיצד עליהם לענות לשאלות אלו (שהרי ברור שהם כן היו עושים זאת). לכן אני מתרשם שברוב מוחלט של המקרים הפציפיזם מהווה כסות לסירוב על בסיס התנגדות לצבא ולמדינה. כמה אנשים אתם מכירים שלא ינקטו בפעולות אלימות אם יש איום על חייהם? מעבר לזה, הליווי שמוצע ל"פציפיסטים" הללו הוא בעצם מטעמים של סרבנות פוליטית. הפציפיזם הוא עלה תאנה.

בין היתר הם גם מציגים באתר שם שאלות שעולות בוועדת המצפון, האם תתנגד לשירות לאומי במסגרת לא צבאית. זה עולה כתהייה בעלמא כדי לברר את מניעיו של הפונה (שכן כפי שאמרתי למעלה אין באמת חיוב לשרת אם הוא נפטר מהצבא). האתר מדריך אותם כיצד לענות, מה ששב ומעורר את החשד שהפציפיזם כאן הוא עלה תאנה לסרבנות פוליטית-מוסרית, ושזו גם מגמתו של האתר שמלווה אותם. הם בעצם מדריכים את השמאלנים כיצד להיפטר משירות בלי להיות פציפיסט. כל הסיפור הזה נראה לי עקום מהשורש. באמצע הכתבה של אור בסוק על הבג"ץ הנ"ל, האתר הציב לינק למאמר אחר שכותרתו: כדי לפורר את הימין, השמאל הציוני צריך ברית עם החרדים. נדמה לי שהמשמעות ברורה מאד.

כשתעיינו באתר של "פרופיל חדש" זו באמת לא בדיוק שמאלנות. זה ארגון שמתנגד למיליטריזם של החברה בישראל, ולהעמדת הצבא במוקד החברה והתרבות שלנו. הם מצביעים על כשלים שונים שנגרמים מכך, אבל לא מצאתי שם תשובה לשאלה מה יקרה כאן ללא צבא? האם אויבינו יתאדו או יהפכו לצמחוניים?  במילים אחרות, האם הם מוכנים היו להישאר פציפיסטים ואנטי מיליטריסטים גם כשהחמאס נמצא על הגדרות של היישוב שלהם, או שהם בונים על מיליטריסטים רשעים אחרים שיצילו אותם.

לכן צריך כאן להבין את עצם הפטור שניתן לפציפיסטים ולאחר מכן במה שונים בעלי המצפון החרדי מפציפיסטים. השוני של החרדים בא לידי ביטוי בשני מישורים: האם בכלל יש לאפשר להם להתייצב בפני ועדת המצפון, ואם הם מגיעים בפניה האם ראוי לפטור אותם. כזכור, הצבא סירב בכלל לאפשר להם להופיע בפני הוועדה, אבל סביר שגם אם היו מופיעים שם לא היו מקבלים את הפטור.

פטור מטעמי מצפון ופציפיזם

כדי להבין את מהותו של פציפיזם אמיתי, אני מפנה אתכם לסרט נהדר שראיתי לפני כמה שנים, הסרבן. מתואר שם בחור בשם דזמונד דוס, שלא מוכן להשתמש בנשק בשום מצב, אבל בכל זאת החליט להתגייס לצבא במלחמת העולם השנייה ולשמש חובש קרבי. הוא הלך בכל המקומות הכי מסוכנים בלי נשק והציל את חיי חבריו במסירות נפש של ממש. זה פשוט מדהים. אגב, דוס זכה במדליית הכבוד על שירותו הצבאי בקרב אוקינאווה. זוהי דוגמה לאדם שבאמת ובתמים לא מוכן להחזיק נשק ולהפעיל אלימות, אבל לא משתמש בזה כעילת השתמטות מחובותיו. הוא מוכן לסייע לחבריו בכל דרך שאינה כרוכה בהחזקת נשק.

אמנם קצת מוזר בעיניי שסיוע כזה אינו מנוגד לאמונותיו, שהרי החברים הפעילו נשק והרגו את האויב. אני גם לא יודע מה היה עושה הברנש הזה מול איום ממשי לחייו. האם הוא היה מוסר את חייו וזהו? אולי כן. אבל אני די בטוח ששני הסאטמארים דידן כמו גם הרוב הגדול משאר סרבני המצפון בישראל – לא ממש.

דומני שחשוב כאן להבחין בין פציפיזם פסיכולוגי לבין פציפיזם אידאולוגי. יכול אדם לומר שהוא לא מסוגל להחזיק נשק. זה אולי מתחיל מאידאולוגיה, אבל מסתיים בפסיכולוגיה. הוא פשוט לא מסוגל לכך נפשית. ביחס לאדם כזה, גם אם לו היה איום על חייו הוא כן היה מוצא את תעצומות הנפש ומגיב בנשק, עדיין יש מקום להתחשב בו ולתת לו תפקיד של חובש קרבי, פקיד, חייל במודיעין, או אפילו בשירות לאומי (אם הוא מתעקש לקבל תפקיד שאינו צבאי בכלל. בהנחה ששאט הנפש שלו פונה כלפי הצבא ולאו דווקא כלפי החזקת נשק). זו סתם התחשבות באנשים ובמצוקות שלהם. ייתכן שזה היה המצב אצל אותו חייל אמריקאי, אם כי בסרט זה מוצג כאקט מצפוני ולא כפעולה מתוך מצוקה נפשית.

כך או כך, ענייננו כאן אינו באדם כזה. אנחנו מדברים על אדם שמתנגד לזה אידאולוגית, ולא על אדם שאינו מסוגל לכך נפשית. האם יש מקום לפטור אדם כזה משירות צבאי?

חשיבותה של השאלה האישית: הצו הקטגורי

בשאלה לגבי פציפיסט אידאולוגי, עלינו לחלק בין שני סוגי אידאולוגיות או שני טיפוסי אנשים.

הסוג הראשון הוא אדם שלא מוכן להחזיק נשק או לנקוט באלימות בשום מצב שהוא (בוועדות שם למשל שואלים אותם על צמחונות). לדוגמה, אם מישהו היה מאיים עליו בנשק הוא לא היה לוקח נשק ליד כדי להתגונן ולפגוע במאיים. לדעתי בהחלט ראוי לפטור אדם כזה משירות. אדם כזה בעצם אומר שמבחינתו כולנו היינו אמורים לא להתגייס ולא להילחם אלא למות. גישה מטופשת משהו, אבל לפחות עקבית. גישה כזאת (אחרי שהשתכנענו שהיא אותנטית) אפשר וראוי לכבד. חשבו על איום קיומי בשבת. לפני תקנת החשמונאים ודרשת "עד רדתה" (ראו ברייתא שבת יט ע"א ובמאמרו של הרב גורן כאן), העם בעצם עמד למסור את עצמו למות ולא להילחם בשבת. זהו פציפיזם במובן המהותי, שכן הם באמת מוכנים למות על מזבח האידאולוגיה ה"פציפיסטית" שלהם. אבל אם אדם אומר שהוא רוצה שאחרים יילחמו עבורו בשבת ושיפטרו אותו, זה אינו פציפיזם ואינו עילה מוצדקת לפטור.

וכאן הגענו לסוג השני. אם עומד בפנינו אדם שלו היה נשקף איום לחייו האישיים הוא היה מגיב באלימות, איני רואה שום סיבה ביקום לפטור אותו משירות צבאי. השירות הצבאי הוא תגובה של חברה שנמצאת תחת איום צבאי, וההתגוננות מטבע הדברים היא קולקטיבית ולא אישית. אבל זה לא ממש משנה. הרי חיי כולנו נמצאים תחת איום, ואם אתה מקפיד על פציפיזם או סירוב מצפוני, בעצם מה שאתה אומר זה שאחרים ימוות ללמענך (שהרי אינך מוכן למסור את חייך שלך על הפציפיזם). זה מנוגד לצו הקטגורי, ולכן אינו טענה מוסרית.

מה שיש לנו כאן הוא הצו הקטגורי. אתה עצמך לא היית מוכן שזה יהיה לחוק כללי שפוטר את כולם משירות צבאי, אחרת כולנו היינו מתים (וכזכור אתה לא מוכן למות בשביל זה). אז הסרבנות שלך מבוססת על כך שיהיו אחרים שלא יסרבו ויילחמו עבורך. זה בלתי מוסרי בעליל. אמנם נכון שבהלכה מקובל שהמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל כפי שהסברתי לא פעם (ראו למשל במאמר הזה), החמרה הלכתית שבנויה על כך שיהיו אחרים שלא יחמירו (כמו למשל לא לסמוך על היתר המכירה בשביעית) אינה ראויה ואין לעשות אותה. בכל אופן, זוהי זווית נוספת שממנה שוב עולה שהסרבנות הזאת אינה אמינה. זו סרבנות לא מוסרית ולא עקבית, ולכן להערכתי היא כנראה משמשת עלה תאנה לסרבנות פוליטית (אתה מסרב מפני שאתה מתנגד למלחמות של צה"ל ולא לאלימות או למלחמות באופן כללי).

זוהי בעצם הטענה כלפי החרדים: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!". האיום הוא על כולנו, ולכן יש לראות מצב כזה כפיקוח נפש, גם אם אתה אישית לא מצוי כרגע בסכנה. כשחרדי לומד תורה נמצא בפיקוח נפש אישי וישיר, האם הוא ימשיך ללמוד או יטפל באיום? כעת נניח שהטיפול באיום יהווה סכנה לרוחניותו, האם הוא ימשיך ללמוד או יטפל באיום? אם הוא ימשיך ללמוד יש מקום לשקול את בקשתו להיפטר משירות צבאי. אבל אם לא, אז הוא בעצם הוא בונה על אחרים שיילחמו עבורו. זו אינה אידאולוגיה קבילה. הרי בה במידה אני מעדיף אידאולוגית שאחרים יסכנו את חייהם ויבזבזו את זמנם על שירות צבאי ארוך ומעצבן. מישהו היה מקבל טיעון כזה? לכן כשאתה אומר שאתה מתנגד לשירות צבאי אתה אמור לצרף לזה הצהרה איך אתה רואה את המצב (הא אכן יש כאן איום), ומה אתה אמור לעשות ביחס למצב כזה שהיה מאיים עליך אישית. הטענה שהאידאולוגיה שלי היא להעדיף שאחרים יעשו את העבודה אינה קבילה.

פציפיזם וסירוב מצפוני

מעבר לזה, ישנה כמובן השלכה נוספת שיש לקחת בחשבון. אם אתה פטור משירות עקב אידאולוגיה, צריך גם לפגוע בזכויותיך. הרי יש כאן חובה אזרחית שאינך מקיים, אם כך, אינך זכאי לשוויון מלא. בהחלט יש הצדקה לפגוע בסבסודים ותקציבים שונים, ואולי אפילו בזכות ההצבעה שלך (למה שאתה תקבל החלטות שאחרים ישלמו עליהן את המחיר?). שלא לדבר על הזכות למשול (כמו המפלגות החרדיות שכעת שותפות לממשלה שמקבלת את ההחלטות ובו בזמן משתמטות משירות צבאי וממילוי חובות אזרחיות). מי שמוכן לשאת במחירים הללו, זוהי גם אינדיקציה לכך שהוא אכן מאמין באידאולוגיה הזאת. זהו הרציונל של סרבן מצפון שמשלם את המחיר (נכנס לכלא). המחיר אינו רק סנקציה על אי ציות לחוק, אלא יש לו תפקיד מהותי בלגיטימציה של הסרבנות. אם אתה מוכן לשלם את המחיר אז ברור שזה באמת חשוב לך ואינך עושה את הסרבנות קרדום לחפור בו. זהו סינון של סרבנים אותנטיים. הוא הדין לפטורי מצפון.

ובכלל, איני מבין מדוע יש הבדל בין סרבנן מצפוני (מתנגד לכיבוש) לבין פציפיסט. איני רואה הבדל בין שני אלו, ומדוע רק לשני מגיע פטור בעוד הראשון צריך לשאת בעונש? להיפך, הסרבן המצפוני נראה לי הרבה יותר לגיטימי, שהרי זה באמת סותר את צו מצפונו. הוא לא באמת חושב שיש כאן איום, ולכן לא מכיר בחובה לשרת בצבא כדי להסיר את האיום. הפציפיסט מבין שיש כאן איום, אבל רוצה שאחרים יילחמו עבורו (אלא אם הוא באמת מוכן למות, כפי שהסברתי למעלה).

בחזרה לפסק הדין של בג"ץ: העתירה

הגענו למסקנה שיש אולי מקום לפטור פציפיסט אמיתי, כלומר אדם שזו האידאולוגיה שלו, אך ורק אם הוא עקבי ומוכן למות בעצמו על מזבח הפציפיזם שלו (ולא שולח אחרים למות עבורו). אבל גם אדם כזה צריך לחייב בשירות אחר לחברה, במקום השירות הצבאי. איני רואה שום סיבה לא לחייב אותו בשירות אזרחי שמתאים למצפונו. יתר על כן, אדם כזה אינו זכאי לשוויון אזרחי ועליו להיות מוכן לשלם את המחיר את האידאולוגיה שלו. הוא גם אמור לשאת בעונש המתחייב מהחוק, ממש כמו סרבן מצפוני.

ואחרי כל זה, החוק בישראל בכל זאת מאפשר לפטור פציפיסטים משירות צבאי. תחת ההנחה הזאת, האם יש הבדל בין המצפון של החרדי שמתנגד לשירות צבאי לבין הפציפיסט? כאמור, זהו דיון היפותטי לשיטתי, שכן את שניהם לא נכון לפטור. אבל בהנחה שניתן פטור לפציפיסטים, מדוע שלא ניתן פטור דומה לחרדים? זה מביא אותנו לפסק הדין של בג"ץ. לא קראתי אותו, ולכן אשתמש בכתבה הנ"ל כמקור משני.

העותרים היו האחים שלמה ומרדכי היימליך, חסידי סאטמאר, שטענו כי אינם יכולים לשרת בצבא בגלל שבכתביו של האדמו"ר מסאטמאר נכתב שבמסגרת שלוש השבועות שהושבענו (כתובות קיא) יש גם את האיסור למרוד בגוים. זה אוסר עליהם מצפונית לשרת בצבא והם זכאים לפטור. אור בסוק תומך בטענה זו בהתלהבות. אזכיר שהדיון כאן מתנהל תחת ההנחה (השגויה לטעמי) שלפציפיסטים אכן מגיע פטור. מה עושים עם טענה כזאת?

ראשית, אין צורך לומר שזוהי טענה אווילית מהרבה מאד אספקטים. למשל: 1. האם שלוש השבועות הן באמת מקור הלכתי? 2. האם באמת יש כאן מרידה באומות? הרי האו"ם החליט לתת לנו מדינה. 3. האם התגוננות מפני איום להרוג אותנו היא מרידה בגויים? יש מישהו עלי אדמו תשבאמת מפרש כך את שלוש השבועות הללו? 4. וסתם כאנקדוטה, הם בעצם מורדים בכך ב'גוים' (לשיטתם) ששולטים בישראל. בהם מותר למרוד? מה עם דינא דמלכותא? (אה, שכחתי את הר"ן שאינו רלוונטי).

בכל אופן, הדיון שלנו כאן אינו באינטליגנציה של העותרים ושל טענותיהם אלא בזכויותיהם. נניח שהם הגיעו בכנות למסקנה המטומטמת הזאת. האם לא מגיעה להם התחשבות כמו לפציפיסטים? כך באמת ציינה השופטת רות רונן שאף אם אמונתם של האחים נשענת על הנמקה כושלת, כל עוד היא כנה, הם זכאים להופיע בפני הוועדה.

הערה משלי: האם זה אינו סירוב מצפוני?

לפני שאעבור לנימוקי השופטים, אני חייב להקדים כבר כאן ולתהות על עצם הדרישה. הרי העילה הזאת אינה דומה לפציפיזם אלא לסירוב מצפוני רגיל (כזכור, איננו עוסקים בשיטתי שאינה מבחינה ביניהם, אלא במצב הקיים בחוק בישראל). סרבן מצפון אינו פטור משירות צבאי ולא אמור להופיע בפני ועדת המצפון. יתר על כן, כפי שהזכרתי הוא אף נענש ונכלא. לכן איני רואה את הבסיס לעתירה גם אם הטענות שלהם היו מתקבלות.

נימוקי השופטים

בפסק הדין עולים כמה טיעונים נגד קבלת העתירה. הטיעון הראשון הוא של הנשיא עמית, שקבע כי העותרים אינם פציפיסטיים מאחר שטענה על איסור דתי למרוד באומות העולם לא תחול על שירות בצבא קנדה, אלא רק על צה"ל. טענה מוזרה, אבל המוזרות שלה נובעת מהמוזרות בחוק עצמו שמבחין בין פציפיזם לאידיאולוגיות אחרות. זו לא "הבחנה חדשה", כפי שמתאר אותה בסוק. זו המדיניות בחוק עוד הרבה לפני העתירה הזאת. לא עמית המציא אותה.

עמית וברק ארז הוסיפו את הנימוק שאופיה הקבוצתי של בקשת האחים שולל את האפשרות כי מדובר בפטור מצפוני (רות רונן לא קיבלה זאת). הם משתייכים לחסידות סאטמר, קבוצה שלכל הנמנים עימה אותו נימוק לפטור, ולכן בקשתם אינה יכולה להישקל באופן פרטני, אלא רק כחלק מהמדיניות הכללית של הפטור לציבור החרדי, שצריכה להיות מוסדרת בחקיקת הכנסת ולזכות לאישור בג"ץ. גם כאן אין הבחנה מהותית, אבל עדיין משפטית יש בכך בהחלט היגיון. זו לא בעיה אישית שנפתרת בבית המשפט אלא בעיה קבוצתית. יש לזכור שבנימוקי העותרים מובאים כתבי האדמו"ר מסאטמאר ולא דעות אישיות שלהם. שימו לב שהנימוק הזה אינו אומר מאומה לגבי הצדק שבעתירה. הוא רק טוען שמעשית החלטה כזאת אמורה להתקבל על ידי המחוקק ולא בבית המשפט. כאנקדוטה מעניין לציין כאן שבתת הכותרת של המאמר מופיעה הטענה: "נראה שבג"ץ מתייחס לחרדים כאל קהילה מאיימת ולא כאל פרטים בעלי זכויות". זה מאד מוזר, שהרי כפי כתבו השופטים עצמם העתירה היא קולקטיבית ולא אישית במהותה. אז מה יש לדבר על זכויות של פרטים בהקשר הזה?!

יש היגיון רב לא להכיר בדעה שאינה עומדת למבחן ביקורתי. האם הייתם מקבלים את הטענה של ראובן שהוא אינו מוכן לשרת כי סבתא שלו אמרה לו שבכל יום זוגי הוא צריך להגיע לתל אביב כדי לשפר את מזלו? דיון שבו אינך יכול לשכנע את האדם שהוא טועה, שהרי הוא מחזיק בעמדה דוגמטית, ובמקרה שלנו נסמך על "רוח הקודש" של האדמו"ר, הוא דיון עם קיר אטום. אם מישהו מוכן לדון ולשקול את הטיעונים המנוגדים, ניתן לכבד את החלטתו לא לקבלם. אבל אם מישהו מתבסס על נאמנות עיוורת לטיעונים של מישהו אחר, או בעצם לקבוצה, זה מאד מוזר לטעון לטובתו מכוח ניתוק זכויות הפרטים מהיחס לקבוצה.

אור בסוק כותב:

בעבר נבחנו מקרים של טבעונים, שגרסו שהאדיאולוגיה הטבעונית אוסרת שירות צבאי, ובג"ץ מעולם לא העלה על דעתו שעניינם לא יובא לוועדת מצפון רק בגלל השתייכותם לקבוצת הטבעונים. בדומה לכך, בג"ץ דחה את הרעיון שיש לפסול בקשה של אישה להיבחן לקורס טיס רק משום השתייכותה לקבוצת הנשים, מחשש שנשים רבות נוספות יוכלו להגיש גם הן בקשה, ובכך להטיל נטל כבד על הצבא במיונים לקורס טיס.

טיעון די אווילי. הטבעונים אכן שייכים לקבוצה, וכך גם הנשים וכל אדם באשר הוא. השאלה אינה האם אתה משתייך לקבוצה אלא האם עמדתך מבוססת על ההשתייכות הזאת או שגובשה עצמאית. הטבעוני שייך לקבוצת הטבעונים כי הגיע למסקנה שהם צודקים. לכן השייכות אינה רלוונטית לדיון. אבל חסידי סאטמאר הם כאלה מחמת לידתם. התפיסה שלהם היא כזאת פשוט מפני שכך כתב האדמו"ר. במובן הזה, אם היה עותר בחור ציוני-דתי או חרדי ליטאי מכוח שלוש השבועות, לא היה מקום לדחות את עתירתו בטענה שגם האדמו"ר מסאטמאר כתב זאת. זאת מפני שעמדתם אינה כזאת מפני שהאדמו"ר כתב כך. הדמיון כאן נוצר בכיוון ההפוך: הם הגיעו למסקנה הזאת בעצמם, ובעקבות כך נוצר הדמיון.

רות רונן גם הביעה חשש לגל של בקשות דומות שיגיעו לצבא באופן סיטוני. אם אפרט יותר, יש הבדל בין פטור שניתן לאדם בודד או לקבוצה קטנה, לבין פטור לקבוצה גדולה של עשרות אחוזים באוכלוסיה. נכון שזה אינו הבדל מהותי, אבל למישור המעשי יש חשיבות רבה בהקשרים אלו (בפרט אם זוכרים שעצם הפטור אין בו שום היגיון: "אין לך בו אלא חידושו"). זה לפחות אומר שהבעיה צריכה להיות מונחת של שולחנה של הכנסת ולא של בית המשפט.

סיכום קצר

בשורה התחתונה הייתי אומר שלמרות כל האמור, בהנחה שפציפיסטים נפטרים יש מקום לסברה שהיה עלינו לפטור גם את החרדים מסיבות מצפוניות (לפחות אם מקבלים את טענתי שלא אמור להיות הבדל בין פציפיסטים לבין סרבני מצפון), אם כי הפסק של בג"ץ בהחלט לא מופרך, בפרט לאור המצב המשפטי הנוכחי שכן עושה הבדל כזה. אבל המסקנה הזאת עצמה חוזרת ומחדדת את האבסורד בעצם הפטור (הגורף, ללא שום דרישה תחליפית וללא סנקציות) שניתן לפציפיסטים ואת האבסורד בהבדל שנעשה בינם לבין סרבני מצפון.

הערה לסיום: בחזרה לטור הקודם

בדבריי כאן היו אמירות מזלזלות בטענות שונות, כמו בטענת שלוש השבועות. דיברתי גם על כך שאנשים שונים, חרדים ואחרים, משתמשים בתואנות שונות כדי לסרב. כעת אשאל אתכם האם לדעתכם זה מנוגד למה שהטפתי לו בטור הקודם? שם הסברתי שיש להאזין לטיעוניו של כל אחד וזה עשוי לגרום לנו להבין אותו במישורים שונים (ראו בתחילת הטור הזה). אני חושב שכעת תוכלו לראות שאין כאן שום סתירה, כפי שגם הסברתי בתחילת הטור הזה.

בחנתי כאן את הטיעונים לגופם בפירוט, ומתוך כך הגעתי למסקנה שאין בהם ממש. הייתה כאן התייחסות עניינית לגמרי, והמסקנה הייתה שמדובר בטיעונים מטופשים משפטית, הגיונית ומוסרית. טיעונים שלא מחזיקים מים. כאן רק רציתי לחזור ולומר שזוהי הדגמה למה שכתבתי בחלקו הראשון של הטור כאן, שאין קשר בין התייחסות עניינית לטיעונים לבין כיבוד האדם שטוען אותם. הסברתי שם שלא תמיד התייחסות עניינית מעלה שהאדם הזה הוא הגיוני, מוסרי, או אפילו עקבי, ולכן לא בהכרח אמצא שהוא ראוי לכבוד. מה שביקשתי לא היה לכבד את האחר אלא להאזין לטיעוניו ולשקול אותם לגופם במקום להתייחס לטוען. זה בדרך כלל לא נעשה, וחבל. אחרי שעשינו את זה, אפשר להתייחס לטוען, ואפילו לפצוח בקללות נמרצות ובזלזול כפי שנמצא לנכון. אמנם נכון שאחרי שהאזנו לטיעונים יש יותר סיכוי שזה לא יקרה, אבל אין שום הכרח בזה. היחס לטוען אמור לבוא אחרי בחינת הטיעונים, ולא שבחינת הטיעונים תיעשה מתוך היחס לטוען.