על המשפחה שלנו ושלכם (טור 231)

בס”ד

הגענו לסיום הטורים שקשורים לשבת פרשת מטות. בשבת שעברה צורפה לעיתון מקור ראשון חוברת של הרב יגאל לוינשטיין איש עלי, ושמה בישראל המשפחה שלנו. בתחילה כששלחו לי את החוברת אמרתי שקצת נמאס לי לעסוק בפליטות השטותיות של חלק מרבני עלי והמסתעף בתחומים אלו. בכל זאת עברתי על החוברת, וראיתי להפתעתי שאני מסכים לחלק ניכר ממה שכתוב בה (שנאמר: גם שעון עומד…), אבל דווקא בגלל זה חשבתי שמן הראוי להבהיר מה לתבן אצל הבר, והיכן מתחבאים המוקשים בטיעונים שמוצגים בה. הדברים מתקשרים קצת לדבריי בטור 227, שיש שהבינו כי ביטאתי בו עמדה שמרנית לגבי היחסים בינו לבינה והמתירנות המינית. כשלעצמי, איני חושב שזה מה שנכתב שם, אבל אני מוכן לקבל שהרוח הזאת נשבה מבין שיטי דבריי. ומשעה שכך, חלה עליי חובה כפולה ומכופלת להבהיר היכן אני עומד ביחס לגישה השמרנית-חרד”לית.

נקודת מוצא

בתחילת הדברים עליי להבהיר את נקודת המוצא שלי. ככלל, אני לא נוטה לקבל אמירות נחרצות בשם ה”תורה” (בד”כ אין דבר כזה). מעבר להלכה, בעיניי כמעט אין אמירות כאלה, וגם אם ישנן הן חופפות למוסר טבעי, ואם יש מחלוקת ביחס לעיקרון מוסרי כזה או אחר, אני מניח שכל צד יוכל להיתלות ב”תורה” בצורה כלשהי. דיבורים  בשם התורה, הם במקרה הרע דמגוגיה, ובמקרה הפחות גרוע דברים נאיביים שנאמרים בתמימות. ברוב המקרים אדם מכניס את עמדותיו שלו, או של רבו, או של מסורת זו או אחרת, לתוך מה שנראה בעיניו ה”תורה”, ואז נוצרת אצלו תחושה שהקב”ה מדבר מפיו.

אין צורך לומר שניתן למצוא במקורותינו כל מיני אמירות שלא ממש מתאימות לערכי המשפחה המקובלים שלטובתם מטיפים שמרנינו. החל מזכויות הבעל לגבי אשתו ובנותיו (כולל האיסור על אישה לצאת מהבית. ראו דיון מעניין כאן), המשך באשת יפת תואר, וכלה במוסדות כמו פילגש וריבוי נשים. אני לא בטוח שניתן לשאוב את המודל האידיאלי מתוך מקורות בלי לבחור ביניהם באופן סלקטיבי. שוב אומר שלדעתי המודל האידיאלי נוצר אצלנו ממקורות שונים (כולל מקורות זרים – ראו שוב כאן. אל תגלו לרב לוינשטיין), ורק לאחר מכן אנחנו בוחרים כיצד להראות זאת מתוך מקורותינו אנו ומסבירים ש”התורה אומרת” או מלמדת כך וכך.

לכן אני מעדיף לשים דברים על השולחן ולומר שאני מצדד בערכי המשפחה המסורתית כי הם נראים לי ראויים ונכונים. אני לגמרי בעד משפחות יציבות, הטרוסקסואליות וזוגיות (לא בודדים ולא חמישיות). אני נוטה לגישה זו גם אם היא לא הייתה גישתה של ה”תורה”, וגם אם איני בטוח ששום מודל אחר לא יכול לעבוד. בעניין זה אני די שמרן. מאידך, אני גם מצדד בזכויות של אנשים לחיות כפי שהם מבינים, אפילו אם רחמנא ליצלן הם לא חושבים כמוני או אם בעוונותיהם נטיותיהם המיניות שונות משלי.

אין זה אומר שאני מצדד באדישות לכל מה שנעשה סביבנו. בהחלט יש מקום להסברה וחינוך, למלחמה בהטפה ושטיפות המוח של המיסיון הליברלי, ואולי אפילו להכוונה באמצעות מימון והשקעות (במינונים סבירים) לכיוונים תומכי שמרנות. אם כי אני חייב לומר שספציפית בעניין האחרון אני די מהסס (ככלל, איני נוטה להפקיד בידי המדינה את חינוך אזרחיה).

הקדמה לוגית-מתודולוגית

אקדים ואומר שאני מסכים לרוב מסקנותיו של הרב לוינשטיין, אבל לא מסכים לחלק גדול מטיעוניו. מאד מפתה להסביר טענה X שהיא נכונה בהסבר Y שהוא שגוי. אנשים לא שמים לב שהטיעון שגוי כי המסקנה שלו נראית להם נכונה.[1] זה כמובן קשור גם להבחנה שעשיתי בטור 52 בין דרוש לפלפול. הסברתי שם שדרוש הוא היסק כושל שמסתיים במסקנה נכונה, ואילו פלפול הוא היסק טוב שמוביל למסקנה שגויה. כפי שאראה כאן, רוב דבריו של הרב לוינשטיין הם בגדר דרוש. הוא מסביר תופעות שאכן קיימות בהסברים תיאורטיים כושלים.

קל מאד לא לשים לב לכך במצב שבו הכותב משתמש בתיאורים מלומדים של תופעות כלליות בעולם (היסטוריה, פילוסופיה ותרבות) ומציג לכאורה בקיאות ומומחיות בעניינם. במצב כזה הקורא מן השורה נוטה לא לשים לב לכך שהתיאורים הללו לפעמים לא מדויקים, או שלעתים הם לא מבססים את מסקנותיו של הכותב.

כעת נוכל לגשת לחוברת עצמה.

פוסט-מודרניזם ואגואיזם

תחת הכותרת “מאפייני התרבות המערבית” הרב לוינשטיין מקדים לדבריו תיאור של היווצרות הפוסט-מודרניזם והשלכותיו. הוא מקדים תיאור של התקופה המודרנית שהביאה בכנפיה הרבה ערכים ותוצאות חיוביות, ואז נולדה ממנה הפוסט-מודרניות שניפצה את כל הערכים המודרניים. טענתו העיקרית היא שערכים יוצרים קולקטיביזם, שכן אדם פועל למען ערכים ובשמם, ונוצרים קולקטיבים שמוגדרים על פי הערכים הללו. ומכאן שמניפוץ הערכים צצה בהכרח אנוכיות.

דומני שיש כאן אי דיוק: מניפוץ הערכים עולה אינדיבידואליזם, אבל לא בהכרח אנוכיות. זה ממש לא אותו דבר. חשוב להבין שאלו לא דקדוקי עניות אלא מוקד הביקורת שלי על דבריו. אדם אינדיבידואליסטי רוצה לממש את עצמו, ואין בכך שום רע. להיפך, זו מגמה ראויה וחיובית. הוא לא בהכרח עושה זאת על חשבון זולתו. אגואיסט דוגל בקידום ענייניו על חשבון הזולת. אגב, אני גם ממש לא בטוח שהוא צודק עובדתית בכך שאנשים היום אנוכיים יותר ממה שהיו בדורות קודמים.

המסקנה שלו שהתהליך הזה תורם להתפוררות מוסדות חברתיים היא אולי נכונה (ראה להלן), אבל גם אם כן מה שעושה את זה אינו האנוכיות אלא האינדיבידואליזם. אנשים לא רוצים לקשור את עצמם בכבלים מיותרים ומעדיפים מצב של חופש מקסימלי. אבל זו לא אנוכיות, שכן רובם לא רוצים לפגוע באף אחד. הם רק לא מוכנים לשלם עבור המוסדות החברתיים הקיימים במטבע של מימוש עצמי.

תחת הכותרת “השפעת הפוסט-מודרניזם על ערכי המשפחה”, עומד הרב לוינשטיין על שלושה אתגרים מאד יסודיים שעומדים בפני בני זוג בבואם להקים משפחה: הרקע השונה ממנו הם באים. הבדלי האופי, הנטיות, הכישורים וההתעניינויות, שיש בין כל שני בני אדם. כל הנ”ל קיימים ביתר שאת בין גבר לאישה. כדי לגשר על הפערים הללו צריכים בני הזוג לנהוג בענווה והקשבה עם מוכנות לוותר, והתנהלויות כאלה סותרות את האנוכיות (או אינדיבידואליזם) הפוסט-מודרנית. זהו לטענתו שורש המשבר של מוסד המשפחה.

אבל זהו טיעון בעייתי. המוכנות לוותר אכן תופיע פחות אצל אינדיבידואליסטים. אבל הקשבה וענווה דווקא מאפיינות מאד את העידן הפוסטמודרני. דווקא בעידן הקודם, זה של האידיאולוגיות הגדולות, שלא לדבר על חברות דתיות, הייתה מעט מאד הקשבה ומוכנות לוותר, ובמידה רבה הפוסט-מודרניזם הופיע כריאקציה לכל אלו. כדי לא להיות מאד אכזרי רק אעיר בקצרה שלשמוע מהרב לוינשטיין על הקשבה, ענווה ומוכנות לקבל טיעונים ותפיסות אחרות, זה בערך כמו לשמוע הטפה ליושר והסתפקות במועט מביבי, או קריאה למלחמה נחרצת בטרור מחנין זועבי. התפיסות הנוקשות שיוצאות שוב ושוב מבית מדרשו של הרב לוינשטיין ביחס לנשים ולמשפחה הן ההיפך הגמור ממוכנות להקשיב ולהבין את מה שקורה מסביבך. רובן ככולן משקפות קיבעון מחשבתי קשה, והיצמדות דוגמטית למודלים קשיחים ומהותניים שלא ניתנים לשינוי.

הראי”ה קוק כתב לא פעם שבכל תופעה בעולם יש אלמנטים חיוביים שכדאי וצריך ללמוד ממנה ולאמץ אותם אל חיקנו, אבל תלמידיו מאותו בית מדרש מקפידים ללמוד מכל תופעה ותופעה בדיוק את… אותו חלק שמתאים לאוסף הדוגמות שלהם, ואת השאר לזרוק.[2] זה דומה באופן די מטריד לפלורליזם של השמאל ה”ליברלי”.

מכאן והלאה עובר הרב לוינשטיין לשלושה עקרונות שמונחים בבסיס הפוסט-מודרניזם, שלטענתו שלושתם מפריעים לקיומו של מוסד המשפחה.

א. מימוש עצמי לעומת צלם אלוקים

כאן עומד הרב לוינשטיין על כך שאיש ואישה אינם מושלמים כל אחד בפני עצמו, והזוגיות מיועדת ליצור ביחד מבנה שלם יותר, וגם להשלים את כל אחד מהם לחוד. אבל מכאן הוא קופץ בצורה לא  מובנת לצלם אלוקים, וטוען שהתפיסה הזאת מבוססת בהכרח על כך שהאדם נברא בצלם אלוקים. לא ממש הבנתי כיצד הוא הגיע למסקנה הזאת. וכי אתאיסט ואפילו מטריאליסט לא יכול להבין שיש יתרונות וחסרונות בגבר ובאישה שיצירת זוג יכולה להשלים אותם? מדוע צלם אלוקים הוא תנאי לתפיסה הזאת? אני מניח שהוא מתכוין לנסירה המפורסמת (המדרש שלפיו האיש והאישה נבראו כיישות אחת וננסרו זה מזו, וזיווגם הוא חיבורם חזרה). אבל זה מדרש חביב ולא יותר. אין שום מניעה שתפיסה כזאת תופיע בעולם מחשבתי חילוני לחלוטין, כולל בעולם פוסט-מודרני. להיפך, אדם שמאמין בכך שכולנו נבראנו בצלם אלוקים יכול בהחלט להגיע למסקנה שכולנו זהים וההבדלים בינינו הם תוצאה של הבניות חברתיות. ודווקא מי שלא מאמין בבריאה יכול להסיק מכאן שההבדלים הם מולדים ואין מה לעשות. בקיצור, אין קשר לשאלת האמונה בבריאה ובאלוקים.

בפסקה הבאה הוא מציב את האנטי תזה: הוא כותב שהתפיסה המערבית היא הפוכה בתכלית, שכן לפיה כל אדם מהווה יחידה עצמאית ושלימה (?) ולכן אין לו צורך בהשלמה מבן/ת זוג. להיפך, בן הזוג רק מפריע למימושו העצמי. הטענה הזאת ממש הזויה בעיניי. האינדיבידואליזם אכן יכול להוות תשתית טבעית לתפיסת כל אדם כיישות עצמאית (אם כי איני רואה שום מניעה פילוסופית לראות דווקא בזוג או בחמישייה את האטום החברתי), אבל מניין הוא שואב את רעיון העיוועים שבתפיסה פוסט-מודרנית היישות הזאת היא בהכרח שלימה ולא צריכה השלמה? וכי בעולם פוסטמודרני אין קבוצות כדורסל? או שמא לדעתו קבוצות כדורסל מורכבות מחמישה רכזים או סנטרים בעלי אותו תפקיד? האם לא ייתכן שיהיו בני אדם עם כישורים שונים שישלימו זה את זה? הטיעון הזה הוא אפילו לא וורט. זו סתם שטות חסרת בסיס. אפשר כמובן לטעון שבחברה הפוסטמודרנית בני זוג נוטים להתגרש, או רואים אחד את השני כהפרעה, אבל מה לזה ולרעיון הפוסטמודרני, או לחילוניות? הרב לוינשטיין בא כאן להסביר ולא רק לתאר, והפוסט-מודרניות מוצעת אצלו כהסבר להתפוררות המשפחה. במינוח שהזכרתי למעלה מדובר כאן בדרוש בעלמא.

גם המעבר המוזר שהוא עושה בין פוסטמודרניות לחילוניות אין לו שום הצדקה. המודרניזם המערבי היה לא פחות חילוני מהפוסטמודרניזם, ובעצם הרבה יותר. ובכל זאת, שם כן החזיקו באמיתות וכן האמינו בקולקטיביות. זהו שוב דרוש, שכן הטענה שהמשפחה מתפוררת בדורות שלנו היא נכונה, אבל ההנמקה לא מחזיקה מים. דומני שבבסיס הטעות שלו יש כשל סמנטי-לוגי מעניין שאעמוד עליו כעת.

המימוש העצמי אכן מפריע למוסד המשפחה, אם כי גם שם לא בהכרח. אנשים שיבינו שהם צריכים משפחה למען המימוש העצמי דווקא יחזקו את המוסד הזה. אבל כפי שאסביר מיד זה לא נובע מהרעיון הפוסט-מודרני של היעדר ערכים גדולים.

נדמה לי שטיעונו כאן מבוסס על טרנזיטיביות: הפוסט-מודרניות מנביעה אינדיבידואליזם ומימוש עצמי, וזה מפריע למוסד המשפחה. והמסקנה: הפוסט-מודרניזם מפורר את מוסד המשפחה. אבל במחשבה שנייה די קל לראות שמדובר בטרנזיטיביות מדומה. המונח ‘אינדיבידואליזם’ בטיעון הזה מופיע בשתי משמעויות שונות: האינדיבידואליזם שבו מדובר בהנחה הראשונה, התוצר של הפוסט-מודרניזם (או הבסיס אליו), הוא הניגוד לערכים ורעיונות קולקטיביים כמו סוציאליזם, פשיזם, לאומיות (כלומר העמדת החברה על תא קטן יותר, לא בהכרח אדם בודד). ואילו האינדיבידואליזם שמופיע בהנחה השנייה, זה שמפורר את המשפחה, הוא הניגוד לקולקטיב משפחתי (כלומר אדם בודד). כפי שכבר הזכרתי, עקרונית הפוסט-מודרניות יכולה גם להוביל אנשים לחיזוק מוסד המשפחה כתא האינדיבידואלי שממנו מורכבת החברה. אדם יכול לחשוב שהמשפחה היא התא שפועל למימוש העצמי שלו ולאו דווקא האדם הבודד. ושוב, ניתן לטעון שבפועל זה לא קורה, אבל ההסבר התיאורטי שמוצע כאן לטענה הזאת כושל ברמה לוגית. לכן גם זה דרוש בעלמא.

יתר על כן, ההנחה שלו שאם אדם רוצה לממש את עצמו הדבר מוביל לפירוק המשפחה סותרת את טענתו שהאדם הוא חסר ולכן הוא יכול להשלים את עצמו רק באמצעות בניית תא זוגי. הרי אם באמת האדם הוא חסר אז השלמתו המלאה יכולה להיות מושגת רק על ידי מישהו/י שישלים אותו. זו הדרך למימוש עצמי אופטימלי. אם כך, המשפחה דווקא היא הדרך למימוש עצמי, אז למה האדם הפוסט-מודרני לא משתמש בה? נכון שהמוסד הזה מציב קשיים, אבל גם אימונים של ספורטאי מציבים בפניו קשיים ואם הוא רוצה לממש את עצמו ולהגיע ליעדיו עליו לעמוד בהם. איני מבין מדוע אדם שרוצה לממש את עצמו ונתקל בקשיים של חיי משפחה בהכרח צריך להגיע למסקנה שעליו לוותר עליהם.

ניתן אולי לטעון שאנשים בתרבות המערב לא מבינים את העובדה שיש להם חסרונות ושאחרים יכולים להשלים אותם (למעלה כבר עמדתי על חוסר הבסיס של טענה זו), אבל אז הביקורת של הרב לוינשטיין עליהם אינה במישור הערכי אלא במישור העובדתי. הבעיה היא שהחבר’ה הללו עיוורים למציאות ולא זה שיש להם ערכים מעוותים וכושלים.

ב. מתירנות לעומת מחויבות

גם בקטע הזה, שאני מסכים לרובו, יש כשל יסודי: הוא מערבב בין נטיות לבין תפיסות. טענה אחת היא שגם אם חשוב שתהיה משפחה במובנה הקלסי, עדיין לא ראוי לפגוע בזכותו של אדם שלא מעוניין בכך לחיות כפי שהוא רוצה. זו טענה שעוסקת בזכויות אדם. טענה אחרת היא שאדם שמאמין במתירנות לא רוצה משפחה. זו טענה ערכית (ובעצם טענה עובדתית על מתירנים). דומני שעיקרה של הפוסט-מודרניות הוא הטענה הראשונה ולא השנייה. אדם פוסט-מודרני יכול בהחלט להיות לא מתירני ולדגול במוסד המשפחה, אבל הוא לא ירשה לעצמו להכתיב לעמיתו שחושב אחרת את דרך החיים שלו. האם הוא מתירן או לא, זו שאלה אישית. נכון שבמישור החברתי סביר שמפוסט-מודרניות אכן תיווצר מתירנות. אם לא שמים כבלים על רצונות של אנשים נוצרת באופן טבעי חברה מתירנית. ובכל זאת ההבחנה בין שתי הטענות חשובה לענייננו. כפי שהסברתי למעלה, אני דוגל במודל המשפחה המסורתי (מה שהוא קורא כאן “מחויבות”. ואף כתבתי על כך מאמר בספר “המשפחה”, שיצא עתה), אבל בו בזמן אני דוגל גם בזכות של אדם לחיות כהבנתו. לכן את הביקורת שלו על הטענה הראשונה איני מקבל, גם אם בפועל היא מובילה למתירנות. מניעת הזכויות של אנשים תביא אולי לחברה פחות מתירנית, אבל יש בה עצמה כשל ערכי, ולכן גם אם אני מתנגד למתירנות לא בהכרח אתמוך בפגיעה בזכויות.

בהמשך הסעיף הוא מדבר על חברה מעורבת וגדרי הצניעות ביחסים בין גברים לנשים שמפריעים לקיומו של מוסד המשפחה. אבל גם כאן חשוב להבחין בין השאלה הסיבתית לשאלה המהותית. גם אם חברה מעורבת מפריעה לקיומו של מוסד המשפחה, זה לא אומר בהכרח שחברה מעורבת היא דבר רע. המינון של הצניעות מול החופש ופתיחת ערוצי התקדמות לנשים נקבע על ידי איזון בין ערכים. לא די בהצבעה על תוצאות בעייתיות כדי לתמוך בתזה של חברה נפרדת ו/או השארת הנשים בבית, שכן מצב כזה בעצמו הוא בעייתי ערכית. כדי לחדד זאת חשבו על כך שחיים חברתיים של אנשים מובילים בדרך כלל להרבה מאד לשון הרע. האם הרב לוינשטיין מציע שנחיה כל אחד לחוד כדי שלא ניכשל בעוון לשון הרע? נסיעה במכוניות מובילה לסכנת חיים. האם הרב לוינשטיין מציע להימנע מכך? החיים שלנו בנויים על איזונים בין ערכים ואינטרסים. שאלת המינון היא חשובה, אבל אין לה תשובה חד משמעית, והאיזון הוא פונקציה מורכבת של ערכים ונורמות חברתיות. ביקורת גורפת על חוסר צניעות דרך התוצאות שלה (מתירנות) היא טיעון כושל.

ג. משפחה מול קריירה

כאן קובע הרב לוינשטיין שתרבות המערב הפוסט-מודרנית הציבה במוקד את המימוש המטריאליסטי, כלומר את השאיפה לכסף, קריירה ומעמד חברתי. ושוב, בעיניי מדובר בדרוש. מאז ומעולם מעמדם של בעלי הממון היה רם ונישא. אצלנו יש אמצעי תקשורת המונים שמעצימים את התופעות הללו, אבל ממש לא ממציאים ומחוללים אותם. בכל קהילה יהודית מאז ומעולם היה מעמד גבוה לבעלי הממון ולאנשי הקריירה. האידיאליזציה של החברה היהודית המסורתית כאילו שם העיקר הוא ערכים אין לה על מה שתסמוך. אני מאמין שבמכינה בעלי אכן מעריכים מאד אנשים ערכיים וחכמים ופחות בעלי ממון. אבל כך הוא גם בכל חלק ערכי של כל חברה שהיא. כשמסתכלים על כלל החברה ולא מתמקדים דווקא בחלק מסוים ממנה, התופעות של המעמד של בעלי הממון והשררה הן כמעט אוניברסליות.

מעבר לזה, אכן נכון שבחברה שלנו יש דומיננטיות רבה להישגים, אבל לא נכון שמדובר בהכרח בכסף וקריירה. יש קריירה בתרומה לחברה, ביצירה אמנותית ותרבותית, במדע ועוד. שוב, יש בדבריו כאן ערבוב בין אגואיזם לאינדיבידואליזם.

אני חושב שיש לא מעט אנשים שבהחלט דוגלים בערכי המערב וגם בפוסט-מודרניות שמקדישים מאמץ וכסף רב לקידום ערכים שהם מאמינים בהם (כמו טבעונות וצער בעלי חיים, שמירת הסביבה, שלום, זכויות אזרח ואדם ועוד), וכמדומני שזה לא נעשה במינון פחות מהמאמצים הערכיים בחברות דתיות (אמנם בחברה חילונית יש פחות ערכים). בכל חברה יש אוונגרד ערכי שסביבו מעגלים רחבים יותר חיים את חייהם ברמות שונות של ערכיות ופעילות ערכית. אני לא מקבל את התזה שבחברה הדתית זה תמיד קורה במינון גבוה הרבה יותר.

ההבדלים בין האיש לאישה

בחלקה האחרון של החוברת עובר הרב לוינשטיין לעסוק בהבדלים בין איש לאישה. כאן באה לידי ביטוי המהותנות הגורפת (אפרופו הקשב, הוויתור והענווה) שמאפיינת את חברי חוגו. מכאן והלאה אנחנו פוגשים את אוסף הסטריאוטיפים הקבוע (שחלקם אולי יש בו משהו), שהרב לוינשטיין גוזר מהם תפקידים מוגדרים היטב לגבר ולאישה, בלי מוכנות להכיר בהבדלים בין גבר לגבר ובין אישה לאישה. גם אם אתה לא מקבל שכל ההבדלים בין גברים לנשים הם הבניות חברתיות, עדיין ברור שיש ביניהם הבדלים שהם תוצאות של הבניות. מעבר לזה, ברור שיש נשים שכן מתאימות לתפקידים גבריים ובעלות נטיות גבריות ולהיפך.

ושוב, מעבר לשאלה העובדתית האם ההכללות הללו נכונות ועד כמה, יש גם את השאלה הערכית: אישה שלא מתאימה ללמוד תורה או לעשות קריירה כלשהי ובכל זאת רוצה לעסוק בכך. האם העובדה (המפוקפקת) שהיא לא מתאימה לזה אומרת שאין לאפשר לה לממש את רצונותיה ומאווייה? זו שאלה ערכית ולא עובדתית. מה לזה ולהבדלים בין נשים לגברים?

הרב לוינשטיין לא נמנע כמובן מפסקת הסתייגות אופיינית שמופיעה כמעט תמיד בדברים של בני חוגו בנושאים אלו. בעמ’ 21 הוא מסביר שיש מקרים שאישה תצליח בפעילות “גברית” או ההיפך, אבל מיד מגיעה ההסתייגות שמרוקנת את זה מתוכן: מדובר על “ייעודו המרכזי” של הגבר ושל האישה, ומתוך כך כמובן נגזרת תמונה קשיחה לגבי תפקידן של הנשים כולן (הן אלו שמתאימות ואלו שלא). אלו שלא מתאימות צריכות לשלם את המחיר כדי לשמר את המודל האידיאלי (גם אם הוא רק קיים במוחו הקודח של מאן דהו). מעניין שבניגוד לחיבורים דומים אחרים, בחוברת כאן אפילו אין מילה על נשים בעלות אופי, התעניינות וכישורים שונים, אלא מדובר רק על כך שבכל אישה יש גם גבר קטן, אבל אל חשש זה לא משנה כלום כי זה לא “עיקר ייעודה”. שוב דילוג קטן ועמימות בונה (constructive ambiguity) שתפקידם להסתיר פער לוגי מעצבן.

בפסקה הבאה הוא מסביר שחלוקת התפקידים בין הבעל לאישה לא מצביעה על הפרדת רשויות. הבעל והאישה מנהלים יחד בית משותף, ולכן המשימות של כל אחד מהם אינן פרטיות. אני לתומי הייתי גוזר מכאן דווקא תפיסה גמישה יותר, שלפיה יש למלא אוסף מסוים של משימות והחלוקה בין הבעל לאישה היא לפי האנשים שבהם מדובר. יש בתים שבהם דווקא הבעל מתאים למשימה X והאישה למשימה Y ויש בתים שההיפך הוא הנכון. הרי אם אין הפרדת רשויות אלא מנהלים יחד בית, למה לא לחלק את המשימות לפי העניין אלא לפי מודל קשיח שמוכתב מראש? דווקא הפרדת הרשויות אמורה להוביל להבחנות תפקידים קשיחות.

ביקורת כללית

החוברת הזאת מתמקדת בערכי המשפחה, ולכן אין לצפות ממנה להתמודדות עם הפוסט-מודרניזם במישור הערכי-פילוסופי-לוגי. ובכל זאת, חשוב להבין שתיאור אינו הסבר. עובדתית, בעולם פוסט-מודרני המשפחה אכן מתפוררת, אבל ניסיתי להסביר שזו לא בהכרח תוצאה לוגית של הפוסט-מודרניזם. המציאות היא דבר מורכב יותר. יתר על כן, טענתי כי העובדה שלפוסט-מודרניזם יש השלכות כאלה או אחרות לא אומרת שהוא לא נכון ולא צודק. גם אם נניח שהפוסט-מודרניזם אכן הוא הסיבה לפירוק מוסד המשפחה, ואפילו נניח שזה גרוע, השאלה האם הפוסט-מודרניזם צודק או לא היא שאלת אחרת ויש לטפל בה לגופה. בלי זה מדובר בפרגמטיזם במובנו הגרוע (ערבוב בין הראוי למצוי).

כבר כתבתי לא פעם שבעולם פוסט-מודרני, כמו גם עולם מטריאליסטי או אתאיסטי, לא באמת ניתן לבסס תוקף של ערכים. אך זוהי קביעה פילוסופית, או מתקפה פילוסופית על הפוסט-מודרניזם. במישור המעשי, אין להכחיש שחברות כאלה מתנהלות לעתים בצורה ערכית ומוסרית (שכאמור, להערכתי לא שונה משמעותית מחברות שמרניות. ובכך יש כאן כמובן חוסר עקביות). לכן חשוב להבחין בין המישור התיאורטי למישור המעשי. ביקורת על הרעיון הפוסט-מודרני שייכת לספירה הפילוסופית, ואילו ביקורת על התרבות וההתנהלות הפוסט-מודרנית בפועל שייכת למישור המעשי. הרב לוינשטיין בחוברת הזאת מנסה לחבר בין המישורים, ולהסביר את ההתנהלות על בסיס הפילוסופיה. למיטב הבנתי הוא נכשל בזה.

[1] בסוף תגובתי למאמרו של הרב יואל בן נון באקדמות יא עמדתי על כך שהעובדה שהמסקנה נכונה ולא אומרת בהכרח שהטיעון שמבסס אותה הוא נכון.

[2] בתחילת החוברת עומד הרב לוינשטיין על היתרונות והערכים המוספים שבתרבות המערב, והוא מקפיד לומר שהיא תרמה לעולם שוויון, מדע, תרבות וכדומה, אבל מאומה מכל זה לא באמת מהווה ערך או רעיון שהוא עצמו לוקח משם. הגויים הרשעים נתרמו על ידי תרבות המערב, אבל אנחנו מוצאים הכל בתורה. אצלנו הכל מושלם מעיקרא. זהו שיח מאד אופייני לתלמידי הרב קוק אנשי ‘הקו’ שמבינים את הסטייה שלהם מדרכו של רבם, ומנסים לטייח אותה בדברי הערכה חיצוניים וריקים לרעיון שאותו הם מבקרים מיד אחר כך באופן מוחלט, כאילו יש כאן בני אור שמדברים על בני החושך.

55 מחשבות על “על המשפחה שלנו ושלכם (טור 231)”

  1. בשתי התייחסויות שלך בפוסט אתה עומד על טבעו של לוינשטיין בכך שהוא לא מאפשר התמודדות עם דברים שמציבים קשיים, אלא מציב מודל דוגמטי
    זה משקף לדעתי דוגמטיות של אנשי צבא ובמקרה שלו גם של בעל תשובה

  2. אעיר משהו על התמונה שליוותה את החוברת: בית מונח על פי תהום, מט ליפול. חבלים מחזיקים אותו מאחור מונעים את נפילתו. ראשית, לא נראה לי שאם בית נוטה בצורה כזו חבלים כה דקים יכולים למנוע את הנפילה, אבל מה אני יודעת. אני לא פיזיקאית. מה שכן, יש לי עיניים ספרותיות קצת (מצטערת) ובעיניי אלה אני מתבוננת על הבית ומזהה בו את קלישאת “בית קטן עם גג אדום”, בית אירופאי למהדרין, זה שרעפיו האדומים לוכסנו, כדי להיות מגלשה לשלג (האירופי, כאמור) כדי שלא יצטבר על הגג השטוח. האם בבית כזה חי אברהם אבינו? דוד המלך? רבי יהודה הנשיא? לא נראה לי. אגב, כשם שהמודל המשפחתי המצוי של איש אישה (שזכו וכו’) לא מסתדר כל כך עם משפחתו של יעקב או של אברהם. או של דוד המלך. משעשע בכל אופן שהחוברת שיוצאת נגד הפוסטמודרנה המערבית, משתמשת באייקון המאד מובהק שלה.

    1. בערב שהתקיים בבית אביחי טען זאב שביידל טענה מעניינת, על מפלגה שלמה שהוקמה רק כדי להתווכח עם (מציאות שבה מקבלים) להט”בים. הוא הביא זאת כדוגמה דווקא להתחזקות קבלתם.

    2. זה נראה חי מובן מאליו. ככל שרעיון קטנה שביתה התגובה אליו חריפה וקיצונית יותר. אף אחד לא יוצא לג’יהאד על רעיונות אזוטריים.

    3. נדמה לי שהתמונה “הושאלה” מהסרט “הבהלה לזהב” של צ’רלי צ’פלין. (או סרט אחר שלו, מי יכול לזכור אחרי כ”כ הרבה שנים?…).

    4. מרדכי, אני לא מכירה את התמונה, ואם זה מצ’רלי צ’פלין, זה משעשע שבעתיים. האמת שלא נראה לי סביר, ידוע לי שמשפחתו של צ’רלי צ’פלין מקפידה מאד על שימוש בזכויות יוצרים.

  3. תודה על ההבדל בין אגואיזם לאינדיבידואליזם. זה נושא שנפוץ בדרשות של רבנים והייתי צריך לשמוע הגדרות מדויקות. תודה.

    בקשר לכשלים הלוגיים – יכול להיות שהוא לא טוען אותם ברמה הפילוסופית אלא ברמת ההשפעה החברתית? כמו שפילוסופיה מביאה לכפירה. זה לא שפילוסופיה מביאה לכפירה – זה שפילוסוף גרוע עלול לחשוב מחשבות כפירה. אבל אם יש חברה שמעודדת פילוסופיה, יש אנשים שיעשו את זה גרוע, וחלקם יגיעו למסקנות של כפירה. לכן יש רבנים שהזהירו לא להתעסק בפילוסופיה (לדוגמה החרם של הרשב”א של הגבלת גיל ללימוד פילוסופיה)
    באותה מידה, לא כל אדם מסוגל להבחין בין אגואיזם לאינדיבידואליזם, ולכן חינוך אינדיבידואליסטי יגרום להרבה אנשים להיות אגואיסטים. וכך גם לגבי הנקודות האחרות שמוזכרות כאן (את החוברת עצמה עדיין לא קראתי)

    1. הערה נכונה. על השפעות אפשר לדבר ביתר קלות. אבל חשוב להבחין כי אם זו רק השפעה אז המסקנה המתבקשת איננה בהכרח שלילה של הפ”מ אלא אולי תיקונים וחידודים.

  4. הרב לוינשטיין מתכוון שהאישה צריכה להיות יותר ענווה, יותר קשובה (לבעלה). אין דרישה כזו מהגבר, שכן ממילא אין זה טבעו. הגבר יכול להיות עניו וקשוב, אבל רק אם הוא רוצה, טבעו הגברי הוא להיות יהיר ואטום לאשתו ולנשים בכלל.
    זו התורה של הרב לוינשטיין על רגל אחת, ואידך זיל גמור.
    שמחתי לעזור!
    ועוד עניין קטן, גם לרב לווינשיין וגם לרב אברהם: כל העניין שמאיים על שלמות המשפחה המסורתית אינו “אי משפחתיות” כפי שאולי אתם מאמינים, אלא המשפחה הלא מסורתית. ורוב המשפחות הלא מסורתיות דווקא מאמינות (בדרכן) באותם ערכי המשפחה (ויעידו על כך המאבקים על ההכרה שלהם כמשפחה, מאבקי המשמורת על ילדים וכו). כך שלא הייתי חוששת לערכי המשפחה כלל וכלל.

    1. קרן שלום. אני מקווה שאת לא גובה תשלום ושהדיאגנוזה לגבי מה מפריע לי נעשתה פרו בונו
      אה, ודרך אגב, לפחות אצלי ממש פספסת.

    2. הרב מיכי,
      לא איבחנתי מה מפריע לך. דווקא נתתי פרשנות של האנדר סטייטמנט של הרב לוינשטיין.
      רק דייקתי שמוקדם מידי להספיד את ערכי המשפחה. רק אולי את הגרסה המסורתית של המשפחה.
      אתה ציינת, בדרך אגב, לאורך המאמר שאתה
      “שאני מצדד בערכי המשפחה המסורתית כי הם נראים לי ראויים ונכונים. אני לגמרי בעד משפחות יציבות, הטרוסקסואליות וזוגיות ”
      אולי הבנתי לא נכון שאתה חושש למעמדם של ערכים אלו בימינו? כי על זה רציתי לדייק. הערכים האלו עוד בפופולריות שיא.

    3. הדיון הזה בדבר ערכי המשפחה ונצחיותה מזכיר לי קטע נפלא בתוך ‘ליל העשרים’ ליהושע סובול . המחזה מדבר על הקבוצה, אחת הקבוצות הראשונות של העליה השנייה, שהקימו את הקיבוצים למיניהם עם כל ההרפתקאות ועם קולות נגד הממסדיות המיושנת של המשפחה והזוגיות (מבוסס על חומר ארכיוני אמיתי) ויש שם מונולוג מופלא של אחד הגיבורים על כוחו של הזוג, ששרד את ההיסטוריה. נזכרתי גם כי זה יפה, וגם כי זה מאשש את הרעיון שלא כל כך מהר יעלם מפה התא המשפחתי.

    4. הם רחוקים מלהיות בפופולריות שיא.
      אבל הדיאגנוזה שעשית לי שאני מוטרד בעיקר מהומוסקסואליות לא הייתה נכונה. אני ממש לא מוטרד ממנה, ולו רק מפני שמי שהוא כזה אינו יכול לנהל משפחה הטרוסקסואלית ולכן איני יכול לומר לו לחיות במודל אחר. עיקר דבריי כוונו כנגד לחיים לא משפחתיים (ללא מחויבות וללא תא משפחתי יציב).

  5. אני מסכים לרוב הדברים, ואעיר רק לגבי נקודה אחת שבה אנו (כנראה, אם הבנתי אותך) חולקים.
    אינני מקבל את “זכותך” לחיות אחרת, אלא את חובתי לכבד את הבחירה החופשית שיש לכל אדם. אבל העובדה שלכל אדם בחירה חופשית אינה אומרת שכל האפשרויות שקולות מבחינה מוסרית ושתמיד עליי לכבד את בחירתו החופשית של הזולת. לדוגמא (קצת קיצונית) – לכל אדם בחירה חופשית לרצוח את מי שצועק עליו בחניה. אבל לא נראה לי שעלי לכבד את זכותו של כל אדם לבחור באפשרות זו.
    השאלה היא אפוא מה גבול הכפייה. דומה שיש קונצנזוס חברתי שלכל אדם בחירה חופשית לרצוח, אך מי שיממש אותה יבלה את שארית ימיו בכלא. שמעתי פעמים רבות אנשים שהסיקו מכאן שגבול הכפייה הוא הקונצנזוס החברתי. כופים על מה שיש עליו קונצנזוס ומניחים לכל אדם את מרחב הבחירה החופשית שלו בתחומים שבהם אין קונצנזוס (כגון: אכילת נבלות וטרפות, חילול שבת וכיו”ב). אני לא בטוח שזה נכון. בכל ספר חוקים של כל מדינה נמצא חוקים המטילים סנקציות פליליות חמורות על מעשים מסוימים, שהתקבלו ברוב דחוק (לעתים על חודו של קול). דוגמא אקטואלית – אינני בטוח שיש היום קונצנזוס לגבי הפללת צרכני קנאביס. אף על פי כן, כמדומה לי שיש קונצנזוס על שלטון החוק – כלומר על כך שיש לאכוף את איסור הקנאביס כל עוד החוק הקיים בתוקף.
    מן הסתם יש עוד הרבה להאריך, אלא שאין לי זמן. (זו הסיבה העיקרית לכך שלא על כל טור אני מגיב).

    1. נסחפת לגמרי. ברור שאין לכבד את זכותו של אדם לעשות דברים מזיקים, אבל יש לכבד את זכותו לעשות מה שהוא רוצה אם אינו נוגע לאחרים. אין טעם לשרבב לכאן עניינים משפטיים וגם לא הלכתיים, כי הדיון הוא עקרוני ומוסרי.

  6. ערב טוב,

    בפסקה משפחה מול קריירה טענת שמציאות זו הייתה מאז ומעולם ולא חלו שינויים מהותיים כיום מבעבר. בכל זאת, נראה בעיני שבצדק טען הרב לוינשטיין שכיום שונה החלוקה מבעבר, ומשום כך נוצר סדק בתא המשפחתי. בעבר, החלוקה הייתה ברורה – הגבר שואף לקריירה ואילו האישה מקומה בגידול המשפחה. כך שבפועל אין סתירה בין השאיפות, והשיתוף פעולה אמור לתפקד באופן חלק. לעומת זאת, כיום, כאשר שני בני הזוג שואפים למימוש עצמי בתחום הקריירה, נוצרת הסתירה והקושי, וה’צורך’ לעכב ולאחר את חיי המשפחה עולה.

    מעבר לכך, ראוי לציין שבסיס דבריך וטענותיך כלפי הרב יגאל, עומדת הנחה אינדיבידואליסטית שמכבדת בצורה יוצאת דופן את רצונו ודעתו של הפרט. לעומת זאת, ואולי אף בצדק, עומדת בבסיס דברי הרב יגאל ההנחה ההפוכה, לפיה כאשר אנו מסיקים שטובתם של הרבים נפגעת באופן ישיר או עקיף מרצונו או אף טובתו של היחיד – ידחה היחיד מפני הרבים. לכן, אף אם נגיע למסקנה שלגבי אישה מסוימת מתאימה וראויה התנהלות או משרה ‘גברית’, הפגיעה שהדבר עלול לגרום לשאר ‘קהילת הנשים’, לפחות לפי דעתו, חמורה וחשובה יותר.

    1. לא הבנתי את הטענה. ברור שחלו שינויים. היכן ראית שאמרתי שלא היו שינויים בעניין זה (ככל הזכור לי אמרתי זאת על מעמדם של בעלי ממון בלבד). אבל זו לא סיבה לקבוע באופן גורף שלעולם נשים צריכות להתמקד בבית. הסברתי זאת היטב בדבריי.
      אני מבין את ההבדל בהנחות. הצגתי את עמדתי ולא את עמדתו. אבל כפי שהסברתי לדעתי טיעוניו כושלים (ולא רק שחלק מהנחותיו לא מקובלות עליי).

    1. ובמישור המעשי: חלוקת דגשים

      במישור המעשי, יש ערך לשונות באופי בין איש לאישה, המביא לניגודים המשלימים זה את זה, כעין תיאורו של רבי יהודה הנשיא (במכילתא על הפסוק ‘כבד את אביך ואת אמך’9 שהאב ‘מלמדו תורה’, בעוד האם ‘משדלתו בדברים’,

      וביאר הגרי”ד סולובייצ’יק (איש וביתו – מסות על המשפחה, עמ’ 148) שחינוך האב מדגיש את המשמעת והסמכותיות, בעוד חינוך האם מדגיש את פיתוח הרצון לטוב.

      אין כאן הבחנה דיכוטומית, שכן יש מצבים שהאם סמכותית יותר והאב נוטה ל’עבודה מאהבה (וניתן להביא את אברהם ושרה, שאברהם נטה לדרך המקרבת, בעוד שרה נקטה בעמדה תקיפה), ויש מצבי ביניים שונים. אך חשוב לחינוך שיהיה מתח מפרה בין יראה ואהבה, וכל אחד מההורים מדגיש צד אחד של ‘המטבע’.

      וכך יש מקום שאחד מבני הזוג ייטה לתפקיד ‘שר הביטחון והכלכלה’ ומשנהו ייטה לתפקיד ‘שר הפנים והחינוך’, וגם בזה השונות מביאה להשלמה הדדית (בתגובתי ‘לטפח את המשפחה הגרעינית’ באתר ‘קולך’ הצעתי גם את המודל שבו האישה מפתחת קריירה תובענית, בעוד האיש עובד במשרה פחות מכניסה, אך מאפשרת לו להקדיש יותר זמן לבית ולמשפחה).

      ניר מנוסי מסביר במאמרו ‘לאהוב את השונה’ (פורסם ב’השילוח’ ובבלוג שלו ‘הרהורי תשובה’), שזה הייעוד של המשפחה, יצירת אחדות והשלמה הדדית, דווקא מתוך הבדלי האופי שבין איש ואישה. להסתדר עם מי שדומה לך, זה לא ‘קונץ’ גדול.

      בברכה, ש”צ

  7. המשפחה כקריירה ומימוש עצמי

    בס”ד ז’ באב ע”ט

    הרב יגאל לוינשטיין עמד בצדק על כושרה של אישה להעמיד את משפחתה במרכז חייה. על אחת כמה וכמה שגבר -המחוייב כלפי אשתו לא רק ב’איזון ואכלכל ואכסי’, להביא לבית פרנסה, אלא גם ב’אוקיר ואסובר’, לכבד את אשתו יותר מגופ, וכן הוא מחוייב כלפי ילדיו במצוות חינוך ובמצוות תלמוד תורה ‘ושננתם לבניך’ – צריך שמשפחתו תעמוד במרכז חייו, שאשתו תהיה ה’חוסן’ של חייו ושחינוך ילדיו יהיה בראש מעייניו. היש ‘קריירה’ ו’מימוש עצמי’ יותר מבניין בית יהודי איתן, מגדלור אמוני וערכי, המאיר לדורי דורות.

    בברכה, ש”צ

    1. יש אנשים גדולים (או קטנים) שהתמסרו למה שהם ראו כשליחותם בעולם, והעדיפו אותו על משפחה כמרכז עולמם. יש מודלים כאלה. גם ביהדות (משה רבינו, בן זומא) וגם מחוצה לה (אמנים גדולים, אנשי צבא וכדומה).

    2. לגבי משה רבנו ובן עזאי

      בס”ד עש”ק כקטן כגדל תשמעון ע”ט

      לחיותה – שלום רב,

      לגבי משה רבנו – הציווי שנצטווה ‘ואתה פה עמד עמדי’ הוא החרגה ייחודית לו בציווי אלקי. כל עם ישראל מצטווים אחרי מעמד הר סיני ‘שובו לאהליכם’ ומשה נשאר כל ימיו במציאות תמידית של ‘מעמד הר סיני’ מתמשך. מצב זה של ‘פירש מן האישה’, היה ראוי לביקורת שביקרו אותו אהרן ומרים, לולא היה זה בציווי אלקי מפורש.

      לגבי חינוך הבנים. חזקה על משה רבנו המצווה את העם ‘ושננתם לבניך’ שהיה ‘נאה מקיים’ ונתן דוגמא אישית בהשקעה בחינוכם של שני בניו. משה מבהיר לבני גד ובני ראובן שיש להקדים את המחשבה על ”ערים לטפנו’ לפני העיסוק ב’גדרות צאן למקננו’.

      משה הגיע לגילוי אלקים שיביאהו לגאול את העם כולו, דווקא כשנתן את תשומת הלב האישית לשה בודד שברח מהעדר, ושיצא להציל את השה הבודד – עמד במבחן הכשירות להנהיג את הכלל (וכן שאול נבחר למלוכה כשדבק במשימה למצוא אתונות שאבדו). מנהיג אמיתי רואה כל אחד מבני עמו כ’בן יחיד’ שלו, וק”ו שלא יזניח את ילדיו.

      אף את אהבתו הייחודית של ה’ לאברהם הוא מנמק ‘כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וביתו.ושמרו את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’. מי שבא לתקן את האנושות כולה – מתחיל את הדרך מביתו השלו, ומשם מוקרנת האהבה למעגלים מתרחבים והולכים.

      אברהם לא שוכח את חינוך בנו בבואו לעשות חסד עם אורחיו. אדרבה, הוא עושה את בנו לעוזרו הראשי במעשה החסד, בצוותו לבנו לעשות לאורחים ‘בן בקר רך וטוב’, ובכך הטמיע בבן ובצאצאיו את עשיית החסד והכנסת האורחים

      בברכה, ש”צ

      בן עזאי עצמו הפליג בחשיבות העיסוק בפריה ורביה, ואף ניסה לישא את בת רבי עקיבא, אך כשביקש מכלתו כוס מים, הפליגה מחשבתו בסתרי המים העליונים, והוברר שאינו מסוגל להסיח את הדעת אף לרגע מדביקותו התורה, והמצב כזה הוא פטור מפו”ר משום כורח ואילוץ..

    1. הכל יחסי. יותר הקשבה מאנשי הקו. כפי שטענתי במישור הפילוסופי אין שם הקשבה אמיתית. אבל במישור המעשי יש. ובכלל אני תוקף אותם בעיקר במישור התיאורטי ולא המעשי.

  8. ישראל היא אומה המיוסדת על מוסד המשפחה: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשותיו. ולא סתם משפחות, אלא משפחות יראות שמים של רועי צאן ושל עובדי אדמה, משפחות כפריות המקיימות תיקון מהפרט אל הכלל: אשרי כל ירא ה’ ההולך בדרכיו, יגע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה’, יברכך ה’ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

    התרבות המערבית מושתתת על חברה עירונית, בה הכלל קודם לפרט, ועל-כן מראשית דרכה היא נאבקת על שמירת מוסד המשפחה. האפוסים של הומרוס, הטרגדיות והרומנסות של שקספיר, הנושא העיקרי שלהן הוא המאבק בין שומרי מסגרת הנישואין לבין הורסיה. אצל הומרוס, אודיסיאוס אשתו פנלופה ובנם טלמכוס נקראים אנשי מידות. אצל שקספיר, מירנדה ופרדינד מייצגים את האנושות העתידית המתוקנת המבוססת על אהבה תמימה בין איש ואשה במסגרת נישואין.

    החברה העירונית המודרנית קמה לאחר שהמעמד הבורגני מאס במוסדות הכלליים המושחתים של המלוכה והכנסיה והחליפם בבתי-מחוקקים ובעיתונות. בהדרגה המוסדות האלו הלכו והפכו למקומות ביטוי להמונים נבערים מדעת. הדת הוחלפה בקפיטליזם, המלוכה בדמוקרטיה, הפילוסופיה במדע אפיקוריאני, אנשי רוח בכוכבי קולנוע וטלויזיה, נשות חיל בדוגמניות, ערכים במוצרים, ספרים בסמארטפונים, ומושגים בפסבדו-מושגים. בניין ילדים סתירה.

    אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’.

    1. בס”ד י”א באב ע”ט

      למ-80 – שלום רב,

      נראה שבתקופת המקרא היה הבדל ביחס לערכי המשפחה בין בני שם לבני גילוי עריות לצורותיו מאפיין את ‘מעשה ארץ מצרים וארץ כנען’.

      לקיחת אישה פנויה בעל כרחה ע”י שליטים נחשב למעשה צודק בהחלט, עד שאבימלך טוען בפני ה’: ‘הגוי גם צדיק תהרג?’, הרי הוא חשב לתומו ששרה אינה נשואה ולא ראה כל פסול בלקיחתה ללא הסכמתה. וגם בנשואה היה מקובל לחסל את הבעל כדי לקחת את אשתו, ולכן צריכים האבות להציג את נשיהם כאחיותיהם כדי שלא יהרגו אותם. נראה שמתירנות בעריות – נוטה גם שלא לדקדק בקבלת הסכמת ה’אובייקט’…

      לעומת זאת, אצל משפחת נחור, אף שהם עובדי ע”ז, מקובל ש’נקרא לנערה ונשאלה את פיה’; ואף האב אינו יכול לעשות בבנותיו כרצונו. המוהר שהוא מקבל מיועד לשמש כביטחון כלכלי לבת הנשואה, ולכן טוענות רחל ולאה כלפי אביהן שניכס את המוהר לעצמו ‘כי מכרנו וגם אכל אכל את כספנו’ (ואולי משום כך מרשה לעצמה רחל לגנוב את התרפים, שנרכשו מכספי המוהר המיועדים לבטחונן הכלכלי של הבנות).

      הבעל אינו רשאי להוציא את נשיו למקום אחר ‘כשבויות חרב’, אלא הוא זקוק להסכמתן, כך יעקב אף שנצטווה ע”י מלאך לשוב למולדתו – קורא לנשיו ומבקש את הסכמתן, ולבן דורש ממנו ‘אם: תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי’, וכך רואים שכל האבות נשאו לכתחילה אישה אחת, ורק משום שלא זכו לילדים נשאו אישה נוספת ביזמתה של ‘עקרת הבית’ שקיוותה להיבנות מ’הכנסת צרתה לביתה’.

      בני שם המצפים להשראת שכינה בביתם, ככתוב ‘ועשכון באהלי שם’ – רואים א6ת הבסיס לכך במשפחה יציבה, שילדיה מתחנכים ע”י אב ואם השותפים למטרה הנעלה לגדל את ילדיהם ‘לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’.

      בברכה, ש”צ

      והעריות נקראות ‘תועבה’ כביאורו של בר-קפרא: ‘תועה אתה בה’, מיניות שכל מטרתה לסיפוק היצרים, ולא כדבר המעורר את האהבה כדי להקים משפחה – מביאה לתעיה בישימון דרך מבלי להגיע את ‘עיר מושב’.

    2. ש”צ, שלום,

      קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח”כ תהיה לו לאשה (רמב”ם, הלכות איסורי ביאה א, א). ומלבי”ם על בראשית כ, ב: כי היה מחוקי המלכים אז שיכול לקחת נשים פנויות בחזקה. משמע שעד מתן תורה מסגרת הנישואין בהסכמה הדדית היתה מקובלת אצל כלל האנושות (כצאצאים של אדם וחוה), למעט המלכים שיכלו לקחת נשים פנויות בחזקה. לאחר מתן תורה ישראל נצטוו על קידושין בפני עדים.

      כשם שישראל היא אומה שמית, האמורה ללכת בדרכי שם לקיים ואשכן באהלי שם, כן היא אומה עברית האמורה ללכת בדרכי עבר ולהיבדל מערי ע”ז שבבל היתה בניין אב עבורן. ירושלמי יומא: מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עכו”ם ומגלי עריות ושופכין דמים אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע”א וגילוי עריות ושפיכות דמים.

      בברכת תכלה פרוטה מן הכיס (כלומר שבניין הערים יהיה מבוסס על חסד משפט וצדקה ולא על אהבת ממון),

      מ.

  9. כתבת שמימוש עצמי אינו מכריח אנוכיות. נכון. אבל יכול לשמש כקטליזטור. “אם לא שמים כבלים על רצונות של אנשי” יש סכוי טוב יותר שגם הכבל של ‘ובתנאי שלא יפגע באחר’ יהיה עבה פחות.

  10. ממש לא נסחפתי. זה לב העניין.

    אנשי ה”משפחה חדשה” בהחלט דורשים הכרה ב”זכותם” להקים “משפחות” שונות באופן שנוגע גם נוגע לאחרים. אילו היו מסתפקים בדרישה שהמדינה לא תיכנס לחדרי המיטות שלהם כשם שאחרים דורשים שלא ניכנס להם לצלחת, ניחא, אף שגם על זה ניתן להתווכח. הכרה בבחירה חופשית של אדם לחיות חיי תועבה בד’ אמותיו אין פירושה הכרה ב”זכותו” לדרוש את שינוי השיח והכרה בכל פרוורסיה מתועבת כלגיטימית. אני מכיר בבחירה החופשית של אנשי סדום ועמורה, אבל ממש לא ב”זכותם” לממש את בחירתם המעוותת.

    בנדון דנן, אנשי התועבה דורשים הכרה כמשפחות לכל דבר ועניין, כולל קצבאות ילדים, מימון טיפולי הפריה מלאכותית, השתתפות המדינה בהוצאות על פונדקאות (ועצימת עין מסחר בנשים, כי זה נעשה רחוק מהעין ורחוק מהלב במדינות “נחשלות”), מימון קצבאות “שאירים”, “אלמנים” ו”אלמנות” וחסימות כבישים בצירים מרכזיים לחודש שלם למצעדי תועבה (שזה כמובן מובן, רק לא לעבודות הנחת גשר – את זה חייבים לעשות בשבת כי פיקו”נ דוחה וכו’), ועוד ועוד. אף אחד לא נכנס לחייהם הפרטיים אבל הם דורסים ורומסים את רשות הרבים, כובשים את השיח החברתי ולוטשים עיניים לאוצר המדינה. מי שמעז להרהר בשאלה מדוע עלי לממן מכספי המסים שלי את כל הפרוורסיות האלה מוקע כ”המופוב חשוך” ושאר פנינים. אני ממש לא מוכן להכיר ב”זכותם” לכל אלה.

    1. אלה שאתה מכנה ‘אנשי התועבה’ (כינוי סלקטיבי שמן הסתם אינך מכנה בועוברי עברה אחרים) דווקא מעדיפים שיתירו להם פונדקאות בארץ ולא יצטרכו לנסוע לעולם השלישי ולשלם הון עתק כדי להקים משפחה דרך פונדקאות (מעשה שרה והגר, רחל ובלהה, וכו’). רצונם זה מעיד כמובן על רצונם, לא להאמין, במשפחה!

  11. יכול להיות שזה כינוי סלקטיבי, זכותו של הקב”ה לכנות בכינויים סלקטיביים עוברי עבירה מסוג מסוים (ראי ויקרא י”ח כ”ב). עדיין לא קיבלתי את המינוי ליועצו הבכיר לענייני כינויים סלקטיביים ולכן אינני מתערב.

    מה ש”הם” רוצים ממש לא חשוב. אספר לך מעשה שהיה. ביקשתי פעם היתר מ”וועדת הלסינקי” של המוסד שבו אני עובד (זו וועדה שתפקידה להתיר ניסויים בבני אדם), לניסוי שתכננתי עם כמה קולגות. הניסוי היה משחק תרומות למוצר ציבורי. פרטי הניסוי מייגעים ולא חשובים לכאן, אך הוועדה “הוציאה לנו את הנשמה” פשוטו כמשמעו שמא חס ושלום המשחק המתוכנן יפגע בנפשם העדינה של הנבדקים (סטודנטים במוסד להשכלה גבוהה, לא ילדים קטנים), ופסלה את הניסוי. (לבסוף קיבלנו אישור מוועדת הלסינקי פחות מטורללת ממוסד אחר שאחד הקולגות שלי עבד בו. עפ”י הכללים אם ועדה של מוסד אחד מאשרת, האישור תקף לכל השותפים במחקר גם אם הם עובדים במוסדות אחרים).

    אנשי התועבה דורשים לעשות ניסוי בבני אדם ללא פיקוח, ללא ועדת הלסינקי, ללא מחקרים וידע מספיק על השפעות ה”משפחות” הללו על הילדים שעוד לא נולדו, אימותיהם והחברה בכללה – וכל זה “קדוש” בגלל רצונם, לא להאמין, ב”משפחה”. אם זה לא מספיק, הם דורשים שהציבור כולו יממן את הניסויים המופקרים הללו. מציע לך לקרא על הניסוי החברתי במקלחות המשותפות ובלינה המשותפת בקיבוצי הקיבוץ הארצי (רוב משפחת אמי מתגוררת בהם). הרבנים הראשיים דאז (הרצוג ועוזיאל) התחננו בפני מאיר יערי שיפסיק עם התועבה הזו, והוא השיב להם בשחצנות אופיינית שהוא “מסרב בפריציפ” לקבל מהם עצות בענייני חינוך. בסוף ימיו הוא הודה בפה מלא שטעה וה”ניסוי” הביא לתוצאות מרות. מי משלם את המחיר?

    ועוד משהו – השוואת הפונדקאות והסחר בנשים למעשה הגר, בלהה וכו’ היא השוואה נואלת וחצופה. מישהו לקח מהן את ילדיהן? הן חויבו לחתום על חוזה שהן מוותרות עליהם ולא יראו אותם לעולם? האם זהות האם הביולוגית הוסתרה מהילדים? זו ממש לא הייתה פונדקאות, אלא נישואין לאשה שניה (או שלישית וכו’). מה הקשר לאנשי התועבה? כמה נמוך אפשר לרדת בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה בגלל אג’נדה הזויה?

    1. להזכירך, תועבה כתובה גם על רמייה במידות ובמשקלות, וכן על ריבית ביחזקאל, ועל מגוון עריות.
      וראה: תועבה‏
      וינברג, צבי, 1913-2012 ; ‏
      בית מקרא כב (תשלז)

    2. מרדכי, ההשוואה שלך ממש דמגוגית ונואלת. אותם אנשים לא עושים ניסויים אלא בעצמם (ובילדיהם). את זה עושה כל אדם בלי פיקוח ממשלתי, וטוב שכך.

  12. ^ועדיין משמעותה של תועבה הוא דבר שנוא ומאוס.
    למשל – “שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ; וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ” (עמוס ה, י), “שֶׁשׁ הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א ה’    וְ֝שֶׁ֗בַע תועבות נַפְשֽׁוֹ” (משלי ו טז).
    אני לא חושב שזה מצדיק הומופוביה, אבל עדיין לא מדובר באיסור רגיל.

  13. הרב מיכי,

    אינני פחות ליברטאריאן ממך, ואני דוגל בממשלה קטנה ככל האפשר, שאינה מפקחת על האזרחים ואינה נכנסת להם לוורידים. אבל, וכנראה שכאן ההבדל בינינו, אני בכל זאת תומך בפיקוח ממשלתי כאשר ה”ניסויים” שאדם עושה על עצמו משפיעים גם על זולתו, ובפרט אם הם עשויים (או עלולים) להשפיע על החברה בכללה (“השפעות חיצוניות” בעגה הכלכלית). בפרט, אני תומך בפיקוח ממשלתי כאשר מדובר בניסויים על חסרי ישע, ובפרט בפרט – חסרי ישע שטרם נולדו אך עלולים לסבול מה”ניסוי” כל חייהם.

    אנשי התועבה עושים ניסויים ב”משפחה חדשה” (שם מכובס למשפחות פרורטיות) על ילדים שנגזר עליהם עוד בטרם נוצרו להיוולד למשפחות ללא דמות אב/אם, כסחורה שנקנית בשוק לאחר מקח וממכר על רחמה של אמם שזהותה תוסתר מהם לעולמים. אם צריך ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם – זה המקרה הקלאסי! אם כאן לא צריך – אז לא צריך בכלל.

    ההשוואה שלי לניסוי החברתי שנערך בקיבוצים בהחלט במקומה, לא דמגוגית ולא נואלת (כנראה שצום לא עושה לך טוב). הקיבוץ הארצי ערך ניסוי לא מבוקר על ילדים ואילץ אותם ללון בבתי ילדים שבהם הונהגו מקלחות מעורבות עד גיל 12. כל זה רק על סמך אידיאולוגיה סוציאליסטית רדיקלית ואמונתו של מאיר יערי שלדבר זה השפעה חיובית על חינוך ל”מיניות בריאה”. כאשר הרבנים הראשיים דאז מחו בפניו הוא השיב להם בהתרסה מחוצפת “אנו מסרבים בפרינציפ לקבל מכם עצות בענייני מוסר וחינוך”.

    לניסוי הזה היו תוצאות איומות. ישנם סיפורים לאין סוף על בוגרי בתי הילדים של הקיבוץ הארצי שהתקשו להקים משפחות ולפתח “מיניות בריאה” כפי שיערי קיווה, ובערוב ימיו הוא הודה בכך בפה מלא. בשנים האחרונות הוגשו תביעות רבות של בוגרי בתי הילדים נגד תנועת הקיבוץ הארצי והמדינה (שלמיטב ידיעתי עדיין מתבררות בבתי המשפט).

    ישנם מחקרים רבים על ילדים שגדלו ללא דמות אב/אם מסיבות שונות (מות אחד ההורים, גירושין, זנות וכיו”ב). למיטב ידיעתי אין מחקר אחד שממליץ על משפחה כזו לכתחילה. ישנם גם מחקרים רבים המעידים ששיעור האובדנות בקרב קהילות התועבה למיניהן גבוה עד פי 5 משיעור האובדנות באוכלוסייה הכללית. מישהו יכול לערוב שאין לכך השפעה שלילית על הילדים שיוולדו למשפחות כאלה? יש מסה קריטית של מחקרים (לא מוטי אג’נדה) שיכולה להרגיע? ועוד אמרתי מילה על סחר השפחות הכרוך בהקמת משפחות כאלה.

    שוב אדגיש שאני לא פחות ליברטריאן ממך (אולי יותר), אבל אם בעניין זה אין מקום לפיקוח ממשלתי, אפשר לפרק את המדינה! אין בה כל צורך.

    1. רדכי שלום.
      כפי שכתבתי, אלו ניסויים שאנשים עשו בעצמם ובילדיהם. לשיטתך המדינה גם צריכה להתערב בדרכי החינוך של הורים, לא לאפשר משפחות חד הוריות, או אולי הורים ללא השכלה נאותה או עם פיגור קל וכדומה. אין חלקי עם גישה קיצונית כזאת, ואיני רואה כיצד זה מתיישב עם ליברטריאניזם.
      הדוגמאות לנפגעי החינוך הקיבוצי לא אומרות הרבה. יש לא פחות דוגמאות לנפגעי החינוך החרדי או הדתי. כל מי שיוצא מחברה כלשהי נוטה לראות את עברו בצורה קיצונית ולא מייצגת. אבל גם אם היו נפגעים, זה מחיר החופש. יש נפגעים גם להרבה צורות חינוך אחרות ולסוגי הורים שונים.
      שאלת סחר השפחות אינה רלוונטית, כי על כך אפשר לשלוט ולא לאפשר זאת. יש גם “סחר שפחות” בפונדקאות להורים רגילים.
      מונחים כמו פרוורטיות וכדומה רק משקפים שגישתך לעניין מוטה אידיאולוגית, והדבר ניכר מכתיבתך ומשפיע על שיקוליך.

  14. כנראה שאיפושהו בינינו עובר הגבול בין חופש לאנרכיה.

    לא כל מה שאנשים עושים עם עצמם ועם ילדיהם לגיטימי, ולמדינה בהחלט יש זכות (ואף חובה) להתערב כאשר ה”ניסויים” שאדם עושה עם עצמו פוגעים בזולתו. אבל אם אתה עקבי בדיעותיך – האם אתה נגד חוק חינוך חובה? למה למנוע מאדם את ה”זכות” לחנך את ילדיו לבורות ובערות על פי השקפתו ואמונתו?

    בדומה לכך, האם תתמוך ב”זכותם” של הורים להימנע מרפואה קונבנציונאלית ול”רפא” את ילדיהם באמצעות רפואה אלטרנטיבית בלבד? שכנים שלי לשעבר היו כאלה. ילדתם חלתה בסרטן והם הפקידו אותה בידי רופא אליל הומיאופתי. הילדה הלכה ושקעה, ורק ברגע האחרון ההורים נשברו והעבירו אצת הילדה לבית חולים קונבנציונאלי שהציל את חייה. כ-20 שנים לפני כן שכנים אחרים שלי (אף הם לשעבר) התנגדו להעברת ילדתם שלקתה בהתקף בשבת לבית חולים כי מצבה לא נראה להם חמור דיו. אבי ז”ל (שהיה קצין משטרה) לקח את הילדה בכוח והעבירה לבית החולים בג’יפ משטרתי כשכל השכנים צועקים “שייגעץ”. הוא הציל את חייה. אבל אולי היה עליו לכבד את שיקול הדעת של ההורים על ילדתם?

    התפקיד הראשון במעלה של מדינה הוא לספק הגנה לאזרחיה (ע”י הצבא, מערכת אכיפת החוק ומערכות אזרחיות נוספות, כגון מערכת הבריאות מפני איומים ביולוגיים וכו’). מדינה שאינה ממלאת אחר תפקידה כמגן הפרט מאבדת את זכות קיומה. מקל וחומר שהמדינה אמורה להתערב כאשר אדם פוגע בילדיו בין במעשה ובין במחדל. הם אינם רכושו הפרטי. השאלה היא, כפי שכתבתי בתגובה קודמת, היכן עובר גבול האכיפה. יכול להיות שאין לזה פתרון בית ספר וכל גבול שתשרטט יהיה בהכרח שרירותי. אבל אין להסיק מכך שאין גבול לחופש, כי חופש ללא גבול הוא, כאמור, אנרכיה.

    לא כתבתי שאני נגד משפחות חד-הוריות (גדלתי במשפחה כזו מאז מלחמת יוה”כ). אבל יש הבדל בין משפחה חד-הורית כגזירת גורל, לבין משפחה חד-הורית מבחירה על חשבון ילדים שעוד לא נולדו. אולי אין אפשרות לאסור זאת (גם בזה אינני בטוח), אבל בוודאי שהמדינה לא אמורה לעודד זאת באמצעות קצבאות ותשלומי העברה מכספי משלם המסים. באיזו תורה ליברטאריאנית כתוב שמשלם המסים אמור לסבסד מכספו משפחות חד-הוריות מבחירה?

    לגבי הורים עם פיגור, בוודאי שהמדינה אמורה לפקח שהילדים מקבלים מענה מספק לצרכיהם. ולאו פשיטא הוא? ממש לא הייתי רוצה שקרוב משפחתי (הלוקה בפיגור קל) יקים משפחה עם דומה לו ויגדל את ילדיו ללא כל פיקוח. אמנם, הפיקוח לא חייב להיות ברמה הממשלתית, הוא יכול להיות משפחתי, קהילתי וכו’ (כל מקרה לגופו). אבל לתת לזוג מפגרים לגדל ילד ללא כל פיקוח שהוא בשם החופש הליברטאריאני? ודקארי לה מאי קארי לה?

    אשר לנפגעי החינוך החרדי (אני אחד מהם…), אין הכי נמי! אני בהחלט תומך בכפיית לימודי ליב”ה בכל מוסדות החינוך החרדי, מאותה סיבה. זכותה וחובתה של המדינה להבטיח שכל אזרח יהיה בעל כישורי חיים מינימאליים ולא ייפול למעמסה על מערכות הרווחה, ועליה להגן עליו מפני מי שגוזר עליו מראש חיי עוני ותלות. כאמור, ילדים אינם רכושם הפרטי של הוריהם. מאותה סיבה אני גם תומך בחיסונים בכפייה מפני מחלות אפידמיות. החופש הליברטריאני אינו מחייב להסכין עם כל גחמה, בפרט לא עם סיכון ילדים וסביבתם. אגב, ממשלות באירופה (אנגליה או בלגיה, או שתיהן, אינני זוכר כעת), כפו על הקהילות החרדיות לימודי ליב”ה ואף איימו להוציא ילדים ממשפחות שלא יספקו לימודי ליב”ה לילדיהן ולהעבירם למשפחות אומנה (לאו דווקא יהודיות!). החרדים ניפקו כמה נאומים חוצבי להבות אש נגד “גזירת החינוך”, אך בסופו של דבר התקפלו. כמתוקנים שבגויים נעשה!

    אשר להטיה אידיאולוגית – כל אדם “לוקה” בכך. אבל יש מי שמודע לכך ומודה בזאת, ויש מי שמשכנע את עצמו שהוא “אובייקטיבי”. (אין חיה כזאת!).

    1. אכן שאלת הגבול אינה פשוטה והיא שעומדת במוקד הוויכוח. אני בהחלט בעד מתן אפשרות להורים לחנך את ילדיהם בלי לקבוע להם מה מכיל החינוך הזה. אגב, אני לא רואה את ההצלחות הכבירות של אלו שלומדים ליב”ה. כמודל ביניים אפשר אולי לגבות מכל הורה מסים לחינוך ילדו ולא לממן מוסדות שלא מלמדים ליב”ה, ואז במידה שהילד כשהוא גדל מבקש השלמת השכלה לצורך פרנסה (כמו שמצוי כיום, ואף הגיע לבג”ץ) להעמיד לרשותו את המימון שלא ניתן לו בילדותו.
      בנוסף, יש להפריד בין עמדה שרווחת בחלק ניכר מהציבור לבין קפריזה של זוג הורים מסוים. לדעתי לא סביר לכפות על ציבור שלם ורחב חינוך שהוא לא חפץ בו. אבל אני מסכים ששאלת הגבול אינה פשוטה.
      לגבי הדוגמאות מרפואה אלטרנטיבית, אני לגמרי איתך. אבל כאן זה נזק מוכח ולא השערות מוטות אידיאולוגית שלך (לגבי נזקי הגידול אצל הורים מאותו מין). אם בכוונתך להוכיח שגם מבחינתי יש קו גבול אין בכך צורך. אני מסכים מעיקרא. השאלה היכן הוא עובר.
      אגב, אני בהחלט מסכים שלא נכון לסבסד משפחות חד הוריות (למרות שלא ראוי לאסור זאת), אבל כן חושב שצריך לסבסד משפחות חד מיניות עד שיוכח שיש בדבר נזק.
      כשכתבתי שטיעוניך מוטים על ידי אידיאולוגיה לא התכוונתי שאדם אמור להיות נטול אידיאולוגיה או שעדיף שלא יהיה מודע לזה. טענתי הייתה שטיעוניך לא רק מניחים אידיאולוגיה (שזה לגיטימי) אלא משרבבים אותה לתוך טיעונים אחרים שבהם זה לא רלוונטי. אתה רואה הומוסקסואליות כפרוורסיה, אבל מכאן לא עולה בהכרח שיהיה נזק לילדים שיגדלו בתא משפחתי כזה. אם היית אומר אני בעד לאסור הומוסקסואליות כי זו פרוורסיה זה היה שרבוב לגיטימי של אידיאולוגיה (שאני לא מסכים לו, אבל זה רלוונטי).

    2. לימודי ליבה או ליב:ה? (הערה)

      בס”ד י”ב באב ע”ט

      ה’ליבה’ שב’לימודי ליבה’ אינה ראשי תיבות הטעונים גרשיים. הכוונה ללימודי מתמטיקה ואנגלית, שדורשיהם רואים בהם ‘ליבה’ של השכלה בסיסית.

      ה’ליב”ה’ של ‘מרכז ליב”ה’, היא ראשי תיבות: ‘ליבה יהודית בציבוריות הישראלית’, והיא דורשת בין השאר שלכל ילד יהודי יהיה ידע בסיסי במורשת עמו.

      בברכה, ש”צ ליבינגר

    3. המלה לבה (בכתיב חסר ליבה) פירושה לב, ולבשון רבים לבות. ובתורתו יהגה יומם ולילה, פירש רש”י: כל לשון הגה בלב הוא. זה ההגיון היהודי המאחד את כלל ישראל מדורי דורות להתהלך בדרכי השם. כל נסיון לחנך את ילדי ישראל על סמך לבה אחרת, עליו נאמר בגמרא: מנעו בניכם מן ההגיון.

  15. אולי זה לא פוליטקלי-קורקט לומר, אבל הניסוי הגדול ביותר בבני אדם מתרחש בדורות האחרונים: חנוך מעורב של בנים ובנות בבתי ספר ובאוניברסיטאות, ניסוי שהביא לקלקול ולבלבול ביחסים בין המינים בעולם כולו.

השאר תגובה