עוד על חסידות: דוגמאות (טור 105)

מדהים עד כמה אתה ודומיך חוזרים תמיד אל "זה לא טיעון אז אין למה להתייחס".
שרק אתם הגיוניים ואוחזים ביסודות הלוגיקה באופן שלם, שאין להרהר אחריו. התגברתם על מחסום האנושיות. יישר כח.

הרי מפורשות אני כותב – אתה צודק, זה לא לימוד – מפורשות, שחור על גבי לבן, וחוזר על כך שוב ושוב.

רק שאין בכך כל רע.
לא הכל חייב להיות לימוד, וגם אם מציגים את זה כ"לימוד חסידות" והרב נזעק להגן על המילה "לימוד", כי חורה לו, כי בא לו, כי הוא דייקן ודקדקן, הרי שלא השיב כהלכה.

שאלתי אותך – מה אתה רוצה? מה עניין לך בכך?
האם רצונך שכל העולם יהיה כמוך? אתה לא מבין שזה לא טוב?

שאלת אותי אם לרוץ מרתון זה לימוד תורה או לימוד בכלל. התשובה היא כן. ללא ספק. אין דרך לרוץ מרתון בלי ללמוד כיצד רצים מרתון. איך לעבור מחסומים גופניים ונפשיים, איך להכין את השרירים, איך נושמים, על מה חושבים. זה לימוד. לימוד דרך הגוף ודרך הראש. וברי כי אין זה לימוד תורה.

חוץ מזה אני כותב ששכלך חד מחד, ואתה נטית לראות רק את הקהה. זה לא נכון. אני חושב שאתה נהדר ומורה מצויין, וספריך מעולים לי, גם אם אני מוצא את עצמי חולק עליך בנקודות מסויימות. בעיקר אז. הלוואי והייתי ממושמע ומלומד ומסוגל להשיג אחוז קטן מהישגיך, הן בתחום התורני, הן בתחום הפילוסופי, המדעי, החברתי, ואפילו האישי (שאני לא הצלחתי להתחתן ולהקים משפחה, למשל).

רק לא הבנתי מה אתה רוצה. שנבטל עכשיו את תנועת החסידות? שנבוז להם כי הם לא חידשו?

אם דברי אינם נשמעים כנונסנס, אשמח להמשיך.

התנצלות ואזהרה: הדברים הבאים הם ארוכים. מאוד. מי שרוצה, שיקרא הכל. מי שאין לו כח, שיקרא מה שבא לו. מי שעוד יותר אין לו כח, שלא יקרא. אני לא אעלב. כתבתי זאת בעיקר בשביל עצמי, כי הרגשתי שהפוסטים של הרב מאתגרים אותי להגדיר לעצמי כל מיני דברים. כמובן אשמח לדון גם בפרגמנטים.

כהמשך לדברי בהערה הקודמת:

אם אנחנו מניחים שהיחסים הם החשובים, והחשיבה היא רק כלי להם, והשפה היא יצירת מרחב שבו נפשות נפגשות עם נפשות ומפעילות זו את זו בעזרת המלים, לא בצורה של מוחות אובייקטיביים נטולי פניות נפשיות, החוטבים זה את זה בדרך אל האמת הטהורה, האבסולוטית והאובייקטיבית, עד שהיא מתנוצצת בהדר גאונה ומכניעה תחת עצמתה המוחלטת והמסמאת כל גון סובייקטיבי המתיימר לעמעמה, אלא בצורה שמלכתחילה מובן לכולם שהמלים הן מוסכמות בין נפשות, והן מתארות את האופן בו האובייקטים מתפרשנים בתוך נפשות הסובייקטים, שאף כי רב המשותף ביניהם, רב גם המפריד, ואין זה "אמיתי" מזה – אם כל זה נכון – כי אז אפשר לפנות לשאלה החשובה הבאה, שנידונה פה הרבה: אם אני עושה עם הטקסט מניפולציות כה מרחיקות לכת, למה בכלל להשתש בטקסט הזה? ויתרה מכך, הרי כל הסיבה שמשתמשים בטקסט קאנוני, זה מפני שמייחסים לו איזושהי אמת עצמית, או קדושה בלתי ניתנת לחילול, אך בעצם זה שאני משתעשע בו בצורה כל כך פרועה, הרי אני מנסר את הענף עליו אני יושב, שהרי אם הטקסט יכול להיות כל כך גמיש, מה משמעות יש בו? ואם אין בו משמעות – מה רווח יש מהיתלותי בו?

זו, כמובן, שאלה מצויינת החל מדרשות חז"ל מתקופת התנאים, וכמובן גם על אלה ההלכתיות, המעקרות ללא רחם את פשוטו של מקרא, עבור דרך דרשות הזוהר, פרשנויות האריז"ל לפסוקים, וכלה בחסידות.

אך עם כל כמה שהשאלה מנקרת, לא נראה שמי מן האשמים ביצירתה חשו לה, וגם לא עושה רושם שמי מהם הקל ראש במושא השתעשעותם הפראית ולו בכהוא זה. להיפך: הם האמינו שכיון שהצליחו למצוא לדבריהם הד, ולו בצורה האסוציאטיבית ביותר, בטקסט המקודש, הרי סימן הוא זה שדבריהם אמת, ולמצער, פנים מסויימים שלה.

כאשר אני מתבונן בענקי רוח אלה, שידיהם רב להם גם בתחומי החשיבה הלוגית ה"רגילה", היינו: שקלא וטריא תלמודיים, לצד אמירות מכוננות בתחומי הפילוסופיה, המוסר, החברה, המדינה, המשפט, המשפחה ועוד רבים, איני יכול לפטור את הדרשנות שלהם כ"פרפראות", או "חיזוקים להמונים" המיותרים לשכבת האינטיליגנציה, וכדומה. מכלל דבריהם נושב ייחוס משמעות רבה לעיסוק הזה. לכן, אפילו אם הייתי אדם שמאמין רק בחשיבה "לוגית", לדעתי היה עלי להידרש לשאלה הזאת ברצינות. ואפילו אם לא הייתי מוצא מענה, הייתי נשאר בצ"ע (כפשוטו), ולא מבטל ומזלזל.

עכשיו, אנסה בכל זאת לתת מענה משלי. כמובן, אם הוא יעבוד איכשהו, זה יהיה רק עפ"י דרכי, וכולי האי ואולי.

(התנצלות: אין לי ספק שהדברים שאכתוב עכשיו נאמרו ונדושו כבר אין ספור פעמים בעבר, בצורה הרבה יותר קולעת, פשוטה ומדוייקת, על ידי אנשים הרבה יותר משכילים, חכמים ורהוטים ממני. אך בגלל בורותי, איני יכול לשלוח למראי מקומות, או פשוט להגיד "הוקוס המהפכה הקופרניקאית פוקוס" או משהו בסגנון, וכולם כבר ייכנסו לקונטקסט. אז אין לי אלא להאריך במקום שראוי לקצר.)

לדעתי, כפי שכבר הזכרתי, מלים אינן מתארות מציאות כפי שהיא. הן מתארות מציאות כפי שהיא מתפרשת בנפש הסובייקט. כמובן, ישנה המציאות החיצונית האובייקטיבית כשלעצמה (כן, אל דאגה, היא קיימת!), ואפילו עושה רושם שהקורלציה בינה לבין האופן שבו היא נתפסת בקרב הסובייקטים היא די מושלמת, אך עדיין, לדעתי אי אפשר להכחיש שכאשר אני אומר מילה המתארת מציאות, המילה הזאת מדברת על האופן בו המציאות מתארגנת אצלי בראש (כלומר בנפש, שהרי שימוש במלים אינו מודע, כי אם "היפעלותי"). לדגמא: כאשר אני אומר שאני רואה בית על גבעה, הבית והגבעה כשלעצמם אינם מזוהים כשני אורגנים נפרדים. כלל החלקיקים המרכיבים את הבית אינם שונים מהותית בשום דרך מכלל החלקיקים המרכיבים את הגבעה. אצלי בראש הם מתארגנים על פי האופן שבו הנפש שלי בנויה (שהוא תוצאה של גנטיקה, סביבה, ולדעתי גם יצירה אישית). כמובן גם שהגדרות תהיינה תלויות תרבות. המלה גבעה, למשל, תגדיר מציאויות (נואומנות) שונות לחלוטין אצל תל-אביבים ואצל ירושלמים. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מלים המתארות ישויות רוחניות ונפשיות. אין כוונתי לטעון בשום אופן שאנשים שונים רואים מציאות שונה. אני טוען שאנשים שונים רואים מבחינה חושית אותה מציאות, המוח של כולם רואה את אותה התמונה הדיוק, אך המילים בהן הם משתמשים הינן לגמרי תלויות נפש (סליחה שאני מלאה ומכביר מלים בטענה כל כך פשוטה וברורה, פשוט ראיתי שיש שמתקשים בהבנת ההבדל בין תפיסה חושית לבין הגדרה מילולית).

מכיוון שכך, כשאנחנו לומדים בגיל קטן לתת שמות ומלים שיארגנו לנו בנפשנו פנימה את המציאות השרירותית שמחוצה לנו (המורכבת מחלקיקים חסרי זהות עצמית, בין חומריים בין רוחניים), הרי שזה קורה בדרך מאוד אסוציאטיבית כמובן, ומאוד מאוד מאוד רקורסיבית. כך, אנחנו מקשרים את המילה "לא" שנאמרת לנו על ידי הורינו פעמים רבות במהלך הינקות – לשלילה, לכעס, להצרת צעדים, וכו׳, ואת המילה "כן" – לחיוב, שמחה, חביבות, ריבוי אפשרויות וכו׳. לכן גם בתרבויות שונות, מלים כאלה ואחרות יקושרו אסוציאטיבית בצורה שונה.

אחרי כל ההקדמה המתישה הזאת, אנסה להתקרב אל העיקר. לדעתי, העם היהודי תמיד החשיב מילים (ולא כל כך מספרים, אבל זאת סתם עקיצה), כי הוא תמיד החשיב את הדינמיות של הנפש. כשהמיתוס שלנו מספר לנו שהמציאות החיצונית נבראה על ידי שימוש במילים (ומעשה בראשית עוסק באופן בולט בנתינת שמות לדברים גם לאחר שנבראו במאמר), הוא מספר לנו שהמציאות עצמה, שנראית לנו כל כך קשוחה, כל כך יציבה ולא מושפעת מהנפש הסוערת, היא דוקא בהחלט תלויית נפש, נפש הבורא (כך מעשה בראשית מצייר את הבורא כמעז יותר ויותר, ורואה כי טוב יותר ויותר, ולבסוף עושה אדם בצלמו ובדמותו, על ידי שנופך לתוכו את פנימיותו, שהיא הרוח המדברת, בהכלאת הזוהר ותרגום אונקלוס). כך שינויי המציאות הם למעשה הדרך בה הבורא מתבטא כלפי ברואיו – אם בשגרה, סביב נושא ירידת גשם והצלחת היבול, ואם בזמנים של הופעה ניסית גלויה – מבול, גופרית מן השמים, קריעת ים סוף ועוד הרבה כמובן (אני ממש לא בא לדון עכשיו האם הדברים הללו קרו, והאם האל אכן ברא כך את המציאות, ולכן ממש לא יתן כלום להקשות עלי קושיות של "והלא עינינו הרואות שלא" וכו׳. אני רק טוען שכך היהדות תפסה את עצמה מקדמת דנא, וכל מי ששייך עצמו ל"יהדות" כמסורת, כך ראה את המציאות הברואה – כאספקלריא של יחסיו הנפשיים של הבורא עם הברואים). מכאן קצרה הדרך לפרקי התהלים שמאנישים את המציאות הפיזית, ומזהים את תנועתה היומיומית (גלים, צמרות עצים, רוחות, להבות אש, ברקים ורעמים וכו') כפנית המציאות אל ה׳ בתהילה ותודה, וכביטוי של הנסערות של הנפש של ה' כלפי הבריאה.

לכן, כאשר אני נפגש במילה שנכתבה בתורה, הרי שאני נפגש עם ביטוי נפשי של הכותב (מי שלא יהיה), שהוגש לפני על מנת לייצר מרחב קונטקסטואלי, שייתן גבולות גזרה לדינמיקה של הארגון האסוציאטיבי של המושג בנפשי שלי.

במיוחד פה, הרקורסיה היא שם המשחק. לא עובדים כאן בצורה לוגית, כמו בחשיבה "מספרית", שמטרתה לנטרל את השפעות הנפש כמה שאפשר, אלא בלמידה של המושג דרך מופעיו השונים, אשר כל אחד מהם מרחיבו הלאה, עד שהוא מקיף מערכת אסוציאציות שמאפשרות שיתוף של חוויות נפשיות. לכן המקרא נראה ברובו כיצירה ספרותית, ובתוכה משובצים קבצי דינים, הדרכות פולחן מפורטות, וכן מפקדים (וידועות הקושיות ה"מציאותיות" על המפקדים, שלא מסתדרים היסטורית. בכלל, בכל מקום שהמקרא שולח ידו במספרים באופן מוצהר, העסק "לא נוסע טוב". תמיד משהו לא עובד. קשה לי להאמין שזה בגלל אזלת יד מתמטית של הכותב בפעולות הלוגיות של החיבור והחיסור. יותר נראה שהגורם הוא מתן כבוד זהה לגרסאות שונות, והחלטה לשלבן למרות שהן לא מסתדרות, או מתן חשיבות למיספרים טיפולוגיים, ואולי סיבות אחרות. כך או כך, ברור שהמקרא פשוט לא חושב שזה כזה חשוב שהמספרים יסתדרו, ומה שבאמת חשוב לו זה שהדברים יתיישבו בנפש הקורא ויפעילו אותה).

עכשיו, בואו ננסה לקחת דוגמא מדרשת חז"ל מוזרה ומעצבנת (אחת מני לא תספרנה מרוב).
חז"ל דורשים את הפסוק "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחהו למות". בדרשה נטען, שהמילה "יזיד", משמעה "יבשיל", כמו "ויזד יעקב נזיד" ומכאן הוכחה שאיש, כלומר אדם מבוגר, הוא כבר "בשל", וראוי להולדה (כמו חיטה שהבשילה, שראויה להיזרע ולהצמיח), בניגוד למי שעדיין לא הגיע לגיל בשלות של "איש", כלומר קטן, שאינו יכול להוליד. נונסנס מוחלט, זילות התורה, משחקי מלים מגוחכים וכו׳. אבל אם אני טוען שכמובן שהדרשן כבר הגיע למסקנה שלו עוד קודם, שמבחינת ה"מציאות" קטן אינו מוליד (טענה מציאותית בעייתית כשלעצמה, שהרי קטן מוגדר כמי שהוא בן 9 שנים ויום אחד, ושעדיין לא הגיע לסימני בגרות, ללמדך שאפילו הטענות על המציאות עצמן, עוד בטרם זכו ל"אישושים" ו"הוכחות" מן הפסוקים יודעי הכל ומכונני הכל, לא יכולות לעמוד בביקורת המציאות הקשה כשלעצמה, ועל כרחך אפילו הן עצמן עוסקות ביחס הנפשי למציאות ולא למציאות עצמה. אבל זה נושא לדיון אחר), והוא חיפש אסמכתא בעלמא בפסוקים, באופן של "אם הנפש שלי, שעסוקה כל הזמן בלהיפעל מהתורה, ומדברי ה׳, ומדברי הלומדים את תורתו ודבקים בו, אם נפש זו שלי מוצאת בצורת אסוציאציה, פרועה ככל שתהיה, הד לכך שהמושגים "איש", "נזיד", "בשלות", "זדון", "בגרות", "הריגה בערמה", "בישול" מתחברים לי כולם יחד לכך שכאשר מדובר באדם שטרם הגיע לבשלות מינימלית, לא ניתן לחייבו לקחת אחריות על חיים, לא על יצירתם ולא על נטילתם, אם כך "ליבי אויימר לי" (מושג חסידי אוטוריטיבי חשוב מאין כמוהו!) – הרי שכך אפסוק, ולעזאזל השאלה האם זה נכון במציאות. והרי כל הקונספט של מחלוקת בנושא כזה (והיא קיימת שם בין רב חסדא לרבה), הוא פשוט בדיחה בכל הסתכלות אחרת. בטח ובטח הנסיונות להביא הוכחות לטענה מדעית פר-סה שכזו, מפסוקים. אלא שפשוט שחז"ל לא עסקו במציאות המדעית. היא לא עניינה אותם. מה שעניין אותם זה איך היא מתפרשת או נתפסת בנפשם האינדבדואלית והקולקטיבית. כך לגבי טענות שמקורן באגדות עם לגבי אכזריות העורב, ולגבי פריה ורביה בכינים, ועוד אין ספור דוגמאות. למעשה, התחושה שלי היא שמי שטוען שחז"ל אשכרה ניסו לדון במציאות בכלים המדעיים שהיו בתקופתם, תוך ניכוי מירבי של "היפעלויות הנפש", לדעתי טומן את הראש בחול (או מסתובב בסופר-פארם עם אטב על האף).

לאור כל האמור, כך אסביר את הווארט של הקד"ל (אגב, מצחיק שנטפלנו פה כך לקד"ל. עם כל חשיבותו כדמות מרכזית בחסידות, ספרו לא נלמד כל כך, ותורותיו – שלא כסיפורים עליו – לא נחשבות כמכוננות במיוחד במחשבה החסידית. גם היום לא לומדים אותו יותר מדי. מלבד זאת, ה"מייבינים" יודעים להפטיר שהספר הנ"ל הוא מיזוג מפתיע של ווארטים משמעותיים מאד לצד הרבה כאלה בינוניים ומטה. אבל בכ"ז, ננסה להשיב לו מקצת מכבודו האבוד..):

השאלה הראשונה היא: למה לדרוש אסוציאטיבית דוקא כך ולא אחרת? או במלים אחרות, אם הכל אסוציאציות, מה החשיבות של משהו?
התשובה תהיה, כמו שטענתי, שה"כורח" של הדרשה לא נובע מהטקסט הנדרש, אלא מן הנפש הדורשת. אכן, כנראה כאשר רלי"צ קרא את הסוגיה שעוסקת במושגי "הדלקה" ו"הנחה" בהקשר ה"מצוותי" שלהם, הוא כמובן נדלק, והניח שכולם ידלקו כמוהו. אם זה לא קרה למישהו, תנוח דעתו, לפחות לא הפסיד כאדם הקורא בתורה…
ד"א, הדרשה של הרב מיכי פה לדעתי הרבה פחות מוצלחת, מכיוון שהשאלה האם מצווה נקראת על שם גומרה או מתחילה, היא שאלה פורמלית, ואין טעם בדרישת עניין פורמלי x, על ידי דרשה אסוציאטיבית-אינטואיטיבית, כדי להסביר עניין פורמלי y, מאותה רמה היררכית. לעומ"ז, אם הרב היה דן בשאלה האם מצווה נקראת על שם גומרה או מתחילה על פי דרשה של פסוק, היה מתעלה לדרגת תנא. חילו לאורייתא!

השאלה השניה היא: האם הוא מוכן לקחת את הזיהוי הזה לאורך כל הדרך? ואז מובאות כל מיני אפשרויות עם קשר אסוציאטיבי בלבד, על מנת להגחיך.
התשובה היא: כמובן שכן. ואסביר. לא רק שהוא יהיה "מוכן לקחת את זה לאורך כל הדרך", לדעתי, לדעתו, זה כבר "שם לאורך כל הדרך". כמובן באופן שהסברנו. בכל מקום שמישהו השתמש במושג "דליקה", הוא טמן בתוכו את כל האסוציאציות של המושג. זהו כמובן ההיגיון של דימוי מילתא למילתא, שחייבים להיצמד רק לאספקט הלוגי שלו כאשר דנים בענייני ממונות, וניתן ואף חובה להרחיב אותו לאספקטים אסוציאטיביים כשמדובר בענייני נפשות (זוהי דרשה בז"א. אני מתכוון כמובן לעבודת ה׳). כשם שלא אשאר עם המושג הרזה "דליקה", כאשר יהיה לי מקרה של דבר אחר שדרכו לילך ולהזיק ולכלות באופן כללי כל מה שבדרכו (נניח אם ימציאו מכשיר שמחולל סופות הוריקן), ואני אפסוק על פי חשיבה "לוגית" שגם פה נחייב טמון, כך אם תהיה לי אסוציאציה משמעותית לענייני עבודת ה׳, ודאי שאדון בה באופן הזה (במקרה של דליקה, "ליבי אויימר לי" שהאש תתפרש כסכנה שיש בהתלהבות בעבודת ה׳ בלי לשים לב לנזקים הטמונים והנסתרים שמחוץ לרשות היחיד שלי, ועל הצורך בהנחה כאיזון להדלקה. אשריך ר׳ מיכי, שנתפסת לדברי תורה!).

השאלה השלישית היא: האם צריכה להיות בתורה החסידית עקביות? זכורני שבשאלה הזאת כבר ענו, ואף אני אביא את תשובתי.
התשובה שלי היא, כן. צריכה להיות עקיבות. אבל העקיבות צריכה להיות נאמנה לרעיון הדרשה, ולאו דווקא להיגיון הלוגי של הטקסט הנדרש. אם פתאום המושג "הנחה" היה מתפרש באופן של הנחה במכולת, שה׳ זורם איתנו ועושה לנו הנחות (נגיד, מעיקר הדין להדליק רק נר אחד) שמשמחות ומחממות את לבנו, הרי שיש פה טוויסט לא מוסבר, ולכן בעיני מדובר בכשל. אך כל עוד מדובר בשני מושגים זלעומ"ז, והיחסים ביניהם נשמרים בעקביות, הכל בסדר. הסוגיה התלמודית היא רק אסמכתא, אין צורך לבדוק את הדורש שלב שלב. הוא לא ניסה, וזה גם לא היה נושא כל רווח אילו היה מצליח.
(אגב, במקרה הזה, השאלות של הרב מיכי לגבי העקיבות בהתאם לסוגיה לא טובות, כפי שהסבירו. אבל זה ממש לא היה נורא אם הן היו טובות, אז הלאה.)

השאלה הרביעית היא: מה הקשר בין הסוגיה של הדלקה עושה מצוה לעומת הנחה עושה מצוה, לבין המושגים של התלהבות בעבודת ה׳ ואבדן שלה?
לדעתי, אסוציאטיבית, או נפשית, יש כאן קשר חזק (בעוונותי, אני לא מכיר את הדיונים באחרויינים לגבי הסוגיה הזאת, אך כפי שכתבתי, זה לא ממש משנה, כיון שמדובר בענייני נפשות, ולא בשאלה מה אעשה תכל׳ס בחנוכה הבא):
הדלקת נר חנוכה היא מצוה שנועדה להזכיר לרבים את הנס. הופעת אור הנר היא ביטוי של ההתערבות של ה׳ במציאות באותה תקופה חשוכה. בסוגיה הזאת, מתקיים דיון במהותו של הנס. מה היה השינוי. גולת הכותרת של אותו נס (שעיקרו היה כמובן ניצחון היהודים על היוונים), היתה טיהור המקדש (עד ש"דחפו בכח" פלא על טבעי כדי להדגיש זאת, על רקע כל הפלאים היותר "נסתרים" שהתרחשו בדרך לשם). החזרה של עם ישראל לחיי פולחן מעשי ומדמם, המבטא את הקשר עם ה׳.
האמירה שהדלקה עושה מצווה אומרת שעצם השינוי מ"אין אש" ל"יש אש", הוא זה המבטא באופן המדוייק את הנס שנעשה בחנוכה. כאשר המקדש בידי היוונים, הרי כאילו שנר ישראל כבה. אין שום משמעות ללימוד במערות, למילות בסתר, ובכלל לקשר הרוחני של כל אינבדואל עם ה׳. רק כאשר עם ישראל מצהיר בגלוי, כקולקטיב, על מחוייבותו לה׳, ומבטא אותה בצורת פולחן (שאין כמוהו להפעיל את הנפש באופן מתלהב ואקסטטי), רק אז אפשר לומר שנר ישראל לא כבה.
מנגד, האמירה ש"הנחה עושה מצוה", טוענת שכל זמן שיש קשר כלשהו של ישראל עם ה׳, כל עוד אפשר לתקן, הנר עדיין דולק. הנס היה פשוט לקיחת האור הקיים בסתר, בצורה מעומעמת, והצבתו לעיני כל העולם. כלומר, המשמעות של הנס בראיה זו, היא בהופעה של ה׳ באופן המצהיר שחשוב לו האופן בו הקשר מוצג, ולא רק עצם קיומו, שיכול להישמר גם בבית פנימה.
ולכן טוען הקד"ל שלא פליגי. שכן שניהם סוברים שהטוב ביותר לכתחילה הוא שיש בימ"ק, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, והשלהבת עולה מאליה, ועם ישראל מרגיש את קרבת ה׳ ע"י הקרבת הקרבנות ועבודת המקדש. השאלה היא מה עושים במצב דיעבדי, כשאין חוויה של קרבת ה׳, כששכינת ה׳ פה בארץ מסתלקת, כאשר לדורשים לשכנו אין לאן לבוא. לפי מ"ד הדלקה עושה מצווה, אין טעם למצוות בלי חוויית אלקות קרובה ומוחשית, ולפי מ"ד הנחה עושה מצוה, יש טעם, שהרי בבוא הזמן, כשיתאפשר, האור העמום הדולק בסתר – יוצב בגאון ובפרסום. והנה קצת לומדס בגרוש לחיזוק: הגמ׳ מבינה כפשוט, שלמ"ד הנע"מ, במקרה שהייתה דולקת שלא לשם מצוה, יהיה הדין שצריך לכבות, לטלטל, להניח ולהדליק. זאת בניגוד לדין שנפסק כמ"ד הדע"מ, שצריך רק לכבות ולהדליק. לכאורה, למ"ד הנע"מ, למה התוספת של ההדלקה? הרי הנר כבר דולק? אלא ע"כ, גם למ"ד הנחה ע"מ, ודאי שצריך הדלקה לשם מצוה, היינו התלהבות, אך לא על זה הדגש, לא זו היתה משמעות הנס. כל זה הוא כמובן על דרך האפשר, אבל לדעתי נשאר בגבולות הקונטקסט. וגם אם תגיד שהאמוראים חלקו בכלל בשאלה המדעית מה זה אומר "להדליק", על פי המדע האריסטוטלי שבאותה תקופה, ולא כיוונו בגרוש לכל הווארט הזה, וגם רלי"צ לא היה מבין על מה אני מדבר בכלל, הרי שהנה – בזכות הווארט של רלי"צ, הרווחתי משהו לעבודת ה' שלי, כמו שהוא בזכות המח' של האמוראים, הרוויח משהו לעבודת ה' שלו…

השאלה החמישית היא:
מנין לו הקביעה שעיקר עבודת ה׳ היא בשמחה? למה אינו מביא ראיות לכך? ואם אין לו ראיות, מדוע לא מציב זאת כהנחה מקדימה?
פה אני כבר לא מבין את הרב מיכי. מה זאת אומרת מאיפה הוא יודע? המושג עבודת ה׳ מוזכר בפסוקים (במקומות בהם לא מדובר על עבודה ספציפית) בדר"כ בהקשר של התמסרות הלב והנפש: "ולעבוד את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", "לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ואם כל הלב וכל הנפש לא מספיקים לרב מיכי, והוא דורש סימוכין לשמחה דווקא – גם זה קיים: "תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה", ואם זה לא מספיק, הנה הקריאה הנלהבת ממזמור לתודה: "עבדו את ה׳ בשמחה". אני מקוה שסגרנו תפינה. למה הוא לא מביא את הסימוכין האלה? כי הם מובנים מאליהם לכל מי שקורא את הספר שלו, וגם לכל מי שקורא את התורה. אדרבה, זכותו של כל אחד כמובן לטעון אחרת, אבל הטענה ש"זה נראה מופרך לגמרי. מקובל בהלכה שעיקר העבודה הוא לעשות את המצווה, והשמחה היא לכל היותר עוד מעלה", היא עצמה זוקקת הוכחות, והייתי מצפה לביסוס כלשהו..

השאלה השישית והשביעית הן בעיני אחת שהן שתיים: מה מוסיף לו להיאחז בסוגיה התלמודית? והרי גם אם יוכיח בצורה כל כך "לא מוכרחת לוגית" שלפי הסוגיה בגמ׳ יש חיוב הלכתי להתלהב בעשיית מצוות, שהרי נפסק שהדלקה עושה מצוה, איך זה ישכנע מי שלא חשב כך לכתחילה? הרי אין פה ראיות בסגנון ש"מכריח" את השומע להודות בצדקת הטענות, שכן הוא נאלץ להודות בהכרח הלוגי, אלא רק אוסף של הצהרות?
על פי דרכנו, התשובה מובנת מאליה, ונשתדל לקצר: הוא לא בא להוכיח שום דבר. בכלל, חסידות לא מוכיחה שרק כך ולא להיפך. חסידות טוענת טענה (או מצהירה הצהרה אם תרצו) שהיא מאמינה בנכונותה, רק בגלל שהיא מהדהדת בנפש כאותנטית. זהו מרחב דיון שבו אבן הבוחן היא לא עקיבות לוגית, אלא אותנטיות. הטענה שאומרת שחוסר עקיבות לוגית מובילה בהכרח לנונסנס, היא אולי בלתי ניתנת לשלילה בצורה לוגית, אבל בעיני, ובעיני רבים אחרים היא נדחית אינטואיטיבית על הסף. לוגיקה היא נחמדה, ולפעמים אין ברירה אלא להשתמש בה, אבל הדברים המשמעותיים באמת בחיינו – ילדים, זוגיות, מוסר, חסד, אמונה, אמנות, צדק, ורבים נוספים – העיסוק בהם, כמו גם קבלת ההחלטות לגביהם, מחוייב הרבה יותר לאותנטיות הנפשית מאשר ללוגיקה. את הלוגיקה אנחנו משאירים לדברים הפחות חשובים: מדע וטכנולוגיה (שכמובן אין להכחיש את תרומתם המשמעותית לנוחות חיינו), שעשועים מתמטיים, חידות שחמט ופרדוקסים חביבים להעסיק בהם את הראש כשאנחנו רוצים להירגע מעט מתובענותה של האותנטיות הרודנית, אשר לא נותנת לנו מנוח.

אשתדל הפעם לקצר גם אני, במידת האפשר כמובן…

0. לפסוק כמו שלבך אומר לך ולמכור תוך כדי כך לוקשים שזה נלמד מפסוק – זוהי דרך היהדות משכבר הימים. מה נטפלת לקד"ל? נראה אותך גבר מול אביי ורבא, ושאר אמוראים! לפחות הוא לא הולך על סברת כרסו לעניינים הלכתיים למעשה, בניגוד להם – שפשוט נתנו לנו הוראות הפעלה שנראות לפעמים סופר שרירותיות, ועוד תלו את זה בפסוק הכי לא קשור.

1. השאלה אם יש כאן לימוד או לא היא סמנטית. אתה קורא לימוד לדבר מסויים שאתה אוהב לעשות, אני קורא לימוד למה שחז"ל קראו לימוד, ואמרו לברך עליו. הכל בסדר, ולי אישית לא מפריע שאנחנו קוראים לדברים שונים באותו שם, רק צריך שנבין זה את זה. השאלה האם יש במה שאני קורא לימוד משהו מועיל – היא בעיני שאלה הרבה יותר משמעותית מהשאלה הסמנטית. לא אוסיף מעבר למה שהארכתי בתגובה הקודמת, אבל אשמח לשמוע מה לדעתך מועיל כל כך בלחזור על אמירות חסרות פשר כמו "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על", וכמובן אינו דומה מי שאומר זאת 100 פעם למי שאומר זאת 101 (וכמובן אל תשיבני שזה מועיל כי יש מצוה ללמוד תורה, שכן לפי זה, מועיל גם לחזור על דרשות חז"ל המוזרות שבעצמך אמרת שאתה לא מייחס להן חשיבות יותר מלווארט של הקד"ל. השאלה היא מה זה מועיל במובן מובן כלשהו). לגבי התירוץ – אני מתנצל. לא הבנתי שאתה בא בראש חסידי. אילו ידעתי – לא הייתי מקפד את הפתיל שהחל לבעור. ו(קצת יותר)ברצינות: כיון שאין בצורת הלימוד הזאת שום חשיבות הלכתית, ממילא אם אתה רוצה לדבר על התלהבות – למה צריך לעבור דרך התחלת מצוה וגמרה? תעשה כמו הקד"ל ותגיע לזה ישר מהדלקה והנחה, ובסוגיה של ע"ש מי נקראת המצוה – שלוף את קלף ההתלהבות שוב!

2. לפי דעתי אי אפשר לעשות כל דבר עם כל טקסט. אפשר לעשות כל דבר אמתי עם כל טקסט. לפעמים זה נשמע מפתה, לפעמים אונס, לפעמים מוציא שם רע. אבל זה לא נורא, כל עוד זה אמתי בפני עצמו. זו בדיוק הנקודה. העיקר הוא להתייחס אל הטקסט כמקור השראה שמילותיו נכתבו על ידי אנשים שהדבר שהיה הכי חשוב להם, בנפשם, הוא דבקות בה'.

3. פה אתה סתם מתעקש לשחק אותה לא מבין. לא אמרתי שלא צריך קשר לטקסט. טענתי שאין צורך שכל המהלכים הלוגיים שבטקסט המקורי, יועתקו אחד לאחד אל הפרשנות החופשית. וכמו שאמר איש אחד – זה שאני לא יודע בדיוק לסמן איפה עובר הגבול, לא אומר שאין גבול. והגבול בין ה"ווארט" שלך לזה של הקד"ל הוא בעיני די ברור.

5. וודאי שהקד"ל ו(כמעט)כל פוסק מאז בריאת העולם יענו את אותו הדבר: הכי טוב מצוה עם שמחה. ואם חייב להיות רק אחד מהם, אז עדיף מצוה. אבל זה מצב דיעבדי. ואם בזכות ביטול המצווה, נרוויח שמחה, שתגרום לכך שאח"כ תהיה מצוה של שמחה, אבל ברור שאם לא נעשה כך, האדם אף פעם לא יעשה את המצוה בדבקות, אז הוי מחשב שכר מצוה כנגד ביטולה, ושכר שמחה כנגד הפסדה, וייתכן שעדיף לחלל עכשיו מצווה אחת בעצב, כדי לשמור אח"כ מצוות הרבה בשמחה. לדוג': אם אתה עייף, ולא יכול לכוון בתפילה, אז לך תנוח לך איזה שלשה ימים, תרגע, ואז תחזור לדבקות באל. אבל אם גם ככה אתה דג יבש (שהרי אם ראשונים כחסידים, אנו כליטוואקים), ואף פעם לא תצליח להגיע לדבקות – עזוב, תנקר על איזה מעייריב, לך לישון, ומחר תקום לפני חצות למלמל איזה שחריס.

6-7. זכורני שאחד מכללי הדיון שלך הוא, ששימוש בסרקאזם מותר רק כליווי למענה רציני, אך לא כתחליף לו. מזה שאני לא מזהה פה מענה כזה, אני מבין שלא זהית פה כל טענה משמעותית, כי אני, כביכול, תוקף את הלוגיקה בשפת ההדהודים. אך לא זה המצב. טענתי שהלוגיקה לא תורמת בתחומים החשובים באמת, תקפה גם בשפת הלוגיקה עצמה. (לא הצגתי הוכחות כי היה נראה לי ברור ומוסכם לכל, אך מסתבר שאין זה כך). ההלכה בפירוש לא מושתתת על לוגיקה. כלומר, לא על לוגיקה מהסוג שאתה מציג. הלוגיקה הזאת, בין אם היא אנליטית-מתמטית, ובין אם היא מה שאתה קורא סינתטית, או רקורסיבית, היא לוגיקה של הכרח. כמו ק"ו (כמובן לא בהקשר ההלכתי שלו, שם אין כל הכרח, והכל שם נטו הדהודים, אלא דווקא בהקשר המקראי שלו – "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים" לדוגמא). ההלכה מציגה תמיד מספר צדדים של בעיה, המובילים למספר אפשרויות הכרעה, ולבסוף מכריעה בין אפשרויות אלה. הצדדים הם נפשיים, אפשרויות ההכרעות הן נפשיות, וההכרעה ביניהן גם היא נפשית. היא החלטה שרירותית, שאי אפשר להוכיח את נכונותה באופן שהשכל הכריח שאי אפשר אחרת. אפשר היה אחרת, וגם ראינו שיש מי שסובר כך, אך הוחלט לשקלל את הצדדים באופן הזה ולא הזה. למה? ככה. כי ליבי אומר לי. אולי עוד דור או שנים, יכנסו שיקולים נוספים, או תשתנה המציאות, ויוחלט אחרת. כי כך ליבו של (אחד) הפוסק(ים) של אותו דור יאמר לו. אם אני טועה, אשמח אם תביא דוגמא לפסיקה שהיא מוכרחת על פי לוגיקה. אבן הבוחן לפסיקה כזאת צריכה להיות לדעתי, אם ברור שהחולק, שלא נפסק כמותו, פשוט היה פחות מוצלח בלוגיקה, כלומר פחות אינטיליגנטי. בקיצור – שיש יכולת להסביר לוגית למה כך ולא כך (אם אין לך כח, הלוואי ותביא כמ"מ, ואז אני אפרט ואדון). אם אני טועה בפירוש המושג לוגיקה, והאמת היא שהוא הרבה יותר רחב – אשמח להבין איפה עובר הגבול בינו לבין "תורת ההדהודים". לא צריך להיות קו דקיק, אפשר גם שטח אפור.

נ.ב. מכתלי התייחסותך, אני מזהה את החללים של ההתעלמות. אני מבין שכל הכברת המלל שלי בנוגע לסוגיית ההדהוד, מתפרשת אצלך כנוגעת לתחום שלא בא לך לעסוק בו במקרה הטוב, כי אתה מרגיש בו "לא בבית", או כנונסנס במקרה הרע. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, אני מכבד את החלטתך לא לעסוק בתחום שהוא לא המגרש הביתי שהתרגלת לשחק בו, אך לא מבין מה הביקורת על אלה שכן. אם זה נונסנס, אשמח אם תצביע על מקום ספציפי שבו הנונסנס בא לידי ביטוי. אם יש סיבה אחרת, אשמח אם תציג אותה. וגם אם לא – תודה על ההתייחסות. אני מודע לכך שהכתיבה שלי לא מאוד זורמת, וזה לא מובן מאליו..