כמה הרהורים לזכרה של גאולה כהן ז”ל (טור 264)

בס”ד

לפני כמה ימים הלכה לעולמה ח”כ לשעבר גאולה כהן. מותה עורר בי הרהורים אמביוולנטיים, וברצוני לחלוק אותם כאן עמכם.

גאולה כהן הייתה לוחמת בכל רמ”ח ושס”ה ולאורך כל שנותיה, מהאצ”ל והלח”י ועד לליכוד ולתחיה, דרך פינוי ימית, הסכם השלום עם מצרים, הוויכוח על האוטונומיה, פתיחת הסגר על יהדות ברית המועצות ועוד ועוד. ובו בזמן, מדובר באישה נעימת הליכות ורחבת דעת, בעלת כושר ביטוי מרשים, שהייתה אהובה על רבים גם מאלה שחלקו על דעותיה. הייתה לה גם קריירה עיתונאית ורדיופונית ארוכה, מתחילת דרכה כשדרנית ברדיו המחתרתי ולקראת סוף ימיה ברדיו הישראלי (בו תמיד שימשה כנציגת הימין, לפחות מהשלב שבו אפשרו גם לאגף ה”חשוך” הזה ייצוג באמצעי התקשורת). דומני שהסיבה לפופולריות שלה היא שניכרים דברי אמת, ונראה שאנשים מכל הגוונים מעריכים אנשי אמת בפרט אם הם חכמים ונעימי הליכות.

מזה שנים רבות, גאולה כהן והימין החילוני בכלל עוררו בי הרהורים ותהיות על פשר התופעה. מחד, ימניות (בעיקר פוליטית, אבל בשנים האחרונות לא רק) קשורה בצורה מאד עמוקה עם דתיות. התופעה של ימין חילוני הלכה ונכחדה עם השנים, אך בשנים האחרונות היא שבה ומתעוררת. הלהט האידיאולוגי שלה היה בעל גוון כעין דתי, והפאתוס שבו היא הציגה את עמדותיה ומחתה נגד מתנגדיה חוזר ומחדד שהלאומיות והדתיות לא ממש מצליחים לנתק עצמם זה מזה. הקשר להיסטוריה ולזהות היהודית לא יכול להיות מנותק לגמרי מדתיות יהודית, גם אצל אלו שלא חיו במסגרת חיים דתית. אבל על הקורלציה הזאת כבר דיברתי לא פעם. כאן רציתי להקדיש כמה מילים לשאלת היחס בין ערכים ואידיאולוגיה בכלל לדת (שגם בה עסקתי לא פעם).

מה שהרבה יותר מפתיע מבחינתי אצל גאולה כהן לא היה הלאומיות אלא עצם הלהט הערכי-אידאולוגי, בלי קשר לתוכנו. בעידן המודרניסטי קמו כמה וכמה אידאולוגיות גדולות, כולל האידיאולוגיה האתאיסטית, שפעלו ודיברו בלהט דתי. אבל מהר מאד התברר שקשר כזה הוא חלש למדיי. בהיעדר רקע דתי ואמוני, קשה לתחזק אידאולוגיה פעילה ואפקטיבית. יש שתולים זאת בקשיים טכניים, כי העמידה מול האלוקים והשכר והעונש הצפויים למי שפועל נכון או לא נכון, ממריצים את האדם לפעול ולא לשקוט על שמריו. אבל בעיניי יש כאן ממד עמוק ויסודי יותר, מעבר להיבטים הטכניים.

בחלק ג של המחברת הרביעית (כיום: השיחה הרביעית בספר המצוי הראשון) עמדתי על כך שאין מוסר ללא אלוהים, ובעצם אין ערכים ללא אלוהים. ידוע מכתמם של בעלי המוסר “אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני”, שמכאן הם לומדים שבלא אלוהים אין מוסר. יש שמבינים זאת כאילו חברה חילונית או אדם חילוני בהכרח נוהגים באופן פחות מוסרי מעמיתיהם הדתיים. טענה זו מתבססת בדרך כלל על שיקולים טכניים. שוב השכר והעונש, או אפילו עצם העמידה מול האלוהים בבחינת “דע לפני מי אתה עומד” (הקב”ה עוקב אחריך גם במסתרים), ממריצים אדם לפעול באופן מוסרי ולהימנע מעשיית פעולות לא ראויות. אך כפי שהבהרתי שם, למיטב הערכתי (והפתעתי) זה לא המצב. אנשים וקבוצות חילוניות פועלות במקרים רבים בצורה מוסרית, ולפעמים אפילו יותר מוסרית מחברות דתיות. אני לא חושב שיש כאן מובהקות ברורה לטובת אחד הצדדים.

ובכל זאת, אני לגמרי מסכים ש”אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני”, אלא שלהבנתי לא מדובר במישור הפרקטי אלא במישור התיאורטי. טענתי היא שגם אם אדם חילוני נוהג באופן מוסרי יש בכך חוסר עקביות. אולי יש מוסריות או התנהגות מוסרית בלי אלוהים, אבל אין מוסר בלי אלוהים. הטענה היא שאין תוקף לערכים ולמוסר בלי רקע של אמונה באלוהים. להבנתי, הבעיה של עולם שבו “אין אלוהים במקום הזה” אינה דווקא במוטיבציה ובתמריצים של האדם לפעול, אלא בעצם התוקף של הערכים. טענתי היא שבעולם נטול אלוהים אי אפשר לבסס בצורה סבירה מחויבות לערכים. אדם יכול כמובן לפעול בצורה כלשהי סתם כי זה נעים לו, או כי בא לו לעשות זאת, או כי כך הוא בנוי (אבולוציה) וזהו. אבל כפי שהסברתי שם, פעילות מוסרית אינה רק עשיית טוב כי זה נעים. ואפילו לא עשיית טוב כי זה מועיל (לזולת או לעצמי), ובוודאי לא עשיית טוב כי כך אני בנוי. מחויבות מוסרית לא יכולה להיות מבוססת על שיקול תכליתי-תוצאתני (ראו טור 2534). הסברים כאלה יכולים אולי להגדיר מהי התנהגות מוסרית אבל לא יכולים לתת לה את התוקף המחייב. כשאני פועל להטבת מצבם של חלשים, הגדרת הפעולה כמוסרית היא בגלל התוצאות שלה (המצב שלהם נעשה טוב יותר), אבל התוקף המחייב לעשיית פעולה כזאת לא יכול להיות כי זה מיטיב את מצבו של מישהו. ההטבה היא עובדה, וככזו היא לא יכולה להיות בסיס מספיק לחובה מוסרית. הוא הדין להסברים אבולוציוניים. אני נוהג באופן מוסרי כי כך הוטמע בי בתהליכים אבולוציוניים, יכול אולי להיות הסבר להתנהגות שלי, אבל לא יכול לתת לה תוקף מחייב. זה מסביר את העובדה שאני מתנהג כך, אבל לא יכול להסביר מדוע אני חייב (!) להתנהג כך. טבע שיש בי לא מחייב  מאומה. הוא פשוט שם וזהו. מחויבות יסודה במשהו שמצוי מחוץ לטבע שלי.

מחויבות מוסרית וערכית היא תובענית. היא דורשת מאדם צורת פעילות כלשהי לא בגלל תוצאות כלשהן (כאמור, ביסוס המוסר על תוצאות לוקה בכשל נטורליסטי). יש שיאמרו שהפעילות המוסרית מחייבת ללא תלות בתוצאות, אבל בעניין זה אני לא בטוח שאני מסכים (ראו טור 122 על המשחק התוצאתני של הצו הקטגורי לאור דילמת האסיר). מחויבות כזאת כרוכה גם בדרישה מאחרים לנהוג באופן כזה, ובגינוי כלפי מי שאינו נוהג כך. זה לא יכול לנבוע רק מהעובדה שכך אני בנוי או שכך בא לי.

ואכן, אין פלא ששיח הערכים החל לשקוע עם התגברות החילון. הייתה תקופה אשלייתית קצרה של תנועות מודרניסטיות שפעלו בלהט דתי ובמרץ משיחי, אבל די מהר הגיע הטרנד הפוסטמודרני שכיבה את הלהט הזה, וחשף את הוואקום שהיה חבוי בו מעיקרו. המודרניסטים היו נאיביים, שכן הם חשבו שניתן לנהוג באופן מוסרי וערכי בלי תשתית של אמונה באלוהים. הפוסטמודרניסטים הם מפוכחים יותר. הם כבר מבינים שאין שחר לשיח כזה.

בשנים האחרונות אני חש בריאקציה משמעותית לתהליך הזה. שכבות רחבות בציבור לא מוכנות לוותר על שיח ערכי ומוסרי. רבים מוקיעים את הריק הפוסטמודרני בעיקר בגלל שהוא לא מאפשר שיח ערכי. אך האלטרנטיבות הללו בדרך כלל בונות מגדלי קלפים מוזרים שיצדיקו שיח כזה בלי המעטפת והתשתית הדתית שליוותה אותו מעיקרו (זו נסיגה בחזרה למודרניזם ולכשליו). כל העת נולדות כעת תנועות למען ערכים שונים (אקולוגיה, דאגה לטבע, צמחונות וטבעונות, דאגה לחברות ומדינות במצוקה ועוד), וגם הן פועלות בלהט משיחי למען הגנה על זכויות האדם ועל אנשים במצוקה או בעלי חיים בכל רחבי העולם. ובכל זאת, מדובר בנסיגה ולא בהתקדמות. הפוסטמודרניזם חשף את ערוותו של המודרניזם, כלומר את הוואקום שהמודרניזם התעלם ממנו, וכעת הריאקציה מחזירה את המודרניזם אך בלי להציע פתרון ממשי לבעייתיות שביסודו. הבעייתיות התיאורטית נותרת חבויה אי שם מתחת לתופעות הללו. יש שם לאקונה לא פשוטה שאין לה מענה: בעולם נטול אמונה באלוהים אי אפשר לדבר באופן תקף והגיוני על ערכים. הלהט נותר, אבל בהיעדר אמונה המבנה הזה עומד על כרעי תרנגולת.

בדיוק כמו בעידן המודרניסטי, גם בימינו זה לא מפריע לרבים לפעול בלהט בלי להטריד את עצמם בשאלת התוקף של הערכים שלמענם הם פועלים. הכשל הנטורליסטי מככב בשיח הזה. ההנמקות הן תמיד תכליתיות: כיצד ניתן לעמוד מנגד כשרואים מצוקה, או אנשים סובלים?! השאלה הפילוסופית מדוע זה צריך לעניין אותי (כלומר אם אני כן יכול לעמוד מנגד, ולא סובל מכאבי הבטן שלך, מה רע בזה?) לא עולה. ואם היא כן עולה, התשובה היא תמיד תוצאתית (כלומר לוקה בכשל הנטורליסטי). לכן תמיד יהיה שם אינטלקטואל ציני שיעמיד מראה מול האנשים הללו ויגחך למשבתם. הם לא יוכלו להציג בפניו מענה של ממש. התנועות הללו של חזרה למודרניזם הנאיבי בנויות על חוסר אינטלקטואליות מובהק, כלומר על כך שאפשר לפעול בלהט בלי לוודא שיש לכך בסיס תיאורטי ואינטלקטואלי כלשהו.

אני חושב שזה השורש לתופעת החזרה לארון הספרים היהודי ובתי המדרש החדשים. גם שם יש דרישה להתחבר למסורת שלנו אבל בלי מחויבות ובלי אלוהים. אז למה להתחבר? מה הערך בזה? מה בכלל יכול להיות בסיס לדרישות ערכיות כאלה? כמה אנשים שמדברים בכנות יאמרו לכם כי כך אני מרגיש וזהו. זה כמובן אינו ערך אלא סתם צורך פסיכולוגי. אצל אחרים תשמעו פראזות כמו “עם שמנותק מעברו אין לו עתיד” ושאר פטפוטים תוצאתניים. אל לנו להתבלבל. גם אלו לא נימוקים ערכיים, אלא תוצאתנות שרידותית. נניח שהעם לא ימשיך להתקיים, אז מה? מה הערך של קיומו של העם? בשם מה אתה בא אליי בתביעות? גם אם נניח שניתן לדבר על ערך לחיי אדם (מה שבעצמו לא ניתן לביסוס ממשי בעולם כזה), עדיין לא ברור מדוע בני האדם אמורים להישאר מוגדרים סביב פלטפורמה לאומית. ואם הם יתפזרו לבין האומות, מה יקרה? אף אחד מהם לא ימות, אז מה רע בזה? התרבות היהודית-ישראלית היא סוג של עובדה, ואיני מצליח לראות מה ערך יש בשימורה (ובעצם איזה מקום בכלל יש לשיח ערכי בעולם מחולן). אם זה מדבר אליי – מצוין, ואם לא – לא פחות מצוין. כל אחד וטעמיו, כל אחד ותרבותו.

אני חושב שגם החזרה למסורת ולאמונה (אמנם בצורות מגוונות) שנפוצה כל כך בשנים האחרונות, גם היא ביטוי לאותה מצוקה חבויה. אנשים מחפשים עוגן, שכן לפחות בלא מודע שלהם הם חשים בוואקום שמונח בתשתית עולמם. הם מחפשים מענה שאינו דתי, אבל שיש בו אלוהים לפחות במובן שנותן תוקף ועוגן לערכים ולתביעות מוסריות. אני מניח שעל זה מתלבשות גם הלאומיות והזהות הלאומית שתוארו למעלה. התנועות הללו לפחות מציעות משנה קוהרנטית, שכן כשיש אמונה באלוהים הדיבור על ערכים יכול להיות תקף.

במובן הזה, גאולה כהן הייתה דינוזאור מזן שנכחד. אני לא יודע מה הייתה תפיסת עולמה הדתית, אבל למרות הפאתוס והלהט הדתי שבו השתמשה, לא חשתי אצלה שום ממד דתי של ממש. אמנם היא שיתפה פעולה עם קבוצות ואישים דתיים כי מטבע הדברים זהו הימין (העקבי), אבל נראה לי שכשלעצמה היא חיה בשלווה עם הלאומיות (או לאומנות) החילונית שלה. לא בכדי היא העדיפה לשתף פעולה עם רפול, יובל נאמן ומשה שמיר, ולא עם הימין הדתי. אני מבין זאת כסוג של עקשנות חילונית, שיש בה אפילו סוג של התרסה: כן, אני יכולה להיות ערכית ולאומית, גם בלי המעטפת הדתית.

בעיניי זוהי גישה לא עקבית ונאיביות. גאולה כהן הייתה שייכת לתקופה המודרניסטית שבה הסתירה בין אתאיזם לערכים עוד לא הורגשה, והייתה חבויה אי שם בפנים. אין פלא שלדאבון נפשה הדור הבא, שבו כבר בצבצה הסתירה הזאת ולבסוף פרצה החוצה, כבר ניחן בפחות להט והתקשה לדבוק בעמדות הלאומיות הללו בלי הרקע הדתי המחויב. כאמור, דור אחד אחריו (הדור העכשווי) כבר חש בכל זה היטב ולכן הוא מתחיל לחזור לתשתיות האמוניות שלו, אמנם בצורות שונות ומגוונות.

השאלה המעניינת היא עד כמה צריך להעריך אנשים כאלה. לכאורה אישה כמו גאולה כהן שחדורה בלהט אידאולוגי וערכי ומוכנה לשלם עליהם מחירים ראויה להרבה הערכה. היא הייתה אישה שלא ויתרה על אמונותיה ודרכה, גם כשהייתה בבידוד פוליטי, אידיאולוגי וחברתי מזהיר. גם כשחבריה לדרך ומנהיגיה האידאולוגיים (כמו בגין) נטשו את הדרך והותירו אותה מוטלת בצדיה, היא התעקשה לעמוד שם ולהתריע. מאידך, הרי כפי שהסברתי כל זה כנראה היה מבוסס על אשליה נאיבית בדבר אפשרות קיומם של ערכים בעולם מחולן. אין באמת חיה כזאת. קשה לי לעשות אידיאליזציה לחוסר מודעות וחוסר הבנה, או אפילו טיפשות (ראו טור 62, בעיקר בדבריי על החסיד יעבץ). פעילות דוסית בלי התשתית המחשבתית הדתית היא סוג של נאיביות שלא ראויה בעיניי להערכה רבה.

גאולה כהן הוציאה את התיבה לרחובה של עיר, כפי שעושים הדוסים במצבים שבהם אין מה לעשות פרט לפנייה כלפי מעלה (בצורת, מגפה, או מחלה קשה של מנהיג). אלא שהיא כשלא היה לה מה לעשות הוציאה את התיבה לרחוב בלי שהיה לה “למעלה” לפנות אליו. היא עמדה נגד הזרם ומחתה כשכל העולם, כולל חבריה שלה, היה נגדה. היא לא הייתה מוכנה לשום פשרות על ערכיה. הפרגמטיזם היה ממנה והלאה. נדמה לי שהיא בזה לו. אנשי שמאל (לפחות אלו של פעם) נוטים לפעול בצורה פרגמטית, עוד עז ועוד דונם. הימין כוחו בפיו ובהצהרותיו. גאולה כהן, כדרכם של אנשי ימין, העדיפה לחוקק חוקים ולהצהיר הצהרות (חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל). התמקדות בפראזות במקום במעשים גם היא סוג של התנהלות דוסית. אנחנו נעשה את שלנו, ונראה לקב”ה שאכפת לנו. הוא כבר יעשה את השאר. המישור ההצהרתי וההדר המילולי מחליף את התוצאות. כאמור, ההתנהלות שלה הייתה דתית, אבל בלי התשתית שנחוצה לכך. האם זה ראוי להערכה? האם נאיביות וחוסר עקביות כאלה מאפיינים אישים גדולים? לא יודע. בפועל, אני כן חש הערכה עמוקה כלפיה.

בעצם יש שתי אפשרויות לפרש את תופעת גאולה כהן: 1. או שהיא הייתה אתאיסטית לא עקבית. 2. או שהיא הייתה מאמינה לא מודעת. בתוך תוכה היא האמינה באלוהים ורק בגלל זה הרשתה לעצמה שיח ערכי כה חד משמעי ונחרץ (בלי זה אין שום הסבר סביר ללהט הערכי והאידאולוגי שהיא ביטאה). אם אני צודק אזי הדבקות שלה בערכים כן הייתה קשורה לאמונה, גם אם היא לא הייתה מודעת לזה. אני נוטה לאפשרות השנייה, ולו רק בגלל עקרון החסד (ראה טור 248) שמורה לנו להעדיף את הפרשנות המפרגנת. עדיף לייחס לאישה כזאת חוסר מודעות מאשר חוסר עקביות. השאלה האם עקרון החסד הוא כלל נימוס (ואז הוא לא באמת טוען משהו על המציאות) או עיקרון פרשני (שכך נכון יותר לפרש אנשים). הדברים מתקשרים כמובן גם לטורים שבהם עסקתי בתודעה כוזבת (ראו טורים 2034, 233 ועוד).

אני חושב שאנשים שחשים בתוכם אמונה יוקדת בערכים ובאידאולוגיה ראויים להערכה, גם אם בבסיס שיטתם עומדת נאיביות וחוסר מודעות. אדם שפועל ב”מתעסק” לא ראוי להערכה. אבל אדם שמכריע ומשלם מחירים, וחוסר המודעות שלו טמון עמוק במישור התיאורטי – הדבר לא מוריד מערכו. רבים מאיתנו לא מוכנים לפעול באופן נחרץ למען ערכיהם, והיא עשתה זאת ובגדול. לפעמים המודעות התיאורטית וההבנה למורכבות אפילו מפריעות לפעולה אידיאולוגית נחרצת. למרות שאת דעתי על מיתוס החסיד יעבץ שמאדיר את הבורות וחוסר החשיבה כבר כתבתי בטור 62, לפחות במישור הערכי-אנושי יש מקום להערכה רבה לאנשים הללו.

אך כפי שהבהרתי שם, לדעתי ברור שלא נכון לחנך לבורות וחוסר מודעות כדי להשיג את ההתנהגות הערכית. אני נגד חזרה למודרניזם הנאיבי, בפרט שזו לא התשובה היחידה האפשרית לפירוק הפוסטמודרני. אני חושב שהחינוך החילוני כיום, גם אם הוא מאד מתוחכם, ביסודו מחנך את האנשים לחוסר מודעות וחוסר חשיבה. מטיפים להם להיות ערכיים ומוסריים, כאשר המסגרת המחשבתית שבתוכה הם פועלים לא באמת מאפשרת זאת במישור התיאורטי. פשוט לא נכנסים איתם למישור הזה כדי לא להיקלע לבעיות. שקרים קדושים (ראו טור 21) ודוגמות חשיבה קיימות בכל חברה, ובחילונית אולי יותר מאשר בזו הדתית. התקדמנו לעומת העידן המודרניסטי, וגם אם כיום אין עוד אנשים כמו גאולה כהן, עדיין לדעתי המצב שלנו טוב יותר כי הוא חכם ומודע יותר. יש להעריך אידאליסטים לא מודעים אבל לא הייתי מחנך לזה. גאולה כהן הייתה תבנית נוף מולדתה. לא בכדי היא התגעגעה לבן גוריון האויב המר שלה, כי היא ראתה בו איש מהדור שלה. גם בן גוריון כתב לה מכתב על ספרה שמתאר את מאבקה ואת לחימתה (בין היתר בו) ואמר שהעט שכתב זאת הוא קדוש. שניהם דינוזאורים, ואני שם את שניהם בפנתיאון שלנו, אבל הם שייכים לעבר וטוב שכך. התשובות שלנו לתהיות הקשות והאמיתיות של הדור שלנו אינן קוראות לנו לשוב לעבר אלא לחפש דרכים שעונות לתהיות באופן מודע, כלומר מפתחות ערכים ושיח ערכי על בסיס אמיתי (כלומר אמונה באלוהים).

והופ, שוב חזרנו לטרילוגיה… J

26 מחשבות על “כמה הרהורים לזכרה של גאולה כהן ז”ל (טור 264)”

  1. איני מבין את הצד שלא להעריך אותה. נניח שהיא אינה עקבית. נניח שהיא גם טיפשה. נו, אז מה?! היא טועה לחלוטין אבל ראויה להערכה על מאמציה שלה.

    ואולי צריך לקבל שיפוט מורכב, הערכה גבוה על המעשים, ועל העקשנות שבדרך. וחוסר הערכה על אי התאמצות לגבש משנה סדורה ולערוך רפלקסיה לעמדותיה

    1. זה מה שכתבתי.
      צריך לזכור שהערכה מוסרית לא ניתנת לאדם שפועל ב”מתעסק”, אלא רק למי שפועל מתוך מחויבות לצו. לכן זה ממש לא מופרך לדרוש שגם יהיה מודע לצו ולתשתית שלו. אבל למסקנה אני מסכים. כתבתי בדיוק מה שכתבת כאן.

  2. ממליץ מאוד על הטור של חגי סגל המראיין את גאולה לפני עשור, ב2008. (לינק בסוף). זו כבר עת סיכום והיא נשמעת באופן שונה. מוזכרות שם בדרך אגב או שלא בדרך אגב הפשרות הפרגמטיות שלה אחרי הנסיגה מסיני. ממש עוד עז ועוד דונם. אז היא נעשתה שמאלנית או הקטגוריות הללו טהרניות ואפלטוניות?

    https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/191153/

    1. ואולי זה גם מענה לענין הדתי. אולי הדתיות שלה מאמינה בבורא אמורפי רחמן לא רחוק מהאמונה של אמא שלה. אולי מזה חז”ל הזהירו בכל האומר הקב”ה וותרן….

  3. ר’ מיכי יקר,
    יש הרבה מה לדון ולהשיב על דבריך אלו .
    ראשית , ברמת היושר האינטלקטואלי נדמה לי שפולמוס עם טועני המוסר האתיאסטי מחייב ניתוח מעמיק יותר של משנתם כפי שהיא מתוארת מפיהם (דבריך היו סיכום יחסית פשטני של טיעונים אלו וחבל שלא נקטת בדרכך הרגילה להביא משנה סדורה , גם של בעלי פלוגתא, לפני ובוודאי הטענה להפרכתה).

    אבל הבעיה העיקרית שלי עם דבריך היא משהו שנראה לי ככשל לוגי בסיסי.

    האם הדתיות מחייבת בהכרח מוסריות ?
    לא חייבים לתמוך בעמדתו הרדיקלית של ליבוביץ לפיה מדובר במושגים קטגוריאליים נבדלים , כדי לראות את המצב האנתרופולוגי שבו – אכן הדתיים מחוייבים [וחלק מהם אפילו נלהבים] לקיום “מצוות הדת” .
    אבל האם הם מחוייבים יותר ל”מוסר” בכל מה שנמצא מחוץ למה שהם מזהים כ”מצווה” ?

    כך למשל : האם דתיים מקפידים יותר בכבוד אחרים (למשל במאבק הפוליטי הנוכחי, ביחס לאליטות וכו’)?
    האם הם מקפידים יותר בהזדהרות מסיכון חיי אדם בכבישים ? בדאגה מעשית למצבו המדרדר של היקום? במאבק למען צדק חברתי (בלי קשר למודל מסויים להשגתו של צדק שכזה), בהתנשאות וזלזול כלפי אחרים (ורא’ חויות החוזרים בתשובה המתוארות שוב ושוב , וק”ו יחסם להוריהם החילוניים וכו’ ) ?

    הרי רבים כבר זעקו על דריסה בעקבים של מצוות מפורשות מדאורייתא כמו לה”ר ואפילו כיבוד הורים מכיוון שאין כאן פעולה “דתית” בפרשנותה הצרה .

    במילים אחרות – אינני רואה סימנים משמעותיים לכך שהאדם הדתי המצוי מוסרי יותר . כמובן שקיימות סיסמאות רגילות של “דרך ארץ קדמה לתורה ” “ועשית הישר והטוב” וכו’ -( ובוודאי קיימים יחידים שעבורם לא מדובר בסיסמאות ריקות אבל כאלו יש גם בין האתיאיסטים) .

    אדרבא! לעיתים נדמה שדווקא “שמיכת הדתיות” ממלאת תחושת הערך , מאפשרת לאדם הדתי לפטור את עצמו ביתר קלות מחובות מוסריים בסיסיים יותר .
    כך לדוגמא הנכונות בקרב דתיים רבים לרמות את המדינה ואולי תופעה מדאיגה עוד יותר שאני מכיר לעומק מהתנסות הרחבה בעולם המגזר השלישי : עמותות דתיות נוטות להלין שכר יותר בקלות מאשר עמותות “חילוניות”. כאשר ההסבר (הלא מוכח) שלי הוא שהן מרגישות שמכיוון שהן פועלות לשם שמים – הרי שמטרותיהן חשובות יותר ממצוקות השכיר הקטן .
    דוגמא בולטת נוספת היא הטיפול בנפגעי פגיעות והתעללות (ורא’ פרשת בנו של האדמו”ר מגור שפורסמה אמש וכלל התנהגות ליצמן וכו’) ,

    גם לגבי המניעים של האדם הדתי – נדמה לי שנסכים שרובם נוהגים במצוות אנשים מלומדה ובגלל לחץ חברתי ולא בגלל הזדהות [וממילא התלהבות] עם הערכים המוסריים העומדים

    בקיצור – אין ספק שהדתיות גורמת להתנהגות דתית יותר מאשר החילוני אבל בשום אופן לאו דווקא מוסרית יותר במה ש”מחוץ” לדוסיות הסוציולוגית (ואפילו לא התיאולוגית) .

  4. גם אם אנחנו מאמינים באלוקים ומשתמשים בזה בשביל לבסס את החיובים שלנו, אנחנו לא ניצלים מהכשל הנטורליסטי, גם אם אלוקים ציווה, מי אמר שאנחנו חייבים לעשות את זה? ואם אנחנו מניחים את זה כאקסיומה אז אפשר להניח גם הנחות אחרות שיחייבו אותנו באותה מידה. אני כן מסכים, אמנם, שזוהי הערה בעלת ערך יותר תאורטי כיוון שהמון העם לא יניח שום דבר חוץ מהחובה לציית לאלוקים (שהרי רק הוא יודע הכל).

    1. תמיד הנמקה לנורמה מתחילה מעובדות. אבל העובדות לא מספיקות וצריך עוד הנחת גשר (שקושרת את הנורמה לעובדות). אלוקים ציווה זו עובדה ולכן אין די בה כדי לבסס מחויבות. אבל ההנחה יש לציית לאלוהים היא סבירה (אגב, לא בהכרח בגלל שהוא יודע הכל).
      לעומת זאת, החובה להיטיב לפלוני אין לה שום בסיס. למה שתהיה חובה כזאת? מה מקורה? בעולם מטריאליסטי אין שום סבירות לדבר על חובות. לאבנים, כלניות ועכברים אין חובות. בנוסף, אין חוק בלי מחוקק.
      אדם תמיד יכול להצהיר שיש חובה להישמע לכל משפט אי זוגי שאומר אדם שמספר הזהות שלו מתחלק בשבע, ובכך לפתור את הכשל הנטורליסטי. אבל זהו פורמליזם בעלמא. אין בכך שום היגיון. הרבה יותר סביר שאדם כזה רק אומר מהרהורי ליבו ותחושותיו הסובייקטיביות.

  5. הרב חושב שיש הבדל בין היחס הראוי לגאולה כהן ליחס הראוי לרובם של החלוצים? לכאורה גם הם פעלו מתוך תחושה של צו, שאם לא כן – קשה יהיה להסביר את חייהם בא”י שבאמת היו מלווים במסירות נפש.
    כלומר היחס של הרב קוק לעולי העליות הראשונות הללו – מוצדק בעיני הרב?

  6. ומדוע הרב אינו מקבל את זה שההנחה שאין להרוג אדם אחר היא סבירה. אני גם מניח שהרב מאמין או סובר שאלוקים ציווה את א ולא את ב כך שהסבירות נחלשת בהתאם. (יש כאן שני הנחות שכל אחת היא רק סבירה: חייבים לציית. גדר הציווי או הרצון כולל את החובה של א. במקום 80/100, יש רק 64/100.) הרב אינו מסכים עם זה שזה סביר , לכל הפחות באותה מידה, שיש חובה לא להרוג אדם אחר כמו שסביר שיש חובה לעשות את א, (לקרוא שניים מקרא, לפדות פטר חמור או לחלוץ ליבמה למשל) אשר דורשת כאמור את שתי ההנחות הנ”ל? אני מדגיש שוב שלדעתי, ההכנעה לאלוקים היא אפקטיבית יותר ברמה הפרקטית.

    1. זו בכלל לא שאלה של סבירות. לא מדובר כאן על השאלה כיצד אני יודע משהו אלא האם יש מה לדעת. זה כמו שאשאל אותך מה יש יותר: טוב לב אצל בני אדם או מים באוקיינוס? לא תוכל לענות לי על כך, לא בגלל שאין לך את הידע הדרוש אלא כי אין תשובה. בעולם מטריאליסטי ללא אלוהים אין ערכים ואין אסור ומותר. לא שאנחנו לא יודעים אלא אי אפשר להניח את קיומם. בדיוק כמו שבמדינה בלי פרלמנט השאלה מהו החוק אינה שאלה שקשה לענות עליה בגלל חוסר ידע. במדינה כזאת אין חוק. לכן זו לא שאלה של האם וכיצד אני יודע משהו, כלומר של סבירות.

  7. לדעתי גאולה כהן אכן האמינה באלהים רק לא בקיום מצוות.. אני זוכר שפעם סיפרה בריאיון שאמא שלה הייתה מדליקה את הפרימוס בשבת בזמן שאבא שלה היה בתפילה, היא נורא הופתעה ושאלה את אימה לפשר העניין, האימא הסבירה לה שיותר חשוב שלאבא יהיה אוכל חם לכבוד שבת מהאיסור להבעיר אש… גם מסיפוריה על 2 הפגישות עם הרבי, ניתן לחוש בהערכה אליו ואמונה בכוחו מתוך עולמו האמוני. (יש סרטונים ביוטיוב)

    1. כתבתי שאין לי מידע קונקרטי, אבל זו התרשמות די חזקה שהייתה לי ממנה. המובאות שאתה מביא לא מצביעות בשום צורה על אמונה אלא לכל היותר על רגש רליגיוזי.

  8. בס”ד כ”ו בכסלו תש”פ

    מעטים האתאיסטים גם בין המגדירים עצמם ‘חילונים’ וודאי שבין בני עדות המזרח מועטים מאד ה’אתאיסטים’, ואין לי ידיעה אם אכן הגדירה עצמה כ’חילונית’, והיכן עמדה בשמירת המסורת.

    את אמונתה בה’ ותפילתה אליו השמיעה גאולה כהן בדבריה בצעדת ‘נשים בירוק’ סביב שערי הר הבית בט’ באב תשע”ב:

    ‘אם יש – גם אם מאסת וגם אם נמאס לך מלחזור ולהציל אותנו מידי עצמנו עד שנהיה ראויים לעשות זאת בכוח רצוננו – אנא, כשם שכפית עלינו ביד חזקה את יציאת מצרים – אנא כפה עלינו את גאולתנו; וכשם שכפית עלינו את התורה בסיני – כפה עלינו את ההר, שממנו ואליו נמשכות כל הדרכים המובילות אל ירושלים של מעלה ואל ירושלים של מטה, את הר הבית’

    (בכתבה: ‘גאולה כהן: אנחנו כאן מתוך אמונה שיום אחד נתאסף בהר הבית’, באתר ‘ערוץ 7’)

    בכתבתה ‘פנינים מגאולה כהן”, מצטטת סיון רהב-מאיר כמה אמירות של גאולה כהן המבטאות את זיקתה העמוקה למורשת היהדות. למשל:

    מכל נעימות המוזיקה שאני שומעת בחתונות – ערב לאוזני דוקא הצליל העולה משבירת כוס הזכוכית , זכר לחורבן הבית…

    “הן עם לבדד ישכן” – ברכה? קללה? אם במקום שיזכירו לך שאתה יהודי, אתה תזכיר לעצמך כל בוקר שאתה יהודי; אם ההכרה ולא ההכרח יקבעו את ההווייה שלך – אזי הקללה תיהפך לברכה…

    אין לך גזילה גדולה מזו שבה גזלו משרדי החינוך מתלמידי ישראל את המפגש העמוק עם הנכסים הרוחניים והתרבותיים, ועם גיבורי הרוח וההגות של העם שלנו, לא רק ע”י שהעלימו אותם, אלא גם ע”י שהלעיגו עליהם…’

    כמה דקדקה בהלכות אינני יודע, אך דומני ש’אוצרות הרוח וההגות שעל העם היהודי’ לא היוו בעיניה ‘שומן עודף’ שיש להיפטר ממנו…

    בברכת חנוכה מאירה, ש”צ

  9. אנשים עושים טוב ונלחמים על עקרונות מוסריים כי הם חשים באינטואיציה עמוקה שכך נכון לעשות, לא מפני שזה ‘נעים להם’. להפך, לפעמים זה ממש לא נעים, ואף קשה או מייסר ובכל זאת הם יפעלו על פי הכרתם וישלמו מחיר אישי קשה עליה. הבחירה הזו יש בה גבורה רבה והיא ראויה להערכה בשל המאמץ הזה, למרות שאין מאחוריה התשתית הפילוסופית שאתה מציע. על כגון זה היינו אומרים – בניגוד לציטוט שלך מתנועת המוסר – ‘יש אלוהים בלבה’. אני מכירה (כתבתי עליה) חסידת אומות עולם שסכנה חייה והצילה ילד יהודי, שלמה על כך בחייה בסופו של דבר, ועשתה זאת על פי מיטב הכרתה שזהו המעשה המוסרי הנכון לעשותו. היא פרשה מהכנסייה הקתולית במודעוּת גמורה (לאור מה שראתה סביבה בשואה, ולאור התנהגותו הלא צנועה של הכומר כלפיה), והפכה בהכרתה לסוג של אתאיסטית, ובכל זאת כך עשתה.

    1. שאלת: “השאלה המעניינת היא עד כמה צריך להעריך אנשים כאלה”.
      כתבת גם כך:
      “כאמור, ההתנהלות שלה הייתה דתית, אבל בלי התשתית שנחוצה לכך. האם זה ראוי להערכה? האם נאיביות וחוסר עקביות כאלה מאפיינים אישים גדולים? לא יודע. בפועל, אני כן חש הערכה עמוקה כלפיה.”
      ולי נותר לתהות – א. מה השאלה בכלל? ב. זה שהיא לא מודעת למבנה הפילוסופי שאתה מציע לקשר בין מוסר לאמונה באלוהים לא מפחית מכוח האינטואציה הנ”ל. וחוזרת השאלה – אז מה השאלה?

    2. חיותה, את כל זה הסברתי בטור. נדמה לי שאת מערבבת הווי אמינא עם מסקנה. מסקנתי היא שאכן יש כאן טעם לפגם (כי חלק מההערכה למעשה מוסרי היא המודעות והמחויבות, והסברתי על שני סוגי מודעות), ובו בזמן יש מקום להערכה רבה.

  10. נראה לי שכל העניין הזה של אמונה רגשית חזקה ללא קיום מצוות(או רגש לאומי חזק וחיבור לשורשים שאנשים מקשרים אותן לאלוהים ישירות)
    הוא השפעה עקיפה של זרמים מחשבתיים מסיומים(החל מחב”ד של העשורים האחרונים הרב קוק ואחורה בזמן אל המהר”ל מפארג וזרמים מסיומים בקבלה )שממש הדגישו את תיקון כנסת ישראל או האומה היהודית כחשובים לא פחות מקיום מצוות

    לגבי אלוהים ומוסר-אכן תיאורטית רק אלוהים יכול לקבוע לנו מה מוסרי ומה לא ובגלל זה אכן מפליא העניין של אתאיסטים שמדברים על מוסר מצד שני זה רק תיאורטי כי הרבה נוטים להתבלבל בין עניין של מוסר ורגשות-וזה מה שגורם לאנשים כמו ירון ידען ואתרי חופש למיניהם ועוד אתרים אנטי דתיים(שבלי קשר לטיעונים שלהם ורמת איכותם הירודה מאוד לפעמים) להמציא מושגים כמו :”הערכים של המגזר החילוני” “הזהות החילונית” “חשבון נפש חילוני” “הכאב של הורים לילדים שחזרו בתשובה”
    יש פה ניסיון להמציא איזה מוסר אובייקטיבי מסיום חזק ויציב שאי אפשר ואסור לערער עליו(ועל הדרך להמציא מגזר דמיוני שנקרא “חילונים” שיש בו הסכמה על כול העקרונות האלו)-דומני שהאנשים הללו מתבלבלים כפי שאתה ציינתה בין מוסר שיכול לנבוע רק מאמונה לבין רגשות אנושיים ודברים שחשובים להם באופן סובייקטיבי

    ומצד שלישי יש טענה מענינת במקצת אחרת שאומרת:ודאי שאם היה קיים אלוהים הוא בחיים לא היה מצווה על מעשים נוראיים כל כך( כמו החרבת עיר עובדי ע”ז איסור הצלת גוי בשבת עגונות וכדומה)
    השאלה אם אותה טענה שאומרת או אולי מעידה על אמונה סמיוה שאלוהים “חייב” להיות טוב במונחים המודרניים היא לא גם באיזשהוא מקום אמונה

  11. בכל הכבוד, לא ברור לי מדוע דוקא המנוחה צריכה לעורר אצל מ.א. “הרהורים” ותהיות. מעבר לכך, איני משוכנע שההערכה למנוחה צריכה להיעשות דוקא במישור ה”מוסרי”.
    לענין שאלת השיפוט המוסרי – מוסר אצל אנשים ממוצא יהודי שאינם מחויבים לאלוהים – גם הוא אידיאולוגיה, אבל כך גם אצל יהודים המחויבים למצוות אלוהיות. כעת, כשמדובר באנשים בבעלי מעמד אידיאולוגי, כמו המנוחה , וכשהאידיאולוגיה הלאומנית של המנוחה היא אידיאולוגיה לכל דבר – הפרספקטיבה השיפוטית אינה צריכה או אפילו יכולה להיות דוקא אידיאולוגיה אחרת, גם לא אידיאולוגיה “מוסרית” כלשהי; ומבחינה יהדותית, הפרספקטיבה השיפוטית אמורה להיות אך ורק הלכתית.
    השאלה היא, אם כן, איך לשפוט את המנוחה מבחינה הפרספקטיבה ההלכתית. במקרה של המנוחה, דוקא בגלל מעמדה האידיאולוגי ועמדתה הפוליטית, השיפוט הזה לא כולל רק את המישור הצר של עד כמה היתה המנוחה נאמנה למצוות קונקרטיות אלו או אחרות ומה המשמעות העולה מכך, אלא גם במישור הרחב של התוצאות – האימפקט של המנוחה כזו (והדומים לה) על כלל מעמד היהדות.
    במישור הצר, נדמה לי שההערכה היא די פשוטה, והיא אינה חיובית. נראה שהמנוחה היתה, בפשטות, “מומרת” למצוות רבות. בהנחה שלא היתה למנוחה אפילו מחויבות מינימלית למצוות ( ודוקא כמצוות המצוות בתורה !) הרי שלפי הפוסקים המקלים בסוגיה של “מיהו אינו יהודי” יתכן שהמנוחה יצאה מכלל “יהודי” והיא בעצם מומרת לכל התורה, כלומר בגדר “אינו יהודי”, גוי ממוצא יהודי, גויוד”י.
    במישור הרחב – יש להבין שהמנוחה היתה בעלת אידיאולוגיה לאומנית מוצהרת, כזו שבמקרה הטוב מעמידה את הלאומיות כערך מרכזי ורואה בדת רק גילוי תרבותי של הלאומיות (ולא להיפך – שהיהדות היא המערכת המרכזית והלאומיות היהודית היא רק אפקט קהילתי חברתי מסוים שלה), ובמקרה הפחות טוב – שואפת לזקק את הלאומיות אגב ניצול הדת, בזיזת סמלים ומושגים דתיים תוך ריקון התוכן האותנטי אמוני שלהם, ואח”כ ע”י דילול ולבסוף חיסול של הדת. בכל מקרה, הלאומיות הזו באה לרשת את היהדות. נדמה לי שמה שקורה אצל המתפקרים הרבים בציונות הדתית מדגים את הענין היטב (המתפקרים, ברוב מוחץ, משייכים עצמם לימין הלאומני ואת הלאומנות כתחליף לדת, ואינם מגיעים כמעט לשמאל החברתי או הפוליטי, שהוא אוניברסליסטי בכלל, ובודאי פחות פרטיקולריסטי מבחינת הזהות). הלאומנות הזו יצרה ויוצרת תהליך הרסני נגד היהדות ונגד התורה במשך יותר מ 120 השנה האחרונות, וזו עובדה. בהטפותיה ופעולותיה הלאומניות המנוחה נטלה אפוא חלק ממשי בתהליך ההרסני הזה ותרמה לעיצוב לא יהדותי של יהודים, ומבחינה זו מדובר ב”מחטיא(ת) הרבים”, לפחות, כמו חילונים לאומניים (וגם אידיאולוגיים לא לאומניים) רבים.
    מסיבה זו לא מובן מדוע היה מקום ל”הרהורים” ותהיות חריגים לגבי המנוחה, אלא אם כן נניח שהדברים האלה נובעים מסנטימנט מיוחד, ציוני לאומני או אולי סתם רגשי – סנטימנט שלא עלה באופן גלוי בדבריו של מ.א. במאמרו.

    בנקודה זו אני רוצה לומר שלא כתבתי את דברי אלא משום ש”מצווה לפרסם את הרשע”, ולהעמיד את הטועים במחשבותיהם המוסריות, הנאצלות בכדי, על טעותם.

    בתורף הדברים, אציין שתי נקודות הקשורות לשתי דמויות משפחתיות שיתכן שיש להן משמעות כלשהי לגבי ההבנה של האקוסיסטם הרעיוני הקשור למנוחה:
    1. בנה של המנוחה (היום – השר הנגבי) חונך כאתאיסט גמור ומוצהר (מפיו שלו עצמו, בכמה הזדמנויות). בדבריו בנושא זה בעבר נשמע גם לא פעם זליל כלפי חיי אמונה ומצוות. יתכן קשר בין זה לבין דרכה של המנוחה בהנחלת השקפות לבנה.
    2. סיפור עצוב: אחד מאחיה של המנוחה שימש במשך שנים כמנהל “מדרשיית עמליה” בירושלים, מדרשייה שבעבר לפחות קלטה בנות מחוננות ממשפחות שהיו “דתיות”. הוא היה יהודי חובש כיפה, אבל, לפי עדותה של אשתי -תלמידה (מצטיינת) במדרשייה – הלהט האידיאולוגי הציוני לאומני שלו עלה בהרבה על הלהט וההקפדה שלו בחינוך למצוות, חינוך שחתר דוקא לדתיות מעשית מרוככת. בגיל 16, לאחר תהליך של התבוננות, ובעודה תלמידה במדרשייה, אמצה התלמידה דרכי השקפה מעין חרדיות ונהגה בסטנדרטים גבוהים יותר של הקפדה על הלכה. התגובה של המנהל היתה – לרדוף ולמרר לתלמידה את החיים. הוא התבטא פעם כנגדה שנוח לו שהיתה הופכת לחילונית ולא לחרדית – כך ממש. הרושם הברור של התלמידה היה שהדתיות של האיש היתה פשוט עיוות וזיוף. יתכן שיש גם במעשה זה כדי להעיד עד כמה נתפסה הדת אצל האנשים האלה – והמנוחה בכללם – כאפראטוס בשירות הלאומנות. אגב, אותו אח של המנוחה “הצליח” יפה מאוד “במלאכתו”: בפגישת מחזור שהתקיימה לפני כשמונה שנים, כשהבוגרות הגיעו לגיל 50, התברר ש 80% בקירוב מהבוגרות מנהלות אורח חיים על הספקטרום החילוני, וכן רבים מצאצאיהן של הנותרות. לעומת זאת, כל הבוגרות היו בעלות השקפות לאומניות למהדרין, לעיתים – קיצוניות.

השאר תגובה