על טיעוני תודעה כוזבת (טור 203)

בס"ד

לפני כשבועיים השתתפתי שוב בכנס שולחן עגול בינלאומי להסכמה אזרחית (ראו טור 116 על הכנס משנה שעברה). בין היתר עלתה שם לדיון שאלת ההפרדה המגדרית באוניברסיטאות ובמוסדות לימוד אקדמיים בכלל (כולל אלו שמוגדרים כחרדים). המועצה  להשכלה גבוהה אימצה מדיניות של פשרה זמנית (עד שישולבו חרדים באקדמיה), אבל, כידוע, יש כמה וכמה אנשי אקדמיה שמתנגדים לכך נמרצות, כולל להפרדה במכללות חרדיות. הם מעלים טיעונים שונים ומשונים (רובם מופרכים, אם כי לא כולם), שבמסגרתם בני דודנו הליברלים והסובלניים-פלורליסטיים כופים בנמרצות את דעתם על מיעוט שמצהיר בתוקף כי אינו מעוניין בכך וכי זה סותר את ערכיו.

באותו מושב בכנס דיברו שני אנשי אקדמיה, שניהם פרופסורים למשפטים, משני צדי המתרס בוויכוח הזה. אחד מהם הגן על זכותם של החרדים לנהוג כפי ערכיהם והבנתם, לפחות במוסדות שאינם מתוקצבים. לעומתו, הייתה דוברת אחרת שהגנה על העמדה שמצדדת באיסור גורף על הפרדה כזאת. כלומר מכוח הליברליות המוצהרת שלה היא מצדדת בכפייה על אחרים לנהוג לפי דרכה שלה (לא מדובר כאן על כיצד ייראו האוניברסיטאות, שגם הן אגב לא מוסדות חילוניים בהכרח, אלא כיצד ייראו מוסדות חרדיים או תכניות מיוחדות עבורם באוניברסיטאות).

הטענה ה"ליברלית"

בבואה לנמק את דבריה, היא טענה שהחרדים אינם עשויים מקשה אחת, ויש שם קולות שונים שחלקם, גם אם הם לא מופיעים בזירה הציבורית בצורה ברורה ומפורשת, מתנגדים בעצמם להפרדה כזאת. מעבר לזה, היא טענה שאימוץ מערכתי של העמדה החרדית המוצהרת שתומכת בהפרדה מגדרית תביא להשלטת הדעה הזאת על כלל החברה (כמו שקרה באוטובוסים הנפרדים, שבתחילה התנגדו להם גם בחברה החרדית וכיום זה נחשב כעמדה הגיונית ואולי אף מחייבת). היא הביאה ראיה לדבריה מארה"ב, ששם לדבריה חרדים רבים לומדים במוסדות אקדמיים מעורבים, ומכאן ראיה שלימוד מעורב אינו בלתי אפשרי מבחינתם.

בתגובתי אמרתי לה שדבריה מקוממים במישור האתי ולא קבילים במישור הלוגי. במישור האתי היא מסבירה לאנשים מה הם עצמם חושבים, בניגוד למה שהם עצמם מצהירים, ואז מחליטה עבורם מה רצוי להם. ובמישור הלוגי, ההוכחה מהאוניברסיטאות בארה"ב היא מופרכת. אם יש רק אוניברסיטאות מעורבות ייתכן שחרדים מסוימים מוכנים ללמוד בהן כי אין להם אופציה אחרת. האם זה אומר בהכרח שההפרדה לא חשובה להם? נכון שזה מוכיח שההפרדה אינה ייהרג ואל יעבור, אבל לא על כך מדובר. ברור שהפרדה מגדרית היא ערך חרדי בסיסי, ומי שחולק על כך אינו יודע מה הוא שח (או לחלופין מרמה את עצמו ואת האחרים).

אני משער (מכוח עקרון החסד) שברקע דבריה מונחת נקודת מוצא שההפרדה גרועה גם לחרדים עצמם, ולכן לדעתה צריך שהדבר יהיה עבורם בגדר ייהרג ואל יעבור כדי לאפשר להם זאת. שוב, הדבר מבטא התייחסות פטרונית, כשהיא מחליטה מה טוב עבורם. אגב, הדובר שצידד בהפרדה אמר שגם אם במישור של אנשים פרטיים יש מקום לעמדות סובלניות ופלורליסטיות (הוא הסתמך על ההבחנה שאני עשיתי בשנה שעברה, שלפיה לסובלנות יש רדיוס או גבול. ראו טור 116 הנ"ל), הרי שבמישור הציבורי חייב לשרור פלורליזם שמאפשר לכל אחד לנהוג כרצונו ולפי ערכיו. חברה ובוודאי קבוצה אחת (גם אם היא רוב) לא יכולה  להשליט את עמדותיה על המיעוט.

בתגובתי גם הצעתי לה לערוך ניסוי מחשבתי. נניח שבמועצה להשכלה גבוהה (=המל"ג) היו שולטים שמרנים חרדים, והם היו אומרים לה ולחבריה שבעצם החילונים שדורשים לימוד מעורב לא באמת מעוניינים בזה. בעומק ליבם הם מעוניינים בלימוד נפרד מגדרית, ומה שהם מצהירים הוא רק תוצאה של לחץ (ותודו שבוודאי יש לחץ חילוני ופמיניסטי אדיר בכיוון הזה). בנוסף, שאלתי אותה מה היא הייתה אומרת על ראיה לדבר שהייתי מביא מחרדיסטן שבה יש רק אוניברסיטאות נפרדות וראה זה פלא גם החילונים לומדים בהן, כלומר זה לא קו אדום מבחינתם. לכן המל"ג החרדי היה מחליט שאל לנו לאפשר הקמת אוניברסיטאות מעורבות, גם אם מדובר באוניברסיטה שמיועדת לחילונים או במסלול מיוחד עבורם במסגרת האוניברסיטאות הציבוריות. שאלתי אותה מה היא הייתה אומרת על טיעון כזה, הן במישור הלוגי והן במישור האתי. משום מה, לא קיבלתי מענה. היא רק הסבירה שהיא לא הובנה (היא דווקא מאד אוהבת חרדים ומתנגדת לכפייה), וכדי להבהיר חזרה שוב על אותם דברים בדיוק. נדמה לי שכמעט כל היושבים סביב השולחן הבינו שמדובר בדברי הבל מרושעים (אולי לא במזיד. נראה שהיא באמת סבורה שזה צו המוסר). אז או שכולם לוקים בהבנת הנשמע או שבכל זאת למרות קוצר המשיג הצלחנו להבין את עומק המושג.

טיעוני "תודעה כוזבת"

בין היתר, היא טענה שהעובדה שכלפי חוץ דוברי החרדים מצהירים שהם רוצים הפרדה היא תוצאה של הפעלת כוח חברתי או אפילו של הטמעה של הגישה השלטת בלי להזדהות עמה באמת. אנשים מטמיעים את הגישה שחרדיות דורשת הפרדה מגדרית בלימודים ומשכנעים בזה את עצמם למרות שהדבר אינו בהכרח כן. זוהי יצירת "תודעה כוזבת" (ראה להלן).

היא נזקקה למשל "אוטובוס המהדרין" הנפרד. שם באמת הושרשה הגישה שאכן ראוי להפריד את האנשים והנשים באוטובוסים, מה שפעם לא עלה על הדעת גם בעולם החרדי (על כך אני יכול להעיד בעצמי. באותה תקופה חייתי בבני ברק, וכולם שם התבדחו על ה"מעוררים" המשועממים שלקחו לעצמם משימה להפריד את האוטובוסים). לדעתה זוהי דוגמה להשתלטות של עמדה אחת על כל האחרות, ובעיקר לכך שאימוץ ממסדי (על ידי אגד) של העמדה הזאת סייע להשתלטותה והתקבעותה גם בתוך העולם החרדי. כיום אנשים שפעם היו מתנגדים לתפיסה הזאת הטמיעו אותה ואוחזים בה בעצמם.

למרות שהדוגמה די נכונה בעיניי, הטענה כשלעצמה נראית לי מאד מוזרה. מה שהיא מציעה גם הוא מכניזם דומה, אלא שהפעם לכיוון ה"נכון" (בעיניה). הרי לפי הצעתה, מכיון שלטענתה יש חרדים שמקבלים לימוד מעורב ויש אחרים שלא, הממסד האקדמי יכריח את כל החרדים לעשות זאת, וכך יסייע להשתלטות הגישה הזאת על כלל החברה החרדית. כך ניתן ליצור ולהשליט אחדות רעיונית לכיוון ההפוך. מבחינתה זה כמובן תהליך מבורך, ותודעה לגמרי לא כוזבת, שהרי הוא נעשה לכיוון ה"נכון". הרי כך כולם מגיעים לאמת הליברלית הצרופה. רק השתלטות של עמדה לא ליברלית היא תודעה כוזבת (אחרת איך נסביר שמשתלטת על הציבור עמדה כל כך חשוכה ולא נכונה?!).

נשים חרדיות ושאר "מוחלשים"

דוגמה נוספת לדבר. בעולם רווחת התפיסה שהנשים החרדיות מופלות בחברה שלהן. הן מקבלות מעמד שולי וצדדי וסוגרים בפניהן אופציות התקדמות. הן לא יכולות ללמוד תורה, להחזיק במשרות שררה והשפעה, וגם לא להשתתף בפעילויות חברתיות שונות. אבל אם תשאלו נשים חרדיות נדמה לי שבמקרים רבים תקבלו תשובה שהן עצמן מאמינות בזה וחושבות שכך ראוי. אם הבעל ירצה לעזוב את הכולל וללכת לעבוד, הוא ייתקל במקרים רבים בהתנגדות נחרצת של זוגתו שתחיה. להתרשמותי, במקרים רבים הדוסיות האמיתיות שמחזיקות את העולם החרדי הן דווקא הנשים. מול התופעה הזאת מעלים הליברלים טענות לגבי תודעה כוזבת. הטענה היא שמכיון שנשים לא לומדות תורה ולא יודעות באמת מה מחויב ומה לא, מה מקורו של כל מנהג חברתי או הלכתי ומה תוקפו (ואיך ואם ניתן לשנות אותו), הן חיות בתחושה שעקרונות החרדיות ירדו מסיני. זה מה שמשה רבנו קיבל ישירות מהקב"ה. לכן בעצם אין להן ברירה אלא לסמוך את ידיהן על הנהגים החברתיים החרדיים. יצרו אצלן תודעה כוזבת שבמסגרתה הן עצמן מטמיעות את העמדות שמפלות אותן והן משוכנעות בהן באמת ובתמים. כשתשאלו אותן הן עצמן יתמכו בעמדות הללו בהתלהבות ובדבקות.

טיעונים כאלה עולים ביחס ללא  מעט אוכלוסיות חלשות (בין היתר, לכן הן "מוחלשות" ולא חלשות. אחד מהמכניזמים של ה"החלשה" הוא יצירת תודעה כוזבת). כך למשל אישה שעובדת בזנות או מציעה עצמה לפונדקאות תמורת תשלום, או אדם שתורם איברים תמורת כסף, בעצם עושה משהו שהוא עצמו לא רוצה לעשות אותו. אנחנו יודעים טוב ממנו מה הוא עצמו באמת רוצה, לולא נשתלה בו התודעה הכוזבת. זוהי הצדקה לא להיעתר לרצונותיו ולאסור עליו לעשות את מה שהוא עצמו רוצה.

שימו לב שטיעון המצוקה אינו רלוונטי כאן. אם נשים עובדות בזנות או מוכנות לשמש פונדקאיות בגלל מצוקתן זה לא טיעון למנוע זאת מהן. אדרבה, הרי זו הדרך שהן בחרו בה כדי לפתור את מצוקתן (להרוויח כסף). הרבה אנשים בוחרים מקצוע שאינם אוהבים ואפילו גורם להם נזקים, בגלל מצוקה. הצורך בכסף הוא בדרך כלל הסיבה לצאת לעבוד. טיעונים כאלה נראים כמו פגיעה בחוק יסוד חופש העיסוק. פעם שמעתי מכתב הפלילים בוקי נאה שבקרב נשים שעובדות בזנות יש לא מעטות שיש להן אופציות פרנסה אחרות אבל נוח להן להרוויח טוב יותר באופן כזה (למשל סטודנטיות שעושות זאת בשעות הפנאי). הוא טען שרבות מהן בוחרות בזה בעצמן בגלל הנגישות והשכר הטוב. יש כמובן גם אחרות שנאלצות לעסוק בזה, אבל אני מדבר על דוגמה עקרונית ואיני עוסק בתופעת הזנות בכללותה. כשתאמרו זאת לארגוני נשים ושאר ליברלים, תחטפו מיד על הראש, כי הם יודעים טוב יותר מכולנו מה טוב לנו עצמנו. שוב מדובר בטיעוני תודעה כוזבת.

תודעה כוזבת וליברליזם

טיעוני תודעה כוזבת היו נפוצים מאד בחשיבה המרקסיסטית (ראה כאן). המרקסיסטים סברו שהפרולטריון חי בתודעה שהטמיעו בו המעמדות השליטים והפריווילגיים (בעלי ההון). אבל המינוח הזה מזכיר מאד, ולא בכדי, את השיח הפוסטמודרני שכיום משתמשים בו ביחס לכל קבוצה חלשה (או, בלשונם, "מוחלשת").[1]

לכאורה טיעוני תודעה כוזבת סותרים את הליברליזם. ליברל אמור לאפשר לאדם לנהוג כפי הבנתו ולהתנגד לכפייה. הוא אמור להתקומם כנגד התנשאות ופטרנליזם של אדם או חברה שיודעים יותר טוב ומסבירים לאחרים מה הם עצמם חושבים. כך כשהרבנות הראשית מסבירה לכולנו שבעצם עדיף לנו להינשא כדת משה וישראל ושכל יהודי רוצה במעמקי ליבו לקיים את כל המצוות, למרות שיש לא מעטים שאומרים שאינם רוצים בזאת, כולם מתקוממים: אל תאמר לי מה אני עצמי מעדיף. כך גם כשאני אומר לאנשים שמצהירים על עצמם כאתאיסטים שבתוכם פנימה יש אמונה באלוהים, קוראים לי פטרנליסט. אפילו כשאני אומר ליריבי בוויכוח שהוא טועה, בדרך כלל עולה הסתייגות אוטומטית מה"התנשאות" הזאת (וכי כל האמת אצלך?!). אמנם אם אתה חושב X אזי הלוגיקה אומרת שיריבך הסובר "לא X" טועה (לדעתך). אבל לא, לומר לו שהוא טועה זו התנשאות שאינה במקומה. טוב, הלוגיקה לא ממש משחקת תפקיד כשאנחנו בספירה הליברלית.

בכל אופן, כמה לא מפתיע לגלות שטיעוני תודעה כוזבת משמשים לא מעט, ואולי בעיקר, את הליברלים, כלומר דווקא את אלו שמתנגדים לכפייה על בני אדם לפעול נגד מצפונם ושלא מחזיקים בעמדות נחרצות ובאמת אחת ובוודאי מתנגדים נמרצות לפטרנליזם. ההסבר לכך הוא פשוט בתכלית. הם בהחלט מחזיקים בעמדות ובאופן נחרץ להפליא, רק לא מוכנים להודות בכך (ראה בטור 116). מבחינתם רק האחר אמור לא להחזיק בעמדות, והפלורליזם והליברליזם הם רק כלים (במקרים רבים ציניים) בפולמוס ותו לא. כיצד אותם ליברלים יצדיקו את פעולותיהם שכופות את ערכיהם על קבוצות לא ליברליות? פשוט מאד, הם יסבירו לחברי הקבוצות ההן שבעצם בתוככי ליבם גם הם "ליברלים בארון". אמנם אתם לא מעיזים לומר זאת בגלוי, הם יאמרו, אבל זה רק בגלל לחצים. לעתים אתם אפילו לא אומרים זאת לעצמכם, מפני שה"מחלישים" הטמיעו בכם (=ה"מוחלשים") את התפיסות הכוזבות (סינדרום שטוקהולם). אתם חיים בתודעה כוזבת, ולכן הליברל יושיע אתכם מעצמכם (ומה"מחלישים") בכך שיכפה עליכם ועליהם את תפיסותיכם האמיתיות. אלא שאינכם מודעים להן ורק הוא מודע אליהן. כך תשוחררו מהכזב ותגלו את האור הליברלי שכבר מאז ומעולם מצוי בתוככם.

האם טיעוני תודעה כוזבת הם בהכרח שגויים?

על אף כל האמור עד כאן, כשלעצמי אינני מתנגד עקרונית לטיעוני "תודעה כוזבת". לדעתי במקרים לא מעטים יש בהם ממש. לדוגמה, בהקשר של נשים חרדיות גם אני נוטה לחשוב שלא פעם אכן מדובר בזה. העובדה שבמקרים רבים דווקא הנשים שמעמדן בחברה החרדית שולי יותר הן היותר "דוסיות" והיותר דבקות בחרדיות לדעתי מצביעה על כך שזוהי תוצאה של בורות (נשים, בעיקר חרדיות, לא לומדות תורה). הבורות היא הדרך להחליש אותן (לא בהכרח במזיד) ולטעת בהן תודעה כוזבת כאילו הן עצמן מאמינות במלוא התוקף בתפיסות החרדיות שעליהן חונכו. מבחינת אישה כזאת, סטייה מדרך החיים החרדית היא סטייה מהתורה שניתנה למשה. מבחינתה גרביים של 40 דנייר וזה שאישה לא עולה לתורה אלו הלכות למשה מסיני, ולכן היא כמובן מוסרת את נפשה עליהן.

אם כן, אני בהחלט מקבל את אפשרותה של תופעה כזאת, ואין לי התנגדות עקרונית לאבחן קבוצות או אנשים כמי שחיים בתודעה כוזבת (ראה למשל בטורים 191 ו-194 וגם 199 על אמונות לא מודעות). אבל אני מתנגד להשתמש בטיעונים כאלה כבסיס לכפיית דעתי על האחר. כל אימת שיש לי כוח ואני עומד מול מישהו אחר שחושב ונוהג ומביע עמדה אחרת ממני (בעיקר אם אני ליברל שלא כופה את דעתו), אני יכול לומר לו שבעצם בתוכו פנימה הוא מאמין בעמדתי שלי ותודעתו המוצהרת היא כוזבת, והרי לי הצדקה מופלאה לכפות עליו לנהוג "כפי שהוא עצמו באמת מאמין" (ובניגוד למה שהוא טוען במוצהר).

אם אסכם, לדעתי יש מקום לטיעוני תודעה כוזבת בשתי מגבלות: 1. שזה ייעשה במינון סביר וכשיש בסיס הגיוני ו/או אמפירי שמסביר את היווצרות התודעה הזאת ומראה שהיא כוזבת. 2. כשלא משתמשים בזה כבסיס לכפיית דעתי שלי על אחרים. אם אדם מצהיר שהוא מאמין ב-X אני יכול אולי לומר לו שבתוכו הוא בעצם מאמין ב-Y (כמוני) והוא חי בתודעה כוזבת, לפחות אם יש לי נימוקים טובים לכך. אבל אין שום הצדקה שמתוך טיעון כזה אני אכפה עליו לפעול לפי התפיסה Y. טיעון של תודעה כוזבת הוא בחזקת ספקולציה, שאולי היא נכונה ואולי לא, אבל כל אדם וקבוצה סוברניים לגבש עמדה ולפעול על פי מיטב הבנתם, גם אם לדעתי המיטב הזה אינו באמת הבנתם (ואפילו אם אני צודק בזה). בטור הבא אביא דוגמאות לטיעוני תודעה כוזבת שאני לגמרי מסכים להם.

זוהי עיקר ביקורתי על אותה דוברת שהתנגדה להפרדה מגדרית. מעבר לשאלה האם היא צודקת שאכן מדובר בתודעה כוזבת (אני מוכן לקבל זאת לפחות לגבי חלק מהציבור החרדי ובחלק מהמקרים), אני לא מוכן לקבל שימוש בטיעוני תודעה כוזבת כדי לכפות על האחר את עמדתי שלי, וזה בדיוק מה שהיא וחבריה מנסים לעשות.

גבולות הסובלנות

במאמרי על מחיר הסובלנות עמדתי על כך שאם אדם או קבוצה לא גיבשו דעה בצורה רצינית ולא טרחו להשקיע בה מחשבה, ללמוד את הנושא ולבחון את החלופות השונות, אני לא מוכן לתת להם קרדיט וליהנות מהסובלנות שלי. לדוגמה, כתבתי שם שלא הייתי חותם על "אמנת כינרת", מפני שלדעתי היא בגדר רישיון לעמארצות שטחית ועצלנית. אני לא  מוכן להכיר בזהות יהודית או עמדה ביחס ליהדות שלא גובשה ברצינות. לא מגיע לה יחס סובלני.

כאן המקום לחדד שכוונתי שם לא הייתה לומר שמכוח זה אני מצדד בכפייה על אנשים וקבוצות כאלה. ממש לא. מה שטענתי הוא שאני לא מוכן לחתום איתם על אמנת כבוד הדדי. הסברתי שם שאני מכבד כל עמדה, רחוקה ככל שתהיה מהאמת (לדעתי), כל עוד היא גובשה ברצינות ומתוך בחינה של הטיעונים והחלופות. אבל עמדה שמוחזקת סתם כך מסיבות שונות לא ראויה לכבוד. ועדיין חשוב לומר שגם במצבים כאלה איני מצדד בכפייה של דעותיי על אנשים אחרים.

שימו לב שזהו טיעון שדומה במידה מסוימת לטיעוני תודעה כוזבת, שכן אני בעצם אומר להם שאם הם היו בודקים טוב יותר אולי היו משנים את דעתם ולכן בעיניי לא ברור שזו אכן עמדתם ולכן איני רואה צורך לכבד אותה. אבל בדיוק בגלל זה איני מוכן לראות בטיעון כזה הצדקה מספקת לכפייה. לטעון זאת – כן, לכפות מכוח זה – לא ולא. זכותו של אדם להחזיק בכל דעה שימצא לנכון, ובה במידה זכותי לומר לו שהוא טועה ושאיני מכבד את דעתו. לא רק שאיני מסכים לה, אני גם לא מכבד אותה ולא מוכן להניח שזו אכן עמדה אמיתית שלו. אבל אני כן מכבד את זכותו להחזיק בדעה הרעועה הזאת, כלומר שלדעתי אין הצדקה לכפות עליו לפעול בניגוד לה.

הסתייגות: חסרי דעת

נדמה לי שיש הסתייגות חשובה נוספת למה שכתבתי עד כאן. אנחנו לא נותנים הרבה קרדיט לעמדות של אנשים חסרי דעת. למשל, אנחנו כן כופים עמדות והתנהגויות על קטנים (ילדים מול הוריהם, או תלמידים מול מוריהם) או שוטים (אשפוז בכפייה, מגבלות על זכות הצבעה, עריכת עסקאות ומעמד משפטי וכדומה). הסיבה לכך היא שלהערכתנו גיבוש העמדות שלהם אינו רציני. הם לא יכולים להחליט מה הם עצמם חושבים ומה האינטרס שלהם עצמם. במקרים כאלה אפילו נרשה לעצמנו כפייה שלהם לפעול לפי עמדותינו. אכן זו אמירה לא פשוטה, שכן כיצד ניתן לקבוע מתי אדם הוא רציני ומתי הוא לא רק חולק עליי אלא ממש אינו יכול לגבש עמדה? ועדיין במציאות אין מנוס מהכרעה גם על מצבים כאלה.[2] דבריי עד כאן אמורים לאנשים מבוגרים ובעלי דעת שמגבשים עמדה משלהם, וכאמור למעלה לגביהם אין הצדקה לכפייה גם אם הם עושים זאת בצורה רשלנית שאינה ראויה לכבוד.

כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני" בגט

למרבה הפלא, יש בהלכה דוגמה מובהקת לשימוש בטענת תודעה כוזבת, ושם היא מופיעה כבסיס לכפיית דעה על מי שמצהיר כי אינו מעוניין או מאמין בה. יתר על כן, מדובר דווקא באדם בר דעת, לא קטן ולא שוטה. כוונתי כמובן לכפייה על אדם שמסרב לתת גט לאשתו, כלומר להלכה של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

בסוף טור 199 הסברתי את הבנת הרמב"ם בדין הזה, ובמונחים שראינו כאן ניתן לומר שמדובר בטענה של תודעה כוזבת. בעומק ליבו אותו סרבן רוצה לקיים את ההלכה ואת ציווייה, ומה שהוא מתעקש זה בגלל משהו כמו תודעה כוזבת. אמנם כאן לא מדובר בכפייה חיצונית, אלא בעיקשות מכוח מניעים פסיכולוגיים פנימיים שלו (למשל כעס על אשתו). הרמב"ם טוען שהמניעים הללו גורמים לו לשכנע את עצמו במשהו שהוא עצמו אינו רוצה בו ולא מאמין בו. באותו טור הסברתי בצורה דומה גם חלק ממחלות הנפש (אלו שניתנות לריפוי), דרך סיפור ההינדיק של רבי נחמן מברסלב.

זוהי דוגמה של טיעון תודעה כוזבת שמכוחו אנחנו כופים על אדם מבוגר התנהגות שאינה תואמת את הצהרותיו. אנחנו אומרים לו שהוא רוצה לגרש למרות שהוא עצמו צועק ומצהיר שאינו רוצה (עד שמכריחים אותו לומר מהשפה ולחוץ שהוא רוצה). ההסבר שניתן שם הוא שבתוך תוכו זה באמת מה שהוא רוצה. ממש מרקסיסטי. כלומר שטיעון תודעה כוזבת משמש כאן בבסיס לכפייה, וזאת בניגוד חזיתי למה שכתבתי למעלה. יש לציין שגם ההשוואה לשוטה (בסיפור ההינדיק) מצביעה על אותה פטרונות. במקום לראות אותו כבעל דעה שונה, אנחנו מסווגים אותו כמעין שוטה (זמני לעניין אחד) שחי בתודעה כוזבת, סוג של מחלת נפש, וזה מצדיק התייחסות שלנו אליו כאל חסר דעת שכפי שראינו למעלה מותר לכפות עליו. כיצד זה מתיישב עם טענתי כאן שאין להשתמש בטיעונים אלו כבסיס לכפייה?

אבל יש כאן אספקט מאד חשוב שהתעלמנו ממנו. בסיפור הגט יש גם צד שנפגע, האישה מסורבת הגט. במקום שבו בעל התודעה הכוזבת פוגע באחרים (בי או במישהו אחר) יש הצדקה לכפות עליו. מעבר לזה, במקרים אלו הכפייה לא מבוססת על טענה של תודעה כוזבת. במקרים אלו יש הצדקה לכפייה בלי קשר לתודעה הכוזבת, בגלל עצם הפגיעה באחר. טיעון התודעה הכוזבת לא נדרש כדי להצדיק את הכפייה אלא רק כדי שמבחינה הלכתית הגט לא יהיה מעושה. אם כן, במקרה של כפיית גט, מדובר בכפייה מוצדקת מסיבות אחרות (הפגיעה באישה), והתודעה הכוזבת נדרשת רק כדי שלא יהיה גט מעושה. אנחנו נדרשים כאן לתודעה כוזבת בשביל כשרות הגט ולא בשביל להצדיק את הכפייה. במקרה כזה עלינו רק לבחון שהטיעון אכן נכון, וכאמור למעלה אני מקבל את אפשרותה של תודעה כוזבת. אני רק לא מקבל את הכפייה מכוח טיעון כזה.

יתר על כן, כפי שהסברתי בטור הנ"ל, למיטב שיפוטי במקרה זה הטיעון לתודעה כוזבת של הסרבן הוא אכן נכון ומבוסס. אם כן, במקרה זה מתקיימים שני התנאים שלי לשימוש בטיעוני תודעה כוזבת: 1. אני מאמץ את הטיעון הזה בגלל שיש לו הצדקה סבירה. 2. אני לא כופה מכוחו (אלא מסיבה של הגנה על האישה).

כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני" בקרבנות

שאלה מעניינת, ולכאורה שונה, היא לגבי כפייה עד שיאמר "רוצה אני" בדיני קרבנות (ראש השנה ו ע"א ומקבילות). הגמרא מביאה את אותו עיקרון עצמו לגבי מי שלא רוצה להקריב קרבן חטאת על חטא. גם שם משתמשים בטיעון של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שכאמור הוא טיעון של תודעה כוזבת, כבסיס לכפייה. לכאורה שם אין נפגע אחר (כמו האישה במקרה של הגט) ולאור ההסבר שהצעתי כאן לא אמורה להיות הצדקה לכפייה. לכן המקרה של כפייה בקרבנות נראה סותר חזיתית את טענתי שאין להשתמש בטיעונים כאלה כבסיס לכפייה.

אך זוהי שוב טעות. גם שם הכפייה לא מתבססת על טיעוני תודעה כוזבת. אני לא כופה עליו כי הוא באמת רוצה. אני כופה עליו כי הוא צריך להביא קרבן ומסרב לעשות זאת. מטרת הכפייה וההצדקה אליה היא הרצון להציל את האדם מעונש שצפוי לו ולכפר עליו. טיעון התודעה הכוזבת (שלפיו בתוכו פנימה הוא באמת רוצה להקריב) נדרש רק כדי שהקרבן יהיה כשר ויתקבל (ירצה), כי קרבן צריך לבוא מדעת בעליו. לכן המצב כאן דומה בהחלט למצב בכפייה על גט כפי שתואר למעלה. התודעה הכוזבת לא משמשת כאן כהצדקה לכפייה אלא כבסיס שמכוחו הכפייה מועילה מבחינה הלכתית.

לסיום, חשוב להבין שאם הליברלים היו טוענים שיש לכפות עירוב מגדרי מחשש לפגיעה בהם (כי החרדים היו רוצים הפרדה גם במוסדות שבהם לומדים חילונים) לא הייתה לי בעיה עם התגוננות שלהם, גם אם היא הייתה כוללת כפייה. אבל אז לא היה צורך בכלל בטיעוני תודעה כוזבת. במקרה כזה הכפייה מוצדקת מחמת עצמה ואין צורך להיזקק לטיעונים כאלה. זוהי ליברליות מתגוננת. אבל בדיונים שתיארתי על הפרדה מגדרית באקדמיה הטיעונים הללו משמשים כהצדקה לכפות על החרדים עירוב מגדרי במוסדות שלהם (ולא כדי להתגונן מפניהם). זה, כאמור, לא קביל בעיניי בעליל.

[1] על הקשר בין מרקסיזם לפוסטמודרניות, ראה בטורים 178 והלאה ובראיון עמי כאן.

[2] נוהגים להיזקק במקרים כאלה לחוות דעת פסיכיאטרית או פסיכולוגית. כשלעצמי, אני מאד מסופק האם אכן יש לחבר'ה הללו כלים לקבל החלטה כזאת.