מבט על מוסר ופסיכולוגיה, או: קאנט והשכל הישר (טור 762)

בס"ד

לפני כמה שבועות יצא לי לקרוא את הפוסט הזה מתוך הבלוג של יאיר בן דוד, מידה טובה (אולי אתבע אותו על הקופירייט). הוא עוסק בשאלה האם יש בעיה מוסרית בהגשת עבודה אקדמית שנכתבה כולה ולגמרי על ידי מורנו הצ'אט גיפיטי.

הפסיכולוגיה של המוסר

בן דוד מתואר שם כמי שעוסק בפסיכולוגיה של המוסר, ואני חייב להקדים ולומר שהתחום הזה תמיד הטריד אותי. פסיכולוגיה היא תחום תיאורי, שכן הוא עוסק בעובדות על התנהגות ותחושות של בני אדם. המוסר, לעומת זאת, עוסק בנורמות. אם הפסיכולוגיה עוסקת במצוי (ה-is), המוסר עוסק בראוי (ה-ought). דייוויד יום כבר לימד אותנו שיש פער בלתי ניתן לגישור בין זה לזה, שכן העובדות לבדן לא יכולות לקבוע מה ראוי ומה לא. משמעות הדבר היא שהדיון בעובדות, פיזיות או פסיכולוגיות, אינו קובע מאומה לגבי הדיון בנורמות.

ובכל זאת, מניסיוני, לא מעט טקסטים מהתחום הזה שיצא לי לקרוא נוטים לערבב בין המישורים. הם לא מבחינים היטב בין מה שבני אדם עושים בפועל לבין מה שראוי לעשות. אמנם זה אינו בהכרח כשל. ראשית, יש להבחין בין התנהגות רגילה של בני אדם, שהיא בעליל שייכת למצוי ולכן אינה מדד לראוי, לבין התנהלותם בבואם לקבל החלטה מוסרית. כשאני מבין איך אנשים מקבלים החלטות מוסריות זה יכול אולי להוות מדד ביחס לשאלה כיצד יש לקבל החלטות כאלה. ושוב, זה לא קובע את ההחלטה הנכונה אבל יכול להוות אינדיקציה אליה. אבל אפילו במישור הזה הקשר למה שראוי אינו הכרחי. אדם יכול אולי לחשוב שהתנהלותם של בני אדם בבואם לקבל החלטה מוסרית היא מדד לראוי (גם אם בוודאי שאינה קובעת אותו), אבל זה רחוק מלהיות הכרחי ומוסכם.

טלו כדוגמה את דילמת הטרולי שכבר עלתה כאן לא פעם (ראו למשל בטורים 555, 628 ועוד). מוצבת שם דילמה מוסרית לגבי רצח אדם אחד לשם הצלת נפשות של כמה בני אדם. ישנם כאלה שדנים בה במישור הפילוסופי, כלומר בשאלה מה ראוי לעשות. אחרים עוסקים בה במישור הפסיכולוגי (איך אנשים נוהגים לחשוב ולפעול לגביה), שכאמור שייך למצוי. לא מעט מהדיונים מערבבים בין שני המישורים הללו, מה שמבטא את העובדה שיש אנשים שחשים שהמחקר הפסיכולוגי (שמראה לנו מה בני אדם מעדיפים בדרך כלל במצב כזה) נותן גם תשובה לשאלה מהו המעשה הראוי בסיטואציה הזאת.

דומני כי יסודו של הערבוב הזה הוא בכך שטענות על נורמות הן עניין מוזר. מחד, נראה לנו שהן לא סובייקטיביות לגמרי, שכן המוסר מחייב את כולנו (ראו את מבחן התרד בטור 456), ומאידך, אין לנו דרך לאשר את אמיתותה של טענת נורמה מול המציאות, כמו שאנחנו עושים ביחס לטענות עובדה. מסיבה זו, רבים נוטים לראות את המוסר כחלק מהפסיכולוגיה שלנו, כלומר כמשהו שמובנה בנפש האנושית אבל אין לו בסיס ותוקף אובייקטיבי. אלא שלפי התפיסה הזאת המוסר אינו אוסף של נורמות מחייבות אלא חלק מובנה בטבע האנושי ולכן אין לו תוקף מחייב. אמנם יש שמשלים את עצמם שניתן אפילו לתת לו תוקף גם בראייה כזאת, אך זוהי טעות (זו אינה התייחסות מוסרית, שכן המוסר נתפס כאן כענף של הפסיכולוגיה, תוצר אבולוציוני וכדומה. אנחנו מותנים להתנהגות ולחשיבה מוסרית מלידתנו). מה שחשוב לענייננו כאן הוא שבמסגרת מחשבתית כזאת, ברור שאין מקום להבחנה בין שני המישורים שתיארתי (המצוי והראוי).

אם רואים את המוסר כעניין מחייב, בלי קשר לשאלה מה מקורן של התחושות המוסריות שלנו, זה אומר שלנורמות המוסריות יש תוקף אובייקטיבי מחייב. כאמור, הן מחייבות לא מכוח הסכמה בין בני אדם או מכוח טבעם, אלא מפני קיימת חובה מוסרית וכולנו כפופים לה (לטעמי היא חייבת להיות מבוססת על רצון אלוהי. ראו בטור 456 ועוד). אם זהו המצב כי אז ישנה הבחנה ברורה בין שני המישורים הללו, הפסיכולוגי והמוסרי. הפסיכולוגיה עוסקת בעובדות והמוסר בנורמות.

אני מקדים את ההבחנה הזאת מפני שבכמה מקומות בפוסט של יאיר בן דוד ניתן להיווכח שהוא לא תמיד ער לזה.

קריאה ביקורתית: האם הנורמה קובעת את הראוי?

הדיון של בן דוד מתבסס על העובדה שכיום הסתמכות על בינה מלאכותית היא כבר נורמה מקובלת, ואם כולם עושים את זה, אז למה שאני לא?! חשוב לציין שהמונח 'נורמה' כאן משמש לתאר התנהגות רווחת ומקובלת, ולא במובן של עיקרון מוסרי/נורמטיבי מחייב. השימוש הזה במונח כבר מצביע על תפיסה שמזהה את שני המובנים הללו (בניגוד לדבריי למעלה). השאלה שמתעוררת כאן היא האם כשאנחנו מדברים על מוסר יש מקום להתחשב במנהג המקובל (=הנורמה, במובן הנ"ל). אחדד, שהניסוח אינו מדויק. הכוונה אינה דווקא לרוב אלא למנהג שהוא רווח דיו. הטענה היא שאם יש נוהג שמקובל בקבוצה רחבה ונורמטיבית בחברה (גם אם אינה רוב) הוא בהגדרה מוסרי.

בן דוד כותב שדי ברור שיש נורמות מקובלות שאינן ראויות (כמו דחיפות בתור, או צעקות על נותני שירות). אמנם להבנתי עובדתית רוב הנורמות הללו אינן באמת מקובלות. נכון שיש אנשים שעושים זאת, אבל זו בהחלט לא נורמה במובן המקובל בחברה (אפילו לפי ההגדרה המרחיבה מלמעלה שמדובר בנוהג רווח, ולאו דווקא נוהג של רוב החברה). הרי ברור לכל שאלו מעשים מגונים, אלא שיש שנכשלים ובכל זאת פועלים כך. אפילו האדם עצמו, לפחות אחרי שהתקרר והתפכח, יאמר לכם שהוא נכשל ונהג שלא כראוי. בוודאי ובוודאי אם תשאלו אנשים הם יאמרו לכם שהחברה כחברה רואה זאת כמעשים פסולים, על אף שיש לא מעט כאלה שנכשלים ופועלים כך. מעשה כזה נתפס ככישלון, ולכן אין לראות בעשייתו ביטוי לעמדה מוסרית. לכן אפילו במישור העובדתי איני חושב שיש נורמות (כלומר פעולות מקובלות) שאינן ראויות. טענה אחת היא שיש פעולות שרווח לעשותן ובכל זאת הן אינן ראויות. זה פשוט וברור. אבל הטענה שיש פעולות שרווח לראות בהן פעולות מוסריות ובכל זאת הן אינן כאלה, היא טענה שונה ולגביה המצב מורכב יותר. לגביה יש מקום לדון.

דוגמה נוספת שהוא מביא נוגעת לנורמות מוסריות שמשתרשות בחברה ביחס לקבוצות מסוימות או ביחס לחברות אחרות. למשל, עם תחילת המלחמה האחרונה, הביטוי "אין חפים מפשע בעזה" הפך לנורמה בקרב חלקים גדולים מאוד בעם. האם בגלל זה השימוש בו הוא מוסרי? בן דוד תוהה האם זה ש"כולם מדברים ככה" הופך את הדיבור הזה למוסרי יותר? אבל להבנתי הוא שוב מפספס כאן משהו. חשוב להבחין בין מה שאנשים עושים לבין מה שהם חושבים. אותם אלו שאומרים שאין חפים מפשע בעזה באמת חושבים כך. בן דוד עצמו כנראה חושב שלא. אז הוא במיעוט. אין לזה קשר הכרחי לשאלת מעמדה של הנורמה. חשוב להבין שהמקרה הזה לא דומה לדחיפות בתור, שהרי שם בדרך כלל גם הדוחף עצמו מבין (גם אם רק לאחר מעשה) שזה לא בסדר. לכן השאלה החשובה, אם בכלל, היא מה הרוב חושב ולא מה הרוב עושה. ביחס לתושבי עזה, מדובר על מחשבה שונה משלך, לעומת זאת בדחיפות בתור מדובר על מעשה שונה משלך.

מעבר לכל, גם אם מקבלים את הטענה שהנורמה המקובלת בחברה קובעת את הראוי, זה לא בהכרח קשור לקונפורמיות. איני מכיר מישהו שחושב שלא ייתכן להחזיק בעמדה מוסרית בניגוד לדעת רוב הציבור. הטענה שאם המעשה מקובל הוא הופך בכך למוסרי, לא אומרת שאדם לא יכול להחזיק בעמדה מוסרית אחרת. האם מישהו סבור שבשאלות מוסריות אסור להיות במיעוט? זה מאד לא סביר.

השאלה שבה יש לדון היא במצב שבו אני מחזיק בעמדה מוסרית בניגוד לדעת הרוב, כלומר שבעיניי מה שאני עושה אינו כישלון אלא התנהלות ראויה. האם במצב כזה יש לגזור מכאן שזו עמדה או פעולה מוסרית? ניתן לשאול זאת הן לגבי החברה בכלל והן ספציפית לגביי. מאד לא סביר שבסוגיות מוסריות אסור להחזיק בעמדת מיעוט. ומצד שני אם אני פועל נגד עמדתו של הרוב אני בעצם עושה פעולה שלדעתם אינה מוסרית. האם זה לא אומר שיש לשפוט אותי כאדם לא מוסרי? זה מוביל אותנו להבדל בין השיפוט של המעשה ושל העושה.

קריאה ביקורתית: תפקידה של הנורמה בשיפוט המוסרי

כפי שהסברתי למעלה, העובדות, כלומר המצוי, לא קובעות את הראוי. זה שאנשים עושים משהו, ואפילו זה שהם חושבים שזה ראוי, לא אומר שזהו מעשה ראוי. זה לא רק בגלל שהרוב אינו קובע, וגם לא בגלל שנורמה רווחת אינה בהכרח מוסרית, אלא בעיקר מפני שיש הבדל בין עובדות לבין נורמות. מה שאנשים עושים או חושבים זו עובדה. מה שראוי הוא נורמה (במובן של עיקרון מחייב). נניח שראובן סבור שלדחוף בתור זה אקט מוסרי, זכותו להחזיק בעמדת מיעוט. ולכן אם הוא עצמו יעשה זאת, זה יהיה עקבי עם שיטתו שלו. אבל זה שהוא עושה או חושב כך אינו מהווה הצדקה לכך שגם אני אעשה זאת. מבחינתי זה שהוא חושב או עושה כך זו עובדה. היא אינה קובעת את מה שמבחינתי ראוי לעשות או לחשוב. אחזור ואציין שאם מזהים פסיכולוגיה של המוסר (מה אנשים חושבים ועושים) עם השאלה הנורמטיבית (מה ראוי לעשות), אזי מה שאנשים חושבים או עושים זה מה שקובע את המוסר, ואז כמובן הדיון אינו מתעורר.

כעת אשוב לשאלת השיפוט. האם זה שמדובר במנהג רווח בכל זאת יכול לשנות לגבי השיפוט שלי את מי שעושה זאת. ושוב, ניתן לדון כאן במשמעותו של המונח 'רווח' בשני הקשרים: מה שרווח הוא לחשוב שזה מוסרי או מה שרווח הוא להיכשל בזה. לדעתי אין שום משקל למנהג רווח בשני המצבים הללו (רווח לחשוב או רווח לעשות) בבואנו לקבוע את מוסריותו של המעשה. אבל יש מקום להתחשב בשני המצבים הללו בבואנו לדון את העושה.

בין המעשה לעושה

בטור 372 טענתי שישנם שני מישורים שונים של שיפוט מוסרי: 1. שיפוט של המעשה – שצריך להיעשות לשיטתו של השופט. 2. שיפוט של האדם – שצריך להיעשות רק לשיטתו של הנשפט. אם אני חושב שמעשה X הוא שלילי מבחינה מוסרית אזי כל מי שעושה אותו ביצע עבירה מוסרית. זו טאוטולוגיה כמובן, והיא נוגעת לשיפוט של המעשה. טענתי שם הייתה שזה לא אומר בהכרח שאני אראה את האדם עצמו (הגברא) כרשע. כשאני בא לשפוט את האדם על מעשהו (ולא את המעשה עצמו, שהוא כאמור מרושע לשיטתי) ייתכנו שני סוגי שינוי לעומת השיפוט של המעשה:

• התחשבות בנסיבות מקילות שונות. הסביבה שבה גדל או פעל, החינוך שלו, מצבו הנפשי, האם היו התגרויות שקדמו לפעולה שלו וגרמו לה וכדומה. כל אלו הם טיעונים לעונש, כלומר הוא אכן עבריין אבל יש נסיבות שיגרמו לנו להקל בעונשו או במידת הרשעות שאנחנו מייחסים לו.
• מעבר לנסיבות יש את השקפותיו של העבריין. אדם שחושב שמעשה X הוא חיובי מוסרית, זו לא נסיבה מקילה אלא פטור גמור. אדם כזה שעשה X הוא צדיק גם לשיטת מי שחושב ש-X הוא מעשה פסול (ראו שם הסתייגויות, כמו מידת הרצינות שבה בחן את עמדתו וכו').

שימו לב שבבואנו לשפוט את העושה, בהחלט חשוב להבין מה הנורמות ששררו בסביבתו. זאת משני ההיבטים שעלו כאן: הנורמות המקובלות סביבו הן נסיבות מקילות גם אם הוא עצמו לא סבר כך. ואם גם הוא עצמו סובר כך אזי הוא זכאי לפטור גמור.

בן דוד מביא כמה דוגמאות שיכולות להמחיש את הדברים. למשל:

דוגמה טובה לכך היא ההתחשבות במשפט מוסרי תקופתי. אריסטו, מגדולי הפילוסופים של יוון העתיקה, עסק הרבה באתיקה. על רקע זה, יש המזכירים את אמירותיו כלפי ועל נשים, אמירות שבקריטריונים של ימינו נחשבות לשוביניסטיות בעליל. אך התבטאויות אלה לא הובילו למחיקתו מהקאנון או לקינסולו. רובנו נסכים כנראה לתת לו הנחות מסוג "כך היה נהוג אז", "הוא לא היה היחיד", ו"צריך להבין את הקונטקסט שבו הוא חי".

כשלעצמי איני מוחק מהקאנון אף אחד בשל השקפותיו או מוסריותו. מה שאמור לקבוע היכללות בקאנון הוא רק טיעוניו. אבל נכון שיחסו לנשים צריך להישפט על רקע הנורמות המקובלות בתקופתו. זה ממש לא הופך את האמירות הללו לחיוביות (זהו שיפוט של המעשה), אבל בבואי לגבש יחס לאריסטו האדם, זה בהחלט מהווה נסיבות מקילות, ומעבר לכך אם אריסטו עצמו סבר כך (גם אם בטעות לטעמי) אזי אין להאשים אותו כלל בעניין.

לכאורה הוא עמד היטב על תפקידן של הנורמות המקובלות. אלא שמיד תוכלו לראות שממש לא.

מחלוקת פילוסופית (?)

בקטע הבא בן דוד מערער על התובנות הללו וכותב:

אבל האם אנחנו באמת ראויים ליחס מקל רק מפני ש"זו הייתה הנורמה"? אחד ההוגים המרכזיים שעסקו בסוגייה היה הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, אשר סבר כי הנורמה החברתית אינה מקור סמכות מוסרי. קאנט דחה באופן כמעט מוחלט את הרעיון שלפיו מוסר נובע גם או בעיקר ממה שרוב האנשים עושים או מקבלים. הוא האמין כי מוסר אינו עניין של הרגלים או מוסכמות, אלא של חובה הנובעת מן התבונה הטהורה והאוניברסלית.

אצל קאנט, המבחן למוסר הוא לא "מה מקובל בחברה שלנו" אלא "מה אפשר לרצות שיהיה מחייב לכולם". זהו בדיוק לבו של הציווי הקטגורי שלו: עיקרון פעולה שהאדם מאשר באמצעות התבונה שלו ורוצה שיקבל תוקף של חוק אוניברסלי. כאשר מוסכמה חברתית מכתיבה את ההתנהגות המוסרית, האדם לא פועל מתוך חובה תבונית, אלא מתוך ציות למקור חיצוני.

כאן ישנו ערבוב משווע בין שיפוט של המעשה לשיפוט של האדם. קאנט ממש לא עסק בסוגיות הללו. הטיעון של קאנט עוסק בשיפוט של המעשה (מהו המעשה הראוי), אבל לא בהכרח בשיפוט של האדם. וגם אם קאנט עצמו סבר כך (איני יודע), זה ממש לא משנה. משנתו האתית ותוכנו של הצו הקטגורי שלו אינם עוסקים בשיפוט של העושה אלא של המעשה.

ואם היה לכם ספק כלשהו ביחס לבן דוד, תוכלו לראות כיצד הוא מפרש מחלוקת פילוסופית (שאינה מחלוקת כלל):

פילוסופים מאוחרים יותר הציעו גישה מורכבת יותר לקשר בין נורמות חברתיות לבין מוסר. אחד מהם הוא הפילוסוף הבריטי ברנרד ויליאמס. ויליאמס מסכים כי מוסר אינו יכול להיגזר אך ורק מהנורמה החברתית, אבל הוא סבור שקאנט טועה כשהוא מתעלם מהעובדה שאי אפשר לנתק את האדם לחלוטין מהקשר חברתי ותרבותי.

ויליאמס טוען שבני אדם אינם חיים בעולם של "תבונה טהורה". לשיטתו, אנחנו שואבים את שפתנו, את עולם המושגים שלנו, את הדימויים המוסריים – וגם את הרגשות המוסריים – מתוך המסורת החברתית שבתוכה גדלנו. במילים אחרות, גם אם המוסר אינו מצטמצם לנורמות, הוא תמיד נולד ומתעצב בתוך עולם חברתי מסוים.

לפי ויליאמס, רוב האנשים לא משתמשים במודל מוסרי אוניברסלי ומופשט לפני שהם מחליטים מה ראוי לעשות. אני מניח שרובנו מזדהים עם הדברים. אנחנו שואלים את עצמנו שאלות שהן הרבה יותר קרובות לקרקע המציאות: מה מצופה ממני? מה מקובל? מה יחשבו עליי אם אעשה משהו אחר? מה זה אומר עליי כאדם? מבחינת ויליאמס זו אינה טעות מוסרית, אלא הבנה מוסרית שנגזרת מהיותנו בני אדם שחיים בתוך עולם חברתי. ההבנה המוסרית שלנו תמיד מעוגנת בהקשרים, בציפיות ובמשמעויות תרבותיות.

ויליאמס מזהיר שהנורמות המקובלות אינן תמיד טובות או מספקות מבחינה מוסרית. כפי שאנחנו חווים על בשרנו, הן יכולות להיות עיוורות, מדכאות ואפילו אלימות. אך גם אם אנחנו לא יכולים להתנתק מהנורמה ולקבל החלטות בעזרת "תבונה טהורה", אנחנו יכולים להשתמש בכלי מוסרי שאפשר לקרוא לו "הרהור ביקורתי". "הרהור ביקורתי" הוא היכולת לקחת צעד אחורה, ולשאול שאלות על הנורמות שסביבנו. הרהור כזה לא מנתק אותנו מהקשר, אבל מאפשר לראות מחדש את המובן מאליו.

כאן תוכלו גם לראות את שורש אי ההבנה שלו. הוא עובר מבלי משים בין הדיון הקאנטיאני שעוסק במעשה הראוי מצד עצמו ומגיע אליו משיקולים פילוסופיים אפריוריים, לתיאור פסיכולוגי שעוסק בשאלה מה עושים רוב האנשים בעת שהם מקבלים החלטות מוסריות. כפי שראינו אלו מישורים שונים ובלתי תלויים.

בחזרה לכתיבת עבודות באמצעות הצ'אט

בן דוד מיישם את ה'מחלוקת' הפילוסופית שתיאר על כתיבת עבודות באמצעות הצ'אט:

אם נחזור לסוגיה הקטנה והיומיומית של כתיבת עבודות עם צ'אט GPT: בעוד שקאנט היה שולל קטגורית הסתמכות על AI שמנוגדת להתחייבות לנהוג אחרת, ויליאמס היה כנראה בוחן את ההקשר בעזרת הרהור ביקורתי. בהנחה שתלמידים וסטודנטים מגישים בהמוניהם עבודות בעזרת GPT, ויליאמס לא היה מתעניין רק בשאלה אם הם מוסריים. הוא היה מבקש להבין איזו מערכת הובילה ליצירתה של נורמה שכזו.

ממש לא נכון. שניהם יכלו להסכים שהמעשה כשלעצמו פסול ושניהם יכלו להסכים שיש נסיבות מקילות למי שעושה אותו. יתר על כן, אם הסטודנט עצמו סבר שזה מותר, אז אלו אפילו לא רק נסיבות מקילות אלא פטור גמור.

סיכום ביניים

כל הדיון הזה הוא ערבוב מאד יסודי בין מה שראוי לבין מה שמצוי. בן דוד חוזר שוב ושוב לכך שההערכה של מעשה היא שילוב בין הנורמות המקובלות לבין שיקול אובייקטיבי כלשהו, אבל בשום מקום לא נותן קריטריון כיצד עלינו לבצע את השילוב הזה. הוא גם לא מסביר מדוע יש להתחשב בנורמות או בשיקול האובייקטיבי, היכן ועד כמה. נראה כאילו הוא חש משהו ולא מצליח לנסח אותו. הוא מתבטא באופן סתירתי לחלוטין, ועושה זאת בשלווה אולימפית. אני מניח שההבחנה בין שיפוט של המעשה לשיפוט של העושה היא היישוב שגם הוא מתכוון אליו אם היה מנסח זאת לעצמו.

להערכתי, שורשו של הערבוב הזה הוא בזיהוי הרווח והטיפוסי כל כך בין מוסר לפסיכולוגיה שעליו עמדתי למעלה. אם המוסר אינו אלא תיאור של דרך קבלת ההחלטות שלנו, כלומר ענף של הפסיכולוגיה, או אז באמת אין מקום להבחנה בין המישורים. תיאור של מה שאנשים עושים כשהם מקבלים החלטות מוסריות הוא הוא המוסר. הוגים רבים שעומדים מול טענות מוסריות ומבינים שלא מדובר בטענות עובדה פשוטות, מוצאים עצמם מתייחסים אליהן כמשהו סובייקטיבי-פסיכולוגי. זה אמנם לא מתיישב עם תפיסתם לגבי תקפותו של המוסר והאובייקטיביות שלו, אבל ממשיכים להסתבך מפני שאינם יורדים לשורשה של ההבחנה בין המעשה לבין העושה.

הערה לסיום: האם באמת המעשה פסול?

לסיום קשה להימנע מדיון על המעשה עצמו. הדיון שלו מניח במובלע שלמרות שזו נורמה מקובלת עדיין מובן מאליו שהמעשה כשלעצמו פסול. האם זהו באמת המצב? נניח לצורך הדיון שהסטודנט הסביר אכן כותב כך את עבודותיו. האם אני כאדם ישר צריך להמשיך ולהשקיע זמן בכתיבת עבודות ואולי גם לקבל ציון פחות טוב, רק כדי לשמור על היושר? באיזה מובן זה בכלל יושר? מי נפגע ממה שעשיתי? האם לא נכון יותר להתחרות במגרש שבו אני נמצא ולא לדמיין מגרש טהרני היפותטי שאינו קיים במציאות?

אמנם נכון שאם באמת היכולות שלי לא מתפתחות כמו שצריך אם איני כותב את העבודות בעצמי, זה עלול לפגוע במעסיקים ובצרכנים העתידיים שלי שבונים על יכולותיי המקצועיות. אבל כך הוא לגבי כל שאר הבוגרים, אז מה זה באמת משנה אם אני גם אהיה כמותם? שימו לב שאם אקפיד על יושר ולא אהיה כמותם, אני עצמי אסבול. אשקיע המון זמן, אקבל ציונים פחות טובים וגם לא אתקבל למשרות שאני חפץ בהן (אני אפסיד אותן לחבריי שהשתמשו בצ'אט וקיבלו ציונים טובים משלי).

ואחרי הכל, ישנו כאן הצו הקטגורי של קאנט. על פיו אני אמור לעשות את מעשיי באופן שהייתי רוצה שיהיה לחוק כללי (ראו עליו במאמר כאן, בטור 122 ועוד). האם הייתי רוצה שכולם יעשו כך? אני מניח שכולנו נסכים שלא, לפחות לא כל עוד הצ'אט לא מחליף אותנו גם בעבודה ובמתן השירותים. בינתיים אנחנו עדיין צריכים בשוק אנשים מיומנים ובעלי ידע. הדגשתי במקורות הנ"ל שהצו הקטגורי אינו אומר את מה שחושבים שהוא אומר, כלומר הוא אינו צו תוצאתי (חשוב מה יקרה אם כולם היו עושים כמוך). השיקול התוצאתי לא באמת קיים כאן, שכן השיקול שלי אינו משפיע על הסטודנטים האחרים. הם מקבלים את ההחלטות שלהם כפי שמקבלים (בין אם בעד הצ'אט ובין אם נגדו), והחלטתי שלי לא תעלה ולא תוריד לגביהם. מבחינה תוצאתית היא בטלה במיליון. ועדיין הצו הקטגורי לפי קאנט אומר לנו שאל לנו להתחשב בזה. אנחנו צריכים לקבל את ההחלטות המוסריות שלנו לפי השאלה ההיפותטית מה היה קורה אם כולם היו עושים כמוני, האם זה היה עולם טוב יותר או פחות. אם זה היה עולם שאיני רוצה בו, אזי אסור לי לעשות זאת. מכאן עולה שהיושר הוא ערך מוחלט שאינו תלוי בנסיבות ובתוצאות (אמנם ראו בטור הנ"ל את הלולאה התוצאתית שהצגתי שם על בסיס דילמת האסיר). לכאורה המסקנה היא שאין להשתמש בצ'אט גם אם הנורמה הרווחת בין הסטודנטים היא כן לעשות זאת.

המשך: על מוסר, צו קטגורי ושכל ישר

אבל משהו כאן נראה בעייתי, ואולי אף מנותק מהשכל הישר. מה טעם להמשיך להיות הישר האידיוט האחרון בעולם שבו כולם מתקדמים הלאה? זוהי סיטואציה טובה למדיי כדי להיווכח במגבלותיה של החשיבה הקאנטיאנית.

אכן היושר הוא ערך מוחלט, וזה אינו תלוי בנורמות. אלא שזו קביעה היפותטית ותיאורטית בלבד. אזכיר שקאנט עצמו כתב שלשיטתו אסור לשקר גם במצב של סכנת חיים (לי או לאחרים), שכן הצו הקטגורי אומר שלא הייתי רוצה שהשקר יהפוך לנורמה רווחת. אבל זהו אבסורד שיכול לצאת רק מפיהם של תיאורטיקנים של כורסה. הרי ערך החיים גם הוא ערך חשוב, וייתכן שהוא דוחה את ערך היושר. כלומר העובדה שהגענו לכך שהיושר הוא ערך מוחלט נכונה, ועדיין זה לא אומר שהוא תמיד גובר על מה שמולו. יכולים להיות עוד ערכים שמתנגשים איתו, ובקונפליקטים הללו עלינו לקבל החלטות. זה קצת מזכיר את הדיון על הפציפיזם שנערך בטור 761. גם שם הערך המוחלט של איסור רצח מוביל למסקנות אבסורדיות מבחינת השכל הישר.

יש שניסחו זאת בצורה פנים קאנטיאנית (בכל זאת ייקים פוצים לא מבינים שפה אחרת): אני הייתי רוצה שהחוק הכללי שאוסר לשקר יכיר גם בכך שאם מישהו נמצא בסכנת חיים יותר לו לשקר. הרי גם לא הייתי רוצה שיהיה חוק כללי שאדם שלא משקר יירצח. הצו הקטגורי אמור להוביל אותנו לעולם שבו שומרים על חיי אדם. בנוסח אחר ניתן לומר זאת כך: החוק הכללי הוא שאין לשקר אלא אם אתה בסכנת חיים.

אמנם נראה לכאורה שהסתייגות כזאת כמעט מרוקנת את הצו הקטגורי מתוכן, שכן תמיד אוכל להציג את המצב שבו אני נמצא כחריג שהוא חלק מהחוק הכללי, ולעבור עליו. טוב, מה לעשות?! החיים מסובכים. יש שכל ישר, וגם הפעלת הצו הקטגורי במצבים חריגים צריכה להיכרך במעט שכל ישר. יש חריגים שהם פלפול פורמליסטי ויש חריגים שיש בהם שכל ישר. נכון שבכך נכזבה תוחלתו של קאנט הייקה להגיע למחשב מוסרי שייתן תשובה אוניברסלית מוחלטת שאינה נתונה למחלוקות לכל שאלה בכל מצב, ועדיין זה ממש לא אומר שעבודתו הייתה לשווא. בעיניי הצו הקטגורי הוא עיקרון חשוב מאד ובעל יישומים רבים (תוכלו לחפש כאן באתר כמה וכמה מהם), אלא שהוא אינו כלל מתמטי גורף. הוא זוקק עידון ושכלול של שכל ישר ואינטואציה מוסרית, בפרט כשהוא עומד בניגוד לעקרונות מוסריים אחרים (כמו חיי אדם).

נכון שהמקרה של כתיבת עבודות בצ'אט אינו כה קיצוני. לא מדובר על חיי אדם אלא על השקעת יותר זמן ומאמץ ואולי על ציון קצת פחות טוב. ובכל זאת, אני חושב שיש מקום לשיקולי שכל ישר. אני יכול להצר על כך שזה המצב ובכל זאת לא להיות דון קישוט שדוהר על רוזיננטה בכדי להילחם ללא אבחנה נגד טחנות הרוח המרושעות הללו. לא כדאי להילחם נגד טחנות רוח, ובכלל לא כדאי להשקיע מאמצים בפעולות שלא מניבות תוצאות, בוודאי בכאלה שמניבות תוצאות שליליות.